בביאור הסוגיא ופסק ההלכה נחלקו בראשונים ונשנו כמה שיטות:
א) שיטת תוס׳
תוס׳ (דף ח: ד״ה לא ודף ט. ד״ה לעולם) ביארו דנחלקו ב׳ ברייתות אליבא דרשב״י, לברייתא קמייתא קורין ק״ש של ערבית עד עלות השחר, ותחילת זמן ק״ש של שחרית מתחילה מעלות השחר, דהואיל ואיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא לאו זמן שכיבה הוא, ואע״פ שלענין שאר מצות כמו תפילין וציצית הלילה נמשך עד נץ החמה. ואילו לברייתא בתרייתא קורין ק״ש של ערבית עד נץ החמה וק״ש של שחרית קורין מנץ החמה ואילך, דמעלות השחר יממא הוא לענין שאר המצות כגון תפילין וציצית, אלא דיוצאים יד״ח ק״ש של לילה אחרי עה״ש משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתה. ועיין ברשב״א (ד״ה ה״ג לעולם) שהקשה דבמשנה במגילה (כ.) מבואר להדיא דמעה״ש יממא הוא לענין שאר מצות, וצ״ע דלפי תוס׳ בברייתא קמייתא מבואר דמנץ החמה יממא הוא לגבי שאר מצות. והנה ז״ל המשנה במגילה (דף כ.) אין קורין את המגילה ולא מלין ולא טובלין ולא מזין וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר עכ״ל. וברש״י (ד״ה וכולן שעשו) פירש וז״ל דמעלות השחר יממא הוא אבל לפי שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה עכ״ל. לרש״י יש דין לכתחילה לעשות מצות אלו מהנץ החמה ואילך, ודין דרבנן הוא - גזירה שמא יעשה מצות אלו בלילה לפני עה״ש ולא יצא יד״ח. ולפי״ז יש לדקדק בלשון המשנה דלכאורה הו״ל למימר שמצותן מעלות השחר אלא דכדי לקיים המצוה לכתחילה ימתין עד הנץ החמה.
והנה עיין בתוס׳ (מס׳
יומא דף לז: ד״ה אמר) וז״ל ור״ת פירש דזמן ק״ש הוי אחר הנץ החמה וכו׳ ועוד הביא ראייה מפרק שני דמגילה וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר אלמא דבר שזמנו ביום מצותו אחר הנץ עכ״ל. ומבואר מדבריהם דר״ת פירש דהדין שבמשנה להמתין בשאר המצות עד הנץ החמה דין דאורייתא הוא, שהרי הוכיח מהך משנה שזמן ק״ש דהוי דין מה״ת חל מהנץ החמה, ואם הדין לעשות שאר מצות אחרי הנץ החמה הוא רק דין מדרבנן מחמת גזירה דחיישינן דיקדים לעשותן בלילה (כשיטת רש״י שם), אין ראייה כלל שזמן ק״ש מה״ת מתחיל בנץ. אמנם שיטת ר״ת צ״ב דבמשנה איתא דכולן שעשו משעלה עמוד השחר יצא, ומבואר דמעלות השחר הוי יום וא״כ צ״ע למה מדאורייתא חייב להמתין לכתחילה עד הנץ החמה. ועוד צ״ע מדוע אינו יוצא ק״ש של שחרית מעה״ש מכיון דכבר הוי יום.
ונראה דיש ב׳ דינים ביום ולילה:
א א) חלות שם חפצא של יום שתלוי במציאות של אור וחושך, והוא נמדד מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ונלמד מהפסוק ״ויקרא אלוקים לאור יום ולחשך קרא לילה״. וכן משמע בפסוקים
(נחמיה ד, ט״ו) ״ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים וכו׳ והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה״. ומבואר דבעלות השחר חל חלות שם וחפצא דיום עד צאת הכוכבים, ובצאת הכוכבים חל חלות שם וחפצא דלילה. ב) חלות דין זמן יום וזמן לילה, דחלות דין זמן יום ולילה תלוי בזריחת השמש ושקיעתה ונמדד מהנץ החמה עד שקיעת החמה. ומקורו בפסוק ״יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים״. ועיין בביאור הגר״א (או״ח סי׳ תנ״ט ס׳ ב׳) שסובר להלכה שמודדים השעות דזמני ק״ש ותפלה מהנץ החמה ודלא כשיטת המגן אברהם (או״ח סי׳ נח סק״א וס׳ רל״ג סק״ב) דזמני ק״ש ותפלה נמדדים מעה״ש, וצ״ע בשיטת הגר״א דהרי היום מתחיל מעלות השחר ואמאי ס״ל דזמני ק״ש ותפלה נמדדים מהנץ החמה. ונראה דשיטת הגר״א היא כנ״ל דיש ב׳ דיני יום: א) חלות שם וחפצא דיום, ב) חלות דין זמן היום, ולגבי שיעורים שביום מודדים מחלות זמן יום דהיינו מנץ החמה
ב.
ולפי״ז י״ל דר״ת מפרש את המשנה במגילה הנ״ל הקובעת שאע״פ שמעלות השחר חל חלות שם יום מ״מ לכתחילה דבר שמצותו ביום אינו נעשה אלא אחרי הנץ החמה משום דבנץ החמה חל דין נוסף דאורייתא דחל בנה״ח חלות שם זמן יום. ולפי ר״ת יש דין דאורייתא לכתחילה להמתין עד לנץ החמה לעשות מצוות משום דאז הוי יום גמור, דבנה״ח כבר חלו ב׳ דיני יום - חלות שם יום, וחלות דין זמן דיום. ובדיעבד אם עשה דבר שמצותו ביום מעמוד השחר ואילך יצא מכיון דבעלות השחר חל חלות שם וחפצא דיום. אמנם לר״ת ק״ש של שחרית חלוקה משאר המצות שמצותן ביום, דלגבי ק״ש אינו יוצא כלל עד לאחר הנץ החמה, דלצאת יד״ח ק״ש בעינן שיחול חלות שם חפצא דיום וגם חלות דין זמן יום. ולפי״ז מיושב הדקדוק בלשון המשנה במגילה דקתני דמצותן מהנץ החמה משום דעיקר דינם לעשותן בזמן דהוי יום גמור, דהוי גם חלות שם יום וגם חלות דין זמן יום והוא מנץ החמה ואילך, ובדיעבד יצא מעמוד השחר מכיון דמעלות השחר חל חלות שם וחפצא דיום.
ולפי״ז יש ליישב דברי התוס׳ בסוגיין, דמש״כ דלענין שאר מצוות לעולם הוי לילה מעה״ש עד הנץ היינו דמעיקר הדין לכתחילה מדאורייתא צריך להמתין בשאר מצות כמו תפילין וציצית עד הנץ דהוי אז יום גמור, דאזי חלים ב׳ דיני יום: א) חלות שם וחפצא דיום שחל מעה״ש, ב) חלות דין זמן יום שחל מהנץ החמה ואילך. ואחרי עלות השחר עדיין הוי לילה לגבי דין זמן יום. ולשיטת התוס׳ אליבא דהברייתא קמייתא ק״ש של שחרית אינו תלוי בחלות דין זמן יום אלא רק בחלות שם חפצא דיום בלבד, ומשעלה עמוד השחר יוצא יד״ח ק״ש דיממא משום דכבר חל חלות שם יום. ואילו לפי הברייתא השנייה אין יוצאים יד״ח ק״ש של שחרית עד לאחר הנץ החמה משום דכדי לצאת יד״ח ק״ש של שחרית בעינן חלות דין זמן יוםג.
והנה לגבי ק״ש של שחרית פסק ר״ת (עיין בתוס׳ מס׳
יומא דף לז: ד״ה אמר) שזמנה מנץ החמה ואילך וכברייתא השנייה בשם ר״ע. וסברתו היא כמו שביארנו דלגבי ק״ש של יום בעינן יום גמור - דהיינו חלות שם יום וחלות דין זמן יום. אמנם שיטת הר״י (ע״ש בתוס׳ הנ״ל) היא דיוצאים יד״ח ק״ש של שחרית משעלה עמוד השחר דס״ל דזמן ק״ש תלוי בחלות שם יום בלבד.
והנה לגבי תחילת זמן ק״ש של ערבית נחלקו ג״כ הר״ת והר״י (עיין בתוס׳ בריש מסכתין דף ב׳ ד״ה מאימתי). דלר״ת יוצאים ק״ש דערבית מפלג המנחה ואילך ומשום דקיי״ל כר׳ יהודה דזמן המנחה היא עד פלג המנחה ומיד כשנגמר זמן מנחה מתחיל זמן ערבית. ולשיטת הר״י יוצאים יד״ח ק״ש של ערבית סמוך לשקיעת החמה וכשיטת התנאים שזמן ק״ש משעה שקידש היום ומשעה שבני אדם נכנסים להסב. ושיטתם צ״ע, דאיך יוצאים יד״ח ק״ש של ערבית קודם צאת הכוכבים, והרי לא חל עדיין חלות שם לילה, דחלות שם יום ולילה נמדד מעלות עד צאת הכוכבים, וחלות שם חפצא דלילה חל בצאה״כ. ואף בנוגע לחלות דין זמן יום שנמדד מנץ עד שקיעה הרי עדיין הוי זמן יום, וא״כ צ״ע לר״ת ולר״י איך יוצאים יד״ח ק״ש של ערבית מפלג המנחה ואילך.
והנה מצינו בפוסקים שלגבי כמה מצות יוצאים יד״ח מפלג המנחה ואילך. עיין בשו״ע (או״ח סי׳ רסז סעיף ב׳) בדין תוספת שבת, וכן לגבי מקרא מגילה (סי׳ תרצב ס״ב), וספירת העומר (בלבוש סי׳ תפ״ט), והדלקת נרות חנוכה (או״ח סי׳ תרע״ב סעיף א׳), וצ״ע מדוע יוצאים יד״ח מפלג המנחה ואילך והא לא הוי לילה ואיך מברכים אשקב״ו והא לא הגיע עדיין זמן החיוב. ונראה דלכמה דינים פלג המנחה נחשב כסוף היום. והראייה דבבית המקדש התחיל היום מזמן תרומת הדשן, וכדמוכח בזבחים
(דף כ.) דברחץ ידיו לתרומת הדשן אין הידים נפסלים בלינה וחשיב כתחילת היום הבא, והוי יום עד פלג המנחה אליבא דר״י שסובר שאין זורקין דם התמיד של בין הערביים אחרי פלג המנחה. ונראה דפלג המנחה אינו דין בעלמא בזמן תפלה בלבד אלא דהוי חלות דין סוף היום שעבר ותחילת היום הבא במקדש ובכמה מצוות. אמנם אע״פ שבפלג המנחה חשיב סוף היום שעבר וכתחילת היום הבא מ״מ חלות שם לילה אינו חל עד צאת הכוכבים. ונראה דנהי דהמחייב דק״ש של ערבית תלוי בלילה בשקיעת החמה וצאה״כ, מ״מ לר״ת חל חלות קיום ק״ש של ערבית מפלג המנחה ואילך מכיון דהוי כתחילת יום הבא. וכן י״ל לגבי הדלקת נ״ח ומקרא מגילה וספירת העומר וקידוש בע״ש, דאע״פ שהמחייב וחלות החיוב דמצוות אלו הוי חלות שם לילה שחל בצאת הכוכבים, מ״מ חל קיום מצוה מפלג המנחה ואילך ומשום דעכ״פ הוי סוף היום שעבר ותחילת היום הבא.
וראייה ליסוד הנ״ל מתבאר מדברי הרמב״ם (פ״ג מהל׳ תפלה ה״ו) וז״ל תפלת הערב אע״פ שאינה חובה המתפלל אותה יש לו להתפלל מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר עכ״ל, ובה״ז (שם) כתב וז״ל המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וחוזר ומתפלל אותה בזמנה וכו׳ ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע השמש וכן מתפלל ערבית של מוצ״ש בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה וכו׳ עכ״ל. ודבריו צ״ב דבה״ו פסק שתפלת ערבית זמנה מתחילת הלילה, ואיך פסק בה״ז דיוצא יד״ח כשמתפלל קודם השקיעה. ונראה דע״כ הרמב״ם מחלק בין המחייב של תפלה לקיום התפלה, דבנוגע לחיוב והמחייב של תפלת ערבית, זמנה חל מתחילת הלילה. אמנם לגבי חלות דין קיום תפלת ערבית חל קיום תפלה מפלג המנחה ואילך. ובדומה לזה י״ל בסברת ר״ת, דאע״פ דהמחייב דק״ש הוי לילה מ״מ קיום ק״ש חל מפלג המנחה ואילך. ונמצא דלר״ת המחייב של ק״ש דערבית ושחרית הוי חלות דין זמן לילה וזמן יום ולכן החיוב לקרוא ק״ש דערבית מתחיל מתחילת הלילה דהיינו משקיעת החמה וחלות חיוב זמן ק״ש דיום חל בנץ החמה דהוי זמן יום. ומ״מ קיום ק״ש דערבית חל מפלג המנחה משום דהוי חלות שם תחילת היום הבא. משא״כ בק״ש של שחרית דזמנה דוקא מנץ החמה וליכא קיום ק״ש קודם זמן המחייב.
ומאידך שיטת הר״י היא דהמחייב של ק״ש תלוי בחלות שם יום ולילה, וע״כ לשיטתו זמן ק״ש של שחרית מתחיל מעלות השחר ונגמר בצאת הכוכבים. דחלות שם יום הוי מעלות השחר עד צאת הכוכבים דדין חלות שם יום תלוי במציאות של אור וחושך - ונלמד מקרא ״ויקרא אלוקים לאור יום ולחשך קרא לילה״. וחלות החיוב דק״ש של ערבית חל מצאה״כ דתלוי בחלות שם לילה. ומ״מ סובר הר״י דבסמוך לשקיעת החמה חל קיום ק״ש של ערבית אע״פ דליכא חיוב עד צאת הכוכביםד.
ב) שיטת הרי״ף
הרי״ף פסק כשני הברייתות בשעת הדחק. וסובר דיצא יד״ח ק״ש של ערבית אחרי עלות השחר בשעת הדחק וכגון שהיה שיכור או חולה, אבל מי שבמזיד או בפשיעה המתין מלקרוא ק״ש עד לאחר עלות השחר לא יצא יד״ח. ופסק נמי דיוצאים יד״ח ק״ש של יום אחר עלות השחר בשעת הדחק וכגון שיוצא לדרך. ושיטתו צ״ב דמשמע דלגבי תחילת זמן ק״ש של ערבית זמנה חל מצאת הכוכבים דהיינו בחלות שם לילה ומ״מ ס״ל דסוף זמנה בנץ החמה דהיינו בחלות דין זמן יום. ועוד צ״ב דסובר דיוצא יד״ח ק״ש של שחרית בשעת הדחק מעלות השחר דהיינו בחלות שם יום אע״פ שג״כ יוצא בשעה זו ק״ש של ערבית.
ונראה דהרי״ף סובר דתחילת זמן ק״ש וסוף זמן ק״ש כל א׳ נידון בפני עצמו ואזלינן לחומרא בדיניהם ואע״פ שיכול לצאת מזה קולא. ולפיכך סובר דלגבי תחילת זמן ק״ש של ערבית אזלינן לחומרא וזמנה מתחיל מצאת הכוכבים דתלוי בחלות שם לילה. ולגבי סוף זמן ק״ש של ערבית נמי אזלינן לחומרא וע״כ זמנה עד נץ החמה, ויוצא דסוף הזמן תלוי בחלות דין זמן יום. אמנם בנוגע לתחילת זמן ק״ש של שחרית זמנה מתחיל מעלות השחר דהיינו בחלות שם יום, דכיון דתחילת זמן ק״ש של ערבית תלוי בחלות שם לילה ממילא הוא הדין נמי דתחילת זמן ק״ש של שחרית תלוי בחלות שם יום. ונראה להוסיף דלשיטת הרי״ף קובעים תחילה הזמן של ק״ש בערבית דהוא בצאה״כ וממילא נקבע תחילת זמן ק״ש של שחרית בעה״ש דתרוויהו תלויים בחלות שם לילה וחלות שם יום. ומשום דסובר כשיטת הרמב״ם (בכותרת ריש הלכות קריאת שמע) וז״ל מצוה עשה אחת והיא לקרות ק״ש פעמיים ביום עכ״ל, ומכיון דהוי מצוה עשה אחת לקרות פעמיים ביום ונקבע תחילת זמן ק״ש דערבית בחלות שם וחפצא דלילה - דהיינו בצאת הכוכבים, ממילא נקבע נמי שתחילת זמן ק״ש של שחרית הוא בעלות השחר דהיינו בחלות שם וחפצא דיום.
אמנם עדיין צריך ביאור דאי נימא דלרי״ף סוף זמן ק״ש של ערבית תלוי בנץ החמה ומשום דאזלינן לחומרא, א״כ אמאי אינו יוצא יד״ח בהמתין מלקרוא ק״ש במזיד עד לאחר עלות השחר, ומדוע סובר הרי״ף דרק אם היה שכור או חולה קורא ק״ש של ערבית לאחר עלות השחר ויוצא יד״ח. וכן צ״ע בדברי הרמב״ם (פ״א מהל׳ ק״ש ה״י) וז״ל הקורא ק״ש של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה לא יצא ידי חובתו אלא אם כן היה אנוס כגון שכור או חולה וכיוצא בהן עכ״ל. וצ״ע בגדר הך דינא דהיכן מצינו דלגבי מי שהיה אנוס חל זמן המצוה ואילו למי שהמתין במזיד זמן המצוה עבר.
ונראה דהרי״ף והרמב״ם ס״ל דתחילת זמן ק״ש וסוף זמן ק״ש תלוי בחלות שם לילה ויום, דהיינו בעלות השחר וצאה״כ. ובעלות השחר עבר זמן ק״ש של לילה משום דחל חלות שם וחפצא דיום ומשו״ה חל זמן ק״ש של יום מעה״ש. אך כל זה בנוגע לחיוב ק״ש. ומ״מ הרמב״ם והרי״ף סוברים דחל קיום ק״ש של ערבית מדין תשלומין בזמן שבין עלות השחר לנץ החמהה. ומשו״ה רק מי שהיה אנוס יכול לקרות ק״ש של ערבית אחרי עלות השחר ולצאת יד״ח, דחל אז קיום ק״ש מדין תשלומין ואין תשלומין למי שביטל את המצוה במזיד. ונראה להוסיף עוד בביאור שיטתם עפ״י מה שביארנו למעלה בשיטת ר״ת, דחלוק זמן המחייב דק״ש מזמן הקיום דק״ש. ולר״ת אע״פ שחיוב ק״ש אינו חל אלא בלילה בצאת הכוכבים, מ״מ קיום ק״ש חל מפלג המנחה. וכמו כן לשיטת הרי״ף והרמב״ם זמן החיוב דק״ש של ערבית הוא רק עד עלות השחר אך קיום ק״ש דערבית חל עד נץ החמה מדין תשלומיןו.
ובדומה לזה יתכן לבאר את שיטת הרמב״ם לענין תפלת מנחה, דפסק (בפ״ג מהל׳ תפלה ה״ד) וז״ל הא למדת שזמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה עד תשעה ומחצה וזמן מנחה קטנה מתשע ומחצה עד שנשאר מן היום שעה ורביע ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה עכ״ל. ודבריו צ״ב דמשמע דפסק כר׳ יהודה דזמן מנחה עד פלג המנחה וכמש״כ ״וזמן מנחה קטנה מתשע ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע״, ולפי״ז צ״ע במש״כ ״ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה״, דמשמע דפסק כרבנן דתפלת מנחה עד הערב. ונראה דהרמב״ם פסק כשיטת ר׳ יהודה דתפלת מנחה עד פלג המנחה בנוגע לזמן המחייב, ומש״כ ויש לו להתפלל עד שקיעת החמה היינו דאף לר״י חל קיום תפלה אחר שנגמר זמן החיוב. ונראה דלר״י קיום תפלת מנחה אחרי פלג הוי קיום תפלה שלא בזמנה ואינה חלה מדין תשלומין. דהנה עיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ תפלה ה״א) וז״ל תפלת השחר מצותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה וזמנה עד סוף שעה רביעית שהוא שליש היום ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע עד חצות היום יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה שכשם שמצות תפלה מה״ת כך מצוה מדבריהם להתפלל אותה בזמנה שתיקנו לה חכמים ונביאים עכ״ל. ועיין ברמב״ם (פ״ג הל׳ תפלה ה״ח וה״ט) וז״ל כל מי שעבר עליו זמן תפלה ולא התפלל במזיד אין לו תקנה ואינו משלם, בשוגג או שהיה אנוס או טרוד משלם אותה תפלה בזמן תפלה הסמוכה לה וכו׳ כיצד טעה ולא התפלל שחרית עד שעבר חצי היום יתפלל מנחה שתיים עכ״ל, ומבואר מדברי הרמב״ם דיש ג׳ זמני תפלה: א) תפלה בזמנה, ב) תפלה שלא בזמנה דחלה מדין רחמים ומשום דכל אימת דבעי מצלי (עיין בגמ׳ לקמן כו א), ג) תפלת תשלומין. ונראה לומר דלשיטת הרמב״ם המתפלל תפלת מנחה עד פלג המנחה מקיים קיום תפלת מנחה בזמנה, ומפלג עד שקיעת החמה מקיים תפלת מנחה שלא בזמנה, ודומה למי שמתפלל שחרית בין שעה ד׳ לחצות (עיין ברמב״ם פ״ג ה״א מהל׳ תפלה) דמקיים תפלת שחרית שלא בזמנה, ואחרי שקיעת החמה יכול להתפלל מנחה בתורת תפלת תשלומין וכמו שמתפלל תשלומין לשחרית אחר חצותז.
שיטת בעה״מ
הבעה״מ חולק על הרי״ף וסובר דב׳ הברייתות חלוקות אהדדי, ופסק כברייתא בתרייתא דקורין ק״ש של לילה עד הנץ החמה, וקורין ק״ש של יום מהנץ החמה ואילך. ולשיטת הבעה״מ אף מי שביטל ק״ש במזיד קורא ק״ש דערבית אחרי עלות השחר עד הנץ החמה. ונראה דהבעה״מ סובר דתחילת זמן ק״ש של ערבית חל בצאת הכוכבים דתלוי בחלות שם חפצא דלילה. אמנם סוף זמן ק״ש של ערבית הוא בנץ החמה דאז חל חלות שם זמן היום, ושפיר קורין ק״ש של ערבית אחרי עה״ש עד נץ החמה דעדיין הוי חלות שם זמן לילה. דלשיטת הבעה״מ קביעת תחילת זמן ק״ש של ערבית הוא בצאה״כ, ומשום דחל בצאה״כ חפצא דלילה, ואילו קביעת סוף זמן ק״ש של ערבית חל בנץ החמה דאזי חל דין זמן היום, דס״ל דקביעת תחילת זמן ק״ש וקביעת סוף זמן ק״ש שתי שאלות נפרדות הן ושני דינים הן.
בענין זמן חצות במצוות פסח
תוס׳ ד״ה ר׳ אלעזר בן עזריה וכו׳. וז״ל וא״ת היכי מצי למימר ראב״ע עד חצות והכתיב לא תותירו ממנו עד בקר דמשמע מיהא עד בקר מיהא מצי לאכלו וי״ל דמצי למימר דה״ק לא תעשו דבר שיבוא לידי נותר עד הבקר שאם לא יהא נאכל עד חצות לא תוכל לאוכלו ולא לשורפו בלילה וכו׳ ואם כן ישאר עד הבוקר עכ״ל. ומבואר מדברי התוס׳ דלראב״ע אסור לאכול הפסח אחר חצות אבל אינו נעשה נותר עד הבקר, דמגזה״כ דלא תותירו ממנו עד בקר נלמד דחלות שם נותר חל על הפסח בעלות השחר. אמנם עיין בגמ׳ בפסחים
(דף קכ:) דמוקמינן את המשנה דהפסח אחר חצות מטמא את הידים אליבא דראב״ע דפסח אינו נאכל אלא עד חצות. וז״ל אלמא מחצות ה״ל נותר מאן תנא אמר ר׳ יוסף ראב״ע הוא וכו׳ עכ״ל. וכתב הרשב״ם שם (ד״ה ראב״ע הוא) וז״ל דנפקא ליה מקרא דאכילת פסח עד חצות ומחצות הוי נותר והאי דכתיב לא תותירו ממנו עד בקר לשריפה אתא דעד בקר לאו בר שריפה הוא וכו׳ אבל כר״ע לא מיתוקמא דלדידיה לא ה״ל נותר עד הבקר ולא מטמא הידים אלא מבקר ואילך וכו׳ עכ״ל, ומבואר מדברי הרשב״ם דסובר דלראב״ע דין נותר חל בחצות ולכן פסח אחר חצות מטמא את הידים ודלא כתוס׳ דידן. ויש לעיין לשיטת תוס׳ דליכא חלות פסול נותר עד הבקר איך יפרשו הגמ׳ הנ״ל בפסחים.
והנה עיין בתוספתא בפסחים
(פ״ה ה״י) וז״ל פסח אין נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואין חייבין עליו משום נותר ואין מחשבה פוסלת בו משום פיגול עד שיעלה עמוד השחר עכ״ל. ויש לעיין אליבא דמאן אזלא הך תוספתא, דמרישא משמע דקאי לפי שיטת ראב״ע דפסח אינו נאכל אלא עד חצות, אלא דלפי״ז צ״ע דלכאורה מחצות ואילך ליהוי נותר ויהא בה מחשבת פיגול, ומשמע מהסיפא דאין חייבים משום נותר ופיגול עד עמוד השחר דהתוספתא קאי אליבא דר״ע, וצ״ע. ועיין באור זרוע שהקשה (סי׳ רל״א) וז״ל וקשיא לי דשלהי ערבי פסחים דייק דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות מדקתני במתניתין הפסח אחר חצות מטמא את הידים אלמא מחצות הויא נותר ובתוספתא דפסחים תניא הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואין חייבים עליו משום נותר ואין מחשבה פוסלת בו משום פיגול עד שיעלה עמוד השחר אלמא הא בהא לא תליא עכ״ל, ומבואר דהאור זרוע פירש דהתוספתא קאי אליבא דראב״ע ומשו״ה מקשה דסותרת הסוגיא בפסחים, וצ״ע בביאור התוספתא.
ונראה לומר דלראב״ע הא דפסח אינו נאכל אלא עד חצות אינו דין בדיני הקרבן מחמת חלות שם קודש דאית ביה, דאין חצות דין בזמן אכילת הקרבן. אלא דין חצות הוי דין בקיום המצוה של אכילת פסח שנלמד מקרא ד״ואכלו את הבשר בלילה הזה״ דזמן קיום מצות אכילת פסח עד חצות. וראייה לזה מהגמ׳ בפסחים
(דף קכ:) דאמר רבא אכל מצה בזה״ז אחר חצות לראב״ע לא יצא ידי חובתו משום דאיתקש לפסח. והנה אי נימא שדין חצות לראב״ע הוי דין בעיקר שם קודש דקרבן פסח, דמדיני הקרבן וחלות קדושתו אינו נאכל אלא עד חצות, איך אפשר למיליף מיניה דין חצות לגבי מצה ומרור שאין בם חלות קדושה ודין קרבן כלל. ומוכח דבאמת לראב״ע דין חצות הוי דין בקיום מצות אכילת פסח ולא בשם קודש וחלות קרבן שבו, ומשו״ה שפיר ילפינן מיניה למצות אכילת מצה ומרור דזמנם עד חצות.
ונראה להוסיף ביאור בזה עפי״ד הגר״ח זצ״ל שייסד דבפסח יש ב׳ דיני אכילה: א) מצות אכילת פסח מקרא דואכלו את הבשר בלילה הזה, ב) מצות אכילה מדין אכילת קדשים קלים וככל קדשים קלים בעלמא דהוי מצוה מחמת דאית בהו שם קודש. ונלמד מצוה זו מקרא ואכלת לפני ה׳ אלוקיך מעשר דגנך וגו׳ ובכורות בקרך וגו׳, דנתרבו כל קדשים קלים למצות אכילת קדשים. ולגבי מצות אכילת קדשים לא גרע קרבן פסח משאר הקרבנותח.
ולפי״ז יש ליישב את התוספתא בפסחים הנ״ל (פ״ה ה״י) דקאי באמת אליבא דראב״ע שסובר דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות, ומ״מ אין דין נותר ופסול פיגול חלין אלא עד עמוד השחר, ומשום דלראב״ע דין חצות אינו דין מדיני קודש והקרבן אלא דין הוא במצות אכילת בשר פסח, וחלות פסול נותר ופיגול תלויים בחלות שם קודש דבקרבן ובמצות אכילת קדשים, ומכיון דמדיני הקרבן וחלות שם קודש פסח נאכל עד הבקר אף לראב״ע, משו״ה ליכא חלות פסול של נותר ופיגול בפסח עד עה״ש.
ולפי״ז מיושבת שיטת התוס׳ דס״ל דלראב״ע אע״פ שאין אוכלים הפסח אחר חצות מ״מ חלות שם נותר לא חל בו אלא עד הבקר. ונראה דתוס׳ יפרשו את הסוגיא בפסחים
(דף קכ:) דפסח לאחר חצות מטמא הידים אליבא דראב״ע, דמשעבר זמן אכילת פסח גזרו בו טומאת ידים ואע״פ שאין בו חלות שם נותר. והא דאמרינן בגמרא (שם) דהוי נותר בחצות לאו דוקא הוא, אלא ר״ל דדינו כנותר לגבי טומאת ידים.
אלא דלפי״ז יש לעיין מדוע אסור לאכול הפסח אחר חצות וקי״ל דמטמא את הידים, דנהי דמצות אכילת פסח אינה אלא עד חצות מ״מ לכאורה חל בה עדיין מצות אכילת קדשים עד הבקר. ונראה דיש דין מסוים בפסח שאינו נאכל אלא בתורת מצות אכילת פסח, דילפינן מגזה״כ דואכלו את הבשר בלילה ולא ביום שאין פסח נאכל בתורת אכילת קדשים בעלמא אלא רק בתורת קיום מצות ואכלו את הבשר בלילה הזה, ולכן אסור לאוכלו לראב״ע אחר חצות. וראייה לכך דאם קרבן פסח נאכל בתורת מצות אכילת קדשים כקק״ל דעלמא אזי היה יכול להאכל אף ביום י״ד משנזרק הדם. דמצד דין קדש שבו משנזרק הדם הריהו ראוי לאכילה. ועל כרחך דמגזה״כ ד״ואכלו את הבשר בלילה הזה״ - בלילה ולא ביום, נלמד שקרבן פסח אינו נאכל בתורת קיום מצות אכילת קדשים בעלמא ואינו נאכל אלא בתורת מצות אכילת פסח. ועיין ברמב״ן (בסה״מ מ״ע י״ב ששכח הרב למנות) שהקשה על הרמב״ם מדוע השמיט את מצות העשה שאסור לאכול קרבן פסח ביום שחיטתו. ונראה דהרמב״ם סובר שמקרא דבלילה ולא ביום לא נלמד איסור מסוים לאכול פסח ביום, אלא דהוי גזה״כ שפסח אינו נאכל אלא בתורת קיום מצות אכילה בשר פסח, והאוכל פסח ביום שחיטתו וכן האוכל קרבן פסח אחר חצות עובר באיסור זה, ומשו״ה לא מנה הרמב״ם האיסור לאכול הפסח ביום שחיטתו כמצוה בפני עצמה משום דנכללת בדיני אכילת קרבן פסח.
והנה בתורת כהנים (ויקרא דבורא דנדבה פרשתא י״ד) נחלקו בן עזאי ות״ק בדין שלמים הבאים מחמת פסח (מותר הפסח) דלת״ק נאכלים ליום ולילה, ולבן עזאי אינם נאכלים אלא בלילה, ואינם נאכלים אלא צלי, אמנם הויין כשלמים דטעונים סמיכה ותנופת חזה ושוק. וצ״ע לבן עזאי מ״ש דין חצות מהאיסור לאכול פסח מבושל, ומדוע ס״ל דמותר פסח נאכל דוקא צלי אבל עכ״ז נאכל כל הלילה ואין זמן אכילתו עד חצות כפסח. ומוכח כנ״ל דיסוד הדין דראב״ע דזמן אכילת פסח עד חצות אינו דין בשם קודש דקרבן פסח, אלא הוי דין במצות אכילת בשר פסח, וע״כ אינו נוהג במותר הפסח דלית ביה קיום מצות אכילת בשר הפסח, ומשו״ה נאכל כל הלילה. משא״כ דין צלי דהוי דין מדיני חלות שם קודש שבקרבן ומשו״ה חל דין צלי גם במותר הפסח.
ומאידך נראה דלשיטת הרשב״ם (
בפסחים קכ ב) דס״ל דחל פסול נותר בפסח אחר חצות לראב״ע, היינו משום דסובר דלראב״ע דין חצות חל מדיני קדושת הקרבן דמחמת שם קודש דאית בפסח זמנו הוי עד חצות. ולכן לאחר חצות דעבר זמן אכילתו מחמת דין קרבן שבו חל ביה חלות שם נותר. אלא דלפי״ז צ״ע למה אינו חל דין חצות במותר הפסח.
ונראה לתרץ ע״פ דברי הרמב״ם (פ״ד ה״ז מהל׳ קרבן פסח) שכתב וז״ל פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת הפסח הרי הם כשלמים לכל דבר טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק מה שאין כן בפסח עכ״ל. ומשמע דסובר דשלמים הבאים מחמת הפסח נאכלים לשני ימים ולילה אחד כדין שלמים דעלמא, ודלא כשיטת תוס׳ (
זבחים דף ט. ד״ה שלמים) דס״ל דנאכלים ליום ולילה. ונראה דנחלקו תוס׳ והרמב״ם אם חל חלות שם פסח ודין אכילה עד חצות ע״י הקדשו והפרשתו לשם פסח, או ע״י הקרבתו לשם פסח. דלפי התוס׳ דין אכילה חל מחמת הקדשו, וע״כ מותר הפסח שהוקדש לפסח אינו נאכל לב׳ ימים ולילה אחת אלא ליום ולילה כפסח. משא״כ לרמב״ם דין אכילתו בתורת פסח חל מחמת הקרבתו לשם פסח, וע״כ מותר הפסח שלא קרב בתורת פסח דינו כשלמים דעלמא ונאכל לב׳ ימים ולילה אחת. ונראה לפי״ז דהרשב״ם סובר כשיטת הרמב״ם דדין אכילת פסח עד חצות חל מחמת הקרבתו לשם פסח ולא מחמת הקדשו לשם פסח, ולפיכך בשלמים הבאים מחמת הפסח (מותר הפסח) לא חל דין אכילה עד חצות שהרי לא הקריבם לשם פסח אלא לשם שלמים
ט.
ב.
סיפור יציאת מצרים אחרי חצות
עיין בתוס׳ במגילה (דף כא. ד״ה לאתויי) שדנו אם הלכה כראב״ע או כר״ע, ונקטו דהלכה כראב״ע. ולכן כתבו שצריך ליזהר לאכול מצה בזה״ז קודם חצות דהוי מדאורייתא. אמנם באמירת הלל שאינו אלא מצוה מדרבנן אין להחמיר לקרותו עד חצות. ועיין במכילתא (פ׳ בא פרשה יז) דדריש ״בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך״. ומבואר דמצות סיפור יציאת מצרים חלה בלילה בזמן שחלין מצוות אכילת מצה ומרור, ולא בערב הפסח. ובמנחת חינוך (מצוה כ״א) נסתפק אם מצות סיפור יצ״מ חלה אחר חצות. ותלה המנחת חינוך את שאלה זו במחלוקת שבין ר״ע וראב״ע. דלר״ע יוצא מצות סיפור יצ״מ כל הלילה, ולראב״ע אינו יוצא אחר חצות. ולכאורה דין זה תלוי בגדר הדין דבשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, אם הוי מיעוט רק לגבי המחייב דסיפור יצ״מ, דאינו מתחייב במצות סיפור קודם לליל ט״ו, ומ״מ חלות החיוב הוא כל הלילה ויוצא יד״ח כל הלילה. או דילמא דגדר הדין הוא דמקיים מצות סיפור יציאת מצרים רק בשעת קיום מצוות אכילת מצה ומרור בפועל, ולאחר חצות לראב״ע דליכא קיום מצות אכילת פסח ומצה ליכא נמי קיום סיפור יצ״מ.
ועיין בר״ן (פרק ערבי
פסחים דף כז: בדפי הרי״ף ד״ה גרסינן) שכתב בשם התוספות שצריך להחמיר לקרות הלל עד חצות, וכן פסק הרמ״א (בסי׳ תע״ז סעיף א׳). אולם הר״ן כתב דיש מקילין שאין צריך לקרות הלל עד חצות דסתמא כר״ע אלים טפי. ומבואר מדברי תוס׳ והר״ן דס״ל דלראב״ע זמן קיום מצות סיפור יציאת מצרים מדאורייתא הוא עד חצות, ונחלקו התוס׳ והיש מקילין רק אם הלל הוי חלק ממצות סיפור יצ״מ מה״ת וצריך להחמיר ולקרותו עד חצות, או דהלל הוי רק קיום מדרבנן דמצות סיפור יצ״מ, ואין צריך לקרותו עד חצות מכיון דיש ספק אם הלכה כראב״ע או כר״ע, וספק דרבנן לקולא.
והנה בהגדה של פסח נאמר ״מעשה בר׳ אליעזר ור׳ יהושע וראב״ע ור״ע ור״ט שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק״ש של שחרית״. וצ״ע מדוע ראב״ע סיפר ביצ״מ כל הלילה, דהרי לשיטתו דליכא מצות אכילת פסח מצה ומרור אחרי חצות לכאורה ליכא נמי קיום מצות סיפור יצ״מ אחרי חצות. ובמכילתא (פרשת בא סוף פרשה י״ח) איתא: ״ר׳ אליעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות הפסח עד חצות שנאמר מה העדות״. וצ״ע כנ״ל מדוע אף ר״א היה עוסק בסיפור יצ״מ כל הלילה.
ונראה לתרץ דיש ב׳ דינים במצות סיפור יצ״מ: א) קיום סיפור יצ״מ ע״י לימוד הלכות פסח וכמבואר בתוספתא בפסחים (פ״י ה״ח) וז״ל חייב אדם לעסוק בהלכות פסח כל הלילה עכ״ל. וזה מבואר בהגדה בתשובה לבן החכם ״ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן״, ועיין בהגדה של פסח להגר״א דגריס ״עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן״, כלומר שצריך ללמוד עם בנו החכם כל מס׳ פסחים עד המשנה דאין מפטירין אחר פסח אפיקומן. ומקור לחיוב זה נלמד בתורה בתשובה לשאלת בן החכם ״מה העדות החוקים והמשפטים וכו׳ ״, והתשובה היא ״עבדים היינו לפרעה במצרים וגו׳ ״ ויצוינו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה, ב) קיום סיפור יציאת מצרים דהיינו לספר את מה שאירע ביצ״מ. ונראה דלראב״ע ור״א יש חילוק בין ב׳ דינים אלו, דמצד מצות סיפור ע״י לימוד הלכות פסח מצותה היא רק עד חצות משום דתלוי בזמן קיום מצות אכילת פסח, מצה ומרור (וכדרשת המכילתא שנא׳ ״מה העדות״). אמנם קיום מצות סיפור יצ״מ ע״י סיפור המעשים שאירעו אף לר״א וראב״ע חלה כל הלילה. ומצד מצות סיפור המעשה דיצ״מ עסקו בסיפור יצ״מ אפילו אחר חצות. ונראה דהתוספתא דפסק שחייב לעסוק בהלכות פסח כל הלילה אזיל אליבא דר״ע דס״ל דפסח נאכל כל הלילה, ואילו המכילתא קאי אליבא דראב״ע שסובר דפסח אינו נאכל אלא עד חצות.
ג.
אכילת סעודה אחרי חצות
עיין בשו״ת אבני נזר (או״ח סי׳ שפ״א) שהעלה עצה לגבי אכילת סעודתו בליל פסח אחר חצות, דהיינו שיאכל כזית מצה לפני חצות ויתנה דאי קיי״ל כראב״ע להוי כזית זה האפיקומן, וימתין עד לאחר חצות ואז ימשיך ויאכל שאר סעודתו, ובסוף סעודתו יאכל עוד כזית אפיקומן שני ויתנה תנאי דאי קיי״ל כר״ע להוי הך כזית האחרון אפיקומן. וממ״נ יהא טעם מצה בפיו בזמן קיום המצוה. דסובר האבני נזר דלראב״ע בעינן טעם מצה בפיו רק בחצות, ומותר לאכול שאר דברים אחרי חצות, ולר״ע בעינן שיהא טעם מצה בפיו בסוף הלילה דזמן מצות אכילת מצה כל הלילה.
והנה נחלקו הראשונים בגדר הדין דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כדי שיהא טעם מצה בפיו, דהבעה״מ כתב (דף כו: בדפי הרי״ף) וז״ל כי מפני דוחק המקום היו צריכים לזוז ממקומן אחר אכילתן מיד ועולין לגגותיהם לומר את ההלל לפיכך חששו חכמים שלא לשכח לומר את ההלל לכך אסרו להפטיר אפיקומן שלא לשכח טעם הפסח, והנהיגו הדבר אף לאחר חורבן הבית במצה זכר למקדש דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן עכ״ל. ולכאורה לפי״ד הבעה״מ י״ל דאם עדיין לא אמר הלל אסור לאכול אף לראב״ע לאחר חצות ואינו מועיל התנאי של האבני נזר. ואף לדברי הרמב״ן (שם) דס״ל שצריך שטעם פסח יהא בסוף הסעודה ויזכור שלא לחזור ולאכול י״ל שאין לסמוך על עצת האבני נזר הנ״ל, דהרי צריך שיהא טעם מצה בסוף הסעודה ואסור לו להמשיך ולאכול סעודתו אחר חצות. אמנם נראה דשיטת הרמב״ם היא שיאכל מצה בסוף סעודתו כדי שיהא הטעם של מצות האכילה בפיו, דכתב (בפ״ח מהל׳ חמץ ומצה ה״ט) וז״ל ובזה״ז אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום כדי שיהא הפסק סעודה וכו׳ שאכילתן היא המצוה עכ״ל. ומסתבר לפי הרמב״ם שדין זה חל רק בזמן מצות אכילת מצה, ולראב״ע א״כ יהיה מותר לאכול אחר חצות. אמנם צע״ק דמלשון הרמב״ם נמי משמע כרמב״ן דמצריך אכילת מצה בסוף הסעודה, ולפי״ז אי אפשר לעשות כעצת האבני נזר.
ד.
הגר״מ זצ״ל העיר דדברי התוס׳ בסוגיין צ״ע דממש״כ ״וי״ל דמצי למימר דהכי קאמר לא תעשו דבר שיבוא לידי נותר עד הבקר״, משמע דסוברים כשיטת האור זרוע דאף לראב״ע דאין פסח נאכל אחר חצות חלות שם פסול נותר חל רק בבקר. אמנם מלשונם בסוף הדיבור ״ולא לשרפו בלילה כדקא אמרינן ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה״ משמע דחל דין נותר בחצות אלא דאי אפשר לשורפו, וצ״ע.
ע״כ ענין זמן חצות במצוות פסח
א. ע׳ לעיל בשיעורים דף ב׳ ברבינו יונה ד״ה אלא.
ב. עיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח״א בענין יום ולילה עמ׳ קכ״ד - קכ״ו.
ג. אך לפי״ז צ״ע בלישנא בתרא, דס״ל דמעה״ש הוי יממא, דיוצא דאפשר לעשות שאר המצוות לכתחילה מעה״ש, והרי במשנה במס׳ מגילה איתא דלכתחילה צריך להמתין ולעשות שאר המצוות אחרי נץ החמה. ויתכן דללישנא בתרא הדין שבמשנה להמתין עד הנץ הוי דין מדרבנן, ומה דאיתא בלישנא בתרא דמעה״ש הוי יממא לעשיית המצוות הוי דין מדאורייתא, ובדין לכתחילה דאורייתא פליגי הלישנא קמא ולישנא בתרא, ודו״ק.
ד. שיטתו עדיין מחוסרת ביאור. ויתכן דס״ל דהחיוב דק״ש תלוי בחלות שם וחפצא דיום ולילה, ואילו הקיום דק״ש תלוי בזמן שכיבה וזמן קימה, ודו״ק.
ה. ועיין בפני יהושע דף ט׳ ד״ה אמר וכו׳ הלכה כר״ש.
ו. ומשו״ה רק אונס או חולה יכול לקרותה אחרי עה״ש, דדין תשלומין חל רק באונס ושוגג.
ז. צ״ע דלפי״ז יוצא דלכתחילה חייב להתפלל מנחה בזמנה לפני פלג וכמו בשחרית שחייב להתפלל עד ד׳ שעות. אך מלשון הרמב״ם אינו משמע כן, דבשחרית אחרי ד׳ שעות כתב ״עבר או טעה והתפלל וכו׳ ״ דמשמע שיש בזה איסור וחסרון. משא״כ במנחה שכתב ״ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה״ דמשמע דמותר לכתחילה. ומשמע דס״ל לרמב״ם דעד פלג חל המחייב דתפלה בזמנה, אך הקיום דתפלת מנחה בזמנה מתקיים עד שקיעה״ח, וכדמבואר בשיעורים.
ח. ויתכן עוד דמצות אכילת בשר הפסח שנלמד מקרא דואכלו את הבשר בלילה הזה הוי חיוב דרמיא אקרקפתא דגברא וקיומו באכילת כזית מן הבשר, ואילו דין אכילת הפסח מדין אכילת קדשים קלים בעלמא הוי דין בחפצא של הקרבן שיהא נאכל וליכא דין דיאכל שיעור כזית, ועיין בבית הלוי (ח״א סימן ב׳ אות ז׳).
ט. עיין בחידושי הגר״מ והגרי״ד עניני קדשים עמ׳ ע״ב - ע״ז בדין מותר הפסח.