ושמעה קול אלה ושמעה אלה ושמעה קול לפום פשטא משמע דמיתורא דקול דריש ליה דמסתייה דליכתוב ושמעה אלה אלא דרבי כל דהוא ואפי׳ לשבועה גרידתא שאין בה אלה אבל בירושלמי לא כך דרש אלא מדכתיב ושמעה קול אלה למדנו לאלה שאין עמה שבועה ומעתה ה״ה לשבועה שאין עמה אלה דשקולים הם ויבואו שניהם כיון דלא אפיקתיה דלא בעינן שבועה ואלה וכן אמרו שם ושמעה אלה ושמעה קול לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש בה שבועה ומנין לשבועה בלא אלה ר״י בשם ר׳ יוחנן לא שנייא היא אלה שאין עמה שב עה היא שבועה שאין עמה אלה ע״כ הגי׳ הנכונה בירושלמי ואף על פי שיש גורסין אותה בהפך ומ״מ למדנו מירושלמי מה שפירוש ומעתה י״ל שאף בגמרא דילן לכך נתכוונו והלכתא כרבנן בפלוגתא דלעיל דלא בעינן שם ולא כינוי לא לבל יחל ולא לקרבן ואפשר דאף למלקות אבל הראב״ד ז״ל כתב דלענין מלקות צריך שם או כינוי דהא בכל אזהרותיו כתיב כן לא תשא את שם ה׳ אלהיך לא תשבעו בשמי לשקר ומעתה אין לדונו במקבלי התראה למלקות אלא בשנשבע בשם או בכינוי וכ״נ דעת רבינו הרמב״ן ז״ל ובמסכת נדרים כתבתיה בס״ד.

תנא ארור בו קללה בו נדוי בו שבועה – פירוש לשון ארור משמש בכל א׳ מאלו ג׳ ענינים לאותו ענין שמתכוין האומר או המקבלו עליו ואם נתכוין והוכיח להתחייב בו בכולם כולם בו ובכל א׳ מג׳ ענינים אלו יש חילוק בין כל א׳ מהם לחבירו להקל או להחמיר או להקל ולהחמיר שאם בא לקבל עליו בשבועה שיעשה או שלא יעשה ואמר בארור לעשות דבר פלוני או שלא לעשות או שעשיתי או שלא עשיתי כאלו אמר בשבועה שלא אעשה ונראה כי מכאן למדו בישיבות הגאונים ז״ל כמ״ש רבינו סעדי׳ ז״ל וכן נהגו היום ברוב גליותינו להוציא שבועת היסת בלשון ארור לחלק בזה ג״כ בין שבועה דאורייתא או כעין דאורייתא לשבועת היסת שהיתה תקנת אחרוני התלמוד וכן הדין והוא הנוהג יותר במושבע מפי אחרים בלשון ארור לעשות ושלא לעשות כדינו בשבוע׳ אלא שדעת הרמב״ן ז״ל שכל המושבע מפי אחרים אינו חייב אפילו בלשון שבועה ממש (וה״ק) [וה״נ] בלשון ארור אלא שענה אמן שלא אמרו דמושבע מפי אחרים בב״ד חייב אף על פי שלא ענה אמן אלא בשבועת העדות ושבועת הפקדון אבל לא בשבועת ביטוי ואין זה דעת הראב״ד ז״ל אלא דאף שבועת ביטוי אם עמד שם ושתק כנשבע מעצמו ולד״ה כל שמיחה אינו חייב וכ״ש אם לא היה שם שאין שבועה חלה על האדם אלא מדעתו ושיהא האדם בשבועה וזהו קולא בארור שנתכוונו בו לשבועה ויש בו חומר שהמועל בו כמועל בשבועה לכל דבר ולכל פיסול ושאין בו פיטור אלא ע״פ חכם או ג׳ כדין כל שבועה שבעולם ואותו שהשביעי אינו יכול לפוטרו מן הארור אלא א״כ היה חייב הארור להנאתו בדבר שיוכל לומר הריני כאלו התקבלתי שזה חשוב קיום שבועתו הא לא״ה לא אמנם דעת רבינו הרמב״ן ז״ל בתשובותיו שהאומר ע״ד פלוני אני נשבע או נודר הוא ע״מ שלא ימחה אלא שישתוק לפיכך אם שתק בשעת שמועה נתקיימה השבועה או הנדר ואם מיחה בשעת שמועה לא נתקיימו וכעין מה שארז״ל שטעם הפרת בעל הוא מפני שהאשה ע״ד בעלה נודרת כלומר על רצון בעלה אלא שנתנה תורה זמן לבעל לשתיקה יום א׳ וגזירת הכתוב הוא לתת לו זמן זה להמלך משום שלום הבית אבל באדם אחר הכל הולך אחר שעת שמיעה וכעין מ״ש בקידושין באומר ע״מ שלא ימחה אבא וכל שנתקיי׳ הנדר והשבועה שוב אין לו היתר אלא בהיתר נדרים ואם נשבע בפני חבירו להנאתו ע״ד הכונה לאפוקי מהערמת לשון כמו קנייא דרבא וכיוצא בו לא שיהא בידו להתירו בלא היתר נדרים ובלא טעם כאלו נתקבל והנשבע ע״ד רבים כבר דינו ידוע וכן ע״ד המקום כמו שכבר פירשתי וכן הדין במתחייב בלשון ארור לדעת שבועה וז״ש כאן ארור בו שבועה ומ״ש ארור בו נדוי הוא שכל שמחוייב נדוי או שבאו עליו לגזור אחרים נדוי או שהיא עצמו רצה לגזור על עצמו נדוי והוציאו בלשון ארור לדעת כן הרי הוא כאלו אמרו בלשון נדוי בפירוש הן למנודה הן למוחרם שהוא מתולדות הנידוי אלא שהחרם שבו חמור מנדוי גרידא כמו שמפורש הלכותיהן במסכת מועד קטן ולשון ארור יותר נופל במנודה מבמוחרם אמנם ג״כ נופל במנודה גרידא שכל נדוי ארורה יש בו ונכנס בגופו של אדם וכאמרם ז״ל מאי שמתא שם מיתה ואמרו שדי שמתא אכלבא ואכלה גנובתי׳ והרבה כיוצא בזה הלכך כל שאמרו פלוני ארור לדעת נדוי או מוחרם דינו כן לנהוג הוא אחרים עמו כל הלכות נדוי או מוחרם ויש חומר בארור זה מארור דשבועה שמארירין אותו שלא בפניו ובע״כ אם חייב בכך ויש להקל שאין צריך בהתרתו לפתחי היתר נדרים אלא בשעשה תשובה מתירין אותו ואפילו שלא בפניו אותם שאררוהו או ששקולין כמותם ואם היו רבים או צבור המאררים צריך דעת כולם או דעת העומדים במקום כולם ואם מתו מקצתם מתירין הנשארים כדין כל ענייני צבור שבניהם קמים תחתי׳ ואם נדה לעצמו מתיר לעצמו בענייני עצמו ובענייני חבירו חבירו מתירו ועוד יש חומר בארור של נדוי שהוא נגזר אפילו על אותם שאינם בעולם אם הוא של צבור ופירוש שגזרו זה על בני העיר ועל זרעם שבזה אין צריך לענות אמן שאפילו שלא בפניו וע״כ הוא ומ״ש בו קללה הוא שאם לא נתכוונו לשבוע׳ ולא לנדוי אלא לקללה בלבד הרי בו קללה שנכנסת ברמ״ח איברים שבו ומ״מ אין לו לנהוג בדרכי נדוי כלל וגם אינו מועיל בשבועה להפסיל או ליענש כמו על השבועה ומיהו גם זה לא חמיר מנדוי ר״ל שאם הסכימו המקללין להתירו לדעת כולם או העומדים במקומם הותר הארור ואין עליו עונש ואינו חל אלא לדעתו בשענה אמן וכמ״ש ואמר כל העם אמן כשהוא לדבר הרשות שעכשיו מתקבל עליו אא״כ בענייני ארור של מצוה (ותיהי׳) [ותיקוני] העיר והוא בהסכמת כולם או רובם או העומדים במקומם שאם הטילו קללה בארור שהיא חלה על כל שהוא מבני עירם ותקנותיהם ואפילו שלא מדעתם בשעשו בדין וכשורה ובגזירה שיכולין לעמוד בה וב״ד ג״כ מקללין בו למי שראוי לקללו וכדאמרינן התם מנ״ל דלייטינן דכתיב ואריב עמם ואקללם ומיהו אין ארור זה קל ע״כ אלא או בב״ד או בצבו׳ שיש בו עשרה וזה מכלל מ״ש בהגדה בענין בני יעקב כשהחרימו שלא יגלו שאין חרם בפחות מעשרה ולכך שיתפו עמהם שכינה ואף ראובן שלא היה שם נתחייב בקללתן ואף שכינה חששה להם אף על פי שהכתוב מגיד דבריו ליעקב זה לא הגיד עד שהסכימו והתירו החרם כשנכנסו למצרים וכדאיתא באותה הגדה מעתה נתבררה הלכה זו בס״ד וכל שאמרו ארור סתם ולא הוכיחו לאיזה דבר מאלו הג׳ דברים נתכוונו אם הורגלו קודם לכן בארור זה ולענין ידוע סתמם כפירושם ואם לאו סתמו קללה ויש ענין אחר בלשון אחר שלא הוזכר כאן והוא לשון חרם וכבר ידוע דין חרם המוזכר בתורה בחרמי כהנים או בחרמי בד״ה והלכותיו במסכת ערכין גם במסכת נדרים יש ענין חרם שהוא מנדרי איסר שהאומר דבר פלוני עלי חרם או כינוי חרם המוזכרים שם דינו כאומר שהוא עליו אסור כשנתכוין לנדר אבל המקבל עליו או שאחרים גוזרין עליו בלשון חרם אם יעשה אם לא יעשה כמו שנוהגין עתה צבור להחרים נראה שזה משמש בלשון ארור וכן נוהגין כשרוצים להחרים כי הרבה פעמים אין מזכירין אלא בלשון ארור ופעמים שמזכירין לשון חרם שאומרים אנו מחרימין לכך הוא נדון בארור ובו נדוי בו שבועה בו קללה כפי מה שנתכוונו או שהוכפלו כמו שכתבנו לעיל ולשונו כולל לשלשתן נדוי פשיטא כי המוחרם הוא החשוד בשמתא וקללה ג״כ כבר אמרו חז״ל שלכך נקרא חרם שהוא נכנס ברמ״ח איברים ובילמדנו אמרו על אנשי יבש גלעד בענין פלגש בגבעה דשלא עלו למלחמה שנאמר שם כי השבועה הגדולה היתה שם לאשר לא יעלה אל י״י המצפה תניא בשם ר״ע וכי שבועה היתה שם אלא שהחרם היא השבועה והשבועה היא החרם מעתה הכל הולך כפי הכוונה או ההרגל בדיני ארור וכל שנתכוונו לשבועה התרתו כהתרת שבועה ע״פ חכם או שלשה הדיוטות שאין הנשבע מתיר עצמו ולכך כתב הראב״ד ז״ל בתשובה שלו כי חרם שיש עמו שבועה ורצו צבור להתירו בוררין מהם שלשה הראויין להתיר נדר ושבועה וכולם מתחרטין בפניהם ומתירין להם וכל שלא נתכוונו אלו לנדוי אלא לקללה א״צ פתח וחרטה אלא הם עצמם מתירין בהם כדין נדוי וקללה ומעתה יש לנו לומר כי מה שנהגו בגליותינו להתיר הם עצמיהם חרמותיהם בלא חכם אחר ולא פתחי היתר שבועה כי הוא מפני שלא היה תחילת מנהגם בחרם זה ולא הורגלו בו לדעת שבועה אלא לדעת קללה דלענין נדוי ג״כ לא היה דעתם שהרי אנו רואים שהעובר על החרם ולא הורגלו בו שיהא הוא נוהג הלכות מנודה או מוחרם וגם הם לא נוהגין עמו בכך וא״כ נשאר החרם לקללה דנכנסת ברמ״ח איברים ואם ראו לפוסלו לשבועה כעובר על השבועה הרשות בידם שאף בכל קנס שיראו צבור לקונסו הרשות בידם מלבד עונש שמים שבו וכן כתוב בתשובת הגאונים בשם רבינו האיי גאון ז״ל מה ששאלת על רבים שקבלו על עצמן שיעשו תעניות או תקונים ואח״כ ראו כי הטוב והיפה לשנות או לבטל את הדבר הרשות בידם לבטל או להוסיף או לפחות (ואם רשאין בדבר) [ואם רמאין בדבר] רשאין להתיר את החרם ואין בכך כלום ובלבד שיראה להם כי ההיתר והשינוי הוא הטוב והישר ועוד כתיב בתשובותיו כל צבורא דמקבלין עליהן מלתא וגזרין גזירתא בס״ת ובשמתא וחרמות ונהגו בו איסורא ובתר הכי מתחרטין וחזו דלא יכלו צבורא למיקם חזינן דיכלין לבטולי ובטילא מכמה טעמים וכו׳ עד וליתה עליהון עונש בגווה ומ״מ כל שהוציאו החרם בלשון שבועה כגון שאומרים אנו מחרמין ומשביעים אין לנו טעם ברור שיוכלו לבטלה אלא בהיתר חכם על דרך שכתבנו לעיל בשם הראב״ד ז״ל אלא אם כן התנו בפירוש ובזה יתקיימו דברי רבינו הגדול ז״ל שהיה מתריס על הנוהגין להתיר חרמותיהם מעצמם והוא דחולק על תשובות הגאונים ז״ל ועם מה שביררתי נתקיימו כל דבריהם ושמתי שלום ביניהם דאיתא להא ואיתא להא וגם נתתי מקום לקיום המנהג והנ׳ יצאתי בשמוע׳ זו חוץ למחיצת׳ קצת לברר דברי׳ שנתקשו לגדולים מן הראשונים והאחרונים ז״ל ונתחבטו בהם ודבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים והאלהים יכפר בעדי ויורנו דרך האמת. והא דאמרינן הן הן שבועה ולאו לאו שבועה בשלא הזכיר לשון שבועה כלל ולא שם ולא כנוי הוא וכפשטא דשמעתא דאי באומר לא אוכל היום באלהים למה לי לאו לאו או הן הן היינו עיקר שבועה כדאמרינן התם במסכת ע״ז באלהא רישא לא מגלינא ואמרינן התם נמי במסכת נדרים מארי כולה לא אכילנא וכדכתיבנא במסכת נדרים בס״ד אלא הא מדין ידות שבועה תופסין אותו והוא שיהא דעתו לשבועה וכן פירוש רבינו הרמב״ן ז״ל ורבותי ז״ל.

מנין לרבות את הכנויי׳ (ודאין) [נראין] דברי האומרין דאף שם אלף דלת בכלל הכינויין הן כדאמרינן לענין ברכת כהנים במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכינוייו ואמרינן כה תברכו בשם המיוחד או אינו אלא אפי׳ בכינוי כשהוא אומר ושמו את שמי שמי המיוחד לי דאלמא יו״ד ה״א וא״ו ה״א לבדו נקרא שם מיוחד ואידך כינוי וכן דעת רבינו מאיר הלוי והרמב״ן ז״ל.

א״ר ינאי ודברי הכל – פי׳ דהא דקתני סיפא שהמקלל עצמו וחבירו בכל הכינויין עובר בל״ת ד״ה היא ואפילו לר׳ מנחם בר׳ יוסי דלא אמר (אינו) בנקבו שם לרבות (על אחרים) שאינו חייב אלא בשם המיוחד אלא למקלל אביו ואמו דוקא לפי שהם במיתה כמברך את השם. עצמו דכתיב פי׳ לאו משום ד״ה נקט לה אלא משום דבעו לפרושי פשטא דמתני׳ מנלן דאיכא במקלל עצמו או חבירו ל״ת ואמרינן עצמו דכתיב השמר לך וא״ת א״כ היאך לוקה דהא דרשינן כמה מילי מהאי קרא שלא יעמוד במקום סכנה ושלא יאכל ושלא ישתה דברים הרעי׳ וה״ל לאו שבכללות שאין לוקין עליו ולאו מילתא היא דהא לאו לאו שבכללות הוא כיון שכל האזהרות מענין אחד הם לשמור את עצמו ולא הוי לאו שבכללות אלא לא תאכלו על הדם שנדרש להרבה עניינים חלוקים כדאיתא בפ׳ בן סורר ומורה וכדכתיבנא התם בס״ד.

חבירו דכתיב לא תקלל חרש – פי׳ לאו מיניה בלחוד אלא מיניה ומקללת נשיא דאתייא מבינייא כדאיתא בסנהדרין אלא שקיצר כאן.

תרתי למ״ל ק״ל מאי קושייא דהא תרי עובדי הוון דהא אמרה ר״י לרב כהנא ואידך א״ל רב כהנא לההוא מרבנן וי״ל דתלמודא הוא דשייליה למ״ל לאתויי תרוייהו ואיתא דכוותה בפ״ק דב״ב ומשני מהו דתימא וכו׳ כלומר דאצטריך ש״ס לאתויי תרתי עובדי דמהו דתימא דה״מ דמתני בלישנא דמתני׳ אבל לא בלישנא דקראי קמ״ל פי׳ דאפילו בקראי ודוקא קרא דאייתו ליה לדרשא בעלמא אבל כשקורין אותו בקריאתו אין מכנין ואפילו לתנוקות וכ״ש בשום קריא׳ שהיא לחובת קריא׳ בצבור וזה פשוט.

והא לית ליה לר״מ מכלל לאו אתה שומע הן – פי׳ דהא להכי בעי בכל דוכתא תנאי כפול וכדיליף מתנאי בני גד ובני ראובן אפילו בגיטין וקידושין וקונמות נמי וא״ת ואמאי לא מקשי ופרכינן בכול׳ סוגיין אלא דר׳ מאיר אדר׳ מאיר דהא מדרבנן אדרבנן נמי קשייא דהכא פטרי רבנן משום דלא הוי כפול ובעלמא לא בעי תנאי כפול תירץ הרמב״ן ז״ל דמדרבנן אדרבנן נמי לא קשיא דאע״ג דבעלמא אית להו מכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן אתה שומע לאו שאני הכא דבעי קרא כדכתיב ושמעה קול אלה ולא ששמעה אלה אלא מכלל ברכה ולא ירדנו לסוף דעתו דאי משום פשטא דקרא דהא בקונמות כתיב לאסור אסר על נפשו ככל היוצא מפיו יעשה ולמ״ד מכלל הן אתה שומע לאו מיתסר מכלל היתר כגון מה שלא אוכל לך מותר דדייקינן הא מה שאוכל אסור כדאיתא התם ואי מיתורא דכתיב קול אלה הא דרשינן ליה לעיל לאלה שאין עמה שבועה ויותר היה נ״ל דשאני הכא שאין ללמו׳ קללה ממש מכלל ברכה דהא איתא לעיל אם תעיד יברכך ואם לא תעיד לא יברכך ולא יקללך והותס׳ הוציאנו מן הספק הזה שהם תירצו דליכא לאקשויי דרבנן אדרבנן דהא דרבנן בעלמא דפליגי אר״מ דלא בעו תנאי כפול היינו רחב״ג בלחוד דשמעינן ליה בהדיא דפליג כדאיתא במסכת קידושין ואלו רבנן דהכא הוא ר׳ יוסי או ר״ש או ר״י בני מחלקתו של ר״מ בכל מקום ומיהו כי מפכינן מתני׳ דהכא עבדינן ליה כמתני׳ דהתם ואין הש״ס צריך לפי זה דממילא אתי וזה עיקר. הרי סוטה דאיסורא היא ואמר תנחום וכו׳ הנקי כתיב וכו׳ פי׳ דהתם מקשינן לר״מ מסוטה דכתיב בה אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ולא כתיב בה ואם שכב תמותי או לא הנקי ואפ״ה קרו לה שבועת האלה אלמא אמרינן מכלל הן לאו ואיצטריך ר״נ ולפרוקי הנקי כתיב דאיכא אלה דאלמא לר״מ אפי׳ באיסורא בעי תנאי כפול ואע״ג דאיהו מתנאי בני גד יליף דהוי ממונא ובכל דוכתה אמרינן דאיסורא מממונא לא ילפינן (ה״נ דמילי דעלמא) [הני מילי במילי דעלמא] אבל לומר דלשון בני אדם או לשון תורה הוא לומר מכלל לאו הן או שלא לומר כן שוה היא בין בממונא בין באיסורא וא״ת למ״ל לר״מ לומר הנקי כתיב ואנן מאי ק״ל התם מעיקרא דהא איכא התם קללה מפו׳ בתת ה׳ את יריכך נופלת ואת בטנך צבה וי״ל דהא אמרינן במסכת סוטה כי שתי שבועות הן א׳ קודם השקאה וא׳ לאחר השקאה ואין ענין לפ׳ זה אצל זה כן תירצו בתוס׳ ופשוט הוא והא דגרסינן חנקי כתיב ר״ת ז״ל גורס הנקי כתיב לשון יצא פלוני נקי מנכסיו או מלשון ונקתה לארץ תשב שהוא לשון ברייתא ובמקומה פירשתיה בס״ד ולכולהו גירסאות כל היכא דדרשינן חנקי או הנקי כר״ת ז״ל דאדלקמיה קאי ואת כי שטית כאלו אמר אם לא שכב היי נקייה או חנקי או הכרתי אם שטית ולר״מ בהוכחה כל דהו סגי ללישנא דקראי מיהת לגלות על הדין דאלו בתנאין ממש ובכל דבר תנאי כפול מפורש בעי ותנאי קודם למעשה בין בהן בין בלאו משא״כ בזה דחנקי שהוא המעשה קודם לתנאי דאם שטית אלא ודאי כדאמרן דכיון דבממונא כתב הכי בהדייא קרא בתנאי בני גד בגלוי כל דהו סגי ליה גבי סוטה כנ״ל.