×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וּלְעָלְמָא לָא חָיְישִׁינַן וְהָתְנַן אהַנּוֹתֵן לַפּוּנְדָּקִית שֶׁלּוֹ מְעַשֵּׂר אֵת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ וְאֵת שֶׁהוּא נוֹטֵל הֵימֶנָּה מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדָהּ מַחְלֶפֶת הָתָם נָמֵי מוֹרְיָא וְאָמְרָה בַּר בֵּי רַב לֵיכוֹל חַמִּימָא וַאֲנָא אֵיכוֹל קָרִירָא.
The Gemara asks: And in general, in a case not involving one’s mother-in-law, are we not concerned about the possibility of replacement? But didn’t we learn in a mishna (Demai 3:5): One who gives dough or a pot of food to his innkeeper [pundakit] who is an am ha’aretz to bake or cook, tithes what he gives her and tithes what he takes back from her, due to the fact that she is suspected of replacing the ingredients? The Gemara answers: There too, her intentions are good, as the innkeeper rationalizes her deception and says: Let the student of Torah eat my hot food and I will eat his cold food.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ולעלמא לא חיישינן והתנן הנותן לפונדקית – כלומר אכסנית מעשר את שהוא כו׳ מפני שחשודה שמתחלפת המתקלקל כלומר מחלפת טוב ונותנת לו רע. התם בפונדקית דהיא אומרת בר בי רב אכיל חמימא ואנא איכול קרירא ומשום הכי חיישינן ואי פרכינן (לו) למה מי שנותן לשכינתו לא חיישינן לחלופי ולפונדקי׳ חיישינן לחלופי והכי תרצינן אכסניא כאן היום ולמחר הולך לדרכו:
ערך ר
רא(חולין ו:) התם מוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא. (עירובין סג.) המורה הלכה לפני רבו חייב מיתה (א״ב למה הביאו כאן ואין זה מקום העיקר וכבר הביאו בערך מוריא וגם אין מקומו שם):
א. [איין זעהען.]
ולעלמא – דליכא למימר להטיב מתכוונת.
לא חיישינן – שמא תחליף ליטול היפה לעצמה.
והתנן הנותן לפונדקית שלו – לתקן לו עיסה וקדירה.
מפני שחשודה מחלפת – והא הכא דלאו לטובה היא דאיש נכרי הוא ובמסכת דמאי תנינא לה ולא קתני המתקלקל אלמא על הגזל חשודה.
התם נמי מוריא כו׳ – התם נמי לטובה היא מתכוונת והא דלא תנא בה המתקלקל משום דאפילו אין מתקלקל נמי אם נצטנן הלחם קודם שאכלו מחלפת ליה דמוריא הוראה לעצמה לטובה אני מתכוונת בר בי רב ליכול חמימא כו׳ אבל נותן לשכנתו אין לה לחוש עליו ולא מחלפת לטובה שהרי אין סמוך עליה תמיד כאכסנאי ולהרע נמי לא חשידא אגזל.
התם נמי מוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא – פירש בקונטרס מורה הוראת היתר לעצמה לטובה אני מתכוונת בר בי רב ליכול חמימא בניחותא ואין הלשון משמע כן דמוריא משמע שמורה לעצמה היתר לעכב משלו כמו מוריא ואמרה תורא מדישיה קאכיל ועוד תנן במתניתין מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה מפני שחשודה שמחלפת רבי יוסי אומר אין אנו אחראין לרמאים ומפרש רבינו מנחם דבתמיה קאמר בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא ואני טרחתי בשבילו אבל גבי שכנתו אין לחוש לחילוף אע״פ שטורחת בשבילו דדרך שכנים שטורחים זה בשביל זה.
ומ״מ הנותן לפונדקית מעשר מה שהוא נותן לה ומה שהוא נוטל הימנה מפני שהיא חשודה להחליף מזה לזה תמיד לפי מה שרואה ענין האכסניים מה שצריך להם ואף את שלה מחלפת לפעמים לכבוד התלמידים כשהכינה להם המאכל ונמשכו במשנתם ונתאחרו עד שנתקרר נותנת להם מה שהכינה לעצמה באחרונה והם סבורים לאכול את שלהם ואין גורסין בשמועה זו ומחלפת המתקלקל שאף בלא קלקול היא מחלפת ומ״מ אם הוא דבר החוזר בעין כגון גבנה וכיוצא בה אינה חשודה להחליף:
ומוסיפים ושואלים: ולעלמא לא חיישינן [ובכלל, במקום שאין סיבה מיוחדת, אין אנו חוששים] שעם הארץ יחליף את הניתן לו? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הנותן עיסה או קדירה לפונדקית שלו שתאפה או תבשל לו — מעשר תחילה את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה (ממנה), מפני שחשודה שמחלפת! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] יש טעם מיוחד בדבר, משום שאשת עם הארץ מוריא ואמרה [מורה לעצמה היתר להחליף ואומרת]: בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא [התלמיד חכם יאכל חם ואני אוכל קר], ולכן היא מחליפה לו, אבל במקרה אחר אין חוששים להחלפה.
The Gemara asks: And in general, in a case not involving one’s mother-in-law, are we not concerned about the possibility of replacement? But didn’t we learn in a mishna (Demai 3:5): One who gives dough or a pot of food to his innkeeper [pundakit] who is an am ha’aretz to bake or cook, tithes what he gives her and tithes what he takes back from her, due to the fact that she is suspected of replacing the ingredients? The Gemara answers: There too, her intentions are good, as the innkeeper rationalizes her deception and says: Let the student of Torah eat my hot food and I will eat his cold food.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וּלְחַלּוֹפֵי לָא חָיְישִׁינַן וְהָתַנְיָא אֵשֶׁת חָבֵר טוֹחֶנֶת עִם אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ בִּזְמַן שֶׁהִיא טְמֵאָה אֲבָל לֹא בִּזְמַן שֶׁהִיא טְהוֹרָה.

The Gemara asks: And are we not concerned about replacement of the ingredients? But isn’t it taught in a baraita: The wife of a ḥaver, one devoted to the meticulous observance of mitzvot, especially the halakhot of ritual purity, teruma, and tithes,grinds grain with the wife of an am ha’aretz when the wife of the ḥaver is ritually impure with the impurity of a menstruating woman. In that case, there is no concern that she will eat her counterpart’s untithed produce, as, since she is impure she will refrain from touching the grain so that she will not render it impure. But she may not do so when she is ritually pure, due to the concern that she will eat the untithed produce.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אשת חבר טוחנת עם אשת ע״ה וכו׳ למה בזמן שהיא טמאה ולא בזמן שהיא טהורה שבזמן שהיא טמאה רגילה עם בעלה שאינה נוגעת בשום דבר ועכשיו כשהיא טמא׳ לא תגע בשום דבר לא תאכל (על הכל) מכל אשר לה מאשת ע״ה ולא חיישינן שמא תקח מן החטים או מן הקמח שלה ותתן לתוך פיה ואוכלת דבר שהוא דמאי אבל כשהיא טהורה לא תיטחן עמה שמא תקח ותתן לתוך פיה דמאי:
ולאיחלופי – לגזול לא חיישינן.
טוחנת – מסייעת להנהיג את הרחיים כשהיא טוחנת את התבואה של עם הארץ.
בזמן – שאשת חבר טמאה ליכא למיחש שמא תשכח ותתן לתוך פיה דבר שאינו מעושר דכיון דטמאה היא אינה רגילה ליגע במה שהיא עסוקה בו שמא תטמאה וסתמה עומדת מרחוק היא ולא נגעה.
אבל לא בזמן שהיא טהורה – דהואיל וסתמה נוגעת חיישינן שמא תשכח ותאכל.
אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ – פי׳ בקונטרס טוחנת תבואה של עם הארץ בזמן שהיא טמאה אשת חבר דליכא למיחש שמא תשכח ותתן לתוך פיה דבר שאינו מעושר דכיון דטמאה היא אינה נוגעת ומסתמא עומדת מרחוק וקשה דהך משנה מתניא במסכת טהרות (פ״ז) ולפי׳ הקונטרס הוה ליה למיתני במסכ׳ דמאי ועוד קשה דפי׳ דחברתה נותנת לה ואוכלת אלמא חשודה לגנוב משל בעלה ואין זה גזלה דאין הבעל מקפיד בדבר מועט כדתנן בהגוזל בתרא (ב״קדף קיט.) מקבלין מן הנשים דבר מועט לצדקה וגם זה דוחק מאד שמחלק בין אשת חבר לאשת עם הארץ דעביד איניש דמינשי ואכיל מה דיהבי ליה אבל לתת לאחרים אי לאו דרגילה בגזל לא מינשיא ועוד היאך טוחנת עמה אשת חבר הרי היא מסייעת עוברי עבירה ובסוף הניזקין (גיטין דף סא.) מוכח דאסור לרבא דמפרש מתניתין דמשאלת אשת חבר לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת עמה בעם הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן אבל בסתם עם הארץ לא כי היכי דלא תטחון עם חברתה החשודה על השביעית ולאביי דאמר רוב עמי הארץ מעשרין הן שרי לסייעה בכל ענין והכא הא אסרינן בזמן שהיא טהורה וליכא לאוקומי ההיא בזמן שהיא טמאה ודלא כרבי שמעון בן אלעזר דהא בהדיא קתני בוררת ובוררת נוגעת היא ומפרש ר״ח וכן ר״ת שבתבואה של [חבר] איירי בזמן שהיא טמאה בזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה כטמאה שאז היא נזהרת מליגע בתבואה אבל לא בזמן שמחזקת עצמה בטהורה דאז אין נזהרת מליגע בתבואה ומטמאה לה רבי שמעון בן אלעזר אומר אף בזמן שמחזקת עצמה בחזקת טמאה לא תטחון מפני שחברתה אשת עם הארץ אחר שסבורה להיות טהורה נותנת לה ואוכלת ובתוספתא דטהרות פ״ח קתני אע״פ שאינה אוכלת נותנת לאחרים ואוכלים והשתא פריך שפיר השתא מגזל גזלה תבואה של אשת חבר חילופי מיבעיא.
והתניא אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה וכו׳. פירש רש״י ז״ל שהתבואה היא של אשת עם הארץ, ומשום חשש שמא תשגה אשת חבר ותאכל שאינו מעושר נגעו בה, והילכך בזמן שאשת חבר טמאה מסייעה עמה, לפי שלמודה היא שאינה נוגעת בפירות בימי טומאתה ועומדת היא מרחוק, ולפיכך אם תסייע לטחון פירותיו של עם הארץ שהן דמאי ליכא למיחש דילמא תישתלי ותתן לתוך פיה, אבל בזמן שהיא טהורה איכא למיחש שמא תשכח מתוך טרדתה ותאכל ונמצאת אוכלת טבלים, הילכך לא תטחון עמה, ור״ש דאסר אף בזמן שהיא טמאה משום אשת עם הארץ זו תתן לתוך פיה וגוזלת משל בעלה ונותנת לה, והיינו דאקשינה השתא מגזל גזלה שזו כשנותנת מתבואת בעלה לאשת חבר גוזלת את בעלה ומגזל גזלה חלופי דקיל מינה מיבעיא דחשודה לחילוף, ומיהו אשת חבר שמקבלת ממנה אינו משום שהיא חשודה לגזול ולאכול דבר שאינו שלה, אלא שזה מצוי שעל ידי טרדת הלב אדם שוכח (לקבל) [ומקבל] מיד חברו מה שנותן לו, אבל ליקח ולתת לאחרים אינו תלוי׳ בטרדת הלב ושכחתו לולי שהיא חשודה לעשות כן במתכוין, ומר״ש בן אלעזר פרכינן. וקשה לפירושו של רבינו ז״ל, חדא, דמה שהאשה נותנת משל בעלה דבר מועט אינו גזל, וכדאמרינן בבבא קמא (בבא קמא קיט.) בשילהי פרק הגוזל מקבלין (ממנו) [מהן] דבר מועט אבל לא דבר מרובה. ואי אפשר לומר (כן) דהתם דוקא בגבאי צדקה ומשום דבעל הבית מינח ניחא ליה בהכין, אבל אחר אפילו דבר מועט אסור, דהא תנא עלה בתוספתא (ב״ק י״א:ב׳) הבן שהיה אוכל משל אביו וכן עבד שאוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ובתו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזלו של בעל הבית שכן נהגו. ותדע דאפילו במדיר את אשתו שלא תשאיל אמרו (כתובות עב.) יוציא ויתן כתובה, לפי שמשיאה שם רע בשכנותיה, ועוד דאם כן שהתבואה של עם הארץ היאך תסייע עמה אשת חבר אף בזמן שהיא טמאה, דהא מסייעת ידי עוברי עבירה, ותנן בגיטין (גיטין סא.) פרק הניזקין משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחיים ותנור אבל לא תבור ולא תטחון עמה, אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנן ומרקדת עמה, ואמרינן בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ואוקמ׳ רבא בעם הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן, כלומר עם הארץ שהוא מעשר פירותיו אלא שאינו אוכל בטהרה, אבל בעם הארץ דרבנן אסור, אלמא אסור לטחון עמה בתבואה מפני שמסייעת ידי עוברי עבירה, ואביי נמי דאוקמה לההוא דהתם בעמי הארץ דרבנן הא קאמר טעמא דסבירא ליה דרוב עמי הארץ מעשרין, הא לאו הכי אסור לסייעם.
ונראה דפירוש ר״ח ז״ל עיקר. שפירש דתבואה זו היא של חבר, ואשת עם הארץ זו היא טוחנה, ובזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטומאה מותר לטחון עמה, שאין לחוש שמא תגע בפירות ותטמאה, לפי שבימי נדתה מיהא אף היא מחזקת עצמה בטמאה ונזהרת מליגע בפירות, אבל בזמן שהיא טהורה כלומר שמחזקת עצמה בטהורה, לא תטחון עמה שמא תגע בפירות ותטמאם דכזבים שוינהו רבנן, ור״ש דאסר לפי שחברתה אשת עם הארץ אחר נותנת לה מן התבואה, ואוכלת (והם) [והתם] ודאי היא גוזלת משל אשת חבר, ולשון הירושלמי מוכיח כן, דקתני במסכת תרומות (פ״ט ה״א) אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחון מפני שמחזקת עצמה טהורה ממנה, והשתא פרכינן אפילו מדת״ק וכן פירשו בעלי התוס׳ ז״ל.
אשת חבר בזמן שהיא טהורה לא תטחון בבית אחד עם אשת עם הארץ שמא תגע בטהרותיו של חבר ותטמאם אבל אם היתה אשת חבר טמאה הרי טהרותיה טמאות ואין לחוש למגעה של אשת עם הארץ ולענין ביאור זה שאמר ר׳ שמעון בן אלעזר אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון מפני שחברתה נותנת לה ואוכלת הוא מפני חששא אחרת ופירושה שמא חברתה אשת עם הארץ נותנת לה ואחר שהיא טמאה אינה חוששת והרי יש שם חשש טבל שאין היא מרגשת בו והלכה כתנא קמא ומ״מ יש מוחים בפירוש זה שאין הדבר מוכיח שתהא היא שוכחת חשש טבל ואוכלת ומפרשים בה שאם היתה אשת חבר טהורה ואשת עם הארץ טמאה טומאה המפורסמת כגון שהיא נדה טוחנת עמה בבית אחד שאין לחוש למגעה הואיל והיא טמאה מפורסמת נזהרת היא שלא ליגע בשל אשת החבר אבל בזמן שאשת עם הארץ טהורה בעיניה לא תטחון עמה מתוך שמחזקת עצמה בטהורה נוגעת בשל חברתה ומטמאתן ולר׳ שמעון אף בזמן שאשת עם הארץ טמאה בעיניה לא מפני שמן הסתם יש שם אצלה שפחה אשת עם הארץ אחר טהורה בעיניה ונותנת לה מפירות החבר ואוכלת ונמצאת מטמאתם בנגיעתה שכך הוא דרכן כל שטהורות בעיניהן נוגעות זו בשל זו ומאכילות זו את זו ולפי׳ זה מה שאמר מיגנב גנבא פירושו משל חבר ומוריא ואמרה וכו׳ פירושו מפני שסתם הדברים רחיים של אשת עם הארץ הם שלא בחנם הלכה אשת חבר אצלה אלא מפני שהרחיים שלה והיא משכירתן וגדולי הרבנים פרשוה שאשת חבר מסייעת לאשת עם הארץ בזמן שאשת חבר טמאה שאינה רגילה ליגע בפירות מחשש שלא תטמאם ואינה באה לידי מכשול אכילה אבל טהורה שמא מתוך נגיעתה שוכחת ואוכלת ולר׳ שמעון אף בטמאה שאע״פ שאינה נוגעת חברתה אשת עם הארץ נותנת לה ואוכלת והרבה מוחים בפי׳ זה מכמה טעמים ואחד מהם שלדעתם לעולם אין אשת חבר מסייעת לאשת עם הארץ להנהיג הרחיים עמה מפני שהיא מסייעת ידי עוברי עבירה וכבר הארכנו בביאור שמועה זו יפה בסוף חמישי של גיטין:
תוס׳ בד״ה אשת חבר כו׳ בעם הארץ דרבי מאיר כו׳. נ״ב דס״ל כל שאינו אוכל חולין בטהרה הרי הוא עם הארץ אע״פ שלא נחשד כלל על המעשר כנ״ל:
תוס׳ בד״ה אשת חבר כו׳ וקשה דהך ברייתא מתנייא במסכת כו׳ ובתוספתא דטהרות קתני אף על פי שאינה אוכלת כו׳ עכ״ל ונראה לפרש דה״ק אע״פ שאינה אוכלת דכיון שהיא טומאה נזהרת מליגע בתבואה נותנת לאחרות ולא שהיא נותנת בידים שהרי נזהרת מליגע אלא שהיא שבקה לאחרות אשת ע״ה אחר שסבורה להיות טהורה לאכול מן התבואה ודקמשני תורא מדישיה קאכיל ר״ל שהיא מורה היתר שאותו חלק שראויה היא לאכול ממנה משום דתורא מדישיה קאכיל השתא שהיא טמאה יכולה ליתן כל זה לאחרות וק״ל:
ושואלים: ולחלופי לא חיישינן [ולחילוף אין אנו חוששים]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בתבואת עם הארץ בזמן שהיא (אשת החבר) טמאה, כגון שהיא נדה. ואין חשש שתאכל מן התבואה שאינה מעושרת, שכיון שהיא טמאה היא נזהרת ואינה נוגעת בתבואה, כדי שלא תטמא אותה, אבל לא בזמן שהיא טהורה, שמא תכניס לפיה תבואה שאינה מעושרת.
The Gemara asks: And are we not concerned about replacement of the ingredients? But isn’t it taught in a baraita: The wife of a ḥaver, one devoted to the meticulous observance of mitzvot, especially the halakhot of ritual purity, teruma, and tithes,grinds grain with the wife of an am ha’aretz when the wife of the ḥaver is ritually impure with the impurity of a menstruating woman. In that case, there is no concern that she will eat her counterpart’s untithed produce, as, since she is impure she will refrain from touching the grain so that she will not render it impure. But she may not do so when she is ritually pure, due to the concern that she will eat the untithed produce.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר אַף בִּזְמַן שֶׁהִיא טְמֵאָה לֹא תִּטְחוֹן מִפְּנֵי שֶׁחֲבֶירְתָּהּ נוֹתֶנֶת לָהּ וְאוֹכֶלֶת.

Rabbi Shimon ben Elazar says: Even when she is impure, the wife of the ḥaver may not grind grain together with the wife of the am ha’aretz, due to the fact that her counterpart gives her grain and she eats it without touching the rest of the grain.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ אלעזר אומר אף בזמן שהיא טמאה:
שחבירתה נותנת לה ואוכלת – אלמא שחשודה לגנוב משל בעלה ולהאכיל את חבירתה ואשת חבר אע״פ שאינה רגילה לא לאכול גזל ולא לאכול דבר שאינו מעושר חיישינן לשכחה דעביד אינש דמינשי ואכיל מאי דיהבי ליה אבל לתת לאחרים אי לאו דחשודה ורגילה בגזל לא מינשיא.
גמ׳ נותנת לה ואוכלת השתא מיגזל גזלה כו׳ יש לדקדק מאי גזילה איכא הכא דהא פועל אוכל בו מדינא בדבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה כדאמרי׳ בפ׳ הפועל וי״ל דמשמע ליה דסתמא קתני טוחנת אף בדבר דלא שייך ביה חלה ואין פועל אוכל בו כיון שנגמר מלאכתו למעשר ודו״ק:
ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון עם אשת עם הארץ, מפני שחבירתה (אשת עם הארץ) נותנת לה מן התבואה ואוכלת.
Rabbi Shimon ben Elazar says: Even when she is impure, the wife of the ḥaver may not grind grain together with the wife of the am ha’aretz, due to the fact that her counterpart gives her grain and she eats it without touching the rest of the grain.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הַשְׁתָּא מִיגְזָל גָּזְלָה חַלּוֹפֵי מִיבַּעְיָא אָמַר רַב יוֹסֵף הָתָם נָמֵי מוֹרְיָא וְאָמְרָה תּוֹרָא מִדְּיָשֵׁיהּ קָאָכֵיל.

The Gemara infers: Now that there is suspicion that the wife of the am ha’aretz steals from her husband’s grain and gives it to her counterparts, is it necessary to say that she is suspect with regard to replacing ingredients? Rav Yosef said: There too there are special circumstances, as the wife of the am ha’aretz rationalizes her behavior and says metaphorically: The ox eats from its threshing, and believes that the wife of the ḥaver is entitled to some of the grain that she is grinding.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
השתא מגזל גזלה כלומר לבעלה דאמרינן חברתה נותנת לה ואוכלת וגוזלת לבעלה חלופי מיבעיא שתחלף לאחרים טוב ברע:
אמר רב יוסף לאו חשוב גזל הוא מה שהיא נותנת לאשת חבר שטוחנת עמה דמוריא ואמרה תורא מדישיה קא אכיל. והא איתתא נמי דטוחנת עמי בדין הוא שאתן לה ועדיין לחלופי לעלמא לא חיישינן (אלא) [והלכך] הכא בשאור וכו׳ לא חיישינן:
מוריא – היתר לעצמה.
תורא מדישיה קאכיל – וזו הואיל ומסייעת אותה (זו) לא הוי גזל.
התם נמי מוריא ואמרה תורא מדישיה קא אכיל. קשיא לי אי לית ליה להאי מקשה טעמא דמוריא ואמרה, היכי ניחא ליה רישא דמתניתין דהנותן לחמותו והנותן לפונדקית, דברישא דהני מתניתין קתני במסכת דמאי פרק שלישי (משנה דמאי ג׳:ד׳) המוליך חטיו לטוחן כותי ולטוחן עם הארץ בחזקת למעשרות ולשביעית אלמא לחלופי לא חיישינן, ובגיטין (גיטין סא:) שלהי פרק הניזקין פרכינן להו אהדדי, ושנינן להו התם מוריא ואמרה, ואם כן למאן דלית ליה האי טעמא הכי ניחא ליה, והל״ל כאן ולדידך מי ניחא כדפרכינן בכמה דוכתא בתלמודא. ויש לומר דודאי מאן דמקשה הכא מהנותן לחמותו והנותן לפונדקית לאו למימרא דסבירא ליה דלחלופי חיישינן ומשום הכי אזיל ומקשה מינייהו, אלא דמקשה קשי ליה מתניתין אהדדי כדאמרן ובעא לברורי טעמא דמתניתין מאי היא, כי היכא דלא ליקשי אהדדי, וכההיא דגיטין ואזיל ומתרץ להו כולהו דבכלהו הוי משום דאיכא הוראת היתר שהוא תלה חילופה בו, ובתר דפריק להו למתניתין אהדדי פריק נמי ברייתא דבההוא טעמא גופיה תליא, ומשום בכל חדא מינייהו איכא הוראה דלא דמיא לחברתה שזו הוראתה משום כך וזו משום כך, פריך להו כלהו לגלויי ולפרושי טעם הוראתן בכל אחת מהנה, כך נראה לי.
וא״ת אמאי לא פריך ברישא מהנותן לפונדקית והדר מהנותן לחמותו, דההיא דפונדקית עדיפא לאקשויי מינה דלא קתני טעמא, דבההיא דחמותו קתני בה בהדיא טעמא כדמשני ואזיל התם כדקתני טעמא אמר רבי יהודה רוצה היא בתקנת בתה. ועוד שכך נשנו משנתינו שם במכת דמאי. יש לומר משום דההיא דחמותו היא בשילהי פירקין וסופא דכולהו מתניתין היא. פריך מינה תחלה דריש פירקין וסופיה מסוים יותר מאמצעיתו ואחר כך פריך מאידך דלעיל מינה.
ומעתה, השתא מיגזל גזלה [עכשיו, הרי, אנו מניחים שאשת עם הארץ גוזלת] ולוקחת משל בעלה ונותנת לחברותיה, וכי חלופי מיבעיא [להחליף צריך לומר] שהיא חשודה על כך? אמר רב יוסף, התם נמי [שם גם כן] יש טעם מיוחד בדבר, שמוריא ואמרה [שמורה לעצמה היתר ואומרת]: תורא מדישיה קאכיל [השור מדישו הוא אוכל], וסבורה שמותר לה לעשות כן.
The Gemara infers: Now that there is suspicion that the wife of the am ha’aretz steals from her husband’s grain and gives it to her counterparts, is it necessary to say that she is suspect with regard to replacing ingredients? Rav Yosef said: There too there are special circumstances, as the wife of the am ha’aretz rationalizes her behavior and says metaphorically: The ox eats from its threshing, and believes that the wife of the ḥaver is entitled to some of the grain that she is grinding.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן זֵרוּז בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר לִפְנֵי רַבִּי עַל ר״מרַבִּי מֵאִיר שֶׁאָכַל עָלֶה שֶׁל יָרָק בְּבֵית שְׁאָן בוְהִתִּיר רַבִּי אֶת בֵּית שְׁאָן כּוּלָּהּ עַל יָדוֹ.

§ The Gemara resumes its discussion of the statement that the righteous would not experience mishaps. Rabbi Yehoshua ben Zeruz, son of the father-in-law of Rabbi Meir, testified before Rabbi Yehuda HaNasi about Rabbi Meir that he ate the leaf of a vegetable in Beit She’an without tithing or separating teruma, as he holds that Beit She’an is not part of Eretz Yisrael and therefore is not sacred with its sanctity. And Rabbi Yehuda HaNasi permitted all the produce of Beit She’an on the basis of his testimony.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בן זירוז גרסינן שאכל עלה של ירק בבית שאן כלומר בלא מעשר אכל והתיר ר׳ את בית שאן על ידו של ר׳ מאיר כלומר דכיון דאכל ר׳ מאיר בלא מעשר ודאי לא מארץ ישראל1 בית שאן נהגו בו איסור כלומר שמעולם לא אכלו בבית שאן בלא מעשר. דרש להו מקרא הזה. כלומר ר׳ דנהג בו היתר. (וחזקיהו הוה) והוא כיתת נחש הנחשת2 אלא מקום הניחו לו אבותיו כלומר (מה לעשות גדר) [להתגדר בו] כלומר שיהא נקרא על שמו ועל ידו אף אני מקום הניחו לי אבותי מה שהיו אוסרים שאני עתיד להתיר. מזהיהין לשון גסות משרבו זהוהי הלב שלא חזרו תלמודן כל צורכן (הלב) ולא דקדקו בפני רבן כל צורכן רבו מחלוקות בישראל דאחד אוסר ואחד מתיר אחד מטהר ואחד מטמא:
1. נראה דצריך לציין אמרו לו מקום שאבותיך וכו׳ בית שאן וכו׳.
2. צ״ל בחזקיה כתיב: אלא וכו׳.
העיד רבי יהושע – הא נמי משום אין הקב״ה מביא תקלה על ידי הצדיקים נקט לה.
עלה של ירק – ולא עישר.
והתיר רבי – על פי עדות זו.
את בית שאן כולה – לאכול ירק שלה ופירות האילן בטבלן. קס״ד קסבר רבי מאיר לאו מארץ ישראל היא ומעשר דגן בחוצה לארץ הוא נוהג מדרבנן הואיל ובארץ דאורייתא אבל מעשר ירק דבארץ גופיה דרבנן לא גזור מידי בחוצה לארץ דאי מא״י היא אע״ג דרבי מאיר ורבי אחר חורבן הוו הא קיימא לן מעשר דגן דאורייתא וירק דרבנן דקדושה אחרונה דעזרא קדשה אף לעתיד לבא כדקתני התיר רבי את בית שאן מכלל דשאר מקומות נוהג בהן.
והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו – משמע דאין מעשר נוהג בחוצה לארץ וכן משמע בע״ז בפ׳ רבי ישמעאל (עבודה זרה נח:) דקאמר ריש לקיש איקלע [לבצרה] חזינהו דאכלי פירי דלא עשרו אסר להו אתא לקמיה דרבי יוחנן א״ל אדמקטורך עלך זיל הדר [דבצרה] לאו היינו בצר [דבצרה] בחוצה לארץ היא ואינה חייבת במעשר ותימה דבפרק עד כמה (בכורות כז.) מוכח כולה שמעתתא דתרומה נוהגת בחוצה לארץ ואין לומר כדפי׳ הכא בקונטרס דדוקא תרומת דגן תירוש ויצהר דהוי בארץ דאורייתא בחוצה לארץ הוי מדרבנן אבל בשאר פירות לא דהא בפ״ק דביצה (דף יב:) גבי אושפיזכניה דרבה בר בר חנה הוה ליה איסורייתא דחרדלא משמע הסוגיא דחייב במעשר ובריש כיצד מברכין (ברכות לו.) רבי אליעזר אומר צלף מתעשר האביונות והקפריסין רבי עקיבא אומר אין מתעשרין אלא האביונות בלבד ואמר רב יהודה צלף ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ופריך ולימא הלכה כרבי עקיבא ומשני ה״א אפילו בארץ קא משמע לן בחוצה לארץ ולימא כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אי אמר הכי ה״א הני מילי מעשר ירק וצלף דבארץ גופה דרבנן אבל ערלה דבארץ דאורייתא לא משמע בהדיא דמעשר ירק וצלף נוהג בחוצה לארץ ואומר ר״ת דהכא ובפרק רבי ישמעאל (ע״ז דף נח:) איירי בדמאי דאינו נוהג בחוצה לארץ כדתנן במסכת דמאי (פ״א מ״ג) מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי אבל ודאי טבל חייב בכל מקום וכן משמע דמיירי הכא בדמאי מדפריך לקמן ודילמא רבי מאיר נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר דלא שרי אלא בדמאי וקשה מירושלמי דפרק ג׳ דדמאי רבן שמעון בן גמליאל שלח ליה רבי יוסי ברבי אתרוג ואמר ליה זה בא לידי מקסרין ולמדתי ממנו שלשה דברים שהוא ודאי ושהוא טמא ושלא בא לידו אחר שהוא ודאי שפירות קסרין ודאי ושהוא טמא שמרביצין עליו מים פי׳ והוכשר ולא בא לידו אחר שאילו בא לידו אחר היה מעשר ממנו על זה ואם תאמר ודילמא עישר והוצרך להודיעו משום הכשר ויש לומר דאם לא היה אלא דבר אחד היה רבי יוסי מודיעו בפירוש ופריך וליעשר ממנו עליו ומשני אין דרך בני אדם ששולחין לחביריהן דברים חסרים ופריך ולאו מתניתין היא רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיעו משנה היא באותו פרק שר׳ יוסי מתיר לשלוח לחבירו ודאי טבל ובלבד שיודיעו שאינו מעושר ושמא היה ביד רבי יוסי אחר ומה שלא עישר לפי שהודיעו שעל כן היה אומר זה בא לידי מקסרין ומשני אע״ג דפליג אדרבנן לא הוה עבד עובדא כוותיה ופריך ולאו מפירות המותרין בקסרין הם דרבי התיר קסרין והתיר בית שאן ומשני רשב״ג קודם רבי הוה משמע דלאחר שהותר היה פטור אפילו ודאי דההוא אתרוג ודאי הוה וצ״ל ולאו מפירות דמותרין בקסרין דהתם בירושלמי בפרק ב׳ דדמאי אמרינן אלו המינין האסורין בבית שאן ואלו המינין האסורים בקסרין פי׳ משום דמאי משום דאלו מינין היו רגילין באלו המקומות לבא מא״י והידועין שלא באו מארץ ישראל פטורין משום דמאי וחייבין משום ודאי כפי׳ ר״ת ופריך והלא אתרוג מפירות המותרין שאין מביאין אותן מא״י אלא בקסרין עצמה גדל ומודו רבנן דמותר לשלוח ודאי בחוצה לארץ בהודעה ולא נחלקו אלא בטבל בא״י וא״כ מנא לן שלא בא ליד רבי יוסי אחר ואפילו היה בידו אחר היה יכול לשלוח ודאי טבל בהודעה בחוצה לארץ אפילו לרבנן ומשני דעדיין לא הותרה קסרין בימי רבי יוסי והיו מחזיקין אותה בחזקת א״י ומיהו במקום אחר מצא ר״י בירושלמי במסכת חלה פ׳ שתי נשים דירק בחוצה לארץ אינו נוהג בו לא מעשר ולא תרומה ובשאר פירות נוהגת תרומה גדולה אבל לא מעשר אבל דגן תירוש ויצהר חייבין לגמרי בין בתרומה בין במעשר והכי איתא התם אמר ר׳ יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום מאן נינהו הרובים תרגמוניא א״ר זעירא רב יהודה בשם שמואל אומר חלת חוצה לארץ ותרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש ר׳ אבא בשם רבי שמואל אמר לא חשו אלא לתרומת דגן תירוש ויצהר ומשמע דקאי אר׳ יוחנן דאמר דבגולה היו מפרישין תרומות ואתא רבי אבא לאשמועינן דדוקא בדגן תירוש ויצהר היו מפרישין תרומות ומעשרות ולאו דוקא נקט תרומה דהוא הדין מעשר אבל שאר פירות לא חשו לענין מעשר אלא לתרומה גדולה כמו שמפרש רבי שילא בשם ר״ש אח״כ ר׳ שילא בשם ר״ש אמר לא חשו אלא לתרומה גדולה אבל לירקות אפילו לתרומה גדולה לא חשו דתני איסי בשם רבי עקיבא מעשרות לירק מדבריהם פירוש שאין להם אסמכתא מן הפסוק כמו שיש לשאר פירות דאסמכו רבנן אקרא ולפי זה לא קשיא מידי מהך דשמעתין דרבי מאיר אכל עלה של ירק וההוא דמסכת ע״ז דאכל פירי דלא מעשרן בשאר פירות קאמר שהורמה מהן תרומה גדולה אבל לא מעשר ובברכות (ברכות לו.) לא גרסינן ירק דבצלף איירי ולאו ירק הוא ול״ג נמי מעשר אלא הני מילי גבי צלף דכל שאר פירות אינו נוהג מעשר אלא תרומה וכן הוא בספרים מדויקים ואההיא דבירושלמי דקאמר שבאו הרובין ובטלום סמכינן עכשיו שאין אנו מפרישין תרומות ומעשרות ור״ת מפרש דאין השדות חשובות כמו שלנו לפי שנותנין מהן מס ולפי זה בימיהם לא היו מפרישין אלא מהנהו דלא יהבי טסקא דאיכא דלא יהבי כדאמר בהמקבל (ב״מ קי.) ארעא דלית לה כרגא וטסקא מאי ועוד יש לפרש שמא הרחוקים מארץ ישראל כמונו לא תקנו חכמים ועוד יש מפרשים שנמצא בירושלמי דהא דקאמר דמכזיב ולהלן פטור מן הדמאי לאו דוקא דמאי אלא אף מן הודאי ואהא סמכינן.
כללא דנקטינן מהאי שמעתין. ממאי דאיתמר עלה מסקנא דשמעתין דלחלופי לא חיישינן, בסתם אנשים שלא נודעו לנו בגזלנים, ולפיכך מפקידין פירות מעושרים אצל מי שנחשד על המעשרות ואינו חושש, וכן גבינה אצל מי שנחשד שאינו משתמר מגבינת הנכרים, וכן פת אצל מי שנחשד לאכול פת של (ב״ב דנכרי) [בעל הבית נכרי] וכן נותנין לו גבינה לבשל בו תבשיל ואינו חושש שמא יחליפנו. ונראה שגם כן מותר לתת לחייטים ישראלים חיטין של קנבוס ואינו חושש שמא יחליפנו בשל פשתים, אף על פי שחשוד לתפור בגדיו בפשתים. אלא שיש להתישב בדבר, לפי שיש בו כדי להחמיר מפני שיש טורח בתפירת קנבוס מתפירת פשתים, ומאחר שקל איסורו בעיניו שמא כדי להקל טרחו מחליפו לו, וכמו שאמרו במשנה (דמאי פ״ב מ״ב) ר׳ יהודה אומר המתארח אצל עם הארץ נאמן אמרו לו על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על אחרים, וכאן אף על פי שאינו חשוד להחליף מחמת חליפיו מכל מקום מחמת טורחו הוא מחליף ותופר. ומכל מקום אסור לו לתפור בחוטי קנבוס שלו וכדאמרינן הכא כיון דא״ל עשי לי משליכי כמאן דעריב איהו בידים דמי, דאף כאן כיון שהוא רגיל לתפור בכך ואינו חושש לתפור גם בזה אינו מחזר על הקנבוס אלא אחר המצוי לו והנקל בטרחו, דגבי מעשר מי לא עסקינן דאמר לה עשי לי משליכי וטלי מעשר ואפילו הכי חושש הכי נמי לא שנא, וכן האומר לחברו (לחשוד) [החשוד] על אכילת גבינה של נכרים עשה לי תבשיל מגבינה כשרה או קח לי מגבינת היהודים הבדוקים שחזקת מי שחשוד בכך שאינו קפיד ליקח בין מזה ובין מזה והחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו.
מיהו ודאי אם אמר לו קח מישראל פלוני והביא לי, נאמן בכך, דמירתת שמא יתפס בזה כגנב, וכן שנינו במסכת דמאי פ׳ ד׳ (מ״ה) האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא מעשר אינו נאמן, מאיש פלוני הרי זה נאמן. הלך ליקח ממנו אמר לו לא מצאתיו לקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן.
וכן אם הביא לו מתנה בשם אחד הבדוקין אצלו אוכל ואינו חושש, דכיון דקיימא לן דאינו מחליף למאי ניחוש ליה, ואי משום חשש שמא משלו הוא נותן לו, אין אדם עשוי ליתן משלו בשם אחר, ועוד שאם אתה חושדו בכך הרי את חושדו כנכרי גמור שמתכוין ומתנכל להכשיל ולהעבירו, ובמה דברים אמורים במי שלא נחשד על הגזל, אבל מי שנחשד על הגזל כל שכן שהוא חשוד להחליף וכדאמרינן הכא השתא מגזל גזל חלופי מיבעיא.
וכן מי שהוא חשוד לעבירות שאין רוב עם הארץ חשודים, אין זה כי אם מדרך המרד והפשיעה ואין מפקידין [אצלו] אלא בשתי סימנין דברים של תורה ושל רבנן בחותם אחד, כדאיתא בעבודה זרה (פ״ג) (ע״ז לט.) בחותם אחד שרי, ומפרשי לה קצת דרבוותא ז״ל בישראל חשוד.
וכן הנותן לחמותו או לפונדקית שהן חשודין להחליף משום תקנתו של זה, אסור לומר להם לבשל גבינה או כל דבר שהן חשודות לו, כדאמרינן הכא.
ומיהו כל דבר שהוא מפקיד אצלו להחזיר לו בעינו כגון שמפקיד אצלו גבינה לשמור אותה עד שיבא מבית המרחץ או מבית הכנסת מותר, דכיון שאינו דבר המתפסד ומתקלקל אצלה לא תחליפנו ולא תמיד אותו טוב ברע.
תנן בבכורות (בכורות מה:) הנושא נשים בעבירה פסול עד שידיר הנאה, והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהיה מטמא למתים, ואמרינן עלה בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ופרקינן התם יצרו תקפו הכא אין יצרו תוקפו.
והתיר רבי את בית שאן על ידו. פירש רש״י ז״ל דקסבר רבי מאיר דבית שאן לאו מארץ ישראל היא, ומעשר דגן דבארץ מתעשר דבר תורה בחוצה לארץ מתעשר מדרבנן, אבל ירק דבארץ גופיה אינו אלא מדרבנן בחוצה לארץ פטור לגמרי, דלא גזר בחוצה לארץ עליו כלל, דאי קא סבר דבית שאן מארץ ישראל היא, אף על גב דר״מ אחר חרבן היה, הא קיימא לן מעשר דגן בזמן הזה מדאורייתא וירק דרבנן, דקדושה שנייה קדשה עזרא לשעתא וקדשה לעתיד לבא. וקשיא לן דהכא משמע דאין מעשר ירק ופירות נוהג בחוצה לארץ, והכי נמי משמע בע״ז (ע״ז נח:) דאמרינן התם ריש לקיש אזיל לבצרה חזינהו דאכלי פירי דלא מעשרי אסר להו, אתא לקמיה דר׳ יוחנן אמר ליה אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה, ובברכות (ברכות לו.) אמרינן ר״א אומר צלף מתעשר האביונות והקפריסין ר״ע אומר אין מתעשר אלא האביונות בלבד, ואר״י צלף של ערלה זורק את האביונות ואוכל הקפריסין, ופריך ולימא הלכה כרבי עקיבא, ומשני דהוה אמינא אפילו בארץ ישראל קא משמע לן בחוצה לארץ, ואי אמרת כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, הוה אמינא הני מילי ירק דבארץ גופא דרבנן, אבל ערלה דבחוצה לארץ גופא דאורייתא לא, אלמא משמע בהדיא דמעשר ירק וצלף נוהג בחוצה לארץ, ותירץ ר״ת ז״ל דר״מ מן דמאי אכל, וההיא דע״ז נמי דאכל דמאי עד דלא מעשרי ליה קאמר, ובחוצה לארץ לא גזרו על הדמאי כלל, כדתנן במסכת דמאי (פ״א מ״ג) מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי, אבל טבל ודאי חייב בכל מקום, והקשו עליו בתוס׳ דבירושלמי דמסכת דמאי פ״ג (ה״ג) משמע דאפילו את הודאי התיר, ותירצו דיש מינין אסורין ויש מינין מותרין כדאשכחן בירושלמי דפ״ב דמסכת דמאי (ה״א) אלו הן מינין האסורין בבית שאן הקצח והשומשמין והחרובין וכו׳, אלמא משמע מקומות יש ומינין חלוקין יש, דצלף היה מן המינין האסורין, ומיהו בחוצה לארץ ממש שאינה מארץ ישראל ולא מכיבוש יחיד ואינו חייב במעשר כלל, אלא מיעוט מקומות שגזרו בהן כגון עמון ומואב ומצרים ובבל שהמעשר נוהג בהן מתקנת חכמים שהנהיגו בהן דייני ישראל מפני שהן סמוכות לארץ, כדאיתא במסכת ידים (פ״ד מ״ג). והרב רבי משה ז״ל (פ״ד מ״ג) סובר שאף בכיבוש עולי מצרים יש מקומות שלא הנהיג בהן אפילו ודאי, מפני שלא היו ישראל בכיבוש שני מצויין שם כ״כ, והיו מקומות היישוב של כבוש שני היינו מעשה דבית שאן שפטר לגמרי.
יראה מפרק שלישי של דמאי וממסכת גיטין שכל שהוא חשוד בדבר שהרבים רגילים להקל בו כגון דבר שאין המקילין מחזיקין עצמם בפושעים כגון גבנת הגוים לחשודים עליה ודמאי לעמי הארץ מפקידין אצלם בלא שום חותם ואין חוששין לחלוף אפי׳ אותם הדברים שהוא חשוד עליהם אלא אם כן יש חשש הוראה בחליפין כאלו שהזכרנו בכאן והוא שאמרו שם שהמוליך חטיו לטחון עם הארץ הרי הן בחזקתם למעשר ולשביעית אבל אם היה חשוד במה שאין רבים רגילים להקל אין מפקידין אצלו אלא איסורי תורה בשני חותמות ואיסורי סופרים בחותם אחד כמו שיתבאר במסכת ע״ז ואם היה חשוד על הגזל חשוד על החליפין בכל דבר וכמו שאמרו כאן השתא מגזל גזלא חלופי מבעיא פירשו במסכת דמאי שהאומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממה שהוא מעושר ואמר לו שכך עשה אינו נאמן מאיש פלוני מומחה נאמן שהרי עשוי הוא להגלות ומתירא שלא לשקר ואם אמר הלכתי לו ולא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא מומחה אינו נאמן ומכאן אתה למד כן בענין גבנת הגויים לחשוד עליה ומי שהביא מנחה מהם בשם מומחה אע״פ שהמביא חשוד נאמן שאינו חשוד להחליף בדברים אלו כמו שביארנו ואם תאמר שמשלו הוא נותן אין אדם עשוי ליתן את שלו בשם אחר ואם היה חשוד על הגזל הרי זה חשוד על החליפין בכל דבר:
תרומות ומעשרות בדגן תירוש ויצהר היו נוהגות בארץ מן התורה אף שלא בקיום הבית וחוצה לארץ ר״ל בסביבות ארץ ישראל כגון מצרים ובבל ועמון ומואב תרומות ומעשרות נוהגות בהן בין בטבל בין בדמאי מדברי סופרים ושאר ארצות אין נוהגות בהן כלל:
מעשר ירק ומעשר פירות לא היו נוהגות אף בארץ אלא מדברי סופרים ואע״פ שבתלמוד המערב אמרו וכל תבואת זרעך לרבות שאר פירות וכן שאמרו בספרי מעשר דגנך תירושך ויצהרך מה אלו מיוחדים שהם אוכל אדם ונשמר וגדולו מן הארץ וחייבים במעשרות אף כל וכו׳ אסמכתא בעלמא הוא וגדולי המחברים שעשאום מן התורה תמה הוא שכך שגור בכל התלמוד לא אמרה תורה אלא דגן תירוש ויצהר ובחו״ל אף בסביבות ארץ ישראל לא היו נוהגות כלל בדמאי אלא שבטבל גמור היו נוהגות בהם וכן כתבוה חכמי התוספות במס׳ ברכות פרק כיצד מברכין כדי לתרץ כמה סוגיות שקצתם מוכיחות שאין מעשר פירות וירק נוהג בחוצה לארץ כלל וקצתם מוכיחות שנוהג בסביבות ארץ ישראל מדברי סופרים כדגן וסוגיא זו מוכחת שאינו נוהג כלל ומתוך כך פרשוה בדמאי ומ״מ בתלמוד המערב של מסכת דמאי מוכיח שמעשה הנזכר על הודאי היה ומתוך כך תירצו רבנים אחרים שמינין חלוקים הם יש מינין שהיו נוהגין בהם חיוב ומינין שלא היו נוהגין בהם כלל בחוצה לארץ וזו היתה מהם:
כבוש ראשון שקדש יהושע את הארץ קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא אלא כל זמן שהיו גולים ממנה תבטל קדושתה וכשיחזרו יקדשוה מתחלה בתודות ובשיר על הדרך שיתבאר במסכת שבועות וכשעלה עזרא מבבל הוצרך לקדשה פעם שניה והוא קדשה קדושה עולמית עד שכל זמן שהיו ישראל חוזרין בה לא יצטרכו לחזור ולקדשה מאחר שעזרא הוצרך לקדשה מתחלה עלה בדעתו שלא לקדש כל הארצות שקדשן יהושע אלא שיניח מהם קצת מקומות שלא יהו בתורת קדושת הארץ אע״פ שכבר היו בכלל הארץ בזמן יהושע ולמה הניחם כדי שיזרעו שם בשביעית ויסמכו עניים שבארץ עליהם בשכחה ופאה ולקט ומעשר עני שמקומות אלו לא פטרום מן המעשרות לגמרי אלא מחייבים היו אותם במעשרות מדברי סופרים כמצרים ובבל ועמון ומואב ומ״מ בירק ופירות פטורות לגמרי אף מדברי סופרים הואיל ואינן עכשיו מכלל הארץ ולדעת התוספות דווקא מן הדמאי כמו שביארנו:
בית שאן אע״פ שהיתה מכבוש יהושע לא נודע לנו אם נתקדשה בימי עזרא ומ״מ בדורות הקדומים היו כוללים אותה עם המקומות שנתקדשו בימי עזרא והיו מחייבים אותה במעשרות מן התורה ובמעשר פירות וירק מדברי סופרים ובימי רבינו הקדוש קבלו עדות ברורה שלא נתקדשה בימי עזרא והתיר כל בית שאן לאכול פירות וירק שבה בלא מעשר ואע״פ שאמרו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם אין זה בכלל אותו הדין שזה מנהג טעות היה ואף הם אלו היו יודעים שלא נתקדש בימי עזרא היו מתירים לעצמם וכבר ביארנו דוקא בדמאי אבל טבל ודאי נוהג מדברי סופרים בכל אותם הסביבות שהזכרנו בארץ ישראל עצמה גדולי המחברים נראה שפירשו שבדורות הקדומים היו כוללים אותה עם המקומות שהניחו לצורך עניים ולא עם אותם שנתקדשו והיו חייבים במעשר דגן מדברי סופרים ובימי ר׳ הוברר להם שאף עם אותם המקומות אינה ראויה לימנות מפני שאינה כסביבות ארץ ישראל אלא שהיא נמנית על תחום אשקלון ופטרוה אף ממעשר דגן ואף מדברי סופרים ושטת סוגיא זו מוכחת כדברינו:
בד״ה והתיר ר׳ כו׳ שהוא טמא שמרביצין כו׳ דבר אחד הי׳ ר״י כו׳ כצ״ל:
בד״ה והתיר ר׳ כו׳ איקלע לבצרה חזינהו כו׳ דבצרה בחוצה לארץ היא כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בא״ד וצ״ל ולאו מפירות המותרין בקסרין דיש מיניה האסורין כו׳ עכ״ל לא הוצרכו לחלק בכל זה אלא די״ל בפשיטות דלענין דשרי לשלוח בהודע׳ קפריך דקסרין מח״ל הוא ואפילו רבנן לא פליגי עליה דר״י אלא בא״י כ״ה בפי׳ הר״ש במסכת דמאי פ״ק והיה נראה לכאורה לפרש דלשון ולאו מפירות המותרין קדייק להו לפרש כן אבל קשה דהא הוה ניחא להו האי לישנא מעיקרא שהבינו דרבי התיר ממש אפילו ודאי גם הר״ש בפירושו שם חילק כן לתרץ קושייתם דמעיקרא ובין ודאי ובין דמאי מותר בח״ל במינים הגדלים בח״ל ובגדלים בא״י חייבין ע״ש ודו״ק:
א ומביאים מעשה הקשור למה שהוזכר לעיל, שאין צדיקים מגיעים לידי מכשול אפילו בשגגה. מסופר, העיד ר׳ יהושע בן זרוז, בן חמיו של ר׳ מאיר, לפני רבי, על ר׳ מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן מבלי להפריש ממנו תרומה ומעשר, שסבר שאין בית שאן מארץ ישראל ואינה קדושה בקדושת הארץ, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו, על סמך עדות זו.
§ The Gemara resumes its discussion of the statement that the righteous would not experience mishaps. Rabbi Yehoshua ben Zeruz, son of the father-in-law of Rabbi Meir, testified before Rabbi Yehuda HaNasi about Rabbi Meir that he ate the leaf of a vegetable in Beit She’an without tithing or separating teruma, as he holds that Beit She’an is not part of Eretz Yisrael and therefore is not sacred with its sanctity. And Rabbi Yehuda HaNasi permitted all the produce of Beit She’an on the basis of his testimony.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) חָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו אָמְרוּ לוֹ מָקוֹם שֶׁאֲבוֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבוֹתֶיךָ נָהֲגוּ בּוֹ אִיסּוּר אַתָּה תִּנְהוֹג בּוֹ הֶיתֵּר.

His brothers and his father’s household united against him and said to him: In a place where your fathers and the fathers of your fathers treated untithed produce as forbidden, will you treat it as permitted?
הערוך על סדר הש״ספירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך דץ
דץא(סוכה לח) אמר רבא לא לידוץ אינם לוליביא בהושענא פי׳ לא ינעוץ. (חולין ו:) ונוהג בשליל רישא בכבשא אותביה אבית השחיטה דייב דמא ושרי אצדדין מקפא קפי ואסור אותביה אנחירי אי דץ ביה מידי שרי ואי לא אסור. דצייה ברישא דרומחא (בריש גמ׳ דהמוכר את הספינה. בכורות ח:) שקל סיכתא תתי דצה לתתאי לא עאל דלי דצא לעילאי עאל (עבודה זרה כח) רירא דיצא דמא ודמעתא פי׳ רירא היוצא מן העין דיצא שנוק׳ בו הצע׳ כמו המחט דמא דם שיש בעין (א״ב כמו דעץ ואות ע׳ מובלעת ובנוסחאות דידן כתוב דעציתיה בריש׳ דרומחא ופירושו מענין נעץ):
ערך בלתא
בלתאבאייתי קירה דבק בבליתא (יבמות קכ.) פי׳ הדביק שעוה בבלאי בגדים ושם במצחו ועבר לפניהן ולא בשקרותי׳ ס״א ולא סקרוה כלומר ולא הכירוהו (קידושין מט חולין ו) בליתא דפרסא. (שבת קד.) ליתי בבליתא דלית ליה שפתא פי׳ חתיכה של בגד בלוי:
ערך בעל נפש
בעל נפשג(בראשית רבה נג) והוא בעולת בעל א״ר אחא בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה בבעלה רבנין אמרין מרתא דבעלה בכל מקום האיש גוזר ברם הכא כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (בכורות מז:) המאושכן ובעל גבר פירוש שארוך ביותר הגיד עד הארכובה כמו שמפורש בגמר׳ (ובויקרא רבה קדושים תהיו) גדלי בשר בעלי גברים היו רבי אליעזר אומר אף בעלי הדלדולין פסול באדם פ׳ בלעז פו״רי שיוצאין בידי אדם (שבת קמה:) אין לך כל רגל ורגל שלא בא לטבריה הגמון וקומון ובעלי זמורה פי׳ בעלי זמורה שוטרים וי״א ליצנים כגון זמר. כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל שנאמ׳ ובאו ובאו (סוטה כח) כשם שהמים בודקין. ירוש׳ המאררים כנגד רמ״ח אברים שבאיש ושבאשה. (מנחות פז) מירוח עכו״ם אינו פוטר גלגול עכו״ם אינו פוטר מדרבנן גזירה משום בעלי כיסים פירוש בני אדם עשירים שלוקחים תבואה מעכו״ם ומישראל ואי אמרת דהאי דזבין מעכו״ם ליפטר דמרוח העכו״ם פוטר דזימנין דזבין מישראל ואמ׳ מעכו״ם זבין או תבואה שגדלה בשדהו ואמ׳ מעכו״ם זבנה כדי ליבטל עצמו מן המעשר. (חולין ו) רבי שמעון בן אלעזר שדריה רבי מאיר לאתויי חמרא מבי כותאי אשכחיה ההוא סבא אמר ליה ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה כלומר אם אתה גרגרן לשתות מיין הכותיים מוטב לך לשום סכין בלועיך פשטיה דקרא במאי כתיב בתלמיד היושב לפני רבו דתניא כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך אם יודע תלמיד ברבו שיודע להחזיר לו טעם בין שאל לו ועשה לו קושיות ואם לאו תבין את אשר לפניך מה שיאמר לך ומדעתך ואל תלבין פניו ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה דדעתך ללמוד פרוש ממנו לדבר אחר (נדה טז) אמר רבי זירא מדברי כולן נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה רבא אמר בועל ושונה ואין בכך כלום כי תניא ההיא לטהרות. אמר ליה רבי אבא לרב אשי אלא מעתה בעל נפש לא יגמור ביאתו. (פסחים מ) בעל נפש לא ילתות פירוש חסיד המתרחק מריח עבירה המדקדק על עצמו. וי״מ בעל נפש דכל שעה שאין לו אנינות הדעת שיכול לאכול כל פת. מכאן לבעל הקורה שנכנס בעוביה של קורה כלומר יעקב שהוליד בנים הרבה והכל בניו ובני בניו הוא מבקש רחמים יותר מאבותיו שלא הולידו אלא מעט:
ערך קל
קלד(שבת עח.) אפילו תימא רבנן קלקולו זהו תיקונו אית ביה תרי פירושי חד דלענין שופריה דסיד קיימא ההיא ברייתא לאו לענין שרורותיה וקא סברי רבנן דסיד שעירב בו חול אע״פ שהוא מתחזק הלך יפיו ומותר בגולה והוא משום שרירותא קאמרי חול גס כדי ליתן על מלא כף סיד. ופי׳ שני כיון דלא שרי למיסד ביה בגולה עד שיערה בו חול הוה ליה קלקולא דקא מקלקל הוא התיקון. והלכך משערינן חול גם כדי ליתן על מלא כף סיד דחשיב ליה כדי שיהא מותר לסוד בו (הוריות יב:) בזמן ששניהן עומדין לקלקלה האיש קודם פי׳ האיש במשכב זכור והאשה בקובה (גיטין נז) מעשה בת׳ ילדים וילדות שנשבו לקלון הרגישו בעצמן למה הן מתבקשין וכו׳ (מכות כג) נתקלקל בין ברעי בין במים (גמ׳) קלה בין בראשונה בין בשניה פי׳ נתקלקל ברעי בין בהכאה ראשונא בין בהכאה שניה (חולין ח) סכין של ע״א מותר לשחוט בה מקלקל הוא פי׳ שחיטה מפסדת הבהמה כי דמיה בחייה יותר מן השחוטה (משנה דמאי ג׳ חולין ו) מפני שחשודה לחלוף המתקלקל (שבת קה) כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר מתניתא רבי יהודה ברייתא ר׳ שמעון ובהלכה של מעלה מזו אימור דשמעת ליה לר׳ יהודה במתקן במקלקל מי שמעת ליה (כתובות ו) במקלקל הלכה כרבי יהודה או כרבי שמעון (פסחים עג) לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור פי׳ העושה חבורה בשבת מקלקל היא (א״ב תרגום ויסלף דברי צדיקים ויקלקל פתגמין תריצין):
א. [איינשטעקין.]
ב. [פעטצען.]
ג. [בעהערצטער פראם געמוטהליך.]
ד. [פערדערבען. צוגרינדריכטען.]
חברו עליו על רבי אחיו ובית אביו, אמרו לו: מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהוג בו היתר?
His brothers and his father’s household united against him and said to him: In a place where your fathers and the fathers of your fathers treated untithed produce as forbidden, will you treat it as permitted?
הערוך על סדר הש״ספירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) דְּרַשׁ לָהֶן מִקְרָא זֶה {מלכים ב י״ח:ד׳} וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחוּשְׁתָּן אֶפְשָׁר בָּא אָסָא וְלֹא בִּיעֲרוֹ בָּא יְהוֹשָׁפָט וְלֹא בִּיעֲרוֹ וַהֲלֹא כׇּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבָּעוֹלָם אָסָא וִיהוֹשָׁפָט בִּיעֲרוּם

Rabbi Yehuda HaNasi interpreted this verse to them: “And he broke in pieces the copper serpent that Moses had made; for until those days the children of Israel burned incense to it; and it was called Nehushtan” (II Kings 18:4). Is it possible that they burned incense to it and Asa, a righteous king, came and did not eradicate it, and Jehoshaphat, a righteous king, came and did not eradicate it, and it remained until the time of Hezekiah? But didn’t Asa and Jehoshaphat eradicate all objects of idol worship in the world?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכתת נחש הנחשת – בחזקיהו מלך יהודה כתיב.
דרש להן רבי מקרא זה שנאמר במלך חזקיהו: ״וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן״ (מלכים ב יח, ד), ויש לתמוה: אפשר (ייתכן) שקיטרו לנחש זה ובא אסא שהיה מלך צדיק ולא ביערו מהעולם, ולאחריו בא יהושפט ולא ביערו עד ימי חזקיה? והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום!
Rabbi Yehuda HaNasi interpreted this verse to them: “And he broke in pieces the copper serpent that Moses had made; for until those days the children of Israel burned incense to it; and it was called Nehushtan” (II Kings 18:4). Is it possible that they burned incense to it and Asa, a righteous king, came and did not eradicate it, and Jehoshaphat, a righteous king, came and did not eradicate it, and it remained until the time of Hezekiah? But didn’t Asa and Jehoshaphat eradicate all objects of idol worship in the world?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין ו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין ו: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום חולין ו:, הערוך על סדר הש"ס חולין ו:, רש"י חולין ו:, תוספות חולין ו:, רשב"א חולין ו: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין ו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה חולין ו:, מהרש"א חידושי הלכות חולין ו:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין ו:, אסופת מאמרים חולין ו:

Chulin 6b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 6b, Attributed to R. Gershom Chulin 6b, Collected from HeArukh Chulin 6b, Rashi Chulin 6b, Tosafot Chulin 6b, Rashba Chulin 6b, Meiri Chulin 6b, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 6b, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 6b, Steinsaltz Commentary Chulin 6b, Collected Articles Chulin 6b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144