המשנה הששית והיא מענין משנה שלפניה והכונה לבאר בה אותן הפטורים מחמת טומאתן ששכחו והתחילו לקרות או להתפלל היאך יעשו וכן אם היה המקום מלוכלך היאך הוא צריך להרחיק ואמר על זה היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא אבל לא יתכסה במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים וכמה ירחיק מהם ומן הצואה ד׳ אמות אמר הר״מ היה עומד וכו׳ דברי המשנה הם בזריזים והזהירים שיהיו שומרים להשלים ק״ש עם הנץ החמה ועלותה בפאת מזרח כדי שתהיה התפלה עם עלות השמש וסמכו זה לדברי הנביא ייראוך עם שמש ועל כן יתכסה במים ויקרא והמים הרעים הם המבאישים ומי המשרה מים ששורין בהם הפשתן ומה שאמר עד שיטיל לתוכן מים אינו חוזר על המים הרעים ועל מי המשרה אבל הוא חוזר על מי רגלים שנופל עליו שם המים הרעים אבל המים המבאישים ומי משרת הפשתן לא יתכסה בהם בשום פנים ואפילו השליך לתוכן מים אך השתין איש אחד בבית אחד בעת שישליכו עליו רביעית מים מותר לו לקרות ק״ש אצלו במקום אחד בתוך ד׳ אמות ויהיה תקון דבר זאת המשנה להיות כן אבל לא יתכסה במים הרעים ומי המשרה ולא יקרא כנגד מי רגלים עד שיטיל לתוכן מים וכמה ירחק מהם אם לא הטיל לתוכן מים ומן הצואה ד׳ אמות ועוד נבאר במסכתא שאחר זאת שעור רביעית וזולתה מן המדות ומה שאמר להרחיק מן הצואה ד׳ אמות כשתהיה אחריו או צדדיו אבל לפניו בעוד שיראה אותה אינו מותר והיא כנגד עיניו:

אמר המאירי היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי וכו׳ לא יפסיק מכל וכל אלא יקצר ולא יאמר אלא פתיחה וחתימה כגון ברך ה׳ אלקינו את השנה הזאת בא״י מברך השנים וכן בכל הברכות וכן בדברי תורה פירשו בגמ׳ שהוא מגמגם וקורא הא אם לא התחיל לא יתחיל אף בהרהור כמו שהתבאר בסוגיא למעלה בשמועת הרהור כדבור ופירשו הטעם בהדיא מפני שתפלה דרבנן וזו קשה לגדולי המחברים שפסקוה מן התורה אלא שאפשר לפרשה על הנסח ועל הזמן כמו שפירשנו במשנה שלפניה:

ירד לטבול קודם שיקרא אם יכול לעלות מן המים ולהתכסות בבגדיו ולקרות עד שלא יהא הנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו ומתירא שלא יקרא בעונתה יתכסה במים מפני שהוא ערום ויקרא כדי שיתפלל תיכף שיצא מן המים עם דמדומי חמה ומשנה זו אין לה מקום בזמן הזה שהרי בטלה טבילה זו ומ״מ למדנו שהעומד בתוך המים ערום יכול להתכסות במים ולקרוא ומפרש בגמ׳ שצריך הוא לעכרן ברגליו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה:

ולא יתכסה במים הרעים ר״ל מים סרוחים ולא במי משרה ר״ל ששורין בה פשתן מפני שריחן רע עד שיטיל לתוכן מים ובגמ׳ תמהו על זה כמה מיא רמי ואזיל כלומר מה יעשה זה לנהר נובע שיוכל להעביר את הריח ומפרש לה שעל מי רגלים היא שנויה כלומר לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי משרה ולא יקרא במקום שיש בו מי רגלים עד שיתן לתוכן מים ומפרש בגמ׳ רביעית מים וכמה ירחיק מהם מכל אלו הנזכרים ומן הצואה ד׳ אמות ומפרש בגמ׳ דדוקא כשמניח הצואה לאחריו אבל לפניו כמלוא עיניו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ואע״פ שאין לה מקום בזמן הזה אצל בעל קרי כמו שפרשנו מ״מ למדנו ממנה שהקורא לא יתכסה במים הרעים ובמי משרה ושלא יקרא במקום שיש שם מי רגלים עד שיתן לתוכן מים וכו׳ כמו שמפורש במשנה ודינים שבאו עליה בגמ׳ אלו הן:

מי שהיה מתפלל וראה צואה כנגדו יפסיק תפלתו וילך לו לפניו עד שתהא הצואה לאחריו ד׳ אמות ואם אי אפשר לו לילך לפניו כגון שהיה נהר מפסיק או כיוצא בזה וכן אם אי אפשר לו להפוך פניו לשם שמא צד מזרח הוא ילך לו לצדדיו עד שתהא הצואה לצד אחר ולא לפניו אבל כל זמן שהיא לפניו לא יתפלל ואפי׳ העלים עיניו ממנה ואפי׳ היה בלילה שאינו רואה לה הואיל ויודעה לשם כיון שאלו היה ביום היתה נראית לו וכן פרשוה בתלמוד המערב ונוסח דבריהם ר׳ אילא וחבריה הוו יתבין קומי פונזיקא ברמשא אמר מהו מימר כאן מילי דאוריא אמר ליה מכיון דאילו הוה ביממא הוינן חמין מה דקמינן אף כדון אסור ויש אומרים כן בסומא אחר שהוא יודעה לשם:

התפלל ומצא צואה באותו מקום שהתפלל בו הואיל ופשע אין תפלתו תפלה וצריך לחזור ולהתפלל במקום אחר אבל כל שלא במקומו אע״פ שמצאה בקרוב ד׳ אמות נראה שאין צריך לחזור ויש אומרים שלא הצריכוהו לחזור אלא במקום שהיה לו לחוש לצואה כגון מקום המוחזק בכך כגון הולך בדרכים וכיוצא בהן אבל במקום שלא היה לו לחוש בכך אינו פושע ואינו צריך לחזור ואין נראה לי שכל שמצא במקומו פושע הוא:

היה עומד בתפלה ויצאו לו מי רגליו ושתתו לו על ברכיו מצד שאינו יכול לעמוד פוסק וממתין עד שיכלו המים וכשיכלה העמוד אע״פ שבשרו טופח בהן ומי רגלים בקרקע או אף על בגדיו חוזר ומתפלל הואיל וגופו או בגד עליון שלו מכסתן ויש אומרים שחוזר ומתפלל בהרחקת ד׳ אמות או בנתינת מים על מקום מי רגלים הן על הקרקע הן על בגדיו:

והיכן הוא חוזר למקום שפסק שמה שהתפלל מ״מ על נכון התפלל דגברא חזיא הוא כלומר ראוי היה להתפלל ומ״מ גדולי המפרשים פסקו דגברא דחיא הוא וסופו הוכיח ואף בלא שהה חוזר לראש כדין הוצרך לנקביו ואינו יכול לעמוד ולדעת האומר דגברא חזיא הוא מ״מ אם שהה כדי לגמור את כלה מתחלה ועד סוף חוזר לראש ובדבר הזה נשתנה דין תפלה מדין ק״ש ומגילה והלל ושופר שבכלם אפי׳ שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק וכן דעת גדולי הפוסקים וראיה להם שר׳ יוחנן אמרה כן באחרון של ר״ה שמע ט׳ תקיעות בט׳ שעות ביום יצא והקשו שם והא אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ותירץ הא דידיה הא דרביה וחזרו והקשו ודידיה לא והא ר׳ אבהו הוה אזיל בתריה דר׳ יוחנן והוא קרי שמע מטא למבואות המטונפות ופסק אמר ליה מהו לגמרה אמר ליה אם שהית כדי לגמור את כלה זיל הדר ותירץ הכי קאמר ליה לדידי לא סבירא לי כלומר שיהא צריך לפסוק למבואות המטונפות אלא לדידך שפסקת להחמיר החמר אף בזו אבל לר׳ יוחנן אפי׳ שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אלא למקום שפסק וכן יש מביאים ראיה ממשנת היה קורא בתורה שהרי בתורה יש בין פרשה לפרשה יותר מכדי שהיית כלה אלא שזו אין בה הכרח שמא נזדמנה לו קריאת פרשה אחת והפסיק מעט וחזר ונזדמנה לו קריאה האחרת וכן מביאין ראיה ממה שאמרו על רבי שמע ישראל וכו׳ זו היא ק״ש של ר״י הנשיא כלומר שהיה שונה לתלמידיו וכשהגיע זמן ק״ש קורא פסוק ראשון וחוזר ושונה ושאלו בה חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה בר קפרא אמר אינו חוזר וגומרה ור׳ שמעון ברבי אמר חוזר וגומרה ואמר ליה בר קפרא בשלמא לדידי היינו דמהדר אשמעתא דיציאת מצרים אלא לדידך אמאי מהדר ואמר ליה כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה וודאי שר׳ שמעון ברבי היה בקי בענייניו של רבי יותר מבר קפרא וכן שלא ראינוה אינה ראיה ואף הוא לא היה אומר כן אלא ממה שהיה רואהו מחזר אחר שמועה של יציאת מצרים והרי שהה בנתים הרבה ולדעת זה אין חילוק בין שהה מצד שאינו ראוי לקרות הן מצד עצמו כגון מים שותתין לו על ברכיו הן מצד המקום כגון מבוי המטונף ובין שהה לאיזו סבה בכלן אינו חוזר לראש חוץ מן התפלה ומ״מ בתלמוד המערב שבפרק שני התבאר שר׳ יוחנן מודה בק״ש שכל ששהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש אף שלא במקום דיחוי וכל שכן במקום דיחוי וכן פסקו רבים אלא שהוא חולק עם תלמוד שלנו וכן פרשו שם בשהייה זו שבקורא משערין אותה כלומר על הדרך שהוא רגיל לקרות וגדולי המפרשים נוטים לומר שבשהה אין חלוק ביניהם שאף בק״ש ומגילה והלל ושופר אם פסק מצד דיחוי כזה ושהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש ואם מחמת דבר אחר פסק אף בתפלה חוזר למקום שפסק אפי׳ בשהה כדי לגמור ומ״מ דברי גדולי הפוסקים בתפלה עיקר שלעולם בשהה כדי לגמור את כולה בתפלה חוזר לראש הואיל ואין יכול לדבר בה לא מפני הכבוד ולא מפני היראה ואף בשהי׳ זו משערים על הדרך שהוא רגיל להתפלל אם במתון אם במהירות ואע״פ שכשהוצרך לנקביו ואינו יכול לעמוד אמרו תפלתו תועבה כמו שיתבאר מי רגלים אדם סבור לפעמים לעמוד בהם והרי הוא כאנוס ואע״פ שאמרו במי רגלים שצריך שיתנגבו או שירחיק ד׳ אמות או שישלים עליהם מים קודם שיתפלל בכאן הקילו הואיל והתחיל להתפלל והעמידוה על דברי תורה שלא אסרה אלא כנגד עמוד ראשון כדי שלא יפסיק תפלתו ומ״מ אין הכל שוים בשטה זו יש אומרים שאף זה הואיל וסופו הוכיח שלא יכול לעמוד אין תפלתו תפלה ואע״פ שלא שהה חוזר לראש וכן יש אומרים שמה שאמרו עד שיכלו המים פירושו עד שיתנגבו בכדי שלא יהא בהן להטפיח ואם לא נתנגבו אלא שכלה העמוד צריך הרחקת ד׳ אמות או השלכת המים ואם נגעו המים בבגדיו ולא נתנגבו צריך שיתן עליהם מים:

במס׳ מגילה התבאר שהמטיל מים ירחיק ד׳ אמות וישהה עד כדי הלוך ד׳ אמות כדי שיכלו ניצוצות ואח״כ יתפלל ויש מפרשים בה או ישהה ד׳ אמות ושמא תאמר והרי בהלוך ד׳ אמות שהה כדי הלוך ד׳ אמות פרושה שאם הטיל מים בכלי והסירוהו משם לאלתר צריך שישהא כדי הלוך ד׳ אמות ומי שהתפלל והוצרך להטיל מים מיד ישהא כדי הלוך ד׳ אמות וישתין שכל ד׳ אמות דמדומי תפלה בפיו:

במסכת עירובין יתבאר שאם נפרצה חצר גדולה לקטנה אם היתה צואה בקטנה מותר להתפלל ולקרות את שמע בגדולה אא״כ היה שם ריח רע מפני שהיא מופלגת ממנה ואם היתה בגדולה אין מתפללים אף בקטנה שאין הקטנה אלא כקרן זוית לגדולה: