גמרא
פירוש
לֵימָא קָסָבַר שְׁמוּאֵל יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת לָא הָוְויָין יָדַיִם אִין שְׁמוּאֵל מוֹקֵים לַהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ממה שכתבנו למדת שידים שאינן מוכיחות אינן ידים בשום מקום ר״ל דבור שאינו מושלם כל צרכו ואין דבר אחר מצטרף עמו שיהא עושאו כמושלם אין דנין אותו כמושלם בשום מקום וזהו שבמודרני הימך אין דנין אותו באיסור אכילה והנאה כמו שכתבנו ואע״פ שיש חולקין בפסק זה בקצת דברים כמה ראיות בדבר חדא שהרי אביי ורבא נחלקו בדבר ולדעת רבא אינן ידים מדכתיב נזיר להזיר מה נזירות בהפלאה שצריך שיהא מזכיר שם נזירות ואין עיקר נזירות אלא במזכיר שיהא נזיר וכן שאם אמר הריני נזיר אם יבא פלני היום אעפ״י שבא אינו נזיר הואיל ובשעה שנזר לא נתברר וכן כיוצא בזה אף ידות נזירות צריך הפלאה ר״ל שאע״פ שלא יזכיר שם נזירות שאלו כן הרי עיקר נזירות הוא מכל מקום צריך שיהא שם דבר המצטרף עמו שיהא הענין כאלו הזכיר שם נזירות כגון אם יאמר אהא שיהא נזיר עובר לפניו וכן ראיה שהרי אמרו כאן לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים ותירץ אין ומוקים לה למתניתין כרבי יהודה וכו׳ אלמא שמואל הכי סבירא ליה וכן בקדושין (ה׳:) אמר שמואל נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי זו מקודשת והקשה לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים שהרי זו יד שאינו מוכיח הוא שהרי אפשר שלא לעצמו קדשה ופירשה באמר לה לי ר״ל הרי את מקודשת לי ולא הוצרכה אלא משום סיפא שאם אמר הריני אישיך אינו כלום הא כל שלא אמר לי אינה מקודשת וכן הלכה ואע״פ שבגרושין אם אמר הרי את מגורשת דיו ואין צריך לומר ממני בזו אף בלא ממני יד מוכיח הוא שאין אדם מגרש אשת חברו אבל קדושין הדבר מצוי לקדש בשביל אחרים ומאחר שלא בירר לי לא גמרה בעצמה להתקדש לשום אדם בכך וכן בראשון של נזיר אמרו האומר אהא הרי זה נזיר והקשו ודילמא אהא בתענית קאמר ופירשה שמואל בשכבר היה נזיר עובר לפניו ר״ל אע״פ שאינו עובר עכשו ושאל לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות הויין ידים שהרי זו מכל מקום הואיל ואינו עובר עכשו יד שאינו מוכיח הוא ופירשה בשנזיר עובר לפניו עכשו שאין לספק בו בדבר אחר הא כל שאמר אהא ואין נזיר עובר לפניו עכשו אע״פ שכבר עבר היום לפניו ואפילו היה תפוס בשערו או שנטל כוס של יין בידו אינו נזיר וכן הלכה ואע״פ שבקצת ספרים נמצא בסוגיא זו דברים המראים שאף בנזיר עובר לפניו יד שאין מוכיח הוא והוא שבקצת ספרים גורסין כאן במה שאמר ששאלו לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והא תנן האומר אהא הרי זה נזיר והוינן בה ודילמא אהא בתענית קאמר ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו אלמא ידים שאין מוכיחות הויין ידים גירסא משבשת היא ועקר הגרסא כמו שכתבנו ר״ל אין ומוקים למתניתין כרבי יהודה ואף לגירסתם פירושה על מה שהיה שמואל מפרש בה תחלה שכבר היה עובר לפניו ולא עכשו אלא שהם נדחקים לפרשה בפנים אחרים כבר רמזנו עליהם בראשון של קדושין ואין דבריהם מתישבים כלל: ונשוב לעניננו והוא שמאחר שהיד שאינו מוכיח אינו כלום מה שנחלקו ר׳ יהודה וחכמים בגופו של גט שלדעת חכמים גופו של גט ר״ל עיקרו הוא הרי את מותרת לכל אדם ושאר הדברים אינן אלא דרך ספור וטכסיס הענין לא שיפסל בכך ור׳ יהודה סובר שעל כל פנים צריך שיכתוב ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין וכו׳ למהך להתנסבה וכו׳ הלכה כרבי יהודה וכל שלא כתב כן נפסל שאין זה יד מוכיח שמא אינו אלא כמפקירה ליעשות כהיתר לכל אדם או שמא בדבור הרי את מותרת הוא סבור לגרשה ולא בגט עצמו ואינו נותן לה הגט אלא כאומר יהא גט זה בידיך לראיה שגירשתיך בדבור זה והתורה אמרה שיגרש בספר ולפיכך צריך שיכתוב לה ודין דיהוי ליכי וכו׳ כלומר שבגט זה אני מגרשך וכן להתנסבא לכל גבר דתיצביין כלומר לינשא בהיתר ומכל מקום מינאי מיהא אין הגט נפסל בו שהרי אין אדם מגרש אשת חבירו כמו שכתבנו ועקר הענין הוא על ודין דיהוי ליכי וכו׳ ועל להתנסבא וכו׳ אלא שיש מקום עיון במה שאמרו בשלישי של גיטין בכתב טופסי גיטין שצריך שיניח מקום האיש והאשה והזמן אמר רבי יהודה אמר שמואל וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ולא הזקיק להניח מקום דיהוי ליכי וכו׳ ואם זה גם כן תרפו של גט ומשום דידים שאינן מוכיחות: לא הויין ידים מה בין זה לזה ויש מתרצים בו שבודאי כך הוא אלא שמואל אמרה לדברי הכל כלומר בין לרבנן בין לרבי יהודה צריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם והוא הדין שלר׳ יהודה שהלכה כמותו צריך להניח מקום ודין דיהוי ליכי וכו׳ או שמא לדעתו ודין דיהוי ליכי אינו בא אלא לגלות שהוא מגרשה בגט זה ושעושה אותה מותרת לינשא וכל שנתגלה כן הרי את מותרת הוא העקר ודיו שיניח את מקומו וכן עיקר וכבר פירשנו במקומו שיש חולקין אף בהרי את מותרת לכל אדם ושאין צריך להנחת מקום אלא לאיש ולאשה ולזמן כפשטה דמתניתין ושמא תאמר אחר שאתה מניח הנחה פשוטה ששמואל סובר כן מהו ששאלו כאן מאי דוחקיה דשמואל לאוקמיה מתניתין כרבי יהודה עד שהוצרך לומר מתניתין קשיתיה הא כר׳ יהודה סבירא ליה וכר׳ יהודה מוקים לה נראין הדברים שהמקשה היה סובר שלא היה שמואל פוסק כר׳ יהודה אלא מכח סתם משנתנו ושואל בה מה הוא ראה במשנתנו שהיא לדעת ר׳ יהודה ותירץ בה מדקאמר לך לך ויש שואלים בה שהרי בריתא השנויה למעלה סוברת דהויין ידים ואע״פ כן הוא שונה בה לך לך עד שמתוך כך גורסים אמאי תני שאני אוכל ליתני מודרני הימך לחודיה ואין צורך בכך שהבריתא כבר למדתנו שיד שאינו מוכיח יד הוא במה שאמרה מודרני הימך אסור ואחר שכבר למדתנו כן לא הוצרכה לשנות שאני אוכל בלא לך כדי להשמיענו כן שכבר למדנוה אבל משנתנו שלא הזכירה במודרני הימך שום איסור ולא נתברר מדבריו ביד שאין מוכיח אם הוא יד אם לאו היה לו לשנות שאני אוכל בלא לך ללמד שיד שאין מוכיח יד הוא אלא שבודאי סובר שאינו יד ומכל מקום כל שאמר מודרני הימך שאני אוכל אע״פ שלא אמר לך ודאי יד מוכיח הוא ונאסר באכילתו והוא שאמרו הא מודרני הימך לחודיה לא משמע דאמר אסור ואם לא כן לא היה לו לומר כן אף במודרני הימך שאני אוכל כל שלא הזכיר לך אלא אין ספק שיד מוכיח הוא: לענין ביאור זה שאמרו בסוגיא זו רבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו יש בה מקום עיון שהרי טעם זה אינו נופל אלא במינאי ומחלקתם של רבי יהודה וחכמים אינו במינאי שבזו ודאי אף רבי יהודה מודה בה כמו שביררנו בהרי את מגורשת אלא מחלקתם בענין ודין דיהוי ליכי שכל שלא כתב לה כן נראה שאינו מגרשה אלא בדבור בעלמא ושטר ראיה בעלמא הוא כמו שכתבנו למעלה וכדאיתא בהדיא באחרון של גיטין ומכל מקום דרך התלמוד להתחלף בו ענין השמועות תמיד כמו שביארנו בענין המקיף את חבירו בין סוגיא שבראשון של בתרא לסוגיא שבפ׳ כיצד הרגל הכא חד טעמא נסיב והכא חד טעמא נסיב ואתה צריך לפרש בסוגיא זו שהם חלוקים במינאי ושאמרה רבא אף לדעתם והלכה כמותו שבמינאי מיהא לא בעינן יד מוכיח הא בענין ודין דיהוי הלכה כרבי יהודה כמו שביארנו ויש מפרשים דרבא אודין דיהוי ליכי נמי קאמר ומפני שהם סוברים שרבי יהודה חולק אף במינאי ורבנן חולקין בשתיהן אלא שהטעמים חלוקים שבמינאי הם חולקין מפני שאין אדם מגרש אשת חבירו ובודין דיהוי ליכי הם חולקין מפני שאין אדם עשוי לגרש בדבור וליתן גט לראיה בעלמא וזה שהזכיר רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן נקטה לחדא טעמא ושבקה לאידך וחדא מכלל חברתה איתמר ודעת רבא שבכל עניני הגט בין בודין בין במינאי לא בעינן ידים מוכיחות וכל שלא כתב אפילו ודין לא נפסל ואף גדולי הדור נוטים לפסוק כן אלא שאף הם חוככים שלא להורות כן מחמת איסור ערוה וכיון שאף רבא לא אמרה בהדיא אלא דרך סוגיא ועיקר הדברים שלא אמרה רבא אלא דרך סוגיא שהרי במקומה במסכת גיטין נאמר בהדיא שבידים שאין מוכיחות נחלקו והלכה כרבי יהודה בודין דיהוי ליכי כמו שביארנו:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush