×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי כִּי פְּלִיגִי בְּלֶחִי וְקוּקְרֵי.:
everyone agrees that since they are receptacles that hold the fish or animal entering them, by right the trapped animals belong to the owner of the trap. When they disagree, it is with regard to a fishhook or other traps [kokrei] that merely catch the fish or animal but are not receptacles that hold it. In such cases, there is reason to say that the owner of the trap does not take possession of the trapped animal, and therefore another person who takes it is guilty only of robbery on account of the ways of peace.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי גיטין סא ע״א} העני המנקף בראש הזית1 כו׳: תנא אם נטל ונתן ביד הרי זה גזל גמור:
אין ממחין ביד עניי גוים כו׳2: תנו רבנן מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל ומבקרין חולי גוים עם חולי ישראל מפני דרכי שלום וקוברין מתי גוים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום:
1. בראש הזית: חסר בדפוסים.
2. כו׳: חסר ב-גיג. כ״י נ ממשיך: ״עם עניי ישראל״.
ערך קקרי
קקריא(שבת יח., גיטין סא.) באיזלי ואוהרי כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בלוחי וקיקרי פירוש מסגרות שעושין מן לוחות לתפוש הדגים ושמן בלשון ערבי קיקלא:
א. [פישרייזע.]
כ״ע לא פליגי – דכיון דיש להם תוך קנה לו כליו והוי גזל גמור.
לחי – חכה איי״ם בלעז.
קוקרי – שאר מצודות ומכשולים שנותנים חוט ארוך בנהר וחורזין בו מחטים על פני כולה.
[במאור דף כז: ד״ה אשת חבר. לרי״ף סי׳ תצו (גיטין דף סא.)]
כתוב שם: אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ עד כאן פירוש הערוך1.
אמר אברהם: איך הניח הדרך הישר ובחר בדרך הפלגה.
1. ערך אשת, ועיין בספר הישר לר״ת חידושים סי׳ קכב.
רש״י בד״ה ומחזיקין כו׳ השתא משמע כו. כצ״ל:
בד״ה משאלת כו׳ וההיא דירושלמי לא הוי תלויה גמורה כו׳ דאוקמיה אחזקה עכ״ל עיין בכל זה בדברי הר״ש במסכת שביעית וק״ל:
בד״ה ריחיים כו׳ וה״ה ריחיים ותנור דיגיד עליו ריעו כו׳ עכ״ל דכי האי גוונא אמר בפרק לא יחפור אמתני׳ דמרחיקין את הגפת כו׳ ע״ש:
בא״ד דתנור אין דרך להשאילו דמיטמא וטעון שבירה כו׳ אבל בחשודה אשביעית כו׳ עכ״ל וכי האי גוונא ודאי דחשודה אמעשר אינה חשודה אטומאה מ״מ אפילו לאביי סיפא איירי בחשודה אטומאה מדקתני בה משתטיל מים לא תגע בה ומיהו אין זה מוכרח בסיפא דחשודה לאכול בטומאת הגוף ודו״ק:
כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שכיון שהם כלים שיש להם תוך, והדגים או החיות נכנסו אל תוכם — הריהם שייכים מן הדין לבעל המלכודת, כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה בלחי וקוקרי [בחכה ושאר מצודות] שאין בהן תוך, והדגים רק נתקלים שם. שמאחר שאין בעל המלכודת זוכה בהם מן הדין, יש מקום לאסור על אחר ליטלם רק מפני דרכי שלום.
everyone agrees that since they are receptacles that hold the fish or animal entering them, by right the trapped animals belong to the owner of the trap. When they disagree, it is with regard to a fishhook or other traps [kokrei] that merely catch the fish or animal but are not receptacles that hold it. In such cases, there is reason to say that the owner of the trap does not take possession of the trapped animal, and therefore another person who takes it is guilty only of robbery on account of the ways of peace.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְכוּ׳ ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר גָּזֵל גָּמוּר.: אָמַר רַב חִסְדָּא גָּזֵל גָּמוּר מִדִּבְרֵיהֶם לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְהוֹצִיאוֹ בְּדַיָּינִין.:

§ The mishna teaches: Taking a lost item found by a deaf-mute, an imbecile, or a minor is considered robbery on account of the ways of peace. Rabbi Yosei says: It is full-fledged robbery. Rav Ḥisda says: Rabbi Yosei means that it is full-fledged robbery by rabbinic law but not by Torah law. The Gemara asks: What difference is there between full-fledged robbery by rabbinic law and robbery on account of the ways of peace? The Gemara answers: If it is full-fledged robbery by rabbinic law, the victim of robbery can recover the property from the robber by appealing to judges, i.e., the court can expropriate it from him by force.
רי״ףרש״יראב״ןראב״ד כתוב שםפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מדבריהם – אפי׳ לר׳ יוסי לאו גזל דאורייתא הוא.
נפקא מינה – מדר׳ יוסי.
להוציאו בדיינים – דלרבנן לא נפיק בדיינים ומיהו לר׳ יוסי גזל מעליא לא הוי ליפסל לעדות ולעבור עליו בלאו.
מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום ומוציאיןא אותו בדיינין מיד הגוזלו מהן.
א. לכאורה צ״ל ואין מוציאין. דהא מפני דרכי שלום קאמר כת״ק ולא כר׳ יוסי. וכמו עני המנקף שלהלן. אבל במס׳ שבועות דף מא ע״א דאנו נוהגין כר׳ יוסי. עי״ש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מציאת חרש שוטה וקטן וכו׳. פי׳ מדאורייתא אע״פ שהגביהו המציאה אין בהן דעת לקנות וכל הקודם וטורף מידם זכה אבל מפני דרכי שלום דלא ליתו לאינצויי עם קרוביהם אמרו חכמים שיהא גזל בידו. ר׳ יוסי אומר גזל גמור אמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם פי׳ מדאורייתא לא הוי גזל אלא מדבריהם למאי נפקא מינה להוציאו בדיינין [פי׳] כיון דמדבריהם הוא מאי נפקא מינה לקרותו גזל גמור ואהדר להוציאו בדיינין דת״ק דקרי ליה גזל זהו לכתחלה שאסור ליקח מהן אבל אם עבר ולקח ותובעו בדין אין כח בדיינים להוציאו מידו ור׳ יוסי דקרי ליה גזל גמור מוציאין בדיינין מידו ואין הלכה כר׳ יוסי אלא כת״ק דאע״ג דאמרי׳ ר׳ יוסי נמוקו עמו הני מילי כשחולק עם יחיד אבל עם רבים לא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א עוד שנינו במשנתנו: מציאת חרש שוטה וקטן — גזל מפני דרכי שלום, ר׳ יוסי אומר: גזל גמור. אמר רב חסדא: הכוונה בדברי ר׳ יוסי היא שהוא גזל גמור מדבריהם, מדברי סופרים, ולא ממש גזל גמור מדין תורה. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], איזה הבדל יש הלכה למעשה אם הוא גזל גמור מדברי סופרים ולא רק גזל מפני דרכי שלום? ומשיבים: להוציאו את מה שגזל בדיינין, שכיון שהוא גזל גמור, אם עשה אדם כך — יכול הדיין לכפותו להוציא מידו.
§ The mishna teaches: Taking a lost item found by a deaf-mute, an imbecile, or a minor is considered robbery on account of the ways of peace. Rabbi Yosei says: It is full-fledged robbery. Rav Ḥisda says: Rabbi Yosei means that it is full-fledged robbery by rabbinic law but not by Torah law. The Gemara asks: What difference is there between full-fledged robbery by rabbinic law and robbery on account of the ways of peace? The Gemara answers: If it is full-fledged robbery by rabbinic law, the victim of robbery can recover the property from the robber by appealing to judges, i.e., the court can expropriate it from him by force.
רי״ףרש״יראב״ןראב״ד כתוב שםפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) עָנִי הַמְנַקֵּף בְּרֹאשׁ הַזַּיִת מַה שֶּׁתַּחְתָּיו וְכוּ׳.: אתָּנָא אִם לִיקֵּט וְנָתַן בַּיָּד ה״זהֲרֵי זֶה גָּזֵל גָּמוּר.

§ The mishna teaches that if a poor person gleans olives at the top of an olive tree and olives fall to the ground under the tree, then taking those olives that are beneath it is considered robbery on account of the ways of peace. According to Rabbi Yosei, it is full-fledged robbery. A Sage taught: If the poor person gathered the olives and placed them in his hand before they fell to the ground, this is full-fledged robbery, because the poor person had already acquired legal ownership of the olives when they were in his hand.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותראב״ד כתוב שםפסקי רי״דרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם ליקט ונתן – על גבי קרקע ביד הואיל ומטו לידיה גזל גמור הוא.
ועני המנקף עוללות במקל בראש הזית ונפלו לארץ מה שנפל יש בו משום גזל מפני דרכי שלום ואין יוצא בדיינין. ואם נטלן העני בידו מן הזית והשליכן לארץא הוי גזל גמור ויוצא בדיינין.
א. כן פירשו תוס׳ ותורי״ד ׳אם ליקט ונתן ביד׳.
ליקט ונתן ביד ה״ז גזל גמור – נראה דאצטריך לאשמועינן בתלשן בידו ומפילן אע״פ שלא נתעכבו בידו ולא אחז בהן אלא להפילם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עני המנקף וכו׳. פי׳ עומד בראש הזית וחובט הזית וחובט הזיתים של פאה שהניח שם בעל הבית והזיתים נופלים לארץ מן התורה אין בהן גזל לפי שעדיין לא באו בידו אלא מפני דרכי שלום:
תאנא אם לקט ונתן בידו הרי זה גזל פי׳ אם לקט הזיתים בידו והשליכם לארץ זהו גזל גמור שכבר קנאם בידו. אין ממחין ביד עניי גוים וכו׳. ת״ר מפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ומבקרים חולי עובדי כוכבים עם חולי ישראל מפני דרכי שלום וקוברין מתי עובדי כוכבים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום. פי׳ מתעסקין בקבורתם לא שיקברום ביחד:
אם נטל ונתן ביד הרי זה גזל גמור. ולא נטל ונתן ביד במתכוון לתת בהן קאמר דאם כן מאי למימרא, אלא במלקטו ביד כדרבה קאמר ואף על פי כן זכה ויש בה משום גזל גמור והכי איתא בגמרא בבן מערבא הדה דתימר בהן ברבים אבל בליקט ביד זכתה לו ידו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה ליקט ונתן. ע׳ ב״ב ד׳ נד ע״א תד״ה אדעתא:
ב ועוד שנינו במשנתנו: עני המנקף בראש הזית — מה שנפל תחתיו שייך לו, מפני דרכי שלום. ואילו לדעת ר׳ יוסי הנוטל משם הוא גזל גמור. תנא [שנה החכם]: אם ליקט העני ונתן ביד תחילה לפני שנפלו הפירות ארצה — הרי זה גזל גמור, לפי שזכה העני משעה שהיה הפרי בידו.
§ The mishna teaches that if a poor person gleans olives at the top of an olive tree and olives fall to the ground under the tree, then taking those olives that are beneath it is considered robbery on account of the ways of peace. According to Rabbi Yosei, it is full-fledged robbery. A Sage taught: If the poor person gathered the olives and placed them in his hand before they fell to the ground, this is full-fledged robbery, because the poor person had already acquired legal ownership of the olives when they were in his hand.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותראב״ד כתוב שםפסקי רי״דרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) רַב כָּהֲנָא הֲוָה קָאָזֵיל לְהוּצָל חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה שָׁדֵי אוּפְיֵי וְקָא נָתְרָן תַּמְרֵי אֲזַל קָא מְנַקֵּיט וְאָכֵיל א״לאֲמַר לֵיהּ חֲזִי מָר דְּבִידַאי שְׁדֵיתִינְהוּ א״לאֲמַר לֵיהּ מֵאַתְרֵיהּ דר׳דְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה אַתָּה קָרֵי עֲלֵיהּ {משלי י׳:כ״ה} וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם.:

The Gemara relates that Rav Kahana was once walking to the city of Huzal when he saw a certain man who was throwing sticks at a palm tree and dates were falling to the ground. Rav Kahana went, gathered up some of the dates, and ate them. That man said to Rav Kahana: See, Master, that I threw them down with my hand, i.e., the dates were already in my hand, and therefore they are legally mine. Rav Kahana said to him: You are from the place of Rabbi Yoshiya, who was a great Sage in the city of Huzal. For that reason, you are knowledgeable in halakha. Rav Kahana read the verse about Rabbi Yoshiya: “And a righteous man is the foundation of the world” (Proverbs 10:25). Even after his death, Rabbi Yoshiya left a foundation for the world, as his city continued to be a center of Torah study.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אפי
אפיא(ברכות מו) שגרא ליה בשיתין אפי פרסיית. (גיטין סא.) חזייה לההוא גברא דהוה קא שדי אופי ונתרן תמרי. (עבודה זרה כו.) בגמ׳ דבת ישראל לא תיילד בת עבודה זרה נפישא בישתא דההיא איתתא דקא משכלנא מינייהו כי אופי בנהרא פי׳ אופי עיקר חריות של דקל בישתא כינוי זכות היא רבות זכיות של אותה אשה שהיא הורגת מהן כי אופי בנהרא. פי׳ אחר בישתא רעות כלומר יהי רצון שירבו רעות לחברתה כמו שאני הורגת מהן כחתיכות של עצים השטים בנהר:
א. [שטיקר האלץ צווייגן.]
אופיי – מקלות.
רבי יאשיה – מן הוצל הוה.
מאתריה דר׳ יאשיה אתה – לפיכך אתה בקי בדינין לפי שהוא דורש לרבים ומודיען.
שדי אופיי מדקלא – פירש בקונטרס אופיי מקלות וקשה דרב כהנא היכי הוה מנקיט ואכיל ומי לא הוה חייש לדרכי שלום ונראה כרבינו חננאל שפירש אופיי חריות של דקל הוה שדי מן הדקל ונתרי תמרי ורב כהנא היה סבור שלא היה חושש מן הפירות אלא מן החריות ואמר לו אנא בידאי שדיתינהו וגזל נמי איכא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דמלקט רב כהנא ואכיל תמרי דמנטר ההוא גברא ולא היה חושש מפני דרכי שלוםא – משמע שהיה סבור שהוא גוי ואין בו משום דרכי שלוםב, שלא גזרו אלא בגזלן ממש, ואיןג בזה חילול השם שמא אף הם אין להם אלא גזל ממשד. או שהוא סבור היה שאינו רואה אותו ואלו רואה אותו היה אומר לו דלישקול דמי כמעשה דרב אשי דבפרק הגוזלה, ואותו האיש סבר שמא אינו חושש לדרכי שלום, וא״ל גזל גמור הוא ושבחיה לרב הושעיא דאחכמינהו לכל בני אתריה.
א. וכן הק׳ בתוס׳ ד״ה שדי ובשא״ר בסוגיין.
ב. וכן תי׳ בריטב״א ובחי׳ הר״ן, וברשב״א בשם רבינו.
ג. בנדפס חסר מתיבת ואין בזה עד גזל ממש.
ד. ברבינו וכן בחי׳ הר״ן משמע דצריך לטעם זה שגם אצלם אין להם אלא בגזל ממש ולולי זאת היינו חוששים לחילול השם אף דאינו מעיקר הדין. ובריטב״א וברשב״א כתבו בסתם דכל דאין בו בישראל משום גזל גמור אין בו משום חילול השם בגוי.
ה. ב״ק קיג ב.
רב כהנא הוה אזיל להוצל חזייה לההוא גברא דהוה שדי גופי וקא נתרן ונפלו תמרי אזל קא מנקיט. ואף על גב דאית בהו משום דרכי שלם איכא למימר דסבור הוא שהוא נכרי וכיון דלית בהו גזל גמור אפילו בישראל בנכרי נמי לית ביה משום חלול השם. ומפני דרכי שלום בנכרי נמי ליכא בכי האי גונא, וזה שהשיבו חיי דמר בידי שדיתינהו, היה סבור דרב כהנא לא חש משום דרכי שלום ואמר לו דזכיה גמורה יש לו בהן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר: רב כהנא הוה קאזיל [היה הולך] לעיר הוצל, חזייה לההוא גברא דהוה שדי אופיי וקא נתרן תמרי [ראהו לאדם אחד שהיה משליך מקלות בדקל והתמרים היו נופלים], אזל קא מנקיט ואכיל [הלך רב כהנא ליקט מהם ואכל]. אמר ליה [לו] אותו האיש: חזי מר דבידאי שדיתינהו [ראה אדוני שבידי זרקתי אותם], כלומר, התמרים היו כבר בידי, ושלי הם מן הדין. אמר ליה [לו] רב כהנא: מאתריה [ממקומו] של ר׳ יאשיה אתה שהיה החכם בעיר הוצל, ומשום כך אתה בקי בהלכה. קרי עליה [קרא עליו] על ר׳ יאשיה: ״וצדיק יסוד עולם״ (משלי י, כה) שאפילו אחרי מותו הניח יסוד לעולם, שיהא מקומו מקום תורה.
The Gemara relates that Rav Kahana was once walking to the city of Huzal when he saw a certain man who was throwing sticks at a palm tree and dates were falling to the ground. Rav Kahana went, gathered up some of the dates, and ate them. That man said to Rav Kahana: See, Master, that I threw them down with my hand, i.e., the dates were already in my hand, and therefore they are legally mine. Rav Kahana said to him: You are from the place of Rabbi Yoshiya, who was a great Sage in the city of Huzal. For that reason, you are knowledgeable in halakha. Rav Kahana read the verse about Rabbi Yoshiya: “And a righteous man is the foundation of the world” (Proverbs 10:25). Even after his death, Rabbi Yoshiya left a foundation for the world, as his city continued to be a center of Torah study.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיֵּי גוֹיִם1 בְּלֶקֶט בְּשִׁכְחָה וּבְפֵאָה מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן במְפַרְנְסִים עֲנִיֵּי גוֹיִם2 עִם עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל גוּמְבַקְּרִין חוֹלֵי גוֹיִם3 עִם חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל דוְקוֹבְרִין מֵתֵי גוֹיִם4 עִם מֵתֵי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.:

§ The mishna teaches: One does not protest against poor gentiles who come to take gleanings, forgotten sheaves, and the produce in the corner of the field, which is given to the poor [pe’a], although they are meant exclusively for the Jewish poor, on account of the ways of peace. Similarly, the Sages taught in a baraita (Tosefta 5:4): One sustains poor gentiles along with poor Jews, and one visits sick gentiles along with sick Jews, and one buries dead gentiles along with dead Jews. All this is done on account of the ways of peace, to foster peaceful relations between Jews and gentiles.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןראב״ד כתוב שםרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עם מתי ישראל – לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל.
ומפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ואין בו משום לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם. ומבקרין חולי גוים עם חולי ישראל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{[מתורת האדם:] מבקרין חולי ארמים עם חולי ישראל מפני דרכי שלום. וקוברין מתי ארמים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום. ופרש״י ז״ל לא שיקברו בקבורת ישראל. אלא שקוברין אותן כשקוברין מתי ישראל אם מצאם הרוגים עם ישראל מפני דרכי שלום ובודאי ק״ו הדבר שאפילו רשעים וחייבי מיתות ב״ד אין קוברין בקבורת שאר ישראל. כ״ש ארמים ועובדי ע״א שלא יתיחדו עם ישראל בקבורה.
ומדאמרינן מבקרין חולי ארמים עם חולי ישראל וביקור חולים יש בו רפואה גדולה לחולה כדאמרינן לעיל. ש״מ מרפאין חולי ארמים עם ישראל מפני דרכי שלום. ואע״ג דהתם (ע״ז כ״ו.) אמרינן הארמים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין ואתמר התם סבר רב יוסף למימר אסוקי בשכר שרי משום איבה. א״ל אביי יכול למימר קאי ברי אאיגרא. אי נמי זימנא נקיטא לי׳ בי דואר. התם כדמצי נקיט לה עילה. אבל בעלמא ודאי שרי. ואביי למתלי בעילה כל דהוא אמר אבל היכא דאיכא ודאי איבה מותר. דהא תנן (שם ע״א) יהודית מילדת את הארמאית בשכר אבל לא בחנם. ואין לך הצלת נפשות יותר מן המילדת לולד וליולדת עצמה ואפילו הכי מותר.
ובחנם אסור דליכא איבה. דלא מחייבא להו למטרח בחנם. הא בשכר דאיכא איבה כיון דמילדת היה מותר ואע״פ שמילדת בן לע״א ברפואות נמי כך דינו של רופא. בחנם אסור ובשכר מותר. וכן כתב ר״ש שם. בפרק אין מעמידין דאסור לרפאות ארמי בחנם. והלכך כיון דהתירא משום איבה היא בין בשכר בין בחנם נקיט עילה כל היכא דמצי. וכד ליכא עילה כגון רופא שהוא מרפא חולי ישראל וארמי המכירו דאיכא איבה גדולה. מרפא ודאי חולי ארמים עם חולי ישראל בין בחנם בין בשכר מפני דרכי שלום. תדע דקתני סיפא מפרנסין עניי ארמים עם עניי ישראל. ופרנסה להחיותו היא. אלמא מחיין אותן ומצילין אותן מפני דרכי שלום. ובפרק מי שאחזו (גיטין ע ע״א) איתמר רב שימי בר אשי עבד לי׳ לההוא ארמי לדבר אחר ואיתסי. בתוספתא התם תניא עיר שיש בה ישראל וארמים. המפרנסין גובים מישראל ומארמים מפני דרכי שלום. וקוברין מתי ארמים מפני דרכי שלום.}
הא דתניא וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל. פירש רש״י ז״ל לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהן אם מצאום הרוגים עם ישראל, נראה מתוך פירושו דדוקא קאמר עם מתי ישראל כלומר בעודנו מתעסק בשאר מתים ישראלים דאז הוה ליה איבה אם מתעסק באלו ומניח את אלו, אבל אם מצאן בפני עצמן לא דנקיט ליה עילא לא מזדהמנא וכהני דאמרינן בעבודה זרה, ולא מיחוור דהאי עם מתי ישראל דקתני כשם שמתעסק קאמר וכן מפרנסין עניי נכרים עם עניי ישראל וכן כולם וכן מפורסם בירושלמי כאן דגרסינן התם תני עיר שיש בה נכרים מישראל מעמידין גבאי נכרים וגבאי ישראל וגובין משל נכרים ומשל ישראל ומפרנסין עניי נכרים ועניי ישראל ומבקרין חולי נכרים וחולי ישראל וקוברין מתי נכרים ומתי ישראל ומנחמין אבלי נכרים ואבלי ישראל ומכניסין דלי נכרים ודלי ישראל מפני דרכי שלום, ומפרש עוד בתוספתא שאין מזכיר בכולן ישראל כלל אלא מספידין מתי נכרים מפני דרכי שלום ומנחמין אבלי נכרים מפני דרכי שלום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג עוד שנינו במשנה: אין ממחין ביד עניי גוים שלא יטלו בלקט בשכחה ובפאה, מפני דרכי שלום. כיוצא בזה תנו רבנן [שנו חכמים]: מפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי גוים עם חולי ישראל, וקוברין מתי גוים עם מתי ישראל, וכל אלה עושים מפני דרכי שלום.
§ The mishna teaches: One does not protest against poor gentiles who come to take gleanings, forgotten sheaves, and the produce in the corner of the field, which is given to the poor [pe’a], although they are meant exclusively for the Jewish poor, on account of the ways of peace. Similarly, the Sages taught in a baraita (Tosefta 5:4): One sustains poor gentiles along with poor Jews, and one visits sick gentiles along with sick Jews, and one buries dead gentiles along with dead Jews. All this is done on account of the ways of peace, to foster peaceful relations between Jews and gentiles.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןראב״ד כתוב שםרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מתני׳מַתְנִיתִין: המַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶירְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית נָפָה וּכְבָרָה וְרֵיחַיִם וְתַנּוּר אֲבָל לֹא תָּבוֹר וְלֹא תִּטְחַן עִמָּהּ.

MISHNA: A woman may lend utensils to her friend who is suspect with regard to eating produce that grew in the Sabbatical Year after the time that such produce must be removed from the house and may no longer be eaten. The utensils that she may lend her include: A winnow, a sieve, a mill, and an oven. Lending her such utensils is not considered aiding in the commission of a transgression. But she may not select the grain from the chaff or grind wheat with her, i.e., she may not actively assist her in the performance of a sin.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםפסקי רי״דרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ על השביעית – לשמור פירות שביעית ולהצניעם מן הביעור ואילך.
לא תבור ולא תטחון עמה – לסייעה מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה.
משאלת אשה לחברתה כו׳ – בסיפא מפרש דקתני מתני׳ מפני דרכי שלום וקשה לר״ת ותיפוק ליה דהוה שרי משום דאיכא למיתלי בתבואה של היתר כדאשכחן במסכת שביעית בפ״ה (משנה שביעית ה׳:ח׳) ב״ש אומרים לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית וב״ה מתירין מפני שיכול לשוחטה עוד תנן התם (משנה שביעית ה׳:ו׳) אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרם בשביעית מחרישה וכלי העול כו׳ זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור לאיסור ולהיתר מותר וליכא למימר דהתם נמי לא שרי אלא מפני דרכי שלום דבמכר לא שייך דרכי שלום ועוד דקא דייק בפ״ק דמסכת ע״ז (דף טו:) מינה מבית הלל דשרי למכור פרה לעובד כוכבים דאימר לשחיטה זבנה ואפילו שייך דרכי שלום במוכר לישראל משום דנראה כחושדו כשאינו רוצה למכור לו במוכר לעובד כוכבים לא שייך כלל דרכי שלום ועוד דעל כרחך התם לאו משום דרכי שלום הוא מדלא תני להו הכא ואומר ר״ת דהכא בידוע שאין לה אלא פירות שביעית הלכך אי לאו משום דרכי שלום הוה אסור ובמכר דלא שייך דרכי שלום אסור היכא דליכא למיתלי וכן משמע בירושלמי דקאמר אני אומר נפה לספור בה מעו׳ כברה לכבר בו חול ריחים לטחון בו סמנין תנור לטמון בו אונין של פשתן משמע דמיירי דאין לו תבואה של היתר למיתלי בה וההיא דירושלמי לא הוה תלייה גמורה כפרה לשחיטה דא״כ בלא דרכי שלום נמי הוה שרי כמו במוכר וא״ת לפירוש ר״ת מאי פריך בגמ׳ מ״ש רישא ומ״ש סיפא כיון דבודאי בפירות שביעית איירי וי״ל דקסבר הש״ס דאחמור רבנן בתבואת החשודים כאילו הוא בודאי טבל דאוקמיה אחזקה.
ריחים ותנור – ובאשת עם הארץ לא תנא תנור וריחים משום דתנא נפה וכברה והוא הדין ריחים ותנור דיגיד עליו ריעו א״נ משום דתנור אין דרך להשאילו דמיטמא וטעון שבירה ואיידי דלא תנא תנור לא תנא ריחים אבל בחשודה אשביעית לא מטמא דלא חשודה אטומאה ומיהו קשה דבפרק עד כמה (בכורות דף ל.) תנן החשוד על זה ועל זה פירוש אשביעית ואמעשרות חשוד על הטהרות ושמא התם בטומאת פירות אבל אטומאת הגוף לא חשוד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה רחיים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עמה. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה אבל משתטיל את המים לא תגע עמה לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום:
מתניתין משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וכו׳ – מפורש בירושלמי בפרק זהא ובפ״זב של מס׳ שביעית, ר׳ זעירא בעי קומי ר׳ מונא מתני׳ בסתם הא במפרש לא, א״ל וסתמו לאו כפירושו הוא, אני אומר נפה למיפזרג בה מעות, כברה למכבר בה חול, רחיים לטחון בה סמנים, תנור לטמון בהם אונין של פשתן. ולפי זה לא קשיא הא דתניא בפ״ק דע״זד, לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית וב״ה מתירין מפני שיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך, אלמא אי ליכא למיתלי אסורה.
וא״תו א״כ למה שנינו וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום, והא אף במכירה מותר בכל מקום שיש לתלות, א״ל משום שאלמלא מפני דרכי שלום לא היה לו להכניס עצמו בבית הספק ולהשאיל לו, שאינו נהנה בכך כלום, אבל במכירה לצורך עצמו התירוז, והיינו דקתני סיפא אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה, ולא קתני רחיים ותנור, משום דרישא קמ״ל משום דאיכא למיתלי בסמנין ואונין, אבל סיפא לא איצטריך.
א. הלכה י׳.
ב. הוא בפ״ה הלכה ד׳. ובנדפס הגי׳ פ״ד.
ג. בנדפס, וכן הביא הר״ש בשביעית פ״ה משנה ט׳ הגירסא: לספור. וכגי׳ שלפנינו כ״ה ברשב״א ובמאירי.
ה. וכן הק׳ הרשב״א הריטב״א וחי׳ הר״ן, ועיין במשנה ראשונה שם היאך סמכינן על תלייה מספק ובחזו״א שביעית סי׳ יב סק״ט וסקי״א.
ו. וכן הקשו בתוס׳ בסוגיין ד״ה משאלת, והר״ש בשביעית פ״ה מ״ט והרשב״א, והוסיפו דבמכירה מותר אף דליכא משום דרכי שלום, ועיין חי׳ רבינו לע״ז שם ד״ה והא, דגם במכירה שייך ענין זה דלזה ימכור ולזה לא ימכור יהא איבה, וכ״כ הריטב״א בחידושים שם.
ז. וכן תי׳ הרשב״א והריטב״א בסוגיין, ובתוס׳ תי׳ בשם ר״ת דבמשנתנו איירי דליכא תליה.
מתני׳: משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וכו׳. קשיא לן דהא תניא פרקא קמא דעבודה זרה (עבודה זרה טו.) לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית ובית הלל מתירין מפני שיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך דאלמא אי ליכא למיתלי אסור. ויש לומר דהכא נמי איכא למיתלי. והכי גרסינן בירושלמי: רבי זעירא בעיקומי רבי מונא מתניתא כסתם הא במפרש לא אמר ליה וסתמו לאו כפירושו הוא. אני אומר נפה למפזר בה מעות כברה למכבה בה חול ריחים לטחון בה סמנין תנור לטמא בו אונין של פשתן. ואם תאמר אם כן אמאי קתני הכא וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום והא אמרינן התם דאף במכירה דליכא מפני דרכי שלום כי איכא למיתלי מותר, יש לומר דהכא כיון דלית הנאה מיניה לא משום דרכי שלום אף על גב דהוה ליה למיתלי לא הוה ליה לעיולי נפשיה בספיקא ותרתי בעינן, אבל התם במכירה כיון דאיכא למיתלי התירו לו לצורך עצמו והיינו דלא קתני בסיפא אלא אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ולא קתני ריחים ותנור משום דרישא לא איצטריך אלא לאשמועינן דבריחים ותנור איכא למיתלי בטחינת סמנין ובטמינת אונין של פשתן אבל בסיפא לא איצטריך.
אבל לא תבור ולא תטחון עמה. דאסור לסייע ידי עוברי עבירה ודוקא בחשודה ממש אבל סתם עמי הארץ אינן חשודין על השביעית דחמירא להם טפי, והיינו דקתני סיפא אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ וטוחנת ובוררת עמה, ואפילו לאביי דמוקי לה בעם הארץ דרבנן, והיינו נמי דתניא הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה וכן נמי בפודקית ואילו לשביעית לא חיישינן, וגרסינן הכא בירושלמי: רבי פנחס בעי במה קנסו במקום שזורעין ואוכלין או במקום שזורעין ואינן אוכלין מה נפק מביניהון ראו אותו לוקח מן הסידקי אין תימר במקום שזורעין ואוכלין ראו אותו לוקח מן הסידקי אסור ואין תימר במקום שזורעין אונן אוכלין ראו אותו לוקח מן הסידקי מותר, אלמא בחשוד ממש קאמרינן ואפילו בחשודה ממש לא אמרינן אלא בשנים הקרובות לשביעית אבל לאחר שתים ושלש לאחר השביעית לא חיישינן, וכבר כתבתיה בארוכה ובראיות בפירקא קמא דחולין בסייעתא דשמיא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוספות בד״ה משאלת אשה לחברתה כו׳ וקשה לר״ת ותיפוק ליה דהוה שרי משום דאיכא למתלי כו׳ עכ״ל. ויש לדקדק דנהי דלענין שביעית איכא למיתלי בשאר פירות של היתר אכתי איצטריך טעמא דדרכי שלום לענין חשודה על השביעית להשאילה נפה וכברה דבלאו דרכי שלום ודאי אסור להשאיל לא מיבעיא לרבנן בבכורות פרק עד כמה דחשודה על השביעית חשודה על המעשרות דממילא אסור משום מסייע דחשש שאינו מעושר דלא שייך איכא למיתלי שהרי כל פירות עם הארץ הם דמאי כמ״ש התוספות בסמוך וכמו שאוכיח לקמן אלא דאפילו לר״ע דחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר מ״מ הא לכ״ע חשוד על השביעית חשוד על הטומאה כדאיתא במשנה שם בבכורות וא״כ ודאי אי לאו דרכי שלום אסור להשאיל נפה וכברה לחשודה על השביעית משום חשש טומאה ול״ל דלענין טומאה נמי איכא למיתלי שמא צריכה לנפה ולכברה לפירות שלא הוכשרו הא ליתא דא״כ אכתי מאי משני התוס׳ דאיירי שאין לה אלא פירות שביעית דסוף סוף סיפא דקתני משאלת אשת חבר לאשת ע״ה נפה וכברה וקתני וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום ואמאי הא בלא״ה שרי דאיכא למיתלי בפירות שלא הוכשרו ובשלמא לאביי אתי שפיר דסיפא איצטריך לטעמא דדרכי שלום משום חשש מעשרות דלא שייך איכא למיתלי דודאי שם דמאי מיהא איכא כמ״ש התוספות בד״ה רבא אמר אבל רבא דאוקי מתני׳ בע״ה דר״מ וליכא אלא חשש טומאה הדרא קושיא לדוכתא אלא ע״כ דפירות שלא הוכשרו לא מיקרי איכא למיתלי שאין זו תלייה גמורה ומשום דסתם פירות הוכשרו כדאיתא במתניתין במסכת טהרות כל הקמחים וסלתות בחזקת מוכשרין וא״כ לא מקשו התוספות מידי דלחשודה על השביעית נמי הוי אסור להשאיל משום חשש טומאה ואפשר ליישב כוונת התוס׳ דקושייתם אליבא דרבא דסיפא לא איירי אלא משום חשש טומאה ואם כן אמאי קתני ברישא נפה וכברה בחשודה על השביעית דמשום לתא דשביעית בלא דרכי שלום שרי ואי משום טומאה הא קתני לה בהדיא בסיפא משא״כ לאביי מסיפא לא שמעינן מידי דסד״א דוקא משום חשש מעשר אסור להשאיל בלא דרכי שלום משום דליכא למיתלי אבל ברישא דליכא חשש מעשר דאינה חשודה ולא חשש שביעית דאיכא למיתלי הו״א דאפילו בלא דרכי שלום שרי קמ״ל דאפ״ה אסור משום חשש טומאה משום דפירות שלא הוכשרו לא מיקרי תליה גמורה אבל אכתי קשה לפמ״ש התוספות בבכורות דרישא דמתניתין דהכא איירי בודאי חשודה על השביעית וסיפא איירי בספק חשודה ומכ״ש לפמ״ש התוס׳ דרישא איירי בחשודה על טומאת פירות וסיפא בטומאת הגוף ואם כן שפיר איצטריך לאשמעינן ברישא דאפילו חשודה לשביעית וכ״ש דחשודה בודאי על הטומאה אפ״ה שרי להשאיל משום דרכי שלום וסיפא איצטריך לאשמעינן דאפילו בספק חשודה לא שרי אלא משום דרכי שלום וצריך עיון ודו״ק:
בא״ד ואור״ת דהכא בידוע שאין לו אלא פירות שביעית כו׳ עכ״ל. ולפי זה צריך לומר דאיירי שכבר עבר זמן הביעור דאל״כ אכתי איכא למיתלי שתאכלם בהיתר קודם הביעור ואע״ג דלהתוספות ורוב הקדמונים אפילו אחר ביעור מותרין הפירות לעניים ולעשירים דרך הפקר אפשר דאורחא דמילתא להפקיר הפירות בעינא ומדטרחה לטוחנן מסתמא בדעתה לאכלן באיסור וק״ל:
בא״ד וי״ל דקסבר תלמודא דאחמור רבנן בתבואת החשודים כו׳ עכ״ל. והא דאיצטריך רבא לאוקמי בע״ה דר״מ ולא מוקי ליה אף בחשוד למעשרות ואפ״ה שרי כיון דליכא חזקה לאיסור דרוב ע״ה מעשרין וממילא לא דמי לשביעית אלא דלקושטא דמילתא ודאי לא שייך לחלק בין ספק איסור לודאי אלא לענין נפה וכברה משא״כ לסייע בידים אין לחלק ובהכי רהטא כולה שמעתין ומעיקרא נמי לא הוי קשיא להו להתוס׳ אלא אלישנא דגמרא דמקשה מאי שנא רישא משמע דמכח מאי שנא מקשה וק״ל:
ד משנה משאלת (מותרת להשאיל) אשה לחבירתה החשודה על פירות השנה השביעית (שאוכלתם לאחר זמן הביעור, שאז אסורים הם באכילה), כלים כגון: נפה וכברה וריחים ותנור, ואין אומרים שהיא מסייעת בכך לעבירה. אבל היא עצמה לא תבור (תברור) עימה חיטים ולא תטחן עמה חיטים, שלא תעשה בידיים מעשה של סיוע לעבירה.
MISHNA: A woman may lend utensils to her friend who is suspect with regard to eating produce that grew in the Sabbatical Year after the time that such produce must be removed from the house and may no longer be eaten. The utensils that she may lend her include: A winnow, a sieve, a mill, and an oven. Lending her such utensils is not considered aiding in the commission of a transgression. But she may not select the grain from the chaff or grind wheat with her, i.e., she may not actively assist her in the performance of a sin.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםפסקי רי״דרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ואֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ נָפָה וּכְבָרָה וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמְרַקֶּדֶת עִמָּהּ אֲבָל מִשֶּׁתָּטִיל אֶת הַמַּיִם לֹא תִּגַּע עִמָּהּ לְפִי שֶׁאֵין מַחְזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵירָה וְכוּלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.

The wife of a ḥaver, one who is devoted to the meticulous observance of mitzvot, especially the halakhot of ritual purity, teruma, and tithes, may lend the wife of an am ha’aretz, one who is not scrupulous in these areas, a winnow and a sieve, and she may even select, grind, and sift with her. But once the wife of the am ha’aretz pours water into the flour, thereby rendering it susceptible to ritual impurity, the wife of the ḥaver may not touch anything with her, because one may not assist those who commit transgressions. And all of the allowances mentioned in the mishna were stated only on account of the ways of peace.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובוררת וטוחנת כו׳ – בגמרא פריך אמאי הרי חשודה על המעשרות.
בזמן שהיא טמאה כו׳ – לא גרסינן ובברייתא גרסינן לה בגמ׳.
אבל משתטיל את המים לא תגע – לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה וקא מיטמאה מחמת כלים טמאים וזו מסייעתה לגלגל ואסור לגרום טומאה לחלה.
וכולן לא אמרו – שהתירו להשאילם כלים ולסייעם בלא שעת עבירה עצמה אלא מפני דרכי שלום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ וטוחנת. ע׳ כתובות ד׳ נט ע״ב תוס׳ ד״ה טוחנת:
אשת חבר, המדקדק בהפרשת תרומות ומעשרות ובדיני טומאה וטהרה, משאלת לאשת עם הארץ החשוד על דברים אלו, נפה וכברה, ואף בוררת חיטים עימה, וטוחנת עימה, ומרקדת (מנפה) עמה, אבל משתטיל אשת עם הארץ את המים בעיסה, ומאותה שעה יכולה העיסה להיטמא, לא תגע עמה, לפי שאין מחזיקין (מסייעים) ידי עוברי עבירה. וכולן, כל הדברים שנאמרו במשנתנו להתיר, לא אמרו אלא מפני דרכי שלום.
The wife of a ḥaver, one who is devoted to the meticulous observance of mitzvot, especially the halakhot of ritual purity, teruma, and tithes, may lend the wife of an am ha’aretz, one who is not scrupulous in these areas, a winnow and a sieve, and she may even select, grind, and sift with her. But once the wife of the am ha’aretz pours water into the flour, thereby rendering it susceptible to ritual impurity, the wife of the ḥaver may not touch anything with her, because one may not assist those who commit transgressions. And all of the allowances mentioned in the mishna were stated only on account of the ways of peace.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) זוּמַחְזִיקִין יְדֵי גוֹיִם1 בַּשְּׁבִיעִית אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.:

And one may assist gentiles who work the land during the Sabbatical Year, but one may not assist Jews who do this. Similarly, one may extend greetings to gentiles on account of the ways of peace.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרים״.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ד כתוב שםפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומחזיקין ידי נכרים – הכא משמע מסייעין ממש.
ושואלין בשלומם – כל הימים ואע״פ שמטיל על הנכרי שם שמים שהשלום שמו של הקב״ה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומחזקין ידי עובדי כוכבים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום. פי׳ אשה החשודה על השביעית לזרוע ולאכול מה שזרעו בשביעית ולשמור את הפירות והפירות שנזרעו או שנטעו בשביעית הם אסורים באכילה. אבל לא תבור ולא תטחן עמה שאסור לסייע עוברי עבירה בידים. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ פי׳ סתם עם הארץ חשוד על המעשרות אבל לא על השביעית ומ״ה תנא ברישא החשודה על השביעית דמסתמא אין עם הארץ חשוד על השביעית עד שיוחזק לכך ולא אמרי׳ מגו דחשוד על המעשרות חשוד נמי על השביעית כדתנן בבכורות בפ׳ עד כמה החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית. ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה. מ״ש רישא ומ״ש סיפא פי׳ הרי גם איסור טבל הוא מדאורייתא כמו איסור השביעית. אמר אביי רוב עמי הארץ מעשרין הן ומפני זה לא החמירו חכמים במעשרות כאשר החמירו בחשוד על השביעית שהוחזק להיות חשוד בה. אבל עם הארץ לא הוחזק חשוד על המעשרות אלא מסתמא חשדינן להו וכיון דרובם מעשרין הקלו בהן חכמים אבל משתטיל מים בעיסה לא תגע עמה מפני שכבר הוטבלה העיסה לחלה ואסור לגרום טומאה לחלה לפי שאין מסייעין ידי עוברי עבירה:
סליק פירקא האומר התקבל גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי אם רצה להחזיר יחזיר האשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצה להחזיר לא יחזיר לפיכך אם אמר לו אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה אם רצה להחזיר יחזיר רשבג״א אף האומרת טול לי גיטי אם רצה להחזיר לא יחזיר. פי׳ בעל שאמר התקבל גט זה לאשתי כך הוא כאילו אומר הולך שאין הבעל ממנה שליח לקבלה כ״א להולכה הילכך בין אם אמר הולך בין אם אמר התקבל ורצה להחזיר ולבטל השליחות יכול לבטל אבל האשה שאמרה התקבל לי גיטי ומסרו הבעל לידו בתורת קבלה אינו יכול להחזירו שיד השליח כיד האשה דמיא אך אם יאמר הבעל אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה [אם רצה להחזיר יחזיר] רשבג״א אף האומרת לשליח טול לי גיטי כאומרת התקבל דמי ואם רצה להחזיר לא יחזיר. פשיטא לי איש הוי שליח להולכה שכן בעל מוליך גט לאשתו אשה הויא שליח לקבלה שכן אשה מקבלת גיטה מיד בעלה איש לקבלה ואשה להולכה מאי ופשטי׳ דאיש נמי הוי שליח לקבלה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה ואשה נמי הוי שליח להולכה שכן אשה עצמה מביאה גיטה ממדינת הים דתנן אשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתהא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם. איתמר הבא לי גיטי והלך השליח ואמר לבעל אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אמר לו הולך כמו שאמרת אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אפילו הגיע הגט לידה אינה מגורשת משום דעקריה שליח לשליחותיה דאמר שליח לקבלה הוינא (ולא) להולכה לא הוינא אבל אם אמרה לו התקבל לי גיטי והוא אמר לבעל אשתך אמרה לי הבא לי גיטי והוא אומר לו הולך כמו שאמרת והגיע גט לידה מגורשת:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום. פרש״י כל הימים ואע״פ שמטיל על העובד כוכבים ש״ש כו׳. עכ״ל לכאורה ה״מ לפרושו כהני דרכי שלום דלעיל כמשמעו שלא ינטור עליו שנאה אלא דמשמע ליה דכל הני דנקט בהך מתני׳ דאי לאו מפני דרכי שלום איסור נמי איכא ולכך פירש משום דמטיל על העובד כוכבים ש״ש כו׳ ומיהו למאי דמוקי מתני׳ ביום אידם ה״ל איסורא אחרינא משום דהוא אזיל ומודה לעבודת כוכבים ודו״ק:
שם אבל לא ידי ישראל. עי׳ מג״א סי׳ שמז ס״ק ד:
ומחזיקין ידי גוים העובדים בשביעית, אבל לא מחזקים את ידי ישראל העושים כן, וכן שואלין בשלומן של גויים מפני דרכי שלום.
And one may assist gentiles who work the land during the Sabbatical Year, but one may not assist Jews who do this. Similarly, one may extend greetings to gentiles on account of the ways of peace.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ד כתוב שםפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) גמ׳גְּמָרָא: מַאי שְׁנָא רֵישָׁא ומ״שוּמַאי שְׁנָא סֵיפָא אָמַר אַבָּיֵי רוֹב עַמֵּי הָאָרֶץ מְעַשְּׂרִין הֵן.

GEMARA: The Gemara asks with regard to the halakhot taught in the mishna: What is different in the first clause of the mishna that teaches that a woman may not select and grind grain with a woman who is suspected of eating produce of the Sabbatical Year after it is forbidden, and what is different in the latter clause that teaches that it is permitted for the wife of a ḥaver to assist the wife of an am ha’aretz in her selecting and grinding? Abaye said: Most amei ha’aretz tithe their produce, and therefore there is no reason to render it prohibited to assist the wife of an am ha’aretz in her work, as she is probably preparing a permitted food. Although there may be concern that the food was not tithed due to the minority of amei ha’aretz who do not separate tithes, this concern is ignored on account of the ways of peace.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ מאי שנא רישא – דקתני לא תבור שמסייעת ידי עוברי עבירה שביעית.
ומאי שנא סיפא – דקתני ובוררת וטוחנת והלא מסייעת ידי עוברי עבירה טבל.
רוב עמי הארץ מעשרין הן – הלכך חששא דרבנן בעלמא היא ומפני דרכי שלום מותר לסייען אבל חשודה על השביעית משמע דמוחזק לן בה שחשודה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה רוב ע״ה כו׳ אבל חשודה על השביעית משמע דמוחזק לן דחשודה עכ״ל. משום דפשיטא לרש״י ז״ל דכי היכי דאמרינן רוב ע״ה מעשרין ה״נ אמרינן רוב ע״ה אינן חשודין על השביעית מש״ה איצטריך לאוקמי בודאי חשודה ועיין בתוספות באריכות בבכורות פרק עד כמה ובכתובות דף כ״ד:
ה גמרא ושואלים על ההלכות השנויות במשנה: מאי שנא רישא [במה שונה תחילת המשנה] ששנינו בה לגבי חשודה על שביעית שלא תבור עימה, ומאי שנא סיפא [ובמה שונה סופה של המשנה] ששנינו בה שמותר לאשת חבר לסייע גם בברירה וטחינה לאשת עם הארץ? אמר אביי: רוב עמי הארץ מעשרין הן, ולכן מעיקר הדין אין מקום לאסור לסייע בידם, שהרי מסתבר שאשת עם הארץ מכינה מאכל מותר. ואף שיש בכל זאת מקום לחשוש שאין המאכל מעושר מפני מיעוט שבעמי הארץ שאין מעשרים, הרי מפני דרכי שלום אין מקפידים על כך.
GEMARA: The Gemara asks with regard to the halakhot taught in the mishna: What is different in the first clause of the mishna that teaches that a woman may not select and grind grain with a woman who is suspected of eating produce of the Sabbatical Year after it is forbidden, and what is different in the latter clause that teaches that it is permitted for the wife of a ḥaver to assist the wife of an am ha’aretz in her selecting and grinding? Abaye said: Most amei ha’aretz tithe their produce, and therefore there is no reason to render it prohibited to assist the wife of an am ha’aretz in her work, as she is probably preparing a permitted food. Although there may be concern that the food was not tithed due to the minority of amei ha’aretz who do not separate tithes, this concern is ignored on account of the ways of peace.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) רָבָא אָמַר הָכָא בְּעַם הָאָרֶץ דר״מדְּרַבִּי מֵאִיר וְטוּמְאָה וְטׇהֳרָה דְּרַבָּנַן דְּתַנְיָא אֵיזֶהוּ ע״העַם הָאָרֶץ כֹּל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל חוּלָּיו בְּטָהֳרָה דִּבְרֵי ר״מרַבִּי מֵאִיר וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר פֵּירוֹתָיו.

Rava said: Here the mishna speaks about the am ha’aretz as defined by Rabbi Meir and the issue of ritual impurity and purity by rabbinic law. It does not speak about the matter of separating teruma and tithes. As it is taught in a baraita (Tosefta, Avoda Zara 3:10): Who is an am ha’aretz? Anyone who does not eat his non-sacred produce in a state of ritual purity; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: An am ha’aretz is anyone who does not tithe his produce. Since the mishna is referring to the type of am ha’aretz about whom there is an assumption that he tithes his produce but does not eat his non-sacred produce in a state of ritual purity, and in light of the fact that eating non-sacred produce in a state of ritual purity is stipulated by rabbinic law, on account of the ways of peace, the Sages did not prohibit the wife of a ḥaver from assisting the wife of an am ha’aretz.
רי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבא אמר – לעולם כמחצה על מחצה (דמי) מספקינן להו ואסור לסייען הואיל ועבירה דאורייתא היא ומתני׳ במוחזק לעשר קאמר ועם הארץ דר״מ הוא שחשוד לאכול פירות בטומאה והך טומאה וטהרה דחולין דרבנן היא דתורה לא הזהירה לאכול בטהרה אלא תרומה וקדשים בלבד הלכך לאו איסורא דאורייתא היא ומפני דרכי שלום מותר לסייען.
רבא אמר בע״ה כו׳ – אביי מיקל טפי לסייע במעשר מבטומאה וטהרה דרבנן כדמוכח בסמוך ורבא איפכא ורבא נמי אית ליה רוב עם הארץ מעשרין הן והקילו בדמאי בפרק אע״פ (כתובות דף נו:) ובפרק במה מדליקין (שבת דף כג.) אבל סבר הכא אע״ג דרוב עמי הארץ מעשרין הן מ״מ איסור דמאי איכא ואסור לסייעם ואביי בפ״ק דשבת (דף יג.) גבי לא יאכל זב פרוש עם זב ע״ה חייש טפי שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנים אע״ג דרוב מעשרין ורבא לא חייש.
איזהו ע״ה כל שאינו אוכל כו׳ – בע״ז בתוספתא (פ״ג) מיתניא לענין שנותנים לע״ה בנות חבירים גדולות ופוסקין עמו שלא תעשה על גביו טהרות ורשב״ג אומר אינו צריך לפסוק וקתני בתריה איזהו ע״ה כל שאינו אוכל חוליו בטהרה דברי ר״מ דכיון דמעשר אין להחמיר עליו שלא להשיאו בת חבר וחכמים שרו אפילו אינו מעשר ותנהוג תחתיו דברי חברות ואם תאמר בפרק היה נוטל (סוטה דף כב.) קאמר ר״מ איזהו ע״ה כל שאינו קורא ק״ש ערבית ושחרית בברכותיה וחכ״א כל שאינו מניח תפילין בן עזאי אומר כל שאין לו ציצית ונראה דהתם אתי לפרושי איזהו ע״ה שאין מזמנין עליו כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז:) ושאין מכריזין על אבדתו כדאמרינן בפ׳ אלו עוברין (פסחים דף מט:).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא רבא אמר בעם הארץ דר׳ מאיר – פירש״י ז״לא, לעולם במחצה על מחצה מספקינן להו ואסור לסייען הואיל ואסורא דאורייתא הוא. ולא היא, דכולי עלמא מודו דרוב עמי הארץ מעשרין הןב, והכי מתרץ רבא גופיה בפרק אע״פג בדמאי הקלו והיינוד משום דרוב עמי הארץ מעשרין הןה, ובפרק האשה שנתארמלהו אביי ורבא תרויהו אמרי הכי, ובפר״ק דשבתז אמר בהדיא רבא דרוב עמי הארץ מעשרין הן. אלא בטעמא פליגי, דרבא סבר אע״פ דרוב עמי הארץ מעשרין הן, בשל תורה חוששין למיעוט מאחר שגזרו עליהן ואין לזה הנאה בסיועןח אלא הכא בעם הארץ דר׳ מאיר.
א. ד״ה רבא אמר.
ב. כ״כ התוס׳ ד״ה הבא, ריטב״א רשב״א וחי׳ הר״ן דרבא אינו חולק על דין דרוב ע״ה מעשרין, אלא שיש חילוק במה שכתבו בטעמא דרבא, ועיין להלן.
ד. בנדפס הגירסא: ואינו, וט״ס היא.
ה. בנדפס נשמט מתיבת ובפרק האשה עד אלא בטעמא. וכנראה מחמת הדומות. והושלם ע״פ הכת״י.
ז. יג א, וכן בפרק שני כג א.
ח. וכ״ה ברשב״א, ולטעם זה של רבינו והרשב״א גם לרבא שאוסר היינו כשאין לו הנאה, אבל ביש לו הנאה כגון שעושה בשכר יהא מותר לסייע ולסמוך על רוב ע״ה מעשרין. ואילו בתוס׳ בסוגיין כתבו בסתם דסבר רבא דאע״ג דרוב ע״ה מעשרין מ״מ איסור דמאי איכא, ובריטב״א ובר״ן כתבו דרבא חייש טפי למיעוט איסור תורה מטומאה דרבנן, ולפי״ז אין לי חילוק ואף במקום שתהיה לו הנאה יהא אסור לסייע. ועיין בדברי רבינו לעיל ד״ה מתני׳ משאלת, שביאר דיש חילוק לענין תליה דאם אין לו הנאה בכך לא תלינן להקל ואילו במכר שיש לו הנאה תלינן להקל, וכ״ה ברשב״א לעיל, ואילו בתוס׳ שם תי׳ באופן אחר. אכן בריטב״א כאן לא הזכיר ענין דאית ליה הנאה ולעיל תי׳ כרבינו, ולפי״ז יש לעיין אם מ״ש רבינו הוא בדווקא. ועיין מאירי שכתב כאן: שאע״פ שרוב עמי הארץ מעשרין הם בשל תורה יש לחוש וכל שכן במקום שאין הנאה לזה בסיועה. וחיבר שני הדברים לאחד.
גמרא: רבא אמר הכא בעם הארץ דרבי מאיר. פירש רש״י ז״ל לעולם במחצה על מחצה מספקינן להו ואסור לסייען הואיל ואיסורא דאורייתא היא, ולא מיחוור, דהא בין לרבא בין לאביי רוב עמי הארץ מעשרין הן וכדמתרץ רבא גופיה בפרק אף על פי בדמאי הקילו. והיינו משום דרובן מעשרין הן, ואביי ורבא בכתובות פרק האשה שנתארמלה (כתובות כד.) הכין סבירא להו, וכן בפרק קמא דשבת אמר רבא בהדיא רוב עמי הארץ מעשרין הן, אלא דהכא היינו טעמא דרבא דכיון דלית ליה הנאה בסיועו לא התירו לו להביא עצמו לבית הספק ואף על פי שלא נחשדו בכך אלא מיעוטן, דבשל תורה בדלית ליה הנאה אפילו למיעוט חששו, אלא הכא בעמי הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן, ואביי סבר לעולם לא חישינן למיעוט ואפילו בשל תורה.
מי שאינו אוכל חולין בטהרה הואיל ואינו חשוד על המעשרות אינו בכלל עם הארץ אבל החשוד על המעשרות הרי הוא בכלל עם הארץ ועליו אמרו במשנתנו שמפני דרכי שלום הותר על סמך מה שאמרו רוב עמי הארץ מעשרין הן ואע״פ שאביי אמרה ורבא חלק עמו לא מחלוקת עצמם הוא לפסוק בו כרבא אלא מחלוקת של אחרים ולא עוד אלא שאף רבא סובר טעם זה במקומות אחרים והוא שבפרק במה מדליקין אמרה רבא כן ואביי חלק לומר בה טעם אחר הפך מה שבכאן ובפרק האשה שנתאלמנה אמרוה שניהם ר״ל אביי ורבא ואם כן אין מחלוקתם ברוב עמי הארץ מעשרין ששניהם מודים בה אלא שחולקים בסברא אם יש בה טעם אחר עדיף הימנו אם לאו וזהו שפעמים מתהפכים בו ופעמים מסכימים בו שניהם לפי הענינים שהוזכרו בו ובזו מיהא היה דעת רבא לומר שאע״פ שרוב עמי הארץ מעשרין הם בשל תורה יש לחוש וכל שכן במקום שאין הנאה לזה בסיועה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה רבא אמר כו׳ אביי מיקל כו׳ מבטומאה וטהרה דרבנן כדמוכח בסמוך כו׳ עכ״ל והיינו מדהוה ניחא ליה מתני׳ לאביי דהך משתטיל מים דלא איירי בחלה אלא בטומאה דרבנן וקודם שתטיל מים מסייע לה משום דעדיין לא הוכשר וק״ל:
בד״ה איזהו ע״ה כו׳ דהתם אתי לפרושי איזהו ע״ה שאין מזמנין כו׳ עכ״ל ק״ק לדבריהם דהא התם מפרש לה רבא איזהו ע״ה דאין מזמנין עליו ע״ה דרבנן דפליגי עליה דר״מ דהיינו שאינו מעשר פירותיו ודו״ק:
בד״ה רבא אמר לעולם כמחצה על מחצה דמי מספקינן להו כו׳ עכ״ל. נראה לי בכוונתו דאע״ג דפשיטא לן בכולה תלמודא דרוב ע״ה מעשרין והכי אשכחן לרבא גופא בכמה דוכתי נראה דהיינו דמדאורייתא סמכינן ארובא אבל מדרבנן מספקינן להו כמחצה על מחצה משום דמסייע מיעוט שאין מעשרין לחזקת טבל ואיתרע רובא והו״ל פלגא ופלגא כדאיתא בריש פרק בתרא דיבמות בגמרא וכבר האריכו התוספות בזה בריש פ״ג דבכורות ומבואר אצלינו באריכות בקונט׳ הכללים ודעתי להוסיף בעזה״י:
תוספות בד״ה רבא אמר בע״ה כו׳ אביי מיקל טפי כו׳ כדמוכח בסמוך עכ״ל. והיינו מדמקשה הש״ס והא מדקתני סיפא אבל משתטיל למים אליבא דרבא משמע דלאביי האי משתטיל למים היינו שהוכשרו ואסור משום טומאת חולין גרידא למאי דלא אסיק אדעתיה מטומאת חלה וכ״כ מהרש״א ז״ל אבל באמת אין זה מוכרח דאדרבה נראה יותר לומר דאביי לא חייש כלל לטומאה וטהרה דרבנן ומש״ה מוקי מתניתין לענין מעשרות דלענין טומאה לא חיישינן אלא משתטיל למים דאיכא טומאת חלה דאליבא דרבא מוקמינן לרישא בטומאה וטהרה מדרבנן ולפ״ז הוי אתי שפיר טפי דהא דמקשה הש״ס בסמוך ורמינהו ומוקי אביי בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה היינו אליביה דנפשיה נמי איצטריך ליה לאוקמי בהכי דלא יצטרך לדחוק דאביי משני אליביה דרבא דוקא כמ״ש התוספות שם. מיהו משיטת הירושלמי שהביאו התוס׳ בסמוך בד״ה רישא בטומאת חולין ומחלק בירושלמי בין לותת לשאינו לותת ומייתי מתני׳ דהכא אבל משתטיל למים משמע להדיא דאיכא מאן דמחמיר בטומאה וטהרה דרבנן טפי מלענין מעשר והיינו ע״כ כאוקימתא דאביי בשמעתין כמ״ש שם התוספות ומש״ה ניחא להו לפרש כן אליבא דאביי ודו״ק:
בא״ד ורבא איפכא ורבא נמי אית ליה כו׳ מ״מ איסור דמאי איכא כו׳ עד סוף הדיבור. ובמה שכתבו מ״מ איסור דמאי איכא לא זכיתי להבין דבריהם דלכאורה מסתבר איפכא דלענין אכילה נהי דרוב ע״ה מעשרין אפ״ה כיון שגזרו חכמים שלא יאכל אדם דמאי שייך שפיר למגזר שמא יאכילנו דבר שאינו מתוקן שהרי אם יאכל דמאי יעבור מיהא על איסור דרבנן משא״כ לענין לסייע כיון דקי״ל רוב ע״ה מעשרין הם תו לא שייך לומר שם דמאי איכא לענין מחזיק ידי עוברי עבירה שאם הע״ה הוא מרוב המעשרין אין כאן עוברי עבירה כלל ואין עליו שום חיוב לעשר שנית כיון שיודע בעצמו שכבר עישר ולפ״ז נראה דהיינו טעמא דאביי דמחמיר טפי באכילה אבל סברת רבא נשאר בתימה שנראה סברא הפוכה ולולא דבריהם היה נ״ל ליישב דלא קשיא מימרי דרבא אהדדי לא מיבעיא לשיטת ר״ת שמפרש בפרק הפועלים דף פ״ט דהא דדרשינן תבואת זרעך ולא לוקח היינו בלוקח לאחר מירוח דלא מיחייב מדאורייתא אלא מדרבנן ולפ״ז א״ש הא דקאמר רבא בפרק במה מדליקין דליכא למיגזר שמא יאכילנו דבר שאינו מעושר משום דרוב ע״ה מעשרין הם ואע״ג דמדרבנן אמרי׳ דהיכא דמיעוט מסייע לחזקה הו״ל פלגא ופלגא וה״נ איכא חזקת טבל כמ״ש לעיל בשיטת רש״י אלא דאפ״ה ליכא הכא חזקת טבל שהרי מה שיאכל החבר משל ע״ה לאו תבואת זרעך של החבר הוא וכיון דלא מחייב מדאורייתא אלא מדרבנן אזלא לה חזקת טבל כדאמרי׳ בפסחים גבי חבר שמת דלא מיקרי חזקת טבל משום דאפשר למיעבד כדרבי אושעיא להכניסה במוץ שלה ואע״ג דרבי אושעיא לא פטר לאכול קבע אלא מדאורייתא אבל מדרבנן חייב אפ״ה תו לא מיקרי חזקת טבל וכ״כ התוספות בבכורות ריש פ״ג אלא דאפילו לשיטת ריב״א בפ׳ הפועלים שהיא שיטת הרמב״ם ז״ל שמפרשים בהיפך דדוקא בלוקח קודם מירוח אמרי׳ תבואת זרעך ולא לקוח כיון שלא נתחייב ביד המוכר אלא ביד הלוקח אפ״ה אתי שפיר ההיא דפרק במה מדליקין דקאמר רבא רוב ע״ה מעשרין ומש״ה לא חיישינן שמא יאכילנו דאיכא למימר דלמא עביד ליה ע״ה כדרבי אושעיא והכניס במוץ שלה נמצא שלא נתחייב ביד ע״ה ונהי דאכילת קבע אסור מדרבנן אפילו כדרבי אושעיא אפ״ה כיון שמה שיאכל החבר משל ע״ה הו״ל לקוח הו״ל תרתי מדרבנן ומש״ה לא גזרינן שמא יאכל שאפילו יאכל הו״ל תרי מדרבנן חדא משום דרבי אושעיא ואידך משום לקוח משא״כ בההוא דשמעתין לענין לסייע מחמיר רבא דלא סמכינן ארוב ע״ה מעשרין דאכתי מדרבנן הו״ל פלגא ופלגא משום חזקת טבל לגבי אכילת ע״ה עצמן דתבואת זרעך היא כן נ״ל נכון. מיהו בלאו הכי לשיטת הרמב״ם שסובר כשיטת ריב״א אין צורך לומר דפליגי בסברות הפוכות אלא דלמאי דס״ד עכשיו דלאביי לא חיישינן לטומאת חולין היינו משום דמוקי למתני׳ כמשנה אחרונה דמותר לגרום טומאה לחולין ורבא מוקי למתני׳ ע״כ כמשנה ראשונה ואם כן הכא לאו בסברות פליגי ולקמן בברייתא אפרש עוד בענין אחר ודו״ק:
רבא אמר: הכא [כאן במשנתנו] מדובר בעם הארץ דר׳ מאיר (לשיטת ר׳ מאיר), ולענין הלכות טומאה וטהרה דרבנן [מדברי חכמים] ולא לענין הפרשת תרומות ומעשרות. דתניא כן שנינו בברייתא]: איזהו עם הארץ? כל שאינו אוכל חוליו (חולין שלו) בטהרה, אלו דברי ר׳ מאיר, וחכמים אומרים: כל שאינו מעשר פירותיו. וכיון שמדובר בעם הארץ כזה שאנו מניחים שעישר את פירותיו, אלא שאינו אוכל חוליו בטהרה, בענין זה של אכילת חולין בטהרה שהוא מדברי סופרים, לא אסרו חכמים לסייע לאשת עם הארץ שכזה לבור ולטחון, משום דרכי שלום.
Rava said: Here the mishna speaks about the am ha’aretz as defined by Rabbi Meir and the issue of ritual impurity and purity by rabbinic law. It does not speak about the matter of separating teruma and tithes. As it is taught in a baraita (Tosefta, Avoda Zara 3:10): Who is an am ha’aretz? Anyone who does not eat his non-sacred produce in a state of ritual purity; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: An am ha’aretz is anyone who does not tithe his produce. Since the mishna is referring to the type of am ha’aretz about whom there is an assumption that he tithes his produce but does not eat his non-sacred produce in a state of ritual purity, and in light of the fact that eating non-sacred produce in a state of ritual purity is stipulated by rabbinic law, on account of the ways of peace, the Sages did not prohibit the wife of a ḥaver from assisting the wife of an am ha’aretz.
רי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא מִשֶּׁתָּטִיל אֶת הַמַּיִם לֹא תִּגַּע עִמָּהּ מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בְּטוּמְאָה וְטׇהֳרָה עָסְקִינַן.

The Gemara raises an objection: But from the fact that the latter clause of the mishna teaches: Once the wife of the am ha’aretz pours water into the flour, the wife of the ḥaver may not touch anything with her because the water has rendered the dough susceptible to ritual impurity, it may be inferred that in the first clause in the mishna we are not dealing with concern about the halakhot of impurity and purity. Rather, the concern pertains to tithes.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא מדקתני סיפא כו׳ – ס״ל להאי דפריך דטעם דמשתטיל את המים אסור משום דהוכשרו עכשיו הוא ועד עכשיו לא הוכשרו.
מכלל דרישא לאו בטומאה וטהרה – שיהא שום נדנוד עבירה דטומאה דהא לא הוכשרו ואי בנאמן על המעשרות קמיירי אמאי קתני וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא והא מדקתני סיפא משתטיל את המים כו׳ ויש לדקדק אכתי מאי קושיא לעולם דרישא נמי איירי בטומאה וטהרה אלא דספק הוכשרו ספק לא הוכשרו ומש״ה שרי משום דרכי שלום אבל משתטיל המים דהיינו ודאי הוכשרו אסור לסייע וליכא למימר דפשיטא ליה לתלמודא דספק הוכשרו אפילו בלא דרכי שלום שרי דבחזקת שלא הוכשרו קיימי הא ליתא דהא אפילו נפה וכברה לא שרי להשאיל בסיפא משום חשש טומאה אלא מפני דרכי שלום היינו כדפרישית לעיל בלשון התוספות דמסתמא בחזקת שהוכשרו קיימי ואפ״ה שרי משום דרכי שלום וא״כ אפשר דאפי׳ לסייע בידים שרי אבל בודאי הוכשרו אסור לגמרי. ועוד דלקמן בשמעתין דמוקמינן לברייתא דטוחנין ומפקידין בפירות שלא הוכשרו ואפ״ה אוסר לסייע לאוכלי פירותיהן בטומאה ופרש״י ז״ל שם משום דחבר לא ידע אי הוכשרו או לא אלמא דספק הוכשרו אסור וא״כ מעיקרא מאי קשיא ליה הכא רישא אסיפא דלמא כאן בספק הוכשרו וכאן בודאי הוכשרו. והנלע״ד בזה דלא שייך כלל לומר גבי בוררת וטוחנת דאיירי בספק הוכשרו דהא אפשר לשאול לאשת ע״ה אי הוכשרו או לא דהא קי״ל נאמן ע״ה לומר פירות הללו לא הוכשרו כדאיתא בפרק חומר בקדש ודוחק לאוקמי דאשת ע״ה גופא לא ידעה אי הוכשרו או לא ומכ״ש דא״ש טפי לשיטת הרמב״ם ז״ל דהכשר תלוי לרצון הבעלים דוקא ועוד במסכת מכשירין קתני בהדיא איזהו פירות שהם מסתמא בחזקת שהוכשרו ואיזה מהם בחזקת שלא הוכשרו וא״כ לא שייך כאן ספק אלא בנפה וכברה שאין ידוע לאיזה מין מהמינין היא צריכה וגם אין אשת ע״ה לפנינו לשאול את פיה והא דפרש״י ז״ל לקמן דאין טוחנין לאוכלי פירות בטומאה משום דחבר לא ידע אי הוכשרו יש לנו לומר דשאני התם דאיירי בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה שאין לך חשוד גדול מזה ומש״ה אין נאמן לשום דבר כדמשמע בבכורות דכל שיש בו זיקת חשש איסור שהוא חשוד עליו אינו נאמן ודוקא בע״ה שהוא ספק חשוד ולחולין גרידא הוא דאמרינן בחגיגה דנאמן לומר פירות הללו לא הוכשרו משא״כ חשוד גמור לאכול תרומה בטומאה מסתברא דאינו נאמן וכפירש״י לקמן כן נ״ל ועי׳ עוד בסמוך:
שם ורישא בטומאת חולין. ואע״ג דבע״ג פרק רבי ישמעאל מסקינן דלמשנה אחרונה מותר לגרום טומאה לחולין כבר כתב רש״י ז״ל שם דהיינו בחולין של עכו״ם שאין שם שום זיקת תרומה וחלה משא״כ בשל ישראל אסור ועיין שם בתוספות עוד חילוק אחר בשם רש״י ז״ל אבל הרמב״ם ז״ל כתב להדיא בפירוש המשניות ובחיבורו בספר הי״ד דלמשנה אחרונה שרי לגמרי לטמאות חולין אף בידים ומשנתינו למשנה ראשונה איירי אלא דלפי שיטתו יש לדקדק דהאיכא לאוקמי מתני׳ אף למשנה אחרונה ואפילו הכי בלא דרכי שלום אסור משום חששא דשמא תאכל אשת חבר חולין טמאים ולפי זה לא הוי מקשה הש״ס מידי ורמינהו אין טוחנין לאוכלי פירות בטומאה ומאי קושיא דלמא ברייתא כמשנה ראשונה ומש״ה אסור לסייע אבל במתני׳ איירי למשנה אחרונה דליכא חשש סיוע עוברי עבירה אלא חששא דשמא תאכל דמוכח לקמן דלא גזרינן כמו שאפרש וא״כ אפשר דהיינו מפני דרכי שלום מיהו למאי שאפרש לקמן דבמשנתינו לא שייך חששא דשמא תאכל א״ש ודו״ק:
ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסופה של אותה הלכה שבמשנה]: משתטיל את המים לא תגע עמה, ודבר זה הוא משום שעל ידי המים מוכשרת העיסה לקבל טומאה, מכלל הדבר אתה למד דרישא [שבתחילת אותה הלכה שבמשנה] לאו [לא] בדיני טומאה וטהרה עסקינן [עוסקים אנו], אלא בחשש אחר, של מעשרות!
The Gemara raises an objection: But from the fact that the latter clause of the mishna teaches: Once the wife of the am ha’aretz pours water into the flour, the wife of the ḥaver may not touch anything with her because the water has rendered the dough susceptible to ritual impurity, it may be inferred that in the first clause in the mishna we are not dealing with concern about the halakhot of impurity and purity. Rather, the concern pertains to tithes.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) רֵישָׁא וְסֵיפָא בְּטוּמְאָה וְטׇהֳרָה וְרֵישָׁא בְּטוּמְאַת חוּלִּין וְסֵיפָא בְּטוּמְאַת חַלָּה.

The Gemara answers: Both in the first clause and in the latter clause the concern relates to impurity and purity. The difference is that in the first clause, even if the grain was already rendered susceptible to impurity, the concern is only about impurity of non-sacred produce. Rendering non-sacred produce impure is not prohibited by Torah law; it is a matter about which ḥaverim were meticulous. But in the latter clause, the concern is the impurity of ḥalla, the portion that must be separated from the dough and given to a priest. It is at the time that water is added to the flour that the obligation to separate ḥalla from the dough takes effect. Due to the ḥalla that will be separated from the dough, it is prohibited by Torah law for one to render the dough impure.
רי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רישא וסיפא בטומאה וטהרה – ובפירות מוכשרין ורישא כל זמן שלא גילגלה אינה אלא טומאת חולין דרבנן ולא גזור בה משום מסייע במקום דרכי שלום ובלבד שלא תאכל.
וסיפא בטומאת חלה – דאורייתא שאסור לטמאה ביד דכתיב (במדבר יח) את משמרת תרומותי עביד לה שימור.
רישא טומאת חולין וסיפא טומאת חלה – ואם תאמר משום חלה ליתסרו משעת ברירה טחינה והרקדה כדאשכחן בעבודה זרה פרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה נו.) דאין בוצרים עם ישראל העושה פירותיו בטומאה אע״ג דשרי התם עם עובד כוכבים עם ישראל אסור משום דטבלא לתרומה אע״ג דעד שירד לבור או יקפה לא נגמרה מלאכתו לתרומה וי״ל דלא דמי דהכא אם מפריש קודם גלגול אין שם חלה עליה כלל אבל התם חל שם תרומה קודם גמר מלאכתו כגון מעשר שהקדימו בשיבולין וגם אסור באכילת קבע ומ״מ אסור הכא משתטיל למים אע״ג דלא מיחייבא בחלה עד שתגלגל ומיהו קשה דתנן נמי התם בפרק ר׳ ישמעאל (ע״ז דף נה:) נחתום שהיה עושה בטומאה לא לשין ולא עורכים עמו ותני עלה לא בוררין עמו ובירושלמי פריך ומשני כאן בלותת כאן בשאינו לותת ומיהו האי שינויא לא יתיישב אלא לאביי דמחמיר לענין טומאה טפי מלענין דמאי אבל לרבא שרי אפי׳ בהוכשרו כיון דטומאת חולין הוא ולא אסר אלא משתטיל למים ור״ת תירץ דהתם העושה פירות בטומאה קתני משמע דודאי בטומאה קא עביד וכן נחתום העושה בטומאה להכי החמירו משעת בצירה וברירה אבל הכא לא איירי אלא בחשוד בעלמא והא דפריך הכא מאין טוחנין לאוכלי פירות בטומאה לאוכלי לא משמע אלא חשדא בעלמא וחשוד קרי ליה בתר הכי וא״ת דבפ״ק דנדה (דף ו:) אמרינן תנן התם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה משגלגלה תעשה בטהרה והכא אסרינן משתטיל למים וי״ל דשאני התם דכבר נולד לה ספק טומאה לא חיישינן כל כמה דלא איחייבה בחלה ואין הפסד לכהן דבלאו הכי לא יאכל הכהן את החלה אבל הכא בטהורה אסור משתטיל למים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רישא וסיפא בטומאה וטהרה. כלומר דכולה מתניתין בשהוכשרו והיינו דלא תטחון עמה אלא מפני דרכי שלום דהא איכא נידנוד עבירה דמסייע ידי עוברי עבירה שגורמין טומאה לפירות שבארץ ישראל, ומיהו כיון דליכא אלא טומאה וטהרה דרבנן משום דרכי שלום התירו, אבל משתטיל מים דאיכא טומאת חלה דהיא דאורייתא לא תגע דלא התירו ולא הקילו בשל תורה. ומשתטיל מים משתגלגל קאמר דעד שתגלגל לא הוטבלו לחלה, אי נמי משתטיל בה את המים ממש קאמר דמכי נתנה בה מים יכולה להגביה חלתה וכדתנן במסכת חלה אוכלין עראי מן העיסה על שתגלגל בחטים, גלגלה האוכל ממנה חייב מיתה, וכיון שהיא נותנת מים מגבהת חלתה ובלבד שיהא שם חמש רבעים קמח ועוד. וקשיא לי דממה נפשך שרי לסיועה בעיסה, דאי בטמאה גמורה שודאי טומאתה מטמאה חולין מחזקת לה כזבה ונדה וטמאה בטומאת שרץ ונבלה, אם כן כבר נטמאה העיסה קודם שתגלגל וקודם שתטיל לה מים, ומותר לעשות בטומאה מעתה כדתנן במסכת חלה (משנה חלה ג׳:ב׳) נולד לה ספק כלומר שנולד לאשה ספק טומאה קודם שתגלגל תעשה בטומאה, ואמרינן עלה בפרק קמא דנדה (נדה ו:) מאי טעמא חולין נינהו ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל כלומר דטומאת חולין שבארץ ישראל דרבנן נינהו, וכיון שנולד להם ספק טומאה ואי אפשר לאכלן עוד בטהרה מותר לטמאם טומאה ודאית, ואי לאו בטומאה גמורה מחזקת לה אלא כטבולת יום אם כן אפילו לכתחלה תגלגל את העיסה וקוצה לה חלה ובלבד שלא תקרא לה שם עד שתניחה ותקרא לה שם אחר כך דתנן אשה והיא טבולת יום לשה את העיסה והיא קוצה ממנה חלה ומניחה בכפישה או באנוחתה ומקפת וקוראה שם מפני שהוא שלישי ושלישי טהורה בחולין, ובעינן למידק מינה בפרק קמא דנדה (נדה ז.) דפירות הטבולים לחלה לאו כחלה דמו דאי כחלה דמו הא טמיתינוה משעה שגלגלה, ותירץ אביי כל שודאי מטמא חולין גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה והוי טבול יום דכיון דלא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה והוי טבול יום כיון דלא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה, והילכך הכא ממה נפשך תסייע בהדה אף בעיסה. ויש לומר דהכא ודאי לאו בטומאה גמורה מחזקינן לה דאינהו גופייהו בטומאה ודאית מיזהר זהירי ולא מטמו לה וכדתנן אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה כלומר שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטמאה דאז היא מיזהר זהירה ולא נגעה אבל לא בזמן שהיא טהורה כלומר שהיא מחזקת עצמה בטהורה, ואי נמי לא זהירי בדידהו אלא בפירי דאחרינא קאמר הכא מספק לא מחזקינן בטמאה גמורה אלא בטבולת יום להחמיר ולאסור לסייעה, ואף על גב דעמי הארץ בעלמא עשאום כזבים התם להחמיר עליהם וכאן כיון שאתה עושה אותה כטבולת יום בלחוד הוי חומרא דלא תסייע בהדה אף אתה מחמיר עליה שלא להחזיקה אלא בטבולת יום, וכי קאמרינן סיפא בטומאת חלה לאו למימרא דהשתא איכא איסורא דאורייתא דהא פירות הטבולין לחלה לאו כחלה דמו בטומאה שאין ודאה מטמא חולין אלא משום דמשעה שתטיל מים הן המלאכות המקרבות לחלה ועל ידי כך תבוא היא ליגע בחלה ולטמאה וקא עבדה איסורא דאורייתא אסרינן לה לסייעה משום דמסייע ידי הבאים לעבור עבירה דאורייתא ואף משתטיל מים דוקא קאמר ולא משגלגלה דהיא קובעת לחלה אלא אף משתטיל לה מים מן הטעם שאמרנו, אבל בוררת וטוחנן דהן מלאכות רחוקות מאד מן החלה כולי האי לא אסרינן משום דרכי שלום. כן נראה לי.
ומסתברא דלאביי במוכשרים אסור לסייען כלל כדקתני משתטיל מים לא תגע דאסור לסייע אף ידי עוברי עבירה דרבנן. והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם תמן תנינן נחתום שהוא עושה לחמו בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו ותני עלה לא בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין עמו והכא הוא אמר הכין אמר רבי לא כאן בחולין וכאן בתרומה והא תנינן נחתום אית לך למימר נחתום בתרומה חברייא אמרין כאן בלותתת כאן בשאינה לותתת מתניתא מסייע לחברייא אבל משתטיל לה מים לא תגע אצלה שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה ורבא מוקי לה לההיא בחשוד ממש לטמא וכיון שכן אף בבורר וטוחן יש למיגזר אבל הכא בסתם עמי הארץ דרבי מאיר דאינו חשוד לגמרי וכן משמע דהתם קתני נחתום העושה לחמו בטומאה דמשמע דידוע הוא ומוחזק בכך והכא לא אמר רבי מאיר אלא איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חוליו בטהרה כלומר שאינו מוחזק בכך אבל אינו אומר דמוחזק שאוכל שלא בטהרה וכן מצאתי תירוץ זה בתוספות בשם רבינו תם ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוספות בד״ה רישא טומאת חולין כו׳ וא״ת משום חלה ליתסרו כו׳ כדאשכחן בע״ג כו׳. הא דקשיא להו אסוגיא דהכא ממתניתין דע״ג ולא קשיא להו מתני׳ דע״ג גופא רישא אסיפא דקתני סיפא נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין משמע דברירה וטחינה שרי נראה דפשיטא להו דההיא דנחתום איירי בלא הוכשרו ולפ״ז אף למאי דמסיק התוספות דלרבא יתיישב האי שינוייא דמחלק ר״ת בין ספק לודאי חשוד היינו ארומיא דמתניתין דהכא משא״כ מתני׳ דע״ג לרבא נמי איירי בפירות שלא הוכשרו ומש״ה קתני מתני׳ לא לשין אבל ברירה וטחינה שרי ומאי דשייר במתניתין פירש בברייתא דזימנין דאסור אף ברירה וטחינה והיינו בלותת שהוכשרו וכן נ״ל להדיא מלשון הירושלמי שהביאו התוספות דהא דמשני התם כאן בלותת כאן בשאינו לותת ארומיא דמתניתין דהתם וברייתא קאי דהתם לא שייך לחלק בין ספק חשוד לודאי חשוד כדמתרצים התוספות אמתניתין דהכא דהתם אידי ואידי נחתום העושה פירותיו בטומאה קתני כן נ״ל אף דמלשון התוס׳ בע״ג משמע קצת בענין אחר ודו״ק:
ומשיבים: רישא וסיפא [תחילתה וסופה] של ההלכה קשורים בחשש לטומאה וטהרה, ואולם רישא [בתחילה] אף שמדובר בתבואה שהוכשרה לקבל טומאה, יש חשש רק בטומאת חולין, וטומאת חולין אינה אסורה מן התורה כלל, אלא החברים הם שנזהרו בכך, וסיפא [ובסופה] מדובר בטומאת חלה שמשעה זו חל חיוב חלה על העיסה, ומפני החלה המעורבת בעיסה יש להיזהר ואסור מן התורה לטמא אותה.
The Gemara answers: Both in the first clause and in the latter clause the concern relates to impurity and purity. The difference is that in the first clause, even if the grain was already rendered susceptible to impurity, the concern is only about impurity of non-sacred produce. Rendering non-sacred produce impure is not prohibited by Torah law; it is a matter about which ḥaverim were meticulous. But in the latter clause, the concern is the impurity of ḥalla, the portion that must be separated from the dough and given to a priest. It is at the time that water is added to the flour that the obligation to separate ḥalla from the dough takes effect. Due to the ḥalla that will be separated from the dough, it is prohibited by Torah law for one to render the dough impure.
רי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וּרְמִינְהוּ

And the Gemara raises a contradiction from another baraita (Tosefta, Demai 4:29):
רי״ףראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממקור אחר:
And the Gemara raises a contradiction from another baraita (Tosefta, Demai 4:29):
רי״ףראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין סא. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים גיטין סא., עין משפט נר מצוה גיטין סא., רי"ף גיטין סא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס גיטין סא., רש"י גיטין סא., ראב"ן גיטין סא. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות גיטין סא., ראב"ד כתוב שם גיטין סא. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), פסקי רי"ד גיטין סא., רמב"ן גיטין סא. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א גיטין סא. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין סא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה גיטין סא., מהרש"א חידושי הלכות גיטין סא., מהרש"א חידושי אגדות גיטין סא., פני יהושע גיטין סא., גליון הש"ס לרע"א גיטין סא., פירוש הרב שטיינזלץ גיטין סא., אסופת מאמרים גיטין סא.

Gittin 61a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Gittin 61a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 61a, Rif by Bavli Gittin 61a, Collected from HeArukh Gittin 61a, Rashi Gittin 61a, Raavan Gittin 61a, Tosafot Gittin 61a, Raavad Katuv Sham Gittin 61a, Piskei Rid Gittin 61a, Ramban Gittin 61a, Rashba Gittin 61a, Meiri Gittin 61a, Maharshal Chokhmat Shelomo Gittin 61a, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 61a, Maharsha Chidushei Aggadot Gittin 61a, Penei Yehoshua Gittin 61a, Gilyon HaShas Gittin 61a, Steinsaltz Commentary Gittin 61a, Collected Articles Gittin 61a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144