בגמרא אמר ר״א האי אם שהה אם לא שהה מיבעיא ליה. ופרש״י דאדר״ח ורב המנונא קאי דהו״ל לפלוגי בין שהה ללא שהה ולכאורה פירושו תמוה דלאיזה צורך היו צריכין להזכיר אם לא שהה בפלוגתייהו אלא בפשיטות הוי ליה לאקשויי אם שהה מיבעיא ליה ולולי פרש״י היה נראה יותר דאברייתא גופא מקשי שהיה לו לחלק ולומר אם שהה חוזר לראש ואם לא שהה חוזר למקום שפסק והיינו כדפרישית בסמוך דלשני הפירושים בתוס׳ בד״ה ממתין איכא רבותא אפילו במה שחוזר למקום שפסק ואפשר דלפרש״י נמי מצינו לפרש כן דכיון דלמ״ד למקום שפסק משמע להך רבותא דפרישית א״כ מסתמא דמ״ד חוזר לראש נמי מודה ליה בהא דאיכא רבותא בהך מלתא וא״כ הו״ל לאפלוגי ולומר אם שהה חוזר לראש ואם לא שהה חוזר למקום שפסק כנ״ל ועדיין צ״ע:

בפרש״י בד״ה בה״כ קבוע שיש בו צואה כו׳ עכ״ל. ואע״ג דלקמן ובפ״ק דשבת אמרינן דבה״כ שאמרו אף ע״פ שאין בו צואה מ״מ הא מסקינן דהיינו דוקא לצלויי בגוויה אבל כנגדו לא וא״כ הכא דלענין הרחקת ד׳ אמות איירי שפיר כתב רש״י דהיינו דוקא שיש בו צואה וק״ל:

בד״ה חולץ ונפנה לאלתר ואוחז תפילין בידו כדאמרינן לקמן כו׳ עד סוף הדיבור. מבואר מלשון רש״י שאין צריך לאחוז בבגדו ובידו כר״ע בסמוך אלא דבידו לחוד סגי כב״ה וכדפסק רבי מייאשא בסמוך דהלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בימינו משמע דלא בעינן בבגדו כמו שאבאר בסמוך בלשון רש״י והיינו נמי כב״ה ולא כר״ע ולע״ד בכל סוגיית הש״ס משמע בדוכתא טובא דאשכחן כי האי גוונא דפליגי ב״ש וב״ה ור״ע וקיי״ל דהלכה כב״ה כדאיתא להדיא בס״פ המפקיד לענין שליחות יד וע״ש בחידושינו וכה״ג נמי במס׳ מ״ש פ״ב לענין כרשיני מ״ש במשנה ד׳ ובמשנה ט׳ בפורט סלע של מ״ש בירושלים ובמס׳ אהלות פ״ה בענין תנור שעינו קמורה לחוץ שבכל אלו פוסק הרמב״ם ז״ל כב״ה לגבי ר״ע ואף שהט״ז בש״ע א״ח סימן מ״ג כותב בפשיטות דלשיטות כל הפוסקים צריך שיאחז בבגדו ובידו אפילו בלא עשיית צרכיו ולכן תמה על הש״ע שכתב אוחזן בידו לבד וסיים שם שיש בזה מכשול להמעיינים בזה ולא דיקדק בלשון רש״י כאן דמשמע להיפך כדפרישית ובאמת נ״ל דמלשון הרי״ף והרא״ש ז״ל נמי לא פסיקא לן דמצריכו בבגדו ובידו דנהי שהביאו לשון הברייתא ומסיימו בה באותה שעה התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס אפ״ה אין בזה ראיה כיון שהביאו תיכף ומיד בתר הכי מימרא דרבי מייאשא בריה דריב״ל דהלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בידו בימין א״כ ממילא משמע דבידו לחוד סגיא ומה שכתבו לעיל מיניה בבגדו ובידו לישנא דהאי ברייתא נקטא וכיון שהוצרכו להביא הך ברייתא לאשמעינן דלא יניחם בחורין הסמוכים לר״ה מש״ה סיימו בה לישנא דברייתא וסמכו עצמם בפסק הלכה אמימרא דרבי מייאשא כדפרישית אלא דבלשון הרמב״ם פ״ד מהלכות תפילין מבואר דמצריך בבגדו ובידו וכן כתב רבינו יונה ז״ל מ״מ ממאי דפרישית נקטינן מיהו שאין כאן מכשול כ״כ אם אוחזן בידו לבד כיון שרש״י כ״כ להדיא דלישנא דרבי מייאשא נמי משמע הכי וסוגיית הש״ס מסייע להא דקי״ל בכל דוכתא הלכה כב״ה לגבי ר״ע ועיין מה שכתבתי בזה בפסחים במשנה דר״ח סג״ה ועיין עוד בסמוך ובק״א ודו״ק:

בא״ד ובקבוע נמי אוחזן בידו כו׳ שבזמן שהן בראשו הן בגלוי וגנאי הדבר עכ״ל. משמע מלשון רש״י דעיקר הטעם בזה שצריך לחולצן ברחוק ד׳ אמות היינו משום דד׳ אמות הסמוכין כבה״כ דמי לענין זה ומה שמסיים רש״י בלשונו וגנאי הדבר ומשמע דאיסורא ליכא נראה שהוצרך לפרש כן משום דאמרינן בסמוך איבעיא להו מהו שיכנס אדם לבה״כ קבוע להשתין מים דמשמע מינה דעל הכניסה לבה״כ גרידא ליכא קפידא ליכנס בתפילין ומכ״ש לענין הרחקת ארבע אמות לכך הוצרך רש״י לפרש שאין כאן איסור אלא משום גנאי דלפ״ז מצ״ל שפיר דכשרוצה ליכנס לבה״כ לעשות צרכיו לא החמירו רבנן לחולצן מעל ראשו דא״כ יצטרך לברך אח״כ לכשיניחם והוי כברכה שאינה צריכה ועוד דזמנין שנצרך לנקביו ויבא לידי סכנה בכך ולא גרע נמי מכבוד הבריות שהתירו חכמים אפילו במקום איסורא דרבנן כדאיתא בשבת ס״פ המוציא יין שמותר להכניס אבנים מקורזלות לבה״כ בכרמלית כ״ש הכא שאינו אלא משום גנאי נמצא דכ״ז דוקא כשאינו רוצה לחולצן מראשו אבל כשחולצן מראשו מרחיק ד׳ אמות מבה״כ קבוע ואוחזן בידו כנ״ל בשיטת רש״י ודלא כמ״ש הרא״ש ז״ל ועיין מה שכתב בעל מג״א בסי׳ הנ״ל סעיף קטן ט׳ בשם גליון ש״ע של הגאון הש״ך ודבריו נוטין קצת כמ״ש כאן בשיטת רש״י כן נ״ל ודו״ק ועיין עוד בסמוך ובק״א:

בגמ׳ אמר רבי אחאי בר רב הונא אמר רב ששת ל״ש אלא בה״כ קבוע אבל בה״כ עראי חולץ ונפנה לאלתר עיין בב״י סימן כ״ג שתמה על הרי״ף והרמב״ם והרא״ש ז״ל שהשמיטו הך מימרא דר״ש ולע״ד לא קשה מידי שהרי כתב רש״י בהא דקאמר חולץ ונפנה לאלתר היינו שאוחז התפילין בידו ולפ״ז ע״כ דר״ש לשיטתו דאמר לקמן ע״ב דלית הילכתא כהאי מתני׳ דאוסר להשתין ותפילין בידו דב״ש היא משא״כ למאי דמסקינן לקמן מילתא דר״ש בתיובתא דקיי״ל דאסור להשתין ותפילין בידו א״כ ממילא אידחי לן נמי הך מימרא דר״ש ממאי דקאמר בבה״כ עראי חולץ ונפנה לאלתר דכיון שאסור להכניסן בידו וצריך לחולצן וממילא צריך לחולצן ברחוק ארבע אמות ואף דלפי מה שכתבתי בסמוך לא יתכן לפרש כן אלא לשיטת רש״י ולא לשיטת הרא״ש מ״מ בלאו הכי צריך ליישב שיטת הרא״ש דלא תקשי עליה הך קושיא דבעל הש״ך ודעתי לבאר אי״ה בק״א. ולע״ד ממקומו הוא מוכרע דטעמא דד׳ אמות היינו כפירש״י משום דגנאי הדבר ליכנס לארבע אמות של בה״כ אפילו בלא עשיית צרכיו דאי ס״ד דטעם משום עשיית צרכיו דוקא כפירוש הרא״ש א״כ למה החמירו להרחיק ד׳ אמות כשהוא יוצא ולמה לא התירו להניחם לאלתר אע״כ דטעמא משום ה״ט גופא דארבע אמות של בה״כ כבה״כ דמי כשהן מגולין כיון דבבה״כ בשדות איירי כמ״ש הפוסקים ועדיין צ״ע ודו״ק:

בפרש״י בד״ה ואוחזן בימינו שלא בבגדו כדי שלא יפלו עכ״ל. כבר כתבתי בסמוך דלפרש״י בידו לחוד סגיא דא״א לפרש דלא אתא למעוטא דבבגדו לחוד לא סגי דא״כ הו״ל לפרש ולא בבגדו מדכתב שלא בבגדו משמע דאדרבא בידו ובבגדו גרע טפי דאכתי איכא למיחש כדי שלא יפלו ובעיקר פירושו ודאי לכאורה לישנא דרבי מייאשא גופא הכי משמע שלא הזכיר בבגדו כלל ועוד מדקאמר רבי מייאשא הלכה גוללן כו׳ משמע הלכה מכלל דפליגי והא ודאי דבמאי דקאמר גוללן כמין ספר ובהא דקאמר נמי בימינו כנגד לבו לא אשכחן מאן דפליג אלא רבי מייאשא גופא מסברא דנפשיה קאמר הכי ובכי האי גוונא לא שייך לומר הלכה וא״כ אי ס״ד דרבי מייאשא בידו ובבגדו בעי הו״ל למימר הכי בהדיא ועוד דהו״ל למימר הלכה כר״ע אע״כ דלרבי מייאשא בידו לחוד סגיא אלא דבהא ודאי נמי קשיא לרש״י דא״כ הו״ל למימר הלכה כב״ה אע״כ דרבי מייאשא אתא לאשמעינן הא גופא דלב״ה דוקא בידו לחוד הוא דמהני אבל בידו ובבגדו לא ועוד נ״ל דהא דשייך בכה״ג לשון הלכה היינו משום דתרתי ברייתות דלעיל בהכי קמיפלגי דלברייתא קמייתא בידו ובבגדו בעינן כדקתני להדיא התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ולברייתא בתרייתא הא קתני בהדיא התקינו שיהא אוחזן בידו ומדמייתא תלמודא הך ברייתא בתרייתא בסוף אלמא דהלכתא היא כסוגיית הש״ס בכל מקום ובכמה דוכתי אשכחן דבעי הש״ס הי מינייהו דאחריתא ועוד נלע״ד דע״כ הך ברייתא בתרייתא דאחריתא דהא בברייתא קמייתא קתני דבתחלה היה מניחם בחורין הסמוכין לבה״כ ולא ברשות הרבים משום מעשה שהיה א״כ לפ״ז איכא למימר דמש״ה התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס ולא הוי חיישי לשמא יפלו כפרש״י כאן היינו משום דלאחר שנכנס לבה״כ לאלתר מניחם בחורין הסמוכים לבה״כ והיינו לפנים מן הגדר דלא הוי שכיחי עכברים כמו שפרש״י בסמוך ומש״ה לשעה מועטת לא חיישינן בכה״ג לשמא יפלו. משא״כ בברייתא בתרייתא דקתני איפכא דבתחלה היו מניחים בחורין הסמוכין לבה״כ וא״כ ע״כ היינו כתקנה דברייתא דלעיל שהיה אוחזן בבגדו ובידו ונכנס ומניחם בחורין הסמוכין לבה״כ אלא שלאח״כ ראו שמאותן החורין נמי היו באין עכברים ונוטלים אותם מש״ה התקינו שיהא מניחים אותן בחלונות הסמוכין לרשות הרבים והיינו משום דלא הוי חיישי לאותו מעשה דתלמיד א׳ כיון דלא שכיח ובהכי ניחא להו לחכמים טפי לחוש יותר לתקנת עכברים דשכיחא טובא אבל לאחר שראו דבאים עוברי דרכים ונוטלים אותן דהוי נמי חששא דשכיחא טובא משום הכי תיקנו דלא יניחם כלל לחורין אלא אוחזן בידו אפילו בשעה שנפנה נמצינו למידין מזה דהך ברייתא בתרייתא דאחריתא היא ומדקתני בה שיהא אוחזן בידו ולא קתני בבגדו ובידו כתקנה ראשונה דברייתא קמייתא ע״כ היינו משום דכיון שתיקנו שיהא אוחזן בידו כל הזמן אפילו בשעה שנפנה מש״ה אין לאוחזן בבגדו ובידו דחיישינן לכדי שלא יפלו בשעה שנפנה אלא דוקא בידו לחוד בעינן כנ״ל ברור לפי דקדוק לשון הברייתות ובכוונת רש״י בלשונו הצח ודוק היטב:

בגמ׳ אמר אביי ל״ש אלא בכלי שהוא כליין כו׳ והקשה הרשב״א ז״ל בחידושיו דבשבת פרק במה אשה (שבת דף ס״א) גבי קמיע משמע דאפי׳ בתפילין כיון שמחופין בעור הוי שרי ליכנס לבית הכסא אי לאו משום דשי״ן של תפילין הלכה למשה מסיני ואם כן אמאי בעינן הכי כיס טפח דהא אפילו בפחות מטפח סגיא כו׳ ע״ש שהניח בקושיא ולע״ד יש ליישב ולחלק דבעור של תפילין וקמיע שמחופין מכל צד ודבוקין בהן ממש עד שא״א לראות הקלף של התפילין כלל שיהו מגולין לבה״כ מש״ה שרי דאין גנאי בכך לתפילין מה שא״כ בכלי המיוחד לתפילין שהוא עשוי להכניס ולהוציא מהן התפילין ולשמירה בעלמא משום הכי לא מהני כיון דבטל לגבי תפילין וכמאן דליתא דמי כיון דאפשר בנקל ליטלה מתוך הכלי ויהי מגולין לבה״כ השי״ן של תפילין כנ״ל אלא דבלאו הכי לא ידענא מאי קשיא להרשב״א ז״⁠ ⁠⁠״ל מעיקרא דדינא דהתם לענין בזיונא דבה״כ ודאי הוי שרי כשמחופין בעור אי לאו משום שי״ן של תפילין מש״א כן הכא דאיירי לענין בזיונא שלא יניחם על גבי קרקע כמו שפרש״י א״כ שפיר מצינן למימר דאפילו בלא שי״ן של תפילין לא הוי מהני חיפוי עורן להפסיק בינם לבין קרקע כן נראה לי ודו״ק: