גמרא. חומר מכלל דנדר הוי. כלומר מדקתני זה חומר בשבועות ולא קתני זה דבר בשבועות שאינו בנדרים מכלל דגבי נדרים לא הוי נדר חמור כגבי שבועה אבל מיהא שמיה נדר לפתוח לו פתח שלא יקל מידי דהוה אהרי את עלי כאימא. אי נמי חומר נדר דאורייתא לא הוי אבל איסור דרבנן איכא. והא מותר לכתחלה קתני שאין כאן שם נדר. הג״ה: דסלקא רעתך אמינא דאקרבן לא אוכל לך קאי דקתני מותר ולעיל ריש פרקין דבעינן לאצרוכי למתני חולין דלא נימא דבעי שאלה. ואף על גב דקתני מותר איכא למימר דמותר דתנא משום דתני כחלת אהרן וכתרומתו ומשום הכי תנא מותר הילכך איצטריך חולין למיתני. (ומתני) ומשני זה חומר דקתני (אסיפא וכו׳ על סיפא דאידך קתני). אסיפא דאירך בבא דלעיל קתני לה חומר וכו׳ דאמר לעיל בנדרים שאין בהם ממש שבועה שאני ישן וכו׳ ועלה קאי זה חומר בשבועות מבנדרים דבההיא מילתא נמי חמירי שבועות מנדרים דבשבועות איכא בל יחל דאורייתא אבל בנדרים ליכא אלא איסורא דרבנן הואיל ואין בו ממש דאמר לעיל קונם שאני ישן הרי זה בלא יחל ואוקימנא בלא יחל דרבנן. ובסיפא דקתני חומר בנדרים מבשבועות ליכא לאיקשויי חומר מכלל שבועה והא מותר קתני דודאי איתיה בלא תשבעו בשמי לשקר אלא להכי מותר כדקתני טעמא שאין נשבעין לעבור על המצות. שיטה.
וכתב הרי״ץ ז״ל דהתם ודאי עובר בלא תשבעו בשמי לשקר ומותר דקתני אלא יחל דברו קאי. עד כאן.
(17a:1) מה הטבה רשות. כלומר בדבר שמותר לו אבל אם נשבע שיאכל בשר נבלה הטבה זאת הרעה היא אם כן אין בהטבה איסור. אף כשנשבע להרע אינו בהרעה שלא לשמור את המצוה דאם כן לא דמיא להטבה ואם לא דמיא השבועה אינו חייב קרבן. אמנם לוקה משום שבועת שוא כמו ההיא דשבועות שלא אוכל ככר ושבועה (שאכלה) שאוכלנה שחייב על השבועה משום שבועת שוא בשבועות פרק ג׳. וחד למיפטריה מלאו דשבועות בטוי. ואי תיקשי למה לא יליף בנזיר דיכול לאסור עצמו ביין מצוה כיין הרשות מנדרים דחיילי על דבר מצוה שהרי הם הוקשו זה לזה בריש מכילתין. ובפרק קמא דנזיר מייתי לה בקל וחומר משבועה ומה שבועה חמורה לא חיילא איין מצוה נזירות הקל לא כל שכן ומייתי קרא דחייל איין מצוה כיין הרשות. תריץ דודאי מנדרים יליף וקרא דהתם מיין ושכר יזיר איצטריך לההוא דאמר רבא התם שבועה שאשתה וחזר ואמר וכו׳. אי נמי להכי איצטריך קרא בנזיר שדומה קצת לשבועה שאוסר החפץ עליו שמיד שאמר הריני נזיר אסר את עצמו על היין של מצוה כברשות והייתי אומר לולי קרא דיין ושכר יזיר דלית ביה בל יחל. עד כאן.
וזה לשון הריטב״א ז״ל: תימה דבמסכת נזיר דרשינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ותרי קראי למה לי הא איתקוש נדרים לנזירות להדדי בריש מכילתין. וי״ל דצריכי דנדרים מנזירות לא ילפי דשאני נזירות שאוסר כל יין על עצמו בסתם ומגו דחייל איסורא על יין דרשות חייל נמי על דמצוה. אבל בנדרים לא אסר נפשיה אלא המצוה בעצמה כגון לולב שופר תפילין אימא לא. ונזירות מנדרים לא יליף דשאני נדרים שאוסר המצוה עליו ומשום הכי חייל אבל נזיר שאוסר עצמו על המצוה אימא לא חייל מידי דהוה אשבועה. עד כאן.
וזה לשון שיטה: מקשים דבריש מסכת נזיר מפיק מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ואי לאו קרא הוה ילפינן משבועה דלא חייל נזירותו על יין מצוה מקל וחומר ומה שבועה חמורה לא חיילא נזירות קלה לא כל שכן וכדמוקי לה רבא התם באומר שבועה שאשתה כו׳. והשתא תימה אדרבה הוה לן למילף נזירות מנדרים דהא איתקוש להדדי כדאיתא ריש מכילתין ובנדרים נפקא לן מלה׳ דחלין ואם כן קרא דנזירות למה לי. ויש רוצים לתרץ דמכל מקום אצטריך קרא לנזירות לכדאוקמה רבא באמר שבועה שאשתה וכו׳ דבענין זה לא חאיל בנדרים דלא איקרי לה׳ אלא דבר מצוה ממש שלא אוסר על ידי פיו כגון סוכה ולולב אבל אם נאסר בנדר או בשבועה לא חייל נדר עליה. ולא נהיר זה התירוץ שבנאסר על פיו הוה ליה דבר מצוה שמצוה לקיים את דברו כדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה ותו כתב קרא מוצא שפתיך תשמור וכשנדר הוה ליה כנודר על דבר מצוה ויחול הנדר כמו שהוא חל על דבר מצוה והדרא קושיא לדוכתה. לכך יש לומר דלהכי איצטריך קרא לנזיר דלא דמי לנדרים דאוקימנא באומר ישיבת סוכה עלי שאינו נראה כמבטל מצוה אבל אמר הריני נזיר משמע כאילו אמר שלא אשתה שתולה האיסור בעצמו ודמי ללא אשב דחשיבנא ליה כאילו מבטל את המצוה והוה ליה למימר דלא חייל איין מצוה הילכך איצטריך קרא לאסור יין מצוה. עד כאן.
*) מכאן וער דף י״ז ע״א הוא מפירוש הרנב״י על הלכות הרמב״ן וגם כאן נחלקו לפיסקאות מחמת אריכותן. ובפיסקא השניה והשלישית שבהן העתיק דברי הרמב״ן וביאר אותן כסדר דברי הרמב״ן מודגשים (לעומת דברי הרנב״י הבלתי מודגשים) למען ירוץ בהם הקורא.
וזה לשון הרנב״י ז״ל בפירושיו להלכות הרמב״ן ז״ל וזה לשונו: וכי תימא בנדר נמי כשאמר קונם ישיבת סוכה עלי מפני מה אסור לישב בסוכה מטעמא דאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו והרי מצוות לאו ליהנות ניתנו וכוונת זה האוסר ודאי לא היתה אלא לאסור לעצמו אותו חפץ שלא יהנה בו והרי לא נהנה בו כשנוטלו לקיים בו את המצוה. וכי תימא שאין אוסרין לו ליכנס בה מצד קיום המצוה אלא מצד הנאת הישיבה וכן כשאוסרין לו ליטול את הלולב אין אוסרין אותו מצד קיום המצוה אלא מצד שלא יהנה באותו לולב מצד שאר הנאות הא ליתא דהגע עצמך שאינו רוצה ליכנס באותה סוכה לשם ישיבה בעלמא ואינו חפץ באותו נטילת לולב אלא מצד המצוה לבדה היה לנו להתירה במצותה דהא מצוות לאו ליהנות ניתנו. וי״ל דכיון שאסר לעצמו אותה סוכה ואותה לולב אסור לו להשתמש בו אפילו בענין שאינו נהנה ממנו. ואם כן למדנו שהאומר קונם צרור זה עלי אסור לזרקו לים אף על פי שאין לו בזריקה זו שום הנאה אלא אם כן פירש ואמר קונם צרור זה עלי להנאתו דכי האי גוונא מותר לו לזרקו בים אם אינו נהנה באותה זריקה. ולפיכך כשהוא אוסר על עצמו סוכה לישיבתה ולולב לנטילתו אסור לו לישב בה וליטול אותו אפילו לשם מצוה אף על פי שאין בהם הנאה דלאו ליהנות ניתנו. הא ודאי אם פירש ואמר הנאת ישיבת סוכה עלי מותר לו לישב בה ישיבה של מצוה כדאיתא לגמרא דאוקימנא להא מילתא מעיקרא באומר הנאת ישיבת סוכה עלי ואתקיף לה רבא וכי מצות ליהנות נתנו. והאי דקאסר עילויה סוכה או לולב אי דקאמר הך סוכה או האי לולב דוקא בההיא סוכה וההוא לולב הוא דמתסרי עליה אבל מותר הוא לישב בסוכה אחרת וליטול לולב אחר דלא אסריה עילויה. אבל אי אסר עילויה סוכה סתם כגון דאמר ישיבת סוכה עלי איתסר ליה בכל סוכה דמצוה. אלא מיהו דלא פקעא מיניה מצות סוכה דאכתי רמיא עליה מצותה ונפקא מינה דאי עבר וישב בה אף על גב דעבר בלא יחל דברו מכל מקום יצא. ובהא דאמרינן דכי אמר ישיבת סוכה עלי אסור קשיא לן עלה הא דבר שאין בו ממש הוא והוה ליה למימר קונם סוכה זו עלי לישיבתה דקא אסר חפצא. יש לומר אין הכי נמי דהכי קאמר ותלמודא הוא דלא דק בלישנא דהשתא לאו לההוא דינא נחתינן אלא לומר דלא דמי נדרים לשבועות דנדרים איסור חפצא שאוסר עליו הסוכה והשבועה דקא אסר נפשיה מן חפצא אבל כשאמר לשון מכוון עסקינן. וחכמי התוספות אומרים דאפילו תימא כי האי לישנא קונם ישיבת סוכה עלי ואף על גב דלא קאמר קונם סוכה זו חאיל נדרא דכל זמן שמזכיר שם החפץ אף על פי שאינו מזכיר הקונם על החפץ אלא על הישיבה שהוא דבר שאין בו ממש חאיל נדרא. וכי תימא והא איהו לא מדכר קונם אלא דקאמר ישיבת סוכה עלי והוה ליה למימר קונם ישיבת סוכה עלי. וי״ל דבשמזכיר קונם קאמרינן אלא דלא חש תלמודא לאדכורי כולי לישנא דלאו להכי נחתינן השתא. אי נמי אף על גב דלא מדכר קונם מיתפיס איסורא דלא גרע מידות נדרים כדתנן מודרני ממך שאני אוכל לך אסור אף על גב דלא אמר קונם.
ברם צריך את למילף נדר שאמרו בלשון זה. כלומר שאמרו בלשון שבועה כגון דאמר שלא אוכל ככר זה. ושבועה שאמרה בלשון עלי. פירוש כגון דאמר ככר זה עלי בשבועה. מי חיילי כלל או לא. מיפליג פליגי בה בירושלמי דגרסינן התם איסר שבועה מבטא שבועה וכו׳. ר׳ יוסי פתר לה כולה לאסור איסר הרי עלי אסור הרי עלי איסר אסור. כלומר פשיטא דאיסור לשון נדרים הוא זה. שבועה הרי זה עלי אסור הרי היא עלי שבועה אסור. פירוש דאפילו אמר שבועה בלשון עלי אסור. אמר ר׳ יודן בנדרים אסור ובשבועות מותר. איסר הרי הוא עלי אסור הרי הוא עלי איסר אסור. שבועה הרי הוא עלי מותר הרי הוא עלי שבועה מותר. פירוש ר׳ יודן פליג ואמר דלשון הרי הוא עלי בנדרים הוא דאסור דאינון איסור חפצא אבל בלשון שבועה מותר דלשון שבועה אינו בעָלַי אלא באעשה או בלא אעשה דהוא איסור גברא מן חפצא. אמר ר׳ מונה איסר הרי הוא מותר. פירוש מדלא קאמר עלי דלאו יד מוכיח הוא דלמיסר קא אתי. הרי הוא עלי איסר אסור שבועה הרי הוא אסור. פירוש דבשבועה לא צריך לשון עלי. הרי עלי שבועה מותר פירוש דסבר ליה ר׳ מונא כר׳ יודן דבלשון שבועה שהזכיר בו עלי לאו שבועה היא.
ואף על גב דר׳ יוסי דמחמיר חד הוא ור׳ יודן ור׳ מונא סברי אין נדר אלא בלשון נדר. פירוש דקאמר הרי הוא עלי לאפוקי הרי עלי שלא לאכול בשר או הרי עלי שלא לאכול ככר זה דלאו איסר הוא. ואין שבועה אלא בלשון שבועה דאמר שאוכל או שלא אוכל לאפוקי דאמר ככר זה עלי שבועה דלא כלום היא. וקיימא לן דאין דבריו של אחד במקום שנים. אפילו הכי כיון דבגמרין לא פרישו הכי נקיטינן לחומרא כר׳ יוסי דסוגיין בעלמא כותיה ולא מימנעי בגמרא דילן מלאדכורי נדר בלשון זה ושבועה בלשון עלי. פירוש נדר בלשון זה כלומר בלשון שבועה כגון הרי עלי שלא לאכול בשר דלא קאמר באיסור חפצא. ושבועה בלשון עלי כדאתמר בפרק שבועות שתים תניין אכילה משתיהן עלי שבועה. פירוש הרי דלשון שבועה תפס לו התלמוד בלשון נדר דהיינו עלי. והא מילתא איתמרא התם גבי שתי קונמות מצטרפות שתי שבועות אין מצטרפות ואוקימנא התם בקונמות כגון דאמר אכילה משתיהן עלי קונם כלומר שאסרו לאכול משתיהן וכיון שהזכיר לשון אכילה אינו חייב עד שיאכל כזית וקאמר דאם בין שתיהן אכל כזית מצטרפת אכילתו. ובשבועות נמי נשבע שלא לאכל משתיהן יחד ואינו חייב אלא עד שיאכל כזית וקאמר דלא מצטרפות. וקא מסיק התם דלענין קרבן הוא דלא מצטרפי אבל לענין מלקות ודאי מצטרפי שבועות כקונמות. והתם נמי אמרינן יאסרו פירות עולם עלי בשבועה. פירוש דתפיס ליה שבועה בלשון נדר דהיינו עלי מכלל דנדר שאמרו בלשון שבועה כגון קונם שלא אוכל ככר זה ושבועה שאמרה בלשון נדר כגון ככר זה עלי בשבועה אסור כר׳ יוסי דירושלמי וכסברא דגמרא דילן. ולא דחקינן לאפוקי לישנא דגמרין מדיוקא משום פלוגתא דמערבאי. פירוש דהיינו ר׳ יודן ור׳ מונא דאמרי דשבועה שהוא בלשון עלי לא כלום היא. ולהוציא מדברי קצת המפרשים שהן אומרים דלעולם נדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה שהיא בלשון נדר לא כלום הוא והא דתניא איזהו איסר הרי עלי שלא לאכול בשר כיום שמת בו אבא לא בדוקא נקט תנא האי לישנא אבל בדקאמר לישנא תריצא עסקינן כגון דקאמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אבא דמתפיס איסורא על אותו יום והוא אומר כן שלא לאכול בשר ותנא הוא דלא דק בלישניה דלאו לאגמורי לישנא דאיסר קא אתינן עלה. וכן הא דאמרינן אכילה משתיהן עלי שבועה לאו דקאמר גברא בהאי לישנא אלא דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אלא כלפי שאמר גבי קונמות אכילה משתיהן עלי קונם נקט נמי האי לישנא גבי שבועה משום דלאו לאוריי לישנא
דשבועות קא אתינן התם. וכן יאסרו פירות עולם עלי בשבועה נמי לאו בדוקא דלישנא הכי הוא אלא שאמר יאסרו פירות עלי בקונם. ואם כוונתו לשבועה דקאמר שבועה שלא אוכל פירות עולם. ולא חזינן להו לרבנן קשישי דכתבי הכי. פירוש אלא נקטי לישנא דגמרא כפשטה. הילכך כולן צריכין שאלה לחכם דחאיל בהו נדר ושבועה ולא גרעי מידות. אלא מיהו כל שאומר נדר בין דאמר זה בין דאמר עלי איסור חפצא הוא וכל דיני נדר עליו. פירוש כגון שהזכיר קונם שלא לאכל בשר אף על פי שסוף דבריו לשון שבועה דהיינו שלא לאכל בשר זה כיון שהזכיר קונם כוונתו לנדר ואיסור חפצא עליה הוא. וכל שאמר שבועה איסור נפשיה הוא. פירוש כגון דאמר ככר זה עלי בשבועה דנין ענין זה לשבועה וכל דיני שבועות עליו. ונפקא מינה לענין מצוה דאם הזכיר לשון נדר הרי הוא חל לבטל את המצוה ולענין שאינו חל על דבר שאין בו ממש. ואם הזכיר לשון שבועה אינה חלה לבטל את המצוה והיא חלה על דבר שאין בו ממש ככל דיני שבועה.
והא דקיימא לן שהנדרים חלין על המצות היינו דוקא בבטול מצות עשה כדאמרן שאם אסר על עצמו שופר או לולב לא יטלנו ולא יתקע בו וכן כל כיוצא בזה. ואם נדר בקיום מצות לא תעשה כגון דאמר קונם נבלה עלי קונם בשר חזיר עלי וכיוצא בו שאסר על עצמו אחד מאיסורי תורה דעת הרב ר׳ זרחיא הלוי ז״ל בזה דלא חיילי עלייהו איסור נדר מכיון שאסורין הן עליו באיסור תורה. הילכך אם אכל נבלה זו שאסר עליו אינו לוקה בבל יחל דכי היכי דאמרי נמי דאין שבועה חלה על שבועה הכי נמי אין איסור נדר חל על מה שכבר נאסר עליו דבר תורה בשבועה. ודעת רבינו ז״ל שהנדרים חלין על איסור לאוין שבתורה ולוקה עליהן בבל יחל וכל דכן הוא אם לבטל המצות הן חלין כל שכן לקיים איסורי תורה. וטעמא רבה איכא מן הכלל שבידנו דנדרים איסור חפצא הוא ואיסורין שאסרה תורה כגון נבלה וחזיר וכיוצא בהן לאו איסור חפצא הוא אלא איסור גברא אינון הילכך כשבא זה ואסרו עליו הרי נתן בהם איסור שלא היה בהן מתחילה דהיינו איסור חפצא. מה שאין כן בשבועות שאם נשבע שלא יאכל נבלה או חזיר ואכלו אינו לוקה שתים משום שבועת בטוי לפי שאין שבועה חלה על שבועה שכבר מושבע ועומד הוא מהר סיני בכך. וכן אם נשבע שלא יאכל ככר זה וחזר ונשבע עליו שלא יאכלנו ואכלו אינו לוקה משום שבועה בתרייתא דהיא שבועת בטוי ואם אסרו עליו בקונם ואכלו נמי לוקה בבל יחל. וכן מצינו בירושלמי דגרסינן התם אבל בככר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבלה מכאן ואילך כמיחל שבועות על האיסורין ואין שבועות חלות על האיסורין כלומר אין שבועה חלה על שבועה. אמר ר׳ יודן והוא שהזכיר נדר ואחר כך הזכיר שבועה. אבל אם הזכיר שבועה ואחר כך הזכיר נדר נדרים חלין על האיסורין. פירוש שאם אסר עליו הככר ואחר כך נשבע עליו שלא יאכלנו אין השבועה חלה עליו שאף על פי שמתחלה לא היה אסור עליו בתורת שבועה אלא בתורת איסר אין איסור השבועה נתפס במה (שככר) שכבר נאסר עליו. אבל אם הזכיר שבועה שלא יאכלנו ואחר כך הזכיר נדר חל הנדר על הככר לפי שלא היה תחלה איסור בככר זה.
וגרסינן נמי התם ר׳ יוסי בשם ר׳ חנינא הריני נזיר מיין של ערלה לא אמר כלום חברייא אמרי מחלוקת כר׳ שמעון. כלומר הא מני ר׳ שמעון היא דלית ליה איסור חל על איסור אבל לרבנן דפליגי עלה אסור. אמר ר׳ יודן כאן בנדרים כאן בשבועות נדרים חלין על האיסורין ואין שבועות חלין על האיסורין. פירוש זה שאמר הריני נזיר מיין של ערלה אפילו לר׳ שמעון אסור דדוקא בשבועה סבירא ליה לר׳ שמעון דאינן חלות על מה שכבר נאסר לו בקונם או בשבועה אבל הנדרים דהיינו איסור חפצא חלין על האיסורין. ויין של ערלה נמי אף על פי שכבר נאסר עליו משום ערלה חל עליו איסור נזירות כדאמר הריני נזיר מיין של ערלה. נמצא דדבר שנאסר עליו בשבועה וכן האיסורין הכתובין בתורה איסור חפצא חל עליהן אם אסרן עליו משום דאיסור קמא איסור גברא והשתא הוי איסור חפצא. ואי מעיקרא אתסר ליה באיסור חפצא והדר אישתבע מיניה לא חיילא שבועה על איסור חפצא. ובמתני׳ דיש נדר בתוך נדר יתבאר אם איסור נדרים חלין על איסור נדרים כגון שאסר על עצמו ככר זה וחזר ואסרו עליו פעם אחרת.
והוי יודע דהאי דקאמרינן דאין שבועה חלה על שבועה ולא לקי על בתרייתא דוקא משום שבועת בטוי הוא דלא לקי אבל משום שבועת שוא לקי משום לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא. דגרסינן בירושלמי שבועה שלא אשב בסוכה לוקה ויושב בסוכה שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח. והאי לוקה משום שבועת שוא הוא משום דכתיב לא תשא שהיא התראה למוציא שם שמים לבטלה. ומאי שבועת בטוי ומאי שבועת שוא. שבועת בטוי האומר שבועה שאוכל (ואכל) ואינו אוכל וכן שבועה שלא אוכל ואוכל. שבועה שאלך (ושלא אלך) ואינו הולך שבועה שלא אלך (ואלך) והולך וכיוצא בזה שבידו לעשות או שלא לעשות. והוא הדין בנשבע על מה שעבר כגון שאכלתי (ושלא אכלתי) ולא אכל שבועה שלא אכלתי ואכל לוקה משום שבועת בטוי. זה הכלל כל שבידו לעשותו עכשו או שלא לעשותו או שהיה בידו כבר לעשותו או שלא לעשותו ונשבע עליו לשקר הויא שבועת בטוי. ושבועת שוא היא שנשבע על דבר שאין בידו לעשותו. בין שאין בידו לעשותו מפני שהוא דבר הנמנע כגון שנשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב וכיוצא בו ובכלל זה שנשבע שלא יישן שלשה ימים או שלא יטעום כלום שבעה ימים דקיימא לן דלוקה משום שבועת שוא. וכן כל שאין בידו לעשותו מפני שכבר נשבע עליו שיעשהו כגון זה שנשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח או שלא ליטול את הלולב ושלא לישב בסוכה שכבר נשבע עליהן בהר סיני לעשותן בכי האי גוונא נמי נקראת שבועת שוא. וכן הנשבע על דבר פשוט שהוא כן כגון על עמוד של אבן שהוא של אבן גם זה לוקה משום שבועת שוא.
גרסינן בירושלמי אהין דמשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא. בשם ריש לקיש אמרו אהין דחמי מיטרא נחית ואמר קירי פירי בדיכסון לוקה משום שבועת שוא. פירוש קירי אדנ״י. פירי בדיכסון פירות בזול. והא דאמרינן דאי אשתבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה וכן הנשבע שלא ישב בסוכה לוקה ויושב בסוכה מפני שאין שבועה חלה על שבועה דוקא כי האי גוונא שנשבע בפירוש לבטל את המצוה שכבר נשבע עליה לקיימה. אבל באיסור כולל חיילא שבועתיה. והיכי דמי כגון האומר שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה דצל סתמא אפילו צל דרשות משמע ומגו דחיילא שבועתא אצל דרשות חיילא נמי אצל דמצוה. וכן בשבועה שלא אוכל מצה סתם מצה אפילו דרשות משמע ומגו דחיילא שבועתא אמצה דרשות חיילא נמי אמצה דמצוה. מיהו דוקא בביטול מצות עשה הוא דאמרינן דבאיסור כולל חיילא שבועה אפילו על המצוה דמגו דחיילא אדרשות חיילא אדחובה. אבל בבטול לא תעשה אפילו באיסור כולל לא חיילא שבועה על שבועה כגון דאמר שבועה שאוכל נבלות ושחוטות אף על גב דחיילא שבועתיה אשחוטות לא חיילא אנבלות דאין שבועה חלה על שבועה כי האי גוונא. וכי תימא מאי שנא דשבועה חלה על שבועה בבטול עשה באיסור כולל ולא חיילא בבטול לא תעשה אפילו באיסור כולל. איכא למימר בביטול עשה חיילא משום דאי לא עביד לה לההיא מצוה דסוכה ומצה לא עביד איסורא בידים דמאן דלא עביד מצוה שב ואל תעשה הוא ואם יקיים המצוה הרי יעבור על שבועתו ומוטב שיעבור על שב ואל תעשה דהיינו שלא יאכל המצה ושלא ישב בסוכה משאם יעבור על שבועתו. אבל זה שנשבע שיאכל בשר נבלה ושחוטה אי אמרת דמפני איסור כולל תחול שבועתו ויאכל נבלה הרי יעשה איסור בידים ואם לא יאכלנה אף על פי שיעבור על שבועתו בכך אינו אלא שב ולא תעשה. עד כאן.
