×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וּבְיָמִים טוֹבִים הַכְּתוּבִין בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית.
and for commemorative holidays that are written in Megillat Ta’anit, which contains a list of dates on which the Sages prohibited fasting.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומפסיקין בר״ח וביום טוב הכתובים במגלת תענית.
{בבלי תענית י ע״ב} תנו רבנן הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא על הצרה1 ועברה הרי זה מתענה ומשלים [ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים]⁠2 ממקום3 שאין מתענין למקום שמתענין הרי זה4 מתענה עמהן5 שכח ואכל ושתה אל יתראה6 בפניהן ואל ינהג עידונין בעצמו.
1. הצרה: גט רא״ה: ״צרה״, וכן בר״ח וברמב״ם משנ״ת הל׳ תעניות (א:טו).
2. ההולך...ומשלים: חסר בכ״י א, כנראה מחמת הדומות.
3. ממקום: כ״י קרפנטרץ: ״או ממקום״.
4. הרי זה: חסר ב-גי.
5. מתענה עמהן: כ״י קרפנטרץ: ״מתענה עמהן ומשלים״.
6. יתראה: גי: ״יראה״.
ובימים טובים הכתובין במגילת תענית שגזרו חכמים לא להתענות בהם.
and for commemorative holidays that are written in Megillat Ta’anit, which contains a list of dates on which the Sages prohibited fasting.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) תָּנוּ רַבָּנַן אַל יֹאמַר אָדָם תַּלְמִיד אֲנִי אֵינִי רָאוּי לִהְיוֹת יָחִיד אֶלָּא אכׇּל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים יְחִידִים אי זהו יָחִיד וְאֵיזֶהוּ תַּלְמִיד יָחִיד כֹּל שֶׁרָאוּי לְמַנּוֹתוֹ פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר תַּלְמִיד כׇּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ דָּבָר הֲלָכָה בְּתַלְמוּדוֹ1 וְאוֹמֵר וַאֲפִילּוּ במסכת דְכַלָּה.

The Sages taught in a baraita: A person should not say: I am only a student, and consequently I am unworthy to be considered an individual who fasts, as stated in the mishna. Rather, with regard to the fasts of individuals, all Torah scholars are individuals. The baraita elaborates: Who is an individual and who is a student? An individual is anyone who is learned in Torah and worthy to be appointed leader and teacher over the community. A student is any Torah scholar who is asked a matter of halakha in his studies and he says the correct answer, and this is the case even if he is familiar only with the tractate of the kalla month, i.e., the tractate the community studied that year.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״בלמודו״.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יתוספותר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן לא יאמר זה איני ראוי לכך. אלא כל התלמידים ראוין לכך. איזהו יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הצבור. ואיזה תלמיד כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום ואומרה. פי׳ בכלום מקום כלומר מקום מן התלמוד. ואפילו במסכת דכלה. שמתעסקין בה כל תלמיד חכם שרוצים לשנותה בכלה של אדר תניא לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה שנראה כיהירות התלמידים עושין דברי ר׳ שמעון בן אלעזר. רשבג״א דבר של שבח אינו עושה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אל יאמר תלמיד [אני] איני ראוי לכך להתענות – ר׳ יוסי אומר כל אדם נמי עושה עצמו וזכור לטוב:
אפילו במס׳ כלה שאין רגילין להתעסק בו שאין שבח הוא לו שמתענה:
ערך כל
כלא(ברכות ח:) רב בובי בר אביי סבר לאשלומינהו לכולהו פרשייתא דכלה במעלי יומא דכיפורי. פי׳ הן ח׳ פרשיות שקורין בד׳ שבתות שבאלול ובד׳ שבתות שבאדר ומפני שהיה רב ביבי מרוד בחדש הכלה במסכתא דכלה ולא מצא פנאי להשלים כל פרשה בשבתה סבר לאשלומינהו להני ח׳ פרשיות בערב יום הכפורים ואסיקנא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר (תענית י: קידושין מט:) על מנת שאני חכם אין אומרים לו כחכמי יבנה כגון רבי עקיבא וחביריו אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה. על מנת שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כל ששואלין דבר בתלמודו ואומרו אפילו במסכת כלה פי׳ ר״ח ז״ל בכל מקום בכלום מקום כלומר בכל מקום מן התלמוד ואפילו במסכת כלה שמתעסקין בה כל תלמידי חכמים שרוצין לדרוש בכלה של אלול בכלה של אדר. (חולין מט. בסוף הלכה הריאה) אמר שמואל בריה דרב אבהו אבא מרישי כלי דרפרם הוה:
ערך מסכתא
מסכתאב(תענית י: קידושין נג.) אלא כל ששואלין דבר בתלמודו ואומרו ואפילו במסכת כלה פי׳ מסכת שמועה מלשון הסכת ושמע ישראל כי דברי תורה שבעל פה היו מקובלים משמועה אל שמועה וזה ענין שמעתא (עירובין נג.). דוד גלי מסכתא שאול לא גלי מסכתא פירוש אומר שמועות ומורה הוראות:
ערך חר
חרג(פסחים קיא) חרי חמימי בדיקולי חדתי פי׳ רעי רותח בסל חדש שלכם בזען לפומייכו נשי חרשייתא יבקע לפומייכו אותן חרי נשים כשפניות קרח קרחייכו יקרח קרח שלכם פרח פרחייכי יפרח פרח שלכם שאתם מכשפין בו איבדור תבלונייכו יהא מפוזר תבלין שלכם שאתם מכשפין בו למוריקא חדתי שמכשפין בנו אדחננכי וחנני לא אחיתי לגו עד שירחם עלי הקדוש ברוך הוא ועליכם לא באתי ביניכם וקרחננכי וחנני יקרח קרח שלכם ויחונני שדי ס״א קרקרייכו ופי׳ דלעותיכם פרפרייכו פירוש פירורין תבלונייכו פי׳ תבלין קרחננכי יקרר חסדכם חן הוא חסד. לאכל את חוריהם כבר פירשנו בערך דביון. (תענית י) נהילא דבתר מיטרא פסק מיטרא וסימניך חריא דעיזי פי׳ מטר דקה של אחר המטר חריא דעיזי שמוציא רעי לבסוף דק מהולתא נפה שבתחלה מוציא קמח דק ובסוף עבה. ויש אומרים רדיא דעזי פי׳ כיון שאינו בא בקילוח אלא כעין שותת טיפה טיפה לא נשאר בו כלום חלב:
ערך מע
מעד(משנה עדיות ב׳) מעי אבטיח וקניבת ירק. פי׳ הוא הפנימי שלו: (תענית י׳). קסבר משום מעיינא פי׳ שאם אוכל הרבה מתכבד במעיות ואין יכול לילך. פי׳ אחר אם יאכל הרבה יקחהו שלשול ויבא להתאחר מן השיירא. (א״ב נקרא חולי השלשול מעיין בלשון חז״ל וזה אמרם ברדס אין מזכירין ואין מבקרין אותו מאי טעמא מפני שהוא כמעיין הנובע עיין ערך ברדס):
ערך שקל
שקלה(תענית י) דלא שקיל שודפנא. (חגיגה יג:) מהיכן שקיל אמר רב יהודה אמר רב מזיען של חיות. שקל קלא עיין בערך קלא פי׳ ענין לקיחה:
א. [צירדע. ברויט. פארטאג.]
ב. [לעהר זאץ.]
ג. [אונפלוטה.]
ד. [דאס אייננערע.]
ה. [נעמין.]
תלמיד אני – ואיני חשוב כל כך כיחידים כלומר איני ראוי להתחיל תענית עם היחידים.
איזהו יחיד כו׳ שראוי למנותו פרנס על הצבור להיות פרנס ואיזהו תלמיד – כל ששואלין דבר הלכה בכל מקום וכו׳. וקשה דהכא משמע דקרי תלמיד אותו שיודע להשיב כששואלין לו דבר הלכה בכל מקום ואומרה והתם אמרינן במס׳ שבת פרק ואלו קשרים (שבת קיד.) איזהו תלמיד הראוי למנותו פרנס על הצבור כשיודע להשיב כל ששואלין דבר הלכה ואפילו במסכת כלה אלמא הראוי למנותו פרנס על הצבור הוי כשיודע להשיב והכא משמע דאותו הראוי למנותו פרנס הוי מילתא אחריתי ועוד דהכא משמע דיחיד עדיף מדקאמר בסמוך לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה אבל הרוצה לעשות עצמו תלמיד עושה ויש לומר דיש חילוק בתלמיד דדוקא כשהרב בא אל מקום אחד וכל התלמידים אצלו זה שואל אל הרב ממה שהוא לומד וזה שואל ממקום אחר ואותו הרב יודע להשיב לכל התלמידים לכל אחד ואחד כפי שאילתו ואפילו במס׳ כלה זהו יחיד דעדיף מתלמיד דהכא ונקרא תלמיד התם בפרק אלו קשרים אותו ודאי ראוי למנותו פרנס על הצבור אבל אם אינו יודע להשיב אלא במסכת שלו נקרא גם כן תלמיד ומזה מיירי הכא.
תלמיד אני. ואיני חשוב כל כך כמו היחידים ואיני ראוי להתחיל להתענות עם היחידים1.
פרנס על הציבור. דכיון שנתמנה פרנס על הציבור ונמצא נאמן הרי זה מתפלל ונענה2.
ואפי׳ במסכ׳ כלה. פר״ח בכל מקום3 במקום אחד בכל התלמוד ואפי׳ במסכ׳ כלה כלומ׳ כדרש׳ שהכל מתעסקין בה כדרש׳ דאדר או דרש׳ דאלול4.
וי״מ בריית׳ ידועה מתחלת כלה בלא ברכה אסור׳ לבעלה כנידה5.
1. כ״פ רש״י ד״ה תלמיד.
2. לכאו׳ כונת רבינו לדברי הירושלמי בפירקין (ה״ד) אלו הם היחידים אלו שהן מתמנין פרנסים על הציבור. מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור הוא מתפלל ונענה אלא מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור ונמצא נאמן כדייא הוא מצלייא ומתענייא. אמנם לכאו׳ לבבלי ליתא האי טעמא דהא בבבלי אמרינן דכיון שראוי למנותו פרנס על הציבור חשיב יחיד משמע אפילו לא מינוהו ולכאורה לטעם הירושלמי היינו דוקא שמינוהו. ועיין מאירי מה שביאר בין יחיד לתלמיד.
3. לפנינו בר״ח בכלום מקום כלומר מקום מן התלמוד.
4. כן מבואר בדברי הר״ח וכן הביא הריטב״א שיש שפירשו.
5. כ״כ הריטב״א וז״ל והנכון מסכת כלה היא אותה שתחלתה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה והיא מסכת קלה לרגיל בה אבל החכמים לא היו רגילין ובפירוש אמרו במסכת שבת בשבח ת״ח אי זהו ת״ח הראוי למנותו פרנס על הצבור ששואלין [לו] דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפילו במס׳ כלה לא מפני שהיא חמורה דא״כ תיקשי לן הא דהכא אלא מפני שאינן רגילין בה. וכעי״ז כתב בפירש״י לרי״ף (דף ב׳ ב׳) אפי׳ במסכת שאין רגילין ללמדה כל כך לפי שקלה. וכן כתב רבינו גרשום. ועיין שבת דף קי״ד א׳ תוד״ה במסכת.
תעניות אלו שנמסרו ליחידים כל הרוצה לעשות עצמו יחיד יעשה הואיל ודבר זה דבר של צער הוא אין כאן יוהרא אבל דברים שהם שבח ואין בהם צער כגון להתנאות בטלית של תלמידי חכמים וכיוצא בזה מדברים המפורסמים שאינן אלא לתלמיד חכם לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ומ״מ כל התלמידים חייבים בתעניות אלו אע״פ שאינם עדין בכלל יחידים ומה בין יחיד לתלמיד יחיד הוא כל שהוא בקי בהוראות שאדם צריך בהם כגון הלכות מועדות והם הנקראים הלכות כלה מלשון דרשא וכ״ש עניני אסור והתר שאדם צריך לו בכל יום ושהוא ג״כ חריף בעסקיו וערב במשאו ובמתנו זהו יחיד שראוי למנותו פרנס על הצבור ותלמיד הוא כל שבקי בהוראות הדברים הנזכרים אלא שאינו מעוטר בשאר הדברים שהזכרנו וכגון זה אע״פ שאין ראוי למנותו פרנס על הצבור ראוי הוא לכל עניני תלמידי חכמים הן של שבח הן של צער ולפי מה שכתבנו מה שאמרו במסכת שבת (קי״ד.) איזהו יחיד הראוי למנותו פרנס על הצבור כל ששואלים אותו ומשיב ואפילו בהלכות כלה פירושו בצירוף היותו חריף בעסקיו וערב במשאו ומתנו ובתלמוד המערב אמרו מה יחידים אלו שהם מתמנים פרנס על הצבור ושאלו על זה מכיון שהוא מתמנה על הצבור הוא מתפלל ונענה בתמיהא והשיבו כל שמתמנה פרנס על הצבור ונמצא נאמן כדאי הוא מצלי ומעני:
תלמידי חכמים בכל מקום שהם ראוי להם להיות ביניהם דברי תורה ואפילו בשעה שהולכים בדרך ומ״מ כשהם הולכים בדרך אל יטריחו עצמן בעמקי הדברים שמא יכשלו בהליכתם:
ת״ר לא יאמר אדם תלמיד אני וכו׳ אי זהו תלמיד כששאולין אותו דבר הלכ׳ בתלמודו ואומר ואפילו במסכת כלה יש שפי׳ מסכת דכלה שהיו רגילין לדרוש בה ביומא דכלה ברגלים והנכון שבמסכת כלה היא אותה שתחלתה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה והיא מסכת קלה לרגיל בה אבל החכמים לא היו רגילין ולפירש אמרו במסכת שבת בשבח ת״ח אי זהו ת״ח הראוי למנותו פרנס על הצבור ששואלין דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפילו במסכת כלה לא מפני שהי׳ חמורה דא״כ תקשי לן הא דהכא אלא מפני שאינן רגילין בה.
יחיד כל שראוי למנותו כו׳. ואפי׳ במס׳ כלה כו׳. מפורש בפרק אלו קשרים:
תנו רבנן [שנו חכמים]: אל יאמר אדם תלמיד בלבד אני, ולכך איני ראוי להיות יחיד ואין עלי לצום, אלא: כל תלמידי חכמים יחידים הם לענין זה. ומגדירים: אי זהו יחיד ואיזהו תלמיד? יחיד הוא אדם שגדול בתורה כל שראוי למנותו פרנס על הצבור ומורה לרבים, ותלמיד חכם הוא כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר, ואפילו שאינו יודע אלא במסכת דכלה, שהיא המסכת שלומדים באותה שנה בציבור — הרי הוא כבר נחשב לתלמיד חכם.
The Sages taught in a baraita: A person should not say: I am only a student, and consequently I am unworthy to be considered an individual who fasts, as stated in the mishna. Rather, with regard to the fasts of individuals, all Torah scholars are individuals. The baraita elaborates: Who is an individual and who is a student? An individual is anyone who is learned in Torah and worthy to be appointed leader and teacher over the community. A student is any Torah scholar who is asked a matter of halakha in his studies and he says the correct answer, and this is the case even if he is familiar only with the tractate of the kalla month, i.e., the tractate the community studied that year.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יתוספותר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תָּנוּ רַבָּנַן לֹא כׇּל הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ יָחִיד עוֹשֶׂה תַּלְמִיד עוֹשֶׂה דִּבְרֵי ר׳רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בעוֹשֶׂה וְזָכוּר לַטּוֹב לְפִי שֶׁאֵין שֶׁבַח הוּא לוֹ אֶלָּא צַעַר הוּא לוֹ.

The Sages taught in another baraita: Not everyone who wishes to make himself an individual and conduct himself accordingly may do so, and nor may everyone who wants to act like a student do so. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: One may do so, and he is even remembered for good, as the conduct of a Torah student is not a source of praise for him, but it is a source of pain for him. It is proper for one to take these obligations upon himself and he is not considered to be acting inappropriately.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דבר של צער עושה עצמו יחיד וכן ר׳ יוסי אומר עושה וזכור לטוב. שאינו שבח לו התענית אלא צער הוא לו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד – לענין תענית.
עושה – דנראה מגסי הרוח ותנן (אבות פרק ג משנה י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו כו׳.
הכי גרסינן: התלמידים עושין עצמן – כדאמרינן לעיל שכל התלמידים ראויין לכך ואין בהם משום גסות הרוח.
רבי יוסי אומר כל אדם – ואפילו שאינו תלמיד עושה עצמו יחיד להתענות וזכור לטוב דצער הוא לו ולא גסות לישנא אחרינא גרסינן לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד עושה כלומר ולא כל הרוצה נמי לעשות עצמו תלמיד להתנהג עצמו במדת תלמיד בחלוקו ובמטתו ולהתנאות בסודר של תלמידי חכמים ושאר דברים עושה דכל הרוצה ליטול לו את השם לא יטול ורבי יוסי ארישא ומסתבר כי האי לישנא מדקא מהדר רבן שמעון בן גמליאל דבר של שבח אינו עושה מכלל דאיירי בשבח.
לא כל הרוצה לעשות עצמו עושה. לענין תענית לפי שנר׳ כגסי הרוח1.
ה״ג התלמידים עושין עצמן יחידים. כדא׳ לעי׳ שכל התלמידים ראויין לכך ואין בהם משו׳ גסי הרוח2.
ר׳ יוסי או׳. כל אדם אפי׳ אינו ת״ח עושה עצמו כת״ח3.
זכור לטוב. ואינו מגסי הרוח ה״ג4 לא כל הרוצה לעשות עצמו יחידי עושה והתלמידים עושין כלומ׳ לא כל הרוצה להתנהג במידת ת״ח בחלוקו ובמטתו ובחלוקו ובטלתו להתנאות בו עושה דכל הרוצה ליטול ה׳ לא יטול ור׳ יוסי אריש׳ קאי ומיסתבר האי לישנ׳ מדקמה⁠[ד]⁠ר רשב״ג או׳ דבר של שבח אינו עושה מכלל דאיירי בשבח5.
1. כ״פ רש״י ד״ה לא כל הרוצה, וד״ה עושה.
2. כ״פ רש״י ד״ה ה״ג.
3. כ״פ רש״י ד״ה ר׳ יוסי.
4. בפרש״י ל״א גרסינן לא כל הרוצה כו׳.
5. כעי״ז פירש״י ד״ה רבי יוסי.
תוספות ת״ר לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד כו׳ והלכתא כר׳ יוסי אין החובה מוטלת אלא על החכמים ממש ולא אף על התלמידים אלא רשות הוא להם ולפיכך פירשו במתני׳ דלעיל אי זהו יחיד ואיזהו תלמוד ובודאי ללמד על דין זה פירשו וטרחו לפ׳ אותם ולא ללמד על דינם דעלמא בלחוד.
בד״ה ר׳ יוסי כו׳ ור׳ יוסי ארישא ומסתבר כי האי לישנא מדקמהדר רשב״ג כו׳ עכ״ל הביא ראיה מרשב״ג אדרבי יוסי דנראה דהני ברייתות בחד גוונא מתניין דברי רשב״ג הם בעצמם דברי ר׳ יוסי אלא דמדברי רשב״ג מוכח טפי דאיירי בשבח ודו״ק:
תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד ולנהוג כמנהג יחיד עושה, ולא כל הרוצה לעשות עצמו תלמיד — עושה, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יוסי אומר: עושה, ואף זכור הוא לטוב, לפי שהמנהגים שנוהגים בהם תלמידי חכמים לא שבח הוא לו אלא צער הוא לו ויכול אדם לקבל על עצמו חובות אלה, ואין חוששים שהוא נוהג בדבר שאינו ראוי לו.
The Sages taught in another baraita: Not everyone who wishes to make himself an individual and conduct himself accordingly may do so, and nor may everyone who wants to act like a student do so. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: One may do so, and he is even remembered for good, as the conduct of a Torah student is not a source of praise for him, but it is a source of pain for him. It is proper for one to take these obligations upon himself and he is not considered to be acting inappropriately.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ יהודה אלמדאריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) תַּנְיָא אִידַּךְ לֹא כׇּל הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ יָחִיד עוֹשֶׂה תַּלְמִיד עוֹשֶׂה דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁל שֶׁבַח אֲבָל בְּדָבָר שֶׁל צַעַר עוֹשֶׂה וְזָכוּר לַטּוֹב שֶׁאֵין שֶׁבַח הוּא לוֹ אֶלָּא צַעַר הוּא לוֹ.

It is taught in another baraita: Not everyone who wishes to make himself an individual may do so, and nor may everyone who wishes to act like a student do so. This is the statement of Rabbi Shimon ben Elazar. Rabban Shimon ben Gamliel says: In what case is this statement said? It is said with regard to a matter of praise, e.g., adorning oneself with the garments of a Torah scholar. However, with regard to a matter of pain, when Torah scholars act strictly, one may do so, and one who acts strictly is remembered for good, as it is not a source of praise for him, but it is a source of pain for him.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דבר של שבח אינו עושה כגון חתן קורא ק״ש בלילה הראשון. של צער מתענה. ות״ח עושה. בין של שבח בין של צער:
תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד — עושה, ולא כל מי שרוצה לעשות עצמו תלמידעושה, אלו דברי ר׳ שמעון בן אלעזר. רבן שמעון בן גמליאל אומר יש לחלק: במה דברים אמורים — בדבר של שבח, כגון להתנאות בבגד של תלמיד חכם, אבל בדבר של צער, שתלמידי חכמים מקפידים בו — עושה, וזכור לטוב. שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו.
It is taught in another baraita: Not everyone who wishes to make himself an individual may do so, and nor may everyone who wishes to act like a student do so. This is the statement of Rabbi Shimon ben Elazar. Rabban Shimon ben Gamliel says: In what case is this statement said? It is said with regard to a matter of praise, e.g., adorning oneself with the garments of a Torah scholar. However, with regard to a matter of pain, when Torah scholars act strictly, one may do so, and one who acts strictly is remembered for good, as it is not a source of praise for him, but it is a source of pain for him.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן גמִי שֶׁהָיָה מִתְעַנֶּה עַל הַצָּרָה וְעָבְרָה עַל הַחוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים דהַהוֹלֵךְ מִמְּקוֹם שֶׁאֵין מִתְעַנִּין לִמְקוֹם שֶׁמִּתְעַנִּין הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה עִמָּהֶן המִמְּקוֹם שֶׁמִּתְעַנִּין לִמְקוֹם שֶׁאֵין מִתְעַנִּין הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים.

The Sages taught in a baraita: With regard to one who was fasting for a certain trouble and the trouble passed, or if one was fasting for the recovery of a sick person and that person was healed, one may not cease his fast merely because its cause has been removed; rather, he completes his fast. The baraita continues: With regard to one who goes from a place where they are not fasting to a place where they are fasting, he fasts with them. Conversely, with regard to one who goes from a place where they are fasting to a place where they are not fasting, he completes his fast as a resident of his hometown.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ןתוספותר׳ יהודה אלמדאריההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא על צער צרה ועברה מתענה ומשלים ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין וכו׳. זה שאמר יוסף לאחיו אל תרגזו בדרך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הרי זה מתענה ומשלים שנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם:
על החולה ונתרפא – הוא הדין אם מת החולה בעי לקיומי נדרו.
על הצרה ועברה – מתענה ומשלים ואם לאו נראה כמתנה עם קונו אם תעבור (אתענה) ואם לאו (לא) אתענה.
למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים – כל התעניות שקבלו עליהן בני עירו דנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם.
תנו רבנן הרי שהיה מתפלל על החולה ונתרפא או על צרה ועברה הרי זה מתענה ומשלים. וממקום שאין מתענין למקום שמתענין הרי זה מתענה עמהם.
ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי מתענה ומשלים – ל״ש דעתו לחזור ל״ש אין דעתו לחזור הואיל וקבל עליו התענית.
על החולה ונתרפא. וה״ה אם מת דבעי לקיים נדרו1.
על הצרה ועברה. מתענה ומשלים דאל״כ הי׳ נר׳ כמתנה עם הקב״ה אם תעזור2 לי אתענה ואי לא לא וזוהי גנאי כלפי מעלה3.
למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים. כל התעניות שקיבלו בני עירו משו׳ חומרי מקום שיצא משם4.
1. כ״פ רש״י ד״ה על החולה.
2. בפירש״י אם תעבור אתענה. ועיי״ש בגליון שהגיה לא אתענה. ולגירסת רבינו א״ש.
3. כעי״ז פירש״י ד״ה על הצרה.
4. כ״פ רש״י ד״ה למקום שאין מתענין.
תניא הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא על הצרה ועברה הרי זה מתענה ומשלים, דוקא יחיד אבל צבור תנן באידך פרקי׳ היו מתענים וירדו להם גשמים קודם חצות לא ישלימו, א״נ כאן בצרות אחרות כאן בצרות גשמים מפני שאנו צריכים להתפלל בכל יום על הצבור ועל הגשמים זהו דעת הראב״ד ז״ל.
יחיד שהיה מתענה על החולה ונתרפא וכתבו בה גדולי הרבנים שהוא הדין כשמת וכן שהיה מתענה על הצרה ועברה משלים תעניתו כל אותו היום ולדעתינו אפילו קבל עליו תעניות הרבה אין משלים אלא אותו היום בלבד וגדולי המפרשים חולקים לומר שמשלים כל התעניות שקבל:
במה דברים אמורים ביחיד אבל בצבור אין מטריחים אותם כל כך אלא כל שעברה הצרה קודם חצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו זו היא שטתנו וכן כתבוה גדולי המחברים וגדולי המפרשים חולקין בכך לומר שאף הצבור מתענים ומשלימים ולא נאמר בהם דין קודם חצות ולאחר חצות אלא בגשמים כמו שיתבאר ומפני שאין רבוי ירידתם מועיל אדרבה מזיק אבל חולה ונתרפא צרה ועברה הרי כל זמן צריך לרחמים שלא ישוב לחליו ולצרתו ואף למה שפרשנו שכך הוא הדין כשמת מ״מ אינו מזיק והוא משלים תעניתו על שמירת בני ביתו הנשארים לו:
ההולך ממקום שמתענים והוטל עליו חיוב תענית עמהם למקום שאין מתענים מתענה וכן הדין נותן שהרי הוטל עליו חיוב תענית הלך ממקום שאין מתענים למקום שמתענים מתענה עמהם אחר שהוא ביניהם ולא מן הדין אלא שלא יראה כחתן בין האבלים שכח ואכל אל יתראה בפניהם ואל ינהוג עדונין בעצמו שאין ראוי לשבע שיהא נוהג עדונין בין הרעבים וכן בזמן שהצבור שרויים בצער אל יחלוץ אדם עצמו מאותה צרה ואע״פ שאפשר שאינה נוגעת בו אלא יקבל עליו צער ודאגה בצרת חבריו כלל מסור לנו מבית מדרשן של חכמים כל הפורש מן הצבור אינו רואה בנחמת הצבור:
ת״ר הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא על הצרה שעברה הרי זה מתענה ומשלים – פירשו בו שלא תענית זה בלבד הוא משלים אלא כל תעני׳ שקבל עליו והא דתנן לקמן שאם ירדו להם קודם חצות לא ישלימו ואין צריך לו׳ שלאחר חצות שישלימו אותו היום אין מתענין שאר ימים כבר תרצה רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל דהתם בתענית צבור כדמוכח מגופא דמתני׳ ומשום טורח צבור לכך היה דעתם בגזרתם והרי היא כמי שהתנו אבל הכא בתענית יחיד ממש דיקא נמי דהתם תני לה בלשון רבים והכא תני לה בלשון יחיד ובהא לא שני הכא והתם בין תענית גשמים לתענית שאר צרות מפי׳ רבינו נ״ר.
א תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שהיה מתענה על הצרה ועברה אותה צרה, או שהיה מתענה על החולה כדי שיבריא ונתרפא החולה — הרי זה מתענה ומשלים את תעניתו, ואינו מבטל את תעניתו אף שכבר עברה הצרה. ועוד: ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין שיש בו צרה שהציבור מתענה עליה — הרי זה מתענה עמהן. וכן ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין — הרי זה מתענה ומשלים כמנהג מקומו שלו.
The Sages taught in a baraita: With regard to one who was fasting for a certain trouble and the trouble passed, or if one was fasting for the recovery of a sick person and that person was healed, one may not cease his fast merely because its cause has been removed; rather, he completes his fast. The baraita continues: With regard to one who goes from a place where they are not fasting to a place where they are fasting, he fasts with them. Conversely, with regard to one who goes from a place where they are fasting to a place where they are not fasting, he completes his fast as a resident of his hometown.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ןתוספותר׳ יהודה אלמדאריההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ושָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה אַל יִתְרָאֶה בִּפְנֵי הַצִּבּוּר וְאַל יַנְהִיג עִידּוּנִין בְּעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר {בראשית מ״ב:א׳} וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ אָמַר לָהֶם יַעֲקֹב לְבָנָיו אַל תַּרְאוּ עַצְמְכֶם כְּשֶׁאַתֶּם שְׂבֵעִין לֹא בִּפְנֵי עֵשָׂו וְלֹא בִּפְנֵי יִשְׁמָעֵאל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַנְּאוּ בָּכֶם.

With regard to one who forgot the fast and ate and drank, he should not show himself before the community while satiated, and he should not indulge in luxuries. One should not think that because one has already eaten, his fast is completely nullified, and one may conduct himself as if it were not a fast day at all. Rather, one should minimize one’s eating, as it is stated: “And Jacob said to his sons: Why do you show yourselves?” (Genesis 42:1). Jacob said to his sons: Do not show yourselves when you are satiated, not before the members of the house of Esau, nor before those of Ishmael, so that they not be jealous of you, as they suffer from hunger. This teaches that one should not show he is full when others are hungry.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ןתוספותר׳ יהודה אלמדארימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אל יתראה בפניהם – כשהוא שבע. אל ינהיג בעצמו עידונין. שלא יאמר הואיל שאכלת כל שהוא אוכל הרבה:
והן רעיבין מפני הרעב:
אכל ושתה – דיעבד.
אל יתראה בפניהן – שנראה כחתן בין אבלים ויתקנאו בו.
ואל ינהיג עדונים בעצמו – שלא יאמר הואיל ואכלתי כל שהוא אוכל הרבה.
אל תראו עצמכם – שיש לכם חטים הרבה ולא הלכו אלא בשביל דבר זה שלא להתראות בפני בני עשו שהיו צעורים ורעבים.
שכח אכל ושתה אל יתראה בפניהם ואל ינהג עידונין בעצמו.
למה תתראו – כמו שמפרש אל תראו עצמכם בפני בני עשו וכו׳ ויש במדרש למה תתראו פירוש למה תהיו כחושין.
אכל ושתה. דיעבד1.
אל יתנהג בעידונין. שיהא כחתן בין האבלים ויתקנאו בו2.
1. כ״פ רש״י ד״ה אכל ושתה.
2. בפירש״י פי׳ כן גבי אל יתראה בפניהן אבל בהא דאל ינהג עידונין פי׳ שלא יאמר הואיל ואכלתי כל שהוא אוכל הרבה.
א״ל יעקב אל תראו כו׳. עיין בפרש״י בחומש והכא ופי׳ הרא״ם דבריו דלפי דברי רז״ל יהיה פי׳ תתראו תתרוו מלשון שביעה ומ״ש אל תראו עצמכם כו׳ איננו פי׳ של תתראו אלא כו׳ אף כאן אל תתראו אל תראו עצמכם שבעים כו׳ ע״ש באורך ולפי דרכו כתב ג״כ מה שפרש״י בחומש בסוף דבריו ודומה לו ומרוה גם הוא יורא הוא שב אלשון ראשון שפרש״י בחומש והוא דברי רז״ל וא׳ מתחלף בו׳ וזה הוא דוחק גדול בפרש״י לומר שמביא ודומה לו אלפני פניו אלשון ראשון ולא אלפניו לשון שני מפי אחרים שהוא מלשון כחישה ועוד מה צריך לראיה שהוא מלשון שביעה שהמקרא מלא ממנו ובתורה כתיב למען ספות הרוה וגו׳ ואם הוא זר בא׳ תתראו מלשון שביעה והוצרך להביא ודומה לו גם הוא יורא שהוא ג״כ בא׳ יותר זר בלשון שני מלשון כחישה אבל הנכון לדרש רז״ל בחומש שתתראו מלשון ראייה וכמ״ש אל תראו עצמכם כו׳ שהוא המתחייב בכח מאמר מהתפעל למה תתראו בפני עשו כו׳ וכן איתא בהדיא בתנחומא שפי׳ תתראו מלשון ראייה אמר יעקב לבניו אתם גבורים אתם נאים אל תכנסו בשער אחד כו׳ שלא ישלוט בכם עין הרע ע״ש גם מה שהביא בשם התנחומא שאמרו למה תתראו אל תוציאו בידכם פרוסת לחם לא מצאנוהו שם אבל הוא בב״ר ואין זה מכרעת כלל לפירושו מלשון שביעה אלא שפירושו מלשון ראייה שאל תתראו ופרוסת לחם בידכם והשתא ניחא רש״י בפי׳ החומש שכתב ודומה לו אלשון אחרון שלפניו קאי שכתב מפי אחרים שהוא לשון כחישה כי תתראו בא׳ אינו לשון ראייה בדברי רז״ל אלא שהוא מלשון כחישה ודומה לו גם הוא יורא שהוא ג״כ בא׳ ופי׳ המקרא דמשלי נפש ברכה שהוא וותרן בממונו תדשן נפשו גם מרוה ומשביע הוא היורא שהוא העני:
לא בפני עשו כו׳. הא דנקט בני עשו וישמעאל שלא היו אז בארץ כנען ולא אמר בפני בני כנען עצמן תירץ הרמב״ן ואולי היו באים בני עשו וישמעאל דרך ארץ כנען כו׳ ע״ש והרא״ם דחה דבריו ע״ש ותירץ מפני שכל בני כנען היה להם תבואה כמותם כו׳ ע״ש ואין זה מוכרח גם אם היה להם תבואה מי נימא שהיה לכל בני כנען תבואה ועוד דאכתי תקשי למה לא אמרו נמי עמון ומואב שהיו ג״כ שכיני ארץ כנען אבל נראה כי הקנאה שנאמרה הכא לא שייכא רק באחים קרובים ומטעם שיהיה האדם עם אחיו בצרה כדמוכח כל הסוגיא ודבר זה אין לחוש רק בצרת אחים וקרובים ולהכי נקט בני עשו וישמעאל שהיו מזרע אברהם נחשבים אז כאחים וקרובים לבני יעקב אבל שאר אומות לא שייך ביה קנאה זו להיות בצרה עמהם וכך מטין דברי הר״ן בזה שכתב בסוגין בענין איסור תשמיש דיוסף שלא ידע שהיו שבעים היה אוסר עצמו בתשמיש בשבילם אבל הם ידעו כו׳ עכ״ל מדבריו מוכח שלא היה להם לחוש לאסור את עצמם בתשמיש משום דשאר אומות היו שרוין בצער ואפילו משום בני עשו וישמעאל דלא שייך בתשמיש קנאה אלא באכילה שהיא בנגלה כמ״ש למה תתראו ואל תוציאו פרוסת לחם בידכם וכתב הרמב״ן לדרש רז״ל אל תראו עצמכם שבעים כו׳ דמשמע שהיה להם עדיין תבואה הא דכתיב ונחיה ולא נמות היינו שלא ימותו כאשר יתום הלחם אשר בידם:
שכח ואכל ושתה — אל יתראה בפני הצבור שהוא שבע ואל ינהיג עידונין בעצמו ואל יחשוב שאם כבר אכל — בטלה ממנו תענית ורשאי לנהוג כביום אחר, אלא יצמצם לפחות באכילתו, שנאמר: ״ויאמר יעקב לבניו למה תתראו״ (בראשית מב, א), שאמר להם יעקב לבניו: אל תראו עצמכם כשאתם שבעין לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל, כדי שלא יתקנאו בכם, שהרי הם זקוקים לאוכל וסובלים מן הרעב. ומכאן למדו שאין לאדם להראות עצמו שבע כאשר בני מקומו רעבים.
With regard to one who forgot the fast and ate and drank, he should not show himself before the community while satiated, and he should not indulge in luxuries. One should not think that because one has already eaten, his fast is completely nullified, and one may conduct himself as if it were not a fast day at all. Rather, one should minimize one’s eating, as it is stated: “And Jacob said to his sons: Why do you show yourselves?” (Genesis 42:1). Jacob said to his sons: Do not show yourselves when you are satiated, not before the members of the house of Esau, nor before those of Ishmael, so that they not be jealous of you, as they suffer from hunger. This teaches that one should not show he is full when others are hungry.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ןתוספותר׳ יהודה אלמדארימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) {בראשית מ״ה:כ״ד} אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לָהֶם יוֹסֵף לְאֶחָיו אַל תִּתְעַסְּקוּ בִּדְבַר הֲלָכָה שֶׁמָּא תְּרַגְּזוּ עֲלֵיכֶם הַדֶּרֶךְ.

§ The Gemara presents another piece of advice related to the story of Joseph and his brothers. Joseph said to them: “See that you not fall out by the way” (Genesis 45:24). Rabbi Elazar said that Joseph said to his brothers: Do not become occupied in a matter of halakha, lest you fall out on the way. If you discuss a halakha while traveling you might get into an argument, and it is important for travelers to remain on good terms.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יתוספותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תתגר עליהם הדרך ואוקימנא לעיוני אבל במגרס לא. דא״מ ב׳ ת״ח המהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראוין לישרף שנאמר ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמא ירגז עליכם הדרך – שהרואה אתכם שאתם חולקין בדבר הלכה סבור נלחמים אתם ומתרגזים עליכם. בעיוני. לא עייני באורחא:
תרגזו עליכם הדרך – תתעו.
אל תרגזו בדרך – ויש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה.
שמא תרגז עליכם הדרך פרש״י תתעו עכ״ל ר״ל שע״י עיון בתורה כדמסיק תבואו לתעות ותתעכבו בדרך ויוסף מיהר הליכתם כמ״ש מהרו ועלו וגו׳ ורש״י בחומש הביא דרש רז״ל דשמעתין:
אל תרגזו אל תתעסקו כו׳. ד״א אל תפסיעו כו׳ ע״ש אבל הר״ם כתב על פרש״י שבחומש אבל בב״ר שלפנינו כתב אל תרגזו אל תפסיעו כו׳ ע״ש באורך ומדבריו נראה שנעלם מעיניו סוגיא דשמעתין דדברי רש״י בחומש מיוסדים על פי סוגיא דשמעתין והב״ר חולק ופירש אל תרגזו בהפך דהיינו אל תפסיקו מדבר הלכה וכמ״ש התוס׳ שיש מדרש החולק על תלמוד שלנו ונראה לפי דרש דשמעתין פירש הכתוב אל תרגזו כדמסיק לעיוני כי עיון התורה מביא החכמים לידי רוגז כמ״ש בפרקין אורייתא דקא מרתחא ביה ולזה א״ל אל תרגזו ותעיינו בדבר שנצטויתם בדרך דהיינו ד״ת שהולכי דרכים פטורים מן המצות אבל חייבים בד״ת כמ״ש ודברת בם גו׳ ובלכתך בדרך גו׳ היינו לפי המסקנא והרא״ם פי׳ הכתוב בענין אחר לפי הדרש כי נעלם ממנו סוגיא דשמעתין ודו״ק:
אגב הזכרת כתוב זה בעצת יעקב לבניו, מזכירים עצה אחרת שניתנה להם, שאמר להם יוסף: ״אל תרגזו בדרך״ (בראשית מה, כד); אמר ר׳ אלעזר: אמר להם יוסף לאחיו: אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגזו עליכם הדרך שאם אתם נושאים ונותנים בהלכה שמא תבואו לידי קטטה על הלכה זו, ומוטב שלא תגיעו למחלוקת.
§ The Gemara presents another piece of advice related to the story of Joseph and his brothers. Joseph said to them: “See that you not fall out by the way” (Genesis 45:24). Rabbi Elazar said that Joseph said to his brothers: Do not become occupied in a matter of halakha, lest you fall out on the way. If you discuss a halakha while traveling you might get into an argument, and it is important for travelers to remain on good terms.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יתוספותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אִינִי וְהָאָמַר ר׳רַבִּי אִלְעַאי בַּר בֶּרֶכְיָה שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה רְאוּיִין לִישָּׂרֵף שֶׁנֶּאֱמַר {מלכים ב ב׳:י״א} וַיְהִי הֵמָּה הוֹלְכִים (הולך) וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִידוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם טַעְמָא דְּאִיכָּא דִּיבּוּר הָא לֵיכָּא דִּיבּוּר רְאוּיִין לִישָּׂרֵף.

The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rabbi Elai bar Berekhya say: With regard to two Torah scholars who are walking along the road and there are no Torah matters discussed between them, they are worthy of being burned, as it is stated: “And it came to pass, as they still went on, and talked, that, behold, there appeared a chariot of fire, and horses of fire, which parted them both asunder” (II Kings 2:11). The reason that the chariot of fire did not harm Elisha is because there was a Torah matter between them, from which it may be inferred that had they not been discussing a Torah matter, they would have been worthy of being burned.
רי״ףמיוחס לרש״יתוספותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לישרף באש – דכתיב והנה סוסי אש וכתיב בההוא עניינא הלוך ודבר ואהכי כתביה לאשמועינן דאי לאו שהיו הולכין בעומקה של הלכה לא [היו ניצולין].
ואין ביניהם דברי תורה ראוים לישרף דכתיב ויהי המה הולכים הלוך ודבר וגו׳ טעמא דאיכא דבור וכו׳ – ויש מדרש שהם היו מדברים דברים בטלים ומש״ה ראוין לישרף.
שני תלמידי חכמים שמהלכין בדרך כו׳. ביחיד המהלך בדרך יחידי נמי אמרו פ״ג דאבות המהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה ה״ז מתחייב בנפשו אלא דהכא הוסיף שבשני ת״ח המהלכים בדרך ישאו ויתנו בדבר הלכה ביחד שתהיה התורה יוצאת מביניהם ואם לאו ראוין הן לישרף כי אש השכינה השרויה ביניהם על עסקם בתורה כמ״ש ב׳ שיושבים ויש ביניהם ד״ת ה״ז שכינה שרויה ביניהם ובביטול תורה מביניהם האש שורפת אותם כדקאמר טעמא דאיכא דבור כו׳ פי׳ דבור של תורה ודרשו כן מיתורא דהלוך הולכים שדברו בדבר הלכה א״נ בדבר שמצוה בו גם בהליכה כמ״ש ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וגו׳ אבל אי ליכא דבור בהליכה דהיינו ד״ת לא היה האש מפריד ביניהם אלא שהיו ראוין לישרף ובמדרש ילקוט ס׳ מלכים ודבר אין דבור אלא תורה שנאמר הלא כה דברי כאש גו׳ וכשנשתלח מלאך אל אליהו ואלישע בא ומצאן עסוקים בד״ת ולא היה יכול לשלוט בהן שנאמר והנה רכב אש אלו דברי תורה נביאים וכתובים וסוסי אש אלו משנה הלכות ואגדות כו׳ ע״ש לפי זה דרשו ודבר דבור של תורה לפי שהוא נסמך לאש כדכתיב ודבר והנה רכב אש גו׳ רמז על דבור של אש שהיא תורה ורכב וסוס הוא רמז על מלחמתה של תורה בשנים שנושאים ונותנים בה:
ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והאמר [והרי אמר] ר׳ אלעאי בר ברכיה: שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה — ראויין לישרף, שנאמר: ״ויהי המה הלכים הולך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם״ (מלכים ב׳ ב, יא), טעמא דאיכא [הטעם, דווקא, שיש] דיבור תורה ביניהם, ולכן לא הזיקו סוסי האש לאלישע, הא ליכא [הרי אם אין] דיבורראויין היו לישרף על שהם הולכים ואינם עוסקים בתורה!
The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rabbi Elai bar Berekhya say: With regard to two Torah scholars who are walking along the road and there are no Torah matters discussed between them, they are worthy of being burned, as it is stated: “And it came to pass, as they still went on, and talked, that, behold, there appeared a chariot of fire, and horses of fire, which parted them both asunder” (II Kings 2:11). The reason that the chariot of fire did not harm Elisha is because there was a Torah matter between them, from which it may be inferred that had they not been discussing a Torah matter, they would have been worthy of being burned.
רי״ףמיוחס לרש״יתוספותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) לָא קַשְׁיָא הָא לְמִיגְרַס הָא לְעַיּוֹנֵי.

The Gemara answers: This is not difficult. This opinion of Rabbi Elai bar Berekhya is referring to studying by rote, by reviewing material one has already learned, which is permitted and even appropriate while traveling, whereas that opinion of Rabbi Elazar is referring to examining a halakha in depth, in which case it is likely that the scholars will come into conflict.
רי״ףמיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא למגרס – מבעי ליה באורחא אבל במלתא דמבעי ליה לעיוני לא.
ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] — למיגרס [לגרוס לחזור] מותר, וראוי לעשות זאת בדרך, הא [וזה] — לעיוני [לעיין] בהלכה, שמתוך העיון יכולים לבוא לחילוקי דעות.
The Gemara answers: This is not difficult. This opinion of Rabbi Elai bar Berekhya is referring to studying by rote, by reviewing material one has already learned, which is permitted and even appropriate while traveling, whereas that opinion of Rabbi Elazar is referring to examining a halakha in depth, in which case it is likely that the scholars will come into conflict.
רי״ףמיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) בְּמַתְנִיתָא תָּנָא אַל תַּפְסִיעוּ פְּסִיעָה גַּסָּה וְהַכְנִיסוּ חַמָּה לָעִיר אַל תַּפְסִיעוּ פְּסִיעָה גַּסָּה דְּאָמַר מָר פְּסִיעָה גַּסָּה נוֹטֶלֶת אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם.

It is taught in a baraita that Joseph said to his brothers: Do not take long strides and bring the sun into the city, i.e., you should enter the city to spend the night there before the sun has set. The Gemara elaborates: Do not take long strides, as the Master said: A long stride takes away one five-hundredth of a person’s eyesight, and this loss is not worth the time saved.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
במתניתא תנא אל תפסיעו פסיעה גסה שנוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. והכניסו חמה לעיר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במתניתא תנא – מאי אל תרגזו בדרך אל תזיקו עצמכם בפסיעה גסה.
והכניסו חמה לעיר – כשאתם לנין ושוכבין בדרך בעיירות הכניסו לעיר בעוד שהחמה זורחת.
פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ואין להקשות אם כן בחמש מאות פסיעות גסות יהיה ניטל כל מאור עיניו של אדם והא קא חזינן דלאו הכי הוה ונראה לפרש דהפסיעה ראשונה נוטל אחת מחמש מאות והפסיעה שניה נוטל פחות מן הראשונה ששניה אינה נוטלת אלא אחד מחמש מאות הנשארים כמו בעישורייתא דבי רבי (כתובות דף סח.) ר״ל העישור ממה שנשאר אבל עדיין קשה דמ״ש פסיעה ראשונה דנוטלת יותר מן השניה אלא יש לומר דלא נוטלת אלא פסיעה ראשונה דוקא ומכאן ואילך כיון דדש דש אי נמי פסיעה ראשונה נוטלת טפי משום דכל התחלות קשות.
אל תפסיעו וכו׳. והכניסו חמה כו׳ נופל בזה לשון רוגז כי הממהר בהלוכו בפסיעות גסות ולילך בערב אחר שקיעת החמה הוא מבוהל ומתרגז בהלוכו וכן פי׳ מהררא״י ויש לדקדק אמאי לא נקט אלא והכניסו חמה לעיר ולא נקט נמי יציאת חמה מעיר ומרב יהודה דמייתי נקט היציאה ברישא והקרא דמייתי הבוקר אור וגו׳ נמי ביציאה איירי והכניסה מסברא דה״ה כפרש״י והנראה שנקדים בזה דיש להקשות למה לא הזהיר אותם יעקב כבר על כל זה בהליכתם למצרים וע״ק דהא כבר הוזהרו ע״כ לילך בכי טוב כדכתיב הבקר אור והאנשים שולחו גו׳ אלא די״ל שודאי הם ידעו כבר הא דאל יפסיע אדם כו׳ והא דלעולם יכנס אדם כו׳ אלא מפני שא״ל יוסף עכשיו מהרו ועלו אל אבי גו׳ שהזהיר אותן למהר הליכתם הוצרך להזהיר אותן דמ״מ אל תרגזו בדרך בפסיעות גסות למהר הליכתכם לפי שהוא מזיק לעינים גם לא תמהרו הליכתכם ליכנס אחר ביאת החמה לפעמים אדם בא לעיר ויחשוב למהר הליכתו בעוד יום לבא לעיר אחרת והוא טועה שיתאחר ביאתו עד אחר ביאת שמש וזה לא שייך ביציאתו מן העיר וע״כ לא הוצרך להזהירם על היציאה כיון שכבר הוזהרו ע״כ כמ״ש:
במתניתא תנא [בברייתא שנה], שכך אמר להם יוסף: אל תפסיעו פסיעה גסה (פסיעות גדולות ומהירות) והכניסו חמה לעיר, כלומר, היכנסו לעיר ללון בה בעוד החמה זורחת. ומסבירים: אל תפסיעו פסיעה גסה — שאמר מר [החכם]: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם וכיון שהיא מזיקה לעינים מוטב שלא להתאמץ ולמהר.
It is taught in a baraita that Joseph said to his brothers: Do not take long strides and bring the sun into the city, i.e., you should enter the city to spend the night there before the sun has set. The Gemara elaborates: Do not take long strides, as the Master said: A long stride takes away one five-hundredth of a person’s eyesight, and this loss is not worth the time saved.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְהַכְנִיסוּ חַמָּה לָעִיר כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב לְעוֹלָם יֵצֵא אָדָם בְּכִי טוֹב וְיִכָּנֵס בְּכִי טוֹב שֶׁנֶּאֱמַר {בראשית מ״ד:ג׳} הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ.

The Gemara further explains: And bring the sun into the city, this is in accordance with a statement that Rav Yehuda said that Rav said. As Rav Yehuda said that Rav said: A person should always leave the place where he has spent the night with “it is good” (Genesis 1:4), i.e., after sunrise, as the Torah uses the expression “it is good” with regard to the creation of light. This goodness is manifest in the sense of security one feels when it is light. And likewise, when one comes into an unfamiliar city he should enter with “it is good,” before sunset, as it is stated: “As soon as the morning was light, the men were sent away” (Genesis 44:3).
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כדרב יהודה אמר רב לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב כלומר באור היום כדכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. וכתיב הבקר אור והאנשים שלחו.
משום מעיינא פי׳ אם יאכל הרבה יקחהו שלשול ויבא להתאחר מן השיירא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יצא אדם בכי טוב – שימתין עד שיאור כמו וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א).
ויכנס בכי טוב – בערב בעוד שהחמה זורחת שאין ליסטין מצויין אי נמי שלא יפול בבורות ובקעים שבעיר שלא יעלילו עליו עלילות מרגל אתה או גנב.
הבוקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם – מיכן שיצאו בכי טוב והוא הדין ליכנס בכי טוב יש ספרים דלא כתיב בהו האי קרא אלא מילתא דרב יהודה סברא הוא ולא בעי׳ קרא.
לעולם יצא אדם בכי טוב – פי׳ בפרק קמא דפסחים (פסחים ב.) [וע״ע תוס׳ ב״ק ס:].
ולעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב:
הבקר אור גו׳. והשתא ניחא דמקרא לא מפיק אלא יציאה מיהו הכניסה במכ״ש יליף לה דהא בכניסה איכא עוד האי טעמא שדרכו לילך במרוצה דליכא ביציאה גם למ״ד שהזהיר אותם שאל יעיינו בדבר הלכה כדי שלא יאחרו בהליכה בדרך היינו נמי מה״ט מפני שמיהר הליכתם וביאתם כמ״ש מהרו ועלו וגו׳.
והכניסו חמה לעיר — הרי הוא כפי שאמר רב יהודה אמר רב. שאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יצא אדם ממקום שהוא לן בו ב״כי טוב״, כלומר, בזמן האור שנאמר בו ״כי טוב״ (בראשית א, ד) וכן יכנס ללון ב״כי טוב״, שנאמר: ״הבקר אור והאנשים שלחו״ (בראשית מד, ג), משמע שאין מן הראוי לצאת לדרך לפני אור הבוקר.
The Gemara further explains: And bring the sun into the city, this is in accordance with a statement that Rav Yehuda said that Rav said. As Rav Yehuda said that Rav said: A person should always leave the place where he has spent the night with “it is good” (Genesis 1:4), i.e., after sunrise, as the Torah uses the expression “it is good” with regard to the creation of light. This goodness is manifest in the sense of security one feels when it is light. And likewise, when one comes into an unfamiliar city he should enter with “it is good,” before sunset, as it is stated: “As soon as the morning was light, the men were sent away” (Genesis 44:3).
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַבִּי חִיָּיא הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אַל יֹאכַל יוֹתֵר מִשְּׁנֵי רְעָבוֹן מַאי טַעְמָא הָכָא תַּרְגִּימוּ מִשּׁוּם מַעְיָינָא בְּמַעְרְבָא אָמְרִי מִשּׁוּם מְזוֹנֵי מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ

Similarly, Rav Yehuda said that Rabbi Ḥiyya said: One who is walking along the road should not eat more each day than he would normally eat each day in a year of famine. The Gemara asks: What is the reason for this? Here in Babylonia they interpreted that the reason is due to one’s bowels. Since the exertion of traveling can damage full bowels, it is preferable to eat less than the normal amount. In the West, Eretz Yisrael, they say that the reason is due to food, i.e., if one eats too much, his food may not last the entire journey, and therefore he should ration his meals. The Gemara asks: What is the practical difference between these two opinions? The Gemara answers: The practical difference between them
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משום מעיינא – שאם אוכל הרבה מתכבד במיעיו ואין יכול לילך. משום מזוני דלא שכיחי באורחא:
לא יאכל יותר ממה שאוכל בשני רעבון – דאמר לקמן (דף יא.) שצריך להרעיב עצמו בשני רעבון.
(הכא – זה בבלי הוא וכי משתעי בבבל קאמר הכא וכל הא לן והא להו בבבל קאמר).
משום מעיינא – שלא יתחלחלו מעיו של אדם ברוב אכילתו מפני טורח הדרך יש אומרים יהיו מעיו של אדם שופכין זה לזה כעין מעיין.
משום מזוני – שמא אין לו לאח״כ.
משום מעיינא – פירוש משום שהבני מעיין הוי קשה להו.
גמ׳ המהלך בדרך אל יאכל כו׳. עי׳ מג״א סי׳ קי ס״ק י:
וכיוצא בו אמר רב יהודה אמר ר׳ חייא: המהלך בדרךאל יאכל יותר משני רעבון (ממה שאוכל אדם בשנים של רעב). ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? הכא תרגימו [כאן, בבבל, הסבירו]: משום מעיינא [בני המעיים], שטלטול הדרך יכול להזיק למעיים המלאים, ומוטב לאכול פחות ככל האפשר. במערבא אמרי [בארץ ישראל אמרו] והסבירו: משום מזוני [מזונות], שמא יכלו המזונות באמצע הדרך ולא יהיה לו מזון לאחר כך, ולכן כדאי לאכול רק מעט שבמעט. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה] אם כך או כך הוא הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה]:
Similarly, Rav Yehuda said that Rabbi Ḥiyya said: One who is walking along the road should not eat more each day than he would normally eat each day in a year of famine. The Gemara asks: What is the reason for this? Here in Babylonia they interpreted that the reason is due to one’s bowels. Since the exertion of traveling can damage full bowels, it is preferable to eat less than the normal amount. In the West, Eretz Yisrael, they say that the reason is due to food, i.e., if one eats too much, his food may not last the entire journey, and therefore he should ration his meals. The Gemara asks: What is the practical difference between these two opinions? The Gemara answers: The practical difference between them
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

תענית י: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה תענית י:, ר׳ חננאל תענית י:, רי"ף תענית י: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום תענית י:, הערוך על סדר הש"ס תענית י:, מיוחס לרש"י תענית י:, ראב"ן תענית י: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות תענית י:, ר׳ יהודה אלמדארי תענית י: – מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), ההשלמה תענית י:, בית הבחירה למאירי תענית י: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א תענית י:, מהרש"א חידושי הלכות תענית י:, מהרש"א חידושי אגדות תענית י:, גליון הש"ס לרע"א תענית י:, פירוש הרב שטיינזלץ תענית י:

Taanit 10b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Taanit 10b, R. Chananel Taanit 10b, Rif by Bavli Taanit 10b, Attributed to R. Gershom Taanit 10b, Collected from HeArukh Taanit 10b, Attributed to Rashi Taanit 10b, Raavan Taanit 10b, Tosafot Taanit 10b, R. Yehuda Almadari Taanit 10b, HaHashlamah Taanit 10b, Meiri Taanit 10b, Ritva Taanit 10b, Maharsha Chidushei Halakhot Taanit 10b, Maharsha Chidushei Aggadot Taanit 10b, Gilyon HaShas Taanit 10b, Steinsaltz Commentary Taanit 10b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144