×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מִיפָּק לָא נָפְקִי.
but they would not leave early, out of deference to Rav, and therefore it was not necessary for him to recite a blessing after he finished his portion. In any event, the incident with Rav does not provide conclusive proof as to the number of readers on a public fast day.
רי״ףרש״יריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי מגילה כב ע״ב} ותשעה באב ותענית ציבור קורין שלשה דתניא זה הכלל כל יום שיש בו בטול מלאכה לעם כגון תענית ציבור ותשעה באב קורין שלשה ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון
ראשי חדשים ומועד1 קורין ארבעה:
{בבלי מגילה כב ע״ב-כג ע״א2} אמר ר׳ אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם [כן]⁠3 נענה כיהושוע4 שנאמר {יהושע ז:י} ויאמר ייָ׳י אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך5. אמר רב חייה בריה דרב הונא חזינא להו לאביי ורבא דכי נפלי אאפיהו דמצלו אצלויי:
{בבלי מגילה כב ע״ב} זה הכלל כל שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה ביום טוב חמשה וכו׳6: זה הכלל סימן7 בעלמא הוא דלא תימא יום טוב ומועד כי הדדי נינהו אלא נקוט האי כללא בידך כל דטפי מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירה בראשי חדשים ובמועד דאיכא קרבן8 מוסף ארבעה ביום טוב דאסור בעשיית מלאכה חמשה ביום הכיפורים דענוש כרת ששה בשבת דאיסור סקילה שבעה.
1. ומועד: גיד: ״וחולו של מועד״. בכ״י א: ״מועד״.
2. וכן בתענית יד ע״ב וברי״ף שם סוף פרק א (דף ה ע״ב).
3. כן: חסר בכ״י א (כאן, במקביל בתענית ישנו).
4. בכ״י א נוסף: ״בן״ וצ״ל ״בן נון״ כפי שגרס בתענית שם. וכן בר״ח כאן.
5. ויאמר...פניך: דפוסים עד: לך.
6. זה הכלל...ביום טוב חמשה וכו׳: בכ״י א לפני הגהה עד: ״ארבעה״.
7. סימן: כ״י נ, דפוסים: ״סימנא״.
8. קרבן: חסר בכ״י א לפני הגהה.
מיפק לא נפקי – הלכך לפניה בריך גזירה משום הנכנסין כדאמרינן לעיל לאחריה לא בריך דלא חייש ליוצאין.
(1-5) הא דאמרי׳ כל שאין בו ביטול מלאכה לעם – כגון ר״ח לפי מנהגם אמר כן שהיו נוהגין שלא לעשות מלאכה בר״ח ומנהג הראשונים כמו שכתוב בדויד ויהונתן אשר נסתרת שם ביום המעשה שהיה יום שלפני ר״ח כדכתיב מחר חדש למימרא דחדש עצמו אינו יום מעשה להם אבל אנו אין אנו נוהגים בכך אלא הנשים בלבד ובפרק מ״א מפירקי דר׳ אליעזר כתיב כן לפי שלא קבלו הנשים עליהם ליתן נזמיהם לעגל נתן להם הקב״ה שכרן בעה״ז שהם משמרות ר״ח יותר מן האנשים.
בגמרא ואלא קשיא זה הכלל וכו׳ סימנא בעלמא יהיב וכו׳. נראה דמעיקרא ס״ד דרב אשי מדקתני זה הכלל והאי כללא לא מצי קאי אלא אר״ח ומועד לחוד ובתר הכי קתני פרטי טובא שסותרין זה הכלל דהא אית בהו מוסף אפ״ה קורין יותר מד׳ אע״כ דהאי כללא לאו אדבתריה קאי אלא אדעלמא קאי לאתויי ת״צ וט׳ באב משא״כ למסקנא א״ש דאע״ג דעיקר כללא דקורין ד׳ אר״ח ומועד קאי אפ״ה נפקא מיניה נמי בהאי כללא לכל פרטי דבתריה דכי היכי דבר״ח ומועד דאיכא תוספת מעלה טפינן בהו גברא מה״ט גופא אית לן למימר דכל דטפא מחבריה טפינן ליה גברא יתירא וכבר אפשר דלשון יש בו מוסף דקתני לאו אמוסף דתפילה וקרבנות לחוד קאי אלא דלשון מוסף היינו תוספ׳ מעלה וכדמשמע קצת מלישנא דגמרא דקאמר כל דטפי ליה מילתא וכו׳ כנ״ל וק״ל:
מיפק לא נפקי [לצאת אין יוצאים] מפני כבודו של רב, ולכן לא היה מקום לברך ברכה אחרונה. על כל פנים אין לנו מכאן פתרון לשאלה כמה אנשים קוראים בתורה בתענית ציבור.
but they would not leave early, out of deference to Rav, and therefore it was not necessary for him to recite a blessing after he finished his portion. In any event, the incident with Rav does not provide conclusive proof as to the number of readers on a public fast day.
רי״ףרש״יריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ת״שתָּא שְׁמַע זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בִּיטּוּל מְלָאכָה לָעָם כְּגוֹן תַּעֲנִית צִבּוּר וְתִשְׁעָה בְּאָב אקוֹרִין ג׳שְׁלֹשָׁה.

The Gemara tries to adduce another proof: Come and hear the following baraita: This is the general principle: Any day on which labor is permitted and prolonging the prayer service would constitute a deprivation of labor for the masses, for example, a public fast day and the Ninth of Av, only three people read from the Torah, so as not to lengthen the prayer service unnecessarily.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר׳ יהודה אלמדאריר׳ ישמעאל בן חכמוןריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם – במה שהן מאחרין בבית הכנסת.
כגון תענית צבור – שמותר במלאכה רוב תענית צבור מותרין במלאכה חוץ משל גשמים אמצעיים ואחרונים.
ותשעה באב – נמי מותר במלאכה אלא במקום שנהגו.
זה הכלל כל שיש [בו] ביטול מלאכה לעם. שהן1 מאחרין בבית הכנסת2.
כגון תענית ציבור. שרובן מותרין בעשיית מלאכה רק תענית גשמים אמצעיו׳ ואחרונו׳3. ואפי׳ בט׳ באב במקום שנהגו מותר.
רש״י ז״ל ר״ח. אין בו מלאכה כל כך לעם שהרי הנשים אין עושות בהם מלאכה והכי נמי בר״ה4 גבי משיאין משואות משו׳ ביטול מלאכה לנשים שני ימים. ושמעתי ממו׳ הזקן שניתנה להם מצוה זו לפי שלא פירקו נזמיהן דכתי׳5 וי⁠[ת]⁠פרקו (את) כל העם את נ⁠(י)⁠זמי אשר באזניהם ולא הנשים6 וקר׳ מסייעו דכתי׳7 אשר נסתרת׳ שם ביום המעשה ותירג׳ יונתן ביומ׳ דחולא והת׳ בר״ח קאי כדקא׳ לי׳ מחר חודש וקרי לי׳8 יום המעשה אלמ׳ דר״ח לאו יום המעשה הוא9. וחולו של מועד נמי אין כ״כ ביטול מלאכ׳ שאין מותר אלא דבר האבד10.
ובירושל׳11 או׳ דזה שאין הנשים עושות מלאכ׳ מנהג הוא ובמקום שנהגו לעשות אסור.
וכן כתב רב אלפס בתשובותיו12 וז״ל נשים אסורות בעשיית מלאכה במקום שנהגו דמנהגא מילת׳ היא.
1. בפירש״י במה שהן מאחרין בביהכנ״ס.
2. כ״פ רש״י ד״ה זה הכלל.
3. כ״פ ד״ה כגון תע״צ.
4. דף כג,א.
5. שמות לב,ג.
6. כ״ה במדרש תנחומא כי תשא סימן יט. וכן הביא הטור (או״ח סימן תיז) בשם פרקי דר״א (פמ״ה) [ועיין ב״י שם]. וכ״כ התוס׳ בסוגיין (ד״ה ושאין בהן).
7. שמואל א,כ, יט.
8. בפירש״י וקרי ליה לערב ר״ח יום המעשה.
9. ועיין טורי אבן שכתב דבזמן שביהמ״ק קיים ר״ח אסור בעשיית מלאכה אף לזכרים מדינא משום הקרבת המוספים עיי״ש מה שהאריך בזה.
10. כ״פ רש״י ד״ה ראשי חדשים.
11. ירושלמי תענית א׳:ו׳ והביאו הטור שם.
12. ל״מ בתשובותיו. אמנם עיין בהלכותיו (פסחים דף יז,א) [והביאו הב״י או״ח סימן תיז] שכתב וז״ל כל הדברים תלו אותן במנהג נשיא דנהגן דלא למעבד עובדא בריש ירחא מנהג.
ותשעה באב ותענית ציבור קורין שלשה דתניא זה הכלל כל שיש בו בטול מלאכה לעם כגון תענית צבור כמו שנתבאר בפרק מאמתי מזכירין גבורות גשמים (תענית י,א). ותשעה באב קורין שלשה ואע״פ שיש בהם ביטול מלאכה אינם דומין לראשי חדשים ולחולו של מועד. ושאין בו בטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחולו של מועד. 1שהרי מותרין הם בדבר האבד קורין ארבעה.
1. כאן מתחיל דף 5ב2.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

זה הכלל כל שיש ביטול מלאכה – במה שהם מאחרין בבית הכנסת כגון תענית צבור שהוא מותר במלאכה חוץ משל גשמים אמצעיות ואחרונות אבל רוב תענית צבור מותר במלאכה וט׳ באב נמי מותר במלאכה אלא במקום שנהגו. ראשי חדשים אין בו ביטול מלאכה כ״כ שאין הנשים עושות מלאכה ושמעתי שנתנה להם מצוה זאת בשביל שלא פירקו נזמיהן לעגל ומקרא מסייעו אשר נסתרת שם ביום המעש׳ ות״י ביומא דחולא והתם גבי ר״ח הוא דקאמר מחר חדש וקרי לערב ר״ח יום המעשה. ומועד נמי אין בו משום ביטול מלאכה באחורן לבית הכנסת כ״כ כיום חול לפי שאין עושין מלאכה אלא בדבר האבד.
על כן מביאים ראיה מברייתא, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו, זה הכלל: כל יום שמותר בעשיית מלאכה ואם יאריכו בתפילה יש בו ביטול מלאכה לעם, כגון תענית צבור ותשעה באב — משתדלים לקצר בו בתפילה ובקריאת התורה וקורין (קוראים) בתורה רק שלשה,
The Gemara tries to adduce another proof: Come and hear the following baraita: This is the general principle: Any day on which labor is permitted and prolonging the prayer service would constitute a deprivation of labor for the masses, for example, a public fast day and the Ninth of Av, only three people read from the Torah, so as not to lengthen the prayer service unnecessarily.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר׳ יהודה אלמדאריר׳ ישמעאל בן חכמוןריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְשֶׁאֵין בּוֹ בִּיטּוּל מְלָאכָה לָעָם כְּגוֹן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד קוֹרִין ד׳אַרְבָּעָה שְׁמַע מִינַּהּ.

But any day on which prolonging the prayer service would not constitute a deprivation of labor for the masses, for example, the days of the New Moon, when it is customary for women to refrain from work, and on the intermediate days of a Festival, when one may not perform labor unless refraining from labor will cause him to lose money, four people read from the Torah. The Gemara concludes: Indeed, learn from here that on a public fast day three people read from the Torah.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ראשי חדשים – אין בו ביטול מלאכה כל כך שאין הנשים עושות מלאכה בהן והכי נמי אמרינן במס׳ ראש השנה (דף כג.) גבי משואות משום ביטול מלאכה לעם שני ימים ושמעתי מפי מורי הזקן ז״ל שניתנה להם מצוה זו בשביל שלא פירקו נזמיהן בעגל (תוספות. ואני מצאתי בפרק מ״ה דברייתא דרבי אליעזר שמעו הנשים ולא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן אלא אמרו להן אתם רוצים לעשות פסל ומסכה שאין בו כח להציל ונתן הקב״ה שכרן של נשים בעולם הזה שיהו משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים ולעוה״ב הן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים שנאמר תתחדש כנשר נעורייכי ע״כ) ומקרא מסייעו דכתיב אשר נסתרת שם ביום המעשה (שמואל א כ) ותרגם יונתן ביומא דחולא והתם נמי גבי ר״ח קאי דקאמר ליה מחר חודש וקרי ליה לערב ר״ח יום המעשה אלמא ראש חדש לאו יום המעשה הוא ומועד נמי לאו ביטול מלאכה לעם שהרי באין לבית הכנסת יותר מימות החול לפי שאין עושין בו מלאכה אלא בדבר האבד.
ושאין בהן ביטול מלאכה כגון ראש חדש קורין ארבעה – וקשיא דהא בפרק אין דורשין בחגיגה (חגיגה יח) אמרינן ראש חדש יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה וי״ל דודאי מותר הוא בעשיית מלאכה לאנשים אבל נשים אסורות במלאכה לפי שלא פרקו נזמיהן במעשה העגל.
ראשי חדשים התבאר בתלמוד המערב שאסור במלאכה לנשים ומתורת מנהג ואף המקרא מעיד כן דכתיב בראש חדש אשר נסתרת שם ביום המעשה ומתרגמים ביומא דחולא אלמא שנוהגין היו להתבטל בראש חדש והמועד אסור במלאכה אא״כ במלאכת האבד ותענית צבור מותר במלאכה חוץ מקצת תעניות כמו שבארנו במסכת תענית (כ״ג.) ואף ט׳ באב מותר במלאכה מן הדין אלא שאסרוהו במקום שנהגו ותשעה באב שנתרבה לקריאת שלש׳ לא סוף דבר בחל בשני ובחמישי אלא אף בשאר הימים ואין הלכה כדברי האומר חל בג׳ ובד׳ קורא אחד וכו׳ שאין קריאה בעולם בפחות משלשה:
תלמיד חכם שהוא בבית הכנסת ויש שם כהן שאינו חכם כמותו הרי זה רשאי לקרות לפני כהן זה ודוקא שלא היה בעיר כהן חשוב כמותו אבל אם היה בעיר כהן חשוב כמותו אע״פ שאינו בבית הכנסת אינו רשאי לקרות לפני כהן זה שכהן זה שליחות החשוב הוא עושה ומקומו הוא ממלא ויש אומרי׳ שאף אם אין בעיר כהן חשוב כמותו אם יש בעולם כהן אחר שנודע לנו שהוא חשוב כמותו אין חכם זה רשאי לקרות לפניו שהרי אמרו כאן בשלמא רב הונא קרא בכהני דאפילו רב אמי ור׳ אסי דכהני חשיבי דארע׳ דישראל הוו מיכף הוו כייפי ליה אלא רב הא הוה שמואל דדברי׳ רב עילויה ר״ל שהיה נוהג בו כבוד ומשליטו על עצמו להעבירו לפניו ושמואל כהן הוה והיאך היה קורא [רב] בפניו ותירץ שמואל נמי מיכף כייף ליה לרב ורב הוא דנהיג ביה יקרא כי נהיג בפניו שלא בפניו לא אלא שבעלי שיטה ראשונה מפרשים שרב אמי ורב אסי במקומו של רב הונא הוו אלא שלא היו בבהכ״נ וכן שמואל במקומו של רב היה אלא שלא היה בבית הכנסת ואין הדברים נראין שהרי ידוע בכל התלמוד שר׳ אמי ור׳ אסי בארץ ישראל היו ורב הונא בבבל היה כמו שאמרו במסכת כתובות (ק״ו.) כי קאי רב הונא אמרי קמא מתיבתא דבבלאי וכן רב היה בבבל ושמואל בנהרדעא ודברים אלו דוקא בשבת ויום טוב אבל בשני ובחמישי שאין רבים מצויין ואין הקריאה חשובה להם כל כך שיהיו מריבין עליה כל שגדול בחכמה ובחסידות יכול לקרות לפני כהן אע״פ שיש כהנים בעיר או באיזה מקום גדולים ממנו וכן כתבוה חכמי האחרונים שבספרד בחמישי של גיטין ומ״מ אם הכהן רוצה למחול על כבודו הרשות ביד מי שירצה לקרות לפניו לא נאמרו הדברים אלא מפני דרכי שלום ומ״מ חכמי האחרונים שבספרד כתבו דוקא כשכל הכהנים שבבית הכנסת מתרצין בכך וכן דוקא לגבי גדול שכל שאין כהונה לשם היה ראוי להקדימו אבל מי שאין ראוי להקדימו מפני שיש שם ישראל אחר גדול הימנו לא כל הימנו של כהן להניח לו מקומו לדידיה זכי ליה רחמנא לקרא לפני גדול הימנו אבל לזכות לאחר ולהניח לו מקומו במקום שיש שם גדול הימנו לא דברים אלו כלם עניינים כשהכהן אינו עם הארץ אבל כהן עם הארץ אפי׳ ממזר תלמיד חכם קודם לו בלא שום פקפוק אלא שנהגו העם שלא לקרות כלל לפני כהן אף תלמיד חכם בפני עם הארץ ואין ראוי לשנות הואיל ויודע לקרות הא כל שאינו יודע לקרות ארור הוא וארור שמו ואין מעלין אותו כלל ואין חוששין למנהג:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

ואולם ביום שאין בו ביטול מלאכה לעם, כגון ראשי חדשים (שנהגו הנשים שלא לעשות בו מלאכה) וחולו של מועד, שנמנעים בו ממלאכה שאין הפסד בדחייתה — קורין ארבעה. ומסכמים, אכן, שמע מינה [למד מכאן] שבתענית ציבור קוראים שלושה.
But any day on which prolonging the prayer service would not constitute a deprivation of labor for the masses, for example, the days of the New Moon, when it is customary for women to refrain from work, and on the intermediate days of a Festival, when one may not perform labor unless refraining from labor will cause him to lose money, four people read from the Torah. The Gemara concludes: Indeed, learn from here that on a public fast day three people read from the Torah.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב אָשֵׁי וְהָא אֲנַן לָא תְּנַן הָכִי זֶה הַכְּלָל כׇּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּסָף וְאֵינוֹ יוֹם טוֹב קוֹרִין אַרְבָּעָה לְאֵתוֹיֵי מַאי לָאו לְאֵתוֹיֵי תַּעֲנִית צִיבּוּר וְתִשְׁעָה בְּאָב.

Rav Ashi said: Didn’t we learn in the mishna as follows: This is the principle: Any day on which there is an additional offering sacrificed in the Temple and it is not a Festival, four people read from the Torah? What is added by the formulation of this principle? Does it not come to add a public fast and the Ninth of Av, when there is an addition to the prayer service, and therefore four people read from the Torah?
רי״ףרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי לאו לאתויי תענית צבור ותשעה באב. ונראה לי דקסבר רב אשי משום דהכא נמי איכא מוסף תפלה, דהא איכא עננו. ולא תימא דוקא בתענית צבור ומשום דאיכא מוסף תפלה בעשרים וארבעה ברכות הא בתשעה באב לא ותשעה באב בגררא נקטיה, לא היא, דאם איתא אף בתענית צבור לא יהו קורין אלא שלשה, דהא שלש ראשונות ושניות ליכא עשרים וארבעה, דהכי מסקנא דתלמודא בשלהי פרק קמא דתענית (תענית יד.) דאסיקנא השתא דאתית להכי עשרים וארבעה נמי לאו שיורא הוא דהא קתני לה באידך פירקין, וכיון שכן לא הוה לן למיקרי ארבעה משום אחרונות בלבד דאיכא מוסף תפלה בעשרין וארבעה. ותדע לך, דהא בברייתא דבסמוך שנינו כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור ותשעה באב קורין שלשה, ואע״ג דבאחרונות ליכא ביטול מלאכה, כיון דבראשונות ואמצעיות איכא ביטול מלאכה לא תקנו בכולן אלא שלשה כדי שלא תחלוק, והכא נמי לא שנא. אלא שיש לדחות, דמידי הוא טעמא הכא אלא לרב אשי, הא לרב אשי עשרין וארבעה נוהגות בין באחרונות בין בראשונות וכדאמרינן התם בפרק קמא דתענית. ומכל מקום, כיון דרב אשי לא אמר הכי מסברא דנפשיה אלא משום דקתני (תענית יב:) מה אלו יתירות וכו׳ ומאי שייר דהאי שייר ואמרינן השתא דאתית להכי עשרין וארבעה נמי לאו שיורא הוא, ליכא הוכחה דרב אשי אית ליה הכין כי היכי דנימא הכא דבתענית צבור דוקא קאמר ולא בתשעה באב.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

אמר רב אשי: והא אנן לא תנן הכי [והרי אנחנו לא שנינו כך במשנה], ששנינו: זה הכלל: כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה, וכלל זה לאתויי מאי [להביא לרבות את מה], לאו לאתויי [האם לא להביא, להוסיף בהם] גם תענית ציבור ותשעה באב שיש בהם מוסף תפילה, שאף בהם קוראים ארבעה!
Rav Ashi said: Didn’t we learn in the mishna as follows: This is the principle: Any day on which there is an additional offering sacrificed in the Temple and it is not a Festival, four people read from the Torah? What is added by the formulation of this principle? Does it not come to add a public fast and the Ninth of Av, when there is an addition to the prayer service, and therefore four people read from the Torah?
רי״ףרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּלְרַב אָשֵׁי מַתְנִיתִין מַנִּי לָא תַּנָּא קַמָּא וְלָא רַבִּי יוֹסֵי דְּתַנְיָא חָל לִהְיוֹת בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי קוֹרִין ג׳שְׁלֹשָׁה וּמַפְטִיר אֶחָד בִּשְׁלִישִׁי וּבִרְבִיעִי קוֹרֵא אֶחָד וּמַפְטִיר אֶחָד רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לְעוֹלָם קוֹרִין ג׳שְׁלֹשָׁה וּמַפְטִיר אֶחָד.

The Gemara asks: But according to Rav Ashi, who is the tanna of the mishna? It is not the first tanna of the following baraita and not Rabbi Yosei. As it is taught in a baraita: If the Ninth of Av occurs on a Monday or a Thursday, days on which there is always a Torah reading, three people read from the Torah. And the last one of them concludes with a reading from the Prophets [haftara]. If it falls on a Tuesday or a Wednesday, one person reads from the Torah, and the same one concludes with a reading from the Prophets. Rabbi Yosei said: Three people always read from the Torah on the Ninth of Av, and the last one concludes with a reading from the Prophets. All agree that no more than three people read from the Torah on the Ninth of Av and other public fast days.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולרב אשי – דאמר זה הכלל דמתני׳ לאתויי נמי תשעה באב דאית ביה מוסף תפלת עננו.
מתני׳ מני כו׳ חל להיות כו׳ – גבי תשעה באב תניא לה בשמעתא בתרייתא דמס׳ תענית.
קורא אחד ומפטיר אחד – הקורא הוא הוי המפטיר.
ולרב אשי מתני׳ מני לא תנא קמא ולא רבי יוסי דתניא כו׳ רבי יוסי אומר לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד – וא״ת דלמא ר׳ יוסי היא והכי קאמר לעולם קורין שלשה והרביעי דהוי מפטיר אחד ולא בעי למימר אחד מן השלשה וי״ל דכי היכי דלת״ק ליכא למימר מפטיר אחד דהיינו רביעי דהא הוא ממעט בט׳ באב שהוא בשלישי וברביעי יותר משני וה׳ דעלמא וא״כ מסתמא לא יחמיר בט׳ באב שהוא בב׳ וה׳ לקרות רביעי ואינו מחמיר לקרות אלא להפטיר הכי נמי לר׳ יוסי הוי המפטיר אחד מן השלשה שקראו.
מני לא תנא קמא ולא רבי יוסי. הקשו בתוספות ודילמא לעולם רבי יוסי היא, והאי דקאמר לעולם שלשה ומפטיר אחד היינו שלשה קורין ומפטיר אחד חוץ מן השלשה, דהוו להו ארבעה. ותירצו, כי היכי דלתנא קמא אין לפרש מפטיר אחד דהיינו רביעי, דהא הוא ממעט בתשעה באב שהוא בשלישי וברביעי יותר משני וחמישי דעלמא, דאילו בשלישי וברביעי אין קורין אלא אחד ומפטיר אחד, כדאיתא נמי בהדיא במקצת ספרים, ואם כן לא החמיר בשחל בשני ובחמישי יותר משאר שני וחמישי דעלמא לטפויי גברא אלא לענין הפטרה, הכי נמי לרבי יוסי המפטיר מאותן שקראו. ואיני יודע מי הזקיקם לכך, דבלאו הכי מפרשא ברייתא בהדיא דליכא ארבעה קורין, דאי מפטיר מכלל הקוראין כלומר שיהו ארבעה קורין לא הוה ליה למימר שלשה קורין ומפטיר אחד אלא ארבעה קורין דהא ארבעה נינהו שהמפטיר גם הוא מחיוב הקורין, אלא ודאי מדקאמר שלשה קורין שמע מינה שאין שם מחוייבי קריאה אלא שלשה ומפטיר אחד דקאמר כאילו אמר ומפטירין בנביא. ותדע לך, מדקתני בשלישי וברביעי קורא אחד ומפטיר אחד ומי אית לך למימר קורא אחד ומפטיר אחד מהם אלא קורא אחד ומפטיר אחד מלבד הקורא הכי נמי קורין שלשה ומפטיר אחד מלבד השלשה ואינו מכלל הקורין. והיינו נמי דכי מבעיא לן לקמן (מגילה כג.) מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה לא ילפינן מהא מתניתא, דאילו לדבריהם לידוק מהא דמפטיר עולה, דהא לרבי יוסי לעולם שלשה ואפילו הכי המפטיר אחד מהם, ולתנא קמא נמי בשחל בשני ובחמישי די להם בשלשה קורין והמפטיר אחד מן השלשה ואע״ג דבשני ובחמישי בעינן שלשה קורין ואין פוחתין מהם, אלא ודאי כדאמרן. כך נראה לי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

ולרב אשי מתני׳ מני לא ת״ק ולא ר׳ אליעזר.
(5-17) רבי יוסי דתניא חל להיות ט׳ באב בב׳ ובה׳ קורין ג׳ ומפטיר א׳ בג׳ ובד׳ קורא א׳ ומפטיר א׳ ר׳ יוסי אומר לעולם קורין בג׳ ומפטיר א׳ – איכא למידק אדרבא לימא דמתני׳ דברי הכל היא שהרי המפטיר קורא בתורה לעולם כדאיתא במכלתין וא״כ הוו להו ד׳ בהדיא וי״ל דמתני׳ לא דייק הכי דאלו היו קורין בתענית צבור ד׳ והמפטיר הוא במנין הקוראים היאך הוציאו מן הכלל בלשון מפטיר כיון שהוא מכללם וקרא לג׳ קורין הל״ל קורין ד׳ ומפטיר א׳ אי נמי ד׳ מפטיר בנביא אלא ודאי לישנא מוכח דמפטיר אינו מן הקוראים והיינו דלא פשטיה מינה לקמן דמפטיר עולה למנין ז׳ ולא שאינו עולה משום דכי קתני מפטיר א׳ לא נחית בדין קריאת אותו מפטיר אם הוא חשוב מן הקוראים אם לאו אלא שלמדנו שיש כאן מפטיר ואין ידוע אם הוא עולה למנין ג׳ אלו אם לאו ובתוס׳ פירשו דרך אחרת וזה נכון יותר.
ת״ר קידה על אפים – פירוש שנועץ גודליו בארץ עד דמשיק אגופו לארץ שנאמר ותקוד בת שבע אפים ארצה אי׳ דק״ל היכי משמע מיהא דקידה על אפים אי משום דכתיב אפים דמשמע דאפים בלחוד הוא דהוי אארעא והא בהשתחויה נמי כתיב הכי דכתיב אפים ארץ ישתחוו לך ואפ״ה אמרינן לקמן דהשתחויה הוא פישוט ידים ורגלים ואיכא דאמרי דאה״נ דליכא למשמע הכי מקרא דקידה על אפים ואינהו קים להו דהכי הוא ונסיב ליה קרא לדרשה בעלמא. א׳ נ׳ דודאי קרא מוכח ליה והכא בהאי קרא קידה והשתחויה כתיב דכתיב ותקוד בת שבע אפים ארצה ותשתחו ואפים קאי אקידה וארצה קאי אהשתחויה דאפים גבי השתחויה ליכא אלא ארץ בלחוד כדכתיב להשתחוות לך ארצה ומאי דכתיב אפים ארץ ישתחוו לך תרי עניני הוא שיקדו בתחלת אפים ואח״כ ישתחוו ארץ כמה דכתיב התם ויקדו וישתחוו.
תוס׳ בד״ה ולרב אשי מתני׳ כו׳ בט״ב שהוא בג׳ ובד׳ יותר משני וחמישי דעלמא כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בתוס׳ בד״ה ולרב אשי מתניתין מני וא״ת דלמא רבי יוסי היא וכו׳ עיין מ״ש הרשב״א ז״ל. בחידושיו בזה ועיין מה שאבאר בזה לקמן בדף הסמוך בלשון התוספות בד״ה חד אמר עולה:
ושואלים: אם הוא סבור שבימים אלו קוראים ארבעה, אם כן, לרב אשי מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא] שהרי היא לא שיטת התנא קמא [הראשון] ולא שיטת ר׳ יוסי, כפי שיבוארו שיטותיהם להלן, דתניא הרי שנינו בברייתא]: חל תשעה באב להיות ביום שני או ביום חמישי שקוראים בהם תמיד שלושה בתורה — קורין (קוראים) בתורה שלשה ומפטיר הוא אחד מהם. חל להיות בשלישי וברביעי — קורא אדם אחד ומפטיר אחד אותו אדם. ר׳ יוסי אומר: לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד מהם. הרי שלכל הדעות אין קוראים בימים אלה יותר משלושה!
The Gemara asks: But according to Rav Ashi, who is the tanna of the mishna? It is not the first tanna of the following baraita and not Rabbi Yosei. As it is taught in a baraita: If the Ninth of Av occurs on a Monday or a Thursday, days on which there is always a Torah reading, three people read from the Torah. And the last one of them concludes with a reading from the Prophets [haftara]. If it falls on a Tuesday or a Wednesday, one person reads from the Torah, and the same one concludes with a reading from the Prophets. Rabbi Yosei said: Three people always read from the Torah on the Ninth of Av, and the last one concludes with a reading from the Prophets. All agree that no more than three people read from the Torah on the Ninth of Av and other public fast days.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְאֶלָּא קַשְׁיָא זֶה הַכְּלָל לָא לְאֵתוֹיֵי רֹאשׁ חוֹדֶשׁ וּמוֹעֵד.

The Gemara responds: However, if only three people read from the Torah on these days, the statement: This is the principle, is difficult, as the mishna has already specifically mentioned every case included in the principle. The Gemara explains: No, it is not difficult; it comes to add the New Moon and the intermediate days of a Festival.
רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

ושואלים: ואלא אם כן, קשיא [קשה] ״זה הכלל״ שבמשנתנו, שממנו דייק רב אשי שבתענית ציבור קוראים ארבעה! ומשיבים: לא לענין תענית נאמר אלא לאתויי [להביא] ראש חודש ומועד בא, שבהם קוראים ארבעה.
The Gemara responds: However, if only three people read from the Torah on these days, the statement: This is the principle, is difficult, as the mishna has already specifically mentioned every case included in the principle. The Gemara explains: No, it is not difficult; it comes to add the New Moon and the intermediate days of a Festival.
רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) הָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לַהּ בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּמוֹעֵד קוֹרִין אַרְבָּעָה.

The Gemara challenges this explanation: Aren’t these days taught explicitly in the mishna: On the New Moon and on the intermediate days of a Festival, four people read from the Torah?
רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

ותוהים: הא בהדיא קתני לה [הרי במפורש שנה אותה], שהרי שנינו במשנתנו: בראשי חדשים ומועד קורין ארבעה!
The Gemara challenges this explanation: Aren’t these days taught explicitly in the mishna: On the New Moon and on the intermediate days of a Festival, four people read from the Torah?
רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) סִימָנָא בְּעָלְמָא יָהֵיב דְּלָא תֵּימָא יו״טיוֹם טוֹב וְחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ אֶלָּא נְקוֹט הַאי כְּלָלָא בִּידָךְ כֹּל דְּטָפֵי לֵיהּ מִילְּתָא מֵחַבְרֵיהּ טָפֵי לֵיהּ גַּבְרָא יַתִּירָא.

The Gemara answers: The principle was not intended to add to what is stated explicitly in the mishna. The mishna merely gives a mnemonic by which to remember the number of readers on each day. It expresses the following: Do not say that a Festival and the intermediate days of the Festival are the same with regard to their sanctity, and therefore the same numbers of readers are called to the Torah on these days. Rather, hold this rule firmly in your hand: On any day when there is an additional element of the laws of the day, an extra person is added to the number of those who read from the Torah.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ ביום טוב חמשה וביום הכיפורים ששה וכו׳ ואסיקנא נקוט האי כללא בירך כל דטפי מלתא מחבריה טפי בה גברא יתירא בר״ח ובמועד דאיכא קרבן מוסף קורין ד׳ ביום טוב דאסור בעשיית מלאכה ה׳ ביום הכיפורים דענוש כרת ו׳ בשבת דאיסורו בסקילה ז׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סימנא בעלמא – הא דהדר נקיט ליה בזה הכלל סימנא יהיב לן כו׳.
כל דטפי מילתא מחבריה – כל יום העודף דבר מחבירו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

ומשיבים: מעיקרו של דבר לא נועד כלל זה להוסיף דברים על המפורשים כבר במשנה, אלא סימנא בעלמא יהיב [סימן בלבד נתן] לזכור את מספר הקרואים בכל יום. והוצרך לכך דלא תימא [שלא תאמר] יום טוב וחולו של מועד מבחינת קדושתם כי הדדי נינהו [זה כמו זה הם] ויקראו גם בחולו של מועד כביום טוב, אלא נקוט האי כללא [החזק כלל זה] בידך לזכרון: כל דטפי ליה מילתא מחבריה, טפי ליה גברא יתירא [כל שנוסף לו דבר על חבירו, מוסיפים לו אדם יתר בקוראים].
The Gemara answers: The principle was not intended to add to what is stated explicitly in the mishna. The mishna merely gives a mnemonic by which to remember the number of readers on each day. It expresses the following: Do not say that a Festival and the intermediate days of the Festival are the same with regard to their sanctity, and therefore the same numbers of readers are called to the Torah on these days. Rather, hold this rule firmly in your hand: On any day when there is an additional element of the laws of the day, an extra person is added to the number of those who read from the Torah.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) הִלְכָּךְ בבר״חבְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ וּמוֹעֵד דְּאִיכָּא קׇרְבַּן מוּסָף קוֹרִין אַרְבָּעָה ביו״טבְּיוֹם טוֹב דְּאָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה חֲמִשָּׁה ביוה״כבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים דְּעָנוּשׁ כָּרֵת שִׁשָּׁה שַׁבָּת דְּאִיכָּא אִיסּוּר סְקִילָה שִׁבְעָה.

Therefore, on the New Moon and the intermediate days of a Festival, when there is an additional offering, four people read from the Torah. On a Festival, when it is prohibited to perform labor, five people read from the Torah. On Yom Kippur, when performance of prohibited labor is punishable by karet, six people read from the Torah. On Shabbat, when there is a prohibition to perform labor that is punishable by stoning, seven people read.
עין משפט נר מצוהרי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

הלכך (על כן) בראש חדש ומועד דאיכא [שיש בהם] קרבן מוסף — קורין ארבעה, ביום טוב שבנוסף לכך גם אסור בעשיית מלאכה — קוראים חמשה, ביום הכפורים שעל עשיית מלאכה בו ענוש כרת — קוראים ששה, שבת דאיכא [שיש בה] איסור סקילה על מלאכה — קוראים שבעה.
Therefore, on the New Moon and the intermediate days of a Festival, when there is an additional offering, four people read from the Torah. On a Festival, when it is prohibited to perform labor, five people read from the Torah. On Yom Kippur, when performance of prohibited labor is punishable by karet, six people read from the Torah. On Shabbat, when there is a prohibition to perform labor that is punishable by stoning, seven people read.
עין משפט נר מצוהרי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) גּוּפַא רַב אִיקְּלַע לְבָבֶל בְּתַעֲנִית צִבּוּר קָם קְרָא בְּסִפְרָא פְּתַח בָּרֵיךְ חֲתַם וְלָא בָּרֵיךְ נְפוּל כּוּלֵּי עָלְמָא אַאַנְפַּיְיהוּ וְרַב לָא נְפַל עַל אַנְפֵּיהּ מ״טמַאי טַעְמָא רַב לָא נפיל עַל אַפֵּיהּ.

The Gemara cited an incident involving Rav, and now it returns to examine the matter itself. Rav once happened to come to Babylonia on a public fast. He stood and read from a Torah scroll. When he began to read, he recited a blessing, but when he concluded, he did not recite a blessing. Everyone else fell on their faces, i.e., bowed down on the floor, during the taḥanun supplication, as was the custom, but Rav did not fall on his face. The Gemara asks: What is the reason that Rav did not fall on his face?
ר׳ חננאלרי״ףראב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גופא רב איקלע לתענית צבור קם קרא בספרא במקום כהן ואפילו רב אמי ורב אסי כהני חשיבי מיכף הוו כייפי ליה ושמואל דהוא כהן לא הוה התם פתח בריך חתים לא בריך. נפל כולי עלמא אאפייהו ורב לא נפל משום דרצפה של אבנים הוות קמיה דתניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם. פי׳ רצפה כדכתיב על רצפת בהט ושש ודר וסוחרת וכדתנינן עמוד והפג על הרצפה וברצפה של אבני בית המקדש אתה משתחוה ולא ברצפה זולתי המקדש ואקשינן אי הכי לכולי עלמא אסיר ופרקינן קמיה דרב הואי איבעית אימא פישוט ידים ורגלים הוה עביד רב וכדעולא דאמר לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בית הכנסת שהוא רצוף ברצפת לבניםא נופלין בו על פניהם. ואפילו אם רצוף ברצפת אבנים, ובלבד שלא יפשוט ידיו ורגליו כדאמ׳ רב איקלע לבבל לא נפל על אפיה מאי טעמא רצפת אבנים היתה וכתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה.
א. וכ״כ מג״א סי׳ קלא סק״כ: ונ״ל דרצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן היא כדכתיב ותהי להם הלבנה לאבן וכ״מ ברמב״ם ספ״ו מע״ז ובריב״ל ח״א סי׳ נג.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

א כיון שעסקנו בביקורו של רב בבית הכנסת בבבל, דנים בו גופא [לגופו] של אותו מעשה, סופר כי רב איקלע [הזדמן] לבבל בתענית צבור, קם [עמד] וקרא בספרא [בספר תורה] פתח בריך [ובירך], חתם ולא בריך [בירך], נפול כולי עלמא אאנפייהו [נפלו כל העם על פניהם] ורב לא נפל על אנפיה [פניו]. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] רב לא נפיל [נפל] על אפיה [פניו]?
The Gemara cited an incident involving Rav, and now it returns to examine the matter itself. Rav once happened to come to Babylonia on a public fast. He stood and read from a Torah scroll. When he began to read, he recited a blessing, but when he concluded, he did not recite a blessing. Everyone else fell on their faces, i.e., bowed down on the floor, during the taḥanun supplication, as was the custom, but Rav did not fall on his face. The Gemara asks: What is the reason that Rav did not fall on his face?
ר׳ חננאלרי״ףראב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) גרִצְפָּה שֶׁל אֲבָנִים הָיְתָה וְתַנְיָא {ויקרא כ״ו:א׳} וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ עָלֶיהָ אִי אַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה בְּאַרְצְכֶם דאֲבָל אַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה עַל אֲבָנִים שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כִּדְעוּלָּא דְּאָמַר עוּלָּא לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִצְפָּה שֶׁל אֲבָנִים בִּלְבָד.

The Gemara answers: It was a stone floor, and it was taught in a baraita with regard to the verse: “Nor shall you install any figured stone in your land, to bow down upon it” (Leviticus 26:1), that, upon it, i.e., any type of figured stone, you shall not bow down in your land, i.e., anywhere in your land other than in the Temple; but you shall bow down upon the stones of the Temple. This is in accordance with the opinion of Ulla, as Ulla said: The Torah prohibited bowing down only upon a stone floor.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך רצף
רצףא(יומא יט:) עמד והפג אחת על הרצפה (שקלים פרק ו) מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וראה את הרצפה משונה (בריש תמיד) הגיע לרצפה והפך פניו לצפון (מגילה כב:) רצפה של אבנים הואי וכדתניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה עליה אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה על אבנים שבמקדש וכדעולא דאמר עולא לא אסרה תור׳ אלא רצפה של אבנים ואמר עולא לא אסרה תורה אלא פשוט ידים ורגלים ולמה נקרא שמה רצפה שהיה עשוי קרקע העזרה מאבני שיש חשובים קטנים מגוונים הרבה והיו רצופין ונראין כאחד (בפרק אחרון דאהלות) הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן פי׳ שוטח שם אבני שיש כדכתי׳ ואת הים הוריד מעל הבקר הנתשת אשר תחתיה ויתן אותו על מרצפת אבנים ואומר נגד העשרים אשר לחצר הפנימי ונגד רצפה בכל הבגדים (נגעים פי״א) שתי אם הוה רצוף מטמא פי׳ לאלתר כשמסיך המסכת מאספו ומגלגלו על מנור אורגי׳ (נדה מג) דאשתכח מאכולת רצופה אימור שמש רצפה פי׳ דחקה (בבא בתרא לז) אכלן רצופין אין לו חזקה מכרן רצופין אין לו קרקע פי׳ קרובין בטועין זה בצד זה בלי הפרש בינתים כלו׳ מעורבין זה לזה (שבת טז) איכא ביניייהו דרצפינהו מרצף פי׳ כגון שפוד שנרצף ששוקע כתלי הכלי בתוכו ונעשה כאלו נשברו כתליו לאביי דחייש שמא יקבנו בכדי טהרתו אע״ג דרצפיה חייש ועדיין טומא׳ ישנה עליו לרבא פרחה טומאתו דהא רצוף ולאו כלי הוא פ״א דרצפינהו מירצף ששיברו מהכל למאן דאמר שלא יקבנו בכדי טהרתו ליכא למחן דאמר שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה איכא דרצפינהו כמו מאכולת רצופה (זבחים צה.) פותחו והא כלי אמר רחמנא ולא כלי הוא דרציף ליה מירצף (בראשית רבה פ״ז) רצוף רצפך דהיא טבא באולפנא כלומר רבוע לך ושטח עצמך כארץ:
א. [געפלאסטערטער באדען. דורך אנאנדער.]
לא אסרה תורה – בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבהכ״נ דוגמת של מקדש.
המשתחוה על אבן משכית או על רצפה של אבנים אפי׳ לשם לוקה שנ׳ ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה מ״מ בבית המקדש מותר להשתחוות על רצפת אבנים שבו הרי לא נאמר אלא בארצכם בארצכם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה על רצפת אבנים של בית המקדש ומ״מ לא נאמר אלא בפשוט אבל אם השתחוה בלא פשוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא שאסור ומכין אותו מכת מרדות ומכאן כתבו גדולי המחברים שנוהגי׳ במקום שיש בבתי כנסיותיהם רצפה של אבנים שנותנין שם מחצלאות או מיני קש ותבן כדי להבדיל ביניהם ובין האבנים ואם לא היה שם דבר החוצץ הולך למקום אחר שאין בו רצפה ומשתחוה או שוחה בהטייה על צדו וכן כתבו גדולי המחברים ונראה שהם פי׳ מה שנ׳ כאן חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי על רצפה של אבנים כלומר ומפני איסור השתחויה דרצפה היו עומדין מוטין ומ״מ יש שפרשוה על זה שאמרו שאין אדם חשוב רשאי להחזיק עצמו בפרהסיא כחסיד כל כך שיהיה נופל על פניו בצבור בשביל כל הצבור אא״כ הוא בטוח בעצמו שיענה ואמרו על זה שהם היו נוהגין לעמוד בהטייה הא כל יחיד בעצמו מותר והוא שאמרו בתלמוד המערב ובלבד ביחיד על הצבור ויש מי שאומר ששליח צבור בזמן הזה שדנין אותו כאדם חשוב הואיל ולשם כל הצבור הוא מתפלל אין לו ליפול בתחנה אלא בהטייה וכן המנהג מ״מ אני אומר הואיל והכל יודעין מה שהוא אומר ודבר קבוע לכל הוא ואין אחד משנה ממטבע חבירו אין קפידא בכך ומ״מ המנהג נאה ומקובל וקצת חכמי האחרונים כתבו שאף עשיית רצפה של אבנים אסורה ודווקא בבית הכנסת אבל בבית מותרת הרי אינה עשוייה להשתחואה אלא לדריסת הרגל ויש מתירין אף בבית הכנסת אא״כ במקום שההשתחואה מצויה מתוך דברים אלו למדת שבתחנה אין ראוי לאדם שיהא נופל על פניו לגמרי אלא מטה לצדו ונהגו לנטות לצד שמאל רמז שהוא נכנע לבוראו מצד הסיבה של חירות ר״ל שמאותו צד שהוא מראה חירות יהא נכנע בו לבוראו:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

ומשיבים: שם, רצפה של אבנים היתה, ותניא [ושנויה ברייתא] נאמר: ״ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה״ (ויקרא כו, א) ולמדו משם: ״עליה״, על אבן משכית מכל סוג, אי [אין] אתה משתחוה בארצכם, כלומר, בשאר מקומות, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש. כדברי עולא, שאמר עולא: לא אסרה תורה להשתחויה אלא רצפה של אבנים בלבד, ולכן לא נפל שם רב על פניו.
The Gemara answers: It was a stone floor, and it was taught in a baraita with regard to the verse: “Nor shall you install any figured stone in your land, to bow down upon it” (Leviticus 26:1), that, upon it, i.e., any type of figured stone, you shall not bow down in your land, i.e., anywhere in your land other than in the Temple; but you shall bow down upon the stones of the Temple. This is in accordance with the opinion of Ulla, as Ulla said: The Torah prohibited bowing down only upon a stone floor.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אִי הָכִי מַאי אִירְיָא רַב אֲפִילּוּ כּוּלְּהוּ נָמֵי קַמֵּיהּ דְּרַב הֲוַאי.

The Gemara asks: If so, why was it specifically Rav who did not bow down? All of the other people present were also prohibited from bowing down on the stone floor. The Gemara answers: The stone section of the floor was only in front of Rav, as the rest of the floor was not paved.
רי״ףראב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מה איריא רב אפילו כולהו נמי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

ושואלים: אי הכי אם מפני האיסור שבדבר מאי איריא [מדוע דווקא] רב, אפילו כולהו נמי [כולם גם כן] אסור היה להם ליפול על פניהם! ומשיבים: רק קמיה [לפניו] לפני רב הואי [היתה] רצפה של אבן, ובשאר מקומות לא היה מרוצף.
The Gemara asks: If so, why was it specifically Rav who did not bow down? All of the other people present were also prohibited from bowing down on the stone floor. The Gemara answers: The stone section of the floor was only in front of Rav, as the rest of the floor was not paved.
רי״ףראב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְלֵיזִיל לְגַבֵּי צִיבּוּרָא וְלִינְפּוֹל עַל אַפֵּיהּ לָא בָּעֵי למיטרח צִיבּוּרָא וְאִיבָּעֵית אֵימָא רַב פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם הֲוָה עָבֵיד וְכִדְעוּלָּא דְּאָמַר עוּלָּא הלָא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם בִּלְבַד.

The Gemara comments: If so, Rav should have gone to where the rest of the congregation was standing and fallen on his face there. The Gemara responds: He did not want to trouble the congregation to make room for him. And if you wish, say the following: Rav would stretch out his arms and legs and fully prostrate himself on the ground, whereas the others would merely bend their bodies as a symbolic gesture but would not prostrate themselves on the ground. And this is in accordance with the opinion of Ulla, as Ulla said: The Torah prohibited bowing down upon a stone floor only when it is done with outstretched arms and legs.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא בעי מטרח צבורא – שאם ילך יעמדו מפניו.
פישוט ידים ורגלים – כשהיה נופל על פניו ושאר הצבור לא היו עושין כן.
ופריק רב בפישוט ידים ורגלים הוה נפיל, וכדעולא דאמר לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים ועל גבי רצפת של אבנים.
אתנו רבנן נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו.
א. חולין כד ע״ב והובא ברי״ף כאן.
ואיבעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוא דעבד כדעולא – וקשה וכי לא היה יודע דמצי לשנויי הכי וכי ס״ד מעיקרא שיהא אסור בלא פישוט ידים ורגלים וי״ל דמעיקרא אסר ליה מדרבנן בלא פישוט ידים ורגלים ובסוף קאמר ואיבעית אימא אין אסור מדרבנן ורב פישוט ידים ורגלים הוא דעביד דאסור מן התורה ומיהו קשה ללישנא קמא דאסור מדרבנן בלא פישוט ידים ורגלים יש לתמוה על בתי כנסיות שלנו שיש בהן רצפה היאך נופל שליח צבור על פניו ונראה לי דמצלי אצלויי ובהכי שרי והכי נמי משמע בסמוך דמייתי ההיא דפרק אין עומדין דברכות (דף לד: ושם) דחזינן להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי כן פירש רב האי גאון.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

בד״ה ואב״א רב פישוט כו׳ ובהכי שרי וה״נ משמע כו׳ עכ״ל ר״ל דה״נ משמע מדמייתי הך דפרק אין עומדין דמשום איסור השתחוואה על הרצפה נגעו בה מדרבנן בלא פישוט ועיין ברא״ש:
ושואלים: אם כן, וליזיל לגבי ציבורא ולינפול [שילך רב אל הציבור ויפול] שם על אפיה [על פניו]! ומשיבים: לא בעי למיטרח ציבורא [רצה להטריח את הציבור] שיצטרכו לפנות לו מקום. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד [היה עושה], שכשהיה נופל על פניו היה נופל מלוא קומתו על הרצפה, ולא כפי שנהגו האחרים שרק היו מטים עצמם (כעין נפילה סמלית) על הצד. ולכן היה מותר להם ליפול על פניהם. וכדברי עולא, שאמר עולא: לא אסרה תורה בהשתחויה אלא כשהיא בפישוט ידים ורגלים בלבד.
The Gemara comments: If so, Rav should have gone to where the rest of the congregation was standing and fallen on his face there. The Gemara responds: He did not want to trouble the congregation to make room for him. And if you wish, say the following: Rav would stretch out his arms and legs and fully prostrate himself on the ground, whereas the others would merely bend their bodies as a symbolic gesture but would not prostrate themselves on the ground. And this is in accordance with the opinion of Ulla, as Ulla said: The Torah prohibited bowing down upon a stone floor only when it is done with outstretched arms and legs.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְלִיפּוֹל עַל אַפֵּיהּ וְלָא לֶיעְבֵּיד פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם לָא מְשַׁנֵּי מִמִּנְהֲגֵיהּ.

The Gemara challenges this response: Rav should have fallen on his face without stretching out his arms and legs. The Gemara answers: He did not want to change his usual custom of full prostration, and where he was standing he could not fully prostrate himself in his usual manner because there the floor was of stone.
רי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא משני – לא היה רוצה לשנות ממנהגו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

ושואלים: אם כן, וליפול [ושיפול] על אפיה [פניו] ולא ליעביד [יעשה] פישוט ידים ורגלים! ומשיבים: לא היה משני ממנהגיה [משנה ממנהגו] הקבוע לו בצורת נפילת אפים, ובאותו מקום לא יכול היה לעשות כן משום שהיתה שם רצפה של אבנים.
The Gemara challenges this response: Rav should have fallen on his face without stretching out his arms and legs. The Gemara answers: He did not want to change his usual custom of full prostration, and where he was standing he could not fully prostrate himself in his usual manner because there the floor was of stone.
רי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְאִיבָּעֵית אֵימָא אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי כִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר ואֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לִיפּוֹל עַל פָּנָיו אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲנֶה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן דִּכְתִיב {יהושע ז׳:י׳} וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל יְהוֹשֻׁעַ קוּם לָךְ [וְגוֹ׳].

And if you wish, say a different reason as to why Rav did not fall on his face: An important person is different, in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said: An important person is not permitted to fall on his face in public unless he knows that he will be answered like Joshua bin Nun in his time, as it is written: “And the Lord said to Joshua: Get up; why do you lie upon your face?” (Joshua 7:10). It is a disgrace for a distinguished person to fall on his face and have his prayers unanswered. Consequently, Rav did not prostrate himself in public.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריר׳ ישמעאל בן חכמוןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איבעית אימא אמאי לא נפיל רב אאפיה משום דר׳ אלעזר דאמר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו בצבור אלא אם כן נענה כיהושע בן נון שנאמר ויאמר י״י אל יהושע קום לך וגו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיבעית אימא – לא היה רגיל ליפול על פניו כלומר שהיה אדם חשוב ואינו נופל על פניו.
אא״כ נענה – כלומר אא״כ בטוח במעשיו שהוא נענה בתפלתו.
למה זה אתה נופל על פניך – אלמא אין לו לעשות.
אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו – בירושלמי מפרש היכא שמתפלל בשביל הצבור אבל בינו לבין עצמו שפיר דמי.
רשאי ליפול על פניו. לבזות עצמו בפני הצבור לבקש עליהם רחמים, אלא אם כן יודע בעצמו שהוא חשוב כיהושע, שאמר לו קום לך למה זה אתה נופל על פניך וגו׳, נמצא שנענה, וכיון שנענה כבוד הוא לו ולא בושת, אבל אם אינו חשוב כל כך, שמא לא יענה ויתבייש.
אין אדם רשאי ליפול על פניו כו׳. ירושלמי1 ר׳ ינאי זעיר׳ בשם אבהתיה כל מי שאינו כשר כיהושע שאם יפול על פניו יאמרו לו מן השמים קום לך אל יפול ולבד יחיד על ציבור.
אא״כ נענה כו׳. אא״כ בטוח במעשיו שנענה בתפילתו2.
1. ירושלמי תענית ב׳:ו׳ והביאוהו התוס׳ ד״ה אין אדם חשוב שדוקא היכא שמתפלל על הציבור אבל בינו לבין עצמו שפיר דמי. ועיין בהשגות הראב״ד (פ״ה מהל׳ תפלה הי״ד) שכתב ובלבד יחיד על הציבור ואית דגרסי ובלבד יחיד בציבור עכ״ל. ועיין בר״ן (דף יג,א ד״ה אין אדם) שכתב כשמרבה בתחנונים על עסקי ציבור ובציבור דהויא ליה כיסופא.
2. כ״פ רש״י ד״ה אא״כ נענה. וברמב״ם (פ״ה מהל׳ תפלה הי״ד) כתב אא״כ יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע.
אמר ר׳ אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אחר תפלתו להתחנן. אלא אם כן נענה כיהושע פירוש אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק גמור כיהושע ומיד נענה, הוא שיכול לכבוש פניו בקרקע. שנאמר ויאמר יי׳ אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך. אמרו רבותינו הגאונים1 שבצבור הוא שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו לבקש עליהם רחמים אלא אם כן יודע בעצמו שנענה כיהושע אבל אם אינו חשוב כל כך לא יכבוש פניו בקרקע שמא לא יענה ונמצא שמתבייש. והר״ם במז״ל (פ״ה מהלכות תפילה הי״ד) לא הפריש בין צבור ליחיד ואע״פ שמעשה יהושע בציבור היה, ואע״פ שאמרנו רבא2 איקלע לתענית צבור נפול כולי עלמא על אפיהו ואיהו לא נפל על אפיה וכו׳ ואמרינן ולינפול על אפיה. ופשטינן אדם חשוב שאני דאמר ר׳ אלעזר וכו׳ נראה מכאן שאפילו יחיד אם אינו חשוב כיהושע אינו רשאי לכבוש פניו בקרקע ואפילו לא היה בציבור שהרי רבא לא היה שליח ציבור כדי שנחוש שמא יתבייש אם יפול על פניו וכיון שלא היה שליח צבור שנראה ששמו הציבור פניהם עליו אפילו יפול על פניו בכלל הצבור שנפלו על פניהם אינו נ⁠[י]⁠כר ועוד (האי) [הא] אמרנו אמר ר׳ חייה בריה דרב הונא3 אנא חזינא להו לאביי ורבא דכי נפלו אאפיהו מצלו אצלויי. כלומר נוטים מעט על צדיהם ואינם כובשין פניהם בקרקע אלמא לא שנא בין צבור ליחיד. ויש מרבותינו המפרשים4 שכשנופל אדם על פניו נוטה מעט לצד שמאלו, והר״ם במז״ל (פ״ה מהלכות תפלה ה״ד) לא כתב לצד שמאלו שהרי התלמוד לא אמר אלא דמצלו אצלויי, ובגמרא נמי אמרינן ת״ר קידה על אפיים שנאמר ותקוד בת שבע אפים ארצה, כריעה על ברכים שנאמר קם מלפני מזבח יי׳ מכרוע על ברכיו, השתחויה זה פשוט ידים ורגלים עד שנמצא מוטל על פניו ארצה. שנאמר הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה, ואמר הר״ם במז״ל (שם ה״ה) כשהוא עושה נפילת אפים אחר התפילה יש מי שהוא עושה קידה ויש מי שהוא עוש⁠[ה] השתחויה ואסור לעשות השתחויה על האבנים אלא במקדש. ואמרינן בגמרא בארצכם אין אתה משתחוה על האבנים דכתיב (ויקרא כו,א) ״ואבן משכית לא תתנו בארצכם״ ומתרגמינן ״ואבן סגדא לא תתנון בארעכון״ וכבר ביארנו ענין זה בפרק אין עומדין להתפלל5.
פיסקה. זה הכלל וכו׳ זה הכלל סימנא בעלמא הוא דיהב לך דלא תימה יום טוב ומועד כי הדדי נינהו.
1. כ״כ בר״ח תענית טו,א, וברש״י תענית יד,ב וכ״כ בר״ן על הרי״ף כאן. ובירושלמי תענית פ״ב ה״ו ״ובלבד מיד על הצבור״. ובשו״ע או״ח קלא ס״א כתב ״כשמתפלל על הצבור״. ובפירוש רבינו לתענית סוף פ״ק הביא דעה זו בשם ״ויש מי שפירש״ וכתב ׳והנראה מדברי הר״ם בזה״ל שאפילו ביחיד׳ וכו׳.
2. לפנינו ׳רב׳, ובדק״ס לא הביא בזה שינוי. וגם להלן ד״ה ופשטינן אדם חשוב, העתיק רבינו ׳רבא׳.
3. לפנינו ׳רב חייא בר אבין׳. ובדק״ס לא הביא בזה שינוי.
4. ר״י מלוניל.
5. מכאן שרבינו כתב פי׳ לברכות ואינו בידינו, וגם בפירוש רבינו לעירובין עמ׳ נב ובפירושו לב״ב עמ׳ ק״מ ציין למש״כ במסכת ברכות.
אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון. ואמרו בירושלמי דדוקא היכא שמתפלל בצבור ובצבור, דאי לא נענה כסיפא ליה מילתא ומהרהרים אחריו לומר שאינו הגון.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

אין אדם חשוב רשאי ליפול כו׳ כיהושע כו׳ מפורש פרק קמא דתענית:
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר מדוע לא נפל על פניו: אדם חשוב שאני [שונה] וכדברי ר׳ אלעזר. שאמר ר׳ אלעזר: אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו בפני הרבים אלא אם כן יודע שמעשיו רצויים לפני ה׳ ויהיה נענה בתפילתו כיהושע בן נון בזמנו, דכתיב [שנאמר]: ״ויאמר ה׳ אל יהושע קם לך למה זה אתה נופל על פניך״ (יהושע ז, י), ומי שאינו בטוח שייענה מיד, הרי יש בכך פחיתות כבוד שהוא מתפלל ואינו נענה.
And if you wish, say a different reason as to why Rav did not fall on his face: An important person is different, in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said: An important person is not permitted to fall on his face in public unless he knows that he will be answered like Joshua bin Nun in his time, as it is written: “And the Lord said to Joshua: Get up; why do you lie upon your face?” (Joshua 7:10). It is a disgrace for a distinguished person to fall on his face and have his prayers unanswered. Consequently, Rav did not prostrate himself in public.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריר׳ ישמעאל בן חכמוןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) תָּנוּ רַבָּנַן קִידָּה עַל אַפַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר {מלכים א א׳:ל״א} וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ כְּרִיעָה עַל בִּרְכַּיִם וְכֵן הוּא אוֹמֵר {מלכים א ח׳:נ״ד} מִכְּרוֹעַ עַל בִּרְכָּיו הִשְׁתַּחֲוָאָה זוֹ פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר {בראשית ל״ז:י׳} הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה.

Apropos Rav’s practice of prostrating himself, the Gemara continues with a discussion of different forms of bowing. The Sages taught in a baraita: The term kidda indicates falling upon one’s face, with one’s face toward the ground, as it is stated: “Then Bathsheba bowed [vatikod] with her face to the ground” (I Kings 1:31). Keria means bowing upon one’s knees, as it is stated with regard to Solomon: He finished praying and “he rose from before the altar of the Lord, from kneeling [mikkeroa] upon his knees” (I Kings 8:54). Finally, hishtaḥava’a, that is bowing with one’s arms and legs spread in total submission, as it is stated that Jacob asked, in response to Joseph’s dream: “Shall I and your mother and your brothers indeed come to bow down [lehishtaḥavot] to you to the ground?” (Genesis 37:10).
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן קידה על אפים כריעה על ברכים השתחויה פישוט ידים ורגלים. וכולהו מקראי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך הלך
הלךא(סוטה כב.) תנא התנאים מבלי עולם אמר רבי שמעון וכי מבלי עולם הן והלא מישבי עולם המתעסקים במשנה דכתיב הליכות עולם לו פי׳ הלכות של משנה אלא המתעסקים במשנה ואין מבררין הלכה למעשה. (מגילה כב:) תנא דבי אליהו כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות (קידושין מט) התקדשי לי בכוס זה על מנת שאני שונה חזקיה אמר הלכות ורבי יוחנן אמר תורה מיתיבי אי זו היא משנה רבי מאיר אומר הלכה רבי יהודה אומר מדרש מאי מדרש מדרש דעל התורה (ברכות כב) בעל קרי שונה בהלכות דרך ארץ פי׳ מסכת קטנה ושמה דרך ארץ ומותר לשנות בה. (יבמות לה) הלכתא כריש לקיש בהני תלת ומפורשין שס א׳ החולץ למעוברת שני דתנן (בבא בתרא קכו) המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד וכו׳ (בבא בתרא קלו פסחים עד) בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא (כריתות יג) אשר דבר ה׳ זו הלכה ביד משה זה תלמוד. הלכה כרבי אליעזר (נדה ח) פי׳ הלכה דכריתות נדה בערך תלמוד. פי׳ הלכתא דבר שהולך ובא מקודם ועד סוף או שישראל מתהלכין בו כאשר תאמר בל׳ ישמעאל אל סירה. (בבא מציעא צג) שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה (במגלת איכה קראתי למאהבי המה רמוני) שיתי לבך למסלה דרך הלכת אמר ר׳ אחא הלכתי כתיב ללמדך שכל מקום שגלו ישראל שם גלתה שכינה עמהן (א״ב תרגום כמשפט הבנות כהלכתא בנת ישראל ובל׳ גמ׳ אומרים סוגיא תרגום הלך סגי):
ערך ברך
ברךב(פסחים קה.) חוץ מברכ׳ המצות וברכת הפירות שפותח בהן בברוך ואין חותם בהם בברון ברכת הפירות פירות ממש ברכת המצות תפילין ומזוזה וציצית ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אקב״ו להתעטף בציצית. (סוכה מו.) תני תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן דברי רבי וחכמים אומרים אין מברכין עליהן אלא שחרית בלבד אתמר אביי אמר הלכה כר׳ רבא אמר הל׳ כחכמים אמר רב מרי ברה דבת שמואל חזינא לרבא דלא עביד כשמעתיה אלא כל אימת דמנח להו מברך וכן הלכתא. תנן (פסחים קכא) בירך ברכת הפסח פטר את של זבח וכו׳ תניא בתוספתא דסוף פסחים איזו היא ברכת הפסח אומר בא״י אקב״ו לאכול הפסח איזו ברכת הזבח בא״י אקב״ו לאכול הזבח. (זבחים ל״ו) מנין לניתנין בזריק׳ שנתנן בשפיכ׳ יצא ת״ל ודם זבחיך ישפך סבר לה כר״ע דאמר לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה דתנן בירך ברכת הפסח פטר את של זבח וכו׳ (פסחים קכ״א) כשתמצא לומר לדברי רבי ישמעאל זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה לדברי ר״ע לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה פי׳ קיימא לן הפסח דמו בשפיכה כדתנן כהן הקרב אצל המזבח זורק זריקה אחת כנגד היסוד והזבח כגון השלמים וכיוצא בהן דמן בזריקה ואמרי כשתמצא לומר לדברי רבי ישמעאל דאמר ברכת הפסח פוטר את של זבח ואינו צריך לברך על הזבח ברכה בפני עצמה אבל ברכת הזבח אינה פוטרת של פסח זריקה בכלל שפיכה כלו׳ הטעון זריקה אם תזרקהו בכלל שפיכה יצא אבל אין שפיכה בכלל זריקה והטעון שפיכה אם יזרקהו לא יצא אלא טעון שפיכה לדברי ר׳ עקיבא לא זו פוטר את זו (ברכות מב) בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון. פי׳ אח׳ שישלים סעודתו ונטל ידיו לברך ברכת המזון אם ביקש לשתות יין קודם ברכת המזון אינו צריך לברך בפה״ג וה״מ בשבתות ובימים טובים ובעת שיצא מן המרחץ ובשעת הקזת הדם וכיוצא בהם שאדם קובע סעודתו על היין ובדעתו לשתות אחר סעודתו וכי מברך בתחלה דעתו על כל מה שישתה אבל בשאר ימות השנה ברכת היין שלפני המזון אינה פוטרת היין שלאחר המזון אבל היין שלאחר ברכת המזון בין בזה ובין בזה צריך לברך וברכת המזון ודאי מפסק׳ וכיון דמפסקא איתסר ליה למשתי ולא שתי עד דבריך כדרבה בר מרי דבריך על היין שלפני המזון ואחר ברכת המזון. (ראש השנה כט) תני אהבה בריה דר׳ זירא כל הברכות כולן אע״פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם המוציא לחם מן הארץ ברכת היין בורא פרי הגפן שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוצי׳. ירושלמי בברכות בפרק מי שמתו׳ תני כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והא תנינן כל שאינו מחוייב בדב׳ אינו מוציא את הרבים ידי חובתן הא מחוייב אע״פ שיצא מוציא א״ר אילא שאני ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך בעי רחבה ברכת הלחם של מצה שצריך לברך המוציא ועל אכילת מצה וברכת יין של קדוש היום שצריך לברך ברכת היין וברכת קדוש היום מהו מי אמרינן כיון דחובה הוא מפיק או דילמא ברכה לאו חובה ופשטינן ליה מההיא דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש וכי הוה אתו אריסי מדברא הוה מקדש להו שמעינן מינה שאף על פי שיצא מוציא והוא הדין לברכת הלחם. כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא (ברכות לד. סוטה לח) ברכת הבית ברובה (כתובות קג) פי׳ ברכת הבית כגון הא דאמר נר לאחד נר למאה כל כי האי גוונא אין נותנין אלא כגון פת וכיוצא בה נותנין לה ואפילו בבית אביה (מגילה כב) אין אומרין ברכת אבלים וחתנים ואין מזמנין על המזון בשם פחות מי׳. ברכת אבלים ברכת רחבה וא״ר יצחק א״ר יוחנן ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין ברכת אבלים בי׳ ואין אבלים מן המנין. (כתובות ז) אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן מברכין ברכת חתנים בי׳ וחתנים מן המנין וכו. ואמר רבי יוחנן ברחבה ואסיק ברכ׳ רחבה כל ז׳ מי איכא משכחת לה בפנים חדשות כי הא דרב חייא בר אשי מקרי בריה דר״ל היה ואמרי לה מתני בריה דר״ל הוה וכו׳. פי׳ רב האי גאון ברכת רחבה מאי דבריך יהודה מתורגמני׳ דר״ל ואית ביה נפישי מילי כגון צדוק הדין וחותם דילה בא״י מחיה המתים. ומנהגא דילה הכי הוה אחר שקוברין את המת נקבצין ועומדין במעמד והוא שדה שמפטירין בה מתים ועומדין מעומד ומיושב אחורי קבורה יש להם מקום קבוע מוכן ברחבה ומכריזים ואומרים שבו יקרים שבו ויושבין וממתינין כמעט ומכריזים עמדו יקרים עמודו ועומדים למקום אחר ומכריזים שבו יקרים שבו ובאותה עמידה ובאותה ישיבה מנחמין את האבל בין שאבלין עוברין וכל העם עומדין ובין שאבלין עומדין וכל העם עוברין במקום שרגילים לעמוד בשורה ובין שיושבין ואין מנחמין בעמידה אלא בישיבה כמנהגנו עכשיו כשאר העם אבל בראשונים מנהג לעמוד בשורה ואבלין עוברין ומקודם ישיבה ראשונה מאחרי הקבורה לאלתר מברכין ברכת רחבה קודם עטיפת ראש האבל ומאלתר עוטפין את ראשו לומר שחלה עליו אבילות וי״ל ברכת רחבה כמה שערים בצידוק הדין וכל אחד מוסיף מחכמתו ואין מנהג ברכת רחבה בבבל. תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני ויקרא יעבץ אל ה׳ ויאמר אם ברך תברכני. (תמורה טו) מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו. (בגמ׳ דפרק יש בערכי׳) ברוך שחלק מכבודו למלכי׳. (בילמדנו ראה החילותי) הרואה את המלך כך חייב לברך. ברכת לבנה בא״י אשר במאמרו ברא שחקים וכו׳. (סנהדרין מ״ב) בסוף גמ׳ דפרק היו בודקין מפני מה מברכין על האור במוצאי שבת מפני שהיא תחלת ברייתה רבי הונא בשם רבי יוחנן אמר אף מוצאי יום הכפורים מברכין מפני ששבת האו׳ כל היום (וב״ר פרש׳ יא ויב ובסוף פר׳ כג ובברכות ירושלמי) בפרק אלו דברים בגמ׳ בית שמאי אומרים שברא מאור האש:
א. [גאנג. ארט. פערכהייט. רעכט געריכטס ארדנונג.]
ב. [זעגענען בענטשען.]
קידה – האמורה בכל מקום אינה אלא על אפים.
ארצה – משמע כולו שטוח ארצה.
קידה על אפים – לא מכח הקרא הוא מפיק לה דהא כתיב נמי (ישעיהו מט) אפים ארץ ישתחוו לך אלא הכי גמיר ליה מרביה דגבי לשון קידה שייך אפים.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

קידה על אפים וכה״א וכו׳ וכתבו התוס׳ תימה כו׳ ויש לומר דמגמרא כו׳ עכ״ל. ואין זה מספיק כיון דאשכחן בקראי השתחואה על אפים וכן בכריעה וכן ארצה אשכחן גבי קידה והנראה ליישב כל זה כי כל שלשה חלוקות הנזכרים הכא מבוארים מתוך הכתובים והוא אין ספק כי כל אחד מהג׳ חלוקות היו על כל פנים באפים דבכולן כתיב אפים והכריעה דבר נוסף על הקידה כי הקידה אינו רק שמשתטח פניו לארץ ולא גופו כפירוש רש״י פרק החליל והכריעה היא דבר נוסף שנשתטח פניו לארץ וגם רגליו בכריעה על הארץ אבל לא שאר הגוף נוסף עליו השתחוואה שהוא משתטח פניו לארץ וגם רגליו בכריעה וגם גופו לארץ וזו היא פישוט ידים ורגלים וכל זה מוכח מתוך הכתובים דמצינו בכל המקרא קידה קודם השתחואה וכן הכריעה קודם השתחויה שנאמר כורעים ומשתחוים להמן וגו׳ וכל זה מוכח מתוך המקראות בכתוב ולא נקט הני קראי אלא לסימן בעלמא דבקידה כתיב אפים ובכריעה ברך ובהשתחואה ארצה:
כיון שהזכרנו דרכי השתחויה, מביאים מה ששנו חכמים בענין זה. תנו רבנן [שנו חכמים]: ״קידה״ שנאמרה בכל מקום, היא על אפים שמתכופף על פניו, שנאמר: ״ותקד בת שבע אפים ארץ״ (מלכים א׳ א, לא). ״כריעה״, היא על ברכים, וכן הוא אומר: ״מכרע על⁠־ברכיו״ (מלכים א׳ ח, נד). ״השתחואה״זו פישוט ידים ורגלים, שנאמר: ״הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה״ (בראשית לז, י), משמע שהמשתחוה שוכב כולו על הארץ.
Apropos Rav’s practice of prostrating himself, the Gemara continues with a discussion of different forms of bowing. The Sages taught in a baraita: The term kidda indicates falling upon one’s face, with one’s face toward the ground, as it is stated: “Then Bathsheba bowed [vatikod] with her face to the ground” (I Kings 1:31). Keria means bowing upon one’s knees, as it is stated with regard to Solomon: He finished praying and “he rose from before the altar of the Lord, from kneeling [mikkeroa] upon his knees” (I Kings 8:54). Finally, hishtaḥava’a, that is bowing with one’s arms and legs spread in total submission, as it is stated that Jacob asked, in response to Joseph’s dream: “Shall I and your mother and your brothers indeed come to bow down [lehishtaḥavot] to you to the ground?” (Genesis 37:10).
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) לֵוִי אַחְוִי קִידָּה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי וְאִיטְּלַע.

The Gemara relates that Levi once demonstrated the form of kidda that was performed by the High Priest before Rabbi Yehuda HaNasi. This bowing was especially difficult, as it involved bending from the waist until his head reached the ground, supporting his body with his thumbs, and then rising at once. In the course of his demonstration, Levi dislocated his hip and became lame.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לוי אחוי קידה קמיה דר׳ ונפל ואיטלע והאי גרמא ליה והא״ר אלעזר לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה כו׳ ואסיקנא בתחלת ר׳ ישמעאל רבי אמי בשם רבנן דתמן לא התירו השתחויה אלא לתענית צבור ובלבד על הצד. ר׳ ינוי זעירא בשם אבהתיה כל מי שיפול על פניו ואינו כשר כיהושע [שאם יפול על פניו] יאמר לו מן השמים קום לך אל יפול ובלבד יחיד על הצבור. רב מפקד בבי׳ רב אחא. ורב [אמי] מפקד לאינש בייתיה כד דהוון נפקין לתעניתא לא תהוון רבעין כאורחכון. ר׳ יונה ורב אחא רבעין על סטרהון. אמר ר׳ שמואל חמית ר׳ אבהו רבע כי אורחיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אחוי קידה – נועץ גודליו ונשען עליהם ושוחה עד שנושק את הרצפה וזוקף ומתוך שאינו יכול להשען על גודליו ואין ידיו מסייעות אותו בזקיפתו וצריך להתאמץ במתניו ומתוך כך נצלע בבוקא דאטמא.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

לוי אחוי קידה קמי דר׳ ואטלע – פי׳ כי מצד שנועץ גודליו בארץ וכשזוקף הוא מתחז׳ על מתניו תקע כף הירך למי שאינו בקי ולוי בקי בדבר היה אלא לפי שהטיח דברים כלפי מעלה ניזוק בשעת הסכנה והיינו דאסיקנא הכא דהא והא גרמא ליה ומה שהטיח דברים הוא מ״ש בסדר תעניות לוי גזר תעניתא ולא אתא מטר אמר לפניו רבש״ע עלית למרום וישבת בשמי מרום ואי אתה משגיח על בניך וכו׳.
הא דא״ר חייא בריה דר׳ הונא חזינא להו לאביי ורבא דמצלו אצלויי – פי׳ אדר׳ אליעזר קאי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ולפי׳ אביי ורבא לא היו נופלים על פניהם בארץ המתעטף ומסתיר פניו בארץ זהו עקר נפילת אפים שאינו לא קידה ולא פישוט ידים ורגלים כדמוכח לעיל בהדיא אלא מצלו אצלויי במקומם כמו שאנו עושים היום ובמסכת ברכות מייתי לה גבי רצפה של אבנים שאסור להשתחוות עליה דאביי ורבא אצלו מצלויי שלא כמשתחוים שלא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים לגמרי בעין השתחויה שבמקדש והא איתא ודכוותה בעלמא.
מסופר, כי החכם לוי אחוי [הראה] קידה כפי שהיה עושה כהן גדול, קמיה [לפני] רבי, וקידה זו היתה מסובכת ביותר, שהיה הכהן הגדול נועץ אגודלי רגליו בקרקע ונשען עליהם ומתכופף מלוא קומתו עד שמגיעים פניו לקרקע ומזדקף בבת אחת בלא סיוע ידיו, ורצה להראות כיצד הדבר נעשה, ואיטלע [נעשה צולע] שנקע את ירכו מחמת המאמץ.
The Gemara relates that Levi once demonstrated the form of kidda that was performed by the High Priest before Rabbi Yehuda HaNasi. This bowing was especially difficult, as it involved bending from the waist until his head reached the ground, supporting his body with his thumbs, and then rising at once. In the course of his demonstration, Levi dislocated his hip and became lame.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וְהָא קָא גְּרַמָא לֵיהּ וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְעוֹלָם אַל יָטִיחַ אָדָם דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה שֶׁהֲרֵי אָדָם גָּדוֹל הֵטִיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאִיטְּלַע וּמַנּוּ לֵוִי הָא וְהָא גְּרַמָא לֵיהּ.

The Gemara asks: Was it this that caused Levi to become lame? Didn’t Rabbi Elazar say: A person should never speak impertinently toward God on High, as a great man once spoke impertinently toward God on High and he became lame? And who was he? Levi. The reason Levi became lame was because of the way he spoke to God (see Ta’anit 25a), not due to having performed kidda. The Gemara answers: Both this and that caused Levi to become lame. Since he spoke impertinently toward God, he was worthy of punishment, and he therefore suffered an injury while exerting himself to perform kidda.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הטיח דברים כלפי מעלה – במסכת תענית עלית למרום ואין אתה משגיח על בניך.
הא והא גרמא ליה – לפי שהטיח נתקלקל בשעת הסכנה.
ושואלים: והא קא גרמא ליה [וכי זו הקידה שהראה היא שגרמה לו] שבגללה נעשה צולע? והאמר [והרי אמר] ר׳ אלעזר: לעולם אל יטיח (ישליך) אדם דברים כלפי מעלה, כלומר, אל יאמר אדם דברים חריפים ודברי תרעומת בתפילתו, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע [נעשה צולע] ומנו [ומי הוא] — לוי. ואם כן, הלא צליעתו של לוי באה לו כעונש על מה שאמר בתפילתו (ראה תענית כה,א)! ומשיבים: הא והא גרמא ליה [זו וזו גרמה לו], שכיון שהטיח דברים היה ראוי לעונש, ולכן אירעה לו תקלה בשעת מאמץ.
The Gemara asks: Was it this that caused Levi to become lame? Didn’t Rabbi Elazar say: A person should never speak impertinently toward God on High, as a great man once spoke impertinently toward God on High and he became lame? And who was he? Levi. The reason Levi became lame was because of the way he spoke to God (see Ta’anit 25a), not due to having performed kidda. The Gemara answers: Both this and that caused Levi to become lame. Since he spoke impertinently toward God, he was worthy of punishment, and he therefore suffered an injury while exerting himself to perform kidda.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין חֲזֵינָא לְהוּ לְאַבָּיֵי

On the topic of bowing, Rav Ḥiyya bar Avin said: I saw Abaye
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב חייא בר אבין: חזינא להו [ראיתי אותם] את אביי
On the topic of bowing, Rav Ḥiyya bar Avin said: I saw Abaye
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מגילה כב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה מגילה כב:, ר׳ חננאל מגילה כב:, רי"ף מגילה כב: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס מגילה כב:, רש"י מגילה כב:, ראב"ן מגילה כב: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות מגילה כב:, ר"י מלוניל מגילה כב: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ר׳ יהודה אלמדארי מגילה כב: – מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), ר׳ ישמעאל בן חכמון מגילה כב: – מהדורת הרב אהרן גבאי, חצי גבורים ח' (אלול תשע"ה), באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), רשב"א מגילה כב: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי מגילה כב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א מגילה כב:, ר"ן מגילה כב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"א חידושי הלכות מגילה כב:, מהרש"א חידושי אגדות מגילה כב:, פני יהושע מגילה כב:, פירוש הרב שטיינזלץ מגילה כב:, אסופת מאמרים מגילה כב:

Megillah 22b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Megillah 22b, R. Chananel Megillah 22b, Rif by Bavli Megillah 22b, Collected from HeArukh Megillah 22b, Rashi Megillah 22b, Raavan Megillah 22b, Tosafot Megillah 22b, Ri MiLunel Megillah 22b, R. Yehuda Almadari Megillah 22b, R. Yishmael b. Chakhmon Megillah 22b, Rashba Megillah 22b, Meiri Megillah 22b, Ritva Megillah 22b, Ran Megillah 22b, Maharsha Chidushei Halakhot Megillah 22b, Maharsha Chidushei Aggadot Megillah 22b, Penei Yehoshua Megillah 22b, Steinsaltz Commentary Megillah 22b, Collected Articles Megillah 22b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144