והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב״ש אומרים נזיר ב״ה אומרים אינו נזיר אמר ר׳ יודה אף כשאמרו ב״ש לא אמרו אלא באומר הרי הם עלי קרבן אמר הר״ם ב״ש אומרים אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומעת שאמר הריני נזיר חייבהו הנזירות ואמר אחר זה מן הגרוגרות ומן הדבילה הבריחה מחייב הנזירות לפי שהוא מודה עתה בזה ודעת ב״ש אין שאלה בנזירות ואי אפשר בו החזרה וב״ה אומרים שלא ביאר כנגד הדברים ולא יחייבוהו הנזירות אבל הני אסור בגרוגרות ובדבילה וענין מאמר ר׳ יהודה מב״ש הם עלי קרבן לפי שהוא כאשר זכר הנזירות והקרבן אשר הוא מתנאי הנזיר השלם אם כן ר׳ יהודה כב״ש ודברי ב״ש נדחין והנה אינו כלום ואיך שיאמרו:
אמר המאירי הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בית שמאי אומרים הרי זה נזיר ר״ל נזיר גמור לכל דינין שבנזיר אע״פ שגרוגרות ודבילה אינן מאיסורי נזיר כלל ופרשו הטעם בגמרא שכשאמר הריני נזיר נעשה נזיר וכשחזר ותכף לדבורו מן הגרוגרות ומן הדבילה אין אומרין שהוא סוף דבור הראשון ופירושו אלא דבור אחר הוא ונעשה כחוזר על דברו הראשון כמציל עצמו ממה שנזר ואין זה אלא כעין מי שרוצה לישאל והרי לדעתם אין שאלה בהקדש על ידי חרטה והיא חזרתו שאינה כלום אף תוך כדי דבור ונזירות דינו כהקדש דכתיב קדוש יהיה והילכך הרי זה נזיר גמור ומותר בגרוגרות ודבילה ובית הלל דנין אותו כדבור אחד ולא כמתכוין לחרטה או לשאלה ואע״פ שאפי׳ היינו דנין אותה כשני דבורים היה לנו לומר לדעתם שיהא השני כעין חזרה ושאלה והרי לדעתם יש שאלה בהקדש מכל מקום דעדיפא מינה קא אמרי שאינו אלא דבור אחד ולא נתכוין אלא לאיסור גרוגרות ודבילה ואינו נזיר כלל שלא נזר כדרך הנוזרים ועל הדרך שאמר רבי שמעון בנודר מנחת שעורים או מן הקמח שפטור מכלום הואיל ולא התנדב כדרך המתנדבים ר״ל מן החטים ומן הסלת כמו שיתבאר בגמ׳ אלא שמכל מקום אסור הוא מתורת נדר בגרוגרות ודבילה אמר רבי יהודה אף כשאמרו בית שמאי לא אמרו אלא באומר הרי עלי קרבן פי׳ רבי יהודה בא לחלוק על מה שפירשנו בדברי בית שמאי ובית הלל והוא סובר שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל לענין נזירות כלל שכלם מודים שאינו נזיר אלא שלדעת בית שמאי נאסר מיהא בגרוגרות ודבילה ובאומר הרי הן עלי כקרבן ר״ל שחקרנוהו מה היה בלבו כשהזכיר לשון נזירות על הגרוגרות והוא משיב שכונתו היתה על הגרוגרות להיות אסורות עליו כקרבן או שאומר כן בפירוש ר״ל הריני נזיר מן הגרוגרות וכו׳ והרי הן עלי כקרבן ולדעת ראשון אפילו אמר כן הואיל ולשון נזירות הזכיר נזיר הוא ומותר בגרוגרות אלא שלדעת רבי יהודה אינו נזיר כלל אף לבית שמאי אלא שאסור בגרוגרות וכשאומר שכונתו היתה בהזכרת הנזירות לאסרן עליו כקרבן ולבית הלל אין בדבריו כלום אף לאיסור הגרוגרות:
זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ואליבא דלישנא קמא ר״ל שאינו נזיר כלל אלא שנעשה בגרוגרות ודבילה נדור ואסור בהם מתורת נדר ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:
כבר ידעת שהערכין ר״ל מי שאמר ערכי עלי או ערך אדם פלוני עלי נותן בהם כחשבון הקצוב בתורה לפי שני הנערך בין באדם חשוב הרבה בין במנוול ומוכה שחין אבל אם אמר דמי פלוני עלי שמין אותו כעבד הנמכר בשוק ואין ערך אלא מבן חדש ומעלה אבל המעריך בן חדש או פחות מבן חדש אינו כלום ואינו חייב לא בערך ולא בדמים וכן המעריך את הכלי ר״ל שאמר ערך כלי זה עלי לא אמר כלום ואין אומרים אין אדם מוציא דבריו לבטלה ולדמים נתכוון אלא פטור מכלום:
האומר הרי זו תמורת עולה ושלמים דבריו קיימין ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בחצי דמיה עולה ובחצי דמיה שלמים אבל אם אמר הרי זו תמורת עולה ובתוך כדי דבור אמר תמורת שלמים אם לא נתכון מתחלה אלא לאחד מהם תופסין לשון ראשון והרי הוא תמורת עולה ואם נתכון לשניהם דבריו קיימין ודינה כדין תמורת עולה ושלמים שהזכרנו שאף בגמר דבריו אדם מתפיס ר״ל שדעתו מתחלה אף לדבור אחרון:
הקדש טעות אינו הקדש כמו שיתבאר במסכתא זו ומתוך כך יש שאלה בהקדש כל שנמצא שם פתח כעין טעות ששאלה שבהקדש ותרומה אינה בחרטה לבד אלא מצד טעות כמו שביארנו במסכת נדרים וכן הערכין והדמים יש להן שאלה כשאר הנדרים והקונמות:
כל המנחות באות מן החטים ומן הסלת חוץ ממנחת סוטה ומנחת העומר ואין במנחות פחותה מעשרון אלא יש בהם כעשרון לא פחות ולא יותר והם מנחת חוטא ר״ל עני המחוייב חטאת ומנחת סוטה ומנחת חנוך לכל כהן כשנכנס לעבודה ומנחת חביתי כהן גדול שבכל יום ומנחת העומר ויש מהן שיכול להתנדב כמה שירצה ובלבד בעשרונים שלמים והם חמש מנחות הבאות בנדר ונדבה שמהם מנחת הסלת ומנחת מחבת ומנחת מרחשת ומנחת מאפה תנור וכל המנחות טעונות שמן ולבונה לוג שמן וקומץ לבונה לכל עשרון חוץ ממנחת חוטא ומנחת סוטה מעתה מי שאמר הרי עלי מנחה מן השעורים או מן הקמח או חצי עשרון או עשרון ומחצה או שלא בשמן ולבונה פטור מכלום שלא התנדב כדרך המתנדבים ומכל מקום דוקא כשבדקנוהו ואמר שאלו היה יודע שכן לא היה מתנדב אבל אם אמר אלו הייתי יודע שכן הייתי מתנדב כדרך הראוי חייב להביאה כראוי ואם אמר מן השעורים יביא חטים מן הקמח יביא סלת חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון וחצי יביא שנים ואם אמר מן העדשים לדעת גדולי המחברים אע״פ שאין העדשים בדין הקרבה לעולם דינו כדין השעורים ויביא חטים בבדיקה שהזכרנו ויש לפקפק בה לומר שבעדשים פטור מכלום הואיל ואינן בני הקרבה כלל ואין חלוק בזה בין שאמר הרי עלי מנחת כך וכך לאומר הרי עלי מנחה מכך וכך ומכל מקום גדולי המחברים מחלקין בזו בין מנחת שעורים למנחה מן השעורים שבמנחת שעורים פטור מכלום אף בבדיקה ובמנחה מן השעורים הוא שתלוי בבדיקה ונראה הטעם מפני שכשאומר הרי עלי מנחה הוא דבור אחד ומן השעורים הוא דבור אחר ותפוס לשון ראשון ועל הדרך שאמרה זעירי במסכת מנחות פרק המנחות והנסכים בשלא אמר מנחה כלל אלא שאמר הרי עלי להביא מן השעורים וכמו שאמרו שם לא שנו אלא דאמר מנחה וכו׳ ולדעתם הוא הדין לשאמר מנחת שעורים ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שלא נאמרה אלא לדעת רבי מאיר או לדעת בית שמאי שסוברים תפוש לשון ראשון אבל לדעת חכמים אין חלוק ביניהם:
אע״פ שזהו פסק היוצא לנו מן השמועה מתוך שיש בסוגיא דברים מבולבלים אני רואה להעירך מעט בביאורה והוא שאמרו מאי טעמא דבית שמאי כלומר דקאמר דהוה ליה נזיר והא מכל אשר יעשה מגפן היין כתיב וגרוגרת אינן ממין הגפן ואם כן במה הוא נזיר ופירש סברי לה כרבי מאיר דאמר גבי ערך כלן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ונותן דמיו ואף כאן מכיון שהזכיר לשון נזירות אדם יודע שאין נזירות בגרוגרות וגמר ואמר לשם נזירות ובית הלל סברי לה כרבי יוסי וכו׳ והיה לו לומר ובית הלל סברי אדם מוציא וכו׳ בכל מה שאין דבורו באפשר אלא שאלו אמר כן הייתי אומר לדעת בית הלל שיהו דבריו לבטלה אף לענין הגרוגרות שלא יהא נדור בהן ומתוך כך אמר ובית הלל סברי להו כרבי יוסי דאמר בגמר דבריו וכו׳ כלומר מוסף על דעתם שאדם מוציא דבריו לבטלה סברי לה כרבי יוסי וכו׳ ומטעם הוצאת דבריו לבטלה נפקע נזירות ממנו ומטעם בגמר דבריו וכו׳ נעשה נדור מן הגרוגרות ואע״ג דרבי יוסי אף בגמר דבריו קאמר ולשון ראשון מיהא אינו נפקע ואף זו היה לך לומר שיהא גם כן נזיר במקצת אינו כן שאינו סובר אף בגמר וכו׳ אלא במקום שאפשר לקיים את שתיהן כגון תמורת עולה תמורת שלמים שאפשר לימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים אבל במקום שאי אפשר לקיים את שתיהן שאם לשון נזירות דוקא גרוגרות ולא כלום נינהו ואם גרוגרות דוקא נזירות ולא כלום ומתוך כך אומרים בגמר דבריו נתפס ונעשה נדור מן הגרוגרות ונזירות כלל כלל לא והיינו דקאמר נדר ופתחו עמו הוא כלומר שדבריו האחרונים מפרשים את הראשונים והיינו דפריך ולבית שמאי נמי הואיל ומודה שדבור אחד הוא ודאי אית לן למימר נדר ופתחו עמו הוא ואף לכשתעמוד כל דבריו על הגרוגרת אין כאן הוצאת דברים לבטלה שהרי אין דבורו האחרון אלא פירושו של ראשון כלומר לשון נזירות שאני אומר איני מבינו אלא על גרוגרות ודבילה שהם ממינים המשכרים ופירש בדברי בית שמאי שאלו היו מחזיקים את הענין בדבור אחד ודאי כך הוא הדין אלא שהם מחזיקים אותו בשני דבורים שמאחר שאין אדם מוציא וכו׳ אנו עושין את דבורו חלוק לשנים והוא מכוין בראשון לנזירות ומכוין בשני לחזרה מן הראשון ואחר שכן אין חזרתו כלום אחר שאין שאלה להקדש על הדרך שביארנו במשנה ולבית הלל מכל מקום הואיל ואינו עושהו אלא דבור אחר אינו צריך לטעם יש שאלה אלא לא נתכוון כלל אלא לגרוגרות ואין נזירותו כשאר נדבות נזירות ומתוך כך אין דבריו כלום לענין נזירות אלא שאסור בגרוגרות ודבילה מתורת נדר:
פרק ב