×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) חֲבֵר עִיר אֲבָל יֵשׁ שָׁם חֲבֵר עִיר תִּינָּתֵן לַחֲבֵר עִיר וכ״שוְכׇל שֶׁכֵּן דְּעַנְיֵי דִּידִי וְדִידְכוּ עֲלַי סְמִיכִי.:
town scholar supervising the handling of the community’s needs, in the town in which the charity was collected. However, if there is a town scholar there, the money should be given to the town scholar, and he may use it as he sees fit. Since, in this case, the money had been given to Rav Huna, the use of the money should be up to his discretion. Rav Huna added: And all the more so in this instance, as both my poor in my town and your poor in your town rely upon me and my collections of charity. Rav Huna was also in charge of distributing charity for the surrounding area. It was certainly proper to leave the money with him, so that he could distribute it among all those in need.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריר׳ ישמעאל בן חכמוןר״ןמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
כל שכן דעניי דידכו נמי עלי סמיכי.
{בבלי מגילה כז ע״ב} גרסינן במגילה1 בפרק בני העיר2 תאני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק המתפלל מרחיק3 ארבע אמות ומשתין והמשתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל אמר ליה רב נחמן בר יצחק4 בשלמא משתין מרחיק5 ארבע אמות ומתפלל6 דתנן [כמה]⁠7 ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות אלא המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין או8 הכי קדישתינהי לכולהי9 שבילי דנהרדעא (אלא10) תני ישהא כלומר האי דקתאני ירחיק ישהה11 הוא ואמרינן בשלמא משתין12 ישהה13 [כדי הילוך] ארבע אמות [ואחר כך] יתפלל14 משום ניצוצות אלא מתפלל15 ישהה כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך ישתין מאי טעמא אמר רב אשי שכל ארבע אמות16 תפלתו של-אדם סדורה לו17 בפיו ורחושי מרחשן18 שפואתיה:
{בבלי מגילה כז ע״ב} גמ׳ אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לאדם19 להשתין מים [בתוך] ארבע20 אמות של-תפלה. שאלו תלמידיו את ר׳ זכאי21 במה22 הארכת ימים אמר להן מימי לא השתנתי מים23 בתוך ארבע אמות של-תפלה ולא כניתי שם לחבירי ולא בטלתי מקדוש24 היום אימה זקנה היתה לי25 פעם26 אחת לא היה לי קדוש היום27 מכרה [כיפה של ראשה]⁠28 והביאה לי קידוש29 היום תאנא30 כשמתה31 הניחה לו32 שלש מאות גרבי יין כשמת33 הוא הניח לבניו שלשת34 אלפים גרבי יין35:
1. במגילה: חסר ב-גסב, גסג, רא״ה.
2. גסב, גסג, רא״ה מוסיפים: ״שמכרו רחובה של עיר״.
3. מרחיק: דפוסים: צריך שירחיק.
4. בר יצחק: חסר ב-גסג, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה.
5. משתין מרחיק: גסב: ״המשתין מים ירחיק״.
6. ומתפלל: גסב: ״ויתפלל״.
7. כמה: גסב, גסג, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״וכמה״.
8. או: כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״אי״.
9. קדישתינהי לכולהי: גסב, דפוסים, רא״ה: ״קדשתינהו לכולהו״. כ״י פריס 312: ״אסרתינהו וקדשתינהו לכולהו״.
10. אלא: חסר ב-גסב, גסג, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה.
11. ישהה: גסג: ״ישהה ישהה״.
12. משתין: דפוס קושטא: ישתין.
13. ישהה: כ״י א אחרי הגהה: ״ירחק״.
14. כדי הילוך...יתפלל: גסב, גסג, כ״י פריס 312, רא״ה, דפוסים. כ״י א: ״ארבע אמות ויתפלל״.
15. מתפלל: גסב, גסג, כ״י פריס 312, רא״ה: ״המתפלל״.
16. אמות: כ״י פריס 312: ״אמות שלאדם״.
17. לו: חסר בכ״י פריס 312.
18. מרחשן: גסג, כ״י פריס 312: ״קא מרחשן״.
19. לאדם: כ״י נ: ״אדם״. חסר ב-גלח, כפי שחסר בר״ח.
20. בתוך ארבע: גא, גיא, גיח, גלח, כ״י נ, ר״ח, דפוסים. כ״י א: ״בארבע״
21. ר׳ זכאי: גלח: ״בן זכאי״. דפוסים: ר׳ ינאי.
22. במה: גלח: ״מפני מה״.
23. מים: חסר ב-גלח.
24. מקדוש: גיד: ״קדוש״, כבהמשך. וכן בעתים (סי׳ קמח).
25. לי: חסר ב-גלח.
26. פעם: דפוסים: ופעם.
27. קדוש היום: וכן ב-גא, גיא, גיד, גיז, גיח, גלח, עיתים שם. כ״י נ: ״קדושא״. דפוסים: יין לקדוש היום. וכן בהמשך שם.
28. כיפה של ראשה: גא, גיא, גיח, גלח, כ״י נ, דפוסים, וכן בעיתים שם. גיד גיז: ״כיפה שעל ראשה״. כ״י א: ״אִיס כפח שבראשה״.
29. קידוש: וכן בכל כה״י, עיתים. דפוסים: יין לקדוש.
30. תאנא: חסר בכ״י א לפני הגהה.
31. כשמתה: וכן ב-גיד, גלח, עיתים. דפוסים: וכשמתה. גיח: ״כשמתה היא״. גא, גיא, גיז, כ״י נ: ״וכשמתה היא״.
32. לו: גיז, כ״י נ: ״לי״.
33. כשמת: וכן ב-גלח, דפוסים: ״וכשמת״.
34. שלשת: דפוס קושטא: שלש.
35. וכשמת...יין: חסר ב-גיא לפני הגהה.
ערך חבר
חברא(ראש השנה לד:) לא אמרו אלא בחבר עיר אבל שלא בחבר עיר לא. (מגילה כז:) במה דברים אמורים בשאין שם חבר עיר אבל יש שם חבר עיר תנתן לחבר עיר וכל שכן דעניי דידי ועניי דידכו עלי סמיכי (ברכות לא) אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר וכו׳ פירוש גדול העיר אשר יועדו עליו כל הזקנים שנאמר כל אלה חברו פי׳ אחר צבור מקום שמחברין בני העיר להתפלל בו רבי יהודה אומר משמו של רבי אלעזר כל מקום שיש חבר עיר שמתפללין בו תפילת המוספי׳ היחיד פטור אבל מקום שאין שם צבור מתפללין בו תפילת המוספין היחיד חייב להתפלל תפלת המוספין וזהו פי׳ יחיד שלא בחבר עיר איכא בינייהו (חגיגה כה. נדה ו) והאמר עולא חבריא מדכן בגלילא פי׳ חברים אוכלין חוליהן בטהרה. (מנחות צג) שאחד מניף לכל החוברין ואין אחד סומך לכל החוברין. (תמורה ב) הכתיב קרבנו ההוא מיבעי ליה לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה ורבי יהודה כל בעלי חוברין לסמיכה לית ליה. פי׳ אחר מניף חזה ושוק שבשלמים בשבילו ובשביל חברו. (ביצה כה) נפלין חברין ברברבתא פי׳ רב הונא ורב חסדא חברים של רב נחמן והיה קורא לרב הונא חברין וכן לרב חסדא ולרבה בר בר חנה בר חברין ברברבתא בקושיות גדולות. (שבת סג.) בחבר טוב או בחבר רע פי׳ באשה טובה או באשה רעה. (סנהדרין מא) חבר אינו צריך התראה פי׳ מפני מה מתרין שלא יאמר הרוצח לא הייתי יודע שההורג נהרג אלו הייתי יודע לא הייתי הורגו וחבר אינו צריך שלא יכול לומר לא הייתי יודע. (שבת קנד) מאי לאו בחבר גואלקי פי׳ אביי אשכחיה לרבא דקא משפשף לבריה אגבא דחמרא שישפוף כדאמרינן ואם בערב שפשף כלומר יוליך ויביא ידו על גופו כדי שיוסר מעליו טינוף הקרי כן רבא היה מעלה ומוריד בנו כעין שיפשוף על גב החמור מן הצד לא על גופו של חמור כעין רכיבה אלא היה מושיבו ע״ג החמו׳ והתינוק מגנדר ונחית ואביו מחזיק בו ומחזירו שלא יפול לארץ א״ל אביי משתמש מר בבעלי חיים כלומר המשתמש בבעלי חיים עובר משום הא דתנן ולא רוכבין על גבי בהמה השיבו רבא אינו על שדרו של חמור אלא בצידי החמור אני משפשף וצדדין לא גזרו רבנן מדתנן מתיר חבלים והשקים נופלים מאי לאו בחבר גואלקי ולא גזרו רבנן פי׳ חבר גואלקי כשטוענין הבהמה מביאין שק וטוענין אותו מצד הא׳ ושק האחר מצד השני ומביא חבל וקושרן ומחברן ומשרבבן בצידי הבהמה וכשמבקשין לפרק משואו מגביה השקין לרפרף קשר החבל להיות נוח להתיר ומתיר ומניח השקים והן יורדין מצידי הבהמה ונופלין לארץ נמצא מגביה ומוריד השקים בצידי החמור כאשר מגביה אני את בני על גב החמור והוא יורד בדרך שיפשוף א״ל אביי אינו אומר מתיר החבלים בחבר גואלקי כדתנן כיצד מאברין את הערים ומפרשינן ליה מלשון אבר כן מוסיף כמו אבר בגואלקא והוא למעלה כדאמרינן (בבא בתרא כד) באברורי הוי יתבי וכי׳ אברורי למעלה מן המשאוי כגון שהיה צד המשאוי האחד כבד והשני קל ורצונו להשוות המשאוי שלא יהא מטרטן ומוסיף על הצד הקל להשוות המשקל שלא יהא אחד מהן מכריע ועליו אמרה משנתינו מתיר חבלים וקשרים והשקים נופלים שהקשר למעלה הוא ואין צריך להגבי׳ שק ולא להוריד אלא כשמתיר החבל נופלין אבר גואלקי נמצאו גואלקי על צידי הבהמה ואבר זה על גואלקי נמצא אבר זה צידי צדדים אי נמי בגואלקי דגואלקי עצמן אינו קשורין בחבלים אלא כמנהג שהיה לאורחין המהלכין בדרכים שעושין בראשי השקים כמין קרסים ולולאות בין החבלים ומכניס הקרסים בלולאות אי נמי לולאות בלבד ומכניס בהן עץ ומחברן וכשרוצה לפרק מושך העץ ההוא והן נופלים ונקרא העץ ההוא לכתא ואינו מגיע לצדדין ואותו האבר נמי שמוסיפין על המשאוי הוא צידי צדדין והוא מותר אבל הצדדין אסורין. (ברכות לד) חברותא כלפי שמיא כלומר כאדם שאמר לחבירו עד השתא לא כוון ועכשיו בעי לכווני. (כלים פרק יב) מאמתי הוא טהרתו בית שמאי אמרו משיחבל וב״ה אמרו משיחבר פי׳ מלשון ויחבר:
א. [פערבונדען געזעללשאפט געלעהרנטער.]
חבר עיר – תלמיד חכם המתעסק בצרכי צבור.
אבל יש שם חבר עיר. המתעסק בצרכי צבור כל השנה, נמצא שמקום הוא שעוברין ושבין תדירין עליהם, אין להביא צדקה שפסקו עליהן עמהן, אלא מפרנסין בהן עניי העיר ועניי עולם, שעל מנת כן הקדישום אותם שפסקו עליהם צדקה. ועוד שכבר זכו בהן גבאי הצדקה, שהם נודעים בכך, וידם כיד עניים המוטלין עליהם. מה שאין כן כשאין שם חכם המתעסק בצורכי צבור, שאף על פי שבא אחד מן הכפר וזכה בצדקה, אין זכייתו זכייה, שהרי לא אמר בפירוש, וגם אינו נודע בגבאות ואינו כיד עניים.
חבר עיר. חבר אדם המתעסק בצורכי ציבור1.
1. ובפרש״י (ד״ה חבר עיר) תלמיד חכם המתעסק בצרכי ציבור. [ועיין בר״ן (דף ח,ב) שכתב האי הוא פירושא דחבר עיר הכא אע״ג דבפ״ב דר״ה חבר עיר היינו ציבור]. ובכי״ק כתב פי׳ חבר עיר אדם חכם שמתועדין בני העיר ומתחברין אצלו.
חבר עיר. פי׳ חבר עיר אדם חכם שמתועדין בני העיר ומתחברין אצלו הוא שיכולין אנשי העיר האחרת שיקחו הצדקה שלהם ויפרנסו בה עניי עירם. אבל יש שם חבר עיר תנתן לחבר עיר והוא מחלקה כפי מה שיראה לו. וכל שכן דידי ודידכו עלי סמיכו. פי׳ וכל שכן עניי (עירו) [עירי] ועניי עירכם עליהם סומכין ולוקחין ממני צדקה, ונמצא שידי יד כולם היא בין עניי עירי בין עניי עירכם וזנתי לכל.
מתניתין אין מוכרין משל רבים ליחיד. פי׳ אין מוכרין בית הכנסת שהיא לרבים ליחיד אפילו התנו שיעמוד בקדושתו להתפלל בו כדמעיקרא. לפי שמורידין אותו מקדושתו. שקדושת יחיד לא דמיא לקדושת רבים שכל דבר שבקדושה אינו בפחות מעשרה שאין כבוד השכינה יורד לפחות מעשרה ואע״פ ששנינו (אבות פ״ג) שאפילו יחיד ועוסק בתורה שכינה עמו, התם במי שתורתו אומנותו אבל יחיד שמתפלל בביתו ותכף שמתפלל יוצא אין השכינה עמו כיון שאין שם רבים דברי ר׳ מאיר. אמרו לו אם כן (אם) [אין] מוכרין אפילו בית הכנסת של עיר גדולה שרצו להעתק משם למקום אחר שהוא טוב ממנו, לאנשי עיר קטנה מפני שמורידין אותו מקדושתו ואין הלכה כר׳ מאיר.
חבר העיר – חכם המתעסק בצרכי הצבור.
ש״מ אורח ארעא למשבק איניש גולפא ומשכא באושפיזי׳ כו׳:
חבר עיר תלמיד חכם הממונה על צרכי העיר, אבל אם יש שם חבר עיר — תנתן הצדקה לחבר עיר והוא יטפל בענין. וכל שכן במקרה שלנו דעניי דידי ודידכו עלי סמיכי [שהעניים שלי ושלכם עלי הם נשענים], שהוא היה ממונה גם על מתן הצדקה במקומות הסמוכים, ובודאי שראוי להפקיד בידו את הכסף כדי שיחלק אותו לכולם.
town scholar supervising the handling of the community’s needs, in the town in which the charity was collected. However, if there is a town scholar there, the money should be given to the town scholar, and he may use it as he sees fit. Since, in this case, the money had been given to Rav Huna, the use of the money should be up to his discretion. Rav Huna added: And all the more so in this instance, as both my poor in my town and your poor in your town rely upon me and my collections of charity. Rav Huna was also in charge of distributing charity for the surrounding area. It was certainly proper to leave the money with him, so that he could distribute it among all those in need.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריר׳ ישמעאל בן חכמוןר״ןמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מתני׳מַתְנִיתִין: אֵין מוֹכְרִין אֶת שֶׁל רַבִּים לְיָחִיד מִפְּנֵי שֶׁמּוֹרִידִין אוֹתוֹ מִקְּדוּשָּׁתוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר אָמְרוּ לוֹ א״כאִם כֵּן אַף לֹא מֵעִיר גְּדוֹלָה לְעִיר קְטַנָּה.:

MISHNA: They may not sell a sacred object belonging to the community to an individual, even if the object will still be used for the same purpose, due to the fact that by doing so they downgrade its degree of sanctity, as an item used by fewer people is considered to have a lower degree of sanctity than one used by many; this is the statement of Rabbi Meir. The Rabbis said to him: If so, by your logic, it should also not be permitted to sell a sacred object from a large town to a small town. However, such a sale is certainly permitted, and therefore it must also be permitted to sell such an object to an individual.
קישוריםרי״ףר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריההשלמהרמב״ןר׳ ישמעאל בן חכמוןבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ ב. אין מוכרין של רבים ליחיד. אפילו על מנת שתעמוד לבית הכנסת, דבית הכנסת של רבים יש בו קדושה, לפי שהשכינה שורה בתוכו, מה שאין כן ביחיד, כיון שאין שם עשרה אין בה קדושה כלל, שהרי אין אומרים דבר שבקדושה פחות מעשרה, משום דאין כבוד השכינה שורה בתוכם. ואף על פי ששנינו שאפילו יחיד ועוסק בתורה שהשכינה עמו, התם מיירי במי שכל היום עוסק בתורה ותורתו אומנותו, אבל יחיד שמתפלל בביתו, ותכף שהתפלל יוצא והולך לו, אין השכינה עמו, כיון שאין שם רבים.
אמרו לו אם כן, שאתה חושש לזה, לא תתיר למכור לרבים היושבין בעיר גדולה, ורוצים לגלות משם למקום אחר טוב ממנו, ורוצין למכור אותו בית הכנסת שלהן לבני כפר אחד הסמוכין לאותו בית הכנסת, דהא מורידין אותו מגדולתו. אבל ר׳ מאיר סבר [ד]⁠לא דמי, דהתם מקדושה לקדושה הוא מורידו, דהא יש באותו כפר עשרה בני אדם, ואומרין בתוכה דבר שבקדושה, ושכינה שרויה בתוכם, מה שאין כן מרבים ליחיד.
[גמ׳]. אין מוכרין של רבים ליחיד וכו׳. כלומר אפילו על מנת שתעמוד בקדושתה להתפלל בה כדמעיקרא, ואפילו כונת הלוקח בכך, לפי שמורידין אותה מגדולתה.
מתני׳ אין מוכרין בי׳ הכנס׳1 של רבים ליחיד א״כ לא ימכרו בית הכנס׳ של עיר גדולה לבני עיר קטנ׳ שמורידין אותו מקדושתו דתחילה היו מתפללים בו רבים ועכשיו יחידים ובגמר׳ פרי׳ שפיר קאמרו לי׳ לר׳ מאיר ור׳ מאיר אמ׳ לך הת׳ מעיקר׳ בקדושת׳ ועכשיו בקדוש׳ התם2 מעיקר׳ בקדוש׳ והשת׳ לאו בקדושה ורבנן אי איכא למיחש בין לרב בין למעט השת׳ נמי איכ׳ למיחש משו׳ ברוב עם הדרת מלך ולא משכח׳ מכירה בבית הכנסת אלא לא חיישינ׳ דכיון דשקלי דמים ומעלי בקדושה מעולה כל דבעי לוקח עביד ליה בר מד׳ דברים דמפרש3 ברי׳ פירקי׳4.
1. ועיין במאירי שהביא בשם הירושלמי דאיירי בספר תורה ואף שהתירו בתורה בדיעבד דוקא של רבים לרבים או של יחיד ליחיד הא רבים של ליחיד לא ולדעת חכמים אף של רבים ליחיד.
2. שמא צ״ל הכא.
3. בפרש״י חוץ מד׳ דברים כדקתני סיפא.
4. כ״פ רש״י ד״ה ורבנן.
מתני׳: אין מוכרין של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו דברי ר׳ מאיר אמרו לו א״כ אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה, פרש״י ז״ל בשרוצין המוכר לעלות ומשום הכי שרו רבנן ואפילו הכי אסור ר׳ מאיר ואפילו לקחה היחיד להתפלל ורבנו שרו לעשות בה היחיד של צרכו כיון שמעלי׳ הדמים איכא מאן דאמר דלרבנן של רבים לרבים מותר ופירש בשאין מעלין את הדמים ועושה בהן צרכיו שהרי אין מורידין אותן מקדושתן וכן בספרים של רבים לרבים או של יחיד ליחיד שהרי אין מורידין אותן מקדושתן והא דתנן ספרים לוקחים תורה תרגומו ספרים של רבים שמוכרן ליחיד שמורידין אותן מקדושתן אבל של רבים לרבים או של יחיד שאין מורידין אותן מקדושתן, אבל של רבים לרבים או של יחיד שאין מורידין אותן מקדושתן שרי ואין צריך לעלות הדמים, וי״ל דמשום רבים לרבים נמי אמרינן לרבנן צריך לעלות דע״כ לא פליג רבנן עליה דר׳ מאיר אלא בשל רבים ליחיד, אבל בשל רבים לרבים כי היכי דלר״מ בשל רבים ליחיד צריך לעלות הדמים הכי נמי לרבנן, והא דתנו ספרים יקחו בהן תורה בשל רבים לרבים איירי, והדר תני אין מוכרין ב״ה אלא על תנאי אימתי שירצו יחזורו דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים עושים אותה ומכר עולם חוץ מד׳ דברים, ופרש״י ז״ל אפי׳ של רבים לרבים קא אסר ר׳ מאיר אלא על תנאי משום דבזיא מילתא אבל של רבים ליחיד אפילו על תנאי אין מוכרין אותו מפני שמורידין אותו מקדושתו, והא דאמרה הגמ׳ ר״מ היכי מצי דיר בה רבית הוא פירוש היכי דיר לצלויי. ורבינו אפרים ז״ל פירש אין מוכרין ב״ה אלא על תנאי בשל רבים ליחיד היא שנויה ואע״ג דא״ר מאיר אין מוכרין ה״מ בלא על תנאי אבל על תנאי מותר אבל של רבים לרבים לפי רבינו אפרים הני תרתי בבי בשרוצין לעלות הדמים עסיקים וטעמא דרבנן בתרויהו מפני שבקדושת ב״ה חלה על הדמים ולפיכך עושה הלוקח מב״ה כל צרכו.
ובעל המאור פירש דמתניתין מילי מילי קתני אם מכרן לעלות בדמים מותר לחלל קדושתה ואפילו לר׳ מאיר כדקתני רישא לוקחין בדמיו תיבה אם מכרה להעמידה בקדושתה עושין בדמים כל צרכן, ואעפ״י שלא מכרו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לשתות בדמיו שכר מותר ואעפ״י שמכרו לחלל קדושתה בתר הכי קתני אין מוכרין ב״ה אלא על תנאי כשמוכרין אותו לעלות בדמים ולחלל קדושתו כקדושת הרבים ע״כ לשון המאור. וצריך לפרש לפי דבריו דהא דקא שרו רבנן של רבים ליחיד דוקא שלקחה היחיד להתפלל וסבירא להד לרבנן כיון דלתפלה קא זבין ליה אין מורידין אותה מקדושתה אבל ליחיד לעשות צרכו ודאי אסור אפילו לרבנן כיון שעשה כל צרכו מן הדמים, ואיכא לעיוני לפי זה לרבנן דשרו של רבים ליחיד אעפ״י שעושה מן הדמים כל צרכו א״כ אמאי ספרים של רבים ליחיד דהא אמרי רבנן דב״ה של רבים ליחיד מותר אעפ״י שעושה מן הדמים כל צרכו. ואיכא למימר לא דמי קדושת ספרים הבאה מעוליה לקדושת ב״ה שאינה אלא על ידי תפלה, לתפלה הקדישוה ולתפלה מכרוה.
1
1. בכ״י מופיע כאן ביאורי ההשלמה לדף כ״ב. במהדורתנו, הם מובאים לעיל.
ועוד שנינו: אין מוכרין של רבים ליחיד ואין מוכרין בה״כ אלא על תנאי כו׳ – ונמצא בירושלמיא כל זה, אמר ר׳ יוחנן לית כאן בית הכנסת מאנן קיימין, אין כר״מ אין מוכרין בה״כ אלא על תנאי, אין כרבנן מוכרין אותה ממכר עולם, חוץ מד׳ דברים. א״ר חייא תפתר בספר תורה. הוקשה להם, כיון שאין מוכרים אותו אלא של רבים לרבים שלא להורידו מקדושתו, תנאי זה למה. והעמידו רישא בספר תורה שאינו יוצא מקדושתו, אבל בה״כ אפי׳ לר״מ נפקעת קדושתו ממנה, ולפיכך בעי תנאי כשמוכרין אותו להדיוט לשם דירה. ומ״ש אין כרבנן לאו דוקא, דהא דרבנן אדרבנן ל״ק כלל, אלא משום דלא איפליגו בהדיא ברישא (אלא) בשל רבים ליחיד קאמרי׳ הכי. זהו הענין גמרא זו.
אבל לפי שאמרו בגמרא שלנו, מעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדושה והשתא קדושה, מרבים ליחיד ליכא קדושה, משמע דמתני׳ לאו בספר תורה משמע להו, ולית להו דר׳ חייא בר באב דירושלמי. אלא מתניתין בבה״כ הוא, ויחיד שייחד לעצמו בית לתפלתו אין בו קדושה כדין של רבים, לפי שאין דבר שבקדושה בפחות מי׳, ובה״כ כשמה.⁠ג לפיכך חזרו המפרשיםד אחר סברות אחרות בתירוץ המשניות האלו, והנכון בכולהו מה שרש״י ז״ל מפרש,⁠ה שאין מוכרים אלא על תנאי משום דמכירה חלוטה דרך בזיון היא, כלומר אינו בעינינו לכלום.
אבל הענין צריך תיקון וחיוור, והוא שנפרש דלפום גמרא דילן לר״מ בה״כ כספר תורה ואין נפקע מקדושתה לעולם כתשמישי קדושה חשיב לה כתיק של ספר תורה. לפיכך כל המדות האלו נוהגות בו שאין מוכרין של רבים ליחיד, וא״צ לומר לדבר של חול, ומוכרין אותו על תנאי משום כבוד. ואף כשמוכרין אותו לרבים ועל תנאי, הדמים קדושים ולוקחים בהם תיבה, דומיא דמטפחות ספרים דלד״ה אין נפקעין מקדושתן, ואעפי״כ דמיהן נתפסין בקדושה, ומעלים בהם ואין מורידין, כדקתני רישא.⁠ו והטעם בזה משום אכחושי מצוה דידהו, כמ״ש למעל׳, דאעפ״י שקדושת הספרים עליהם בכל מקום שהן, כשמוכרין אותן גורעין מצוה זו מהם. וכן בית הכנסת לר״מ, ולפיכך צריכין ליקח בדמיהן מצוה אחרת קדושה הימנה. ואפשר, דר״מ גופיה מודה בדמים, שאם מכרו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר הדמים חולין בידם. מפני שאין הדמי׳ נתפסין אלא משום אכחושי מצו׳, וכשכולן מסכימין במכירתן, הדמים מצוה לאחר זמנה היא כמ״ש למעלה. תדע, דהא דמי ספרים לרבנן מותרין הם במכירת ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר, דשמעת׳ דרבאז אכולה מתניתין קיימא וכן במותריהן והתנו כולן מותרין. והנה אמת נכון הוא.
א. פ״ג ה״ב.
ב. בהשגות הראב״ד הגירסא: בר אבא. ולפנינו ר׳ חייא אמר ר׳ יוחנן.
ג. עי׳ ריטב״א שביאר גמ׳ דילן לפי שיטת הירושלמי.
ד. יעויין בעה״מ בשם הר׳ אפרים, וראשונים.
ה. בד״ה אלא.
ו. כה, ב.
ז. כז, א.
אין מוכרין בני העיר בית הכנסת שלהם במעמד אנשי העיר אלא על תנאי אימתי שירצו1 יחזירוהו לעצמם ויתנו לו מעותיו אבל ממכר עולם אין מוכרין אע״פ שלקחו בדמיו תיבה 2או מטפחות והעלוהו לקדושה שהיא חמורה מקדושתו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים מוכרים אותו ממכר עולם כיון שהעלו הדמים לקדושה חמורה. חוץ מארבעה דברים. שמתנין על הלוקח שלא לעשותן כדי שלא ינהוג בהן בזיון מתנין עליו, שלא לעשותו מרחץ, ולא בורסקי והוא המקום שמעבדין בו העורות, ולא בית הטבילה, ולא לבית המים פי׳ בית שעושין בו מי רגלים או בית שמכבסים בו בגדים3. ר׳ יהודה אמ׳ מוכרין אותה לשם חצר והלוקח כל מה שירצה יעשה שכיון שלא ידעו בו בלוקח שיעשה אותו לאחד מדברים אלו בשעת מכירה אע״פ שעשה אחר כן אין חוששין, שלא מכרוהו מתחילה אלא לדור בתוכו, אבל אם ידעו בלוקח שיעשה אותו לאחד מדברים אלו לא ימכרו אותו לו. ואין הלכה כר׳ יהודה בשלא ידעו שיש ללוקח לעשות בו כל מה שירצה אלא אינו רשאי לעשות אחד מדברים אלו.
1. כ״ה ברי״ף ולפנינו בגמ׳ ׳שאם ירצו׳.
2. כאן מתחיל דף 6א1.
3. שני הפירושים ברש״י (בכל הכת״י והדפוסים, והגר״א בהגהותיו התכוון לחלוק על רש״י ולא להגיה) ור״י מלוניל.
המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר אין מוכרין של רבים ליחיד וכו׳ הרבה מפרשים נתחבטו בפירוש משנה זו ולעיקר הדברים נראה לי בה שכוונת המשנה לבאר דין שלישי במה שבארנו מענין מכירת בית הכנסת והוא מצד שכבר בארנו שאם מכרוה על דעת עלוי מותר בלא מעמד כל העיר ובלא עלוי צריך שימכרוה שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בא להשמיענו עכשיו שאם מכרוה טובי העיר בלא מעמד אנשי העיר ודעתם להשתמש במעות בדברים קלים שרשאים בכך ובלבד שימכרוה לצורך תשמישה הראשון ר״ל לצורך בית הכנסת ועל דבר זה הוא אומר שאין מורידין בית הכנסת של רבים להעמידה ברשות יחיד אע״פ שרוצה אותה לבית הכנסת ליחד לו מקום לתפלתו ולאסוף שם עשרה לפעמים הילכך אין מוכרין אותה ליחיד אמרו לו א״כ אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה ר״ל קהל של עיר גדולה לקהל של עיר קטנה כגון שבאו בכרך זה קהלות מפה ומפה וכל אחד מהם מיחדין בית הכנסת לעצמן או שמא מעיר לעיר ממש ובתיבה שהיא מיטלטלת אלא אף ליחיד מוכרין אותה הואיל ולצורך בית הכנסת מוכרין אותה וכן הלכה ויש בה חולקין ואף גדולי המחברים לא הביאוה בחבוריהם ובתלמוד המערב פירשו משנה זו בספר תורה והוא שאע״פ שהתירו תורה בתורה בדיעבד דוקא של רבים לרבים או של יחיד ליחיד הא של רבים ליחיד לא ולדעת חכמים אף של רבים ליחיד:
מתני׳ אין מוכרין של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו דברי ר״מ וכו׳ – א״ל א״כ אפילו מעיר גדולה לעיר קטנה בגמ׳ מפרש פלוגתייהו.
(2-3) אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי אימתי שירצה יחזירו׳ – פירש רש״י ז״ל דאף על גב דלר״מ אין מוכרין בית הכנסת אלא בראשונה ואפילו מרבים ליחיד וכ״ש להוציא לחולין כדקתני ברישא אי הכי בעי לאתנויי בזביני דידיה שלא יראה כאלו המוכרים מזלזלים בקדושתה שמתרוקנין ממנה וכאלו אינם חפצים בה ואף על פי שאינם צריכים לה ולדבריו ז״ל הא דאמרי׳ בגמ׳ ולר״מ היכי דיירי בה לא דירת חולין היא אלא דירת תפלה כדכתיב ה׳ מי יגור באהליך ואינו מחוור. והרב בעל המאור ז״ל כתב דכל היכא דמזבני לה ז׳ טובי העיר לחודייהו אי מעלו בדמי נפקא לחולין לגמרי והיינו רישא דמתני׳ דקתני בני העיר ובדירה הוא דקתני הכא דבעי׳ תנאי משום דנפקא לחולין וכי קתני מציעתא שאין מוכרין של רבים ליחיד כשמכרו ז׳ טובי העיר לבדם ולא מעלו בדמים שאין להם במה לעלות וכיון שמוכרין אותה להעמידה בקדושתה רשאין לעשות מן הדמים מה שירצו ובהא בעי ר״מ שלא יורידוה מקדושתה כלל ואפילו מרבים ליחיד כיון דלא מעלו בדמיה הא כל היכא דמעלי בדמי לא בעי קדושה לבית הכנסת ברשות לוקח וכל היכא דקאי בקדושתה לא בעי עילויא בבית הכנסת מיהת אבל חומרא דידהו וכדקתני רישא בהדיא ומתני׳ מילי מילי קתני וסתמא אפילו לר״מ ולא דפליג מציעתא ארישא כלל ולא סיפא אמציעתא והשתא אתי כפשטה מאי דאמרינן בגמרא ולר״מ היכי דיירי בה דהיינו דירה ממש דסיפא ארישא קאי דמיירי בנפקא לחולין זו שטת רבי׳ הרב ז״ל אבל עדיין אינו מחוור חדא דקתני מציעתא סתם אין מוכרין משל רבים ליחיד ולא מפ׳ דלאו ארישא קאי דמיירי בדאיכא עלויא דכל כה״ג דאתי לאירויי באנפא אחרינא דלא איירי ביה וקאי עלה לא היה לו לסתום אלא לפ׳ ועוד דמעקרא ה״ל למתני סיפא דאין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי דמיירי בענינא דרישא דנפקא לחולין והדר ליתני מציעתא לכך נראה לומר דלא פליגי ר״מ ורבנן בענין בית הכנסת אלא בענין התנאי שמפו׳ בסוף משנתינו ודכולי עלמא נפקא לחולין ואף על גב דלא מעלו בדמי ולהכי בעי בה ר״מ תנאי דכיון דבית הכנסת תשמיש מצוה נינהו כל שאין צריכין לה יוצאה לחולין להתנות כדי שלא נהא כמזלזלין בקדושתה ומאי דקתני מציעתא אין מוכרין משל רבים ליחיד אספרים ותשמישי קדושה בלחוד קאי דלכולי עלמא בעי למיקם קדושתייהו ולא הוצרך לפרש דבהכי מיירי משום דפשי׳ מלתא טובא דבית הכנסת לא בעיא קדושה בתר זבינה כלל ותשמישי מצוה נזרקין והיינו דאהדרו ליה רבנן א״כ אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה כלומר ודאי קדושה בעי מיהו לאו הורדה היא כשם שאין הורדה מעיר גדולה לעיר קטנה ואלו בבית הכנסת לא בעי רבנן קדושה כלל כדמוכח שמעתין לעיל ולא שייכי נמי זביני בית הכנסת מעיר לעיר אלא ודאי כדאמרן ומאי דאמרינן בגמרא מרבים לרבים מעיקרא קדושה והשתא קדושה מרבים ליחיד ליכא קדושה אף על גב דלישנא דבית הכנסת משמע שפיר איכא לאוקומה לענין תורה ושאר דברים שבקדושה ולהאי פי׳ אתי מתני׳ כפשטא ואתי לישנא דגמ׳ דהיינו דיירי בה כפשטה דלא אמר היכי מצלו בה דודאי לא אשכחן בתלמוד לישנא דדירה אלא על דירה ממש ואף על גב דכתיב מי יגור באהלך אגורה באהלך עולמים לשון תורה לחוד ולשון תלמוד לחוד.
מתניתין אין מוכרין את של רבים וכו׳ אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי וכו׳ – רבינו אפרים פירשה בבית הכנסת של יחיד והוצרך לפרש כך משום דקשיא ליה דר׳ מאיר אדר׳ מאיר כיון דאמר ר׳ מאיר דאין מוכרים משל רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו על מה צריך תנאי הלא הוא עומד בקדושתו לעולם. ורש״י ז״ל פי׳ בבית הכנסת של רבים לרבים ומשום דנרא׳ כמזלזל כשמחליפין אותו ומסלקין את עצמן ממנו. ולי נראה מתניתין מילי קתני מעיקרא קתני׳ שאם מכרו בני העיר בית הכנסת לחלל על הדמים יש להם באותן דמים לעלות בקדושה כדקתני בית הכנסת לוקחים תיבה. ואם מכרו בית הכנסת להעמידו בקדושתו עושין בדמיו כל צרכן ובזו אסר ר׳ מאיר למכור את של רבים ליחיד אבל את של רבים לרבים מותר ועושין בדמיו כל צורכן וכל זה בשלא מכרו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר שאלמלא מכרו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר אעפ״י שמכרוהו לחלל קדושתו על הדמים אפי׳ לשתות שכר באותן הדמים מותר ובתר הכי קתני אין מוכרין בית הכנסת אלא על התנאי כשמוכרים אותו לעלות בדמיו ולחלל קדושתו בקדושת הדמים.
א משנה אין מוכרים את כל דבר שבקדושה, שהוא של רבים, ליחיד, אף שהוא משמש בו לאותו שימוש, מפני שמורידים אותו מקדושתו שקודם היה לקדושת רבים ועכשיו הוא רק ליחיד, אלו דברי ר׳ מאיר. אמרו לו: אם כן לפי אותו טעם אף לא ימכרו דבר שבקדושה שהוא של עיר גדולה לעיר קטנה, שגם אז ממעטים בציבור.
MISHNA: They may not sell a sacred object belonging to the community to an individual, even if the object will still be used for the same purpose, due to the fact that by doing so they downgrade its degree of sanctity, as an item used by fewer people is considered to have a lower degree of sanctity than one used by many; this is the statement of Rabbi Meir. The Rabbis said to him: If so, by your logic, it should also not be permitted to sell a sacred object from a large town to a small town. However, such a sale is certainly permitted, and therefore it must also be permitted to sell such an object to an individual.
קישוריםרי״ףר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריההשלמהרמב״ןר׳ ישמעאל בן חכמוןבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) גמ׳גְּמָרָא: שַׁפִּיר קָאָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לר״מלְרַבִּי מֵאִיר ור״מוְרַבִּי מֵאִיר מֵעִיר גְּדוֹלָה לְעִיר קְטַנָּה מֵעִיקָּרָא קַדִּישָׁא הַשְׁתָּא נָמֵי קַדִּישָׁא מֵרַבִּים לְיָחִיד לֵיכָּא קְדוּשָּׁה.

GEMARA: The Gemara asks: The Rabbis are saying well to Rabbi Meir, as they provided a rational argument for their opinion. How could Rabbi Meir counter their claim? The Gemara answers: Rabbi Meir holds that when a sacred object is transferred from a large town to a small town, there is no significant downgrade in the degree of sanctity, as at the outset it was sacred for a community and now too it is sacred for a community. But when it is transferred from a community to an individual, there is a significant downgrade in the degree of sanctity, as there is no longer the degree of sanctity that existed beforehand.
רי״ףרש״ירמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ליכא קדושה – שאין אומרים דבר שבקדושה פחות מעשרה.
ולענין מה שאמר ר״מ מרבים ליחיד ליכא קדושה – מסתברא ליכא קדושה כקדושה ראשונה, מפני שאין דבר שבקדושה נאמר בו כמ״ש, אבל מ״מ יש בה קדושה קצת, ואסור להשתמש בה חול כל זמן קדושתה. מדלא פרכי׳ הכי במותר להשתין מים בתוך ד״א של תפלה משום דה״ל דיחיד ולא קדיש כלל. ושמא י״ל, משום דאתי למשרא אפי׳ התפללו שם י׳ כגון הרחוב. ובירוש׳ אמתני׳,⁠א ועוד א״ר יהודה, הדא דתימא בה״כ דיחיד, אבל בה״כ של רבים אפי׳ בנוי אסור, משמע דבה״כ של יחיד יש בו משום קדושה.⁠ב
סליק מסכת מגילה
א. פ״ג ה״ג.
ב. וכ״כ הרשב״א. ובריטב״א כ׳ דביהכ״נ דיחיד יכול להשתמש בו חול, וריו״נ כ׳ שאין בו קדושה ע״ש, ועי׳ שו״ע סי׳ קנא ס״ב.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

גמרא שפיר קאמרי ליה רבנן לר״מ ור״מ מעיר גדולה לעיר קטנה מעקרא קדושה והשתא קדושה מרבים ליחיד לית בה קדושה – פי׳ לית בה קדושה כולי האי לפי שאין היחיד אומר בה דבר שבקדושה לפי שאין דבר שבקדושה בפחות מי׳ ולא בתורה ובספרים ובתשמישי קדושה שלהם הרי אינו קורא בהם בצבור ובכמה דברים שאינם ביחיד אבל ודאי קדושה יש אפילו בבית הכנסת דיחיד אלא א״כ התנה עליה שיהא מותר להשתמש בה חול שהכל לפי תנאו אבל מן הסתם קדושה ובלבד שיהא בקרקע שלו ולא שכור או שאול או ממושכן אצלו שאינו אוסר ומקדש דבר שאינו שלו וכן אתה דן לענין בית המדרש של יחיד.
(3-11) ורבנן אי איכא למיחש משום ברוב עם ה״מ – שיותר כבוד יש לדברים אלו כשהקול גדול אלא דאית לך למימר דכיון דנוהגין בו קדושה דמעקרא לא חשיבא היא הורדה וכיון דכן ה״ה מרבי׳ ליחיד.
והא דתנן אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי אימתי שירצו יחזירוהו דברי ר״מ והוינן בה ולר״מ היכי דיירי בה הויא ליה רבית.
ב גמרא ושואלים: שפיר קאמרי ליה רבנן [יפה אמרו לו חכמים] לר׳ מאיר, שלכאורה הוכחה טובה היא, ומה עונה ר׳ מאיר על כך? ומשיבים: ר׳ מאיר סבור שבמכירה מעיר גדולה לעיר קטנה אין שינוי מהותי — כי מעיקרא קדישא, השתא נמי קדישא [מתחילה היתה קדושה לרבים ועכשיו היא גם כן קדושה לרבים], שהרי אף מכירה לעיר קטנה היא מכירה לציבור, אולם במכירה מרבים ליחיד הלא בסופו של דבר אחרי המכירה ליכא [אין] את אותה קדושה שהיתה בו קודם, שהרי מקודם היה של ציבור ועתה הוא של יחיד.
GEMARA: The Gemara asks: The Rabbis are saying well to Rabbi Meir, as they provided a rational argument for their opinion. How could Rabbi Meir counter their claim? The Gemara answers: Rabbi Meir holds that when a sacred object is transferred from a large town to a small town, there is no significant downgrade in the degree of sanctity, as at the outset it was sacred for a community and now too it is sacred for a community. But when it is transferred from a community to an individual, there is a significant downgrade in the degree of sanctity, as there is no longer the degree of sanctity that existed beforehand.
רי״ףרש״ירמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְרַבָּנַן אִי אִיכָּא לְמֵיחַשׁ כִּי הַאי גַוְונָא נָמֵי אִיכָּא לְמֵיחַשׁ מִשּׁוּם {משלי י״ד:כ״ח} בְּרוֹב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ.:

And the Rabbis, how could they respond to Rabbi Meir’s claim? If there is cause to be concerned about the decrease in the number of people who will use the object when it is transferred from a community to an individual, then in a case like this as well, where the object is transferred to a smaller community, there should be cause to be concerned about this due to the principle expressed in the verse: “In the multitude of people is the king’s glory” (Proverbs 14:28). The verse teaches that the larger the assembly involved in a mitzva, the greater the honor to God. However, it is apparent that this principle does not prevent the sale of a synagogue to a smaller community, and therefore it should not prevent the selling of a synagogue to an individual.
רי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבנן – אמרי אי איכא למיחש בין רב למעט הכא נמי איכא למיחש משום ברוב עם הדרת מלך ולא משכחת מכירה בבית הכנסת אלא לא חיישינן דכיון דשקיל דמי ומעלי להו בקדושה מעולה כל דבעי לוקח עביד חוץ מד׳ דברים כדקתני סיפא.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

ורבנן [וחכמים] מה משיבים הם על נימוק זה — לדעתם אי איכא למיחש [אם יש מקום לחשוש] להורדה בכבוד, אם כן כי האי גוונא נמי איכא למיחש [כגון זה גם כן יש מקום לחשוש], שהרי כלל הוא ״ברב עם הדרת מלך״ (משלי יד, כח) ואם איננו חוששים להשאיר את הדבר ברוב עם, אף אין צריכים לחשוש בנתינה ליחיד.
And the Rabbis, how could they respond to Rabbi Meir’s claim? If there is cause to be concerned about the decrease in the number of people who will use the object when it is transferred from a community to an individual, then in a case like this as well, where the object is transferred to a smaller community, there should be cause to be concerned about this due to the principle expressed in the verse: “In the multitude of people is the king’s glory” (Proverbs 14:28). The verse teaches that the larger the assembly involved in a mitzva, the greater the honor to God. However, it is apparent that this principle does not prevent the sale of a synagogue to a smaller community, and therefore it should not prevent the selling of a synagogue to an individual.
רי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מתני׳מַתְנִיתִין: אֵין מוֹכְרִין בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא עַל תְּנַאי שֶׁאִם יִרְצוּ יַחְזִירוּהוּ דִּבְרֵי ר״מרַבִּי מֵאִיר וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים מוֹכְרִין אוֹתוֹ מִמְכַּר עוֹלָם אחוּץ מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים לְמֶרְחָץ וּלְבוּרְסְקִי לִטְבִילָה וּלְבֵית הַמַּיִם ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מוֹכְרִין אוֹתָהּ לְשֵׁם חָצֵר וְהַלּוֹקֵחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה יַעֲשֶׂה.:

MISHNA: They may sell a synagogue only with a stipulation that if the sellers so desire it, the buyers will return it to them; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: They may sell a synagogue with a permanent sale for any usage, except the following four things, which would be an affront to the synagogue’s previous sanctity: For a bathhouse, where people stand undressed; or for a tannery [burseki], due to the foul smell; for immersion, i.e., to be used as a ritual bath, where people also stand undressed; or for a lavatory. Rabbi Yehuda says: They may sell a synagogue for the generic purpose of serving as a courtyard, and then the buyer may then do with it as he wishes, even if that is one of the above four purposes.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםר״י מלונילר׳ יהודה אלמדארירשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ אין מוכרין של רבים ליחיד כו׳ אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ אלא על תנאי – ואפילו מרבים לרבים אסר ר׳ מאיר מכירת חלוטין דדרך בזיון הוא [כלומר אינן בעיניו לכלום].
וחכמים אומרים וכו׳ ממכר עולם – ליחיד ולכל תשמיש חוץ מד׳ דברים.
לבית המים – לכביסה אי נמי לבית מי רגלים.
{שמעתא דמוכרין בהכ״נ על תנאי}
מתני׳: אין מוכרין בהכ״נ אלא על תנאי, אימתי שירצו יחזורו. דברי ר״מ – הר׳ אפרים ז״ל פירשה בבהכ״נ של יחיד. והוצרך לפרש כן משום דקשיא ליה דר״מ אדר״מ. כיון דאמר ר״מ (בבלי מגילה כ״ז:) שאין מוכרין משל רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו, על מה צריך תנאי. הלא הוא עומד בקדושתו לעולם.
והר׳ שלמה ז״ל פירש, משום שנראה כמזלזל כשמחליטין אותו ומסלקין את עצמן ממנו.
ולי נראה, מתני׳ מילי מילי קתני. אם מכרו לעלות בדמיו, מותר לחלל קדושתו, ואפי׳ לר״מ, כדקתני רישא, לוקחין בדמיו תיבה. ואם מכרו להעמידו בקדושתו, עושין בדמים כל צרכן. ובזו אסר ר״מ למכור משל רבים ליחיד, אבל משל רבים לרבים מותר, ועושין בדמים כל צרכן, ואף על פי שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. שאלמלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אפי׳ לשתות שכר בדמיו מותר, ואף על פי שמכרוהו לחלל קדושתו (בבלי מגילה כ״ו.). ובתר הכי קתני אין מוכרין בהכ״נ אלא על תנאי, כשמוכרין אותו לעלות בדמיו ולחלל קדושתו בקדושת הדמים.
והיינו דקא הוינן בגמ׳: היכי דייר ביה, הויא לה רבית. אלמא בשמוכרין לבית דירה עסקי׳. והא [לאו דוקא]⁠1 אלא או לפירושא דידן או לפי׳ הר׳ אפרים ז״ל, אבל לפי׳ הר׳ שלמה ז״ל הוה ליה למימר, היכי מצלי בה.
1. בכתי״ס: לא דייקא. וכן נראה נכון
[במאור דף ח: ד״ה מתני׳ אין מוכרין. לרי״ף סי׳ אלף צ (מגילה דף כז:)]
כתוב שם: אין מוכרין בני העיר בית הכנסת אלא על תנאי. ה״ר אפרים פירשה בבית הכנסת של יחיד. והוצרך לפרש כך משום דקשיא ליה דרבי מאיר אדרבי מאיר, כיון דאמר רבי מאיר שאין מוכרין משל רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו לעולם.
אמר אברהם: ובירושלמי [פ״ג ה״ג] אמרו הא דקתני רישא אין מוכרין של רבים ליחיד אין כאן בית הכנסת. מה נן קיימין אין כרבי מאיר אין מוכרים בית הכנסת על תנאי, כלומר וכיון דעל תנאי הוא דמצו הדרי בהו אכתי של רבים הוא. ואין כרבנין מוכרין אותו ממכר עולם וכו׳ רבי חייא בר אבא בשם ר׳ אבא1 תפתר בס״ת. אבל בית הכנסת לרבי מאיר מוכרין ליחיד ועל תנאי כדי שתעמוד בחזקת רבים וממילא לרבי מאיר אין היחיד רשאי לעשות בה שום דבר חולין שהרי שם בית הכנסת עליו ושל רבים. וכי אמרינן בגמרא [דף כז:] היכי דיירי בה, לאו דוקא דיירי, אלא שאף התפלה אסורה להם כדירה משום רבית. ומילי מילי שאמר זה מילי בעלמא נינהו. דאי סופה כשמכרו לעלות בדמים ומותר לחלל בקדושתה מה צורך לתנאי זה וכשלוקחים בדמיה תיבה בעלי התיבה גם כן מתנין על התיבה להחזירה ולהחזיר המעות. סוף דבר אין בדבריו כלום.
1. מכאן נמצא בכ״י.
מתני׳ ג. אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי אימתי שירצו יחזירו. כלומר יחזירו ללוקח מעותיו וישתמשו בו כבתחלה, אבל ממכר עולם לא, אף על פי שלוקחים מדמיו תיבה או מטפחות.
וחכמים אומרים מוכרין אותה ממכר עולם. כיון שהוא מעלה הדמים לקדושה חמורה.
חוץ מארבעה דברים. שאין נוהגין בהן מנהג בזיון, שאם יראה בסוף שהלוקח שקנה אותה יעשה ממנה מרחץ או בורסקי ובית טבילה ובית המים, שהוא לכביסת בגדים, אי נמי לבית מי רגלים, שאסור לצבור להניח אותה לבזיון כזה, אף על פי שמעלין הדמים לקדושה חמורה, וחייבין הן למחות בידו.
ור׳ יהודה חולק ואומר כיון שלא ידעו רבים בזה בשעת מכירה, יעשה בה הוא כל חפצו, שכבר יצתה מקדושתה, ואין גנאי בדבר אלא אם ידעו הצבור בשעת מכירה. ופליג נמי ר׳ יהודה ומחמיר בענין אחר, דתנא קמא מתיר למכרו לעשות ממנו אפילו רפת בקר או בית התבן ובית העצים, ור׳ יהודה קאסר שאין ראוי למכרו אלא לשום חצר שבעל הבית עצמו ידור בתוכו, אבל לא לבית התבן והדומה לו.
אלא על תנאי. ואפי׳ מרבים לרבים דסבר ר׳ מאיר מכירת חלוטין דרך בזיון הוא1.
ובגמר׳ פריך ולר׳ מאיר היכי דיירי בה ומשני ר׳ יוחנן קסבר2 ר׳ מאיר צד אחד ברבית מותר פי׳ אם היה הלואה ב׳ בג׳ הרי זה ריבית גמור׳ משני צדדין גבי לוה וגבי מלוה ושניהן עוברין אבל העושה שדיהו מכר על תנאי גבי לוקח הוי ריבית אבל3 גבי לוקח לא הוי רבית4 דאי בעי לא מהדר לי׳5 והוי מכר גמור ולא מחזיר לו נמי פירות שאכל.
ממכר עולם. ליחיד לכל חוץ מד׳ דברים כדלעי׳6.
לבית המים. ולכביסה7 א״נ לבית מי רגלים8.
ר״מ9 ואם התנו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר (בשעה) [בשעת10] מכירה שיהא מותר לעשות הלוקח כל אילו הרי אילו מותרין.
מפשילין. גודלין וה״ה לכל מלאכה אלא לפי שהפשלת חבלים צריך מקום רחב ופנוי ובית הכנסת רחב הוא ומספיק לכך11.
קפנדריי׳. מפר׳ בגמר׳12.
מפני עגמת נפש. מניחין לעלות בהן כדי שמתוך כך יבקשו רחמים שיזכו לבנותו כימי קדם13.
1. כ״פ רש״י (ד״ה אלא על תנאי). ועיין בבעל המאור (דף ח,ב) שהביא בשם רבינו אפרים דאיירי בביהכנ״ס של יחיד דהא ביהכנ״ס של רבים אסור למכור והביא פרש״י דהוא משום שנראה כמזלזל בקדושתו. ובעל המאור פי׳ דאיירי שמכרו כדי לעלות בדמיו דאפילו לר״מ מותר לחלל קדושתו כדקתני רישא לוקחין בדמיו תיבה וכ״כ המאירי. [ועיין במאירי דאוקמיה למתני׳ דאין מוכרין ביהכנ״ס היינו בלא מעמד אנשי העיר]. ובריטב״א הקשה על פרש״י דאי איירי שמכרו לביהכנ״ס מאי קושית הגמ׳ ולר״מ היכי דיירי בה וכתב לבאר דהא דאין מוכרין של רבים ליחיד לא איירי אלא בספרים ותשמישי קדושה עיי״ש מה שהאריך בזה [ועיין במאירי בשם הירושל׳ (הובאו דבריו לעיל) דאיירי בס״ת].
2. לפנינו בגמ׳ ר׳ מאיר בשיטת ר׳ יהודה אמרה דאמר צד אחד וכו׳.
3. לכאו׳ צ״ל אבל גבי מוכר לא הוי ריבית וכ״ה בר״ח.
4. מבואר מדברי רבינו דבאור דברי הגמ׳ צד אחד בריבית או שני צדדים היינו שתלוי מי עובר באיסור ריבית האם גם המלוה וגם הלוה או רק אחד מהם ואז נקרא צד אחד בריבית וכ״כ הר״ח. אמנם עיין בפרש״י לב״מ (דף סג,א ד״ה צד אחד) שביאר דצד אחד בריבית היינו במקום שאינו ודאי שיבואו לידי איסור ריבית וכגון האי דהכא שעל צד שיפדהו הרי״ז ריבית ועל צד המכירה אינו ריבית.
5. וכ״כ הר״ח בסוגיין.
6. כ״פ רש״י ד״ה וחכמים אומרים. ובהגהות הב״ח הגיה בפרש״י ממכר עולם אפילו ליחיד עיי״ש.
7. בפרש״י לכביסה.
8. כ״פ רש״י (ד״ה לבית המים) וכ״כ הר״י מלוניל (פ״ג מ״ג). ובהגהות הגר״א לפרש״י מוחק תיבות ״לכביסה א״נ״. ועיין בר״ן (דף ח,א ד״ה חוץ) ובמאירי דכתבו שבית המים היינו בית הכביסה. אמנם בטור (או״ח ס׳י קנג) כתב בית הכסא. וכן משמע מדברי הרשב״א לגמ׳ (ד״ה א״ר יוסף) עיי״ש.
9. פי״א מהל׳ תפלה הי״ז.
10. כ״ה ברמב״ם.
11. כ״פ רש״י (דף כז,א ד״ה מפשילין). וכ״כ המאירי ומסיים ושאר מלאכות אין דרך בני אדם לצאת מביתו בעשייתן וכ״כ הר״י מלוניל (פ״ג מ״ג).
12. דף כט,א.
13. ובפרש״י (ד״ה מפני עגמת נפש) כתב מניחין בו עשבים כדי שתהא עגמת נפש לרואיהן ושיזכירו את ימי בנינו ואת שהיו רגילין להתאסף שם יבקשו רחמים שיחזרו לקדמותו. ובר״ן (דף ט,א ד״ה מפני עגמ״נ) כתב כפרש״י ומסיים וישתדלו להחזירו לישובו. וכ״כ הרמב״ם (פי״א מהל׳ תפלה הי״א) כדי שיראו אותם העם ותעור רוחם ויבנום. ועיין בפיה״מ שכתב עגמת נפש ר״ל שיכאב הלב כשיש בו עשבים וישתדלו בבנינו אם יוכלו או תכנע נפשם וישובו אל ה׳ אם אין בהם יכולת לבנותו.
מתני׳: אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי אימתי שירצו יחזירו. קא דייקי רבוותא ז״ל בהא, כיון דסבירא ליה לרבי מאיר (לעיל בעמוד זה) דאין מוכרין אפילו מרבים ליחיד וכל שכן להוציאה לחולין אם כן למה צריך תנאי הא בקדושתה קיימא. ורש״י ז״ל נשמר מזה ופירש כדי שלא יראו המוכרין כמזלזלין בקדושתה וכאילו אינן חפצין בה. והרב ר׳ אפרים ז״ל פירשה לזו בבית הכנסת דיחיד, דכיון שהיא נמכרת ליחיד צריכה תנאי. ואינו מחוור בעיני, דמכל מקום עדיין בקדושתה הראשונה עומדת ולמה לי תנאי. ושמא של יחיד כיון שאין אומרים בה דברים שבקדושה נמכרת היא אפילו לרבי מאיר לשם חצר, ולכך צריך תנאי.
והרב בעל המאור ז״ל כתב דמתניתין מילי מילי קתני, אם מכרו לעלות בדמים מותר לחלל קדושתו ואפילו לרבי מאיר כדקתני רישא (מגילה כה:) לוקחין בדמיו תיבה, ואם מכרו להעמידו בקדושתו עושין בדמיו כל צרכן, ובזו אסר רבי מאיר למכור משל רבים ליחיד אבל משל רבים לרבים מותר ועושין בדמיו כל צרכן ואע״פ שלא מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, שאלמלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לשתות שכר בדמיו מותר, ובתר הכי קתני אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי כשמוכרין אותו לעלות בדמיו ולחלל קדושתו בקדושת הדמים, והיינו דקא הוינן בגמרא היכי דיירי בה הויא ליה רבית אלמא כשמוכרין לבית דירה עסקינן, והא לאו דוקא אלא או לפירושא דידן או לפירוש הרב ר׳ אפרים ז״ל אבל לפירוש רש״י ז״ל הוה ליה למימר היכי מצלו בה, עד כאן. ואינו מחוור בעיני כלל, דהא ספרים ומטפחות ותיבה בקדושתן הן עומדין ואפילו הכי קתני (מגילה כו.) ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו בית הכנסת. ועוד דעלה אתא רבי מאיר והוסיף דאף היא עצמה למכור מרבים ליחיד לא ימכור ואף על פי שמעלין בדמים. ופירוש רש״י ז״ל נראה עיקר, ומה שהקשה מדקאמר היכי דיירי בה לאו קושיא היא, דהיכי מצלו בה משום דדיירי בה הוא דעיקר איסורא משום עמידתה למוכר הוא והא והא חדא מילתא היא, ועוד כתיב (תהלים סא, ה) אגורה באהלך עולמים.
המשנה השלישית אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי וכו׳ אע״פ שרוב המפרשים נתבלבלו בפירוש משנה זו זה בכה וזה בכה נראה לי שבמשנה זו חזר להשמיענו חומרה יתירה על אותם שני הדינין שיצא בהם בית הכנסת לחולין והם שמכרוה טובי העיר על דעת עלוי או טובי העיר במעמד כל העיר שלא על דעת עילוי שפרשנו בהם שיצא הבית לחולין לכל מיני תשמיש ביד הלוקח ולא חזרה משנה זו לענין מכירת רבים ליחיד האמורה בשלפניה כמו שפירשו רבים עד שהוקשה להם מדרבי מאיר אדר׳ מאיר שמאחר שלדעתו אין מוכרין של רבים ליחיד מה צורך לתנאי והרי בקדושתה היא אלא על שני הדינין הראשונים היא חוזרת ובא ללמדנו עכשיו שמ״מ צריך שישיירו לעצמם במכירה זו שאם ירצו יחזירוהו ואע״פ שאין לבם כך כדי שיחוש הלוקח שלא לעשות בה דבר הבזוי דברי רבי מאיר ותמהו עליו בגמרא היאך מותר ללוקח לדור בה על דרך זה שהרי ריבית הוא שכל שמתנה בחזרה הרי הוא כאומר הלויני ודור בחצרי ותירץ בה מאחר שהיא על צד מכירה צד אחד ברבית הוא שאפשר שיחזירוה ואפשר שלא יחזירוה ועל שיטת רבי יהודה שאמר צד אחד ברבית מותר או שהתנה להחזיר את השכירות ועל דעת האומר ברבית ע״מ להחזיר שמותר ואין הלכה כן לא בצד א׳ ברבית ולא ברבית ע״מ להחזיר כמו שיתבאר במקומו וחכמים אומרים שמוכרין אותה ממכר עולם בלא שום שיור אלא שמתנין עם הלוקח שלא ישתמש בה לד׳ דברים אלו שהם בזויים ביותר והם מרחץ ובורסקי ר״ל מקום שמעבדין בו עורות ובית הטבילה ר״ל בתי מקואות ובית המים ר״ל בית הכביסה ורבי יהודה אומר שהם מוכרין ממכר עולם ומזכירין בה לשום חצר ר״ל שאין בה תשמיש ואח״כ יעשה לוקח מה שירצה והלכה כרבי יהודה:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

חוץ מד׳ דברים – הללו.
ג משנה אין מוכרים בית כנסת אלא על תנאי, שאם ירצו בני הקהילה אחר כך יחזירוהו להם, אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: מוכרים אותו את בית הכנסת ממכר עולם לכל צורך שהוא, חוץ מלארבעה דברים שיש בהם משום בזיון, והם: למרחץ שיש בו אנשים ערומים, ולבורסקי (מקום עיבוד עורות), מפני שריחם רע, לטבילה מאותו טעם של מרחץ, ולבית המים (לבית הכיסא). ר׳ יהודה אומר: מוכרים אותה את בית הכנסת לשם חצר בלא לפרש לאיזו מטרה, והלוקח — מה שירצה יעשה.
MISHNA: They may sell a synagogue only with a stipulation that if the sellers so desire it, the buyers will return it to them; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: They may sell a synagogue with a permanent sale for any usage, except the following four things, which would be an affront to the synagogue’s previous sanctity: For a bathhouse, where people stand undressed; or for a tannery [burseki], due to the foul smell; for immersion, i.e., to be used as a ritual bath, where people also stand undressed; or for a lavatory. Rabbi Yehuda says: They may sell a synagogue for the generic purpose of serving as a courtyard, and then the buyer may then do with it as he wishes, even if that is one of the above four purposes.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםר״י מלונילר׳ יהודה אלמדארירשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) גמ׳גְּמָרָא: ולר״מוּלְרַבִּי מֵאִיר הֵיכִי דָּיְירִי בַּהּ הָא הָוְיָא לַהּ רִבִּית.

GEMARA: The Gemara asks: But according to Rabbi Meir, how may those who purchased the synagogue live in it? Isn’t living there tantamount to taking interest? If the sellers demand the synagogue’s return, the payment given for it would be returned to the buyers. Accordingly, in a broad view of things, that sum of money may be considered as a loan that was given from the buyers to the sellers, until the synagogue was demanded back. The buyers benefited from giving that loan by being able to live in the synagogue building. However, gaining any benefit from a loan is prohibited as interest.
ר׳ חננאלרי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פירוש בית הכנסת דיחיד אימתי [שירצה] יחזירוהו דברי ר׳ מאיר. ואקשינן עלה ולר׳ מאיר היכי דיירי בה והלא רבית הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

ד גמרא ושואלים: ולשיטת ר׳ מאיר, היכי דיירי בה [איך דרים אנשים בו] בבית הכנסת לאחר שמכרוהו? הא הויא לה [הרי זו] רבית, שהרי נמכר על מנת להחזירו, ולכשיחזירוהו יקבלו את כל מחירו, ונמצא שהדיירים שדרו ונהנו מהדירה במשך הזמן, הרי הם כאילו הלוו כסף לבית הכנסת וקיבלו עליו ריבית!
GEMARA: The Gemara asks: But according to Rabbi Meir, how may those who purchased the synagogue live in it? Isn’t living there tantamount to taking interest? If the sellers demand the synagogue’s return, the payment given for it would be returned to the buyers. Accordingly, in a broad view of things, that sum of money may be considered as a loan that was given from the buyers to the sellers, until the synagogue was demanded back. The buyers benefited from giving that loan by being able to live in the synagogue building. However, gaining any benefit from a loan is prohibited as interest.
ר׳ חננאלרי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן ר״מרַבִּי מֵאִיר בְּשִׁיטַת ר״ירַבִּי יְהוּדָה אֲמָרָהּ דְּאָמַר צַד אֶחָד בְּרִבִּית מוּתָּר.

Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Meir stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said: Uncertain interest, i.e., a transaction that will not certainly result in a situation of interest, is permitted.
ר׳ חננאלרי״ףתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואוקמה ר׳ יוחנן ר׳ מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה דתניא הרי שהיה נושה בחברו מנה ועשה לו שדהו מכר כו׳ צד אחד ברבית. פירוש אם תהיה הלואה שתים בשלש וכיוצא בה הרי זו רבית גמורה משני צדדין גבי מלוה וגבי לוה ושניהן עוברין אבל העושה שדהו מכר על תנאי גבי לוקח הוי רבית דאי מייתי זוזיה מהדר ליה בעל כורחיה אבל גבי מוכר לא הוי דאי בעי לא מהדר ליה לעולם ולא אתי לידי איסור רבית. ואפילו מהדר ליה לא הוי רבית אלא כשיחזיר ומן מוכח מהשתא שיחזיר ושמא לא יחזיר לעולם וסבר לה ר׳ מאיר כר׳ יהודה דתניא צד אחד ברבית מותר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבי יהודה סבר צד אחד ברבית מותר – קשה מאי שנא מלוה סאה בסאה דאמר באיזהו נשך (ב״מ דף סג. ושם) דאסור משום דאיכא צד אחד ברבית דשמא תייקר התבואה ויש לומר דשאני הכא דלא הוי דרך הלואה אלא בתורת מכר אתא לידיה ואכתי קשה מאי שנא ממשכן לו בית משכן לו שדה דאמר התם (דף סה:) דאפי׳ אמר ליה לכשתרצה למוכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו ואכל פירות (יותר ממה שהלוה) אסור ואמר רב הונא בריה דר׳ יהושע דלא כר׳ יהודה דאי כר׳ יהודה האמר צד אחד ברבית מותר והכא ליכא כי אם צד אחד ברבית דשמא לא ימכרם וגם הוי הלואה מדקאמר משכן ואפילו הכי שרי רבי יהודה וי״ל דאכתי לא דמי כלל להלואת סאה בסאה דהתם ליכא צד מכר כלל אבל הכא וגבי משכן איכא צד אחד מכר.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

אמר ר׳ יוחנן: ר׳ מאיר בשיטת ר׳ יהודה אמרה, שאמר רבי יהודה: צד אחד ברבית מותר. כלומר, ריבית שאיננה מובטחת מראש, אלא עלולה לבוא מתוך שתתבטל העיסקה — הריהי מותרת.
Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Meir stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said: Uncertain interest, i.e., a transaction that will not certainly result in a situation of interest, is permitted.
ר׳ חננאלרי״ףתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) דְּתַנְיָא הֲרֵי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה וְעָשָׂה לוֹ שָׂדֵהוּ מֶכֶר בִּזְמַן שֶׁמּוֹכֵר אוֹכֵל פֵּירוֹת מוּתָּר לוֹקֵחַ אוֹכֵל פֵּירוֹת אָסוּר.

In the case of the mishna, the sale might never be undone, and then there would be no loan to speak of. It should therefore be permitted as a case of uncertain interest, as it is taught in a baraita: If one had a debt of one hundred dinars against his fellow, and the borrower made a conditional sale of his field because he did not have any money to repay the loan, stipulating that if he later comes into the possession of money with which to repay the loan, the field reverts back to his ownership, then as long as the seller of the field consumes the produce of that field, such an arrangement is permitted. If the buyer consumes the produce, the arrangement is prohibited, as if the sale were to be reverted, then the money given for it would be considered a loan from the buyer to the seller, and therefore any benefit the buyer gains due to that loan should be prohibited as interest.
רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

דתניא כן שנינו בברייתא]: הרי שהיה נושה בחבירו מנה ולא היה לחבר מנה לשלם, ועשה לו שדהו מכר כלומר, הלווה מכר למלוה את השדה כתשלום, ואם לאחר מכן ימצא הלווה כסף יחזיר לו המלווה את השדה — בזמן שמוכר אוכל פירות, אם המוכר⁠־הלווה עדיין אוכל את פירות השדה עד שהוא מחזיר לו את הכסף — בודאי מותר, אבל אם הלוקח (המלוה) הוא שאוכל פירות בינתיים — אסור, שהרי זו ריבית שהוא מקבל על ההשהיה בפרעון הכסף.
In the case of the mishna, the sale might never be undone, and then there would be no loan to speak of. It should therefore be permitted as a case of uncertain interest, as it is taught in a baraita: If one had a debt of one hundred dinars against his fellow, and the borrower made a conditional sale of his field because he did not have any money to repay the loan, stipulating that if he later comes into the possession of money with which to repay the loan, the field reverts back to his ownership, then as long as the seller of the field consumes the produce of that field, such an arrangement is permitted. If the buyer consumes the produce, the arrangement is prohibited, as if the sale were to be reverted, then the money given for it would be considered a loan from the buyer to the seller, and therefore any benefit the buyer gains due to that loan should be prohibited as interest.
רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲפִילּוּ לוֹקֵחַ אוֹכֵל פֵּירוֹת מוּתָּר וא״רוְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַעֲשֶׂה בְּבַיְתוֹס בֶּן זוֹנִן שֶׁעָשָׂה שָׂדֵהוּ מֶכֶר עַל פִּי ראב״ערַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְלוֹקֵחַ אוֹכֵל פֵּירוֹת הָיָה אָמְרוּ לוֹ מִשָּׁם רְאָיָה מוֹכֵר אוֹכֵל פֵּירוֹת הָיָה וְלֹא לוֹקֵחַ.

Rabbi Yehuda says: Even if the buyer consumes the produce, it is permitted. Since it is possible that the sale might never be undone, in which case there would be no loan to speak of, it is a case of uncertain interest, which is permitted. And Rabbi Yehuda said: There was an incident involving Baitos ben Zunen, who made a conditional sale of his field in a similar arrangement under the direction of Rabbi Elazar ben Azarya, and the buyer was consuming the produce in accordance with Rabbi Yehuda’s ruling. The Rabbis said to him: Do you seek to bring a proof from there? In that case, it was actually the seller who was consuming the produce and not the buyer.
רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

ר׳ יהודה אומר: אפילו לוקח אוכל פירות — מותר, שהרי יתכן שלא ימצא המוכר כסף ונמצא שהשדה היה של הקונה⁠־המלוה מזמן מכירתו, ואין כאן ריבית. ואמר ר׳ יהודה ראיה לדבריו: מעשה בביתוס בן זונן שעשה שדהו מכר על פי הדרכת ר׳ אלעזר בן עזריה, ולוקח אוכל פירות היה. אמרו לו: משם אתה מביא ראיה?! שם שלא כדבריך, המוכר אוכל פירות היה ולא לוקח.
Rabbi Yehuda says: Even if the buyer consumes the produce, it is permitted. Since it is possible that the sale might never be undone, in which case there would be no loan to speak of, it is a case of uncertain interest, which is permitted. And Rabbi Yehuda said: There was an incident involving Baitos ben Zunen, who made a conditional sale of his field in a similar arrangement under the direction of Rabbi Elazar ben Azarya, and the buyer was consuming the produce in accordance with Rabbi Yehuda’s ruling. The Rabbis said to him: Do you seek to bring a proof from there? In that case, it was actually the seller who was consuming the produce and not the buyer.
רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מַאי בֵּינַיְיהוּ צַד אֶחָד בְּרִבִּית אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מָר סָבַר צַד אֶחָד בְּרִבִּית מוּתָּר וּמָר סָבַר צַד אֶחָד בְּרִבִּית אָסוּר.

The Gemara analyses the dispute: What is the practical difference between them? The permissibility of an uncertain interest agreement is the practical difference between them. One Sage, Rabbi Yehuda, holds that uncertain interest is permitted and one Sage, i.e., the Rabbis, holds that uncertain interest is prohibited.
ר׳ חננאלרי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבא אמר כולי עלמא צד אחד ברבית אסור והכא ברבית ע״מ להחזיר איכא בינייהו. תנא קמא סבר רבית אפילו על מנת להחזירו כשיביא לו מעותיו אסור. ור׳ יהודה סבר כיון דבעידנא דמייתי ליה מעותיו מהדר ליה מאי דאכל מן הפירות שרי דלאו רבית דאסרה תורה הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

והסברנו: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין שיטת חכמים לשיטת ר׳ יהודה? צד אחד ברבית איכא בינייהו [יש ביניהם]. מר סבר [חכם זה, ר׳ יהודה סבור] כי צד אחד ברבית מותר, ומר סבר [וחכם זה, חכמים סבורים]: צד אחד ברבית אסור.
The Gemara analyses the dispute: What is the practical difference between them? The permissibility of an uncertain interest agreement is the practical difference between them. One Sage, Rabbi Yehuda, holds that uncertain interest is permitted and one Sage, i.e., the Rabbis, holds that uncertain interest is prohibited.
ר׳ חננאלרי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) רָבָא אָמַר דכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא צַד אֶחָד בְּרִבִּית אָסוּר וְהָכָא רִבִּית ע״מעַל מְנָת לְהַחֲזִיר אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מָר סָבַר רִבִּית ע״מעַל מְנָת לְהַחֲזִיר מוּתָּר וּמָר סָבַר אָסוּר.:

Rava said a different explanation of the dispute: According to everyone, uncertain interest is prohibited, and here it is the question of the permissibility of interest given on the condition that it will be returned that is the practical difference between them. In addition to the arrangement described in the baraita, the parties in this case agreed that the buyer would consume the produce; if the sale would later be reverted, then the buyer would reimburse the seller for the value of the produce. One Sage, Rabbi Yehuda, holds that interest that is given on condition that it will be returned is permitted; this is because even if the sale is reverted and the sale becomes a loan retroactively, the buyer-lender will not benefit from that loan since he reimbursed the seller-borrower for the value of the produce. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds that it is prohibited.
רי״ףתוספותרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבא אמר רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו – ולרבי מאיר דמתני׳ סבירא ליה שהיו מתנין להחזיר שכירות בית הכנסת כשחזרו ובהכי שרו כר׳ יהודה.
רבא אמר דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור והכא רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו. ראיתי בתוספות במסכת ערכין דלכולי עלמא אי אתני בהדיה דאי מהדר ליה זוזי מנכי ליה דמי פירי דאכל שרי דהא לאו רבותא קא אכיל אלא מן קרנא קאכיל, אלא הכא בדאמר ליה את קא יהבת לי כולהו דמי כשיעור קרנא והדר אנא מהדרנא לך דמי פירי. וא״ת ומה איכפת ליה דאתני הכי והפוכי מטרתא למה לי. י״ל דניחא ליה כי היכי דלא להוו ליה זוזי דליפרקה, דאי הוי מנכי ליה מעיקרא כשיעור מאי דאכל זימנין דמלו פירי לדמי קרנא ואי נמי פשו עליה זעיר ופרע ליה ומסלק ליה. ואינו מחוור.
ולענין שמעתין הקשו בתוספות לרבא דאמר דלכולי עלמא צד אחד ברבית אסור אם כן כמאן מיתוקמא מתניתין דפרקא בתרא דערכין (ערכין לא.) דקתני המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש הרי זה כמין רבית ואינה רבית, ואמאי אינה רבית והלא איכא צד אחד ברבית דשמא יגאלנה. ותירצו הם ז״ל דמודה רבא דלתנא דההיא מתניתין דערכין ודאי צד אחד ברבית מותר, ורבי מאיר דמתניתין דהכא הכי נמי סבירא ליה וכדאמר רבי יוחנן הכא, דליכא למימר דהכא נמי לרבא פליגי רבי מאיר ורבנן ברבית על מנת להחזיר דרבי מאיר סבר שאם יחזירו בית הכנסת יתנו שכר מה שהתפללו בו דהא לא אפשר דאם כן יוכלו הלוקחין להפסיד הרבה כשדרו בה כפי הדמים שלקחוה והם לקחוה לחלוטין, אלא שמע מינה דסבר רבי מאיר צד אחד ברבית מותר אפילו לרבא. ואין שיטתם מחוורת בזה כלל לפי דעתי. וההיא דערכין ודאי כרבי יהודה אתיא ואפילו לרבא, ומשום רבית על מנת להחזיר הוא דקתני כמין רבית ואינה רבית. ותדע לך, דסוגיין דהתם (בערכין שם ועמוד ב) הכין הרי זו כמין רבית ואינה רבית והתניא רבית גמורה אלא שהתורה התירתה אמר רבי יוחנן לא קשיא הא רבי יהודה והא רבנן דתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר וכו׳ מאי בינייהו אמר אביי צד אחד ברבית איכא בינייהו רבא אמר דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור והכא ברבית על מנת להחזיר קא מיפלגי וכו׳, אלמא כיון דרמינן מתניתין אברייתא ומשני רבי יוחנן לא קשיא הא רבי יהודה הא רבנן ועלה קאמרינן מאי בינייהו משמע דלאביי מתניתין וברייתא דמוקמינן כרבי יהודה ורבנן בצד אחד ברבית פליגן, ולרבא נמי מתניתין וברייתא ברבית על מנת להחזיר פליגן דהא אוקימנא להו בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן, דאי לא תימא הכי אלא דרבא אפלוגתא דרבי יהודה ורבנן בלחוד קאי ולא אמתניתין הוה ליה לפרושי ולתרוצי מתניתין וברייתא. ועוד דאם איתא דתנא דמתניתין דהתם ודהכא על כרחיה דרבא שרי צד אחד ברבית מאי דוחקיה דאוקי לפלוגתייהו דרבי יהודה ורבנן במילתא חדתא דלא שמעינן ליה לחד מן תנאי בהדיא ושבק מאי דאשכחן לתנא דמתניתין דערכין ולרבי מאיר דהכא ומאי שמע ליה לרבי יהודה דלחמיר טפי בצד אחד ברבית מרבי מאיר ותנא דערכין ופליג אדרבי יוחנן ואביי ורב הונא בריה דרב יהושע (בב״מ סה:) דמוקמי ליה בהכין. ומיהו מדקאמר רבא צד אחד ברבית לכולי עלמא אסור לא קשיא לי דאפשר לפרש דמאי כולי עלמא כולי עלמא בהאי ברייתא, ודכוותה אשכחן ביבמות פרק רבן גמליאל (יבמות נג.) דכולי עלמא יש תנאי בחליצה ודכולי עלמא דההיא ברייתא קאמר וטובא בתלמודא דכוותה, אבל הנך קושיאתא קא קשיאן לי. ובודאי דאף תנא דמתניתין דערכין משום היתר רבית על מנת להחזיר קאמר ולרבא בית בבתי ערי חומה בתנאי על מנת להחזיר הוא ובלא תנאי דכולי עלמא אסירי ואם יגאל תוך שנים עשר חדש מחזיר לו דמי פירי, ומתניתין הכי פירושה הרי זה כמין רבית בעוד שהוא אוכלו ואינה רבית דכיון דלבסוף הוא מחזיר ובתנאי הוא נמצאת אכילתו בהיתר דמדיליה קא אכיל, ותנא דברייתא סבר הרי זו רבית גמורה בשעת אכילתו אלא שהתורה התירתה עד זמן שיגאל. ואי נמי בשלא גאלו קאמר והכי קאמר, אם לא גאלו ונחלט ביד לוקח הרי זו כמין רבית כיון דבשעת אכילתו היה אפשר שיגאלנה מוכר ואפילו הכי אינה רבית, ותנא דברייתא סבר הרי זו רבית גמורה כיון שאכלה בשעה שאפשר שיגאלנה ונמצא שאין המכר מכר גמור עד סוף שנים עשר חודש אלא שהתורה התירתה. כך נראה לי.
וקיימא לן כרבא דרבית על מנת להחזיר אסור כרבנן, וכההיא דאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סה:) פעמים ששניהם אסורין כגון דאמר ליה לכי מייתית קני מעכשיו כיצד יעשו ישלשו את הפירות, דמשמע משלשין אין אבל כשאחד מהם אוכל את הפירות ואפילו בתנאי שיחזיר לבסוף אסור דהוה ליה רבית על מנת להחזיר. ואע״ג דבכוליה תלמודא נסיב לה לדברי רבי יהודה בצד אחד ברבית מותר כאוקימתא דאביי, מכל מקום אנן לא אשכחן לרבי יוחנן ולאביי ולרב הונא בריה דרב יהושע הכא והתם בערכין ובפרק איזהו נשך דפליגי עליה דרבא בהאי דינא דרבית על מנת להחזיר, אלא באוקימתא דברייתא ודמתניתין פליגי עלייה, ורבא הוא דפליג עליהו באוקימתא ודינא, אבל אינהו לא אשכחן להו דפליגי עליה בההוא דינא אלא באוקימתא, ומשום דסבירא להו דבית בבתי ערי חומה לא מיירי בתנאי ושיהא צריך להחזיר הפירות דלא אמרינן ליה לקרא על כרחיך בתנאי חזרת הפירות כתיבא דקרא סתמא כתיב ומשמע בלא תנאי ובלא חיוב חזרת הפירות, והא הוא דמייתי להו למימר דתנא דמתניתין סבירא ליה דאפילו צד אחד ברבית שרי ולא מטעם צד רבית על מנת להחזיר, דאי לאו הכין כיון דמשמע מדרבא דצד אחד ברבית חמור טפי מרבית על מנת להחזיר מאי דוחקייהו דאמרי דתנא דמתניתין ורבי יהודה דברייתא מקילין כולי האי אלא לאו כדאמרן, ורבא סבר דאי אפשר שיהא צד אחד ברבית מותר כלל ואי משום קרא דבית בבתי ערי חומה הנח ליה לקרא דאיהו דחיק ומוקי נפשיה. כך נראה לי.
ועוד נראה לי, דמהכא שמעינן דמאן דמזבין אדעתא למיסק לארץ ישראל דאמרינן התם בקידושין (קידושין נ.) דאי לא סליק ואי נמי סליק ולא מיתדר ליה חוזר המקח ללישנא קמא דרבא אין הלוקח רשאי לאכול פירות השדה עד שיעלה ויתדר ליה, דאע״ג דכשחוזר המקח מחזיר לו הפירות מכל מקום לא עדיף מרבית על מנת להחזיר דאסור, וכיצד הוא עושה ישלש את הפירות.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

רבא אמר דכולי עלמא צד א׳ ברבית אסור – פי׳ דכיון דאפשר לבא לידי רבית ממש בשום צד אבל הכא רבית ע״מ להחזיר איכא בניהו דר׳ יהודה אומר רבית ע״מ להחזיר מותר ורבנן סברי רבית ע״מ להחזיר אסור פירש רש״י ז״ל וכל הראשונים רבית ע״מ להחזיר שהתנה עמו שאם יתן לו מעותיו עד זמן קצוב שיחזיר לו הקרקע ופירות שאכל ואם לאו שיהא הכל שלו מעכשיו וזה תימא גדול מ״ט דרבנן דאסרי שהרי זה פירות אלו בתורת מקח גמור אוכל אותם בנתים מה נפשך שאם יביא מעותיו הרי מנכה לו מן החוב שיעור הפירות ונמצא שלקחם בדמיו. ומה שתירצו בתוס׳ שאין לו לנכות מן החוב אלא הוא יש לו לטרוח ולהביא כל המעות ואח״כ יחזיר לו הלה ארעא ופירות אינו כלום דאכתי פירות שאכל בתורת מקח אכל ומעות הקדים ונהי דבתנאי בזה יש קנס יותר למוכר דשמא לא יזדמן לו כל המעות לאותה שעה ואלו היה מנכה לו לשעה היה מוצא את המותר להביא לו מכל מקום לענין הפירות שאנו עסוקים אכילה בתורת מקח היא וממה נפשך בין שמנכה לו שווין וישלים המוכר עד סך הדמים בין שיחזיר לו כל הדמים ויחזור וינכה ממנו לשעה דמי הפירות שאין בין זה לזה אלא אפוכי מטרתא ויכפה וקנסא למוכר ועוד דהתם בערכין מדמינן הא למוכר בית בבתי ערי חומה דאמר דתיהדר בתוך שנתה והתם לא הדרי פירי כלל אלא ארעא וכדאמרינן התם המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה נגאל מיד וגואל כל י״ב חדש הרי זה כמין רבית ואינה רבית.
רבא אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] צד אחד ברבית אסור, אלא והכא [וכאן] בענין רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה, שההסכם היה שאם יקבל המלוה את כספו, יחזיר המלוה⁠־הלוקח גם את הקרקע וגם את דמי הפירות שאכל, שמר סבר [חכם זה ר׳ יהודה סבור]: רבית על מנת להחזיר — מותר, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור] אסור. ולשיטה זו, גם בבית הכנסת שנמכר התנו שאם יחזירוהו ישלמו הדיירים שכר דירה.
Rava said a different explanation of the dispute: According to everyone, uncertain interest is prohibited, and here it is the question of the permissibility of interest given on the condition that it will be returned that is the practical difference between them. In addition to the arrangement described in the baraita, the parties in this case agreed that the buyer would consume the produce; if the sale would later be reverted, then the buyer would reimburse the seller for the value of the produce. One Sage, Rabbi Yehuda, holds that interest that is given on condition that it will be returned is permitted; this is because even if the sale is reverted and the sale becomes a loan retroactively, the buyer-lender will not benefit from that loan since he reimbursed the seller-borrower for the value of the produce. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds that it is prohibited.
רי״ףתוספותרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים מוֹכְרִין אוֹתוֹ מִמְכַּר עוֹלָם וְכוּ׳.: אר״יאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מוּתָּר לָאָדָם לְהַשְׁתִּין מַיִם בְּתוֹךְ ד׳אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה.

§ The mishna states: And the Rabbis say: They may sell a synagogue with a permanent sale. However, it may not be sold if it will be used for activities that would be an affront to the synagogue’s previous sanctity. The Gemara considers a related halakha: Rav Yehuda said that Shmuel said: It is permitted for a person to urinate within four cubits of where one has just offered a prayer, i.e., one may urinate even in the same place as he prays.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פיסקא וחכמים אומרים מוכרין איתו ממכר עולם חוץ מד׳ דברים למרחץ לבורסקי לבית הטבילה לבית המים.
אמר שמואל מותר להשתין בתוך ד׳ אמות של תפלה והני מילי כגון בית או דרך וכיוצא בהן דלא קביעא קדושתייהו כגון בית הכנסת לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ בד׳ אמות של תפלה – לאחר זמן.
[גמ׳] בתוך ד׳ אמות של תפלה. כלומר אף על פי שהתפלל שם בשחרית, ולאחר תפלה הוצרך להשתין,ישתין באותו מקום עצמו, שלא נתקדש אותו מקום, כיון שלא הוקבע לתפלה בכל זמן. וקא מפרש בגמרא שאסור להשתין מים לאחר תפלתו, עד שישהה שיעור הליכת ד׳ אמות, לפי שעדיין מרחשן שפוותיה ותפלתו סדורה בפיו.
בד׳ אמות של תפילה. לאחר זמן1.
1. כ״פ רש״י (ד״ה בד״א של תפלה). וכונת דבריו דאף דסגי לשהות כדי הילוך ד״א וא״צ להרחיק מ״מ היה מרחיק ולא היה משתין במקום שהתפלל וכ״כ התוס׳ (ד״ה לא השתנתי).
ה שנינו במשנה: וחכמים אומרים מוכרים אותו ממכר עולם וכו׳. בקשר למחלוקת זו מביאים, אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לאדם להשתין מים בתוך ארבע אמות של תפלה, כלומר, לאחר שמתפלל יכול להטיל מים אף באותו מקום.
§ The mishna states: And the Rabbis say: They may sell a synagogue with a permanent sale. However, it may not be sold if it will be used for activities that would be an affront to the synagogue’s previous sanctity. The Gemara considers a related halakha: Rav Yehuda said that Shmuel said: It is permitted for a person to urinate within four cubits of where one has just offered a prayer, i.e., one may urinate even in the same place as he prays.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אָמַר רַב יוֹסֵף מַאי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מוֹכְרִין אוֹתָהּ לְשׁוּם חָצֵר וְלוֹקֵחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה יַעֲשֶׂה וַאֲפִילּוּ רַבָּנַן לָא קָאָמְרִי אֶלָּא בֵּית הַכְּנֶסֶת דִּקְבִיעַ קְדוּשְׁתֵּיהּ אֲבָל ד״אאַרְבַּע אַמּוֹת דְּלָא קְבִיעַ קְדוּשְׁתַּיְיהוּ לָא.

Rav Yosef said: What is he teaching us? We already learned this in the mishna: Rabbi Yehuda says: They may sell a synagogue for the generic purpose of serving as a courtyard, and the buyer may then do with it as he wishes, even if he wishes to make it into a lavatory. And even the Rabbis, who disagree with Rabbi Yehuda, say their ruling only with regard to a synagogue whose sanctity is permanent. However, with regard to the four cubits of where one happened to stand in prayer, whose sanctity is not permanent, no, even the Rabbis would be lenient.
רי״ףרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב יוסף מאי קא משמע לן רבי יהודה תנינא רבי יהודה אומר מוכרין אותו לשום חצר וכו׳. קשיא לי שפיר קאמר רב יוסף מאי קא משמע לן רבי יהודה. ונראה לי דרב יהודה דיוקא דמתניתין קא משמע לן, דלא תימא דלרבנן אפילו בארבע אמות דלא קביעא קדושתייהו קאמרי. ודכוותה אמרינן בריש פרק האשה שנתאלמנה (כתובות יז:) ורב הונא מתניתין אתא לאשמועינן רב הונא דיוקא דמתניתין קא משמע לן.
ובהכי מיתרצא לי קושיא אחריתי, דתני תנא קמיה דרב נחמן המשתין צריך שירחיק ארבע אמות ומתפלל והמתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין ואקשי ליה רב נחמן המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין אי הכי קדשתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא, וקשיא לי ואמאי לא אותביה ממתניתין דאמר רבי יהודה והלוקח כל מה שירצה יעשה ואפילו רבנן לא קאמרי וכו׳ כדאמר רב יוסף הכא, וניחא לי דאמר לך האי תנא דלרבנן לא תימא הא ארבע אמות דלא קביעא קדושתייהו לא אלא הוא הדין דאסרי בארבע אמות. כך נראה לי.
ועוד קשיא לי היכי פשיטא ליה כולי האי לרב יוסף דלא איצטריכא לאשמועינן ואמר דרבנן נמי מודו בארבע אמות משום דלא קביעא קדושתייהו, והא אנן תנן (מגילה כה:) בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת דאלמא רחוב קדושה יש בו וכדאמרינן בריש פירקין (מגילה כו.) ואע״ג דלא מצלו ביה אלא באקראי בעלמא וכדאיתא לעיל (שם), אלמא אע״ג דלא קביעא קדושתיה קדוש. ויש לומר דשאני רחוב דמזומן לכך אלא דלא מצלו ביה תדיר אלא לעתים ובאקראי.
ומסתבר לי דהוא הדין דהוה מצי רב יוסף למימר ועד כאן לא קאמרי רבנן ואפילו בבית הכנסת אלא לעשותו בית המים קבוע אבל להשתין באקראי שרו, דאי לא תימא הכין רבינא דזבן ההוא תילא וזרעיה (מגילה כו:) נזהר היה בכל עת שלא ישתינו שם ואטו בחצר נמי לרבנן מי מצי מזדהרי כולי עלמא דלא ישתינו שם אלא ודאי שרי, אלא דחד מן תרי טעמי קאמר.
אלא דאכתי קשיא לי טובא מאי דקאמר רב יוסף ואפילו רבנן לא קאמרי אלא בית הכנסת קבוע וכו׳ דמשמע מדרבנן איכא למשמע איסורא ואדרבא מדרבנן שמעינן היתר גמור ואפילו בבית הכנסת, דאם איתא דאסור למה לי תנאי לוקח יחוש לעצמו דהוא אסור. ויש לומר דמדקא מצרכי רבנן להתנות אלמא אסור דאי לא למה מתני הלוקח מה שירצה יעשה, אלא דמכל מקום צריך המוכר להתנות אף על פי שהלוקח יזהר בה ממילא כדי שלא יראה הוא כמזלזל בקדושתו ומוכרו לכל דבר. ואי נמי איכא למימר דלרבנן אין המוכר צריך להתנות בפירוש שלא לעשות בו אותן ארבעה דברים אלא שאסרו למכור לאותן הדברים, וכמו שאני עתיד לכתוב לקמן (מגילה כ״ח. ד״ה מתני׳) גבי מתניתין דועוד אמר רבי יהודה בסייעתא דשמיא. ומיהו אינו מחוור.
ויש שפוסקין כחכמים וגדולי המחברים העמידו משנה זו בשבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר ועל תנאי עלוי הא שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר לכל תשמיש יכולין למכרה:
ועוד אמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב נוהגים בו כבוד כאלו הוא קיים אין מספידין בתוכו מספד של יחיד ר״ל שהיה מנהגם שהיו מספידין על כל אדם ומ״מ מספד של רבים ר״ל של תלמיד חכם מותר ואין מפשילין בתוכו חבלים פירוש והוא הדין לשאר מלאכות אלא שגדילת חבלים צריך לחזר בהן אחר מקום רחב ופנוי ושאר מלאכות אין דרך בני אדם לצאת מביתו בעשייתן ואין פורשין בתוכו מצודות לצוד העופות או החיות ואין שוטחין על גגו פירות ליבשן ואין עושין אותה קפנדריא כאדם שרוצה לילך משביל זה לשביל שאחריו וצריך לו להקיף שורת הדרך על פני כלה ונכנס לבית הכנסת שהוא פתוח לשני השבילים ויוצא לו מיד ומ״מ פי׳ בגמ׳ שאם נכנס הוא על דעת שלא לעשות קפנדריא מותרין לעשות קפנדריא וכן אמרו שם שאם היה שביל מעיקרו מותר עלו בו עשבים לא יתלושו ופי׳ בגמ׳ לא יתלושו על דעת להאכיל לבהמתו הא לתלוש ולהניח מותר:
זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודינין שבאו עליה בגמרא אלו הן:
מאחר שבארנו מצד אחד ברבית על מנת להחזיר אסורין מי שהיה נושה בחבירו ועשה לו שדהו מכר ר״ל שתהא קנויה לו מעכשיו אם לא יפרענו לזמן פלוני אע״פ שאם לא פרעו לזמן שהתנה הרי הוא שלו אסור ללוקח שיאכל הפירות שמא יפרענו ויבטל הקנין ונמצא שאין הקנין קנין גמור אף בתוך הזמן והרי יש בו צד אחד ברבית והוא אם יחזיר לו מעותיו אפילו היה הלוקח אוכלם על מנת שאם יחזיר הלה מעותיו יחזיר הוא פירות שאכל אסור מ״מ כל רבית אף על מנת להחזיר וכבר בארנוה במקומה במציעא פרק נשך:
המטיל מים ורצה להתפלל ירחיק ארבע אמות ממקום שהטיל שם מים וישהה עוד כדי הלוך ד׳ אמות משום ניצוצות ויתפלל ומי שהתפלל והוצרך להטיל מים ישהה כדי הלוך ארבע אמות וישתין שכל ארבע אמות דמדומי תפלה בפיו אבל אינו צריך להרחיק ארבע אמות שמאחר שהמקום שהתפלל אינו קדוש מצד עצמו לא קדשה תפלתו את המקום אלא שכיון שסיים תפלתו הרי מקומו חול גמור וכבר בארנו דבר זה במס׳ ברכות (כ״ב:) ומ״מ ממדות חכמים שלא להטיל מים בתוך ארבע אמות של תפלה ואע״פ שמותרין בכך ראוי לתלמיד חכם לקדש עצמו אף במותר לו:
הרבה דברים היו תלמידי חכמים משתבחין במדותיהם מהם מי שהיה אומר שלא הטיל מים בתוך ד׳ אמות של תפלה ושלא היה מכנה שם לחבירו אף בכנוי שאין בו פגם משפחה ואין צריך לומר במה שיש בו פגם משפחה שנאמר עליו בפרק הזהב (ב״מ נ״ח:) שיורד לגיהנם ושלא בטל קדוש היום על היין אלא אע״פ שהיה עני ואין לו פרוטה לקנות בה היה ממשכן ומביא יין לקדוש אע״פ שהיה אפשר לו בפת ומהם שלא היה מפסיע על ראשי עם הקדש אלא כשהיה צריך לעבור דרך לפניהם היה מעקם את הדרך וכן לא היה עושה קפנדריא בבית הכנסת אף במקום שמותר כגון שהיה שביל מעיקרו או שנכנס על מנת שלא לעשות קפנדריא ומהם שהיו משכימין לבית המדרש עד שלא היה אדם קודמם בכך.
אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? תנינא [שנינו] כך במשנה, ר׳ יהודה אומר: מוכרים אותה את בית הכנסת לשום חצר, ולוקח מה שירצה יעשה, משמע, אפילו לשמש בית הכיסא. ואפילו רבנן [חכמים] לא קאמרי [אמרו] שאסור, אלא לגבי בית הכנסת דקביע קדושתיה [שקבועה קדושתו], אבל ארבע אמות שהתפלל בהן באופן מזדמן דלא קביע קדושתייהו [שאין קדושתן קבועה], בודאי לא אסרו בכך.
Rav Yosef said: What is he teaching us? We already learned this in the mishna: Rabbi Yehuda says: They may sell a synagogue for the generic purpose of serving as a courtyard, and the buyer may then do with it as he wishes, even if he wishes to make it into a lavatory. And even the Rabbis, who disagree with Rabbi Yehuda, say their ruling only with regard to a synagogue whose sanctity is permanent. However, with regard to the four cubits of where one happened to stand in prayer, whose sanctity is not permanent, no, even the Rabbis would be lenient.
רי״ףרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן הַמִּתְפַּלֵּל מַרְחִיק ד״אאַרְבַּע אַמּוֹת וּמַשְׁתִּין וְהַמַּשְׁתִּין מַרְחִיק ד״אאַרְבַּע אַמּוֹת וּמִתְפַּלֵּל.

A tanna taught a baraita before Rav Naḥman: One who prayed should distance himself four cubits from where he was standing, and only then may he urinate. And one who urinated should distance himself four cubits, and only then may he pray.
רי״ףראב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תני תנא קמיה דרב נחמן המתפלל ישהא כדי הילוך ד׳ אמות וישתין והמשתין ישהא כדי הילוך ארבע אמות ויתפלל.
תני תנא קמיה [שנה השונה, חוזר המשניות לפני] רב נחמן ברייתא זו: המתפללמרחיק ארבע אמות ממקום תפילתו ומשתין, והמשתיןמרחיק ארבע אמות ומתפלל.
A tanna taught a baraita before Rav Naḥman: One who prayed should distance himself four cubits from where he was standing, and only then may he urinate. And one who urinated should distance himself four cubits, and only then may he pray.
רי״ףראב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) א״לאֲמַר לֵיהּ בִּשְׁלָמָא הַמַּשְׁתִּין מַרְחִיק ד״אאַרְבַּע אַמּוֹת וּמִתְפַּלֵּל תְּנֵינָא בכַּמָּה יַרְחִיק מֵהֶן וּמִן הַצּוֹאָה ד״אאַרְבַּע אַמּוֹת.

Rav Naḥman said to him: Granted, the second clause of the baraita, that one who urinated should distance himself four cubits and only then may he pray, makes sense, as we already learned in a mishna (Berakhot 22b): How far must one distance oneself from urine and excrement? Four cubits.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואסיקנא המתפלל מרחיק ד׳ אמות מהן דתנן כמה ירחיק מהן ומן הצואה ד׳ אמות. וכן המשתין צריך לשהות כדי הילוך ד׳ אמות ואחר כך יתפלל משום ניצוצות. וכן המתפלל צריך לשהות כדי הילוך ד׳ אמות וישתין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב נחמן: בשלמא [נניח] מה שאמרת שהמשתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל — דבר זה תנינא [שנינו] כבר במקום אחר, ששנינו: כמה ירחיק מהם ממי הרגלים ומהצואה — ארבע אמות כדי שלא יתפלל במקום מאוס.
Rav Naḥman said to him: Granted, the second clause of the baraita, that one who urinated should distance himself four cubits and only then may he pray, makes sense, as we already learned in a mishna (Berakhot 22b): How far must one distance oneself from urine and excrement? Four cubits.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אֶלָּא הַמִּתְפַּלֵּל מַרְחִיק ד״אאַרְבַּע אַמּוֹת וּמַשְׁתִּין לְמָה לִי אִי הָכִי קַדֵּשְׁתִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ שְׁבִילֵי דִנְהַרְדְּעָא גתְּנִי יִשְׁהֶה.

But the first clause of the baraita, that one who prayed should distance himself four cubits from where he was standing and only then may he urinate, why should I require this? How could there be such a halakha? If that is so, you have sanctified all the streets of the city of Neharde’a, for people have certainly prayed on every one of its streets. According to this halakha, it should be prohibited to urinate everywhere. The Gemara answers: Emend and teach the baraita as saying not that one should distance himself four cubits, but that one should wait the time it takes to walk four cubits.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קדשתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא – שאין לך ד״א בהן שלא התפללו בהן עוברי דרכים.
אלא המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין למה לי? אי הכי [אם כך] שאתה אומר שארבע אמות מתקדשות בתפילה, הרי לפי זה קדשתינהו לכולהו [קדשת את כל] שבילי העיר נהרדעא, שבודאי התפללו אנשים בכל שביל בה. אלא תני [שנה]: ישהה במקום לאחר התפילה כשיעור מהלך ארבע אמות ולא יעשה זאת מיד.
But the first clause of the baraita, that one who prayed should distance himself four cubits from where he was standing and only then may he urinate, why should I require this? How could there be such a halakha? If that is so, you have sanctified all the streets of the city of Neharde’a, for people have certainly prayed on every one of its streets. According to this halakha, it should be prohibited to urinate everywhere. The Gemara answers: Emend and teach the baraita as saying not that one should distance himself four cubits, but that one should wait the time it takes to walk four cubits.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) בִּשְׁלָמָא מַשְׁתִּין יִשְׁהֶה כְּדֵי הִילּוּךְ ד״אאַרְבַּע אַמּוֹת מִשּׁוּם נִיצוֹצוֹת אֶלָּא מִתְפַּלֵּל יִשְׁהֶה כְּדֵי הִילּוּךְ ד״אאַרְבַּע אַמּוֹת ל״ללְמָה לִי אָמַר רַב אָשֵׁי שֶׁכֹּל ד״אאַרְבַּע אַמּוֹת תְּפִלָּתוֹ סְדוּרָה בְּפִיו וְרַחוֹשֵׁי מְרַחֲשָׁן שִׂפְוָותֵיהּ.:

The Gemara addresses the emended version of the baraita: Granted, its second clause, that one who urinated waits the time it takes to walk four cubits and only then may he pray, makes sense. This is due to the droplets of urine that may still be issuing from him; he should wait until they cease entirely. However, with regard to the first clause, that one who prayed should wait the time it takes to walk four cubits and only then may he urinate, why should I require this? Rav Ashi said: Because for all the time it takes to walk four cubits, his prayer is still arranged in his mouth, and his lips are still articulating them.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שכל הילוך ד׳ אמות תפלה סדורה בפיו ורחושי מרחשי שפוותיה. שאלו אלו כולן במה שהאריכו ימים כו׳ עד מתניתין ופשוטות הן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תני ישהה – כדי הילוך ארבע אמות.
משום ניצוצות – שלא יטנפו בגדיו בניצוצות שבאמתו.
ואמרינן בשלמא משתין ישהא משום ניצוצות אלא מתפלל אמאי ישהא, אמר רב אשי שכל ד׳ אמות תפילתו של אדם סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה.
בשלמא משתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות משום ניצוצות. קשיא לי למה לי משום ניצוצות, תיפוק לי משום דתנן (ברכות כב:) כמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות. וניחא לי דצריכא אפילו עומד ומשתין במקום עמוק עשרה טפחים דאינו צריך להרחיק מהן, וכדתניא בפרק מי שמתו (שם כה.) לא יקרא אדם את שמע לא כנגד צואת אדם וכו׳ היה שם מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה ישב בצדו ויקרא קריאת שמע.
ושואלים: בשלמא [נניח] שהמשתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך יתפלל, הסיבה לכך היא משום ניצוצות (טיפות קטנות) של מי רגלים שאולי עדיין נוטפות ממנו, ויחכה עד שיפסקו, אלא המתפלל ישהה כדי הילוך ארבע אמות, למה לי? אמר רב אשי: שכל כדי הילוך ארבע אמות עדיין תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה [ושפתותיו עדיין מרחשות תפילה] ולכן צריך שיעשה הפסקה מסויימת.
The Gemara addresses the emended version of the baraita: Granted, its second clause, that one who urinated waits the time it takes to walk four cubits and only then may he pray, makes sense. This is due to the droplets of urine that may still be issuing from him; he should wait until they cease entirely. However, with regard to the first clause, that one who prayed should wait the time it takes to walk four cubits and only then may he urinate, why should I require this? Rav Ashi said: Because for all the time it takes to walk four cubits, his prayer is still arranged in his mouth, and his lips are still articulating them.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) זַלְפָ״ן סִימָן.:

§ The Gemara cites a series of Sages who explained the reasons they were blessed with longevity and provides a mnemonic device, indicating the order in which the Sages are cited: Zayin, lamed, peh, nun. Zayin for Rabbi Zakkai; lamed for Rabbi Elazar; peh for Rabbi Perida; nun for Rabbi Neḥunya.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ו אגב הלכה זו מביאים כמה דברים על מעשי חכמים. וזלפ״ן הוא הסימן להם (= ז כאי, א לעזר, פ רידא, נ חוניא).
§ The Gemara cites a series of Sages who explained the reasons they were blessed with longevity and provides a mnemonic device, indicating the order in which the Sages are cited: Zayin, lamed, peh, nun. Zayin for Rabbi Zakkai; lamed for Rabbi Elazar; peh for Rabbi Perida; nun for Rabbi Neḥunya.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי זַכַּאי בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים אָמַר לָהֶם מִיָּמַי לֹא הִשְׁתַּנְתִּי מַיִם בְּתוֹךְ ד״אאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה וְלֹא כִּנִּיתִי שֵׁם לַחֲבֵירִי וְלֹא בִּיטַּלְתִּי קִידּוּשׁ הַיּוֹם אִמָּא זְקֵינָה הָיְתָה לִי פַּעַם אַחַת מָכְרָה כִּפָּה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ וְהֵבִיאָה לִי קִידּוּשׁ הַיּוֹם.

The Gemara presents the first incident: Rabbi Zakkai was once asked by his disciples: In the merit of which virtue were you blessed with longevity? He said to them: In all my days, I never urinated within four cubits of a place that had been used for prayer. Nor did I ever call my fellow by a nickname. And I never neglected the mitzva of sanctifying the day of Shabbat over wine. I was meticulous about this mitzva to the extent that I had an elderly mother, and once, when I did not have wine, she sold the kerchief that was on her head, and from the proceeds she brought me wine upon which to do the mitzva of sanctifying the day.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילר׳ יהודה אלמדארירשב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במה הארכת ימים – באיזה זכות.
כפה – צעיף.
שאלו תלמידיו את ר׳ זכאי במה הארכת ימים אמר להם מימי לא השתנתי בד׳ אמות של תפלה ולא כיניתי שם לחבירי ולא ביטלתי קידוש היום. אימה זקנה היתה לי, פעם אחת לאא היה לי קידוש היום ומכרה כפה שעל ראשה והביאה לי קידוש היום.
א. ׳לא היה לי קידוש היום׳ כ״ה בכתה״י של הש״ס (במקצתן ׳יין לקידוש היום׳). לפנינו ליתא.
לא השתנתי בתוך ד׳ אמות של תפלה – ואפילו היכא שיש היתר גמור כגון ששהה כדי הילוך ד׳ אמות.
ולא כניתי שם לחבירי – אפילו כינוי דלא הוי גנאי והא דאמרינן (ב״מ דף נח:) דהמכנה שם לחבירו אין לו חלק לעולם הבא היינו בכינוי של פגם משפחה.
מימי לא השתנתי וכו׳. חומרא בעלמא הוא.
ולא כניתי שם לחברי. אפילו בשם שמוחזק לו הוא ואבותיו בזה השם של גנאי, וכל שכן בשם שחנכו לו חבריו ולא נודעו אבותיו בשם גנאי זה שהוא קרוי בו.
ולא ביטלתי קידוש היום. כלומר קידוש על היין, לפי שהיה היין ביוקר להם, ואפילו הכי לא נתבטל מקידוש על היין, ואף על פי שהיה יכול לקדש על הפת, היה מוציא הוצאות ביין לכבוד שבת, שבחול לא היה שותה יין כלל מפני היוקר, ובשבת היה מקדש בו .
במה הארכתה ימים. באיזה זכות1.
כיניתי שם. אפי׳ שינוי שם שאין בו גנאי2 דאילו של גנאי פשיט׳ הא אמרי׳ פ׳ הזהב3 המכנה שם לחבירו אין לו חלק לע״ה.
כפה. צעיף4.
1. כ״פ רש״י ד״ה במה.
2. וכ״כ התוס׳ (ד״ה ולא כינתי) וכ״כ הרשב״א. ובתוס׳ הרא״ש כתב א״נ אפילו לא רצה לומר בן פלוני דבר אלי כמו שקוראים העולם אלא קראו בשמו. ובר״י מלוניל (דף ט,א) כתב ולא כניתי שם לחברי אפילו שם שהוחזק לו הוא ואבותיו שם זה של גנאי וכ״ש בשם שחנכו לו חבריו.
4. כ״פ רש״י ד״ה כפה.
לא השתנתי מים בתוך ארבע אמות של תפלה. פירוש: אע״פ שהוא מותר והיינו רבותיה. ומיהו מסתברא בארבע אמות ידועות של תפלה, דאי לא קדשינהו לכולהו שבילי דנהרדעא.
ולא כניתי שם לחבירי. פירוש: אע״פ שאינו כנוי של פגם משפחה, דבההוא מאי רבותיה הא אמרינן (ראה ב״מ נח:) כל המכנה שם לחבירו נופל בגיהנם, ולא יש לו מחילה אלא כל ימיו הוא שורף בגיהנם.
ולא ביטלתי קידוש היום. פירוש: ביין, אע״פ שהוא מותר בפת.
ולא כניתי שם לחבירי כו׳ פי׳ בתוס׳ אפי׳ כינוי דלא הוי גנאי והא דאמרי׳ המכנה לחבירו אין לו חלק לעוה״ב הוי בכינוי של פגם כו׳ ע״ש הכי איתא בהדיא בפ׳ הזהב המכנה שם רע לחבירו אין לו חלק לעה״ב:
ולא בטלתי קידוש היום כו׳. לדעת הפוסקים דמקדשין על הפת ק״ק מאי רבותיה דלא ביטל קידוש היום דמסתמא היה לו פת דאין קידוש אלא במקום סעודה וי״ל דלא בטלתי קידוש היום על היין וה״נ קאמר דהביאה לו קידוש היום דר״ל יין:
שאלו תלמידיו את ר׳ זכאי: במה זכית שהארכת ימים? אמר להם: מימי לא השתנתי מים בתוך ארבע אמות של תפלה, ולא כניתי שם לחבירי, ולא ביטלתי קידוש היום (של שבת) על יין. אמא זקנה היתה לי, פעם אחת מכרה כפה שבראשה שהיו נוהגות הנשים ללבוש על השיער מתחת לכיסוי הראש והביאה לי במחירה יין לקידוש היום, עד כדי כך הקפדתי במצוה זו.
The Gemara presents the first incident: Rabbi Zakkai was once asked by his disciples: In the merit of which virtue were you blessed with longevity? He said to them: In all my days, I never urinated within four cubits of a place that had been used for prayer. Nor did I ever call my fellow by a nickname. And I never neglected the mitzva of sanctifying the day of Shabbat over wine. I was meticulous about this mitzva to the extent that I had an elderly mother, and once, when I did not have wine, she sold the kerchief that was on her head, and from the proceeds she brought me wine upon which to do the mitzva of sanctifying the day.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילר׳ יהודה אלמדארירשב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) תָּנָא כְּשֶׁמֵּתָה הַנִּיחָה לוֹ ג׳שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן כְּשֶׁמֵּת הוּא הִנִּיחַ לְבָנָיו שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים גַּרְבֵי יַיִן.

It was taught concerning Rabbi Zakkai: When his mother died, she left him three hundred barrels of wine. When he died, he left his sons three thousand barrels of wine. Since they were so meticulous in the mitzva of sanctifying the day of Shabbat with wine, God rewarded them with wealth and an abundance of wine.
רי״ףראב״ןתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנא כשמתה הניחה לו שלש מאות גרבי יין וכשמת הוא הניח לבניו ג׳ אלפים גרבי יין.
הניחה לו ג׳ (אלפים) גרבי יין – כדאמרינן הזהיר בקידוש היום זוכה וממלאים לו גרבי יין (שבת דף כג:).
ומעירים: תנא [שנה] החכם: כשמתה אמו הניחה לו שלש מאות גרבי (כדי) יין, שבזכות מצוה זו זכתה והתעשרה והיה לה יין רב. כשמת הוא, הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין.
It was taught concerning Rabbi Zakkai: When his mother died, she left him three hundred barrels of wine. When he died, he left his sons three thousand barrels of wine. Since they were so meticulous in the mitzva of sanctifying the day of Shabbat with wine, God rewarded them with wealth and an abundance of wine.
רי״ףראב״ןתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) רַב הוּנָא הֲוָה אָסַר רִיתָא וְקָאֵי קַמֵּיהּ דְּרַב אָמַר לֵיהּ מַאי הַאי א״לאֲמַר לֵיהּ לָא הֲוָה לִי קִידּוּשָׁא וּמַשְׁכַּנְתֵּיהּ לְהֶמְיָינַאי וְאֵתַאי בֵּיהּ קִידּוּשָׁא א״לאֲמַר לֵיהּ יְהֵא רַעֲוָא דְּתִיטּוּם בְּשִׁירָאֵי.

In a related incident, it once happened that Rav Huna was girded with a piece of straw [rita] and was standing before Rav. Rav said to him: What is this? Why are you dressed in this way? He said to him: I had no wine for sanctifying the day of Shabbat, so I pawned my belt [hemyanai], and with the proceeds I brought wine for sanctifying the day. Rav said to him: May it be God’s will that you be enveloped in silk [shira’ei] in reward for such dedication.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אסר ריתא – מין גמי.
דתיטום בשיראי – סתום ומכוסה במעילין סתמום פלשתים תרגומו טמונין פלשתאי (בראשית כו).
מסופר: רב הונא הוה אסר ריתא וקאי קמיה [היה חגור בקש ועומד לפני] רב, אמר ליה [לו] רב: מאי האי [מה זה]? מדוע לבוש אתה כך? אמר לו: לא הוה [היה] לי יין קידושא, ומשכנתיה להמיינאי ואתאי ביה קידושא [לקידוש, ומישכנתי את חגורתי והבאתי בה, במחירה, יין לקידוש]. אמר ליה [לו] רב: יהא רעוא דתיטום בשיראי [יהי רצון שבזכות מצוה זו תהיה טמון ומכוסה בתוך משי].
In a related incident, it once happened that Rav Huna was girded with a piece of straw [rita] and was standing before Rav. Rav said to him: What is this? Why are you dressed in this way? He said to him: I had no wine for sanctifying the day of Shabbat, so I pawned my belt [hemyanai], and with the proceeds I brought wine for sanctifying the day. Rav said to him: May it be God’s will that you be enveloped in silk [shira’ei] in reward for such dedication.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) כִּי אִיכַּלַּל רַבָּה בְּרֵיהּ רַב הוּנָא אִינִישׁ גּוּצָא הֲוָה גְּנָא אַפּוּרְיָא אָתְיָין בְּנָתֵיהּ וְכַלָּתֵיהּ שָׁלְחָן וְשָׁדְיָין מָנַיְיהוּ עֲלֵיהּ עַד דְּאִיטּוּם בְּשִׁירָאֵי שְׁמַע רַב וְאִיקְּפַד אֲמַר מַאי טַעְמָא לָא אֲמַרְתְּ לִי כִּי בָּרֵכְתָּיךְ וְכֵן לְמָר.

When Rabba, his son, was married, Rav Huna, who was a short man, was lying on his bed, and owing to his diminutive size he went unnoticed. His daughters and daughters-in-law came into the room and removed and threw their silk garments upon him until he was entirely enveloped in silk. With this, Rav’s blessing was fulfilled to the letter. When Rav heard about this, he became angry with Rav Huna, and said: What is the reason that when I blessed you, you did not respond in kind and say to me: And likewise to the Master? Had you done so, I would have also benefitted from the blessing.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך גלף
גלףא(יומא יב) בסוף הלכה דלשכת פרהדרין. (מגילה כז:) אמר אביי שמע מינה אורח ארעא למשבק איניש גולפא ומשכא לאושפיזיה. (בבא מציעא מ) יוציא לו שתות איכא גולפיה ושמריה. (עבודה זרה לב.) וחרס הדרייני ורמו ליה לחבריה בגולפי חיוורי. (נדרים מט) רב יהודה כי אזיל לבי מדרשא שקל גולפא על כתפיה ומוליכה לבית המדרש ויושב עליה אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה (תגיגה כה) אמר אביי שמע מינה דינא הוא למטרח אגלופו שבעין יומין מקמי מעצרתא פירוש קנקני וגולפי חביות וכדים אחד הן והן של חרס:
ערך פשט
פשטב(עירובין יז:) ד׳ דיומדין וד׳ פשוטין (שבת יז) כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין משנה זו (כלים פ״ב ובפרק טו) ועל אילו המשניות ק״ל ר׳ נסים ז״ל הא דתניא בספרא בענין שרצים כלי חרש אין לי אלא כלי חרש מנין לרבות כלי נתר ת״ל וכל כלי חרם ומנין לרבות אהלין ודין הוא ומה כלי עץ שטימא פשוטיו וטיהר אוהליו אלמא פשוטי כלי עץ טמאין ופריק דהני דחזו למדרסות קאמר כגון המטה והכסא והספסל והקתידר׳ שהן פשוטין ומקבלין טומא׳ והתם בבכורות כשהקשינו ואיו לו תוך בכלי שטף מדאורייתא בר קבולי טומאה הוא דומיא דשק בעינן דמטלטל מלא וריקם ופירקנו בהנך חזו למדרסות פי׳ דאלמא מקבלי טומאה מדאורייתא. והתם נמי (שבת סו.) כסא סמוכות שלו טמאים מדרס ואמרנו לעיל סנדל של סיידין טמא מדרס והא לאו להילוכה עביד א״ר אחא בר רב אויא שכן הסייד מניחו ברגלו ומטייל בו עד שמגיע לביתו וגמרת מינה דכל דעביד להלוכה טמא מדרס אבל שאר פשוטי כלי עץ דלא עבידה למדרס ולא מטלטלי מלא וריקן כלי עץ העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה דבעינן דומיא דשק. (שבת קכג) קנה של זיתים אם יש קשר בראשו מקבל טומאה ואמרי׳ עלה בגמ׳ אמאי פשוטי כלי עץ ננהו וכו׳ (חגיגה כז) לענין שולחן אקשינן כלי עץ העשוי לנחת הוא וכו׳ ופרקינן מלמד שמגבי׳ אותו וכו׳ ואיתא (מנחות צז) דכוותה אמרינ׳ נמי (מגילה כז) והתם (בבא בתרא עו) אמרינן לענין דף של נחתומין שקבעו בכותל ר״א מטהר שאני פשוטי כלי עץ דרבנן דאלמא מדאורייתא טהורין נמצאו פשוטי כלי עץ תרי גווני מאי דחזי למדרס מקבל טומאה מדאורייתא וכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה מדאורייתא אא״כ דרכו לטלטל מלא וריקן כדאמרינן. מחזי פשוט כבר פי׳ בערך כף (כתובות קח) הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל כלומר שאמר לו טול רגלי שאין לו המעות שפסק ליתן לו לשון בני אדם הוא: פ״א אם היית תולה אותו ברגל של עץ אינו נותן לך כלום. פ״א כאדם מתלוצץ בחברו וטופח לו ברגלו ואומר לו אפי׳ שתחת רגלי איני נותן לך:
א. [פאם, ערדענער קרוג.]
ב. [אויסשטרעקען אין פאך.]
איכלל – כשנכנס לחופה.
[שלחן] – היו פושטות בגדיהן.
וכן למר – אף אתה תהא מבורך לכך שמא היה עת רצון ותתקיים אף בי.
ומספרים: כי איכלל [כאשר התחתן] רבא בריה [בנו] של רב הונא, רב הונא איניש גוצא הוה, גנא אפוריא [אדם נמוך היה ושוכב היה על מיטה], וכיון שהיה נמוך לא שמו לב שהוא שוכב במיטה. אתיין בנתיה וכלתיה שלחן ושדיין מנייהו עליה עד דאיטום בשיראי [באו בנותיו וכלותיו פשטו את בגדיהן והשליכו עליו עד שהתכסה כולו במשי] שזכה לעושר, ונתקיימה בו ברכתו של רב כלשונה. ומספרים: כששמע רב על כך איקפד [הקפיד] על רב הונא, ואמר: מאי טעמא [מה טעם] לא אמרת לי כי [כאשר] ברכתיך: ״וכן למר [לאדוני]״, שאם היית אומר כן היה מתקיים גם בי דבר זה?
When Rabba, his son, was married, Rav Huna, who was a short man, was lying on his bed, and owing to his diminutive size he went unnoticed. His daughters and daughters-in-law came into the room and removed and threw their silk garments upon him until he was entirely enveloped in silk. With this, Rav’s blessing was fulfilled to the letter. When Rav heard about this, he became angry with Rav Huna, and said: What is the reason that when I blessed you, you did not respond in kind and say to me: And likewise to the Master? Had you done so, I would have also benefitted from the blessing.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת ר״ארַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים אָמַר לָהֶם מִיָּמַי לֹא עָשִׂיתִי קַפֶּנְדַּרְיָא לב״הלְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא פָּסַעְתִּי עַל רָאשֵׁי עַם קָדוֹשׁ וְלֹא נָשָׂאתִי כַּפַּי בְּלֹא בְּרָכָה.

The Gemara discusses the second occasion where a Sage explained his longevity: Rabbi Elazar ben Shammua was once asked by his disciples: In the merit of which virtue were you blessed with longevity? He said to them: In all my days, I never made a shortcut through a synagogue. Nor did I ever stride over the heads of the sacred people, i.e., I never stepped over people sitting in the study hall in order to reach my place, so as not to appear scornful of them. And I never raised my hands in the Priestly Benediction without reciting a blessing beforehand.
רי״ףרש״ירשב״אריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קפנדריא – מקצר הילוכו דרך בית הכנסת.
ולא פסעתי על ראשי עם קודש – כשהיו התלמידין בבית המדרש על גבי קרקע ההולך על גבי מסיבתן לישב למקומן נראה כפוסע על ראשי העם.
ולא נשאתי כפי – לדוכן לברכת כהנים לפי שהכהנים צריכין לברך ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו (במצותיו וצונו) בקדושתו של אהרן במסכת סוטה (דף לט.).
לא עשיתי קפנדריא. פירוש אע״פ שהיה שביל מעיקרו דשרי כדאמרינן לקמן (מגילה כט.).
שאלו תלמידיו את ר׳ אלעזר בן שמוע במה הארכת ימים אמר להם מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא פסעתי על ראשי עם קדש ולא עשיתי בית הכנסת קפנדריא – פי׳ אף על פי שהיה מותר כגון שהיה שביל מעקרו כדאי׳ לקמן.
ולא נשאתי כפי בלא כרכה – פי׳ כהן היה ובשעת נשיאות כפים מברך א״ק בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל וכדאיתא במסכת סוטה בהדיא דמייתי ליה להאי ואמרי׳ מאי מברך אמר רב חסדא א״ק וכו׳ ולא ידענא מאי חסירותיה בהאי דהא משמע דהאי ברכה חובה היא לכל כהן מברך ודילמא היא גופה קמ״ל דכל כהן המברך אותה מתברך ומאריך ימים.
מימי לא עשיתי קפנדריא כו׳. בפ׳ א״נ מפורש בחידושי׳. ולא פסעתי על ראשי עם כו׳ והיינו רבותיה דאפילו ברבים צריכין לו דשרי כמפורש פ׳ מצות חליצה החמיר הוא על עצמו:
ואמר ולא נשאתי כפי כו׳ דה״א דאין הכהן צריך לברך כיון שאין זו המצוה אלא לטובתן של ישראל שתחול ברכת הקב״ה על ישראל כמ״ש ואני אברכם:
עוד מסופר: שאלו תלמידיו של ר׳ אלעזר בן שמוע: במה, באיזו זכות הארכת ימים? אמר להם: מימי לא עשיתי קפנדריא (קיצור דרך) לבית הכנסת, כלומר, לא עברתי בבית הכנסת כדי לקצר בו את הדרך, ולא פסעתי על ראשי עם קדוש, כלומר, לא הלכתי למקומי בראש בית המדרש בין האנשים היושבים שם על הארץ, שלא להיראות כמהלך על ראשיהם, ולא נשאתי כפי לברכת כהנים בלא ברכה לפני כן.
The Gemara discusses the second occasion where a Sage explained his longevity: Rabbi Elazar ben Shammua was once asked by his disciples: In the merit of which virtue were you blessed with longevity? He said to them: In all my days, I never made a shortcut through a synagogue. Nor did I ever stride over the heads of the sacred people, i.e., I never stepped over people sitting in the study hall in order to reach my place, so as not to appear scornful of them. And I never raised my hands in the Priestly Benediction without reciting a blessing beforehand.
רי״ףרש״ירשב״אריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת ר׳רַבִּי פְּרִידָא בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים אָמַר לָהֶם מִיָּמַי לֹא קְדָמַנִי אָדָם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ

On the third occasion, Rabbi Perida was once asked by his disciples: In the merit of which virtue were you blessed with longevity? He said to them: In all my days, no person ever arrived before me to the study hall, as I was always the first to arrive.
רי״ףתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאלו תלמידיו את ר׳ פרידא במה הארכת ימים כו׳ – קשה דאדרבה היה בזכות שהיה שונה לתלמיד אחד ארבע מאות זימני ונפק בת קול ואמר נאה ליך דליזכי כולי דריה לעלמא דאתי או דליחיי ד׳ מאה שנין אמר הקב״ה יהבו ליה הא והא (עירובין דף נד:) וי״ל דמעיקרא לא ידע כן עד לבסוף שראה שחיה כל כך.
כיוצא בו שאלו תלמידיו את ר׳ פרידא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, אלא אני הייתי תמיד הראשון.
On the third occasion, Rabbi Perida was once asked by his disciples: In the merit of which virtue were you blessed with longevity? He said to them: In all my days, no person ever arrived before me to the study hall, as I was always the first to arrive.
רי״ףתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מגילה כז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים מגילה כז:, עין משפט נר מצוה מגילה כז:, ר׳ חננאל מגילה כז:, רי"ף מגילה כז: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס מגילה כז:, רש"י מגילה כז:, ראב"ן מגילה כז: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות מגילה כז:, בעל המאור מגילה כז: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם מגילה כז: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל מגילה כז: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ר׳ יהודה אלמדארי מגילה כז: – מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), ההשלמה מגילה כז:, רמב"ן מגילה כז: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה גולדשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר׳ ישמעאל בן חכמון מגילה כז: – מהדורת הרב אהרן גבאי, חצי גבורים ח' (אלול תשע"ה), באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), רשב"א מגילה כז: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי מגילה כז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א מגילה כז:, ר"ן מגילה כז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"א חידושי אגדות מגילה כז:, פירוש הרב שטיינזלץ מגילה כז:, אסופת מאמרים מגילה כז:

Megillah 27b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Megillah 27b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Megillah 27b, R. Chananel Megillah 27b, Rif by Bavli Megillah 27b, Collected from HeArukh Megillah 27b, Rashi Megillah 27b, Raavan Megillah 27b, Tosafot Megillah 27b, Baal HaMaor Megillah 27b, Raavad Katuv Sham Megillah 27b, Ri MiLunel Megillah 27b, R. Yehuda Almadari Megillah 27b, HaHashlamah Megillah 27b, Ramban Megillah 27b, R. Yishmael b. Chakhmon Megillah 27b, Rashba Megillah 27b, Meiri Megillah 27b, Ritva Megillah 27b, Ran Megillah 27b, Maharsha Chidushei Aggadot Megillah 27b, Steinsaltz Commentary Megillah 27b, Collected Articles Megillah 27b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144