×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לֹא, לְעוֹלָם יְמָמָא הוּא, וְהַאי דִּקְרוֹ לֵיהּ לֵילְיָא, דְּאִיכָּא אֱינָשֵׁי דְּגָנוּ בְּהָהִיא שַׁעְתָּא.
The Gemara answers: No, there is no contradiction. Actually, the time just before sunrise is considered day and the fact that it is referred to here as night is because there are people who are still asleep at that time and, if the need arises, it can be characterized as beshokhbekha [when you lie down] despite the fact that it is already day.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
והאי דקרו ליה ליליא – דקאמר יוצא בו ק״ש של לילה.
משום דאיכא דגנו – וקרינא ביה ובשכבך.
לעולם יממא הוא – ואם תאמר ליתני שתי פעמים קודם הנץ החמה והוי רבותא טפי דאפילו קודם הנץ הוי זמן דקריאת שמע של שחרית. וי״ל כדפרישנא דהאי יממא לענין שאר מצות. אבל לענין ק״ש הואיל ואיכא אינשי דגנו לאו זמן קימה הוא. ותימא דקשיא דרבי עקיבא אדר׳ עקיבא דהכא קאמר אחר הנץ ולקמן (עמוד ב) קאמר משיכיר בין חמור לערוד דהיינו אפילו קודם. וי״ל דתרי תנאי אליבא דרבי עקיבא. אי נמי יש לומר יממא הוא אפילו גבי קרית שמע דהא זמן קימה הוא והא דלא נקט ב׳ פעמים קודם הנץ משום דבעי לאשמועינן שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ.
וכן באכילת הפסח ביארנו במשנה שעיקר מצותו עד שיעלה עמוד השחר אלא שחכמים עשו לו סייג עד חצות ודלא כר׳ אלעזר בן עזריה שאמר שאף מן התורה אינו נאכל אלא עד חצות ומ״מ מה שנאמר בסוגיא זו מועד צאתך ממצרים אתה שורף ר״ל עמוד השחר פירושו שראוי לשרוף כלומר אתה מעמידו בתורת חיוב שריפה ומ״מ כבר ידעת שאין שורפים קדשים בי״ט וקצת רבני צרפת כתבו שאף מצה אחרונה צריך לכתחלה שיאכלנה קודם חצות שהרי זכר לפסח היא אלא שבדיעבד עד שיעלה עמוד השחר:
רש״י בד״ה והאי דקרו כו׳ לילה משום כו׳ הד״א:
בד״ה לעולם יממא כו׳ א״נ י״ל יממא הוא אפילו גבי כו׳ עכ״ל כהאי תירוצא ממש ה״מ נמי למימר בקושייתם דלעיל א״נ י״ל לילה הוא אפילו גבי ק״ש ודלא נקט ב׳ פעמים אחר שיעלה עמוד השחר לאשמועינן שאינו יוצא בשל יום קודם שיעלה עמוד השחר ויש ליישב דהאי תירוצא נראה להם דחוק אלא דהכא נראה להם יותר דחוק בתירוץ קמא למימר תרי תנאי אליבא דר״ע ודו״ק:
בד״ה ובלבד שלא כו׳ דלא מצי למימר השכיבנו דלאו זמן שכיבה כו׳ עכ״ל ר״ל דלאו זמן שכיבה לרובא דעלמא מיהו לענין ק״ש כיון דאיכא דגני ביה קרינא ביה ובשכבך וק״ל:

עד מתי מברכים ברכת השכיבנו

ציון א.
גמרא. אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי שמעון שאמר משום רבי עקיבא. אמר רבי זירא: ובלבד שלא יאמר ״השכיבנו״.
הקורא קריאת שמע של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר... - אינו אומר ״השכיבנו״.(רמב״ם קריאת שמע א, י)
...ואנוס שקרא אז - לא יאמר ״השכיבנו״, דכיון שעלה עמוד השחר - אינו זמן שכיבה. הגה. אבל שאר הברכות, דהיינו שנים שלפני קריאת שמע וברכת אמת ואמונה עד השכיבנו - אומר.(שו״ע אורח חיים רלה, ד)
התוספות (ד״ה ובלבד), הרא״ש (סי׳ ט) והרמב״ם מפרשים את דברי רבי זירא שנאמרו על הקורא קריאת שמע של ערבית לאחר עלות השחר. התוספות מוכיחים כדבריהם מהגמרא שהביאה את דבריו לאחר קביעת ההלכה כרבי שמעון, שאמר שאפשר לצאת ידי חובה בקריאת שמע של ערבית גם לאחר עלות השחר, משמע שגם רבי זירא בהמשך דיבר על כך, שכיון שאין זה זמן שכיבה - כבר אי אפשר לומר ברכת ״השכיבנו״.
מיוחדת היא שיטת רש״י שמפרש את דברי רבי זירא על כל הקורא סמוך לעמוד השחר, מפני שאין זה עוד זמן תחילת שכיבה אלא זמן סוף שכיבה. על שיטתו יש להקשות מדוע הביאו את דברי רבי זירא לאחר פסיקת ההלכה כרבי שמעון, וכמו כן יש לדון מהו השיעור של הזמן שנחשב לסוף זמן שכיבה שכבר אינו מברך. מרן הרב זצ״ל בטוב ראיה מבקש להגדיר את השיעור לפי מה שלמדנו במסכת סוכה (דף כו) שיש שיעור לשינה קצרה ולשינת עראי, של שיתין נשמי בשינת הסוס, או כמהלך מאה אמה. מלבד זה הוא מסביר, לפי רש״י, את הסדר שבגמרא שהביאו את דברי רבי זירא לאחר כל הסוגיה ללמדנו שאפילו אחר עלות השחר מברכים את כל הברכות פרט לברכת ״השכיבנו״.
הרי״ץ גיאת (מובא בראש ובחי׳ הרשב״א) כותב שבכל אופן ממשיך לברך את הברכה, וכל שאמר רבי זירא הוא שמשנה את הנוסח, שאינו אומר ״השכיבנו״ אבל אומר את כל הנוסח שבהמשך הברכה. אולם הרא״ש דוחה את דבריו כי לא משמע כך בסוגיה, שאם כן היה על הגמרא לפרש זאת.
גם הכסף משנה מביא את הדעה הזו שמשנה את נוסח הברכה בשם רבינו מנוח, ומוסיף בעצמו שראוי שיאמר ״השכימנו״ במקום ״השכיבנו״, אבל מסיים שמהגמרא משמע שאינו אומר את הברכה הזו כלל. לעומת זאת הוא מסביר שאין להמנע מברכת מעריב ערבים, משום שמזכירים מידת לילה ביום.
המחבר בשלחן ערוך כותב את ההלכה כפשוטה שלא יאמר ברכת ״השכיבנו״ לאחר עלות השחר, והרמ״א מוסיף שיאמר את שאר הברכות.
ציון ב.
עיין בירור הלכה לפסחים קכ, ב ציון ג.
לא, שעה זו לעולם יממא [יום] הוא, ומשום כך אפשר לקרות בה קריאת שמע של שחרית, והאי דקרו ליה ״ליליא״ [וזה שקוראים לו, לזמן הזה ״לילה״] — הרי זה משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא [שיש אנשים הישנים באותה שעה], ואפשר לומר כי עדיין זה זמן ״ובשכבך״, ומותר לקרוא בו קריאת שמע של ערבית.
The Gemara answers: No, there is no contradiction. Actually, the time just before sunrise is considered day and the fact that it is referred to here as night is because there are people who are still asleep at that time and, if the need arises, it can be characterized as beshokhbekha [when you lie down] despite the fact that it is already day.
מאמרים באתר אסיף
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר רִבִּי אֲחָא בֵּרִבִּי חֲנִינָא אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כר״שכְּרִבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רִבִּי עֲקִיבָא.. אֲמַר רִבִּי זֵירָא: אוּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר הַשְׁכִּיבֵנוּ..

Rabbi Aḥa, son of Rabbi Ḥanina, said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon who said it in the name of Rabbi Akiva. Rabbi Zeira said: As long as he will not recite: Help us lie down [hashkivenu] as well, after reciting the evening Shema before sunrise, as the blessing: Help us lie down, is a prayer that we sleep in peace, which is inappropriate in the morning.
עין משפט נר מצוהרב האיי גאוןרש״יתוספותספר הנררשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
(2-4) ולעינין עד מתי קורין קרית שמע בערבים שלש חלוקות בדבר, עד סוף האשמורות דברי ר׳ אליעזר, וחכמים אומרים עד חצות, רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. ופסיקא הלכה כרבן גמליאל ואפילו שלא בשעת הדחק אם קרא קרית שמע של ערבית קרוב לעלות עמוד השחר יצא, ולישאנא קמא דרב אחא בר ר׳ חנאנא אמר ר׳ יהושע בן לוי פשוט דודאי הוא, אבל ללישאנא אחרינא דר׳ עקיבה דאמר אם קרא אפילו אחר שעלה עמוד השחר קודם להנץ החמה יצא, ואמר רב אחא אמר ר׳ יהושע בן לוי הלכה כר׳ שמעון שאמר משום ר׳ עקיבה, ואמר ר׳ זוראא ובלבד שלא יאמר השכיבנו, מפרש שאינו נוהג אלא בשעת דחק, כגון שכרות וכיוצא בה, דהכי אמר ר׳ יהושע בן לוי כדיב הוא ר׳ שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, ונפקא מינה דהיכא דקרא קודם הנץ החמה יצא, אבל שלא בשעת הדחק לא יצאג.
וסליקא שמעתא דרבנן דאמרי עד חצות לא פליגי על רבן גמליאל דאמר עד שיעלה עמוד השחר ולרחוקי הוא דקא עבדינן, ומעשה ברבן גמליאל [ש]⁠אמר לבניו אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות מחזק את הדבר לעשות כמוהוד.
א. -זירא.
ב. -כדאי.
ג. וכן פסקו רבינו חננאל והרמב״ם (הל׳ ק״ש פ״א ה״י), ובכת״י לונדון (ח״ב סי׳ עד) אחר שהביא דברים אלו בשם רבינו חננאל סיים: וכ״כ רבינו האיי ז״ל. וכן כתבו הרמב״ן במלחמת ה׳ והאבודרהם (סוף שער א) בשם רה״ג, וכ״ה באשכול (הלכות ק״ש וברכותיה) בשם הגאונים.
ד. כ״ה באשכול (עמ׳ 13-14) בשם הגאונים ע״ש.
ובלבד שלא יאמר השכיבנו – הקורא ק״ש של לילה שחרית סמוך לעמוד השחר לא יאמר השכיבנו שאין עוד זמן תחלת שכיבה אלא זמן סוף שכיבה.
ובלבד שלא יאמר השכיבנו – פירש בקונטרס אמילתא דר״ש בן יוחי דקורא קודם שיעלה עמוד השחר קאי. ונראה לי דאז ודאי זמן שכיבה הוא ומצי למימר השכיבנו. ועוד דהוה ליה למימר אמאי דסליק מיניה. ופי׳ השר מקוצי דקאי אקודם הנץ דסליק מיניה ולכך קאמר דלא מצי למימר השכיבנו דלאו זמן שכיבה הוא כיון שעלה כבר עמוד השחר אפילו קודם הנץ.
1ובלבד שלא יאמר השכיבנו – לפי שאין עתה זמן תחלת שכיבה אלא סוף שכיבה.⁠א
א. ראה רש״י ותוס׳ כאן.
1. ד״ה זה וזה שלאחריו מופיעים בכ״י לפני הביאורים לדף ה׳.
אמר רבי זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו. פירש הרב רבי יצחק בן גיאת ז״ל: לא שלא יאמר כל אותה ברכה כלל, דהא בעינן שתים לאחריה, אלא שלא יאמר אותן המלות מפני שאינו זמן שכיבה, אלא מתחיל הברכה תקננו בעצה טובה מלפניך, והא דאמר רבי זירא אפשר לומר דלאו דוקא בקורא קודם הנץ החמה ממש קאמר, אלא כל שקורא לאחר שיעלה עמוד השחר דכיון דקימי אינשי תו ליכא למימר השכיבנו, ואפשר לומר דכל זמן דרובא גנו אמרינן, והראשון נראה עיקר.
אמר רבי אחא ברבי חנינא אמר רבי יהושע בן לוי הלכה כרבי שמעון בן יוחאי אמר רבי זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו. כלומר משום דברכה זו משום מזיקין הוא דתיקון לה וכיון דיממא הוא לא צריךא.
פי׳ ודאי מסתברא דהני תרתי דרבי שמעון בן יוחאי לא פליגי אהדדי מדלא רמינן להו בגמ׳ אהדדי ולישני ליה הא דידיה הא דרביה אלא ודאי לא פליגיב, ותרוייהו נמי הילכתא נינהו, קמייתא הא פסקינן לה כלישנא דגמ׳, אידך נמי אע״ג דפסקינן לה בלישנא דאיכא דמתני לה, [הא] איכא נמי דר׳ זירא דמפרש לה דלא לימא השכיבנוג, ולא תיקשי לך היכי אפשר למיפק בחד שעתא בשל יום ובשל לילה, דמשום לישנא דקרא הוא דלאו תליא מילתא בזמן לילה ויום אלא בשכיבה וקימה וכיון דהאי שעתא תרוייהו איתנהו בה ודאי עולה לכאן ולכאןד, וגם לענין תפלה מצינו כן לקמן (בבלי ברכות כז.) בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ושניהם מתפללין בשעה אחת וזה יוצא בשל ערבית וזה יוצא בשל מנחה, ואע״ג דהתם משום דהיא דרבנן אקילו בה מכל מקום מצינו שעה אחת עולה לכאן ולכאןה.
ורבינו ז״ל כתב הנהו כולהו הילכתא נינהו, מיהו הא דאמר רבן גמליאל וההיא דאמר רבי שמעון בן יוחאי עד שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא, ואפילו עבד הכין במזיד וקרא אחר חצות קודם שיעלה עמוד השחר נפיק ידי חובתיה ואע״פ שאינו רשאי לעשות כן דתניא (בבלי ברכות ד:) חכמים עשו חיזוק לדבריהם, פי׳ ואמרו עד חצותו, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אלך לביתי אוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קרית שמע ואתפלל ואם הטיבתו שינה נמצא ישן כל הלילה אלא אדם בא מן השדה בערב ילך לבית הכנסת אם היה רגיל לקרות קורא לשנות שונה ואחר כך קורא קרית שמע ומתפלל וכל העובר על דברי חכמים כלומר שלא קרא עד חצות ובמזיד חייב מיתה, והא דרבי שמעון בן יוחאי דאמר פעמים שאדם קורא קרית שמע של ערבית קודם הנץ החמה דוקא בשעת הדחק כגון מי שהיה שכור או חולהז אבל אם עשה כן במזיד או בפשיעה לא יצא ידי חובתו דאמרינן כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר הא דרבי אחא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא דבריה דרבי יהושע בן לוי ולא קרו קרית שמע אתו לקמיה דרבי יהושע בן לוי אמר להו כדאי רבי שמעון בן יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק, וכן הא דרבי שמעון בן יוחאי דאמר פעמים שאדם קורא קרית שמע של שחרית לאחר שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא או בשעת הדחק כגון מי שהיה משכים לצאת לדרך וכיוצא בו אבל לכתחלה לאח זה כתב רבינו ז״ל. ואיני מבין דבריו במה שכתב דההיא דרבן גמליאל בדיעבד דודאי רבן גמליאל ורבנן בלכתחלה פליגי ורבן גמליאל אפילו בלכתחלה שרי והלכה כרבן גמליאל דאפילו לכתחלה עד שיעלה עמוד השחרט.
א. רש״י פי׳ הטעם דסוף שכיבה הוא, אך רבינו סובר דכיון דזמן שכיבה הוא יש לאומרה ואף דסמוך להנה״ח הרוב כבר קמו מ״מ משמע דמשעלה השחר מיד אין לאומרה, ועוד דיאמר מיהא שאר הברכה וכפ״מ דס״ל באמת להרי״ץ גיאת הובא בראשונים, ולכן פי׳ רבינו הטעם מחמת שאין חשש מזיקין ביום ולכן אין לומר ברכה זו שנתקנה מחמת מזיקין מעה״ש.
ב. כן דעת הרי״ף שבסמוך שכתב דתרוייהו הילכתא נינהו והרז״ה תמה דהני תרי ברייתות פליגי דלקמייתא דערבית עד עה״ש ודשחרית מעה״ש ולבתרייתא דערבית עד הנה״ח ודשחרית מהנה״ח והמלחמות השיב דלא פליגי מדלא רמינן דר״ש אדר״ש וכמו שכתב רבינו, וכן דעת רוב הראשונים.
ג. היינו דמדאמר ר״ז דמ״מ לא יאמר השכיבנו ש״מ דהילכתא היא, ומבואר בדברי רבינו דלא תליא זה בזה דגם אי נימא דמהני הא דאיכא דקיימי מעה״ש להחשב זמן קימה איכא למימר דלא חשיב זמן שכיבה עד הנה״ח אע״ג דאיכא דגנו ולכן הוצרך להוכיח מדר׳ זירא, וכן מוכח גם ממש״פ הרי״ף דשל ערבית עד הנה״ח לא יצא בהזיד ואילו של שחרית מעה״ש יצא אף בהזיד.
ד. מבואר דמעיקר הדין חשיב זמן ק״ש בין דערבית בין דשחרית דזמן שכיבה וקימה הוא וכן נראה דעת הרשב״א וכ״כ תוס׳ ט, א ד״ה לעולם בתי׳ בתרא, ועיין מש״כ להלן על דברי הרי״ף שכתב דרק בשעת הדחק נאמר דין זה.
ה. צ״ב טובא דהתם הפי׳ דיכול לנהוג כדעת ר״י או כדעת רבנן, (אי משום ספיקא דרבנן לקולא אם דכך הכרעת ההלכה שיכול לקבל דעת ר״י או דעת חכמים יעו׳ קה״י סי׳ א בזה), ומה שייך דבר זה לכאן דעיקר הדין דשעה זו יוצא בה גם של ערבית וגם של שחרית, ונראה דעת רבינו דפי׳ מ״ש דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד דהכריעו שזמן זה הוא גם זמן למנחה וגם זמן לערבית והיא הכרעה שלישית לא כדעת ר״י ולא כדעת רבנן אלא דזמן זה יכול להחשב זמן של מנחה ויכול להחשב זמן של ערבית וזהו שהביא לענין ק״ש דחשיב זמן ק״ש דערבית וזמן ק״ש דשחרית, וכתב דאע״פ דהתם הקלו בה מחמת שהיא מדרבנן מ״מ מצינו עצם הדבר דשעה אחת יכולה לעלות לכאן ולכאן. והנה לענין מנחה וערבית לא מצינו דיוכל להתפלל באותו זמן מנחה וערבית זאח״ז, ובדברי רבינו דהכא שכתב בשנים מתפללין שזה יוצא של ערבית וזה יוצא של מנחה משמע דאחד אינו יכול להתפלל שניהם זאח״ז וכ״ה בדבריו להלן כז, ב ע״ש, והביאור דיכול להתייחס לזמן זה כזמן של מנחה ויכול להתייחס לזמן זה כזמן של מעריב, וא״כ משמע דהכא נמי דכוותה דלא יוכל לקרוא שניהם כאחת בין עה״ש להנה״ח, דיכול להתייחס לשעה זו כזמן שכיבה וזמן דק״ש של ערבית ויכול להתייחס לזמן זה כזמן קימה וזמן דק״ש של שחרית דיש בשעה זו שני הדברים, אבל באותה שעה לקרוא שניהם אי אפשר דאינו זמן שכיבה וקימה כאחד וגם התורה חילקה לקרוא שני ק״ש פעמים ביום בשני חלקי היום בזמן שכיבה וזמן קימה ואין יכול לקרותם זאח״ז, וכן הרי נראה מדברי הגמ׳ שהרי לדברי רבינו מעיקר הדין חשוב זמן של ערבית וזמן של שחרית וא״כ הול״ל דיכול לקרות שניהם זאח״ז בין עה״ש להנה״ח וע״כ דאי אפשר, ועיין בזה במלחמות (ב, ב) וברשב״א וברא״ש ובשו״ע סי׳ נח ס״ה ובמשכנו״י או״ח סי׳ עח ואכמ״ל.
ו. מבואר דרבינו מפרש הברייתא לענין לקרות לפני חצות וכ״ה בהמשך דבריו בפי׳ הברייתא, אכן בשאר ראשונים מבואר דהך ברייתא מילתא בפ״ע היא ואף לר״ג, דיש לו לקרותה בצה״כ ולא לאכול או לישן קודם שיקרא, מלבד במלחמות (ב, א) דמבואר כרבינו דלענין חצות איירי וכ״כ בשיטמ״ק ע״ש, ואמנם גם רבינו מודה דאסור לאכול לפני ק״ש כמבואר בדבריו לעיל ב, ב ולקמן יג, ב ולקמן כו, ב אבל אינו מברייתא זו אלא ממתני׳ דשבת ט, ב. וצ״ע לפ״ז מאי קאמר דיאמר אלך לביתי ואוכל קימעא וכו׳ הא אסור לאכול לפני ק״ש וצ״ל דלאו סעודת פת קאמר אלא אכילה קימעא בעלמא, ולפ״ז משמע דלישן קימעא מותר לרבינו לפני ק״ש. והנה רבינו הק׳ להלן על דברי הרי״ף שכתב דר״ג דיעבד קאמר דאילו לכתחלה הא תניא ד, ב חכמים עשו חיזוק וכו׳, ותמה רבינו דההיא לחכמים אבל לר״ג אף לכתחלה לית ליה סייג דחצות, וקושייתו לשיטתו דברייתא בחצות איירי ולפ״ז כונת הרי״ף דר״ג דיעבד איירי דלכתחלה קוראה לפני חצות, ושפיר הק׳ רבינו דזהו רק לחכמים, אבל לשאר ראשונים שפי׳ דברייתא באיסור אכילה ושינה לפני ק״ש איירי, כונת הרי״ף דלכתחלה צריך לקרותה מיד בצה״כ וכמו שביאר הרשב״א דהרי״ף מפרש דלא נאמר בזה רק איסור אכילה ושינה לפני ק״ש אלא דלכתחלה אסור לו להתעכב וקוראה בתחלת זמנה וכ״כ תר״י בריש פירקין, ולפ״ז כתבו תר״י דחכמים אסרו דיעבד ק״ש לאחר חצות ולא קיי״ל כותייהו אלא חצות לית לן כלל וצריך לקרותה מיד בתחלת זמנה לכתחלה, ובמלחמות מבואר דברייתא אחצות קאי אלא דסובר הרי״ף דאין פלוגתא כלל בין חכמים ור״ג דר״ג עיקר זמנה קאמר וחכמים אמרו סייג שיקרא קודם חצות, ועיין מש״כ בהערה 5, ולפי׳ המלחמות ורבינו נמצא דגם לענין תפלת ערבית נאמר דין חצות אבל לשאר ראשונים בק״ש בלבד נאמר ולא לענין ערבית (וע׳ פמ״ג סי׳ קח במ״ז סק״ג ובמ״ב שם סקט״ו), ועיין אבות דר״נ פ״ב ה״ח דמשמע כפי׳ רבינו והמלחמות דאחצות קאי, ומשמע שם דגם ר״ג מודה לזה ולא פליגי כלל וכמ״ש המלחמות. ועמ״ש בפ״ג הע׳ 60.
ז. הנה לדברי רבינו לעיל עיקר זמנה לרשב״י עד הנה״ח הוא כיון דאיכא דגנו עד הנה״ח, עיין הערה 22, ולפ״ז צ״ל דהא דלא אמרינן לה אלא בשעת הדחק לאו מעיקרא דדינא אלא דר״ג הא פליג ארשב״י וסבר דזמנה עד עה״ש ובגמ׳ לעיל פסק שמואל דהלכה כר״ג ולא עבדינן כדעת רשב״י כי אם בשעת הדחק, וכפשטא דגמ׳ דר״ג ורשב״י פליגי ועיקר הלכה כר״ג אבל בשעת הדחק סמכינן ארשב״י דכדאי הוא ר״ש לסמוך וכו׳, ולפ״ז הך שעת הדחק ל״צ למימר באנוס ממש אלא דהיה דחוק וכמו בעלמא דאמרינן כדאי הוא ר״ש לסמוך עליו בשעת הדחק דלאו באונס איירי אלא בשעת הדחק הכ״נ בשעת הדחק סמכינן ארשב״י ושכור או חולה לאו אנוסים נינהו אלא דשעת הדחק חשיבא, אכן ברא״ש מתבאר דר״ג ורשב״י לא פליגי כלל אלא עיקר זמנה עד עה״ש אבל מי שהיה אנוס יכול לקרותה עד הנה״ח דאכתי מיקרי זמן שכיבה לגבי מי שנאנס והא דקאמר כדאי הוא ר״ש אינו מתפרש כמו בעלמא אלא דמה שאמר ר״ש לענין דין שעת הדחק סמכינן עליה ולפ״ז שכור או חולה באנוסים איירי, ולהני דסברי באו״ח סי׳ צט דשכור פטור מק״ש ע״כ אנוס הוא, ורבינו סבר כהמחייבים וכהרמב״ן כב, ב ע״ש, ובר״מ ק״ש פ״א ה״י מבואר ג״כ כהרא״ש דדוקא באנוס הוא נאמר דלגבי אנוס אכתי מיקרי זמן שכיבה יעו״ש בכ״מ קצת ביאור בזה, ועיין מלחמות שנסתפק בזה אי פליגי וסמכינן אר״ש בשעת הדחק או דלא פליגי ור״ש דין שעת הדחק ואונס קאמר ע״ש היטב ואכמ״ל, ועיין רשב״א.
ח. היינו דלכתחלה תנן ט, ב מאימתי זמנה, ומעה״ש דיעבד הוא, וכן דעת רוב הראשונים אבל דעת תוס׳ דגם דיעבד אינו יוצא מעה״ש ומה דקאמר עה״ש לאו דוקא ע״ש, ושעת הדחק שכתב הרי״ף ניחא טפי לרבינו דשעת הדחק דלעיל אין הכונה לאונס וכמ״ש בהערה הקודמת, אבל להר״מ והרמב״ן והרא״ש דשעת הדחק דלעיל היינו בנאנס נמצא דאותו לשון מתפרש בשני מובנים.
ט. נתבאר בזה בהערות 5, 24.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ אחא בר חנינא אריב״ל הל׳ כר״ש שאמר בשם רבי עקיבא – א״ר זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו: יש מפרשים דכולה ברכה אינו צריך משום דגאולה מן המזיקין הוא וכיון דיממא הוא לא צריך, יש אומרים דהני תרתי דר׳ שמעון לא פליגא אהדדי מדלא רמינן להו בגמ׳ אהדדי ולישני ליה הא דידיה והא דרביה אלא ודאי לא פליגי ותרוייהו הילכתא נינהו דהא פסקינא להו בלישנא דגמ׳ אידך נמי אע״ג דפסקינא לה בלישנא דאיכא דמתני לה הא איכא רבי זירא דמפרש לה דלא לימא השכיבנו ש״מ דהלכתא היא, ואי קשיא לך היכי אפשר למיפק בחד זימנא בק״ש של יום ושל לילה יש להשיב דגלי לן קרא דלא תלה מילת׳ בזמן לילה ויום אלא בשכיבה וקימה וכיון דהאי שעתא תרוייהו איתנהו זמן שכיבה וזמן קימה עולה לכאן ולכאן, וכן מצינו לענין תפלה לקמן בפלוגתא דר׳ יהודה ורבנן דאמרי התם דעבד כר׳ יהודה עבד ועבד כרבנן עבד, ושניהם מתפללים בשעה אחת זה יוצא בשל ערבית וזה יוצא בשל מנחה. אלא דאיכא למימר דהא לאו ראיה היא דהתם בתפלה שהיא מדרבנן הקלו בה אבל ממה נפשך מצינו שעה אחת שעולה לכאן ולכאן. אבל הכא קשיא טובא דהכא פסקינן כהני תרתי דר׳ שמעון בן יוחאי ולעיל פסקינן כרבן גמליאל ולקמן פסקינן כאחרים דאמרי דשעת ק״ש דשחרית משיראה חברו ברחוק ד׳ אמות ויכירהו ואביי אמר כותיקין דאמרי עם הנץ החמה כלומר סמוך לו כדי שתהא תפלה בהנץ החמה דזה היא זמנה כראוי דכתיב ייראוך עם שמש פירוש עם יציאתו ותו קשיא דר׳ עקיבא אדר׳ עקיבא דהכא קאמר דזמן ק״ש לאחר הנץ החמה ולקמן אמר משיכיר בין חמור לערוד. ויש לתרץ כל הני שמעתתא דר״ג ואחרים מיירי בזמן הראוי לק״ש לכתחלה ור״ג בשל לילה [ואחרים בשל יום] ולכתחלה משיראה את חברו ברחוק ד׳ אמות ויכירהו והני דר׳ שמעון בן יוחאי בדיעבד קמייתא בשל שחרית בדיעבד דאם קרא משעלה עמוד השחר יצא, [ותניינא בשל ערבית בדיעבד דאם קרא קודם הנ״ה יצא.] וא״ת כיון דרשב״י רבות׳ אתא לאשמעינן אמאי לא נקיט להו לתרוייהו משעלה עמוד השחר וזה יוצא בשל יום וזה בשל לילה, וי״ל דאי אמר הכי הו״ל תרוייהו בדיעבד ולא היה אחת מהם כראוי ולא בעי למנקטינהו תרוייהו בדיעבד ובקמייתא מאי דאתא לאשמעינן רבות׳ היא בדינא של שחרית אבל דר׳ עקיבא אכתי קשי׳ אמאי לא נקט להו תרוייהו בקודם הנץ החמה וזה יוצא בשל לילה וזה בשל יום משיכיר את חברו ברחוק ד׳ אמות, ויש לומר דמהאי טעמא לא נקט להו הכי משום דלא אתי ליה לישנא שפיר דלימא אחת קודם הנץ החמה ואחת משיכיר את חבירו ברחוק ד׳ אמות דמשמע תרי שיעורי דלאו בחד זימנא והא בחד זימנא הוא והשתא לא נחית לשיעורא דשחרית אלא לאשמועינן דשל ערבית דכיון דהוא קודם הנץ החמה נפיק בדיעבד וכיון דלא נחית לשיעורא דשחרית ובשחרית איכא כמה שיעורי ולדידיה לא אתי ליה לישנא שפיר ארווח ליה זימנא ונקט אחר הנץ החמה ואפשר נמי למימר דכיון דר״ש א״ל משמיה דר׳ עקיבא והוא תני לתרוייהו נקט לה בשטתא דידיה והוא אחת קודם הנץ ואחת לאחר הנץ כלישנ׳ דתני בדידיה אחת קודם עמוד השחר ואחת לאחר עמוד השחר וחדא תנא משמיה דידיה וחד׳ משמיה דרביה אע״ג דלא פליגי ור׳ עקיבא אשמועינן רבותא בשל ערבית ורבי שמעון אשמועינן רבותא בשל שחרית, וא״ת והא אמרינן התם במסכת יומא הקורא עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר מקדימין ואנשי מעמד מאחרין ואנשי משמר ודאי לאחר עלות השחר היו קורין ואפילו הכי קתני שהקורא עמהם לא יצא, יש לומר דהתם לא יצא ידי חובתו כראוי קאמר כלומר לא יצא ידי מצוה מן המובחר דלכתחלה לית ליה למיקרי הכי, ודכותה ההיא דפסחים כל מי שלא אמר ג׳ דברים אלו בפסח לא יצא י״ח כלומר לא יצא ידי חובתו כראוי, תדע שכך היא על כרחין שאין לנו לומר שלא היו אנשי משמר יוצאין לעולם ידי ק״ש דא״כ למה היו מברכין על ק״ש של יום בלילה אלא ודאי כדאמרן. וא״ת עוד והא תניא לקמן בפ׳ תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ומתפלל וכשיגיע זמן ק״ש קורא אלמא אפי׳ ביוצא לדרך לאחר שיעלה עמוד השחר אינו קורא דמדתני שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ודאי לאחר שיעלה עמוד השחר הוא, יש לומר דלכתחלה אין לו לקרות אלא בעונתה והא דמצלי ואפילו שלא בעונתה משום דתפלה מעומד עדיף לן כדאיתא לקמן. וההיא דאמרינן ביומא פ׳ אמר להם הממונה אף היא עשתה נברשת של זהב ובשעה שהחמה זורחת ניצוצות נתזין ממנה ויודעין כל העם שהגיע זמן ק״ש דמשמע שאינו מתחיל עד אחר הנץ החמה, יש לומר דהתם סימן היה לצבור שא״א להם להתקבץ ולכוין השעה ועשו להם סימן מפורסם דמינכר לכולי עלמא והא נמי היה עדיף להו כדי שיהא תפלה בעונתה שהוא ביום ואלו היו מקדימין לקרוא ק״ש בעונתה וסומכין גאולה לתפלה היו מקדימין תפלה שלא בעונתה לפיכך היו עושים כן ואף זה נמי זמן ק״ש הוא והיו סומכין גאולה לתפלה ועוד שהיו מתפללין תפלה בעונתה: [פיסקא]
אמר ר׳ אחא בר חנינא אמר ר׳ יהושע בן לוי הלכה כר׳ שמעון שאמר בשם רבי עקיבא אמר ר׳ זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו – יש מפרשים דכולה ברכה אינו צריך משום דגאולה מן המזיקין הוא וכיון דיממא הוא לא צריך. יש אומרים דהני תרתי דר׳ שמעון לא פליגי אהדדי מדלא רמינן להו בגמרא אהדדי ולישני ליה הא דידיה והא דרביה אלא ודאי לא פליגי ותרוייהו הילכתא נינהו דהא פסקינא להו בלישנא דגמרא. ואידך נמי אף על גב דפסיקנא לה בלישנא דאיכא דמתני לה הא איכא רבי זירא דמפרש לה דלא לימא השכיבנו שמע מינה דהלכתא היא. ואי קשיא לך היכי אפשר למיפק בחד זימנא בקריאת שמע של יום ושל לילה. יש להשיב דגלי לן קרא דלא תלה מילתא בזמן לילה ויום אלא בשכיבה וקימה וכיון דהאי שעתא תרוייהו איתנהו זמן שכיבה וזמן קימה עולה לכאן ולכאן. וכן מצינו לענין תפלה לקמן בפלוגתא דר׳ יהודה ורבנן דאמרי התם דעבד כר׳ יהודה עבד ודעבד כרבנן עבד ושניהם מתפללים בשעה אחת זה יוצא בשל ערבית וזה יוצא בשל מנחה. אלא דאיכא למימר דהא לאו ראיה היא דהתם בתפלה שהיא מדרבנן הקלו בה אבל ממה נפשך מצינו שעה אחת שעולה לכאן ולכאן. אבל הכא קשיא טובא דהכא פסקינן כהני תרתי דר׳ שמעון בן יוחאי. ולעיל פסקינן כרבן גמליאל. ולקמן פסקינן כאחרים דאמרי דשעת קריאת שמע דשחרית משיראה חברו ברחוק ארבע אמות ויכירהו. ואביי אמר כותיקין דאמרי עם הנץ החמה כלומר סמוך לו כדי שתהא תפלה בהנץ החמה דזה היא זמנה כראוי דכתיב ייראוך עם שמש פירוש עם יציאתו. ותו קשיא דר׳ עקיבא אדר׳ עקיבא דהכא קאמר דזמן קריאת שמע לאחר הנץ החמה ולקמן אמר משיכיר בין חמור לערוד. ויש לתרץ כל הני שמעתתא דרבן גמליאל ואחרים מיירי בזמן הראוי לקריאת שמע לכתחילה ורבן גמליאל בשל לילה [ואחרים בשל יום] ולכתחילה משיראה את חברו ברחוק ארבע אמות ויכירהו. והני דר׳ שמעון בן יוחאי בדיעבד קמייתא בשל שחרית בדיעבד דאם קרא משעלה עמוד השחר יצא [ותניינא בשל ערבית בדיעבד דאם קרא קודם הנץ החמה יצא]. ואם תאמר כיון דרבי שמעון בן יוחאי רבותא אתא לאשמעינן אמאי לא נקיט להו לתרוייהו משעלה עמוד השחר וזה יוצא בשל יום וזה בשל לילה. ויש לומר דאי אמר הכי הוו להו תרוייהו בדיעבד ולא היה אחת מהם כראוי ולא בעי למנקטינהו תרוייהו בדיעבד. ובקמייתא מאי דאתא לאשמעינן רבותא היא בדינא של שחרית. אבל דר׳ עקיבא אכתי קשיא אמאי לא נקט להו תרוייהו בקודם הנץ החמה וזה יוצא בשל לילה וזה בשל יום משיכיר את חברו ברחוק ארבע אמות. וי״ל דמהאי טעמא לא נקט להו הכי משום דלא אתי ליה לישנא שפיר דלימא אחת קודם הנץ החמה ואחת משיכיר את חבירו ברחוק ארבע אמות דמשמע תרי שיעורי דלאו בחד זימנא והא בחד זימנא הוא. והשתא לא נחית לשיעורא דשחרית אלא לאשמועינן דשל ערבית דכיון דהוא קודם הנץ החמה נפיק בדיעבד. וכיון דלא נחית לשיעורא דשחרית ובשחרית איכא כמה שיעורי ולדידיה לא אתי ליה לישנא שפיר ארווח ליה זימנא ונקט אחר הנץ החמה. ואפשר נמי למימר דכיון דר׳ שמעון אמר לה משמיה דר׳ עקיבא והוא תני לתרוייהו נקט לה בשטתא דידיה והוא אחת קודם הנץ ואחת לאחר הנץ כלישנא דתני בדידיה אחת קודם עמוד השחר ואחת לאחר עמוד השחר וחדא תנא משמיה דידיה וחדא משמיה דרביה אף על גב דלא פליגי ור׳ עקיבא אשמועינן רבותא בשל ערבית ור׳ שמעון אשמועינן רבותא בשל שחרית. וא״ת והא אמרינן התם במסכת יומא הקורא עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר מקדימין ואנשי מעמד מאחרין. ואנשי משמר ודאי לאחר עלות השחר היו קורין ואפילו הכי קתני שהקורא עמהם לא יצא. יש לומר דהתם לא יצא ידי חובתו כראוי קאמר כלומר לא יצא ידי מצוה מן המובחר דלכתחילה לית ליה למיקרי הכי. ודכותה ההיא דפסחים כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו כלומר לא יצא ידי חובתו כראוי. תדע שכך היא על כרחין שאין לנו לומר שלא היו אנשי משמר יוצאין לעולם ידי קריאת שמע דאם כן למה היו מברכין על קריאת שמע של יום בלילה אלא ודאי כדאמרן. וא״ת עוד והא תניא לקמן בפרק תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה. ומתפלל וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא אלמא אפילו ביוצא לדרך לאחר שיעלה עמוד השחר אינו קורא דמדתני שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ודאי לאחר שיעלה עמוד השחר הוא. יש לומר דלכתחלה אין לו לקרות אלא בעונתה. והא דמצלי ואפילו שלא בעונתה משום דתפלה מעומד עדיף לן כדאיתא לקמן. וההיא דאמרינן ביומא פרק אמר להם הממונה אף היא עשתה נברשת של זהב ובשעה שהחמה זורחת ניצוצות נתזין ממנה ויודעין כל העם שהגיע זמן קריאת שמע דמשמע שאינו מתחיל עד אחר הנץ החמה. יש לומר דהתם סימן היה לצבור שאי אפשר להם להתקבץ ולכוין השעה ועשו להם סימן מפורסם דמינכר לכולי עלמא. והא נמי היה עדיף להו כדי שיהא תפלה בעונתה שהוא ביום ואילו היו מקדימין לקרוא קריאת שמע בעונתה וסומכין גאולה לתפלה היו מקדימין תפלה שלא בעונתה לפיכך היו עושים כן דאף זה נמי זמן קריאת שמע הוא. והיו סומכין גאולה לתפלה ועוד שהיו מתפללין תפלה בעונתה:
בגמרא אמר ר״א ב״ח אמר ריב״ל הלכה כר״ש שאמר משום ר״ע. וכתבו הרא״ש והרשב״א ז״ל בחידושיהם דהא דאיפסיק הלכתא הכא כר״ע שאמר שאדם יוצא בשל לילה אף לאחר שיעלה ע״ה ע״כ היינו בדאניס דוקא דאלת״ה קשי׳ הלכתא אהלכתא דהא איפסיק הלכה בסמוך כר״ג דמתני׳ דקאמר אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות משמע דלאחר ע״ה פטורין דלאו זמן קריאה הוא אלא ע״כ דהכא בדאניס משא״כ בבניו של ר״ג לאו אנוסין היו אלא מזידין שנמשך לבם אחר יינם ע״ש בדבריהם באריכות אמנם לענ״ד אף שאיני כדאי להכניס ראשי בין הרים גדולים מ״מ תורה היא וללמוד אני צריך שיש לי ללמד זכות על בניו של ר״ג ולא לשוינהו מזידין אלא שהיו עושין הכל כדין וכהלכה בא׳ משני דרכים. הדרך הא׳ לפי שיטת רש״י ז״ל במשנתינו דריש מכילתין שכתב רש״י שם להדי׳ דק״ש זו שאנו קורין בבה״כ מבע״י סמוך לתפלה אינה עיקר ק״ש אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד״ת כדאית׳ בירושלמי ומסיק שם דהלכך חובה עלינו לחזור לקרותה משתחשך. וכן כתב הרשב״א עצמו ז״ל בחידושיו. וכתב שכן שיטת רב האי גאון ז״ל. וכבר העליתי בחידושי לעיל במשנה והוספתי נופך משלי דלפי שיטה זו מה שאנו אוכלין ושותין קודם ק״ש שעל המטה שהיא עיקר מצות ק״ש ולא חייש׳ לאונס שינה דמסקינן לעיל חייב מיתה היינו משום דליכא למיחש להכי שהרי אף אם יארע לו אונס שינה ולא יקרא ק״ש שעל המטה אפ״ה יוצא שפיר בדיעבד באותה ק״ש שקרא כבר בבה״כ דהוי מיהת זמן ק״ש למיעוטא דאינשי דגנו בהאי שעתא כדמוכח מהני תנאי דברייתא שמקדימין זמן ק״ש מבע״י אפילו לכתחילה ועיין בכ״ז בחידושינו באריכות. א״כ לפ״ז מצינו למימר בפשטות שבענין זה ממש הי׳ מעשה דבניו של ר״ג שלאחר שכבר קראו ק״ש והתפללו עם הציבור מבע״י נכנסו לבית המשתה ולא היו צריכין להפסיק כיון שהתחילו בהיתר ואיכא שהות טובא ולאחר שבאו ושאלו את ר״ג השיב להם שפיר שאם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות מעיקר הדין ואין לכם לסמוך על אותו ק״ש שקראת׳ מבע״י שאין עיקר זמן ק״ש משא״כ השתא קודם ע״ה הוא זמן ק״ש ממש דלר״ג משעת צאת הכוכבים עד ע״ה הכל זמן א׳ הוא אפילו לכתחילה אבל אם כבר עלה ע״ה אין אתם חייבים לקרות כלל כיון דלאחר ע״ה לא הוי זמן ק״ש כלל אלא בדיעבד דאיכא אינשי דמיעוטא דגנו בהאי שעתא ואין אתם צריכין לכך שהרי כה״ג כבר יצאו י״ח בק״ש שקראו בבה״כ דהו׳ זמן ק״ש טפי מהאי שעתא דלאחר ע״ה תדע דלכמה תנאי דברייתא האי ק״ש דבה״כ הוי עיקר זמן אפי׳ לכתחילה אלא דאנן לא קי״ל הכי כן נ״ל נכון כפתור ופרח לפי שיטת רש״י והגאונים והרשב״א ז״ל בעצמו ובאמת יש לתמוה על הרשב״א שלא פי׳ כן כיון שכתב להדי׳ שגם בימי התנאים היו נוהגים כן. ובדרך אחרת נראה לי ליישב דבניו של ר״ג מן הדין היו פטורין מק״ש לפי ששושבינים של חתן היו והיינו שיטת רש״י וסייעתו בפ׳ הישן (סוכה דף כ״ה) להנך תנאי דמחייבי ליה לחתן ושושביניו בק״ש היינו משום דלית להו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה א״כ משמע דלפי פסק הלכה דעוסק במצוה פטור מן המצוה חתן ושושביניו פטורים אפילו מן ק״ש ולפ״ז שפיר קאמר להו ר״ג אם לא עלה ע״ה חייבים אתם כיון שהוא עיקר זמן ק״ש והשתא לאו עוסקין במצוה נינהו משא״כ אם כבר עלה עמוד השחר אע״ג דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא מ״מ אין זה עיקר זמן ק״ש אלא כמו השלמה אפילו למ״ד דק״ש לאו בר תשלומין הוא היינו לאחר הנץ החמה משא״כ קודם הנץ התמה מצינן למימר דכ״ע מודו דשפיר הוי זמן השלמה וא״כ לא שייך הך השלמה אלא כשהיה חייב בה בעיקר זמן ק״ש משא״כ בבניו של ר״ג כיון שבכל הלילה שהיא עיקר זמן ק״ש היו פטורין משום דעוסקין במצוה הוו תו לא חייבי בתשלומין כדמשמע להדיא רפ״ק דחגיגה גבי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני וק״ל:
שם בגמרא פיסקא מעשה שבאו בניו וכו׳ ועד השתא כו׳ וליכא למימר דאין ה״נ דלא שמיע להו דר״ג גופא כי אמרה אהך מעשה הוא דאמרה דא״כ כ״ש דקשה טפי מאי מספקא להו דאטו עד השתא לא שמיע להו הא דאמרו חכמים עד חצות ובהא קא משני שפיר דודאי שמיע להו אלא דמספקא להו בעיקר פלוגתייהו דר״ג וחכמים אי פליגי בעיקר דינא דאורייתא וממילא דהלכה כרבים כיון דלחכמים תו ליכא זמן ק״ש כלל או דילמא דרבנן כוותי׳ ס״ל לענין דינא דאורייתא ולא פליגי אלא לענין סייג והרחקה ובזה לא היו חוששין לפסוק כחכמים כיון דעיקר פלוגתייהו במלתא דרבנן הוא וכדאי הוא ר״ג לסמוך עליו והיינו דקא מהדר להו ר״ג רבנן כוותי ס״ל בעיקר הדין ולא פליגי עלי אלא בסייג והרחקה בעלמא וכ״ש דאתי שפיר למאי דפרישית לעיל דף ה׳ דעיקר סייג דחכמים גופא אינו אלא לענין איסור אכילה דאפי׳ היכא שהתחיל בהיתר אפ״ה צריך להפסיק קודם חצות משא״כ לענין עיקר ק״ש גופא חכמים נמי מודו דאין איסור לקרות אחר חצות וא״כ שפיר השיב להם ר״ג דחייבין לקרות א״ח כנ״ל נכון:
גמ׳. וז״ל אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר״ג תניא רשב״י אומר פעמים שאדם קורא ק״ש שתי פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה הא גופא קשיא אמרת פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה אלמא לאחר שיעלה עמוד השחר לילה הוא והדר תני יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת לילה אלמא יממא הוא לא לעולם לילא הוא והא דקרי ליה יום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא אמר רב אחא בר חנניא אמר ריב״ל הלכה כרשב״י איכא דמתני להא דר׳ אחא בר חנינא אהא דתניא רשב״י אומר משום ר״ע פעמים שאדם קורא ק״ש שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה הא גופא קשיא אמרת פעמים שאדם קורא ק״ש ב׳ פעמים ביום אלמא קודם הנץ החמה יממא והדר תני יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה אלמא לילא הוא לא לעולם יממא הוא והאי דקרו ליה לילה דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא אמר ר׳ אחא בר׳ חנינא אמר ריב״ל הלכה כרשב״י וכו׳ כדאי הוא ר״ש לסמוך עליו בשעת הדחק עכ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ אחא בר׳ חנינא, אמר ר׳ יהושע בן לוי: הלכה כר׳ שמעון שאמר משום (בשם) ר׳ עקיבא. על כך אמר ר׳ זירא: ובלבד שלא יאמר כשהוא קורא קריאת שמע של ערבית לפני הנץ החמה, את הברכה שלאחר קריאת שמע ״השכיבנו״, כי הבקשה לשכב בשלום המצויה בברכה זו אין לה מקום בשעות הבוקר.
Rabbi Aḥa, son of Rabbi Ḥanina, said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon who said it in the name of Rabbi Akiva. Rabbi Zeira said: As long as he will not recite: Help us lie down [hashkivenu] as well, after reciting the evening Shema before sunrise, as the blessing: Help us lie down, is a prayer that we sleep in peace, which is inappropriate in the morning.
עין משפט נר מצוהרב האיי גאוןרש״יתוספותספר הנררשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אֲמַר: הָא דְּרִבִּי אֲחָא בֵּרִבִּי חֲנִינָא אֲמַר ריב״לרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֵלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר,

That is how the halakha was taught in the study hall. However, when Rav Yitzḥak bar Yosef came to Babylonia from Eretz Yisrael, where Rabbi Yehoshua ben Levi lived, he said that this ruling that Rabbi Aḥa, son of Rabbi Ḥanina, said that Rabbi Yehoshua ben Levi said, was not said explicitly by Rabbi Yehoshua ben Levi. Rather, it was stated that he held that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon who said it in the name of Rabbi Akiva based on inference.
רב האיי גאוןספר הנרבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

לאו בפירוש איתמ׳ אלא מכללא איתמ׳ – פיר׳ כר׳ יהושע בן לוי, אלא מכלל מעשה שעשאו ר׳ יהושע בן לוי לפני ר׳ [אחא בר] חנינא.⁠א
א. בגמ׳ לא נזכר שהמעשה היה לפניו, אלא שע״כ צ״ל כן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כך נמסרה הלכה זו בבית המדרש, ואולם כי אתא [כאשר בא] רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל, מקומו של ר׳ יהושע בן לוי, לבבל, אמר כי הא [קביעה זו] של ר׳ אחא בר׳ חנינא שאמר בשם ר׳ יהושע בן לוי, לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמרה], אלא מכללא איתמר [מכלל הדברים, נאמרה], שלא קבע ר׳ יהושע בן לוי הלכה פסוקה בנושא זה, אלא רק מתוך דבריו אפשר היה להסיק שזו היא דעתו.
That is how the halakha was taught in the study hall. However, when Rav Yitzḥak bar Yosef came to Babylonia from Eretz Yisrael, where Rabbi Yehoshua ben Levi lived, he said that this ruling that Rabbi Aḥa, son of Rabbi Ḥanina, said that Rabbi Yehoshua ben Levi said, was not said explicitly by Rabbi Yehoshua ben Levi. Rather, it was stated that he held that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon who said it in the name of Rabbi Akiva based on inference.
רב האיי גאוןספר הנרבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) דְּהַהוּא זוּגָא דְּרַבָּנַן דְּאִשְׁתַּכּוּר בְּהִלּוּלָא דִּבְרֵיהּ דר׳דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דריב״לדְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אֲמַר: ״כְּדַאי הוּא ר״שרִבִּי שִׁמְעוֹן לִסְמוֹךְ עָלָיו בְּשָׁעַת הַדֹּחַק״.:

The incident was as follows: This pair of Sages got drunk at the wedding of Rabbi Yehoshua ben Levi’s son and fell asleep before reciting the evening Shema. By the time they awoke, dawn had already passed. They came before Rabbi Yehoshua ben Levi and asked him if they could still recite the evening Shema. He said to them: Rabbi Shimon is worthy to rely upon in exigent circumstances. Rabbi Yehoshua ben Levi did not rule in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, and, in a case where there are no exigent circumstances, one may not rely on this ruling.
רב האיי גאוןרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

דאשתכור – וישנו ונרדמו עד לאחר עמוד השחר.
בשעת הדחק – אבל שלא בשעת הדחק לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעשה שהיה כך היה: דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא דבריה [שאותו זוג חכמים שהשתכרו בחתונת בנו] של ר׳ יהושע בן לוי, ונרדמו, ולא קראו קריאת שמע של ערבית, וכשהקיצו היה כבר לאחר עלות השחר. אתו לקמיה [באו לפני] ר׳ יהושע בן לוי לשאול אם מותר להם עדיין לקרות קריאת שמע של ערבית, ואז אמר להם: כדאי הוא ר׳ שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, ואם כן לא פסק הלכה קבועה כדברי ר׳ שמעון, שכשאינו שעת הדחק אין לסמוך עליו להלכה.
The incident was as follows: This pair of Sages got drunk at the wedding of Rabbi Yehoshua ben Levi’s son and fell asleep before reciting the evening Shema. By the time they awoke, dawn had already passed. They came before Rabbi Yehoshua ben Levi and asked him if they could still recite the evening Shema. He said to them: Rabbi Shimon is worthy to rely upon in exigent circumstances. Rabbi Yehoshua ben Levi did not rule in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, and, in a case where there are no exigent circumstances, one may not rely on this ruling.
רב האיי גאוןרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מַעֲשֶה שֶׁבָּאוּ בָנָיו וְכוּ׳.:

The mishna relates that there was an incident where Rabban Gamliel’s sons returned very late from a wedding hall and they asked their father if they were permitted to recite Shema after midnight.
רשב״אבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
(5-6) ובני רבן גמליאל עד השתא לא שמעין להון וכו׳. אמר להו רבנן כוותי סבירא להו, והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. נראה לי מכאן דהא דאורי להו רבן גמליאל, אפילו רבנן מודו בה, דלא פליגי אלא בלכתחילה, שאילו נחלקו עליו בהא מ״מ, אינהו לא הוו עבדי כיחידאה, וכיון דאיפסקא הלכתא כרבן גמליאל אלמא אפילו לכתחילה יכול להתעכב מלקרות עד שעה הסמוכה לעליית השחר, ואפילו לרבנן נמי לאחר חצות הוא דאינו יכול להתעכב מדעת, אבל אם רצה להתעכב לקרות ולשנות ולהתעסק במלאכתו עד חצות רשאי. והא דתניא לעיל (ברכות ד:) חכמים עשו סייג לדבריהם, שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי אוכל קימעא ואישן קימעא ואחר כך אתפלל וכו׳, אלא הולך לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל. דוקא אוכל וישן קאמר דלא, כדי שלא יבא לידי פשיעה ואפילו ר״ג מודה בדבר זה מפני שהן דברים שמביאין לידי פשיעה, וכיון שנכנס אדם בתוך זמן חובתו אינו רשאי לאכול ולישן עד שיקרא ויתפלל, ולא עוד אלא אפי׳ התחיל מפסיק לק״ש דאורייתא כדמשמע התם בפ״ק דשבת (שבת ט:) וה״ה לכל השנויין שם בשבת, ככניסה למרחץ וישיבה לפני הַסָפר הא לשאר דברים לא, שלא מצינו שחייבו בשום מקום להתפלל תפלת הערב משעה שנכנס בתוך זמנו אלא שלא יתחיל במלאכות המביאות לידי פשיעה והוא הדין כאן.
וכך נראה לי ממה שאמרו בירושלמי (שם) דגרסינן התם: רבי יוסי מפקד לחבריא אי בעיתון מתעסקא באורייתא תהוון קריין שמע קודם לחצות ומתעסקין, מלתא אמרה שהלכה כחכמים, אלמא אפילו לחכמים אינו צריך לקרות משהעריב אלא קודם לחצות, ומחצות עד עלות השחר לר״ג כעד חצות לרבנן, וכי היכי דלרבנן יכול להתעכב עד חצות, יכול להתעכב עד שיעלה עמוד השחר לר״ג. ועוד דמיהא דירושלמי גופה שמעינן לה דאי איתא דלר״ג אינו רשאי מחצות ולהלן, מאי קאמר זאת אומרת הלכה כחכמים דילמא כר״ג ובהא כו״ע מודו שצריך לקרות לכתחילה קודם חצות, כנ״ל. אלא שלא כתב כן הרב אלפסי ז״ל ושאר הגדולים ז״ל, ונראה מדבריהם שכיון שנכנס בתוך זמנו אינו רשאי להתעכב אלא צריך לקרות, כפשטה דההיא ברייתא דאדם בא מן השדה בערב וכו׳. ומה שנראה לי כתבתי.
ומכל מקום למה שכתבתי וכל שכן לדעת הראשונים ז״ל, הא דאמרינן בגמרא (ד.) חכמים כמאן סבירא להו וכו׳ לעולם רבנן כרבן גמליאל סבירא להו והא דקתני עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם, וכמו שעשו סייג זה כך עשו סייג מחצות ולמטה, שאם אתה מתיר לו פעמים שהוא חושב שלא עלה עמוד השחר ועלה, ורבן גמליאל אע״פ שהוא עושה סייג באוכל ויושן, אינו עושה סייג לאחר חצות שאינו מצוי, כנ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א במשנה סופר מעשה שבאו בניו של רבן גמליאל ושאלו את אביהם אם מותר להם לקרות את שמע לאחר חצות הלילה.
The mishna relates that there was an incident where Rabban Gamliel’s sons returned very late from a wedding hall and they asked their father if they were permitted to recite Shema after midnight.
רשב״אבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְעַד הָשָׁתָא לָא שְׁמִיעַ לְהוּ הָא דר״גדְּרַבַּן גַּמְלִיאֵל!

The Gemara asks: And until now, had they not heard this halakha of Rabban Gamliel? Were they unaware that he held that one is permitted to recite the evening Shema after midnight?
רשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא ועד השתא לא שמיע להו הא דר״ג כו׳ ה״ק ליה רבנן כו׳ א״ל רבנן כוותי סבירא להו כו׳ ק״ק כיון דמכח הך קושיא מוכח דהכי קא״ל ר״ג חכמים כוותי ס״ל כו׳ מאי קא מספקא ליה לתלמודא לעיל חכמים כמאן ס״ל אי כר״א כו׳ אי כר״ג ס״ל לימרו כר״ג דהא בהדיא משיב להם ר״ג דכוותיה ס״ל ודקאמרי עד חצות כדי להרחיק כו׳ וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך תמהים בגמרא: וכי עד השתא [עכשיו] לא שמיע להו הא [שמעו הלכה זו] של רבן גמליאל?! וכי לא ידעו שלפי שיטתו מותר להם עדיין לקרוא קריאת שמע של לילה?
The Gemara asks: And until now, had they not heard this halakha of Rabban Gamliel? Were they unaware that he held that one is permitted to recite the evening Shema after midnight?
רשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ:. רַבָּנַן פְּלִיגִי עִילָּוָוךְ וְיָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כָּרַבִּים, אוֹ דִּלְמָא רַבָּנַן כְּוָותָךְ סְבִירָא לְהוּ, וְהַאי דְּקָאָמְרִי ״עַד חֲצוֹת״, כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה? אֲמַר לְהוּ: רַבָּנַן כְּוָותִי סְבִירָא לְהוּ וְחַיָּיבִין אַתֶּם, וְהַאי דְּקָאָמְרִי ״עַד חֲצוֹת״, כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה.:

The Gemara answers that Rabban Gamliel’s sons did not ask him his opinion. Rather, they said to him as follows: Do the Rabbis fundamentally disagree with you concerning this halakha, holding that Shema may be recited only until midnight? If so, when there is a disagreement between an individual Sage and many Sages, the halakha is in accordance with the opinion of the many, in which case we must, in practice, follow the opinion of the Rabbis. Or perhaps, do the Rabbis hold in accordance with your opinion that the time of the evening Shema extends throughout the night, and that which they say that it may only be recited until midnight is in order to distance a person from transgression? If the latter is true, then, when there are extenuating circumstances, one may recite the evening Shema after midnight. Rabban Gamliel replied to his sons: The Rabbis agree with me and you are still obligated to recite Shema. The Rabbis say that Shema may only be recited until midnight in order to distance a person from transgression, but, after the fact, even the Rabbis permit recitation after midnight.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכי קא אמרי ליה – לרבן גמליאל ולא גרס אלא.
רבנן פליגי עילווך – כלומר מי פליגי רבנן עליך דהא דאמרי עד חצות דוקא קאמרי דלא משמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה אלא כל זמן שדרך בני אדם להתעסק לילך ולשכב ומיהו בהא פליגי אדר׳ אליעזר דאלו רבי אליעזר סבירא ליה זמן עסק שכיבה אינו אלא עד האשמורה הראשונה ולרבנן עד חצות. ואת סבירא לך ובשכבך כל זמן שבני אדם שוכבים והיינו כל הלילה ויחיד ורבים הלכה כרבים.
או דילמא כוותך סבירא להו – ומשמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה והא דקאמרי עד חצות הרחקה הוא כדי לזרז ומיהו היכא דאתניס ולא קרא קודם חצות עדיין זמן חיובא הוא ומחייבי ונפקי ידי ק״ש בזמנו.
כוותי סבירא להו – וחייבין אתם לקרות גרסינן ולא גרסינן מותרים דאפילו שלא בזמנו תנן (עמוד ב) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה רבנן פליגי עלך כלומר מי פליגי רבנן עלך כו׳ כצ״ל:
בד״ה ומיהו כו׳ הלילה ויחיד כו׳ חצות עדיין כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים, כי בניו לא שאלו מה היא דעתו אלא הכי קאמרי ליה [כך אמרו לו], זו היתה כוונתם: האם רבנן פליגי עילווך [חכמים חולקים עליך] ביסודה של ההלכה, וסבורים כי קריאת שמע עד חצות ולא יותר, ואם כן במחלוקת יחיד ורבים, הלכה כרבים, ויש איפוא לנהוג הלכה למעשה כדעת חכמים שהם הרוב. או דלמא רבנן כוותך סבירא להו [שמא חכמים כמותך סבורים הם] שזמן קריאת שמע מן התורה הריהו כל הלילה, והאי דקאמרי [וזה שהם אומרים] ״עד חצות״ — הרי זה כדי להרחיק את האדם מן העבירה, ולכן מי שנאנס ואינו יכול לקרות קודם — מותר לו לקרות אף לאחר חצות. אמר להו [להם] רבן גמליאל לבניו: רבנן כוותי סבירא להו [חכמים כמותי סבורים הם], וחייבין אתם לקרוא. והאי דקאמרי [וזה שהם אומרים] ״עד חצות״כדי להרחיק אדם מן העבירה, אבל בדיעבד — מותר אף לדעת חכמים.
The Gemara answers that Rabban Gamliel’s sons did not ask him his opinion. Rather, they said to him as follows: Do the Rabbis fundamentally disagree with you concerning this halakha, holding that Shema may be recited only until midnight? If so, when there is a disagreement between an individual Sage and many Sages, the halakha is in accordance with the opinion of the many, in which case we must, in practice, follow the opinion of the Rabbis. Or perhaps, do the Rabbis hold in accordance with your opinion that the time of the evening Shema extends throughout the night, and that which they say that it may only be recited until midnight is in order to distance a person from transgression? If the latter is true, then, when there are extenuating circumstances, one may recite the evening Shema after midnight. Rabban Gamliel replied to his sons: The Rabbis agree with me and you are still obligated to recite Shema. The Rabbis say that Shema may only be recited until midnight in order to distance a person from transgression, but, after the fact, even the Rabbis permit recitation after midnight.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא וְכוּ׳.:

We learned in the mishna that Rabban Gamliel told his sons: And that is not only with regard to the halakha of the recitation of Shema, but, rather, wherever the Rabbis say until midnight, the mitzva may be performed until dawn.
בית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב שנינו במשנה שאמר להם רבן גמליאל לבניו: ולא זו בלבד אמרו שזמנה עד חצות, אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר.
We learned in the mishna that Rabban Gamliel told his sons: And that is not only with regard to the halakha of the recitation of Shema, but, rather, wherever the Rabbis say until midnight, the mitzva may be performed until dawn.
בית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ור״גוְרַבַּן גַּמְלִיאֵל, מִי קָאָמַר ״עַד חֲצוֹת״, דְּקָתָנֵי ״וְלֹא זוֹ בִּלְבָד אָמְרוּ״?

The Gemara questions the formulation of the mishna: Does Rabban Gamliel say until midnight, that he teaches: And not only did they say? Rabban Gamliel does not restrict the time for the recitation of Shema until midnight, so why does he say, and not only do they say, implying that he agrees with that stringency?
בית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא בלבד אמרו ה״ק להו כו׳ ור״א ב״ע מלא תותירו עד בוקר נפקא ור״ע אי מהתם כו׳ כצ״ל והשאר נמחק ונ״ב ס״א וכן בסוף פסחים שם מאי בקר בקר שני ורבי אלעזר אמר לך כל בקר כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותוהים על הסגנון, רבן גמליאל מי קאמר [האם אמר] ״עד חצות״, דקתני [ששנינו] ״ולא זו בלבד אמרו״? והרי אין רבן גמליאל מגביל את זמן קריאת שמע עד חצות, ומדוע הוא מתבטא ״ולא זו בלבד אמרו״?
The Gemara questions the formulation of the mishna: Does Rabban Gamliel say until midnight, that he teaches: And not only did they say? Rabban Gamliel does not restrict the time for the recitation of Shema until midnight, so why does he say, and not only do they say, implying that he agrees with that stringency?
בית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) הָכִי קָאָמַר לְהוּ ר״גרַבַּן גַּמְלִיאֵל לִבְנֵיהּ: אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן דְּקָאָמְרִי ״עַד חֲצוֹת״, מִצְוָתָהּ עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר; וְהַאי דְּקָא אָמְרִי ״עַד חֲצוֹת״, כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה.:

The Gemara explains that this is what Rabban Gamliel said to his sons: Even according to the Rabbis, who say that the mitzva may be performed only until midnight, the biblical obligation to perform the mitzva continues until dawn, and that which they say that it may only be recited until midnight is in order to distance a person from transgression.
בית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(ח:) מתני׳ רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר – א״ר יהודה אמר שמואל הל׳ כר״ג. כלומר שלכתחלה אפשר לו להמתין לקרוא ק״ש עד שיעלה עמוד השחר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים כי הכי קאמר להו [כך אמר להם] רבן גמליאל לבניה [לבניו] אפילו לרבנן דקאמרי שיטת חכמים האומרים] שמצותה עד חצות, אף לדבריהם מעיקר דין התורה, מצותה, כלומר, מותר הדבר, עד עלות השחר. והא דקא אמרי [וזה שהם אומרים] ״עד חצות״ — הרי זה כדי להרחיק אדם מן העבירה.
The Gemara explains that this is what Rabban Gamliel said to his sons: Even according to the Rabbis, who say that the mitzva may be performed only until midnight, the biblical obligation to perform the mitzva continues until dawn, and that which they say that it may only be recited until midnight is in order to distance a person from transgression.
בית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) הֶקְטֵר חֲלָבִים וְכוּ׳.:

In our mishna, Rabban Gamliel cites several cases where a mitzva that must be performed before midnight may actually be performed until dawn; among them, the burning of fats and limbs on the altar.
רב האיי גאוןבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
במתניתין קתני הקטר חלבים ואיברים עד עמוד השחר, ולא קתאני בהדיהו אכילת פסחים דאלמא לא כותיהו הוא, ואיכא מתניתא אחרינתא דתניא קרית שמע בערבית והלל בלילי פסחים ואכילת פסחים עד עמוד השחר, ורמינהי אהדאדי, ופריק רב יוסף לא קשיא, מתניתין ר׳ אלעזר בן עזריה דאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה עד חצות, ובריתא ר׳ עקיבה דאמר עד שעת חפזון והוא עד שיעלה עמוד השחר, והני תנאיי כיהני תנאיי, דכתיב בקרא שלשה שיעורין בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים ...
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הקטר חלבי׳ וכו׳ ואנו א״פ ל״ק וכו׳ – פירוש דקס״ד דמקשה דא״פ לכ״ע לכתחלה עד חצות דהא נמי צריך הרחקה וסייג כדי שלא יבא לידי פשיעה מתוך אכילה ושתיה ובדיעבד עד שיעלה עמוד השחר דאי הוה סבירא ליה דאפילו לכתחלה הוא עד שיעלה עמוד השחר א״כ מאי קא קשיא ליה מאי דלא תני אכילת פסחים בהדייהו דאינך הא לא הוי דומי׳ דאינך אחרי שלא אמרו חכמים בזה עד חצות כלל אלא ודאי כדאמרן אבל קצירת העומר לא קשיא ליה משום דלכתחלה כשר כל הלילה.
[פיסקא] הקטר חלבים וכו׳ ואילו אכילת פסחים לא קתני וכו׳ – פירוש דקא סלקא דעתא דמקשה דאכילת פסחים לכולי עלמא לכתחלה עד חצות דהא נמי צריך הרחקה וסייג כדי שלא יבא לידי פשיעה מתוך אכילה ושתיה ובדיעבד עד שיעלה עמוד השחר. דאי הוה סבירא ליה דאפילו לכתחלה הוא עד שיעלה עמוד השחר [אם כן מאי קא קשיא ליה מאי דלא תני אכילת פסחים בהדייהו דאינך הא לא הוי דומיא דאינך אחרי שלא אמרו חכמים בזה עד חצות כלל] אלא ודאי כדאמרן. אבל קצירת העומר לא קשיא ליה משום דלכתחלה כשר כל הלילה:
שם הקטר חלבי׳ כו׳ ואילו אכילת פסחים לא קתני ורמינהו כו׳. וי״ל דמאי קשיא כיון דקתני בהדיא כל מה שאמרו ע״ח ממילא דאכילת פסחים נמי בכלל דהא קתני בהדיא ס״פ איזהו מקומן דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות. ומכ״ש דקשה טפי לפרש״י במשנתינו דבהקטר חלבים ואיברים לא אמרו בו חכמים ע״ח א״כ תו לית לן לרבויי׳ בהאי כללא דכל מה שאמרו חכמים אלא אכילת פסחים בלבד. ויש ליישב בדוחק דכיון דקתני במתני׳ כללא דבכל מקום ובתר הכי קתני פרטא דכל הנאכלים ליום א׳ משמע דתני והדר מפרש ואין בכלל אלא מה שבפרט ופסח ודאי לא הוה בכלל דכל הנאכלים ליום א׳ דהנך עיקר מצותן ביום זבחן משא״כ בפסח דאינו נאכל אלא בלילה. אלא דקשיא לי נמי לאידך גיסא דלשיטת הרמב״ם ז״ל דבהקטר חלבים נמי דוקא קתני ע״ח כדפרישית א״כ מאי מקשה הכא ורמינהו ומש״ה מוקי לה מתני׳ כראב״ע דווקא ולא כר״ע ואמאי הא כר״ע נמי מצי לאוקמי והא דלא קתני במתני׳ אכילת פסחים היינו משום דלא שייך בו הך סייג והרחקה דע״ח שכן נראה לפי האמת דהך ברייתא דאכילת פסחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר היינו דאפילו מדרבנן מצותן בכך דומיא דהלל וכן בק״ש למאי דקיי״ל כר״ג דלית ליה סייג ותדע שכן הוא מדלא קתני נמי בהך ברייתא הקטר חלבים וכל הנאכלים ליום אחד אלא ע״כ משום דמדרבנן מיהו אין מצותן אלא ע״ח ואין להקשות מ״ש פסח דלא עשו סייג כדי להרחיק מן העבירה דאיכא למימר דלר״ע כיון דעיקר מצותה מדאורייתא היינו מחצות ואילך עד הבוקר והיינו משעת חפזון דישראל מש״ה לא שייך לעשות סייג לעקור עיקר מצותה מן התורה. ועוד י״ל נמי טעמא אחרינא דשאני פסח כיון שאינו נאכל אלא למנויו ואינו נאכל ג״כ אלא על השובע מש״ה לא שייך לעשות סייג כדי שלא להביא קדשים לבית הפסול וא״כ הדרא קושי׳ לדוכתי׳ ומתוקמ׳ מתני׳ שפיר לכ״ע לשיטת הרמב״ם ז״ל לכך נראה לענ״ד דבלא״ה כל השקלא וטריא דמקשה הכא ורמינהו אמתני׳ דהכא ומוקי לה כראב״ע היינו לרווחא דמילתא דהא בלא״ה מצי להקשות בפשיטות הך ברייתא דקתני דאכילת פסחים מצותן עד שיעלה ע״ה אסתם מתני׳ דסוף פרק איזהו מקומן דקתני בהדיא הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ומוקמי׳ לה התם כראב״ע דוקא דהיינו מדאורייתא מדקתני אלא ע״ח וכה״ג איכא סתמא אחרינא דקתני הפסח א״ח מטמא את הידים בס״פ מי שהי׳ טמא ומוקמינן לה נמי כראב״ע ומש״ה מייתי הש״ס הכא הך רומיא דברייתא וכל השקלא וטרי׳ כי היכי דנוקי מתני׳ נמי כראב״ע כי היכי דלא תיקשי סתמא אסתמא. ומיהו בגמרא שילהי פ׳ איזהו מקומן משמע דאפשר לומר דר״ע נמי אית ליה סייג ולפ״ז צ״ל דהא דמוקמי׳ הכא הך ברייתא דאכילת פסחים מצותן עד שיעלה ע״ה כר״ע היינו דמדינא דאורייתא קאמר ולא איירי מסייג והא דלא קתני נמי בהך ברייתא הקטר חלבים וכל הנאכלים ליום א׳ היינו משום דלא קחשיב אלא אותן דברים שמצותן בלילה ולא ביום משא״כ בהנך שמצותן נמי ביום זביחה כנ״ל ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג במשנתנו מנה רבן גמליאל כמה דברים שמצותם עד שיעלה עמוד השחר, וכגון הקטר חלבים ואברים.
In our mishna, Rabban Gamliel cites several cases where a mitzva that must be performed before midnight may actually be performed until dawn; among them, the burning of fats and limbs on the altar.
רב האיי גאוןבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְאִילּוּ אֲכִילַת פְּסָחִים לָא קָתָנֵי.

The Gemara notes: In our mishna, the eating of the Paschal lamb was not taught among those mitzvot that may be performed until dawn, indicating that the mitzva of eating the Paschal lamb does not extend until dawn.
בית הבחירה למאיריתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואלו אכילת פסחים לא קתני – ותימא מנא לן דלא קתני ליה דילמא הוי בכלל נאכלין ליום אחד דהכי נמי אמרי׳ בפסחים פ׳ אלו דברים מה פסח נאכל ליום ולילה אף חגיגה וכו׳. וי״ל דלא דמי דהתם נקט יום ולילה פי׳ שחיטתו ביום ואכילתו בלילה אבל הכא שלא הזכיר לילה משמע שלא איירי כלל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: ואילו אכילת פסחים לא קתני [שנה], הרי שמצוות אכילת קרבן הפסח אינה נמשכת עד השחר.
The Gemara notes: In our mishna, the eating of the Paschal lamb was not taught among those mitzvot that may be performed until dawn, indicating that the mitzva of eating the Paschal lamb does not extend until dawn.
בית הבחירה למאיריתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וּרְמִינְהִי: ק״שקְרִיאַת שְׁמַע עַרְבִית, וְהַלֵּל בְּלֵילֵי פְסָחִים, וַאֲכִילַת פֶּסַח, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.

The Gemara raises a contradiction to this conclusion based on a baraita: The mitzvot of the recitation of the evening Shema, the recitation of hallel on the nights of Passover accompanying the sacrifice of the Paschal lamb, as well as eating the Paschal lamb, may all be performed until dawn.
רשב״אבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ורמינהו הלל שבלילי פסחים ואכילת פסחים וקריאת שמע ערבית מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ואוקימנא למתניתין כרבי אלעזר בן עזריה. ומדלא קתני בברייתא ולמה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כמו ששנינו במשנתינו, משמע דהא ברייתא אפילו מדרבנן קאמר, ומדאוקימנא בפלוגתא דרבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא משמע דלרבי עקיבא דאכילת פסחים אפילו מדרבנן עד שיעלה עמוד השחר.
וקשיא לי דאם כן בזבחים בפרק איזהו מקומן (זבחים נז:) דתנן הפסח אינו נאכל אלא בלילה [ואינו נאכל אלא עד חצות], ואוקימנא אפילו מדאורייתא, ורבי אלעזר בן עזריה היא. ואקשינן ודלמא מדרבנן היא, כלומר ואפילו לרבי עקיבא דאמר דמדאורייתא נאכל עד שיעלה עמוד השחר מודה הוא דמדרבנן מיהא אינו נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ודחינן אם כן מאי אלא עד חצות, אלמא אפילו לרבי עקיבא אינו נאכל אלא עד חצות מדרבנן מיהא. ועוד קשיא לי עלה, דאם כן האי ברייתא כמאן תרמייה. ויש לי לומר דהוא הדין דהוה ליה לתרוצי התם דלר׳ עקיבא אפילו מדרבנן נאכל עד שיעלה עמוד השחר, דאי לא הא ברייתא כמאן תרמייה, אלא דעדיפא מינה תריץ לה התם דאפילו למאי דקא סלקא דעתך דמקשה דרבי עקיבא אסר מדרבנן, התם אי אפשר להעמיד אלא כר׳ אלעזר בן עזריה. חדא דדומיא דהנך קתני כלומר דומיא דאינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא למנויו דכל הני דאורייתא נינהו, ואי נמי משום דקתני אינו נאכל אלא עד חצות ולא קתני נאכל עד חצות כדאיתא התם (זבחים שם). [עוד יש לומר דברייתא דקתני מצותה עד שיעלה עמוד השחר מדאורייתא קאמר, אבל מדרבנן אפילו לתנא דברייתא אינו נאכל אלא עד חצות, והלכך אפילו לר״ע אין אכילת פסחים מדרבנן אלא עד חצות.
ותדע לך דאי ברייתא דוקא קתני דאפילו מדרבנן מצותה עד שיעלה עמוד השחר, אם כן מאי קא מקשה ליתני במשנתינו אכילת פסחים, והא אי אפשר למיתני אכילת פסחים בהדי אכילת קדשים קלים דמשנתינו, דאילו קדשים קלים דמשנתינו מדאורייתא עד שיעלה עמוד השחר ומדרבנן עד חצות, ואילו אכילת פסחים עד עמוד השחר אפילו מדרבנן. ועוד דאם כן מתניתין דלא קתני אכילת פסחים לכולי עלמא היא דאי אפשר לערבה עם משנתינו לא למר ולא למר, דאילו לרבי אלעזר בן עזריה קדשים קלים מדאורייתא עד עמוד השחר אלא דעד חצות הרחקה היא, ואילו אכילת פסחים אפילו מדאורייתא אינה אלא עד חצות, ולרבי עקיבא נמי אינה כמשנתינו, דאילו קדשים קלים דמשנתינו אינן נאכלין מדרבנן מיהא אלא עד חצות, ואילו פסחים אפילו מדרבנן עד שיעלה עמוד השחר, ואם כן מאי קאמר הא ראב״ע הא רבי עקיבא, דמשמע דמתניתין רבי אלעזר בן עזריה וברייתא רבי עקיבא, אדרבא מתניתין ככולי עלמא ולא היה לו לומר אלא ברייתא מני רבי עקיבא היא.
וא״ת והא הקטר חלבים עד שיעלה עמוד השחר דקתני במשנתינו דוקא שלא עשו בהן רבנן הרחקה, ואם כן אפי׳ לכשתמצא לומר דברייתא דאכילת פסחים דוקא עד שיעלה עמוד השחר ואפילו דרבנן, ליערבה בהדי הקטר חלבים ומינה קא מקשה. לא היא, דאילו שנאה במשנתינו לא עם הקטר חלבים דלא מינה קא מערב לה אלא בהדי אכילת קדשים דבת מינה, ומעתה ההיא דאיזהו מקומן אתיא שפיר, וזה נ״ל יותר נכון. וחוזר אני בי, דודאי מדלא תנא ליה גבי הקטר חלבים דמצותן כל הלילה קא פריך, והראשון נראה לי עיקר].
וכיון דסתם תנא הכא ובזבחים כרבי אלעזר בן עזריה, משמע דהלכתא כוותיה, ואע״ג דסתם תנא סתמא כר״ע בפרק הקורא את המגילה (מגילה כ:), הכא חדא סתמא והתם תרתי ומיהו בפרק מצות חליצה (יבמות קא:) אמרינן מה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמי, ואי לא אלימי תרי מחדא מספקא לן אי זה סתמא בתרייתא והלכך אזלינן לחומרא כראב״ע.
ונפקא מינה לדידן לאכילת מצה לאחר חצות, וכדאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קכ:) אכל מצה לאחר חצות לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו, ועל כן צריך ליזהר ולאכול קודם חצות, וכן במצה של אפיקומן, ואפילו בקריאת הלל החמירו בתוספות שלא לקרות לאחר חצות, ואף על פי שאינו חמור יותר מק״ש לרבן גמליאל דפסקינן כוותיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] למסקנה זו ממה ששנינו בברייתא: קריאת שמע ערבית, והלל בלילי פסחים הנאמר עם הקרבת קרבן הפסח, ואכילת פסח, כולם מצותן עד שיעלה עמוד השחר!
The Gemara raises a contradiction to this conclusion based on a baraita: The mitzvot of the recitation of the evening Shema, the recitation of hallel on the nights of Passover accompanying the sacrifice of the Paschal lamb, as well as eating the Paschal lamb, may all be performed until dawn.
רשב״אבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אֲמַר רַב יוֹסֵף: לָא קַשְׁיָא, הָא ר׳רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הָא רִבִּי עֲקִיבָא, דְּתַנְיָא: {שמות י״ב:ח׳} ״וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה״, רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״בַּלַּיְלָה הַזֶּה״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן {שמות י״ב:י״ב} ״וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה״, מַה לְּהַלָּן עַד חֲצוֹת, אַף כָּאן עַד חֲצוֹת,

Rav Yosef said: This is not difficult as these two sources reflect two conflicting opinions. This, our mishna, is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya. While this, the baraita, is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. As it was taught in a baraita with regard to the verse discussing the mitzva to eat the Paschal lamb: “And they shall eat of the meat on that night; roasted over fire and matzot with bitter herbs shall they eat it” (Exodus 12:8); Rabbi Elazar ben Azarya says: Here it is stated: “On that night,” from which we cannot determine when night ends. The same expression is encountered later in the same chapter: “And I will pass through the land of Egypt on that night and I will strike every firstborn in the land of Egypt, from person to animal” (Exodus 12:12). We know when the firstborns were struck down based on the verse “Thus said the Lord: At about midnight, I will go out into the midst of Egypt and every firstborn in Egypt shall die” (Exodus 11:4–5). Therefore, just as in the verse below, the striking of the firstborns took place until midnight, as stated explicitly in the verse, so too in the verse here, the mitzva to eat the Paschal lamb continues until midnight.
תוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ אלעזר בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה וכו׳ – וא״ת היכי מצי למימר רבי אלעזר בן עזריה עד חצות והכתיב לא תותירו ממנו עד בקר (שמות יב) דמשמע עד בקר מיהא מצי לאכלו. ויש לומר דמצי למימר דהכי קאמר לא תעשו דבר שיבא לידי נותר עד הבקר. שאם לא יהא נאכל עד חצות לא תוכל לאוכלו ולא לשורפו בלילה כדקא אמרינן ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה ואם כן ישאר עד הבקר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא ר״א ב״ע הא ר״ע – סתמא דמתניתין דהכא כר״א ב״ע וכן סתם מתניתין דשלהי פסחים [דף ק״ך ע״ב] וכן סתם מתניתין דאיזהו מקומן זבחים [דף נ״ו ע״ב], ואין לדקדק מהנך סתמות דהלכה כר״א ב״ע דהא איכא נמי חדא סתמא במגילה [דף ך׳ ע״א] כר׳ עקיבא ואמרינן (נמי) בפ׳ מצות חליצה [דף ק״א ע״ב] מה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמא, ואין לדקדק דהלכה כר״ע מהא דתני לה גבי הלכתא פסיקתא דמגילה, דלא דמיא להך דהשוכר את האומנין [דף ע״ו ע״א] כל החוזר בו ידו על התחתונה דהתם שונה יחד דברים שהם דומין זה לזה, (אע״פ) שכל המשנה אין מקומו לשנות שם אלא אגב כל החוזר נקטיה אבל התם שונה יחד כל שזמנו בלילה אדרבא ההיא דאיזהו מקומן נראה (דיותר) [יותר] הילכתא פסיקתא שהרי שונה באותה משנה זמנם של כל הקדשים, ולספרים דגרסי׳ לקמן והני תנאי כהני תנאי ומוקי ר׳ יהושע כר׳ עקיבא משמע קצת הלכה כר׳ עקיבא, ומשום דמספקא לן כמאן הילכתא צריך להחמיר לאכול מצה של אפיקומן קודם חצות כדאיתא בפסחים (דף ק״כ:) דלר׳ אליעזר בן עזריה צריך לאכול מצה של חובה קודם חצות:
שם ראב״ע אומר כו׳ אמר ליה ר״ע והלא כו׳ בשלמא לראב״ע דאית ליה ג״ש כו׳ כל סוגיא זו נאמרה קצת בסיגנון אחר בפ׳ ע״פ (ק״כ:) ושם נפרש בעז״ה:
בביאור הסוגיא ופסק ההלכה נחלקו בראשונים ונשנו כמה שיטות:
א) שיטת תוס׳
תוס׳ (דף ח: ד״ה לא ודף ט. ד״ה לעולם) ביארו דנחלקו ב׳ ברייתות אליבא דרשב״י, לברייתא קמייתא קורין ק״ש של ערבית עד עלות השחר, ותחילת זמן ק״ש של שחרית מתחילה מעלות השחר, דהואיל ואיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא לאו זמן שכיבה הוא, ואע״פ שלענין שאר מצות כמו תפילין וציצית הלילה נמשך עד נץ החמה. ואילו לברייתא בתרייתא קורין ק״ש של ערבית עד נץ החמה וק״ש של שחרית קורין מנץ החמה ואילך, דמעלות השחר יממא הוא לענין שאר המצות כגון תפילין וציצית, אלא דיוצאים יד״ח ק״ש של לילה אחרי עה״ש משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתה. ועיין ברשב״א (ד״ה ה״ג לעולם) שהקשה דבמשנה במגילה (כ.) מבואר להדיא דמעה״ש יממא הוא לענין שאר מצות, וצ״ע דלפי תוס׳ בברייתא קמייתא מבואר דמנץ החמה יממא הוא לגבי שאר מצות. והנה ז״ל המשנה במגילה (דף כ.) אין קורין את המגילה ולא מלין ולא טובלין ולא מזין וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר עכ״ל. וברש״י (ד״ה וכולן שעשו) פירש וז״ל דמעלות השחר יממא הוא אבל לפי שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה עכ״ל. לרש״י יש דין לכתחילה לעשות מצות אלו מהנץ החמה ואילך, ודין דרבנן הוא - גזירה שמא יעשה מצות אלו בלילה לפני עה״ש ולא יצא יד״ח. ולפי״ז יש לדקדק בלשון המשנה דלכאורה הו״ל למימר שמצותן מעלות השחר אלא דכדי לקיים המצוה לכתחילה ימתין עד הנץ החמה.
והנה עיין בתוס׳ (מס׳ יומא דף לז: ד״ה אמר) וז״ל ור״ת פירש דזמן ק״ש הוי אחר הנץ החמה וכו׳ ועוד הביא ראייה מפרק שני דמגילה וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר אלמא דבר שזמנו ביום מצותו אחר הנץ עכ״ל. ומבואר מדבריהם דר״ת פירש דהדין שבמשנה להמתין בשאר המצות עד הנץ החמה דין דאורייתא הוא, שהרי הוכיח מהך משנה שזמן ק״ש דהוי דין מה״ת חל מהנץ החמה, ואם הדין לעשות שאר מצות אחרי הנץ החמה הוא רק דין מדרבנן מחמת גזירה דחיישינן דיקדים לעשותן בלילה (כשיטת רש״י שם), אין ראייה כלל שזמן ק״ש מה״ת מתחיל בנץ. אמנם שיטת ר״ת צ״ב דבמשנה איתא דכולן שעשו משעלה עמוד השחר יצא, ומבואר דמעלות השחר הוי יום וא״כ צ״ע למה מדאורייתא חייב להמתין לכתחילה עד הנץ החמה. ועוד צ״ע מדוע אינו יוצא ק״ש של שחרית מעה״ש מכיון דכבר הוי יום.
ונראה דיש ב׳ דינים ביום ולילה:⁠א א) חלות שם חפצא של יום שתלוי במציאות של אור וחושך, והוא נמדד מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ונלמד מהפסוק ״ויקרא אלוקים לאור יום ולחשך קרא לילה״. וכן משמע בפסוקים (נחמיה ד, ט״ו) ״ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים וכו׳ והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה״. ומבואר דבעלות השחר חל חלות שם וחפצא דיום עד צאת הכוכבים, ובצאת הכוכבים חל חלות שם וחפצא דלילה. ב) חלות דין זמן יום וזמן לילה, דחלות דין זמן יום ולילה תלוי בזריחת השמש ושקיעתה ונמדד מהנץ החמה עד שקיעת החמה. ומקורו בפסוק ״יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים״. ועיין בביאור הגר״א (או״ח סי׳ תנ״ט ס׳ ב׳) שסובר להלכה שמודדים השעות דזמני ק״ש ותפלה מהנץ החמה ודלא כשיטת המגן אברהם (או״ח סי׳ נח סק״א וס׳ רל״ג סק״ב) דזמני ק״ש ותפלה נמדדים מעה״ש, וצ״ע בשיטת הגר״א דהרי היום מתחיל מעלות השחר ואמאי ס״ל דזמני ק״ש ותפלה נמדדים מהנץ החמה. ונראה דשיטת הגר״א היא כנ״ל דיש ב׳ דיני יום: א) חלות שם וחפצא דיום, ב) חלות דין זמן היום, ולגבי שיעורים שביום מודדים מחלות זמן יום דהיינו מנץ החמהב.
ולפי״ז י״ל דר״ת מפרש את המשנה במגילה הנ״ל הקובעת שאע״פ שמעלות השחר חל חלות שם יום מ״מ לכתחילה דבר שמצותו ביום אינו נעשה אלא אחרי הנץ החמה משום דבנץ החמה חל דין נוסף דאורייתא דחל בנה״ח חלות שם זמן יום. ולפי ר״ת יש דין דאורייתא לכתחילה להמתין עד לנץ החמה לעשות מצוות משום דאז הוי יום גמור, דבנה״ח כבר חלו ב׳ דיני יום - חלות שם יום, וחלות דין זמן דיום. ובדיעבד אם עשה דבר שמצותו ביום מעמוד השחר ואילך יצא מכיון דבעלות השחר חל חלות שם וחפצא דיום. אמנם לר״ת ק״ש של שחרית חלוקה משאר המצות שמצותן ביום, דלגבי ק״ש אינו יוצא כלל עד לאחר הנץ החמה, דלצאת יד״ח ק״ש בעינן שיחול חלות שם חפצא דיום וגם חלות דין זמן יום. ולפי״ז מיושב הדקדוק בלשון המשנה במגילה דקתני דמצותן מהנץ החמה משום דעיקר דינם לעשותן בזמן דהוי יום גמור, דהוי גם חלות שם יום וגם חלות דין זמן יום והוא מנץ החמה ואילך, ובדיעבד יצא מעמוד השחר מכיון דמעלות השחר חל חלות שם וחפצא דיום.
ולפי״ז יש ליישב דברי התוס׳ בסוגיין, דמש״כ דלענין שאר מצוות לעולם הוי לילה מעה״ש עד הנץ היינו דמעיקר הדין לכתחילה מדאורייתא צריך להמתין בשאר מצות כמו תפילין וציצית עד הנץ דהוי אז יום גמור, דאזי חלים ב׳ דיני יום: א) חלות שם וחפצא דיום שחל מעה״ש, ב) חלות דין זמן יום שחל מהנץ החמה ואילך. ואחרי עלות השחר עדיין הוי לילה לגבי דין זמן יום. ולשיטת התוס׳ אליבא דהברייתא קמייתא ק״ש של שחרית אינו תלוי בחלות דין זמן יום אלא רק בחלות שם חפצא דיום בלבד, ומשעלה עמוד השחר יוצא יד״ח ק״ש דיממא משום דכבר חל חלות שם יום. ואילו לפי הברייתא השנייה אין יוצאים יד״ח ק״ש של שחרית עד לאחר הנץ החמה משום דכדי לצאת יד״ח ק״ש של שחרית בעינן חלות דין זמן יוםג.
והנה לגבי ק״ש של שחרית פסק ר״ת (עיין בתוס׳ מס׳ יומא דף לז: ד״ה אמר) שזמנה מנץ החמה ואילך וכברייתא השנייה בשם ר״ע. וסברתו היא כמו שביארנו דלגבי ק״ש של יום בעינן יום גמור - דהיינו חלות שם יום וחלות דין זמן יום. אמנם שיטת הר״י (ע״ש בתוס׳ הנ״ל) היא דיוצאים יד״ח ק״ש של שחרית משעלה עמוד השחר דס״ל דזמן ק״ש תלוי בחלות שם יום בלבד.
והנה לגבי תחילת זמן ק״ש של ערבית נחלקו ג״כ הר״ת והר״י (עיין בתוס׳ בריש מסכתין דף ב׳ ד״ה מאימתי). דלר״ת יוצאים ק״ש דערבית מפלג המנחה ואילך ומשום דקיי״ל כר׳ יהודה דזמן המנחה היא עד פלג המנחה ומיד כשנגמר זמן מנחה מתחיל זמן ערבית. ולשיטת הר״י יוצאים יד״ח ק״ש של ערבית סמוך לשקיעת החמה וכשיטת התנאים שזמן ק״ש משעה שקידש היום ומשעה שבני אדם נכנסים להסב. ושיטתם צ״ע, דאיך יוצאים יד״ח ק״ש של ערבית קודם צאת הכוכבים, והרי לא חל עדיין חלות שם לילה, דחלות שם יום ולילה נמדד מעלות עד צאת הכוכבים, וחלות שם חפצא דלילה חל בצאה״כ. ואף בנוגע לחלות דין זמן יום שנמדד מנץ עד שקיעה הרי עדיין הוי זמן יום, וא״כ צ״ע לר״ת ולר״י איך יוצאים יד״ח ק״ש של ערבית מפלג המנחה ואילך.
והנה מצינו בפוסקים שלגבי כמה מצות יוצאים יד״ח מפלג המנחה ואילך. עיין בשו״ע (או״ח סי׳ רסז סעיף ב׳) בדין תוספת שבת, וכן לגבי מקרא מגילה (סי׳ תרצב ס״ב), וספירת העומר (בלבוש סי׳ תפ״ט), והדלקת נרות חנוכה (או״ח סי׳ תרע״ב סעיף א׳), וצ״ע מדוע יוצאים יד״ח מפלג המנחה ואילך והא לא הוי לילה ואיך מברכים אשקב״ו והא לא הגיע עדיין זמן החיוב. ונראה דלכמה דינים פלג המנחה נחשב כסוף היום. והראייה דבבית המקדש התחיל היום מזמן תרומת הדשן, וכדמוכח בזבחים (דף כ.) דברחץ ידיו לתרומת הדשן אין הידים נפסלים בלינה וחשיב כתחילת היום הבא, והוי יום עד פלג המנחה אליבא דר״י שסובר שאין זורקין דם התמיד של בין הערביים אחרי פלג המנחה. ונראה דפלג המנחה אינו דין בעלמא בזמן תפלה בלבד אלא דהוי חלות דין סוף היום שעבר ותחילת היום הבא במקדש ובכמה מצוות. אמנם אע״פ שבפלג המנחה חשיב סוף היום שעבר וכתחילת היום הבא מ״מ חלות שם לילה אינו חל עד צאת הכוכבים. ונראה דנהי דהמחייב דק״ש של ערבית תלוי בלילה בשקיעת החמה וצאה״כ, מ״מ לר״ת חל חלות קיום ק״ש של ערבית מפלג המנחה ואילך מכיון דהוי כתחילת יום הבא. וכן י״ל לגבי הדלקת נ״ח ומקרא מגילה וספירת העומר וקידוש בע״ש, דאע״פ שהמחייב וחלות החיוב דמצוות אלו הוי חלות שם לילה שחל בצאת הכוכבים, מ״מ חל קיום מצוה מפלג המנחה ואילך ומשום דעכ״פ הוי סוף היום שעבר ותחילת היום הבא.
וראייה ליסוד הנ״ל מתבאר מדברי הרמב״ם (פ״ג מהל׳ תפלה ה״ו) וז״ל תפלת הערב אע״פ שאינה חובה המתפלל אותה יש לו להתפלל מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר עכ״ל, ובה״ז (שם) כתב וז״ל המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וחוזר ומתפלל אותה בזמנה וכו׳ ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע השמש וכן מתפלל ערבית של מוצ״ש בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה וכו׳ עכ״ל. ודבריו צ״ב דבה״ו פסק שתפלת ערבית זמנה מתחילת הלילה, ואיך פסק בה״ז דיוצא יד״ח כשמתפלל קודם השקיעה. ונראה דע״כ הרמב״ם מחלק בין המחייב של תפלה לקיום התפלה, דבנוגע לחיוב והמחייב של תפלת ערבית, זמנה חל מתחילת הלילה. אמנם לגבי חלות דין קיום תפלת ערבית חל קיום תפלה מפלג המנחה ואילך. ובדומה לזה י״ל בסברת ר״ת, דאע״פ דהמחייב דק״ש הוי לילה מ״מ קיום ק״ש חל מפלג המנחה ואילך. ונמצא דלר״ת המחייב של ק״ש דערבית ושחרית הוי חלות דין זמן לילה וזמן יום ולכן החיוב לקרוא ק״ש דערבית מתחיל מתחילת הלילה דהיינו משקיעת החמה וחלות חיוב זמן ק״ש דיום חל בנץ החמה דהוי זמן יום. ומ״מ קיום ק״ש דערבית חל מפלג המנחה משום דהוי חלות שם תחילת היום הבא. משא״כ בק״ש של שחרית דזמנה דוקא מנץ החמה וליכא קיום ק״ש קודם זמן המחייב.
ומאידך שיטת הר״י היא דהמחייב של ק״ש תלוי בחלות שם יום ולילה, וע״כ לשיטתו זמן ק״ש של שחרית מתחיל מעלות השחר ונגמר בצאת הכוכבים. דחלות שם יום הוי מעלות השחר עד צאת הכוכבים דדין חלות שם יום תלוי במציאות של אור וחושך - ונלמד מקרא ״ויקרא אלוקים לאור יום ולחשך קרא לילה״. וחלות החיוב דק״ש של ערבית חל מצאה״כ דתלוי בחלות שם לילה. ומ״מ סובר הר״י דבסמוך לשקיעת החמה חל קיום ק״ש של ערבית אע״פ דליכא חיוב עד צאת הכוכביםד.
ב) שיטת הרי״ף
הרי״ף פסק כשני הברייתות בשעת הדחק. וסובר דיצא יד״ח ק״ש של ערבית אחרי עלות השחר בשעת הדחק וכגון שהיה שיכור או חולה, אבל מי שבמזיד או בפשיעה המתין מלקרוא ק״ש עד לאחר עלות השחר לא יצא יד״ח. ופסק נמי דיוצאים יד״ח ק״ש של יום אחר עלות השחר בשעת הדחק וכגון שיוצא לדרך. ושיטתו צ״ב דמשמע דלגבי תחילת זמן ק״ש של ערבית זמנה חל מצאת הכוכבים דהיינו בחלות שם לילה ומ״מ ס״ל דסוף זמנה בנץ החמה דהיינו בחלות דין זמן יום. ועוד צ״ב דסובר דיוצא יד״ח ק״ש של שחרית בשעת הדחק מעלות השחר דהיינו בחלות שם יום אע״פ שג״כ יוצא בשעה זו ק״ש של ערבית.
ונראה דהרי״ף סובר דתחילת זמן ק״ש וסוף זמן ק״ש כל א׳ נידון בפני עצמו ואזלינן לחומרא בדיניהם ואע״פ שיכול לצאת מזה קולא. ולפיכך סובר דלגבי תחילת זמן ק״ש של ערבית אזלינן לחומרא וזמנה מתחיל מצאת הכוכבים דתלוי בחלות שם לילה. ולגבי סוף זמן ק״ש של ערבית נמי אזלינן לחומרא וע״כ זמנה עד נץ החמה, ויוצא דסוף הזמן תלוי בחלות דין זמן יום. אמנם בנוגע לתחילת זמן ק״ש של שחרית זמנה מתחיל מעלות השחר דהיינו בחלות שם יום, דכיון דתחילת זמן ק״ש של ערבית תלוי בחלות שם לילה ממילא הוא הדין נמי דתחילת זמן ק״ש של שחרית תלוי בחלות שם יום. ונראה להוסיף דלשיטת הרי״ף קובעים תחילה הזמן של ק״ש בערבית דהוא בצאה״כ וממילא נקבע תחילת זמן ק״ש של שחרית בעה״ש דתרוויהו תלויים בחלות שם לילה וחלות שם יום. ומשום דסובר כשיטת הרמב״ם (בכותרת ריש הלכות קריאת שמע) וז״ל מצוה עשה אחת והיא לקרות ק״ש פעמיים ביום עכ״ל, ומכיון דהוי מצוה עשה אחת לקרות פעמיים ביום ונקבע תחילת זמן ק״ש דערבית בחלות שם וחפצא דלילה - דהיינו בצאת הכוכבים, ממילא נקבע נמי שתחילת זמן ק״ש של שחרית הוא בעלות השחר דהיינו בחלות שם וחפצא דיום.
אמנם עדיין צריך ביאור דאי נימא דלרי״ף סוף זמן ק״ש של ערבית תלוי בנץ החמה ומשום דאזלינן לחומרא, א״כ אמאי אינו יוצא יד״ח בהמתין מלקרוא ק״ש במזיד עד לאחר עלות השחר, ומדוע סובר הרי״ף דרק אם היה שכור או חולה קורא ק״ש של ערבית לאחר עלות השחר ויוצא יד״ח. וכן צ״ע בדברי הרמב״ם (פ״א מהל׳ ק״ש ה״י) וז״ל הקורא ק״ש של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה לא יצא ידי חובתו אלא אם כן היה אנוס כגון שכור או חולה וכיוצא בהן עכ״ל. וצ״ע בגדר הך דינא דהיכן מצינו דלגבי מי שהיה אנוס חל זמן המצוה ואילו למי שהמתין במזיד זמן המצוה עבר.
ונראה דהרי״ף והרמב״ם ס״ל דתחילת זמן ק״ש וסוף זמן ק״ש תלוי בחלות שם לילה ויום, דהיינו בעלות השחר וצאה״כ. ובעלות השחר עבר זמן ק״ש של לילה משום דחל חלות שם וחפצא דיום ומשו״ה חל זמן ק״ש של יום מעה״ש. אך כל זה בנוגע לחיוב ק״ש. ומ״מ הרמב״ם והרי״ף סוברים דחל קיום ק״ש של ערבית מדין תשלומין בזמן שבין עלות השחר לנץ החמהה. ומשו״ה רק מי שהיה אנוס יכול לקרות ק״ש של ערבית אחרי עלות השחר ולצאת יד״ח, דחל אז קיום ק״ש מדין תשלומין ואין תשלומין למי שביטל את המצוה במזיד. ונראה להוסיף עוד בביאור שיטתם עפ״י מה שביארנו למעלה בשיטת ר״ת, דחלוק זמן המחייב דק״ש מזמן הקיום דק״ש. ולר״ת אע״פ שחיוב ק״ש אינו חל אלא בלילה בצאת הכוכבים, מ״מ קיום ק״ש חל מפלג המנחה. וכמו כן לשיטת הרי״ף והרמב״ם זמן החיוב דק״ש של ערבית הוא רק עד עלות השחר אך קיום ק״ש דערבית חל עד נץ החמה מדין תשלומיןו.
ובדומה לזה יתכן לבאר את שיטת הרמב״ם לענין תפלת מנחה, דפסק (בפ״ג מהל׳ תפלה ה״ד) וז״ל הא למדת שזמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה עד תשעה ומחצה וזמן מנחה קטנה מתשע ומחצה עד שנשאר מן היום שעה ורביע ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה עכ״ל. ודבריו צ״ב דמשמע דפסק כר׳ יהודה דזמן מנחה עד פלג המנחה וכמש״כ ״וזמן מנחה קטנה מתשע ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע״, ולפי״ז צ״ע במש״כ ״ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה״, דמשמע דפסק כרבנן דתפלת מנחה עד הערב. ונראה דהרמב״ם פסק כשיטת ר׳ יהודה דתפלת מנחה עד פלג המנחה בנוגע לזמן המחייב, ומש״כ ויש לו להתפלל עד שקיעת החמה היינו דאף לר״י חל קיום תפלה אחר שנגמר זמן החיוב. ונראה דלר״י קיום תפלת מנחה אחרי פלג הוי קיום תפלה שלא בזמנה ואינה חלה מדין תשלומין. דהנה עיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ תפלה ה״א) וז״ל תפלת השחר מצותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה וזמנה עד סוף שעה רביעית שהוא שליש היום ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע עד חצות היום יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה שכשם שמצות תפלה מה״ת כך מצוה מדבריהם להתפלל אותה בזמנה שתיקנו לה חכמים ונביאים עכ״ל. ועיין ברמב״ם (פ״ג הל׳ תפלה ה״ח וה״ט) וז״ל כל מי שעבר עליו זמן תפלה ולא התפלל במזיד אין לו תקנה ואינו משלם, בשוגג או שהיה אנוס או טרוד משלם אותה תפלה בזמן תפלה הסמוכה לה וכו׳ כיצד טעה ולא התפלל שחרית עד שעבר חצי היום יתפלל מנחה שתיים עכ״ל, ומבואר מדברי הרמב״ם דיש ג׳ זמני תפלה: א) תפלה בזמנה, ב) תפלה שלא בזמנה דחלה מדין רחמים ומשום דכל אימת דבעי מצלי (עיין בגמ׳ לקמן כו א), ג) תפלת תשלומין. ונראה לומר דלשיטת הרמב״ם המתפלל תפלת מנחה עד פלג המנחה מקיים קיום תפלת מנחה בזמנה, ומפלג עד שקיעת החמה מקיים תפלת מנחה שלא בזמנה, ודומה למי שמתפלל שחרית בין שעה ד׳ לחצות (עיין ברמב״ם פ״ג ה״א מהל׳ תפלה) דמקיים תפלת שחרית שלא בזמנה, ואחרי שקיעת החמה יכול להתפלל מנחה בתורת תפלת תשלומין וכמו שמתפלל תשלומין לשחרית אחר חצותז.
שיטת בעה״מ
הבעה״מ חולק על הרי״ף וסובר דב׳ הברייתות חלוקות אהדדי, ופסק כברייתא בתרייתא דקורין ק״ש של לילה עד הנץ החמה, וקורין ק״ש של יום מהנץ החמה ואילך. ולשיטת הבעה״מ אף מי שביטל ק״ש במזיד קורא ק״ש דערבית אחרי עלות השחר עד הנץ החמה. ונראה דהבעה״מ סובר דתחילת זמן ק״ש של ערבית חל בצאת הכוכבים דתלוי בחלות שם חפצא דלילה. אמנם סוף זמן ק״ש של ערבית הוא בנץ החמה דאז חל חלות שם זמן היום, ושפיר קורין ק״ש של ערבית אחרי עה״ש עד נץ החמה דעדיין הוי חלות שם זמן לילה. דלשיטת הבעה״מ קביעת תחילת זמן ק״ש של ערבית הוא בצאה״כ, ומשום דחל בצאה״כ חפצא דלילה, ואילו קביעת סוף זמן ק״ש של ערבית חל בנץ החמה דאזי חל דין זמן היום, דס״ל דקביעת תחילת זמן ק״ש וקביעת סוף זמן ק״ש שתי שאלות נפרדות הן ושני דינים הן.
בענין זמן חצות במצוות פסח
תוס׳ ד״ה ר׳ אלעזר בן עזריה וכו׳. וז״ל וא״ת היכי מצי למימר ראב״ע עד חצות והכתיב לא תותירו ממנו עד בקר דמשמע מיהא עד בקר מיהא מצי לאכלו וי״ל דמצי למימר דה״ק לא תעשו דבר שיבוא לידי נותר עד הבקר שאם לא יהא נאכל עד חצות לא תוכל לאוכלו ולא לשורפו בלילה וכו׳ ואם כן ישאר עד הבוקר עכ״ל. ומבואר מדברי התוס׳ דלראב״ע אסור לאכול הפסח אחר חצות אבל אינו נעשה נותר עד הבקר, דמגזה״כ דלא תותירו ממנו עד בקר נלמד דחלות שם נותר חל על הפסח בעלות השחר. אמנם עיין בגמ׳ בפסחים (דף קכ:) דמוקמינן את המשנה דהפסח אחר חצות מטמא את הידים אליבא דראב״ע דפסח אינו נאכל אלא עד חצות. וז״ל אלמא מחצות ה״ל נותר מאן תנא אמר ר׳ יוסף ראב״ע הוא וכו׳ עכ״ל. וכתב הרשב״ם שם (ד״ה ראב״ע הוא) וז״ל דנפקא ליה מקרא דאכילת פסח עד חצות ומחצות הוי נותר והאי דכתיב לא תותירו ממנו עד בקר לשריפה אתא דעד בקר לאו בר שריפה הוא וכו׳ אבל כר״ע לא מיתוקמא דלדידיה לא ה״ל נותר עד הבקר ולא מטמא הידים אלא מבקר ואילך וכו׳ עכ״ל, ומבואר מדברי הרשב״ם דסובר דלראב״ע דין נותר חל בחצות ולכן פסח אחר חצות מטמא את הידים ודלא כתוס׳ דידן. ויש לעיין לשיטת תוס׳ דליכא חלות פסול נותר עד הבקר איך יפרשו הגמ׳ הנ״ל בפסחים.
והנה עיין בתוספתא בפסחים (פ״ה ה״י) וז״ל פסח אין נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואין חייבין עליו משום נותר ואין מחשבה פוסלת בו משום פיגול עד שיעלה עמוד השחר עכ״ל. ויש לעיין אליבא דמאן אזלא הך תוספתא, דמרישא משמע דקאי לפי שיטת ראב״ע דפסח אינו נאכל אלא עד חצות, אלא דלפי״ז צ״ע דלכאורה מחצות ואילך ליהוי נותר ויהא בה מחשבת פיגול, ומשמע מהסיפא דאין חייבים משום נותר ופיגול עד עמוד השחר דהתוספתא קאי אליבא דר״ע, וצ״ע. ועיין באור זרוע שהקשה (סי׳ רל״א) וז״ל וקשיא לי דשלהי ערבי פסחים דייק דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות מדקתני במתניתין הפסח אחר חצות מטמא את הידים אלמא מחצות הויא נותר ובתוספתא דפסחים תניא הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואין חייבים עליו משום נותר ואין מחשבה פוסלת בו משום פיגול עד שיעלה עמוד השחר אלמא הא בהא לא תליא עכ״ל, ומבואר דהאור זרוע פירש דהתוספתא קאי אליבא דראב״ע ומשו״ה מקשה דסותרת הסוגיא בפסחים, וצ״ע בביאור התוספתא.
ונראה לומר דלראב״ע הא דפסח אינו נאכל אלא עד חצות אינו דין בדיני הקרבן מחמת חלות שם קודש דאית ביה, דאין חצות דין בזמן אכילת הקרבן. אלא דין חצות הוי דין בקיום המצוה של אכילת פסח שנלמד מקרא ד״ואכלו את הבשר בלילה הזה״ דזמן קיום מצות אכילת פסח עד חצות. וראייה לזה מהגמ׳ בפסחים (דף קכ:) דאמר רבא אכל מצה בזה״ז אחר חצות לראב״ע לא יצא ידי חובתו משום דאיתקש לפסח. והנה אי נימא שדין חצות לראב״ע הוי דין בעיקר שם קודש דקרבן פסח, דמדיני הקרבן וחלות קדושתו אינו נאכל אלא עד חצות, איך אפשר למיליף מיניה דין חצות לגבי מצה ומרור שאין בם חלות קדושה ודין קרבן כלל. ומוכח דבאמת לראב״ע דין חצות הוי דין בקיום מצות אכילת פסח ולא בשם קודש וחלות קרבן שבו, ומשו״ה שפיר ילפינן מיניה למצות אכילת מצה ומרור דזמנם עד חצות.
ונראה להוסיף ביאור בזה עפי״ד הגר״ח זצ״ל שייסד דבפסח יש ב׳ דיני אכילה: א) מצות אכילת פסח מקרא דואכלו את הבשר בלילה הזה, ב) מצות אכילה מדין אכילת קדשים קלים וככל קדשים קלים בעלמא דהוי מצוה מחמת דאית בהו שם קודש. ונלמד מצוה זו מקרא ואכלת לפני ה׳ אלוקיך מעשר דגנך וגו׳ ובכורות בקרך וגו׳, דנתרבו כל קדשים קלים למצות אכילת קדשים. ולגבי מצות אכילת קדשים לא גרע קרבן פסח משאר הקרבנותח.
ולפי״ז יש ליישב את התוספתא בפסחים הנ״ל (פ״ה ה״י) דקאי באמת אליבא דראב״ע שסובר דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות, ומ״מ אין דין נותר ופסול פיגול חלין אלא עד עמוד השחר, ומשום דלראב״ע דין חצות אינו דין מדיני קודש והקרבן אלא דין הוא במצות אכילת בשר פסח, וחלות פסול נותר ופיגול תלויים בחלות שם קודש דבקרבן ובמצות אכילת קדשים, ומכיון דמדיני הקרבן וחלות שם קודש פסח נאכל עד הבקר אף לראב״ע, משו״ה ליכא חלות פסול של נותר ופיגול בפסח עד עה״ש.
ולפי״ז מיושבת שיטת התוס׳ דס״ל דלראב״ע אע״פ שאין אוכלים הפסח אחר חצות מ״מ חלות שם נותר לא חל בו אלא עד הבקר. ונראה דתוס׳ יפרשו את הסוגיא בפסחים (דף קכ:) דפסח לאחר חצות מטמא הידים אליבא דראב״ע, דמשעבר זמן אכילת פסח גזרו בו טומאת ידים ואע״פ שאין בו חלות שם נותר. והא דאמרינן בגמרא (שם) דהוי נותר בחצות לאו דוקא הוא, אלא ר״ל דדינו כנותר לגבי טומאת ידים.
אלא דלפי״ז יש לעיין מדוע אסור לאכול הפסח אחר חצות וקי״ל דמטמא את הידים, דנהי דמצות אכילת פסח אינה אלא עד חצות מ״מ לכאורה חל בה עדיין מצות אכילת קדשים עד הבקר. ונראה דיש דין מסוים בפסח שאינו נאכל אלא בתורת מצות אכילת פסח, דילפינן מגזה״כ דואכלו את הבשר בלילה ולא ביום שאין פסח נאכל בתורת אכילת קדשים בעלמא אלא רק בתורת קיום מצות ואכלו את הבשר בלילה הזה, ולכן אסור לאוכלו לראב״ע אחר חצות. וראייה לכך דאם קרבן פסח נאכל בתורת מצות אכילת קדשים כקק״ל דעלמא אזי היה יכול להאכל אף ביום י״ד משנזרק הדם. דמצד דין קדש שבו משנזרק הדם הריהו ראוי לאכילה. ועל כרחך דמגזה״כ ד״ואכלו את הבשר בלילה הזה״ - בלילה ולא ביום, נלמד שקרבן פסח אינו נאכל בתורת קיום מצות אכילת קדשים בעלמא ואינו נאכל אלא בתורת מצות אכילת פסח. ועיין ברמב״ן (בסה״מ מ״ע י״ב ששכח הרב למנות) שהקשה על הרמב״ם מדוע השמיט את מצות העשה שאסור לאכול קרבן פסח ביום שחיטתו. ונראה דהרמב״ם סובר שמקרא דבלילה ולא ביום לא נלמד איסור מסוים לאכול פסח ביום, אלא דהוי גזה״כ שפסח אינו נאכל אלא בתורת קיום מצות אכילה בשר פסח, והאוכל פסח ביום שחיטתו וכן האוכל קרבן פסח אחר חצות עובר באיסור זה, ומשו״ה לא מנה הרמב״ם האיסור לאכול הפסח ביום שחיטתו כמצוה בפני עצמה משום דנכללת בדיני אכילת קרבן פסח.
והנה בתורת כהנים (ויקרא דבורא דנדבה פרשתא י״ד) נחלקו בן עזאי ות״ק בדין שלמים הבאים מחמת פסח (מותר הפסח) דלת״ק נאכלים ליום ולילה, ולבן עזאי אינם נאכלים אלא בלילה, ואינם נאכלים אלא צלי, אמנם הויין כשלמים דטעונים סמיכה ותנופת חזה ושוק. וצ״ע לבן עזאי מ״ש דין חצות מהאיסור לאכול פסח מבושל, ומדוע ס״ל דמותר פסח נאכל דוקא צלי אבל עכ״ז נאכל כל הלילה ואין זמן אכילתו עד חצות כפסח. ומוכח כנ״ל דיסוד הדין דראב״ע דזמן אכילת פסח עד חצות אינו דין בשם קודש דקרבן פסח, אלא הוי דין במצות אכילת בשר פסח, וע״כ אינו נוהג במותר הפסח דלית ביה קיום מצות אכילת בשר הפסח, ומשו״ה נאכל כל הלילה. משא״כ דין צלי דהוי דין מדיני חלות שם קודש שבקרבן ומשו״ה חל דין צלי גם במותר הפסח.
ומאידך נראה דלשיטת הרשב״ם (בפסחים קכ ב) דס״ל דחל פסול נותר בפסח אחר חצות לראב״ע, היינו משום דסובר דלראב״ע דין חצות חל מדיני קדושת הקרבן דמחמת שם קודש דאית בפסח זמנו הוי עד חצות. ולכן לאחר חצות דעבר זמן אכילתו מחמת דין קרבן שבו חל ביה חלות שם נותר. אלא דלפי״ז צ״ע למה אינו חל דין חצות במותר הפסח.
ונראה לתרץ ע״פ דברי הרמב״ם (פ״ד ה״ז מהל׳ קרבן פסח) שכתב וז״ל פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת הפסח הרי הם כשלמים לכל דבר טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק מה שאין כן בפסח עכ״ל. ומשמע דסובר דשלמים הבאים מחמת הפסח נאכלים לשני ימים ולילה אחד כדין שלמים דעלמא, ודלא כשיטת תוס׳ (זבחים דף ט. ד״ה שלמים) דס״ל דנאכלים ליום ולילה. ונראה דנחלקו תוס׳ והרמב״ם אם חל חלות שם פסח ודין אכילה עד חצות ע״י הקדשו והפרשתו לשם פסח, או ע״י הקרבתו לשם פסח. דלפי התוס׳ דין אכילה חל מחמת הקדשו, וע״כ מותר הפסח שהוקדש לפסח אינו נאכל לב׳ ימים ולילה אחת אלא ליום ולילה כפסח. משא״כ לרמב״ם דין אכילתו בתורת פסח חל מחמת הקרבתו לשם פסח, וע״כ מותר הפסח שלא קרב בתורת פסח דינו כשלמים דעלמא ונאכל לב׳ ימים ולילה אחת. ונראה לפי״ז דהרשב״ם סובר כשיטת הרמב״ם דדין אכילת פסח עד חצות חל מחמת הקרבתו לשם פסח ולא מחמת הקדשו לשם פסח, ולפיכך בשלמים הבאים מחמת הפסח (מותר הפסח) לא חל דין אכילה עד חצות שהרי לא הקריבם לשם פסח אלא לשם שלמיםט.
ב.
סיפור יציאת מצרים אחרי חצות
עיין בתוס׳ במגילה (דף כא. ד״ה לאתויי) שדנו אם הלכה כראב״ע או כר״ע, ונקטו דהלכה כראב״ע. ולכן כתבו שצריך ליזהר לאכול מצה בזה״ז קודם חצות דהוי מדאורייתא. אמנם באמירת הלל שאינו אלא מצוה מדרבנן אין להחמיר לקרותו עד חצות. ועיין במכילתא (פ׳ בא פרשה יז) דדריש ״בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך״. ומבואר דמצות סיפור יציאת מצרים חלה בלילה בזמן שחלין מצוות אכילת מצה ומרור, ולא בערב הפסח. ובמנחת חינוך (מצוה כ״א) נסתפק אם מצות סיפור יצ״מ חלה אחר חצות. ותלה המנחת חינוך את שאלה זו במחלוקת שבין ר״ע וראב״ע. דלר״ע יוצא מצות סיפור יצ״מ כל הלילה, ולראב״ע אינו יוצא אחר חצות. ולכאורה דין זה תלוי בגדר הדין דבשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, אם הוי מיעוט רק לגבי המחייב דסיפור יצ״מ, דאינו מתחייב במצות סיפור קודם לליל ט״ו, ומ״מ חלות החיוב הוא כל הלילה ויוצא יד״ח כל הלילה. או דילמא דגדר הדין הוא דמקיים מצות סיפור יציאת מצרים רק בשעת קיום מצוות אכילת מצה ומרור בפועל, ולאחר חצות לראב״ע דליכא קיום מצות אכילת פסח ומצה ליכא נמי קיום סיפור יצ״מ.
ועיין בר״ן (פרק ערבי פסחים דף כז: בדפי הרי״ף ד״ה גרסינן) שכתב בשם התוספות שצריך להחמיר לקרות הלל עד חצות, וכן פסק הרמ״א (בסי׳ תע״ז סעיף א׳). אולם הר״ן כתב דיש מקילין שאין צריך לקרות הלל עד חצות דסתמא כר״ע אלים טפי. ומבואר מדברי תוס׳ והר״ן דס״ל דלראב״ע זמן קיום מצות סיפור יציאת מצרים מדאורייתא הוא עד חצות, ונחלקו התוס׳ והיש מקילין רק אם הלל הוי חלק ממצות סיפור יצ״מ מה״ת וצריך להחמיר ולקרותו עד חצות, או דהלל הוי רק קיום מדרבנן דמצות סיפור יצ״מ, ואין צריך לקרותו עד חצות מכיון דיש ספק אם הלכה כראב״ע או כר״ע, וספק דרבנן לקולא.
והנה בהגדה של פסח נאמר ״מעשה בר׳ אליעזר ור׳ יהושע וראב״ע ור״ע ור״ט שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק״ש של שחרית״. וצ״ע מדוע ראב״ע סיפר ביצ״מ כל הלילה, דהרי לשיטתו דליכא מצות אכילת פסח מצה ומרור אחרי חצות לכאורה ליכא נמי קיום מצות סיפור יצ״מ אחרי חצות. ובמכילתא (פרשת בא סוף פרשה י״ח) איתא: ״ר׳ אליעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות הפסח עד חצות שנאמר מה העדות״. וצ״ע כנ״ל מדוע אף ר״א היה עוסק בסיפור יצ״מ כל הלילה.
ונראה לתרץ דיש ב׳ דינים במצות סיפור יצ״מ: א) קיום סיפור יצ״מ ע״י לימוד הלכות פסח וכמבואר בתוספתא בפסחים (פ״י ה״ח) וז״ל חייב אדם לעסוק בהלכות פסח כל הלילה עכ״ל. וזה מבואר בהגדה בתשובה לבן החכם ״ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן״, ועיין בהגדה של פסח להגר״א דגריס ״עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן״, כלומר שצריך ללמוד עם בנו החכם כל מס׳ פסחים עד המשנה דאין מפטירין אחר פסח אפיקומן. ומקור לחיוב זה נלמד בתורה בתשובה לשאלת בן החכם ״מה העדות החוקים והמשפטים וכו׳⁠ ⁠״, והתשובה היא ״עבדים היינו לפרעה במצרים וגו׳⁠ ⁠״ ויצוינו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה, ב) קיום סיפור יציאת מצרים דהיינו לספר את מה שאירע ביצ״מ. ונראה דלראב״ע ור״א יש חילוק בין ב׳ דינים אלו, דמצד מצות סיפור ע״י לימוד הלכות פסח מצותה היא רק עד חצות משום דתלוי בזמן קיום מצות אכילת פסח, מצה ומרור (וכדרשת המכילתא שנא׳ ״מה העדות״). אמנם קיום מצות סיפור יצ״מ ע״י סיפור המעשים שאירעו אף לר״א וראב״ע חלה כל הלילה. ומצד מצות סיפור המעשה דיצ״מ עסקו בסיפור יצ״מ אפילו אחר חצות. ונראה דהתוספתא דפסק שחייב לעסוק בהלכות פסח כל הלילה אזיל אליבא דר״ע דס״ל דפסח נאכל כל הלילה, ואילו המכילתא קאי אליבא דראב״ע שסובר דפסח אינו נאכל אלא עד חצות.
ג.
אכילת סעודה אחרי חצות
עיין בשו״ת אבני נזר (או״ח סי׳ שפ״א) שהעלה עצה לגבי אכילת סעודתו בליל פסח אחר חצות, דהיינו שיאכל כזית מצה לפני חצות ויתנה דאי קיי״ל כראב״ע להוי כזית זה האפיקומן, וימתין עד לאחר חצות ואז ימשיך ויאכל שאר סעודתו, ובסוף סעודתו יאכל עוד כזית אפיקומן שני ויתנה תנאי דאי קיי״ל כר״ע להוי הך כזית האחרון אפיקומן. וממ״נ יהא טעם מצה בפיו בזמן קיום המצוה. דסובר האבני נזר דלראב״ע בעינן טעם מצה בפיו רק בחצות, ומותר לאכול שאר דברים אחרי חצות, ולר״ע בעינן שיהא טעם מצה בפיו בסוף הלילה דזמן מצות אכילת מצה כל הלילה.
והנה נחלקו הראשונים בגדר הדין דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כדי שיהא טעם מצה בפיו, דהבעה״מ כתב (דף כו: בדפי הרי״ף) וז״ל כי מפני דוחק המקום היו צריכים לזוז ממקומן אחר אכילתן מיד ועולין לגגותיהם לומר את ההלל לפיכך חששו חכמים שלא לשכח לומר את ההלל לכך אסרו להפטיר אפיקומן שלא לשכח טעם הפסח, והנהיגו הדבר אף לאחר חורבן הבית במצה זכר למקדש דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן עכ״ל. ולכאורה לפי״ד הבעה״מ י״ל דאם עדיין לא אמר הלל אסור לאכול אף לראב״ע לאחר חצות ואינו מועיל התנאי של האבני נזר. ואף לדברי הרמב״ן (שם) דס״ל שצריך שטעם פסח יהא בסוף הסעודה ויזכור שלא לחזור ולאכול י״ל שאין לסמוך על עצת האבני נזר הנ״ל, דהרי צריך שיהא טעם מצה בסוף הסעודה ואסור לו להמשיך ולאכול סעודתו אחר חצות. אמנם נראה דשיטת הרמב״ם היא שיאכל מצה בסוף סעודתו כדי שיהא הטעם של מצות האכילה בפיו, דכתב (בפ״ח מהל׳ חמץ ומצה ה״ט) וז״ל ובזה״ז אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום כדי שיהא הפסק סעודה וכו׳ שאכילתן היא המצוה עכ״ל. ומסתבר לפי הרמב״ם שדין זה חל רק בזמן מצות אכילת מצה, ולראב״ע א״כ יהיה מותר לאכול אחר חצות. אמנם צע״ק דמלשון הרמב״ם נמי משמע כרמב״ן דמצריך אכילת מצה בסוף הסעודה, ולפי״ז אי אפשר לעשות כעצת האבני נזר.
ד.
הגר״מ זצ״ל העיר דדברי התוס׳ בסוגיין צ״ע דממש״כ ״וי״ל דמצי למימר דהכי קאמר לא תעשו דבר שיבוא לידי נותר עד הבקר״, משמע דסוברים כשיטת האור זרוע דאף לראב״ע דאין פסח נאכל אחר חצות חלות שם פסול נותר חל רק בבקר. אמנם מלשונם בסוף הדיבור ״ולא לשרפו בלילה כדקא אמרינן ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה״ משמע דחל דין נותר בחצות אלא דאי אפשר לשורפו, וצ״ע.
ע״כ ענין זמן חצות במצוות פסח
א. ע׳ לעיל בשיעורים דף ב׳ ברבינו יונה ד״ה אלא.
ב. עיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח״א בענין יום ולילה עמ׳ קכ״ד - קכ״ו.
ג. אך לפי״ז צ״ע בלישנא בתרא, דס״ל דמעה״ש הוי יממא, דיוצא דאפשר לעשות שאר המצוות לכתחילה מעה״ש, והרי במשנה במס׳ מגילה איתא דלכתחילה צריך להמתין ולעשות שאר המצוות אחרי נץ החמה. ויתכן דללישנא בתרא הדין שבמשנה להמתין עד הנץ הוי דין מדרבנן, ומה דאיתא בלישנא בתרא דמעה״ש הוי יממא לעשיית המצוות הוי דין מדאורייתא, ובדין לכתחילה דאורייתא פליגי הלישנא קמא ולישנא בתרא, ודו״ק.
ד. שיטתו עדיין מחוסרת ביאור. ויתכן דס״ל דהחיוב דק״ש תלוי בחלות שם וחפצא דיום ולילה, ואילו הקיום דק״ש תלוי בזמן שכיבה וזמן קימה, ודו״ק.
ה. ועיין בפני יהושע דף ט׳ ד״ה אמר וכו׳ הלכה כר״ש.
ו. ומשו״ה רק אונס או חולה יכול לקרותה אחרי עה״ש, דדין תשלומין חל רק באונס ושוגג.
ז. צ״ע דלפי״ז יוצא דלכתחילה חייב להתפלל מנחה בזמנה לפני פלג וכמו בשחרית שחייב להתפלל עד ד׳ שעות. אך מלשון הרמב״ם אינו משמע כן, דבשחרית אחרי ד׳ שעות כתב ״עבר או טעה והתפלל וכו׳⁠ ⁠״ דמשמע שיש בזה איסור וחסרון. משא״כ במנחה שכתב ״ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה״ דמשמע דמותר לכתחילה. ומשמע דס״ל לרמב״ם דעד פלג חל המחייב דתפלה בזמנה, אך הקיום דתפלת מנחה בזמנה מתקיים עד שקיעה״ח, וכדמבואר בשיעורים.
ח. ויתכן עוד דמצות אכילת בשר הפסח שנלמד מקרא דואכלו את הבשר בלילה הזה הוי חיוב דרמיא אקרקפתא דגברא וקיומו באכילת כזית מן הבשר, ואילו דין אכילת הפסח מדין אכילת קדשים קלים בעלמא הוי דין בחפצא של הקרבן שיהא נאכל וליכא דין דיאכל שיעור כזית, ועיין בבית הלוי (ח״א סימן ב׳ אות ז׳).
ט. עיין בחידושי הגר״מ והגרי״ד עניני קדשים עמ׳ ע״ב - ע״ז בדין מותר הפסח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב יוסף: לא קשיא [אינו קשה], כי שני המקורות מבטאים שתי שיטות הלכתיות שונות: הא [זה] לשיטת ר׳ אלעזר בן עזריה, והא [וזו] לשיטת ר׳ עקיבא. דתניא כן שנינו בברייתא]: על הפסוק המדבר בענין מצוות אכילת הפסח ״ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו״ (שמות יב, ח), ר׳ אלעזר בן עזריה אומר לפרש בדרך זו: נאמר כאן ״בלילה הזה״, ומפסוק זה בלבד אין אנו יודעים עד מתי נמשך ״הלילה הזה״. ואולם נאמר אותו ביטוי להלן באותו פרק בתורה: ״ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה״ וגו׳ (שם יב, יב), ועל זמנה של מכת בכורות יודעים אנו מהכתוב ״כה אמר ה׳ כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים״ וגו׳ (שם יא, ד—ה) ואם כן מה להלן בענין מכת הבכורות עד חצות כמפורש, אף כאן בציווי האכילה הכוונה היא עד חצות.
Rav Yosef said: This is not difficult as these two sources reflect two conflicting opinions. This, our mishna, is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya. While this, the baraita, is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. As it was taught in a baraita with regard to the verse discussing the mitzva to eat the Paschal lamb: “And they shall eat of the meat on that night; roasted over fire and matzot with bitter herbs shall they eat it” (Exodus 12:8); Rabbi Elazar ben Azarya says: Here it is stated: “On that night,” from which we cannot determine when night ends. The same expression is encountered later in the same chapter: “And I will pass through the land of Egypt on that night and I will strike every firstborn in the land of Egypt, from person to animal” (Exodus 12:12). We know when the firstborns were struck down based on the verse “Thus said the Lord: At about midnight, I will go out into the midst of Egypt and every firstborn in Egypt shall die” (Exodus 11:4–5). Therefore, just as in the verse below, the striking of the firstborns took place until midnight, as stated explicitly in the verse, so too in the verse here, the mitzva to eat the Paschal lamb continues until midnight.
תוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אָמַר לֵיהּ ר׳רִבִּי עֲקִיבָא: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: {שמות י״ב:י״א} ״בְּחִפָּזוֹן״, בעַד שָׁעַת חִפָּזוֹן? א״כאִם כֵּן, מַה תִּלְמוֹד לוֹמַר ״בַּלַּיְלָה״?

Rabbi Akiva said to him: Was it not already said, “Thus you shall eat it, with your loins girded, your shoes on your feet, your staffs in your hands and you will eat it in haste for it is the Paschal offering for the Lord” (Exodus 12:11)? Therefore the Paschal lamb may be eaten until the time of haste. Since the time of haste is when Israel left Egypt, and it is said, “You will not leave, every man from his house, until the morning,” then the Paschal lamb may be eaten until dawn. If that is so, why does the verse state: On that night?
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שעת חפזון – שנחפזו לצאת והיינו עמוד השחר כדכתיב לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר (שמות יב).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] ר׳ עקיבא: והלא כבר נאמר ״וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה׳⁠ ⁠״ (שם יב, יא), הרי שהפסח נאכל עד שעת חפזון, שהיא השעה בה נחפזו ישראל לצאת ממצרים, כאמור ״ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר״, ואם כן אכילת הפסח היא עד עלות השחר. אם כן מה תלמוד לומר ״בלילה״?
Rabbi Akiva said to him: Was it not already said, “Thus you shall eat it, with your loins girded, your shoes on your feet, your staffs in your hands and you will eat it in haste for it is the Paschal offering for the Lord” (Exodus 12:11)? Therefore the Paschal lamb may be eaten until the time of haste. Since the time of haste is when Israel left Egypt, and it is said, “You will not leave, every man from his house, until the morning,” then the Paschal lamb may be eaten until dawn. If that is so, why does the verse state: On that night?
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) יָכוֹל יְהֶא נֶאֱכַל כַּקֳּדָשִׁים בַּיּוֹם? תִּלְמוֹד לוֹמַר ״בַּלַּיְלָה״, בַּלַּיְלָה הוּא נֶאֱכַל וְלֹא בַיּוֹם.

The Gemara explains that the phrase on that night is necessary because without it I might have thought that the Paschal lamb is eaten during the day, like all other sacrifices, which must all be slaughtered and eaten during the day. Therefore, the verse states: On that night, to underscore that this particular sacrifice is eaten at night and not during the day.
Essentially, the difference between these two opinions revolves around which word they deemed significant. Rabbi Elazar ben Azarya considered the word night as the key word, while Rabbi Akiva considered the word haste as the key word. The Gemara begins to analyze their statements.
רש״יבית הבחירה למאיריתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
יכול יהא נאכל – כשאר קדשים ביום שחיטתו כדרך תודה שאף היא זמן אכילתה יום א׳ ואוכל והולך כל יום שחיטתה והלילה עד הבקר כדין תודה דכתיב ביום קרבנו יאכל (ויקרא ז).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יכול יהא נאכל כקדשים ביום ת״ל בלילה – ולר״א ב״ע ממילא שמעי׳ ליה לילה למעוטי יום, אי נמי כמו שפי׳ הר׳ יוסף דגז״ש אינה אלא מהזה הזה ובלילה איצטריך למעוטי יום:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שהרי לדעה זו אין בכך קביעה מדוייקת, אלא יש לבאר כך: כי יכול היית לומר כי יהא הפסח נאכל כשאר הקדשים ביום, שכן כל שאר הקרבנות זמן שחיטתם ואכילתם הריהו ביום, על כן תלמוד לומר ״בלילה״, להדגיש: בלילה הוא נאכל, ולא ביום. ובסיכום: ההבדל בין דברי ר׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא הוא, אשר כפי הנראה האחד מסתמך על המלה ״בלילה״ והאחר על ״בחפזון״, מעתה ממשיכים לברר את דעות שני התנאים ביתר דיוק.
The Gemara explains that the phrase on that night is necessary because without it I might have thought that the Paschal lamb is eaten during the day, like all other sacrifices, which must all be slaughtered and eaten during the day. Therefore, the verse states: On that night, to underscore that this particular sacrifice is eaten at night and not during the day.
Essentially, the difference between these two opinions revolves around which word they deemed significant. Rabbi Elazar ben Azarya considered the word night as the key word, while Rabbi Akiva considered the word haste as the key word. The Gemara begins to analyze their statements.
רש״יבית הבחירה למאיריתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) בִּשְׁלָמָא לר׳לְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה דְּאִית לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה, אִצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב לֵיהּ ״הַזֶּה״, אֵלָּא לר׳לְרִבִּי עֲקִיבָא, הַאי ״הַזֶּה״, מַאי עָבֵיד לֵיהּ?

Granted, according to Rabbi Elazar ben Azarya, who has the tradition of a verbal analogy between the phrase, on that night, with regard to the eating of the Paschal lamb and the phrase, on that night, with regard to the striking of the firstborn in Egypt, it was necessary for the verse to write “that” in order to indicate that these times are parallel. However, according to Rabbi Akiva, who has no such tradition, what does he do with “that”? Why is it necessary to emphasize on that night?
בית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשלמא [נניח] לר׳ אלעזר בן עזריה דאית ליה [שיש לו, שהוא מחזיק בדעה] כי גזירה שוה נלמדת מהשוואת המילים ״בלילה הזה״ באכילת הפסח ו״בלילה הזה״ במכת בכורות, ולשיטתו אצטריך למכתב ליה [הוצרך לכתוב לו] ״הזה״ כדי להראות על שויון הזמנים. אלא לר׳ עקיבא שאינו למד גזירה שווה זו האי [אותו] ״הזה״ מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]? ולשם מה ההדגשה ״הזה״?
Granted, according to Rabbi Elazar ben Azarya, who has the tradition of a verbal analogy between the phrase, on that night, with regard to the eating of the Paschal lamb and the phrase, on that night, with regard to the striking of the firstborn in Egypt, it was necessary for the verse to write “that” in order to indicate that these times are parallel. However, according to Rabbi Akiva, who has no such tradition, what does he do with “that”? Why is it necessary to emphasize on that night?
בית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) לְמַעוֹטֵי לַיְלָה אַחֵר הוּא דַּאֲתָא, סד״אסָלְקָא דַעְתָךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וּפֶסַח קֳדָשִׁים קַלִּים וּשְׁלָמִים קֳדָשִׁים קַלִּים, מַה שְּׁלָמִים נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, אַף פֶּסַח נֶאֱכַל שְׁתֵי לֵילוֹת בִּמְקוֹם ב׳שְׁנֵי יָמִים, וִיהֵא נֶאֱכַל לב׳לִשְׁנֵי לֵילוֹת וְיוֹם אֶחָד, קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן ״בַּלַּיְלָה הַזֶּה״, בַּלַּיְלָה הַזֶּה הוּא נֶאֱכַל, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל בְּלַיְלָה אַחֵר.

The Gemara answers: On that night comes to exclude another night, as one might otherwise have concluded that the Paschal lamb may be eaten for two nights. It would have entered your mind to say: Since the Paschal lamb falls into the category of sacrifices of lesser sanctity, and peace-offerings are also sacrifices of lesser sanctity, just as peace-offerings may be eaten for two days and one night, i.e., the day that they are sacrificed through the following day, as we learned in the Torah, so too the Paschal lamb may be eaten for two nights instead of two days. In other words, one might otherwise mistakenly conclude from its parallel to peace-offerings, that the Paschal lamb is to be eaten for two nights and the day between them. Therefore, the verse teaches us specifically on that night, i.e., on that night it is eaten, and it is not eaten on another night.
רש״יבית הבחירה למאיריתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד – שבינתים דכתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת (שם יט) אף פסח נמי הואיל ואינו נאכל אלא בלילה נוקים שני לילות במקום שני ימים דשלמים ויהא נאכל בשני לילות ויום א׳ לא שיאכלנו ביום אלא שיהא שהות זמן שלא יפסל באכילה בשביל המתנת היום ויאכלנו בלילה השנית קמ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סד״א הואיל ופסח קדשים קלים ושלמים קדשים קלים – אע״ג דתודה נמי קדשים קלים מ״מ מקשי׳ ליה לשלמים לקולא משום דמותר פסח קרב שלמים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: למעוטי [למעט] לילה אחר הוא דאתא [שבא], כתוב זה, שאפשר היה להניח כי את קרבן הפסח יאכלו במשך שני לילות, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ופסח נכלל בתוך סוג הקרבנות הקרוי קדשים קלים, וגם שלמים הם קדשים קלים, ואם כן נשווה ביניהם ונאמר כי מה שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, כלומר, ביום בו נשחטו, בלילה שאחר כך, וביום הבא — אף פסח נאכל שני לילות במקום שני ימים, שהרי קרבן הפסח נשחט בערב, ומתוך השוואה לשלמים יהא נאכל לשני לילות ויום אחד שביניהם. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב ״בלילה הזה״ לומר שהוא דווקא, שאך בלילה הזה הוא נאכל ואינו נאכל בלילה אחר.
The Gemara answers: On that night comes to exclude another night, as one might otherwise have concluded that the Paschal lamb may be eaten for two nights. It would have entered your mind to say: Since the Paschal lamb falls into the category of sacrifices of lesser sanctity, and peace-offerings are also sacrifices of lesser sanctity, just as peace-offerings may be eaten for two days and one night, i.e., the day that they are sacrificed through the following day, as we learned in the Torah, so too the Paschal lamb may be eaten for two nights instead of two days. In other words, one might otherwise mistakenly conclude from its parallel to peace-offerings, that the Paschal lamb is to be eaten for two nights and the day between them. Therefore, the verse teaches us specifically on that night, i.e., on that night it is eaten, and it is not eaten on another night.
רש״יבית הבחירה למאיריתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) ור׳וְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה,

The Gemara asks: If so, from where does Rabbi Elazar ben Azarya derive that the Paschal lamb cannot be eaten for two nights?
בית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אם כן כיצד ילמד ר׳ אלעזר בן עזריה מן המקראות שאין הפסח נאכל לשני לילות?
The Gemara asks: If so, from where does Rabbi Elazar ben Azarya derive that the Paschal lamb cannot be eaten for two nights?
בית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) {שמות י״ב:י׳} מִ״לֹא תוֹתִירוּ עַד בֹּקֶר״ נָפְקָא.

The Gemara answers: Rabbi Elazar ben Azarya derives this conclusion from the verse: “It should not remain until the morning” (Exodus 12:10). If one is prohibited from leaving over any part of the sacrifice until the morning, he is certainly prohibited from leaving it over until the following night. Therefore, it is unnecessary to cite an additional source to teach that the Paschal lamb may only be eaten on the first night.
בית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לר׳ אלעזר בן עזריה מ״לא תותירו עד בקר״ נפקא [יוצאת] מסקנה זו, שאם אסור להשאיר מקרבן הפסח עד בוקר, ודאי שאי אפשר להותיר ממנו עד ללילה השני. ואין צורך להדגיש שהפסח נאכל רק בלילה הראשון.
The Gemara answers: Rabbi Elazar ben Azarya derives this conclusion from the verse: “It should not remain until the morning” (Exodus 12:10). If one is prohibited from leaving over any part of the sacrifice until the morning, he is certainly prohibited from leaving it over until the following night. Therefore, it is unnecessary to cite an additional source to teach that the Paschal lamb may only be eaten on the first night.
בית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) וְרִבִּי עֲקִיבָא, אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא מַאי בֹּקֶר, בֹּקֶר שֵׁנִי.

And why does Rabbi Akiva require “that” to derive that the Paschal lamb may not be eaten on the second night? According to Rabbi Akiva, if it was derived from the verse: “It should not remain until the morning,” I would have said: What is the meaning of morning? It means the second morning, as the Torah does not specify until which morning the Paschal lamb may not be left; until the first morning or the second morning. Therefore, the Torah needed to write on that night and no other.
בית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ עקיבא מה הוא אומר על הלימוד מפסוק זה — לדעתו אי מהתם [אם משם], מפסוק זה שצויין, הוה אמינא [הייתי אומר] כי מאי [מהו] ״בקר״בקר שני. שהרי בתורה לא נאמר עד לאיזה בוקר אסור להשאיר את הפסח, ואפשר היה לחשוב שלאחר שנאכל הפסח, שני לילות אסור יהא להותיר ממנו לבוקר השני. ולכן יש להדגיש ״בלילה הזה״ ולא באחר.
And why does Rabbi Akiva require “that” to derive that the Paschal lamb may not be eaten on the second night? According to Rabbi Akiva, if it was derived from the verse: “It should not remain until the morning,” I would have said: What is the meaning of morning? It means the second morning, as the Torah does not specify until which morning the Paschal lamb may not be left; until the first morning or the second morning. Therefore, the Torah needed to write on that night and no other.
בית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) וְרִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לָךְ, כָּל בֹּקֶר בֹּקֶר רִאשׁוֹן הוּא..

And what would Rabbi Elazar ben Azarya respond? He could have said to you: If it is not otherwise noted, every unmodified mention of the word morning in the Bible refers to the first, i.e., the next, morning. If that were not the case, no biblical text could have any definite meaning.
בית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ אלעזר בן עזריה על פירכה זו אמר [יכול היה לומר] לך: משמעות כל ״בקר״ שנאמר במקרא — בקר ראשון הוא, שאם אין הכתוב מציין אחרת, ודאי ״בוקר״ סתם האמור במקרא כוונתו לבוקר הראשון, שאם לא כן אין למקרא משמעות מוגדרת כלל.
And what would Rabbi Elazar ben Azarya respond? He could have said to you: If it is not otherwise noted, every unmodified mention of the word morning in the Bible refers to the first, i.e., the next, morning. If that were not the case, no biblical text could have any definite meaning.
בית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) וְהָנֵי תַּנָּאֵי כְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: {דברים ט״ז:ו׳} ״שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם״,

Concerning the tannaitic dispute between Rabbi Akiva and Rabbi Elazar ben Azarya regarding until when the Paschal lamb may be eaten, the Gemara remarks: The dispute between these tanna’im is parallel to the dispute between those tanna’im, who disagree over the same issue. As it was taught in a baraita with regard to the verse: “There you will offer the Paschal lamb, in the evening when the sun sets at the time when you left the land of Egypt” (Deuteronomy 16:6). Upon closer examination, it seems that this verse mentions three distinct times: In the evening, refers to the afternoon until sunset; when the sun sets, refers to the time of sunset itself; and the time when you left the land of Egypt refers to, as explained in Exodus, the early hours of the morning. Therefore it seems that these times parallel the different stages of the mitzva of the Paschal lamb, and it is regarding these details that the tanna’im disagree.
רש״יבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים – הרי לך שלשה זמנים שאינם שוים. בערב כי ינטו צללי ערב היינו לאחר חצות שנסתלקה חמה מראש כל אדם ונטתה למערב. כבא השמש משחשכה. מועד צאתך ממצרים בבקר. כיצד יתקיימו כולם. בערב לזמן שחיטה כבא השמש התחלת זמן אכילה מועד צאתך זמן שריפה כלומר בבקר הוא נעשה נותר שהגיע זמן שריפה אלא לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב ממתינין לו עד בקר שני.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והני תנאי כהני תנאי – ומשמעות דורשים איכא בינייהו הני תנאי דרשי מהך קרא ור״א ב״ע ור״ע דרשי מקראי דלעיל, א״נ הני תנאי אית להו הנך דרשות דר״א ב״ע ור״ע וכ״א מיישב הך קרא דשם תזבח לפי סברתו:
בד״ה שם תזבח כו׳ שויה בערב כו׳ למערב כבא השמש משחשכה מועד כו׳ הד״א:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על מחלוקת התנאים בין ר׳ עקיבא ור׳ אלעזר בן עזריה בדבר זמן אכילת הפסח מעירים הני תנאי כהני תנאי [תנאים אלה כתנאים הללו] שאף הם נחלקו בדבר. דתניא כן שנינו בברייתא], נאמר בכתוב ״שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים״ (דברים טז, ו), ולאחר העיון מתברר שבפסוק זה מצויינים שלושה זמנים: ״בערב״ שמשמעו — שעות אחר הצהרים עד לשקיעה, ״כבוא השמש״ — שעת השקיעה, ו״מועד צאתך מארץ מצרים״ שהוא כמבואר בספר שמות, בשעות הבוקר. על כן נראה כי זמנים אלה מקבילים לשלבים שונים במצוות הפסח, ובפירוטם נחלקו התנאים.
Concerning the tannaitic dispute between Rabbi Akiva and Rabbi Elazar ben Azarya regarding until when the Paschal lamb may be eaten, the Gemara remarks: The dispute between these tanna’im is parallel to the dispute between those tanna’im, who disagree over the same issue. As it was taught in a baraita with regard to the verse: “There you will offer the Paschal lamb, in the evening when the sun sets at the time when you left the land of Egypt” (Deuteronomy 16:6). Upon closer examination, it seems that this verse mentions three distinct times: In the evening, refers to the afternoon until sunset; when the sun sets, refers to the time of sunset itself; and the time when you left the land of Egypt refers to, as explained in Exodus, the early hours of the morning. Therefore it seems that these times parallel the different stages of the mitzva of the Paschal lamb, and it is regarding these details that the tanna’im disagree.
רש״יבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) ר׳רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בָּעֶרֶב אַתָּה זוֹבֵחַ, וּכְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אַתָּה אוֹכֵל וּמוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרַיִם אַתָּה שׂוֹרֵף. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בָּעֶרֶב אַתָּה זוֹבֵחַ, כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אַתָּה אוֹכֵל, וְעַד מָתַי אַתָּה אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ? עַד מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרַיִם.

Rabbi Eliezer says: In the evening, the afternoon, you slaughter the sacrifice, from when the sun sets until midnight you eat it, and at the time when you left the land of Egypt you burn what remains from the sacrifice, in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya.
Rabbi Yehoshua says: In the evening, the afternoon, you slaughter the sacrifice, from when the sun sets, you eat it. And until when do you continue eating? Until the time when you left the land of Egypt, meaning until morning, in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.
רש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
עד מתי אתה אוכל – היינו כר״ע אבל לתנא קמא עד חצות לילה הוי זמן אכילה ותו לא דאי לא מאי בינייהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועד מתי אתה שורף עד מועד צאתך מארץ מצרים – פירוש דאף על פי דאין זמן אכילתו אלא עד חצות אין זמן שריפתו שיעשה נותר עד הבוקר והתם שורת הדין מותר לשרפו ומפני שאין שורפין קדשים ביום טוב ממתין לו עד הערב.
ועד מתי אתה שורף עד מועד צאתך מארץ מצרים – פירוש דאף על פי שאין זמן אכילתו אלא עד חצות אין זמן שריפתו שיעשה נותר עד הבוקר. והתם שורת הדין מותר לשרפו ומפני שאין שורפין קדשים ביום טוב ממתין לו עד הערב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ אליעזר אומר: ״בערב״ אתה זובח (שוחט) את הקרבן, ו״כבוא השמש״ אתה אוכל עד שעת חצות, ו״מועד צאתך מארץ מצרים״ אתה שורף את מה שנותר מן הקרבן. כדעת ר׳ אלעזר בן עזריה. ר׳ יהושע אומר: ״בערב״ אתה זובח, ו״כבוא השמש״ אתה אוכל, ועד מתי אתה אוכל והולך (ממשיך לאכול) — עד ״מועד צאתך מארץ מצרים״, כלומר, עד הבוקר, כדעת ר׳ עקיבא.
Rabbi Eliezer says: In the evening, the afternoon, you slaughter the sacrifice, from when the sun sets until midnight you eat it, and at the time when you left the land of Egypt you burn what remains from the sacrifice, in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya.
Rabbi Yehoshua says: In the evening, the afternoon, you slaughter the sacrifice, from when the sun sets, you eat it. And until when do you continue eating? Until the time when you left the land of Egypt, meaning until morning, in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.
רש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(25) א״ראֲמַר רִבִּי אַבָּא: הַכֹּל מוֹדִים, כְּשֶׁנִּגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לֹא נִגְאֲלוּ אֵלָּא בָּעֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: {דברים ט״ז:א׳} ״הוֹצִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לַיְלָה״, וּכְשֶׁיָּצְאוּ, לֹא יָצְאוּ אֵלָּא בַיּוֹם, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {במדבר ל״ג:ג׳} ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיַד רָמָה״,

The Gemara cites an alternative explanation of the dispute between Rabbi Elazer ben Azarya and Rabbi Akiva. Rabbi Abba said: Everyone agrees that when the children of Israel were redeemed from Egypt were given permission to leave, they were redeemed only in the evening, as it is stated: “In the spring the Lord, your God, took you out from Egypt at night” (Deuteronomy 16:1). And when they actually left, they left only during the day, as it is stated: “On the fifteenth of the first month, on the day after the offering of the Paschal lamb, the children of Israel went out with a high hand before the eyes of Egypt” (Numbers 33:3), indicating that they actually went out during the day.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכל מודים – רבי עקיבא גופיה מודה שהלילה מחצות ואילך היתה שעת חפזון למצרים לשלחם מן הארץ.
מערב נגאלו – נתנו להם רשות לצאת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה הכל מודים ר״ע גופיה מודה שהלילה מחצות ואילך היתה שעת חפזון למצרים לשלחם מן הארץ כצ״ל והד״א:
ע״ב גמרא אמר אביי לתפילין כאחרים כו׳ כצ״ל:
שם כל היום כו׳ אמר רבי זירא איני והא אנא כצ״ל ונ״ב נ״ל:
רש״י בד״ה כמצודה כו׳ ממונם וינצלו כו׳ הד״א:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כגישה אחרת בהסברת מחלוקת ר׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא, אמר ר׳ אבא: הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים, כשנתנה להם הרשות לצאת, לא נגאלו אלא בערב, שנאמר: ״כי בחודש האביב הוציאך ה׳ אלהיך ממצרים לילה״ (דברים טז, א), וכשיצאו בפועל — לא יצאו אלא ביום, שנאמר: ״בחמשה עשר לחודש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים״ (במדבר לג, ג), הרי שיצאו בשעות היום,
The Gemara cites an alternative explanation of the dispute between Rabbi Elazer ben Azarya and Rabbi Akiva. Rabbi Abba said: Everyone agrees that when the children of Israel were redeemed from Egypt were given permission to leave, they were redeemed only in the evening, as it is stated: “In the spring the Lord, your God, took you out from Egypt at night” (Deuteronomy 16:1). And when they actually left, they left only during the day, as it is stated: “On the fifteenth of the first month, on the day after the offering of the Paschal lamb, the children of Israel went out with a high hand before the eyes of Egypt” (Numbers 33:3), indicating that they actually went out during the day.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(26) עַל מָה נֶחְלְקוּ? עַל שָׁעַת חִפָּזוֹן, ר׳רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה סָבַר: מַאי חִפָּזוֹן? חִפָּזוֹן דְּמִצְרִים.

However, with regard to what did they disagree? They disagreed with regard to the time of haste, as it is written: “You will eat it in haste for it is the Paschal offering for the Lord” (Exodus 12:11). Rabbi Elazar ben Azarya held: What is the meaning of haste? It is the haste of the Egyptians at midnight, as they hurried to the houses of the people of Israel to send them away, in fear of the plague of the firstborn.
רש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חפזון דמצרים – מכת הבכורים שעל ידם נחפזו למהר לשלחם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא נחלקו אלא בחפזון – כלומר בשעת ואכלתם אותו בחפזון ר״א סבר שעת חפזון דמצרים דהיינו מכת בכורות דהוה בחצות ור״ע סבר חפזון דישראל דהיינו עד בקר שלא יצאו אלא ביום כדכתיב לעיני כל מצרים.
לא נחלקו אלא בחפזון – כלומר בשעת ואכלתם אותו בחפזון. ר׳ אלעזר סבר שעת חפזון דמצרים דהיינו מכת בכורות דהוה בחצות. ור׳ עקיבא סבר חפזון דישראל דהיינו עד בקר שלא יצאו אלא ביום כדכתיב לעיני כל מצרים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואולם על מה נחלקועל שעת חפזון שנאמר בפסוק ״ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה׳⁠ ⁠״ (שמות יב, יא), שר׳ אלעזר בן עזריה סבר [סבור]: מאי [מהו] ״חפזון״ זה — חפזון של מצרים, שנחפזו המצרים לבוא לבתי ישראל לשלחם מפחד מכת הבכורות, והיתה שעה זו בחצות הלילה.
However, with regard to what did they disagree? They disagreed with regard to the time of haste, as it is written: “You will eat it in haste for it is the Paschal offering for the Lord” (Exodus 12:11). Rabbi Elazar ben Azarya held: What is the meaning of haste? It is the haste of the Egyptians at midnight, as they hurried to the houses of the people of Israel to send them away, in fear of the plague of the firstborn.
רש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(27) וְרִבִּי עֲקִיבָא סָבַר: מַאי חִפָּזוֹן? חִפָּזוֹן דְּיִשְׂרָאֵל.

And Rabbi Akiva held: What is the meaning of haste? It is the haste of Israel in the morning, as they rushed to leave Egypt.
רש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חפזון דישראל – לא שמעו להם לצאת עד בקר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ עקיבא סבר [סבור]: מאי [מהו] ״חפזון״ זה — חפזון של ישראל, שנחפזו לצאת, והיה זה בשעות הבוקר.
And Rabbi Akiva held: What is the meaning of haste? It is the haste of Israel in the morning, as they rushed to leave Egypt.
רש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(28) תנ״התַּנְיָא נַמֵי הָכִי: ״הוֹצִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לַיְלָה״, וְכִי בַּלַּיְלָה יָצְאוּ? וַהֲלֹא לֹא יָצְאוּ אֵלָּא בַּיּוֹם, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיַד רָמָה״? אֵלָּא מְלַמֵּד שֶׁהִתְחִילָה לָהֶם גְּאוּלָּה מִבָּעֶרֶב.:

Similar to Rabbi Abba’s statement, it was also taught in a baraita, regarding the verse: “The Lord, your God, took you out from Egypt at night,” the question arises: Did they leave at night? Didn’t they leave during the day, as it is stated: “On the day after the offering of the Paschal lamb, the children of Israel went out with a high hand”? Rather, this teaches that the redemption began for them in the evening.
בית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעין דברי ר׳ אבא תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] על הנאמר: ״הוציאך ה׳ אלהיך ממצרים לילה״ יש לתמוה: וכי בלילה יצאו? והלא לא יצאו אלא ביום, שנאמר: ״ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה״! אלא, מלמד שהתחילה להם הגאולה מבערב.
Similar to Rabbi Abba’s statement, it was also taught in a baraita, regarding the verse: “The Lord, your God, took you out from Egypt at night,” the question arises: Did they leave at night? Didn’t they leave during the day, as it is stated: “On the day after the offering of the Paschal lamb, the children of Israel went out with a high hand”? Rather, this teaches that the redemption began for them in the evening.
בית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(29) {שמות י״א:ב׳} ״דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם״ וְגוֹ׳. אָמְרִי דְּבֵי ר׳רִבִּי יַנַּאי: אֵין ״נָא״ אֵלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. אֲמַר לֵיהּ הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: ״בְּבַקָּשָׁה מִמָּךְ לֵךְ וֶאֱמוֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם שַׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב, שֶׁלֹּא יֹאמַר

Since the last topic discussed in the Gemara revolved around the exodus from Egypt, the Gemara cites additional aggadic midrash on that subject. With regard to the verse: “Speak, please [na] in the ears of the people, and they should borrow, every man from his fellow and every woman from her fellow, silver and gold vessels” (Exodus 11:2), the word please [na] is unclear. The students of the school of Rabbi Yannai said: Please [na] is nothing more than an expression of supplication. Why would God employ an expression of supplication in approaching Israel? The Gemara explains that the Holy One, Blessed be He, said to Moses: I beseech you, go and tell Israel: I beseech you; borrow vessels of silver and vessels of gold from the Egyptians in order to fulfill the promise I made to Abraham in the “Covenant between the Pieces,” so that
בית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בבקשה מכם שאלו כו׳. וכתב בע״י ראוי לספק על תחנה זאת כיון שהצווי היה לתועלת ישראל כו׳ מה צורך לדבר להם בתחנה עד״ז כו׳ ע״ש באורך ואין צורך דאין מקום לקושייתו כשנעיין בזה שהשיבו ישראל הלוואי שנצא בעצמנו וע״כ שהוציאו זה מן המקרא דאל״כ מה צורך לתחנה זו כיון שהיה לתועלתם אלא ע״כ כי לולא תחנה ובקשה למשה לא היו חשים לצווי זה שהיו חושבין שזה הדבר אינו אלא לתועלתינו ואינו צווי כשאר מצות ויאמרו והלוואי שנצא בעצמנו ומש״ה הוצרך לבקשה וכדי שלא יאמר אותו צדיק כו׳. גם מה שהקשה שהיה ראוי שיצוה הקב״ה למצריים שיתנו להם כלי כו׳ ואם לאו יהרגם כו׳ ע״ש והאריך שם לתרץ זה בשם הר״ן וכה״ג כתב החזקוני בפרשת בא קושיא זו אין לה עיקר דהא כיון דהש״י הוציא את ישראל באופן שהמצרים יחשבו כי אחרי ג׳ ימים יחזרו למצרים שע״כ שלחו עמהם אוקטורין ע״כ הוצרכו לשאלה שיחשבו כי בבואם לכאן יחזרו לנו את כל הרכוש כדרך השואל מחברו אבל אם היו שאלו במתנה יאמרו שזהו ודאי יבקשו בשכר עבודתם כדאמרי׳ פרק חלק (צא) ויבינו הדבר המצריים שאין בדעתם לחזור כי איך לא יראו לנפשם כשיהיו לנו עוד לעבדים נחזור ונטול מהם הכל כי מה שקנה עבד קנה רבו ועוד איך נשלם להם שכר שהרי יהיו לנו עוד עבדים כשיחזרו ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד מאחר שנסבו הדברים האחרונים ביציאת מצרים מביאים עוד מדרשי אגדה בנושא זה. נאמר בפסוק ״דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב״ (שמות יא, ב), ולכאורה תמוהה המלה ״נא״, שכן אמרי דבי [אמרו תלמידי בית המדרש] של ר׳ ינאי: אין ״נא״ אלא לשון בקשה, ומה טעם מדבר ה׳ לעם בלשון בקשה? ומסבירים שכך היתה כוונת הדברים: אמר ליה [לו] הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך (״נא״), לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם (״נא״), שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, כדי שתתקיים על ידי כך הבטחת ה׳ לאברהם בברית בין הבתרים, שלא יאמר
Since the last topic discussed in the Gemara revolved around the exodus from Egypt, the Gemara cites additional aggadic midrash on that subject. With regard to the verse: “Speak, please [na] in the ears of the people, and they should borrow, every man from his fellow and every woman from her fellow, silver and gold vessels” (Exodus 11:2), the word please [na] is unclear. The students of the school of Rabbi Yannai said: Please [na] is nothing more than an expression of supplication. Why would God employ an expression of supplication in approaching Israel? The Gemara explains that the Holy One, Blessed be He, said to Moses: I beseech you, go and tell Israel: I beseech you; borrow vessels of silver and vessels of gold from the Egyptians in order to fulfill the promise I made to Abraham in the “Covenant between the Pieces,” so that
בית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות ט. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות ט., רב האיי גאון ברכות ט. – מהדורת הרב ישי רונן על פי כתבי יד מגניזת קהיר ומובאות מהראשונים והקדמונים, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), רש"י ברכות ט., תוספות ברכות ט., ספר הנר ברכות ט. – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), רשב"א ברכות ט. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות ט. – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות ט. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש ברכות ט. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות ט., מיוחס לשיטה מקובצת ברכות ט., מהרש"ל חכמת שלמה ברכות ט., מהרש"א חידושי הלכות ברכות ט., מהרש"א חידושי אגדות ברכות ט., פני יהושע ברכות ט., רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות ט. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות ט., פירוש הרב שטיינזלץ ברכות ט., אסופת מאמרים ברכות ט.

Berakhot 9a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 9a, R. Hayyei Gaon Berakhot 9a, Rashi Berakhot 9a, Tosafot Berakhot 9a, Sefer HaNer Berakhot 9a, Rashba Berakhot 9a, Raah Berakhot 9a, Meiri Berakhot 9a, Tosefot Rosh Berakhot 9a, Ritva Berakhot 9a, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 9a, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 9a, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 9a, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 9a, Penei Yehoshua Berakhot 9a, Reshimot Shiurim Berakhot 9a, Beirur Halakhah Berakhot 9a, Steinsaltz Commentary Berakhot 9a, Collected Articles Berakhot 9a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144