ציון א.
עיין בירור הלכה לסנהדרין עד, א ציון ג.
האיסור להקל ראש במקדש וכנגד שער המזרח
ציון ב.ג.
משנה (נד, א). לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח, שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים.
גמרא. אמר רב יהודה אמר רב: לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים, וברואה. איתמר נמי, אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא, הכי אמר רבי יוחנן: לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים, וברואה, ובשאין גדר, ובזמן שהשכינה שורה.
לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה, שהוא שער ניקנור, מפני שהוא מכוון כנגד קדש הקדשים ...
אף על פי שהמקדש היום חרב בעונותינו - חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו: לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם, ולא ישב בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח, שנאמר: ״את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו״, מה שמירת שבת לעולם - אף מורא מקדש לעולם, שאף על פי שחרב - בקדושתו עומד.
בזמן שהמקדש בנוי - אסור לו לאדם להקל את ראשו מן הצופים שהוא חוץ לירושלים ולפנים, והוא שיהיה רואה את המקדש, ולא יהיה גדר מפסיק בינו ובין המקדש.(רמב״ם בית הבחירה ז, ה, ז-ח)
לפי פירוש רש״י יוצאים דברים כפשוטם, שאסור להקל ראש כנגד שער המזרח, מצופים ולפנים כשהוא רואה, במקום שאין גדר ובזמן שבית המקדש קיים. בתוך דברי רש״י מבואר שצופים הוא שם מקום, וכן הוא מפרש לעיל (מט, ב ד״ה אם עבר), והתוספות שם (ד״ה אם) חולקים עליו ומפרשים שאינו מקום אלא לשון ראיה.
בפירושו למשנה (נד, א) כותב רש״י ששער המזרח הוא אשר בחומה הנמוכה לרגלי הר הבית במזרח, ואסור להקל ראש כנגדו משום שכל השערים מכוונים זה כנגד זה, שער מזרח, שער עזרת נשים, שער עזרת ישראל, פתח האולם וההיכל ובית קדשי הקדשים.
מתוך פירושו יוצא שבכל השטח מהחומה החיצונה הזו ופנימה - פשוט שאסור לנהוג בקלות ראש, והחידוש הוא בתוספת האיסור ממנה והלאה כל שהוא כנגד הפתח.
אחרת יוצא מלשון הרמב״ם שלדעתו השער המזרחי הנדון הוא שער ניקנור שבעזרה. בעל הר המוריה מראה סוגיות נוספות שיש בהן אותה מחלוקת, כמו במסכת תמיד
(ה, ו) כשמדובר על העמדת הטמאים בשער המזרח. הרמב״ם מפרש שמעמידים אותם שם כדי שיהיו מזומנים לזרוק עליהם את דם האשם, דהיינו בשער שבעזרה, בעוד שרש״י מפרש במסכת פסחים
(פב, א) שהכוונה לשער שושן והוא השער שמחוץ להר הבית, ועיין בבירור הלכה שם ציון ה-ו שאף ההלכה של הרמב״ם אינה זהה לגמרי למה שכותב בפירוש המשניות לתמיד. מכל מקום יוצא שגבולות האיסור אינם מוסכמים, כי לפי הרמב״ם יש איסור רק מחומת העזרה ולפנים, בעוד שלפי רש״י האיסור חל כבר מחומת הר הבית ולפנים.
באשר לאיסור שכנגד שער המזרח, מהצופים, נראה לפי הגמרא שהאיסור הזה בא לבאר את הדין שבמשנה על הנמצא כנגד שער המזרח, כלומר שרק העומד כנגדו אסור לו להקל ראש. אכן, אם ״צופים״ הוא שם מקום - מסתבר שהוא כנגד שער המזרח, אך אם זו לשון ראיה כדברי התוספות - צריך לפרש שכל הרואה את הר הבית מהצד של שער המזרח אסור לו לנהוג בקלות ראש.
בעיון בדברי הרמב״ם יש קושי, שכן בעוד שבהלכה ה הוא כותב כלשון המשנה שלא יקל ראשו כנגד שער המזרח, הרי בהלכה ח הוא כותב שאסור לו להקל ראש מן הצופים שהוא מחוץ לירושלים ולפנים, ואינו מפרש שהאיסור חל דוקא כנגד שער המזרח, וכבר נזכרת קושיה זו במנחת חינוך (מצוה רנד, א). התשובה הנראית היא שכיון שצופים הוא שם מקום, כמו שמשמע מלשון הרמב״ם, ממילא מתפרשת ההלכה על המקום הזה דוקא, עליו אנו יודעים לפי הגמרא שנמצא כנגד שער המזרח.
בתוספת לכך ראוי להתבונן בשתי סוגיות מלבד סוגייתנו בהן הזכירו ״צופים״. בפסחים
(מט, א) דנים במי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש, שאם עבר צופים - שורפו במקומו. הסוגיה השניה במסכת מועד קטן
(כו, א) עוסקת בדין של חיוב קריעה כשרואים את החורבן, ונאמר שכיון שהגיע לצופים - קורע. בשתי הסוגיות האלה לא מסתבר שהדין מצומצם רק למי שנמצא באותו מקום שנקרא ״צופים״, ובודאי התכוונו כשהזכירוהו לציון של מרחק מסויים מירושלים בכל צד שנמצאים בו, וזו הוכחת התוספות שצופים אינו שם מקום. אבל נראה שגם אם צופים הוא שם של מקום - ניתן להזכירו כשצריכים לקבוע הלכה על מרחק מירושלים, וזו כנראה הדוגמה הטובה ביותר להורות את המרחק הקובע, לפי הידוע על המרחק בין צופים לירושלים.
בדרך קצת שונה מסביר בעל תוספות יום טוב על המשנה בפסחים (פרק ג, ט). לדעתו צופים הוא שם של מרחק, והוא שם נלוה לכל המקומות מסביב לירושלים הנמצאים במרחק שרואים את העיר או את המקדש. לפי זה אפשר שזו כוונת הרמב״ם בהלכה שלפנינו, וכאן מדובר רק על אותו מקום המכוון כנגד שער המזרח, כפי שכבר כתב בהלכה הקודמת.
ב. בזמן שביהמ״ק קיים או גם בחורבנו.
לפי הגמרא כפשוטה, רב יהודה בשם רב בא להגדיר את האיסור הנזכר במשנה, ונמצא שאין איסור אלא בזמן שהשכינה שורה, דהיינו כשבית המקדש קיים כפירוש רש״י.
הרמב״ם, לעומת זאת, כותב את ההלכות בשני חלקים. בתחילה הוא כותב שלא יקל ראש כנגד שער מזרחי של עזרה, ואיסור זה נוהג גם כשהמקדש חרב, ובהמשך הוא כותב שבזמן שהמקדש בנוי אסור לו לאדם להקל את ראשו מן הצופים ולפנים. הרי מבואר שמפרש את דברי רב יהודה בתור הרחבה לאיסור שבמשנה, ואותה הרחבה היא שנוהגת רק בזמן שבית המקדש קיים. לפי זה מסתבר שהאיסור שבמשנה שנוהג גם כשהמקדש חרב הריהו רק כשהוא נגד השער ממש, וכיון שלדעת הרמב״ם מדובר על שער העזרה - ממילא יתכן שמדובר רק כשנמצא בהר הבית או גם בגבולות ירושלים, דהיינו בשטח שיש עליו קדושה גם בזמן הזה, כמבואר בשיטת הרמב״ם בהלכה שלפנינו, ובפרק ו, טז שם הוא מבאר שגם קדושת העיר ירושלים במקומה עומדת. מאידך גיסא, דברי רב יהודה בשם רב באים להרחיב את האיסור גם כשהוא מחוץ לירושלים, וזה רק בזמן שהמקדש בנוי והוא רואה אותו.
על פירוש זה העולה מדברי הרמב״ם יש להקשות שלא כך משמע בגמרא, שכן נראה שרב יהודה בא להגדיר את האיסור שבמשנה, ויתכן שהיתה לרמב״ם גרסה אחרת בגמרא. כך בכל אופן כותב מרן הרב זצ״ל (מצות ראיה או״ח ג, ה, מובא בספר טוב ראי) שהגרסה הנכונה היא: ״לא אמרו מן הצופים ולפנים ברואה ואין שם גדר אלא בזמן שהשכינה שורה״, כלומר שהנוסח הוא של הרחבת דברים לעומת מה שאמרו במשנה, ועל הרחבה זו כותב הרמב״ם שאינה נוהגת אלא בזמן שבית המקדש קיים.
באשר לשיטת רש״י, כיון שמפרש את דברי רב יהודה שבאים להגדיר את האיסור של המשנה, יוצא שאין שום איסור של הקלת ראש כנגד שער המזרח כשהמקדש חרב, אולם כיון שלדעתו מדובר על השער אשר בחומה לרגלי הר הבית, נמצא שכאשר הוא בשטח שמהחומה הזו ולפנים - אפשר שאף הוא מסכים שאסור לנהוג בקלות ראש אפילו כשהמקדש חרב, שהרי לא על זה נאמרו דברי רב יהודה, וכשהוא בהר הבית לפנים מן החומה - אסור להקל ראש בכל מקום בלי קשר לשער המזרח.
עיין עוד בבירור הלכה למסכת
מגילה דף י, א ציון ב-ג בכל הנוגע לקדושת המקדש בזמן הזה.
בלשון המשנה לא התבאר למה התכוונו כשאמרו שלא יקל ראש. רש״י על המשנה כותב שלא ינהג קלות ראש, והרמב״ם בפירוש המשניות כותב שקלות ראש היא ההיפך מכובד ראש, וענינו שלא ירבה בשחוק ובדברי שעשועים.
במסכת מגילה
(דף כח, א) אמרו שלא ינהג קלות ראש בבתי כנסיות, ומפרש הרמב״ם כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה, ואילו רש״י מפרש שהאמור שם בהמשך הוא הפירוש של קלות ראש, וכוונתו למה שאמרו שאין אוכלים בהן ואין שותים בהן וכו׳. אכן יש לדון האם לשיטתו יש להשוות את הסוגיות, באופן שיצא שאסור לאכול בהר הבית, ואם כן נצטרך לחלק בין אכילה סתם לבין אכילת קדשים, בדומה למה שהתירו אכילה של מצוה בבית הכנסת כמבואר בבירור הלכה שם ציון ו.
המשנה למלך מפרש שההלכה שלפנינו באה להורות שלא ילך בגילוי ראש, וזה על פי מה שכותבים התוספות במסכת יומא (דף כה, א ד״ה והא) שלא היו מפייסים לקרבנות בעזרה כיון שצריך ליטול מצנפתו של אחד מהכהנים וגנאי הוא לעמוד בלא מצנפת בעזרה. אכן הסבר זה טוב לשיטת הרמב״ם שהתבארה שהאיסור נוהג בעזרה, אבל לשיטת רש״י שהאיסור נוהג בכל הר הבית ולפנים מהחומה שמקיפתו נמצא שגילוי ראש אינו בין הדברים הנקראים קלות ראש, שאם כן אסור היה לפייס בכל שטח הר הבית. אמנם למעשה מסתבר שאסור ללכת בגילוי ראש בהר הבית ובעזרה, כמו שלמדנו במסכת קידושין (דף לא, א ציון ב-ג) שיש איסור כזה בזמן התפילה ובבית הכנסת, ומנהג חסידות בכל מקום, אם כי יתכן שאין זה בגדר קלות ראש ולכן כשצריכים לעשות פייס למזבח יכולים להוריד את המצנפת לרגע ולעשות את הנדרש.
המאירי מוסיף שבכלל קלות ראש יש איסור להתגלח, לעמוד ערום ולהתפנות, וזה איסור בפני עצמו כמבואר להלן (ציון ד). לכאורה יש יסוד לאיסור הגילוח על פי מה שלמדנו במסכת נזיר
(דף מה, א) על הנזיר המצווה להתגלח שלא יעשה כן בעזרה אלא באחת הלשכות שבעזרת נשים. אולם גם זה אינו אלא לשיטת הרמב״ם שהאיסור של קלות ראש חל מלכתחילה רק בתוך גבולות העזרה, ולא לשיטת רש״י אשר מרחיב את האיסור לכל שטח הר הבית. לפי פירושו יש לומר שאין זה בגדר קלות ראש שהרי הנזיר מגלח, או שכל דבר שצריכים לעשותו אינו נקרא קלות ראש, כך הגילוח לנזיר, כמו הסרת המצנפת לצורך הפייס, וכמו אכילה מבשר הקדשים.
בעל מנחת חינוך (מצוה רנד, ב) דן בהשמטת הטור והשלחן ערוך את הדין שבסוגייתנו, ומסביר שכנראה הם סוברים שאינו נוהג בזמן הזה, אך מעיר שלפי מה שהתבאר בשיטת הרמב״ם יש חלקים מההלכה שנוהגים גם כשהמקדש חרב, וכאמור יתכן שזו גם שיטת רש״י שאסור להקל ראש בשטח הר הבית גם בזמן הזה.
נמצא שלמעשה ההלכות נוהגות, וצריך לומר שהטור והשלחן ערוך לא הזכירום מפני שלא קבעו מקום להלכות בית הבחירה מפני שרובן אינן נוהגות, ויהי רצון שיבנה המקדש ותן חלקנו בתורתך.
הצדדים האסורים והמותרים בשעה שמתפנה
ציון ד.
גמרא. תנו רבנן: הנפנה ביהודה - לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ובגליל - לא יפנה אלא מזרח ומערב, ורבי יוסי מתיר, שהיה רבי יוסי אומר: לא אסרו אלא ברואה ובמקום שאין שם גדר ובזמן שהשכינה שורה, וחכמים אוסרים. חכמים היינו תנא קמא! איכא בינייהו צדדין. תניא אידך: הנפנה ביהודה - לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ובגליל - צפון ודרום אסור, מזרח ומערב מותר, ורבי יוסי מתיר, שהיה רבי יוסי אומר: לא אסרו אלא ברואה. רבי יהודה אומר: בזמן שבית המקדש קיים - אסור, בזמן שאין בית המקדש קיים - מותר, רבי עקיבא אוסר בכל מקום. רבי עקיבא היינו תנא קמא! איכא בינייהו חוץ לארץ. רבה הוו שדיין ליה לבני מזרח ומערב, אזל אביי שדנהו צפון ודרום, על רבה תרצנהו, אמר: מאן האי דקמצער לי? אנא כרבי עקיבא סבירא לי, דאמר בכל מקום אסור.
אסור לאדם לעולם שיפנה או שיישן בין מזרח למערב, ואין צריך לומר שאין קובעין בית הכסא בין מזרח למערב בכל מקום, מפני שההיכל במערב. לפיכך לא יפנה למערב ולא למזרח, מפני שהוא כנגד המערב, אלא בין צפון לדרום נפנים וישנים, וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים - לא ישב ופניו כלפי הקדש, אלא לצפון או לדרום או יסלק הקדש לצדדין.
(רמב״ם בית הבחירה ז, ט)
אם נפנה במקום מגולה שאין בו מחיצות - יכוין שיהיו פניו לדרום ואחוריו לצפון, או אפכא, אבל בין מזרח למערב - אסור. הגה. ולהטיל מים - בכל ענין שרי.
המטיל מים מן הצופים ולפנים (פירוש: מקום שיכולים לראות משם הר הבית ומשם הלאה אין יכולים לראות) - [לא] ישב ופניו כלפי הקדש [אלא לצפון או לדרום] או יסלק הקדש לצדדין.(שו״ע אורח חיים ג, ה, ז)
א. פסיקת ההלכה ותוקף האיסור.
הרי״ף (דף מה, א) והרא״ש (סי׳ כח) גורסים בגמרא שרבה מסיים בקביעת הלכה כרבי עקיבא, וכן היא דעת הפוסקים בהלכה שלפנינו.
דעה שונה מובאת בספר יראים (השלם סי׳ תט) לפיה אין הלכה כרבי עקיבא אלא כרבי יהודה שהאיסור נוהג רק בזמן שבית המקדש קיים. דעה זו מבוססת על דברי רבי יוחנן בסוגיה לעיל בענין הקלת ראש מול הר הבית שאינה אסורה אלא בזמן שהשכינה שורה, וכן נראה מסוגייתנו שאביי היה חולק על רבה. אולם הפוסקים כרבי עקיבא מפרשים שאביי לא חלק על רבה ורצה רק לבדוק מהי שיטתו של רבה שהיה רבו, כפירוש רש״י.
לפי דעתם יש לומר שאין להשוות בין הסוגיה הקודמת, בה התבאר שהאיסור בשלמותו להקל ראש כנגד המקדש נוהג רק בזמן שהמקדש קיים, דהיינו כשהשכינה שורה כדברי רבי יוחנן, לבין הסוגיה שלפנינו העוסקת באיסור להתפנות בכל מקום ובכל זמן בכיוון של מקום המקדש.
גופו של איסור זה הינו רק מדרבנן, לדעת בעל טורי אבן בחידושיו למסכת מגילה (כח, א ד״ה שנאמר), והוא מוסיף שלאיסור בזמן הזה יש מקום רק למי שסובר שהקדושה במקדש קדשה לעתיד לבוא. בדרך זו הוא מסביר את מחלוקת התנאים בסוגייתנו, שרבי יהודה סובר שלא קדשה לעתיד לבוא.
בעל תועפות ראם (על ספר יראים סי׳ תט, ה) ובעל ערוך לנר בחידושים ליבמות
(דף ו, ב) חולקים על בעל טורי אבן וסוברים שאין הדין שבסוגייתנו תלוי בדין הכללי אם הקדושה קדשה לעתיד לבוא. לדעתם ניתן לומר שהקדושה קדשה לעתיד לבוא ובכל זאת לא חל הדין של מורא מקדש אשר תלוי בהשראת השכינה ממש.
ב. באיזה צד וכיוון יש איסור.
לפי המבואר בגמרא יוצא שהאיסור בכל מקום תלוי לפי הכיוון שלו כלפי ירושלים, לכן ביהודה לא יפנה במזרח ומערב ובגליל בצפון ודרום, והעיקר שלא יהיה פירועו לא מלפניו ולא מלאחריו לצד ירושלים, כלשון רש״י.
לפי זה יש לדון במה שכותב הרמב״ם שלעולם אסור לו לאדם שיפנה בין מזרח למערב, ואינו מציין שהדין תלוי בכיוון של המקום בו נמצא. כך מקשה הבית יוסף על הרמב״ם, ומתרץ שלדעתו זו דעת רבי עקיבא אשר אומר שאסור בכל מקום, ואינו מפרט שהכיוון שונה בכל מקום. אמנם לפי זה היתה יכולה הגמרא לומר שגם בזה נחלקו רבי עקיבא ותנא קמא, אלא שדי היה לה במה שאמרה שנחלקו על הדין בחוץ לארץ. לדעת הבית יוסף יש לרמב״ם הוכחה מהירושלמי (הלכה ה), שם משמע שיש איסור קבוע שלא יסיך רגליו בין מזרח למערב ולא חילקו בין המקומות, וכך הוא מפרש גם בלשון הטור שכותב שלא ישב בין מזרח למערב, ומשמע בכל מקום.
אחרת היא דעת הרמ״א בדרכי משה (סק״ב) אשר כותב בדעת הטור שאוסר בין מזרח למערב מפני שרוב המדינות שבזמנם היו במערב ארץ ישראל, וכן מוכח ממה שכותב הטור בסימן קנ לגבי כיוון התפילה שיתפלל למזרח ואינו מחלק בין מקום למקום.
הב״ח כותב שיותר נראה שהטור והרמב״ם אוסרים תמיד רק בין מזרח למערב, ומסביר שזהו איסור סמלי כנגד ההיכל שנמצא במערב. מלבד זה הוא מקשר את ההלכה הזו למה שמצינו בבבא בתרא
(כה, א) שיש מחלוקת אם שכינה במערב או במזרח, ולענין צניעות מחמירים כשניהם.
בעל הדרישה כותב שבחוץ לארץ ממרחק אי אפשר לקבוע את הצדדים שהם כנגד ירושלים, לכן גזרו על מזרח ומערב לזכר בעלמא.
בעל בכור שור מסביר את דעת הרמב״ם לפי מה שנראה מהמעשה של רבה שסידר את האבנים באופן שיפנה לצפון ודרום, אף על פי שהיה בבבל שהיא בצפונה של ארץ ישראל, כסתמא דגמרא בבבא בתרא
(כה, ב), משמע שהאיסור לפנות למזרח ולמערב אינו תלוי בכיוון של אותו מקום. אולם רש״י כשמסביר את המעשה כותב שבבל במזרחה של ארץ ישראל, זאת משום שסובר שבכל מקום האיסור תלוי בכיוונו כלפי ארץ ישראל.
גם בשלחן ערוך נראה שהמחבר פוסק כרמב״ם שלעולם ובכל מקום יש איסור בין מזרח למערב.
רש״י מפרש שעיקר ההקפדה היא שלא יהיה פירועו לא מלפניו ולא מלאחריו כלפי ירושלים, ולפי זה כותב הבית יוסף שהמטיל מים שמגלה רק בצד אחד - אינו אסור כשאחוריו שאינם מגולים מופנים לצד ירושלים, אלא רק כשהחלק המגולה מופנה לאותו צד.
הרמב״ם כותב שלא יפנה למערב ולא למזרח מפני שהוא כנגד המערב, משמע שאינו מסביר את האיסור מפני גילוי אחוריו אלא שאסור לפנות כנגד המזרח כמו שאסור כנגד המערב, ולפי זה ראוי היה לאסור גם הטלת מי רגלים כנגד המזרח או המערב. אולם לפי היוצא מההלכה משמע שאינו אסור בכלל אלא כשהוא מן הצופים ולפנים, ודוקא כשפניו כלפי הקודש, ומשמע שכאשר פניו לצד השני מותר אפילו כשהוא בפנים, וכשהוא בחוץ מותר בכל ענין. כך מדייק הבית יוסף בלשונו, ובהמשך מביא ברייתא שבירושלמי, שם אמרו על המטיל מים שהופך פניו לצפון וכשמסיך רגליו הופך פניו כלפי דרום. הוא מסביר שהעקרון הוא לחלוק כבוד לצד ימין, לכן כשהוא מטיל מים ומגלה רק מלפניו - יעשה זאת לצד שמאל שהוא צפון, וכשמסיך רגליו, שאינו צריך לגלות מלפניו כלום - הופך פניו לדרום שהוא ימין. הבית יוסף מסביר שהפוסקים השמיטו את היוצא מהברייתא הזו משום שהניחו שהגמרא בתלמוד בבלי חולקת על כך מאחר שלא הזכירו שום חילוק בין צפון לדרום. לגבי הרמב״ם יש לומר שהברייתא הזו נדחית לגמרי, שהרי היא קובעת כללים בקשר לצד שראוי שיטיל את מימיו, והוא הרי סובר שאין הגבלה בזה אלא כשהוא מן הצופים ולפנים, ולפי הברייתא משמע שמדובר אף כשהוא מן הצופים ולחוץ, שהרי החילוק בין ימין לשמאל אינו שייך כלל לכבוד המקדש ומוראו.
הב״ח מסביר את שיטת הרמב״ם שמדייק ממחלוקת התנאים שהיא בנפנה, מכאן שבמטיל מים מותר גם למזרח ולמערב, שאין זה חמור ממיקל את ראשו שאינו אסור אלא מן הצופים ולפנים. לפי זה צריך לומר שכיון שדומה בזה לדין של מיקל ראשו - ממילא יש לומר שאף מה שכותב הרמב״ם לאסור מן הצופים ולפנים שייך רק בזמן שבית המקדש קיים. לדעת הב״ח כך יש לומר אף בדעת רש״י שאין לאסור הטלת מים בזמן הזה, כיון שאין גילויו מגונה ומאוס כמו בזמן שנפנה, ובאמת אין רש״י מזכיר כלל בתוך דבריו את האיסור להטיל מי רגלים למזרח או למערב.
המחבר בשלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם, והרמ״א מוסיף את מה שכותב הבית יוסף בדעת הרמב״ם שאין שום איסור בהטלת מים בכל מקום. אבל הגר״א (סקי״א) נוטה לאסור גם בהטלת מים לכיוון מערב על פי מה שנראה מהירושלמי ומהתוספתא במסכת מגילה (ג, טו), שיש בזה איסור כמו בנפנה, והמשנה ברורה כותב בביאור הלכה שהמנהג להקל כשלחן ערוך ולא להחמיר כגר״א.
התוספות, הרא״ש, הרשב״א והרשב״ץ מביאים את דברי הירושלמי שהאיסור נוהג רק כשאין שם כותל. אבל מלשון הרמב״ם משמע שהאיסור נוהג גם כשיש כותל, וכך משמע כשכותב את ההלכה על הנפנה והישן ביחד, מכאן שמדבר אף על השוהה בביתו ולאו דוקא כשהוא בשדה.
הבית יוסף כותב שהרמב״ם מפרש את הירושלמי רק לפי דעת התנאים החולקים על רבי עקיבא, אבל לרבי עקיבא, כיון שהאיסור נוהג בכל מקום ובכל זמן ואינו תלוי בצד המדוייק שמכוון למקדש, ממילא נשאר האיסור בעינו גם כשיש כותל. מלבד זה הוא מעלה אפשרות שהבבלי חולק על הירושלמי, ומדייק גם במעשה של רבה שמדובר בו על כניסה, מכאן שיש כותל ויש לאן להכנס.
הוכחה אפשרית נוספת היא ממה שמסופר בהמשך הגמרא (סב, א) כשאמר רבי עקיבא שנכנס אחרי רבי יהושע לבית הכסא ולמד ממנו שאין נפנים כלפי מזרח ומערב, אולם הריטב״א כותב שאפשר לפרש שנכנס אחריו לקרן זוית, וכן כותב בעל המכתם שמדובר שנכנס לשדה או לבקעה.
הטור והשלחן ערוך פוסקים במפורש שאין האיסור חל כשנפנה במקום עם מחיצות.
עם זאת כותב מהר״י אבוהב (על הטור) שהמחיצות מתירות רק כשהן קרובות, ולא כשנפנה בחצר גדולה המוקפת מחיצות מרחוק. כמוהו כותבים בעל הדרישה והט״ז (סק״ג), אבל הבית יוסף טוען שאין לחלק, וכל שיש מחיצות אפילו רחוקות - מותר. כך הוא מוכיח גם מדברי הטור בקיצור פסקי הרא״ש שיש לאסור דוקא בשדה, וכן משמע מהמפרשים את המעשה של רבי עקיבא בהמשך שהיה בשדה או בבקעה, משמע שאין איסור כשנמצא במקום המוקף בכל צורה שהיא.
הבית יוסף מוסיף שדי אף במחיצה אחת לצד מערב כדי להתיר את האיסור, ומסתמך על הירושלמי המדבר על כותל ולא על כתלים.
המגן אברהם (סק״ה) מדייק בלשון המחבר שמדבר על מחיצות ולא על מחיצה אחת, מכאן שפוסק בשלחן ערוך שלא כדבריו בבית יוסף שדי בכותל אחד, ומצריך לפחות שתי מחיצות, אחת למזרח ואחת למערב. עם זאת אף הוא מסיק שכיון שהרמ״א מתיר להטיל מים בכל צד - משמע שאין קפידא על גילויו מלפניו, ואם כן די בהקפדה על מחיצה אחת מאחוריו.
הגר״א חולק וסובר שכיון שיש קפידא על מזרח ומערב כאחד - ממילא אי אפשר שתהיה רק מחיצה אחת, אולם הוא כותב זאת לשיטתו שאסור גם להטיל מים לכיוון מערב, כלומר שהגילוי מלפניו חמור כמו זה שלאחריו. אכן, לדעת הרמ״א הרי מותר להטיל מים בלי שום מחיצה, ועל כך מסתמך המגן אברהם, אך אפשר שבכל אופן אין להשוות את ההיתר כשהוא מטיל מים שאינו מאוס כל כך כמו בשעה שנפנה, כמו שכותב הב״ח, וכבר התבאר שיש מחלוקת בסברה זו.