ודחאה רבא ואמר א״כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי וא״ל דמערבי יאמרו עירוב מועיל במקום נכרי דמכרזינן בשביל שלא רצה להשכיר.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "נכרי".
(1) 
אִם כֵּן בִּיטַּלְתָּ תּוֹרַת עֵירוּב מֵאוֹתוֹ מָבוֹי.
אִם כֵּן בִּיטַּלְתָּ תּוֹרַת עֵירוּב מֵאוֹתוֹ מָבוֹי.If so, you have abolished the halakhic category of eiruv from that alleyway. Since from a halakhic perspective it is considered as though only one person lives in that alleyway, there is no need for an eiruv. Consequently, when the residents carry in it without an eiruv, observers will mistakenly think that it is permitted to carry in an alleyway even without an eiruv.
1. בעירובין: חסר ב-גסו , געח , גפא , גפו , כ״י נ , כ״י פריס 312 , דפוסים, רא״ה.
2. בחצר: כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים.
3. רב: חסר בכ״י פריס 312 .
4. שתוי, שכור: גסו , כ״י קרפנטרץ , רא״ה: ״שכור, שתוי״ וכן בטור.
5. בפני: גפז : ״לפני״.
אם כן ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי – אומר ר״י שבא מעשה לפני רש״י בחופה אחת ששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית לבית והתיר להם ע״י שביטלו רשותם לאחד ואומר ר״י דאם יועיל ביטול מבית לבית א״כ יהו מותרין כולן לטלטל מזו לזו גם אותן שביטלו להם שאע״פ שהמבטל רשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר התם הוא שיש להם חלק בחצר ונראה כחוזר ומחזיק ברשותו אפי׳ למ״ד לעיל בפ״ב (עירובין כו.) רשות ביתו ביטל אבל הכא כשביטלו כל השכונות רשותם לאחד אישתרו כולהו דאין דומה כלל כחוזר ומחזיק ברשותו כשמטלטל מביתו לבית חבירו ולא דמי למוציא מביתו לחצר שיש לו בחצר חלק וכיון דמישתרו כולהו על ידי ביטול אין לביטול להועיל כאן דא״כ ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי שלא יחושו לעשות עוד עירוב כיון דמישתרו כולהו בביטול ומיהו אור״י דאם יש חדרים בבית יכול לבטל כל הבית בלא החדרים שיהא עכשיו אסור להוציא מן החדר לבית כמו מבית לחצר ואין שייך כאן ביטלת תורת עירוב שהרי ישתכר בעירוב יותר מן הביטול ודווקא לרבי יוחנן דאמר לקמן יש ביטול רשות מחצר לחצר אבל לשמואל דאמר לקמן (דף סו:) אין ביטול רשות מחצר לחצר ה״ה מבית לבית דהא תשמישתיה לחוד ומיהו כר״י קי״ל ונראה דאין ראיה מכאן לחלוק על הוראת רש״י דשפיר דמי דחוזר בו מביטולו כשנוטל כליו והכניסם לתוך בית חבירו וחזר והחזירם לביתו שהיא רשות המיוחדת לו נראה כחוזר בו מביטולו וכיון שמפסיד בדבר לא ביטלת תורת עירוב ור״ת היה מדקדק מהא דאפליגו ר״י ושמואל לענין ביטול רשות מחצר לחצר ולענין ביטול רשות בחורבה משמע דמבית לבית אסור לכ״ע מדלא איירו ביה וכדפרישית שאם התרת תתיר לכולן וכיון דשרית לכולהו יבא לטלטל בלא ביטול ועוד הביא ראיה מההוא ינוקא דלקמן (דף סז:) דאשתפיך חמימיה שהתיר לומר לנכרי למייתי ליה חמין מגו ביתיה (דרבא) [צ״ל דרבה] אע״ג דלא עירבו מדלא מצאו תקנה בענין אחר ואמאי ליבטלו כולהו רשותייהו לההוא ביתא דהוה ביה תינוק דמסתמא כר״י סבירא להו דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר כדאמר רבא בההוא שמעתא אנא כר״י סבירא לי אלא ודאי אפי׳ ר״י מודה דאין ביטול רשות מבית לבית ואומר ר״י דאין משם ראיה דעל כרחך הוו התם חצירות ומבוי כדאמרינן התם והא לא עירבנו והא לא שיתפנו והיו יכולין להביא חמין ע״י ביטול דרך חצירות ומבוי לבית שהיה בו קטן ומה שלא עשו כן משום שלא היו בעלים התם.
היו לו חמשה שכירים ולקיטים שוכרין מאחד מהם ואין האחרים מעכבין בין עכו״ם בין ישראלים ואין אומרים הישראלים הרי נמצאו בחצר זו כמה ישראלים ונמצאת רשות העכו״ם חלוקה לשנים או ליותר ואם בשכיר אחד אמרו שיכול להשכיר מפני שהעכו״ם נוח לו במה ששכירו עושה אבל כשיש לו הרבה הרי נחלקה הרשות ואין מקומו של זה נשכר בשכירותו של זה אינו כן ואפי׳ היה רשותו של זה בבית מיוחד ושל זה בבית מיוחד שסתמו מוותר הוא הכל אצל כלם ולא אמרו שכירו ולקיטו להחמיר אלא להקל ולא שאלוה בשביל אסור השכירים שאין בית אוסר בחצר אא״כ הוא בית דירה או מקום לינה או מקום פתא כמו שיתבאר ואלו אין לנים ולא אוכלים שם אלא לא נשאלה אלא מחלקת רשות של עכו״ם שהוטל על שנים והשיב שאין זו חלוקה וכשהשכיר אחד מהם הועיל וכן הדין בשכירים ישראלים ולענין עירוב ומ״מ י״מ אותה לענין עירוב ובישראלים וכגון ששוכנים בביתו של עכו״ם זה כל אחד בחדרו ושאל עליהם אם נקראות דירות להצריכם בעירוב כל אחד מהם ומ״מ הדבר פשוט שאם הם בבית ישראל כלם בטלים אצלו ושבבית העכו״ם דיים בעירוב אחד ואין מקום בכאן לשאלה זו ועיקר הדברים כמו שכתבנו ומ״מ לקצת חכמי הדור ראיתי דוקא בשאין להם דיורין בחצר שאלו בכיוצא בהם בישראל לא היה בתורת עירוב אבל אם היו להם דיורין בחצר של עכו״ם הואיל ואלו כיוצא בהם בישראל צריכים עירוב צריכין כלם להשכיר ואין הדברים נראין והרי מ״מ רשותם אצל אותו הבית אחד הוא וכל שהשכירו הם רשות המיוחד להם כל אחד את שלו באחד שישכיר את זה יועיל ויתבאר לפנינו שאין כל הדיורין צריכים לשכור ממנו אלא כשם שבעירוב אחד מערב על ידי כלם כך בשכירות אחד שוכר על ידי כלם ואע״פ שבשכירות כל שהשכיר אחד מן הבית הותר בבטול רשות מיהא צריך שיבטל בעל הבית ומשבטל בעל הבית או גדול שבהם נתבטל הכל אפי׳ היו רבים דרים עמו והוא שאמרו למטה אמר רבא פנו לי מנאי מבי גברי לבי נשי דאושל להו האי חצר משמע שבבטולו של רבא לבד היה מספיק לכלם ולענין בטול כל שעירבו הרבים ויש ביניהם יחיד ששכח ולא עירב ובטל רשותו אף לאחד מהם כלם מותרים ברשותו שהרי נסתלק הוא ונעשה הרשות של זה שעירב ואפי׳ במפרש אבל אם אחד מן הרבים שעירבו בטל רשותו ליחיד לא הועיל כלום שהרי האחרים אוסרים עליו כמו שיתבאר:
אסור לאדם שיעשה עצמו מכריע בדברי תורה לומר זו הגונה וזו אינה הגונה שמתוך כך ישפיל בהכרעתו את שאינן הגונות בעיניו ושמא טעה בעיונו וגרם לשכח הלכות גדולות דרך צחות אמרו רועה זונות יאבד הון כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה כאלו מאבד הונה של תורה וענין המשל הוא שהנשים חנן חלוק לבני אדם זו נאה לזה וזו נאה לזה וכן השמועות אין ראוי לדחותן אלא להתישב בטעמן וכשיעיין בדבר ימצא הכל נאה ומתוקן:
השותה רביעית יין אל יורה והתבאר בבכורות לדעת ר׳ אליעזר שהלכה כמותו שאם הפסיק בו או נתן לתוכו מים כל שהוא מותר אבל ביתר מרביעית אפי׳ נתן לתוכן מים אסור:
שתה רביעית אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה והוא הנקרא שתוי שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל ואיזהו שכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך ואם לענין ברכת המזון חוזר ומ״מ שתוי מברך על המזון לכתחלה הואיל ועל עסקי אכילה ושתיה היא באה ולי נראה אף בכל הברכות כן כמו שביארתי בסוף שלישי של ברכות:
שכור זה לענין מקח וממכר ולענין קדושין ולענין עונשין הרי הוא כפקח גמור עד שיגיע לשכרותו של לוט הא משהגיע לכך אין מעשיו כלום:
שתוי שאמרנו בדרך מיל או שינה כל שהו הותר ומ״מ דוקא ברביעית אבל ביתר מרביעית כל שכן שהדרך טורדתו ושינה משכרתו וברביעית עצמה דוקא במהלך ברגליו אבל רכוב אין היין מופג אלא בשלשת מילין וכן הדין ביין חזק ומשכר הרבה כגון יין האטלקי:
תלמיד חכם הנפטר מרבו או מחברו אל יפטר ממנו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו וכבר כתבנוה במסכת ברכות:
מטכסיסי המעלה ומחקי יראת שמים להתבונן בהצלחתו כי מאת ה׳ היתה לו לא בכחו ועצם ידו ומתוך כך יהא זריז בכל עת שתקרהו איזו הצלחה בנכסיו שיכיר בה את בוראו אם לצדקה אם לשאר דברים משאר מצות והוא שאמרו דרך הערה המחזיק בנכסי הגר היאך יעשה ויקיימנו בידו יקח בהן ספר תורה או תפילין והוי הדין לשאר מצות ודרך הפלגה אמרו אפי׳ בעל בנכסי אשתו אפי׳ עבד עסקא ורווח אפי׳ מצא מציאה וכן כל כיוצא בדברים אלו:
א״כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי – כתבו בתוס׳ מעשה בא לפני רש״י ז״ל בחופה שלא עירוב בעל החופה עם שכנו והיה פתח א׳ ביניהם והוצרכו להביא כלים מבית השכן לבית החתן וצוה רש״י ז״ל שיבטל השכן רשו׳ ביתו אל החתן ויהא בעל החופ׳ מותר להוציא מזו לזו ושכנו אסור להוציא ולהכניס שנרא׳ כמחזיק ברשותו וכיון שהשכן אסור נסמוך אביטול דליכא למימר ביטלת תורת עירוב מביניהן ור״י ז״ל אמר כי אם החתן מותר אף שכנו מותר דלא אמרי׳ שנראה כחוזר ומחזיק אלא בחמשה שכנים ששרויין בחצר ובטלו רשותם לגבי חד שלא ערב יוציאו מבתיהם לחצר נראה כמחזקים ברשותם שבחצר אבל הכא במה הוא מחזיק אם בביתו של חתן הרי אין לו בה כלום ואם בביתו הרי לא ביטל להם ביתו שלא יוכלו לו לטלטל בתוכו שהרי אף חמשה השרויים בחצר שבטלו רשותם לגבי חד אינם אסורים לטלטל בחצר ואין איסורם אלא שלא להוציאו ולהכניס מבתיהם לחצר אבל לטלטל בחצ׳ מותרין וגם מביתו של אותו שבטלו אצלו מותרין להכניס ולהוצי׳ לחצר לדעת רש״י ז״ל כדכתיב לעיל שנעשו כאורחים אצלו וכ״ש יחיד אצל יחיד שנעשה כאורח אצלו וכיון שאם החתן מותר אף שכנו היה מותר אין לעשות כן דא״כ בטלת תורת ערוב מביניהן ואין להם לעשות כן ביטול זה אלא ע״י שיור שביטלו הכל חוץ מחדר דהשתא לא ביטלת תורת עירוב מביניהן שהרי יהיה זה אסור להוציא ולהכניס מאותו חדר ויהיה רחוק לערב כדי שיהיה הכל מותר והר״מ ז״ל מקוצי היה תופס עיקר כדברי רש״י ז״ל ואומ׳ דכללא דמילתא דכל המטלטל מרשות לרשות נראה דחוזר בו מן הביטול ואין זה דומה למה שהמבטלין מותרין לטלטל בחצר דליכא טלטול מרשות לרשות ולא דמי למאי דאמרי׳ שמותר המבטיל לטלטל מביתו של אותו שביטל אצלו לחצר דהתם איכא אכתי אסורא להוציא מביתו של מבטל לחצר אבל כשאין לו אסור אחר כגון זה שהיה שכן לצד אחד הוא מוציא מרשות לרשות והם כמחזיקו.
בא״ד וא״ת כיון שע״י עירוב כו׳ וי״ל דרבא סבר שבא להתיר כו׳ ולא היה יודע שפתוחות כו׳ עכ״ל ר״ל דע״כ איירי שהיה להם עירוב דא״כ היו מפסידין כו׳ כמ״ש לעיל ואהא תירצו דודאי ידע לומר שבכל חצר בתים שלו עירבו יחד כדי שלא יפסידו מיהו לא היה יודע שפתוחות הן והיה סבר שלא היו פתוחות ולא עירבו החצרות ביחד דלא שייך בהא דלא היו מפסידין כיון דלא היו פתוחות ולא שייך בהן עירוב ביחד וגם לא שייך לומר בהא בטלת תורת עירוב אלא שהיה מקשה דא״כ בטלת בהן תורת שיתוף מבואות אבל אי הוו פתוחות להדדי והיו מערבין החצרות ביחד לא הוה קשיא ליה בטלת בהו תורת שיתוף דהא קי״ל סומכין על השיתוף במקום עירוב ומיהו ה״מ לפרושי דאביי נמי איירי באינן פתוחות החצרות להדדי אלא דניחא להו לפרש הא דמשני אביי דמערבי היינו עירוב ממש עירובי חצרות ולא שיתוף אלא דסומכין על שיתוף במקום עירוב ומיהו לישנא דקאמרי דרבא סבר שבא להתיר כלים ששבתו בבית היחיד בלא עירוב כו׳ אינו מדוקדק דהא ודאי ידע שבכל חצר עירבו בתים שלו ביחד כדי שלא יפסידו וא״כ בא להתיר נמי כלים ששבתו בכל אותן בתים שבחצר שבית היחיד בתוכו שהיחיד שבטלו לו רשותן יכול להוציא גם כלי בתיהן למבוי כו׳ כמ״ש התוס׳ לעיל ודו״ק:
בד״ה א״כ בטלת תורת עירוב כו׳ דא״כ בטלת תורת עירוב כו׳ שלא יחושו עוד לעשות עירוב כיון דמשתרי כולהו בביטול כו׳ עכ״ל ר״ל ויבואו אח״כ גם לטלטל בלא ביטול כלל כמ״ש התוספות לקמן דאל״כ מה לי שתשתכח תורת עירוב כיון דמשתרי כולהו בביטול כמו בעירוב אבל היכא דלא משתרי כולהו בביטול אין אנו חוששין לכך דודאי בשבת אחרת יערבו יחד כדי שיהו כולם מותרים להוציא מבתיהם מיהו בשמעתין דקאמר א״כ בטלת תורת עירוב כו׳ אע״ג דלא משתרי כולהו ע״י ביטול מ״מ כיון דלא יוכלו לערב לעולם שהנכרי אוסר ואינו רוצה להשכיר תורת עירוב תשתכח מהן ויבואו לטלטל בלא ביטול כלל ודו״ק:
אם כן ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי! שלהלכה במבוי זה גר רק אדם אחד, ואין צורך לערב. וכשיטלטלו בו בלא עירוב, יש לחשוש שמא יטעו הרואים ויאמרו שטלטול מותר במבוי אפילו בלא עירוב.
If so, you have abolished the halakhic category of eiruv from that alleyway. Since from a halakhic perspective it is considered as though only one person lives in that alleyway, there is no need for an eiruv. Consequently, when the residents carry in it without an eiruv, observers will mistakenly think that it is permitted to carry in an alleyway even without an eiruv.
הכל
(2) דִּמְעָרְבִי יֹאמְרוּ עֵירוּב מוֹעִיל בִּמְקוֹם גּוֹי 1 דְּמַכְרְזִינַן.
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, replied: It is required that they establish an eiruv anyway, as a reminder of the laws of eiruvin, even though it serves no halakhic purpose. Rava retorted that this in turn results in a different problem: Observers will then say that an eiruv is effective even in the place of a gentile, even if he does not rent out his domain, which is against the halakha. He replied: We make an announcement to the effect that they are not carrying because of the eiruv, and that it only serves as a reminder.
דמערבי – ביניהן אף על גב דלא מהני.
דמכרזינן – הוו יודעין שאין עירובנו מועיל כלום ואין אנו מוציאין מחצרותינו למבוי ומה שאנו מטלטלין בתוכו בשביל שרה״י היא.
ענה לו: דמערבי [שמערבים] בכל זאת, ואף שאין העירוב מועיל מצד עצמו, מכל מקום משאירים שם זכרון לעירוב. אמר לו: אם כן, חסרון אחר בדבר: הרי יאמרו הרואים את הדבר כי עירוב מועיל במקום גוי?! ושלא כהלכה! ענה לו: דמכרזינן [שמכריזים אנו על כך] ומודיעים שאינם מטלטלים בו לפי שאין עירוב זה מועיל ולא נעשה אלא לזכרון.
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, replied: It is required that they establish an eiruv anyway, as a reminder of the laws of eiruvin, even though it serves no halakhic purpose. Rava retorted that this in turn results in a different problem: Observers will then say that an eiruv is effective even in the place of a gentile, even if he does not rent out his domain, which is against the halakha. He replied: We make an announcement to the effect that they are not carrying because of the eiruv, and that it only serves as a reminder.
הכל
(3) אַכְרָזְתָּא לְדַרְדְּקֵי.
Rava rejected this option as well: Can we make an announcement for the children? Even if it is assured that all adults present will hear the announcement, how will the children, who do not hear or understand the announcement, know the halakha later in life? Recalling that their fathers established an eiruv in this alleyway, they will think that an eiruv is effective even in the place of a gentile. Therefore, one cannot rely on Abaye’s solution.
ודחה רבא ואמר שאף זה אינו מועיל: וכי עושים אכרזתא לדרדקי [הכרזה לתינוקות]?! שאף אם מועילה ההכרזה למבוגרים המצויים שם, הרי לתינוקות הגרים במבוי זה, שלא שמעו את ההכרזה ולא הבינו אותה, כיצד יידעו הם מאוחר יותר? והלא ראו מנהג אבותיהם שמערבים במבוי זה, ויחשבו שעירוב זה מועיל במקום גוי! לכן אין לסמוך על תקנה זו של אביי.
Rava rejected this option as well: Can we make an announcement for the children? Even if it is assured that all adults present will hear the announcement, how will the children, who do not hear or understand the announcement, know the halakha later in life? Recalling that their fathers established an eiruv in this alleyway, they will think that an eiruv is effective even in the place of a gentile. Therefore, one cannot rely on Abaye’s solution.
הכל
(4) אֶלָּא אָמַר רָבָא אלֵיזִיל חַד מִינַּיְיהוּ לִיקְרַב לֵיהּ וְלִשְׁאוֹל מִינֵּיהּ דּוּכְתָּא וְלַינַּח בֵּיהּ מִידֵּי דְּהָוֵה לֵיהּ כִּשְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל אֲפִילּוּ שְׂכִירוֹ וַאֲפִילּוּ לְקִיטוֹ ב נוֹתֵן עֵירוּבוֹ וְדַיּוֹ.
Rather, Rava said that the gentile’s Jewish neighbors should proceed as follows: Let one of them go and become friendly with the gentile, and ask him for permission to make use of a place in his domain, and set something down there, thus becoming like the gentile’s hired laborer or harvester. And Rav Yehuda said that Shmuel said: Not only can the gentile himself rent out his domain for the purpose of an eiruv, but even his hired laborer, and even his harvester, if he is a Jew, may rent out the space and contribute to the eiruv on his behalf, and this is enough.
אלא אמר רבא ניזיל חד מינייהו ויתקרב לההוא נכרי ונישול מיניה ונותיב מידי בביתיה דהוה ליה שכירי ולקיטי ואמר רב יהודה אמר שמואל אפילו שכירו ואפילו לקיטו נותן עירובו ודיו. ואם יש לו ה׳ שכירי ולקיטי נותן אחד מהן ודיו כי לא אמרו שכירו ולקיטו להחמיר אלא להקל.
ליקריב לגביה – ישתדל עם הנכרי עד שיהא אוהבו וישאיל לו הנכרי מקום בחצירו לאתנוחי ביה מידי דכיון דהשתא דייר ישראל בחצר הנכרי הוה ליה האי ישראל כשכירו ולקיטו של נכרי.
ואמר רב יהודה אפילו שכירו ולקיטו – של נכרי, אם ישראל הוא נותן עירובו עם בני מבוי ודיו – שכיר לעבודת כל השנה ולקיטו לימות הקציר והאסיף.
אלא אמר רבא ליזיל חד מינייהו ליקרב ליה ולישאל מיניה דוכתא ולינח ביה מידי דהוה ליה כשכירו ולקיטו וא״ר יהודה אמר שמואל אפילו שכירו ואפילו לקיטו נותן עירובו ודיו. תמיה לי היאך נותן זה עירוב והלא אינו דר שם ולא מקום פיתא איכא ולא מקום לינה איכא (עירובין עג.). וי״ל דלגבי ביתו של גוי הקלו, דכיון דמדינא מידי לא צריך דדירת גוי לא שמה דירה אלא משום גזירה, לאחר שהחמירו הקלו דאפילו שכירו ולקיטו שאין לו שם לא מקום לינה ולא מקום פיתא יהא כבעל הבית דעלמא דישראל הדר שם. ולפי פירוש זה דוקא בשכירו ולקיטו של גוי אמרו, אבל בשכירו ולקיטו של ישראל בזמן שאין לו שם מקום פיתא או מקום לינה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אינו נותן עירוב. אבל הראב״ד ז״ל פירש: כי ישראל זה השואל ממנו מקום אינו נותן עירובו אלא חוזר ומשכיר רשותו במקום הגוי, כמו שאמרנו בשכירו ולקיטו של אדם נותן עירובו ודיו, והא דרב יהודה לדמיון בעלמא נקטה, ונכון הוא.
אלא אמר רבא כו׳ – וכי היכי דהתם גבי ישראל שכירו ולקיטו כמותו לתת ערובו בחצר ה״נ שכירו ולקיטו של עכו״מז חשוב כבעל הבית ויש שפי׳ דה״ק שנעשה הישראל כשכירו ולקיטו שהוא חשוב כבעל הבית ונותן עירוב עם בני חצר ושוב אין חוששין לרשותו של עכו״מז כאידך דאמר שמואל דשכירו ולקיטו של ישראל נותן עירוב במקומו ודיו ואיכא למידק דהא אינו נותן עירוב אלא שכירו ולקיטו דאיכא בבית פיתא או מקום לינה כפלוגתא דרב ושמואל לקמן בפרקין והכא לא קאמר אלא דלותיב מידי התם וה״ל כשכירו ולקיטו של עכו״מז ששוכרין ממנו כאלו הוא בעל הבית ואע״ג דליכא מקום פיתא ולינה אלא במי שנותן את ערובו בחצר ולדוגמא נקט דשכירו ולקיטו של עכו״מז חשיב לגבי שכירות רשות בלא מקום פיתא ולינה כדחשיב לשמואל שכירו שלו ליתן עירוב כשיש לו מקום פיתא ולינה וזהו הנכון.
גמ׳ אפילו שבידו ואפילו לקיטו נותן עירובו ודיו. עי׳ לקמן דף ע ע״א תוספו׳ ד״ה יורש מהו שיבטל. ולקמן דף עב ע״א תוס׳ ד״ה ומודין:
אלא אמר רבא: כך יש לעשות, ליזיל חד מינייהו, ליקרב ליה, ולשאול מיניה דוכתא, ולינח ביה מידי [ילך אחד מהם, יתקרב בדעתו ויתחבר לו אל הגוי, וישאל ממנו רשות להשתמש במקום, ויניח בו דבר מה] דהוה ליה [שהריהו נעשה לו על ידי כך] כשכירו ולקיטו, כפועל המלקט עבור הגוי, ואמר רב יהודה אמר שמואל: לא רק הגוי עצמו יכול להשכיר את הדירה לצורך עירוב אלא אפילו שכירו ואפילו לקיטו, אם השכיר לישראל — נותן עירובו במקום זה ודיו.
Rather, Rava said that the gentile’s Jewish neighbors should proceed as follows: Let one of them go and become friendly with the gentile, and ask him for permission to make use of a place in his domain, and set something down there, thus becoming like the gentile’s hired laborer or harvester. And Rav Yehuda said that Shmuel said: Not only can the gentile himself rent out his domain for the purpose of an eiruv, but even his hired laborer, and even his harvester, if he is a Jew, may rent out the space and contribute to the eiruv on his behalf, and this is enough.
הכל
(5) אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף הָיוּ שָׁם חֲמִשָּׁה שְׂכִירוֹ וה׳ וַחֲמִשָּׁה לְקִיטוֹ מַהוּ אֲמַר לֵיהּ אִם אָמְרוּ שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ לְהָקֵל גיֹאמְרוּ שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ לְהַחֲמִיר.
Abaye said to Rav Yosef: If there were five hired laborers or five harvesters there, what is the halakha? Does the presence of more than one of these, if they are all Jews, entail a stringency, such that they are all required to join in the eiruv or that they are all required to rent out his domain? Rav Yosef said to him: If the Sages said that the gentile’s hired laborer or harvester stands in his place as a leniency, would they say that his hired laborer or harvester stands in his place as a stringency? This law was stated only as a leniency with regard to the laws of renting for the purpose of an eiruv, not in order to introduce more stringencies.
היו שם – בבית הנכרי.
חמשה שכירים ולקיטין – דרין בחדרים ובעליות שאילו היתה רשות שלהן היו צריכין לתת כולן בעירוב כדתנן במתניתין ומודין בזמן שמקצתן שרויין בחדרים כו׳ והשתא דרשותא דנכרי מהו לתת כולן בעירוב אם שכח האחד ולא נתן אוסר על בני מבוי מי אמרינן כי היכי דשוינהו ליה לשכיר וללקיט כבעלים להקל ולהתיר עירובו במבוי זה הוו נמי בעלים להחמיר או דלמא לקולא שווינהו רבנן כבעלים אבל לחומרא לא דכל בעירובין להקל והני דירה ודאי לאו דידהו היא.
הא דבעי מיניה אביי מרב יוסף היו חמשה שכירו ולקיטו מהו. פירש רש״י ז״ל: חמשה שכירין ולקיטין הדרין בחדרים ובעליות, שאילו היתה רשות שלהן היו כולן צריכין לעירוב כדתנן במתני׳ (עירובין עב.) ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים וכו׳ ע״כ לשון הרב ז״ל. ונראה לי פירוש לפירושו: דלאו דוקא שרויין ממש בחדרים ובעליות, שאילו כן ודאי אפילו להחמיר וכולן מערבין וצריך ליתן פת לכל אחד ואחד, דאף ע״פ שהן כשכיריו ולקיטיו אינן סמוכין על שלחנו ולא מקבלין פרס ממנו, ולכ״ע צריכין ליתן פת לכל אחד ואחד, אלא שלהקל עשאום כבעלי הבית וכאילו דרים שם ממש וכמו שכתבתי למעלה, ולפיכך בעי מיניה אביי מרב יוסף כיון דחזינן להו כבעלי הבית נימא הכי בין להקל בין להחמיר, או דילמא להקל אמרו להחמיר לא אמרו. ופשיט ליה דלהקל אמרו ולא להחמיר. וגם בעיא זו גבי שכיריו ולקיטיו של גוי בלבד שייכא ולא בשל ישראל כמו שאמרנו. וראיתי בזה לענין אחר להראב״ד ז״ל דאפילו לישראל, ולא נתחוור בעיני וכמו שכתבתי.
א״ל אביי לרב יוסף – פי׳ גבי עכו״מז קיימינן דומיא דעובדא דאתיא עלה דאי אשכנו של ישראל קיימי׳ ואמימרא דשמואל הוה לן למבעי לה לקמן כדאמרי׳ גופא דמימרא דשמואל וכן פרש״י ז״ל דבעי׳ בשהיה כל א׳ וא׳ מהם שרוי בעלייה או חדר בפני עצמו בענין שאלו היה רשות שלהם היה כל א׳ מהם צריך לערב כדתנן במתני׳ ומודים חכמים בזמן שהיו מקצתן שרויים בחדרים עכ״ל. וכתבו בתוס׳ בשם ר״י הזקן ז״ל דבעל הבית שהכניס לביתו סופרים או בחורים ללמוד מע״פ שייחד להם בית לפתן ולינתן אין צריכין ערוב ואינם אוסרין על בעל הבית ואפי׳ יש להם פתח ברשות הרבים לפי שלא הכניסן לביתו ולא השאיל להם מקום בחצרו לאסור עליו והביא ראיה מהא דאמרי׳ הכא היו חמשה שכירו ולקיטו מהו ומהדרינן אם אמרו שכירו ולקיטו להקל יאמרו שכירו ולקיטו להחמיר והכא כשמוחלקין בדיורין ועליות מיירי דאי לא פשיט שהאחד נותן ע״י כלם וכ״ש הכא דהשתא ומה התם דדירת עכו״מז לא שמה דירה אפ״ה אין השכירים הישראלים חולקין רשו׳ לעצמן לאסור כ״ש גבי ישראל שיש לו דירה שאין השכירין והלקיטין איסרין ולפי שטה זו מה ששנינו לקמן בפרקין אחים הישנים בבתיהם שצריכין ערוב היינו בשאין אותם בתים פתוחין לרשות אביהם שאם היו הבתים סמוכין לבית אביהם ופתוחין לו אין צריכין עירוב ואף על פי שאינם מקבלים פרס מאביהם. ואין זה נכון בעיני רבותי דהא עבדים דקאסרי לדברי ר׳ יהודה בן בתירא וסתמא דמילתא דרים הם בבית אדוניהם אלא שמיחד להם דירה בתוך ביתו: עד כאן לא התיר ר׳ יהודה בן בתירא אלא במקבלי פרס הא בשאינם מקבלים פרס כולי עלמא מודו דאסרי ובישראל המקבל פרס מאחר שאינו לא אביו ולא רבו אוסר הוא לכ״ע דהא בתלמיד אצל רבו הוא דמבעיא להו הא באחר שאינו רבו פשיטא להו. ועוד דלקמן בפ׳ כיצד משתתפין שבנו בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות הדר שם אוסר עליו ר׳ יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר עליו אלמא כל שאין לבעל הבית תפיסת יד בהם הרי זה אוסר.
חמשה שכירו ולקיטו שאמרו בכאן אינ׳ ראיה דהא פירשנו דהא מיירי בשאין להם בכאן לא מקום פיתא ולא מקום לינה וקולא הוא שהקלו חכמים אצל שכירו ולקיטו של עכומ״ז ומשלך נתנו לך אבל בישראל דעלמא כל ששרויין לעצמן ויחד להם מקום פיתן או לינתם אוסרים הם על בעל הבית אלא א״כ יש לו לבעל הבית שם תפיסת יד בהנחת כלים שא״א לטלטל בשבת כדאי׳ לקמן. וכן כתבו מקצת רבותינו הצרפתים ז״ל. אמר רב יהודה אמר רב נחמן כו׳ פי׳ וידע היה רב נחמן שאין זה מפני שנוי המזג שלו אלא דה״ה לשאר כל אדם. והקשו בתוס׳ דהא לקמן אמרי׳ דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין אמר רב נחמן לא שנו אלא ששתה רביעית דאלמא ס״ל דרביעית יין מבלבל הדעת וצריך להפיג אותו ותירצו דהא דהכא בדמזוג והתם בדלא מזוג וק״ל דא״כ אמאי קאמר הכא לא מעליא האי שמעתתא כיון דהא דשמואל נקט השותה רביעי׳ יין מסתמא בדלא מזוג משמע וי״ל דרב נחמן קים ליה דשמואל בכל שותה רביעית אפי׳ במזוג קאמר והנכון בעיני דרב נחמן ה״ק לא מעליא האי שמעתתא דיהיב שיעור רביעית בני אדם שזה אין שיעורו שוה בכל אדם אלא הכל לפי מה שהוא אדם והרבה בני אדם יש כמותי דרביעית יין ציל דעתייהו ומיהו מודה הוא שיש בני אדם שמבלבל דעתם ובדידהו דרך מיל שינה מפיגו וא״כ בדידהו לא אמרו אלא בשות׳ אותו חי אבל בשותה אותו מזוג אין בו שיעור ברביעית לכל בני אדם אלא הכל לפי המזוג ולפי האדם שתוי אל יתפלל כו׳ פירשתיה במקום אחר בס״ד.
רש״י בד״ה היו שם בבית הנכרי הס״ד:
בד״ה ה׳ שכירין כו׳ היו צריכין לתת כולן בעירוב. נ״ב ודוקא שכל חדר וחדר או עליה פתוח לחצר כדלקמן בפירוש רש״י (עירובין דף ע״ב) וכן בתוס׳ ע״ש:
בא״ד והשתא דרשותא דנכרי כו׳ והני דירה ודאי לאו דידהו היא כצ״ל:
תוס׳ בד״ה בטלו רשותייכו כו׳ לכל אחד מאותן שעירבו. נ״ב פי׳ ובכאן איך שייך שיבטל לכל אחד ואחד דהא כל אחד צריך לבטל ודו״ק אבל אי לא היה צריך לבטל לכל אחד הוה שפיר דמי דכל אחד היה מבטל לאותו אחד שביטל חבירו ומתוך זה הוי כמו שנתבטל לכולם וק״ל:
בא״ד דאית ליה לעיל בעין רעה מבטל כו׳ כצ״ל:
אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: היו שמה חמשה שכירו וחמשה לקיטו מהו? שאם היו כולם יהודים האם יש במעמדם גם כדי להחמיר, שיהיו חייבים כולם לערב? אמר ליה [לו]: אם אמרו שכירו ולקיטו להקל, יאמרו שכירו ולקיטו להחמיר? לא נאמרה הלכה זו אלא להקל בדיני השכרה ולא להוסיף בה חומרות.
Abaye said to Rav Yosef: If there were five hired laborers or five harvesters there, what is the halakha? Does the presence of more than one of these, if they are all Jews, entail a stringency, such that they are all required to join in the eiruv or that they are all required to rent out his domain? Rav Yosef said to him: If the Sages said that the gentile’s hired laborer or harvester stands in his place as a leniency, would they say that his hired laborer or harvester stands in his place as a stringency? This law was stated only as a leniency with regard to the laws of renting for the purpose of an eiruv, not in order to introduce more stringencies.
הכל
(6) גּוּפָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל אֲפִילּוּ שְׂכִירוֹ ואפי׳ וַאֲפִילּוּ לְקִיטוֹ נוֹתֵן עֵירוּבוֹ וְדַיּוֹ אָמַר רַב נַחְמָן כַּמָּה מְעַלְּיָא הָא שְׁמַעְתָּא.
The Gemara proceeds to examine the ruling cited in the course of the previous discussion. Returning to the matter itself, Rav Yehuda said that Shmuel said: Even the gentile’s hired laborer, and even his harvester, may contribute to the eiruv in his stead, and this is enough. Rav Naḥman said: How excellent is this halakha. Even Rav Naḥman agreed with this statement, and viewed it as correct and substantiated.
א גופא [לגופו] של אותו ענין, אמר רב יהודה אמר שמואל: אפילו שכירו ואפילו לקיטו, נותן עירובו ודיו. אמר רב נחמן: כמה מעליא הא שמעתא [מעולה הלכה זו], שאף רב נחמן הסכים לה וראה אותה כנכונה ומבוססת.
The Gemara proceeds to examine the ruling cited in the course of the previous discussion. Returning to the matter itself, Rav Yehuda said that Shmuel said: Even the gentile’s hired laborer, and even his harvester, may contribute to the eiruv in his stead, and this is enough. Rav Naḥman said: How excellent is this halakha. Even Rav Naḥman agreed with this statement, and viewed it as correct and substantiated.
הכל
(7) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל דשָׁתָה רְבִיעִית יַיִן אַל יוֹרֶה אָמַר רַב נַחְמָן לָא מְעַלְּיָא הָא שְׁמַעְתָּא דְּהָא אֲנָא כֹּל כַּמָּה דְּלָא שָׁתֵינָא רְבִיעֵתָא דְּחַמְרָא לָא צִילָא דַּעְתַּאי.
However, Rav Naḥman did not give his approval to all of Rav Yehuda’s rulings, as Rav Yehuda said that Shmuel said: If one drank a quarter-log of wine, he may not issue a halakhic ruling, as the wine is liable to confuse his thinking. With regard to this second statement, Rav Naḥman said: This halakha is not excellent, as concerning myself, as long as I have not drunk a quarter-log of wine, my mind is not clear. It is only after drinking wine that I can issue appropriate rulings.
אמר רב יהודה אמר שמואל השותה רביעית אל יורה אמר רב נחמן לאו מעליא הא שמעתא דאנא כמה לא שתינא רביעתא דחמרא לא צילא דעתאי. א״ל רבה והא כל האומר שמועה [זו] נאה היא וזו אינ׳ נאה מאבד הונה של תורה שנאמר ורועה זונות יאבד הון ויאבד הונה של תורה א״ל הדרי בי אמר רב הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו (תועבה) [תפלה שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה].
שתה רביעית יין אל יורה – יש ספרים שכתוב בהן אל יתפלל ולא יתכן כלל דא״כ מאי קאמר רב נחמן לא מעליא הא שמעתא דהא אנא כל] כמה דלא שתינא רביעתא לא צילא דעתאי מה ענין צילותא אצל תפלה אלא אל יורה גרסינן ברוב ספרים וכן אמר ר״ח וא״ת ומאי קאמר ר״נ לא מעליא הא שמעתתא הא פלוגתא דתנאי היא בכריתות בפרק אמרו לו (כריתות יג:) כדדריש התם ולהבדיל ולהורות ואיין ושכר אל תשת קאי דמוקמינן ליה התם ברביעית ועוד קשה דהא ר״נ גופיה קאמר לקמן בשמעתין דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין כששתה רביעית ש״מ דאסור ומיהו ההיא איכא לאוקומא כגון דלא רמא ביה מיא והכא דרמא ביה מיא כר״א בכריתות (דף יג:) (דתנן) התם ר״א אומר אם נתן לתוכו מים כל שהוא פטור ורב נמי פסיק התם הלכה כר״א אבל מ״מ קשיא דלא הוי ליה למימר לא מעליא הא שמעתא כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דר״א התם ואסרי אע״פ שנתן בו מים.
לא צילאי דעתאי א״ל רבא כו׳. רבא גופיה קאמר בפ׳ יה״כ חמרא וריחני פקחין ואין סברא לומר דהיינו דוקא בפחות מרביעית ונראה לומר דהתם ביין מזוג איירי וביותר במזיגתא דרבא גופיה על חד תלת מיא כדאמרינן בפרק כיצד מעברין אבל הכא איירי ביין חי שהיה יינם חזק וברביעית נמי היין טורדתו ועיין בבית יוסף שכך כתוב בתרומת הדשן ועיין בתוס׳:
ואולם היתה הלכה אחרת שאמר רב יהודה אמר שמואל: מי ששתה רביעית יין, אל יורה בדבר הלכה, לפי שהיין מבלבל דעתו, ועליה אמר רב נחמן: לא מעליא הא שמעתא [לא מעולה היא הלכה זו], דהא אנא [שהרי אני] כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא [שאיני שותה רביעית יין] — לא צילא דעתאי [אין דעתי צלולה], ורק לאחר שתיית יין יכול הוא להורות כדין.
However, Rav Naḥman did not give his approval to all of Rav Yehuda’s rulings, as Rav Yehuda said that Shmuel said: If one drank a quarter-log of wine, he may not issue a halakhic ruling, as the wine is liable to confuse his thinking. With regard to this second statement, Rav Naḥman said: This halakha is not excellent, as concerning myself, as long as I have not drunk a quarter-log of wine, my mind is not clear. It is only after drinking wine that I can issue appropriate rulings.
הכל
(8) אֲמַר לֵיהּ רָבָא מַאי טַעְמָא אָמַר מָר הָכִי הָאָמַר ר׳ רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא מַאי דִּכְתִיב {משלי כ״ט:ג׳} וְרוֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן כׇּל הָאוֹמֵר שְׁמוּעָה זוֹ נָאָה וְזוֹ אֵינָהּ נָאָה מְאַבֵּד הוֹנָה שֶׁל תּוֹרָה אֲמַר לֵיהּ הֲדַרִי בִּי.
Rava said to Rav Naḥman: What is the reason that the Master said this, making a statement that praises one halakha and disparages another? Didn’t Rabbi Aḥa bar Ḥanina say: What is the meaning of that which is written: “But he who keeps company with prostitutes [zonot] wastes his fortune” (Proverbs 29:3)? It alludes to the following: Anyone who says: This teaching is pleasant [zo na’a] but this is not pleasant, loses the fortune of Torah. It is not in keeping with the honor of Torah to make such evaluations. Rav Naḥman said to him: I retract, and I will no longer make such comments concerning words of Torah.
מאי טעמא אמר מר הכי – זו נאה וזו אינה נאה.
הונה – כבודה של תורה וסופה להשתכח ממנו.
רועה זונות – נוטריקון זו נאה וארענה ואעסוק בה כדי שתתקיים בידי.
הדרי בי – לא אוסיף עוד.
וזו אינה נאה כו׳. משמע דזו נאה נמי לא יאמרו דבהכי איירי קרא דאייתי רועה זונות וגו׳ ומשום דמשמע מיניה דיש אחרות שאינן נאות ופרש״י בס׳ משלי דסיוע לדרש זה שאין זונות במקרא מלא אלא זה בלבד עכ״ל והיינו דזונות בלשון רבים לא מצינו לו מלא ו׳ הראשונה אלא זו בלבד דבספר מלכים כתיב שתי נשים זנות וביחזקאל כתיב לכל זנות יתנו גו׳ חסר ו׳ הראשונה וכאן מלא ו׳ ראשונה לדרוש זו נאה דהוא ו׳ אחרונה כמספר א׳ ה׳ והת׳ לרבות וק״ל:
אמר ליה [לו] רבא: מאי טעמא אמר מר הכי [מה הטעם מדוע, אומר אדוני כך] בשבחן ובגנותן של הלכות? האמר [הרי אמר] ר׳ אחא בר חנינא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] ״ורעה זונות יאבד הון״ (משלי כט, ג) רמזו של פסוק זה: כל האומר ״שמועה זו נאה״ (שבקיצור נשמע כמו ״זונה״) ו״זו אינה נאה״ מאבד הונה של תורה! שאין הדבר לכבוד התורה שיתנו בה הערכות כאלה. אמר ליה״ [לו] רב נחמן: הדרי בי [חוזר אני בי] ולא אומר כך על דברי תורה.
Rava said to Rav Naḥman: What is the reason that the Master said this, making a statement that praises one halakha and disparages another? Didn’t Rabbi Aḥa bar Ḥanina say: What is the meaning of that which is written: “But he who keeps company with prostitutes [zonot] wastes his fortune” (Proverbs 29:3)? It alludes to the following: Anyone who says: This teaching is pleasant [zo na’a] but this is not pleasant, loses the fortune of Torah. It is not in keeping with the honor of Torah to make such evaluations. Rav Naḥman said to him: I retract, and I will no longer make such comments concerning words of Torah.
הכל
(9) אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא השָׁתוּי אַל יִתְפַּלֵּל וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה שִׁיכּוֹר אַל יִתְפַּלֵּל וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה.
On the topic of drinking wine, Rabba bar Rav Huna said: One who has drunk wine must not pray, but if he nonetheless prayed, his prayer is a prayer, i.e., he has fulfilled his obligation. On the other hand, one who is intoxicated with wine must not pray, and if he prayed, his prayer is an abomination.
שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה – ולא יצא כיון שאינו יכול לדבר לפני המלך וצריך לחזור ולהתפלל וכן ההיא דברכות (דף כב:) שהיה מתפלל ונמצא צואה כנגדו דמסיק כיון שחטא אע״פ שהתפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל וצ״ע אם יש להשוות ברכות לתפלה לענין צואה ושיכור וע״כ לאו לכל מילי דמיין דהא שתוי אל יתפלל עד שיפיג יינו ואפי׳ ביין מזוג אל יתפלל ביותר מרביעית דאפי׳ ר״א דכריתות (דף יג:) לא שרי ביותר מרביעית ואפי׳ לענין הוראה כדאמרינן התם ופשיטא דשתוי מברך ברכת המזון וכל הברכות כולן כדאמ׳ בירושלמי דברכות דמפיק ליה מואכלת ושבעת וברכת ואפי׳ מדומדם ומיהו משום מי רגלים פשיטא דא״צ לחזור ולברך אפי׳ א״ת דמשוינן ברכות לתפלה בצואה תניא ומי רגלים לא חמירי כמו צואה דהא אמר בסוף פ׳ מי שמתו (ברכות דף כה.) לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזרו בהו בודאן אבל בספקן לא גזרו בהו רבנן.
בד״ה שיכור אל כו׳ ומיהו משום מי רגלים פשיטא דאין צריך לחזור ולברך כו׳ עכ״ל ק״ק דעדיפא הל״ל דמשום מי רגלים פשיטא דאין צריך להתפלל דצואה תניא אבל מי רגלים לא כו׳ ודו״ק:
שם שיכור אל יתפלל. עי׳ ברכות דף לא ע״א:
תוס׳ ד״ה בטילו רשותייכו וכו׳ ועוד דבהדיא אמר. לעיל דף כו ע״ב:
ב בנושא זה של שתיית יין אמר רבה בר רב הונא: שתוי אל יתפלל, ואם התפלל בכל זאת — תפלתו תפלה, ויצא ידי חובה. שיכור ממש אל יתפלל, ואם התפלל — תפלתו תועבה.
On the topic of drinking wine, Rabba bar Rav Huna said: One who has drunk wine must not pray, but if he nonetheless prayed, his prayer is a prayer, i.e., he has fulfilled his obligation. On the other hand, one who is intoxicated with wine must not pray, and if he prayed, his prayer is an abomination.
הכל
(10) הֵיכִי דָּמֵי שָׁתוּי וְהֵיכִי דָּמֵי שִׁיכּוֹר כִּי הָא דְּרַבִּי אַבָּא בַּר שׁוּמְנִי וְרַב מְנַשְּׁיָא בַּר יִרְמְיָה מִגִּיפְתִּי הֲווֹ קָא מִפַּטְרִי מֵהֲדָדֵי אַמַּעְבָּרָא דִּנְהַר יוֹפְטִי אֲמַרוּ כׇּל חַד מִינַּן לֵימָא מִילְּתָא דְּלָא שְׁמִיעַ לְחַבְרֵיהּ דְּאָמַר מָרִי בַּר רַב הוּנָא לָא יִפָּטֵר אָדָם מֵחֲבֵירוֹ אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ זוֹכְרוֹ.
The Gemara poses a question: What are the circumstances in which a person is considered one who has drunk wine; and what are the circumstances in which a person is considered one who is intoxicated with wine? The Gemara answers that one can learn this from the following event: As Rabbi Abba bar Shumni and Rav Menashya bar Yirmeya from Gifti were taking leave of each other at the ford of the Yofti River, they said: Let each one of us say something that his fellow scholar has not yet heard, for Mari bar Rav Huna said: A person must take leave of his fellow only in the midst of a discussion of a matter of halakha, as due to this he will remember him.
רבה בר שימני ורב מנשיא בר ירמיה אמרי לא נפטר אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו פתח חד ואמר המחזיק בנכסי גר מה יעשה ויתקיימו בידו יקח מהן ספר תורה ואפילו [בעל] בנכסי אשתו.
ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק] שתוי, והיכי דמי [וכיצד בדיוק] שיכור? ומשיבים שאפשר ללמוד את הדבר ממעשה זה; כי הא [כמו זה] שר׳ אבא בר שומני ורב מנשיא בר ירמיה מגיפתי הוו קא מפטרי מהדדי אמעברא [היו נפרדים זה מזה על מעבורת] של נהר יופטי. אמרו: כל חד מינן לימא מילתא דלא שמיע לחבריה [כל אחד מאתנו יאמר דבר שלא שמע חבירו] שהרי אמר מרי בר רב הונא: לא יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרו.
The Gemara poses a question: What are the circumstances in which a person is considered one who has drunk wine; and what are the circumstances in which a person is considered one who is intoxicated with wine? The Gemara answers that one can learn this from the following event: As Rabbi Abba bar Shumni and Rav Menashya bar Yirmeya from Gifti were taking leave of each other at the ford of the Yofti River, they said: Let each one of us say something that his fellow scholar has not yet heard, for Mari bar Rav Huna said: A person must take leave of his fellow only in the midst of a discussion of a matter of halakha, as due to this he will remember him.
הכל
(11) פְּתַח חַד וַאֲמַר הֵיכִי דָּמֵי שָׁתוּי וְהֵיכִי דָּמֵי שִׁיכּוֹר שָׁתוּי כֹּל שֶׁיָּכוֹל לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ שִׁיכּוֹר כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
One of them opened the discussion and said: What are the circumstances where a person is considered one who has drunk wine, and what are the circumstances where a person is considered one who is intoxicated with wine? One who has drunk wine refers to anyone who has drunk wine but whose mind remains clear enough that he is able to talk in the presence of a king. One who is intoxicated refers to anyone who is so disoriented by the wine he has drunk that he is not able to talk in the presence of a king.
פתח חד [אחד מהם] ואמר: היכי דמי [כיצד בדיוק] שתוי, והיכי דמי [וכיצד בדיוק] שיכור? שתוי — כל ששתה ועדיין דעתו צלולה עד שיכול לדבר לפני המלך. שיכור — משמע שהוא מבולבל כל כך שאינו מסוגל במצב זה לדבר לפני המלך.
One of them opened the discussion and said: What are the circumstances where a person is considered one who has drunk wine, and what are the circumstances where a person is considered one who is intoxicated with wine? One who has drunk wine refers to anyone who has drunk wine but whose mind remains clear enough that he is able to talk in the presence of a king. One who is intoxicated refers to anyone who is so disoriented by the wine he has drunk that he is not able to talk in the presence of a king.
הכל
(12) פְּתַח אִידַּךְ וַאֲמַר הַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר מַה יַּעֲשֶׂה וְיִתְקַיְּימוּ בְּיָדוֹ יִקַּח בָּהֶן סֵפֶר תּוֹרָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת אֲפִילּוּ
The other one then opened a different discussion and said: With regard to one who took possession of a convert’s property, what should he do so that it remain in his hands? The property of a convert who died without children is regarded as ownerless, and is acquired by the first person to perform a valid act of acquisition upon it. Since in this case the one who took possession of the property did not acquire it through his own labor, his ownership is tenuous, and he is liable to lose it unless he uses it for the purpose of a mitzva. One in this situation should buy a Torah scroll with part of the revenue, and by the merit of this act, he will retain the rest. Rav Sheshet said: Even
המחזיק בנכסי הגר – מידי דתמיהה היא ותווהי בה אינשי לפי שבאו לו בלא יגיעה לפיכך אין מתקיימין אם לא על ידי מצוה.
יקח בהן ס״ת – במקצתם ובשכר אלו יתקיימו האחרים בידו.
יקח בהן ס״ת כו׳ אפי׳ בעל כו׳ יש לדקדק בלשון אפילו דמשמע כל חד מהני אמוראי מוסיף על דברי חבירו ואמאי נקט דבר מצוה זה של קניית ס״ת ממצוה אחרת ור״ח שהביא מקרא דפרשת חקת אמאי לא הביא דפרשת ויצא שנאמר וידר יעקב נדר וגו׳ וכל אשר תתן לי עשר וגו׳ הוא מבואר שאל יחשוב האדם כי העושר יבא לו מתוך חכמתו וחריצותו כמ״ש לא לחכמים לחם וגו׳ ולכך יש לאדם שקונה ממון מצד אחר שיתן ממנו חלק ה׳ להורות כי ממנו הכל ועל כן יקח מהן ס״ת שהוא דבר סגולה כמ״ש פ׳ ח״ה בנכסי קטן יעשו לו סגולה מאי סגולה ס״ת ואיכא מאן דאמר דקל ופרש״י לפי שעושין פירות והקרן קיימת ולזה יעקב שהיה עני ביותר וכל עצמו לא בקש רק על הבגד והלחם שהוא דבר ודאי נגזר מאתו ית׳ ב״ה כמ״ש נותן לחם לכל בשר ואינו תלוי בטבע ועוצם יד אבל בכלל עם ישראל שהיו עם רב אפשר לפי הטבע שינצחו את העם ואעפ״כ תלו הדבר בה׳ יתברך כי מאתו הכל אף הטבע וזהו שאמר בלשון כפול אם נתון תתן את העם וגו׳ הגם כי נתון בטבע לדמות שאין כאן פועל מ״מ אתה תתן כי מאתך הכל וע״כ והחרמתי את עריהם חרמי גבוה וכן יש לאדם לבקש מאתו ית׳ שהוא הנותן האמיתי ליתן ממנו חלק לו ית׳ להיות לו לזכרון שכל מה שיש לו הוא שחוננו יתברך ולזה המחזיק בנכסי הגר אל יתלה הדבר במקרה אבל מאתו ית׳ לתת ממנו חלק אלוה והיא תורתו סגולה העליונה שפירותיה ללמוד בה בעוה״ז והקרן שהוא שכר הלמוד בעוה״ב. ובא רב ששת והוסיף לומר אפילו בעל בנכסי אשתו שהקרן אינו שלו רק הפירות מ״מ יקח מהריוח שחננו ה׳ לע״ע ס״ת כדי שיתקיים הקרן שלו ולא יפחתו לו כנכסי צאן ברזל שאם פיחת פיחת לו ונכסי מלוג מ״מ הפירות שלו ורבא בא להוסיף לומר אפילו עבד עסקא ורווח שאפשר שבזמן אחר יפסיד גם שיש לו לתלות הריוח בכחו ועוצם ידו וחריצותו מ״מ יתלה הדבר בו ית׳ ב״ה ויקח בהן ס״ת כדי שיתקיימו נכסיו ולא יבא לידי הפסד אחר זמן. ורב פפא הוסיף אפילו מצא מציאה דיש לתלות הדבר בהזדמן וע״ז לא שייך לנדור נדר ולבקש מ״מ אל יתלה בהזדמן ומקרה שגם זה ממנו ית׳ ב״ה לתת ממנו חלקו לס״ת. והוסיף רב נחמן בר יצחק לומר אפילו כותב תפילין כו׳ כן הוא בכל הספרים ישנים וחדשים מקרוב באו להגיה אפילו כתב בהם תפילין וקאי אדלעיל שאמר ס״ת וקאמר איהו אפילו תפילין וטעות הוא להגיה כל הספרים הישנים דלמה נקט תפילין טפי משאר מצות ועוד דאמאי שינה לומר כתב תפילין ולעיל גבי ס״ת קאמר יקנה לו ס״ת והל״ל נמי הכא יקנה בהו אפילו תפילין גם כל הני אפי׳ דקאמרי אמוראי לא מיירי בכה״ג דקאי אפי׳ אדבר שיש בו ריוח וזה קאי אדלעיל אס״ת ועל כן נראה לקיים גירסת כל ספרים ישנים וקאמר דאפי׳ כותב תפילין ומרויח בהן אע״פ שאמרו בפרק מקום שנהגו כ״ד תעניות ישבו אנשי כנה״ג שלא יתעשרו כותבי תפילין מ״מ אל יתלה הריוח במעשה ידיו וכחו כ״א בה׳ שנתן לו כח זה להרויח בהן בתפילין אע״פ שלא יתעשר על ידיהם ויקנה מן הריוח ס״ת להש״י ומייתי מקרא דוידר נדר וגו׳ אם נתן תתן וגו׳ והחרמתי את עריהם וכתיב וישמע וגו׳ ויחרם אתהם ואת עריהם וגו׳ הרי שלא הרויחו בנדרם כלום ועשו את הכל חרם גבוה כ״ש כותבי תפילין שבמקצת שירויחו גם אם לא יתעשרו יש להם ליתן ממנו חלק גבוה ולקנות בו ס״ת ודו״ק:
פתח אידך [האחר] ואמר הלכה אחרת: המחזיק בנכסי הגר (שהוא זוכה בהם מן ההפקר, שאם לא היו לגר בנים שנולדו לאחר שנתגייר, כל הקודם זוכה ברכושו) מה יעשה ויתקיימו בידו? שכיון שלא רכשם ביגיע כפיו, אם לא יעשה בהם דבר מצוה, יאבדו ממנו — יקח (יקנה) בהן ספר תורה במקצת הכספים, ובזכות מצוה זו שעשה, יישמר השאר. אמר רב ששת: אפילו
The other one then opened a different discussion and said: With regard to one who took possession of a convert’s property, what should he do so that it remain in his hands? The property of a convert who died without children is regarded as ownerless, and is acquired by the first person to perform a valid act of acquisition upon it. Since in this case the one who took possession of the property did not acquire it through his own labor, his ownership is tenuous, and he is liable to lose it unless he uses it for the purpose of a mitzva. One in this situation should buy a Torah scroll with part of the revenue, and by the merit of this act, he will retain the rest. Rav Sheshet said: Even
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.