שחטה ונמצאת בעלת מום – פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע.
(1) 
שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר קָדַשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר לֹא קָדַשׁ דִּבְרֵי ר׳ רַבִּי מֵאִיר.
שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר קָדַשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר לֹא קָדַשׁ דִּבְרֵי If one slaughtered the thanks offering and it was discovered that it is a blemished animal, Rabbi Eliezer says: The loaves were consecrated, and Rabbi Yehoshua says: The loaves were not consecrated. This is the statement of Rabbi Meir, consistent with the dispute appearing in the mishna.
ואם שחטה ונמצאת לאחר מכן שהיא בעלת מום, באופן זה נחלקו חכמים, שר׳ אליעזר אומר כי קדש הלחם, ואילו ר׳ יהושע אומר כי הלחם לא קדש, אלו דברי ר׳ מאיר, וכדרך שבאו הדברים הללו במשנתנו.
If one slaughtered the thanks offering and it was discovered that it is a blemished animal, Rabbi Eliezer says: The loaves were consecrated, and Rabbi Yehoshua says: The loaves were not consecrated. This is the statement of Rabbi Meir, consistent with the dispute appearing in the mishna.
הכל
(2) אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לֹא נֶחְלְקוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר ור׳ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל שֶׁשְּׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה שֶׁלֹּא קָדַשׁ וְעַל חוּץ לִזְמַנּוֹ שֶׁקָּדַשׁ וְעַל בַּעַל מוּם שֶׁלֹּא קָדַשׁ וְעַל מָה נֶחְלְקוּ עַל חוּץ לִמְקוֹמוֹ שר׳ שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר קָדַשׁ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר לֹא קָדַשׁ.
The baraita continues: Rabbi Yehuda said: Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua did not disagree with regard to a case where he slaughtered the thanks offering and it was discovered that it is a tereifa, as all agree that it was not consecrated; and they did not disagree with regard to a case where he slaughtered the thanks offering with the intent to partake of it or to burn the sacrificial portions beyond its designated time, as all agree that it was consecrated; and they did not disagree with regard to a case where he slaughtered the thanks offering and it was discovered that it is a blemished animal, as all agree that it was not consecrated. And with regard to what case did they disagree? They disagree with regard to a case where he slaughtered the thanks offering with the intent to partake of it or to burn the sacrificial portions outside its designated area, as Rabbi Eliezer says: It was consecrated, and Rabbi Yehoshua says: It was not consecrated.
חוץ לזמנו – פשיטא לן [דקידש] הואיל ומרצה לפיגולו [הכי] מפרש בזבחים בפרק המזבח מקדש [כל שפסולו בקודש] אם עלו לא ירדו.
ועל בעל מום שלא קידש – דאין פסולו בקדש דקודש שנכנס לעזרה נפסל ואמרי׳ בזבחים כל שאין פסולו בקדש אין הקדש מקבלו.
ואילו ר׳ יהודה מעמיד באופן שונה את מחלוקת ר׳ אליעזר ור׳ יהושע, שכך אמר ר׳ יהודה: לא נחלקו ר׳ אליעזר ור׳ יהושע על המקרה ששחטה ונמצאת טריפה — שכן באופן זה הכל מודים שלא קדש הלחם (וכדברי משנתנו, וכן הם דברי ר׳ מאיר). וכן לא נחלקו ר׳ אליעזר ור׳ יהושע על המקרה שבו נשחט התודה במחשבת חוץ לזמנו — שכן באופן זה הכל מודים שקדש הלחם (ואף בכך, כדברי משנתנו וכדברי ר׳ מאיר). וכן לא נחלקו ר׳ אליעזר ור׳ יהושע על המקרה ששחט את התודה, ונמצא לאחר מכן שהקרבן הוא בעל מום — שכן באופן זה הכל מודים שלא קדש הלחם (ושלא כדברי משנתנו ודברי ר׳ מאיר, שהעמידו בדבר זה את מחלוקת ר׳ אליעזר ור׳ יהושע). ועל מה נחלקו ר׳ אליעזר ור׳ יהושע? על המקרה שבו נשחט קרבן התודה במחשבת חוץ למקומו, שר׳ אליעזר אומר כי במקרה זה קדש הלחם, ואילו ר׳ יהושע אומר שבמקרה זה לא קדש הלחם.
The baraita continues: Rabbi Yehuda said: Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua did not disagree with regard to a case where he slaughtered the thanks offering and it was discovered that it is a tereifa, as all agree that it was not consecrated; and they did not disagree with regard to a case where he slaughtered the thanks offering with the intent to partake of it or to burn the sacrificial portions beyond its designated time, as all agree that it was consecrated; and they did not disagree with regard to a case where he slaughtered the thanks offering and it was discovered that it is a blemished animal, as all agree that it was not consecrated. And with regard to what case did they disagree? They disagree with regard to a case where he slaughtered the thanks offering with the intent to partake of it or to burn the sacrificial portions outside its designated area, as Rabbi Eliezer says: It was consecrated, and Rabbi Yehoshua says: It was not consecrated.
הכל
(3) א״ר אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הוֹאִיל וְחוּץ לִזְמַנּוֹ פָּסוּל וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ פָּסוּל מָה חוּץ לִזְמַנּוֹ קָדַשׁ אַף חוּץ לִמְקוֹמוֹ קָדַשׁ א״ר אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוֹאִיל וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ פָּסוּל וּבַעַל מוּם פָּסוּל מָה בַּעַל מוּם לֹא קָדַשׁ אַף חוּץ לִמְקוֹמוֹ לֹא קָדַשׁ.
The baraita continues: In explanation of his opinion, Rabbi Eliezer said: Since an offering slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time is disqualified and an offering slaughtered with intent to partake of it outside its designated area is disqualified, it is reasonable that just as in the case of intent to partake of it beyond its time the loaves were consecrated, so too in the case of intent to partake of it outside its area the loaves were consecrated. Rabbi Yehoshua said: Since an offering slaughtered with intent to partake of it outside its designated area is disqualified and an offering discovered to be a blemished animal is disqualified, it is reasonable that just as in the case of a blemished animal the loaves were not consecrated, so too in the case of intent to partake of it outside its area the loaves were not consecrated.
ובהסבר שיטתו אמר ר׳ אליעזר: הואיל וקרבן שבשעת שחיטתו היתה בו מחשבת חוץ לזמנו הריהו פסול, וכמו כן אף קרבן שנחשבה בו בשעת שחיטתו מחשבת חוץ למקומו הריהו פסול. מעתה יש להשוותם עוד ולומר: מה במקרה של מחשבת חוץ לזמנו — קדש הלחם, אף במחשבת חוץ למקומו — קדש הלחם. אמר ר׳ יהושע בהסבר שיטתו: הואיל והנשחט במחשבת חוץ למקומו הריהו פסול, וכמו כן אף הנשחט ונמצא שהוא בעל מום הריהו פסול, מעתה יש להשוותם עוד ולומר: מה הנשחט ונמצא שהוא בעל מום — לא קדש הלחם, אף הנשחט במחשבת חוץ למקומו — לא קדש הלחם.
The baraita continues: In explanation of his opinion, Rabbi Eliezer said: Since an offering slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time is disqualified and an offering slaughtered with intent to partake of it outside its designated area is disqualified, it is reasonable that just as in the case of intent to partake of it beyond its time the loaves were consecrated, so too in the case of intent to partake of it outside its area the loaves were consecrated. Rabbi Yehoshua said: Since an offering slaughtered with intent to partake of it outside its designated area is disqualified and an offering discovered to be a blemished animal is disqualified, it is reasonable that just as in the case of a blemished animal the loaves were not consecrated, so too in the case of intent to partake of it outside its area the loaves were not consecrated.
הכל
(4) אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֲנִי דִּמִּיתִיהוּ לְחוּץ לִזְמַנּוֹ וְאַתָּה דִּמִּיתוֹ לְבַעַל מוּם נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה אִם דּוֹמֶה לְחוּץ לִזְמַנּוֹ נְדוּנֶנּוּ מֵחוּץ לִזְמַנּוֹ אִם דּוֹמֶה לְבַעַל מוּם נְדוּנֶנּוּ מִבַּעַל מוּם.
Rabbi Eliezer said to him: I compared an offering slaughtered with intent to partake of it outside its designated area to an offering slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time, and you compared it to an offering discovered to be a blemished animal. Let us consider to which it is similar. If it is similar to an offering slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time, we will deduce its halakha from that of an offering slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time. If it is similar to an offering discovered to be a blemished animal, we will deduce its halakha from that of an offering discovered to be a blemished animal.
אני דמיתיו לחוץ לזמנו – דדברי הכל קדש דפיגול מרצה משום דהרצאה כתיב ביה דכתיב לא ירצה.
ואתה דמיתו לבעל מום – דדברי הכל לא קדש.
אמר לו ר׳ אליעזר: אני דמיתיהו את הנשחט במחשבת חוץ למקומו לנשחט במחשבת חוץ לזמנו, ואילו אתה דמיתו לנשחט ונמצא שהוא בעל מום, נראה למי הריהו דומה, אם יתברר מתוך דיוננו שהריהו דומה לחוץ לזמנו, כדעתי — נדוננו (נלמד את דינו) מהשוואתו לשוחט במחשבת חוץ לזמנו, ואם יתברר לנו שהריהו דומה לנשחט ונמצא בעל מום, כדבריך — נדוננו מבעל מום.
Rabbi Eliezer said to him: I compared an offering slaughtered with intent to partake of it outside its designated area to an offering slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time, and you compared it to an offering discovered to be a blemished animal. Let us consider to which it is similar. If it is similar to an offering slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time, we will deduce its halakha from that of an offering slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time. If it is similar to an offering discovered to be a blemished animal, we will deduce its halakha from that of an offering discovered to be a blemished animal.
הכל
(5) הִתְחִיל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָדוּן דָּנִין פְּסוּל מַחְשָׁבָה מִפְּסוּל מַחְשָׁבָה וְאֵין דָּנִין פְּסוּל מַחְשָׁבָה מִפְּסוּל הַגּוּף.
Rabbi Eliezer began to reason: We deduce the halakha with regard to a disqualification due to improper intention from that of a disqualification due to an improper intention, i.e., the halakha with regard to one who slaughters the animal with intent to partake of it outside its designated area should be deduced from the halakha with regard to one who slaughters it with the intent to partake of it outside its designated time. And we do not deduce the halakha with regard to a disqualification due to improper intention from that of a disqualification due to a blemish in the physical body of the offering.
התחיל ר׳ אליעזר לדון: דנין (יש ללמוד מהשוואה) של הדבר שהוא פסול מחשבה (השוחט במחשבת חוץ למקומו) מהדבר שאף הוא פסול מחשבה (השוחט במחשבת חוץ לזמנו). ואין דנין דינו של הדבר שהוא פסול מחשבה (השוחט במחשבת חוץ למקומו) מהדבר שהוא פסול הגוף (בעל מום).
Rabbi Eliezer began to reason: We deduce the halakha with regard to a disqualification due to improper intention from that of a disqualification due to an improper intention, i.e., the halakha with regard to one who slaughters the animal with intent to partake of it outside its designated area should be deduced from the halakha with regard to one who slaughters it with the intent to partake of it outside its designated time. And we do not deduce the halakha with regard to a disqualification due to improper intention from that of a disqualification due to a blemish in the physical body of the offering.
הכל
(6) הִתְחִיל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לָדוּן דָּנִין פְּסוּל שֶׁאֵין בּוֹ כָּרֵת מִפְּסוּל שֶׁאֵין בּוֹ כָּרֵת וְאַל יוֹכִיחַ חוּץ לִזְמַנּוֹ שֶׁפָּסוּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת וְעוֹד נְדוּנֶנּוּ מִשֶּׁלֹּא לִשְׁמוֹ שֶׁפְּסוּל מַחְשָׁבָה וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.
Rabbi Yehoshua began to reason to the contrary: We deduce the halakha with regard to a disqualification that does not include liability for excision from the World-to-Come [karet], i.e., an offering slaughtered with intent to partake of it outside its designated area, from that of a disqualification that does not include liability for karet, i.e., an offering discovered to be a blemished animal. And the halakha with regard to an offering slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time should not be brought as proof, as it is a disqualification that includes liability for karet. And furthermore, even according to Rabbi Eliezer, who says that we deduce the halakha from a disqualification due to improper intention, let us deduce the halakha from that of an offering slaughtered not for its sake, as it is a disqualification due to improper intention and it also does not include liability for karet, and the loaves of such an offering were not consecrated.
חוץ לזמנו – יש כרת באכילתו דפיגול הוא דכתיב והנפש האוכלת ממנה עונה תשא והוא עון חיוב כרת דגמרינן עון עון מנותר דכתיב ביה ואוכליו עונו ישא ונכרתה בכריתות בפרק ראשון.
ועוד נדוננו משלא לשמו – דאיכא טעמא דידך דפיסול מחשבה היא ואיכא טעמא דידי דאית בו כרת ואמרינן לעיל זבח תודת שלמיו מלמד שאם שחטה שלא לשמה לא קידש הלחם.
חוץ למקומו – ובעל מום פסול ואין בו כרת.
ועוד – דקשיא לך היאך נדמנו לבעל מום דפסול הגוף הוא נדוננו משלא לשמו מתודה ששחטה שלא לשמה דהוי פסול מחשבה ואין בו כרת ולא קדש כדאמר במתניתין שחטה שלא לשמה לא קדש הלחם.
התחיל ר׳ יהושע לדון באופן אחר: דנין (יש ללמוד מהשוואה) של הדבר שהוא פסול שאין בו עונש כרת על אכילתו (כגון הקרבן הנפסל במחשבת חוץ למקומו) מהדבר שאף הוא פסול שאין בו כרת (כבעל מום). ואל יוכיח הנשחט במחשבת חוץ לזמנו לקבוע דינו של הנשחט במחשבת חוץ למקומו, שכן הריהו פסול שיש בו עונש כרת על אכילתו. ועוד אמר ר׳ יהושע לר׳ אליעזר: נדוננו (נלמד דינו של לחם התודה בשוחט במחשבת חוץ למקומו) מדינו של לחם התודה בשוחט במחשבת שלא לשמו של קרבן תודה אלא לשם קרבן אחר, שכן אף הוא הריהו פסול מחשבה (וכשיטתך, שיש להשוות בין הדברים שהם פסולי מחשבה), וכמו כן אין בו עונש כרת על אכילתו (וכשיטתי, שיש להשוות בין הדברים שאין באכילתם עונש כרת). ומעתה נסיק, כי כשם שבשחיטה שלא לשמה — לא קדש הלחם, אף בשחיטה במחשבת חוץ למקומו — לא קדש הלחם.
Rabbi Yehoshua began to reason to the contrary: We deduce the halakha with regard to a disqualification that does not include liability for excision from the World-to-Come [karet], i.e., an offering slaughtered with intent to partake of it outside its designated area, from that of a disqualification that does not include liability for karet, i.e., an offering discovered to be a blemished animal. And the halakha with regard to an offering slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time should not be brought as proof, as it is a disqualification that includes liability for karet. And furthermore, even according to Rabbi Eliezer, who says that we deduce the halakha from a disqualification due to improper intention, let us deduce the halakha from that of an offering slaughtered not for its sake, as it is a disqualification due to improper intention and it also does not include liability for karet, and the loaves of such an offering were not consecrated.
הכל
(7) וְשָׁתַק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
The baraita concludes: And Rabbi Eliezer was silent, conceding to Rabbi Yehoshua. In any event, it is clear in the baraita that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.
הכל
(8) וְרַבִּי מֵאִיר מַאי שְׁנָא שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה דְּהָוֵי פְּסוּלוֹ קוֹדֶם שְׁחִיטָה וּמַאי שְׁנָא שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם דְּלָא הָוֵי פְּסוּלוֹ קוֹדֶם שְׁחִיטָה.
The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Meir, who says that if the thanks offering was slaughtered and discovered to be a tereifa the loaves were not consecrated, but if it was discovered to be a blemished animal Rabbi Eliezer holds that the loaves were consecrated, what is different if he slaughtered it and it was discovered to be a tereifa such that it is considered a case where its disqualification precedes its slaughter, and the loaves were not consecrated; and what is different if he slaughtered it and it was discovered to be a blemished animal such that it is not considered a case where its disqualification precedes its slaughter, and the loaves were consecrated according to Rabbi Eliezer?
ורבי מאיר – אליבא דרבי אליעזר דאמר שחטה ונמצאת בעלת מום קדש מאי שנא וכו׳ בשלמא לרבי יהודה משוי חדא דינא לבעל מום ולנמצאת טריפה אלא לרבי מאיר מאי שנא וכו׳.
ושואלים: לשיטת ר׳ מאיר (שהיא שיטת משנתנו) הסבור כי אם נשחט קרבן התודה ונמצא שהוא טריפה — לא קדש הלחם, ואולם אם נשחט קרבן התודה ונמצא שהוא בעל מום — קדש הלחם (לשיטת ר׳ אליעזר), מאי שנא [מה שונה] שחטה ונמצאת טריפה, דהוי [שהריהו נחשב] שפסולו קודם שחיטה, ולכך אין הלחם קדוש, ומאי שנא [ומה שונה] שחטה ונמצאת בעלת מום שאנו אומרים שלא הוי [אין הוא נחשב] שפסולו קודם שחיטה, ולכך הלחם קדוש.
The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Meir, who says that if the thanks offering was slaughtered and discovered to be a tereifa the loaves were not consecrated, but if it was discovered to be a blemished animal Rabbi Eliezer holds that the loaves were consecrated, what is different if he slaughtered it and it was discovered to be a tereifa such that it is considered a case where its disqualification precedes its slaughter, and the loaves were not consecrated; and what is different if he slaughtered it and it was discovered to be a blemished animal such that it is not considered a case where its disqualification precedes its slaughter, and the loaves were consecrated according to Rabbi Eliezer?
הכל
(9) בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן וְאַלִּיבָּא דר׳ דְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר אִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כִּי אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא אִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ בִּפְסוּלָא דְּגוּפֵיהּ אֲבָל לְקַדּוֹשֵׁי לֶחֶם לָא.
The Gemara responds: Rabbi Meir is referring to a blemish on the cornea of the eye, and his ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said with regard to this type of blemish: Although animals with such a blemish are disqualified as an offering ab initio, if they ascended the altar they shall not descend, and they are sacrificed on the altar. The Gemara adds: And Rabbi Yehoshua, who holds that if the animal is discovered to be blemished the loaves are not consecrated, says: When Rabbi Akiva said that if they ascended the altar, they shall not descend, he was referring to the disqualification of the offering itself, i.e., that once it ascended it shall not descend. But with regard to the consecration of the loaves through the slaughter of such an animal, he did not say this.
ואליבא דר׳ עקיבא דאמר במסכת זבחים אם עלו לא ירדו:
ואידך – ר׳ יהושע דאמר לא קדש סבר כי א״ר עקיבא אם עלו לא ירדו לגופיה לזבח עצמו:
ערך לב
לב – אב״ד מתנה עליהם (זבחים ד׳: כתובות קו. מנחות ע״ט. שביעית יא ב״ר פרשה מט) וסעדו לבבכם אין כתיב כאן אלא וסעדו לבכם שאין יצר הרע שולט במלאכים היא דעתי׳ דרבי חייא דאמר שיתו לבבכם לחילה אין כתיב כאן אלא שיתו לבכם הדא אמרת שאין יצר הרע שולט לעתיד לבא (ברכות סא) בכל לבבך בשני יצרים ביצר טוב וביצר הרע (א״ב פי׳ אליבא מלה מורגלת בגמרא לדעת כמו ללב) הזכרים יוצאין לבובין (שבת כב עבודה זרה ל״ב) ת״ר איזהו עור לבוב וכו׳.
א. [הערץ.]
דוקין שבעין – טיל״א כמו הנוטה כדוק שמים ובכי האי מומא אמר ר׳ עקיבא אם עלו לא ירדו הואיל ואין מומו ניכר ועוד דכשרים בעופות שאין בהן חסרון אבר.
ואידך – ר׳ יהודה אמר לך כי אמר ר׳ עקיבא אם עלו לא ירדו.
לגופיה – דזבח.
אבל לקדושי – הלחם לא אלימא קדושתיה.
בדוקין שבעין – דהוי מום עובר ואינו ניכר דלא הוי פסולו קודם שחיטה דסבר כרבי עקיבא דאמר במס׳ זבחים (פד.) אם עלו לא ירדו והואיל דלא ירדו דקדש כל דהו לא חשיב פסולו קודם שחיטה הלכך קדש הלחם.
ואידך רבי יהושע ורבי יהודה אומר אליבא דרבי אליעזר [ור״י] נמי לא קדש סבר כי אמר רבי עקיבא אם עלו לא ירדו.
[בפסולא דגופי׳] – דמקדש (לגופי׳) לזבח עצמו.
לקדושי לחם לא הוי קדוש – הואיל והוי פסולו קודם שחיטה.
ומשיבים: מדובר שם בדוקין, שלא היה מום גלוי ממש אלא בדוקין (כעין קרומים) שבעין, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר׳ עקיבא, שאמר כי בסוג מומים שכזה, שאינו ניכר, אף שפסולים הם להקרבה, מכל מקום אם כבר עלו על המזבח להקרבה — לא ירדו ממנו, ויוקרבו כפי שהם. ור׳ יהושע הסבור (לשיטת ר׳ מאיר) שנמצאת בעלת מום לאחר שחיטה — לא קדש הלחם, אמר: כי [כאשר] אמר ר׳ עקיבא את דינו בקרבנות שאם עלו כבר על המזבח, שוב לא ירדו ממנו, ויוקרבו כפי שהם — הרי זה דווקא בפסולא דגופיה [בפסול של גופו], שאין הקרבן עצמו שעלה כבר על המזבח נפסל להקרבה, אבל לענין קדושי [שיתקדש] הלחם על ידי שחיטתו של קרבן שכזה — לא אמר ר׳ עקיבא את דינו.
The Gemara responds: Rabbi Meir is referring to a blemish on the cornea of the eye, and his ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said with regard to this type of blemish: Although animals with such a blemish are disqualified as an offering ab initio, if they ascended the altar they shall not descend, and they are sacrificed on the altar. The Gemara adds: And Rabbi Yehoshua, who holds that if the animal is discovered to be blemished the loaves are not consecrated, says: When Rabbi Akiva said that if they ascended the altar, they shall not descend, he was referring to the disqualification of the offering itself, i.e., that once it ascended it shall not descend. But with regard to the consecration of the loaves through the slaughter of such an animal, he did not say this.
הכל
(10) אִיתְּמַר אחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד חוּץ לִמְקוֹמָהּ רָבָא אָמַר תֵּרֵד רַבָּה אָמַר ב לֹא תֵּרֵד.
§ The Gemara continues to discuss the dispute between Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua in the baraita: It was stated: With regard to a sin offering that one slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time, if it ascended the altar it shall not descend. If one slaughtered it with intent to partake of it outside its designated area, Rava says: It shall descend and shall not be burned, and Rabba says: It shall not descend.
חטאת – וכ״ש שאר זבחים.
ששחטה חוץ לזמנה אם עלתה לא תרד – דאמרי׳ במס׳ נדה בפ׳ יוצא דופן תורה אחת לכל העולים אם עלו לא ירדו.
חוץ לזמנה אם עלתה לא תרד – דהואיל ופיגול הוא מרצה וכל שכן שאר זבחים.
רבה אמר לא תרד – כרבי אליעזר דאמר גבי תודה דקדש דלא הוי פסול.
רבא אמר תרד – ולא קדש כרבי יהושע.
א ודנים עוד במחלוקת ר׳ אליעזר ור׳ יהושע המובאת בברייתא למעלה. איתמר [נאמר] בדברי אמוראים בדינה של חטאת ששחטה במחשבת אכילה חוץ לזמנה הראוי, ונתפגלה בכך ופסולה היא להקרבה, אם ארע שעלתה על המזבח שלא כדין — הרי זו לא תרד, ותוקרב. ואם שחטה במחשבת אכילה חוץ למקומה הראוי, נחלקו בדינה חכמים, שרבא אמר: תרד ולא תוקרב, ואילו רבה אמר: לא תרד.
§ The Gemara continues to discuss the dispute between Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua in the baraita: It was stated: With regard to a sin offering that one slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time, if it ascended the altar it shall not descend. If one slaughtered it with intent to partake of it outside its designated area, Rava says: It shall descend and shall not be burned, and Rabba says: It shall not descend.
הכל
(11) רָבָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבָּה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
The Gemara suggests: Rava holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who deduces the halakha with regard to a thanks offering that was slaughtered with intent to partake of it outside its designated area from that of an offering discovered to have a blemish. Accordingly, just as a blemished sin offering descends from the altar even if it has already ascended, so too a sin offering that was slaughtered with intent to partake of it outside its designated area descends. And Rabba holds in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who deduces the halakha with regard to a thanks offering that was slaughtered with intent to partake of it outside its designated area from that of an offering that was slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time. Accordingly, just as a sin offering that was slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time does not descend from the altar, so too a sin offering that was slaughtered with intent to partake of it outside its designated area does not descend.
רבה כר״י – דמדמה ליה לבעל מום ובעל מום אמרינן התם אם עלה ירד דקתני יכול שאני מרבה הרובע והנרבע כו׳ עד מרבה אני את אלו שפיסולן בקודש ומוציא אני את אלו שאין פיסולן בקודש.
רבא אמר לא תרד – כר׳ אליעזר דמדמי לעיל חוץ למקומו לחוץ לזמנו.
ומציעים בהסבר מחלוקתם: רבא הריהו סבור כר׳ יהושע הלמד (לענין קדושת לחמי תודה) את דינו של הקרבן שנשחט במחשבת חוץ למקומו מדינו של קרבן בעל מום. וכשם שחטאת בעלת מום הריהי יורדת מהמזבח אף אם כבר הועלתה עליו, כן הוא בחטאת שנשחטה במחשבת חוץ למקומו. ואילו רבה סבור כר׳ אליעזר הלומד את דינו של הקרבן הנשחט במחשבת חוץ למקומו מהנשחט במחשבת חוץ לזמנו. וכשם שחטאת שנשחטה במחשבת חוץ לזמנה הריהי אינה מורדת מהמזבח אם כבר הועלתה עליו, אף חטאת שנשחטה במחשבת חוץ למקומו אינה מורדת.
The Gemara suggests: Rava holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who deduces the halakha with regard to a thanks offering that was slaughtered with intent to partake of it outside its designated area from that of an offering discovered to have a blemish. Accordingly, just as a blemished sin offering descends from the altar even if it has already ascended, so too a sin offering that was slaughtered with intent to partake of it outside its designated area descends. And Rabba holds in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who deduces the halakha with regard to a thanks offering that was slaughtered with intent to partake of it outside its designated area from that of an offering that was slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time. Accordingly, just as a sin offering that was slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time does not descend from the altar, so too a sin offering that was slaughtered with intent to partake of it outside its designated area does not descend.
הכל
(12) וַהֲדַר בֵּיהּ רַבָּה לְגַבֵּיהּ דְּרָבָא מִדַּהֲדַר בֵּיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
And Rabba retracted his opinion in favor of the opinion of Rava and ruled that a sin offering slaughtered with intent to partake of it outside its designated area descends from the altar, since Rabbi Eliezer retracted his opinion in favor of the opinion of Rabbi Yehoshua, as the baraita teaches that he was silent and accepted the reasoning of Rabbi Yehoshua. Accordingly, the halakha with regard to an animal slaughtered with intent to partake of it outside its designated area should be deduced from that of an offering discovered to have a blemish.
והדר ביה רבה לגביה דרבא – תימה התנן בהדיא בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פד.) ואלו אם עלו לא ירדו הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ואפי׳ לרבי יהושע גופיה דהכי משמע בריש מעילה (דף ב.) דלא ירדו דקתני כלל אמר ר׳ יהושע כל שלא היה לה שעת היתר לכהנים מועלין בה שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה ומפרש בגמרא הואיל ומרצה לפיגולו ואיבעיא להו עלו מהו שירדו רבה אמר אם עלו ירדו רב יוסף אמר עלו לא ירדו ופריך התם רב יוסף לרבה חדא מגו חדא דכל שהיה פסולו בקודש אם עלו לא ירדו ותיובתא דרבה ואין לחלק בחטאת משום דפסולה שלא לשמה דשלא לשמה גופיה אם עלתה לא תרד ועוד קשה דבכל דוכתא ילפינן חוץ למקומו מחוץ לזמנו בספ״ ׳ק דזבחים (דף יד.) גבי חטאות הפנימיות דאע״ג דאמר ר׳ שמעון כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול מודה היה דפסול מקל וחומר יליף חוץ לזמנו בקל וחומר משלא לשמן וחוץ למקומו משום דאיתקש לחוץ לזמנו ובפ׳ כל הפסולין (שם דף לד:) אין עושין שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו וחוץ למקומו ודאי לא מרצה אלא מחוץ לזמנו יליף וכן בפרק איזהו מקומן (זבחים נא.) ובפרק התערובת (שם פב.) ור״ת גריס כאן תודה ולא גריס חטאת ודוקא הכא בתודה לא ילפינן חוץ למקומו מחוץ לזמנו כיון דלענין קדושי לחם לא שייך למילף הואיל ולאו גופיה דזביחה הוא ועוד יש לפרש דמשום דאיירי בתודה נקט תודה והוא הדין כל קדשים קלים דדווקא קדשי קדשים דלא מהניא זריקה דידהו באימורין לענין מעילה דבין קודם זריקה בין לאחר זריקה יש בהן מעילה ילפינן חוץ למקומו מחוץ לזמנו אבל קדשים קלים דמהניא זריקה באימורים לענין מעילה אמרינן דזריקת פיגול דמביאה לידי מעילה מהניא נמי לענין דלא תרד אבל חוץ למקומו דלא מהני למעילה לא ואע״ג דאמר רב גידל בפרק התכלת (לעיל מז:) דזריקת פיגול אינה מביאה לידי מעילה האמרינן התם דאיתותב ואפי׳ לדידיה נמי יש ליתן טעם משום דחוץ לזמנו מרצה לפיגולו וחוץ למקומו אינו מרצה וכן מוכח בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פג:) שיש חילוק לענין ירידה בין קדשי קדשים לקדשים קלים גבי הא דאמר עולא אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמים לא ירדו נעשו לחמו של מזבח.
והדר ביה [וחזר בו] רבה לגביה [לגביו, אצל] שיטתו של רבא בדין הורדת החטאת שנשחטה במחשבת חוץ למקומו, שאף רבה סבור עתה שלא תרד, מאחר דהדר ביה [שחזר בו] ר׳ אליעזר לגביה [לגביו, אצל] שיטתו של ר׳ יהושע, שכן למדנו בברייתא ששתק והודה ר׳ אליעזר לדברי ר׳ יהושע, ומעתה יש להשוות את דין שחיטה במחשבת חוץ למקומו לבעל מום.
And Rabba retracted his opinion in favor of the opinion of Rava and ruled that a sin offering slaughtered with intent to partake of it outside its designated area descends from the altar, since Rabbi Eliezer retracted his opinion in favor of the opinion of Rabbi Yehoshua, as the baraita teaches that he was silent and accepted the reasoning of Rabbi Yehoshua. Accordingly, the halakha with regard to an animal slaughtered with intent to partake of it outside its designated area should be deduced from that of an offering discovered to have a blemish.
הכל
(13) וְאִיכָּא דְּאָמְרִי אַף עַל גַּב דַּהֲדַר בֵּיהּ ר׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ רַבָּה לְגַבֵּיהּ דְּרָבָא לָא הֲדַר בֵּיהּ הָתָם הוּא דְּקָאָמַר לֵיהּ נְדוּנֶנּוּ מִשֶּׁלֹּא לִשְׁמוֹ אֲבָל הָכָא אִי דָּיְינַתְּ לֵיהּ מִשֶּׁלֹּא לִשְׁמוֹ אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד.:
And there are those who say: Even though Rabbi Eliezer retracted his opinion in favor of the opinion of Rabbi Yehoshua, Rabba did not retract his opinion in favor of the opinion of Rava, because there, with regard to the consecration of the loaves of the thanks offering, Rabbi Eliezer conceded to Rabbi Yehoshua because Rabbi Yehoshua said to him: Let us deduce its halakha from that of an offering slaughtered not for its sake. But here, if you deduce its halakha from that of an offering slaughtered not for its sake, then the halakha should be that if it ascended the altar it shall not descend.
התם הוא דאמר ליה ר׳ יהושע לר׳ אליעזר – נדוננו משלא לשמו ושתק ר׳ אליעזר ולא מצא תשובה. אבל הכא אי דיינת ליה משלא לשמו דזבח גופיה אם עלתה (דחטאת) לא תרד דקי״ל הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן אם עלו לא ירדו לדברי הכל:
אבל הכא אי דיינת ליה – חוץ למקומו משלא לשמו אם עלה לא ירד דהא חטאת ששחטה שלא לשמה אפי׳ לרבה אם עלתה לא תרד הואיל בשאר קרבנות עולה לכתחילה.
התם – דקאמר ליה ר׳ יהושע לרבי אליעזר משלא לשמן נדוננו ושתק ר׳ אליעזר שלא מצא תשובה אבל הכא אי דיינת לה משלא לשמן מוכח (מיניה) מגופיה דאם עלתה לא תרד דקי״ל הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן אם עלו לא ירדו לדברי הכל כדאמר במסכת זבחים בפרק המזבח מקדש (דף פד.) ריבה לכל העולין שאם עלו לא ירדו.
ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: אף על גב דהדר ביה [אף על פי שחזר בו] ר׳ אליעזר לגביה [לגביו] של ר׳ יהושע, בדין קדושת לחמי תודה בנשחט במחשבת חוץ למקומו, מכל מקום רבה לגביה [לגביו] של רבא בענין הורדה מן המזבח של חטאת שנשחטה במחשבת חוץ למקומה, לא הדר ביה [לא חזר בו]. שכן דווקא התם [שם, לענין קדושת לחמי תודה], חזר בו ר׳ אליעזר טעם הדבר הוא משום דקאמר ליה [שהוא, ר׳ יהושע, אמר לו] טעם נוסף ואחר, כי נדוננו לנשחט במחשבת חוץ למקומו מדינו של התודה שנשחט שלא לשמו. אבל הכא [כאן, לענין הורדה מן המזבח], אי דיינת ליה [אם אתה דן אותו, את החטאת שנשחטה במחשבת חוץ למקומה] מדינה של החטאת שנשחטה שלא לשמו — הרי דינה של חטאת זו הוא שאם עלתה, לא תרד.
And there are those who say: Even though Rabbi Eliezer retracted his opinion in favor of the opinion of Rabbi Yehoshua, Rabba did not retract his opinion in favor of the opinion of Rava, because there, with regard to the consecration of the loaves of the thanks offering, Rabbi Eliezer conceded to Rabbi Yehoshua because Rabbi Yehoshua said to him: Let us deduce its halakha from that of an offering slaughtered not for its sake. But here, if you deduce its halakha from that of an offering slaughtered not for its sake, then the halakha should be that if it ascended the altar it shall not descend.
הכל
(14) שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ [וְכוּ׳].: אָמַר רַב פָּפָּא שְׁבַק תַּנָּא דִידַן אֵיל נָזִיר גדִּשְׁכִיחַ וְנָקֵיט אֵיל הַמִּילּוּאִים וְתַנָּא דִּידַן עִיקַּר מִילְּתָא נָקֵט.:
§ The mishna teaches: If one slaughtered the thanks offering not for its sake, and likewise, if one slaughtered the ram of inauguration not for its sake, and likewise, if one slaughtered the communal peace offering of two sheep that accompany the two loaves on Shavuot not for their sake, the loaves were not consecrated. Rav Pappa said in bewilderment: Why does the tanna of our mishna omit the case of the loaves of the nazirite’s ram, which is common and is also not consecrated if the ram was slaughtered not for its sake, and teach instead the ram of the inauguration of the Tabernacle, which was brought only by the Jewish people in the wilderness? The Gemara responds: And what is the reasoning of the tanna of our mishna? He taught the ram of the inauguration because it was the primary matter, i.e., it was the first offering to be brought with loaves.
תנא דידן עיקר מלתא נקט –1 דזהו איל שקדש לחם תחלה איל המילואים:
1. נראה דצ״ל דאיל המלואים זהו איל שקדש לחם תחילה.
עיקר מילתא נקט – מילואין קרבי תחילה לכל הקרבנות וקרבן יחיד הוא וה״ה לאיל נזיר ל״א מילואין קרבן צבור וכשבי עצרת קרבן צבור.
שביק תנא דידן איל נזיר דשכיח – שנוהג לדורות.
ונקט מילואים – דהוו לפי שעה.
עיקר מילתא נקט – איל המילואים שבו קדשו הלחם תחילה.
ב שנינו עוד במשנתנו שאם שחטה לקרבן התודה (וכן איל המילואים ושני כבשי העצרת שנשחטו) שלא לשמה — לא קדשו לחמיהם. ובענין זה אמר רב פפא בתמיהה: שבק [הניח, לא ציין] התנא דידן [שלנו] את לחמי איל נזיר, שאף בהם כך הוא הדין אם נשחט הקרבן שלא לשמו, דשכיח [שמצוי] הוא, ונקיט [ותפס, וציין] את איל המילואים, שנדיר הוא, שהרי לא היה אלא בהיות בני ישראל במדבר סיני! ומסבירים: התנא דידן [שלנו] שהעדיף להזכיר דווקא את איל המילואים, הרי זה משום שאת עיקר (ראשית) מילתא נקט [הדבר תפס], שכן איל המילואים היה הראשון בקרבנות שבא עם הלחם.
§ The mishna teaches: If one slaughtered the thanks offering not for its sake, and likewise, if one slaughtered the ram of inauguration not for its sake, and likewise, if one slaughtered the communal peace offering of two sheep that accompany the two loaves on Shavuot not for their sake, the loaves were not consecrated. Rav Pappa said in bewilderment: Why does the tanna of our mishna omit the case of the loaves of the nazirite’s ram, which is common and is also not consecrated if the ram was slaughtered not for its sake, and teach instead the ram of the inauguration of the Tabernacle, which was brought only by the Jewish people in the wilderness? The Gemara responds: And what is the reasoning of the tanna of our mishna? He taught the ram of the inauguration because it was the primary matter, i.e., it was the first offering to be brought with loaves.
הכל
(15) מתני׳ מַתְנִיתִין : הַנְּסָכִים שֶׁקָּדְשׁוּ דבִּכְלִי וְנִמְצָא זֶבַח פָּסוּל אִם יֵשׁ זֶבַח אַחֵר יַקְרִיבוּ עִמּוֹ וְאִם לָאו יִפָּסְלוּ בְּלִינָה.:
MISHNA: In a case where the libations that accompany the offerings were sanctified in a service vessel when the animal was slaughtered and the offering was discovered to be unfit, if there is another offering that was slaughtered and requires libations, the libations should be sacrificed with that offering; and if not, they should be disqualified by being left overnight, and then burned.
מתני׳ הנסכים שקדשו בכלי – שנתנן בכלי ואחר כך נמצא זבח פסול.
אם יש זבח אחר – שאין לו נסכים יקריב אלו נסכים עמו.
ואם לאו – משקדשו בכלי נפסלו בלינה.
ג משנה הנסכים הבאים עם הקרבנות, שקדשו (התקדשו) בשעת שחיטת הזבח, שהיו בכלי שרת, ואולם אחר כך נמצא שהזבח פסול (שנפסל לאחר שחיטה, כגון בזריקת דמו), ואין הוא קרב. מה יעשו בנסכים הללו? אם יש באותה שעה זבח אחר, שנשחט הקרבן ונצרך הוא לנסכים — יקריבו עמו את הנסכים הללו, ואם לאו [לא] נמצא בשעה שנפסל הקרבן, קרבן אחר הזבוח ונצרך לנסכים — יפסלו (מניחים אותם עד שיפסלו) בלינה, ויישרפו.
MISHNA: In a case where the libations that accompany the offerings were sanctified in a service vessel when the animal was slaughtered and the offering was discovered to be unfit, if there is another offering that was slaughtered and requires libations, the libations should be sacrificed with that offering; and if not, they should be disqualified by being left overnight, and then burned.
הכל
(16) גמ׳ גְּמָרָא : אָמַר זְעֵירִי האֵין הַנְּסָכִים מִתְקַדְּשִׁין אֶלָּא בִּשְׁחִיטַת הַזֶּבַח מַאי טַעְמָא אָמַר קְרָא {ויקרא כ״ג:ל״ז} זֶבַח וּנְסָכִים.
GEMARA: With regard to statement of the mishna concerning a case where the libations of an animal offering were consecrated and the animal was then discovered to be unfit, Ze’eiri says: Libations are sanctified only upon the slaughter of the offering. What is the reason for this? The verse states: “To bring an offering made by fire unto the Lord, a burnt offering, and a meal offering, a sacrifice, and libations, each on its own day” (Leviticus 23:37), indicating that the libations complement the offering and are consecrated only upon its slaughter.
גמ׳ אין הנסכים מתקדשים – ליפסל בלינה וביוצא.
אלא בשחיטה – וקדשו בכלי דמתניתין לאו דוקא.
זבח ונסכים – נסכים תלויין בזביחה.
גמ׳ אלא בשחיטת הזבח – דקודם שחיטת הזבח אע״פ שניתנו בכלי שרת אינון חולין ויכול לשנותו לזבח אחר ומשנשחט הזבח לא.
זבח ונסכים – שהזבח מקדש הנסכים.
אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח – פי׳ בקונטרס ליפסל בלינה ולא יתכן אלא לענין לשנותן לזבח אחר קאמר כדפרישית בסוף הקומץ זוטא (לעיל טו:).
ד גמרא שנינו במשנתנו בדינם של הנסכים המתקדשים ונמצא הזבח פסול, ועוד בענין זה אמר זעירי: הנסכים הריהם עדיין חולין, אף שניתנו בכלי שרת. שכן אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח, ומעתה חלה קדושה עליהם לענין שיפסלו בלינה וביציאה ממקומם. ומסביר: מאי טעמא [מה טעם, מקור הדבר]? שכן אמר קרא [הכתוב]: ״...להקריב אשה לה׳ עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו״ (ויקרא כג, לז), והרי זה מלמד שאין הנסכים אלא כהשלמה לזבח, שאין הם מתקדשים אלא בזביחת (בשחיטת) הקרבן אתו הם באים.
GEMARA: With regard to statement of the mishna concerning a case where the libations of an animal offering were consecrated and the animal was then discovered to be unfit, Ze’eiri says: Libations are sanctified only upon the slaughter of the offering. What is the reason for this? The verse states: “To bring an offering made by fire unto the Lord, a burnt offering, and a meal offering, a sacrifice, and libations, each on its own day” (Leviticus 23:37), indicating that the libations complement the offering and are consecrated only upon its slaughter.
הכל
(17) תְּנַן הַנְּסָכִים שֶׁקָּדְשׁוּ בִּכְלִי וְנִמְצָא זֶבַח פָּסוּל אִם יֵשׁ זֶבַח אַחֵר יִקְרְבוּ עִמּוֹ וְאִם לָאו יִפָּסְלוּ בְּלִינָה.
The Gemara poses a difficulty to the statement of Ze’eiri from that which we learned in the mishna: In a case where the libations were sanctified in a service vessel when the animal was slaughtered and the offering was discovered to be unfit, if there is another offering that was slaughtered and requires libations, the libations should be sacrificed with that offering; and if not, they should be disqualified by being left overnight, and then burned.
ושואלים על דברי זעירי אלה ממה שתנן [שנינו במשנתנו]: הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול, אם יש זבח אחר — יקרבו עמו, ואם לאו [לא] — יפסלו בלינה.
The Gemara poses a difficulty to the statement of Ze’eiri from that which we learned in the mishna: In a case where the libations were sanctified in a service vessel when the animal was slaughtered and the offering was discovered to be unfit, if there is another offering that was slaughtered and requires libations, the libations should be sacrificed with that offering; and if not, they should be disqualified by being left overnight, and then burned.
הכל
(18) מַאי לָאו דְּאִיפְּסִיל בִּשְׁחִיטָה לָא ודְּאִיפְּסִיל בִּזְרִיקָה.
What, is it not so that the mishna is referring to a case where the offering became unfit through its slaughter, and consequently the libations were not sanctified by the slaughter of the offering? Why, then, must the libations be left overnight in order to disqualify them? Evidently, the libations are sanctified being placed in a service vessel and not upon the slaughter of the offering, in contradiction to the statement of Ze’eiri. The Gemara rejects this: No, the mishna is referring to an offering that became unfit through the sprinkling of the blood; the libations were sanctified upon the slaughter of the offering, and therefore they must be disqualified by being left overnight.
מאי לאו דאיפסיל זבח בשחיטה – אלמא דקדשי נסכין מעיקרא קודם שחיטה:
לא דאיפסיל בזריקה – כגון שזרקו חוץ לזמנו או שלא לשמו:
מאי לאו דאיפסל בשחיטה – דלא קדשתינהו זביחה לנסכים דפסולה היא וקתני אם לנו יפסלו בלינה.
לא דאיפסול בזריקה – ונסכים בשחיטה קדשי להו.
לאו דאיפסיל בשחיטה – ואם כן דבשחיטה מקדש להו כי נפסל הזבח בשעת שחיטה נפסלו נמי הנסכים ואמאי אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו. ע״א מאי לאו דאיפסיל הזבח בשחיטה וקתני אם לאו יפסלו בלינה ואם כן דשחיטת הזבח מקדש הנסכים ולא מתקדשי קודם אמאי יפסלו בלינה הא לא קדשו כלל דהא שחיטה דפסול לא חשיבא שחיטה לקדושי נסכים. כך שמעתי.
לא דאיפסיל בזריקה – דהואיל וכבר קדשו נסכים בשעת שחיטה הלכך אע״ג דאיפסיל זבח בזריקה אם יש שם זבח אחר יקריבו.
ויש לדייק בדברים הללו: מאי לאו [האם לא] מדובר במשנתנו במקרה דאיפסיל [שנפסל] הזבח בשחיטה, ונמצא איפוא שלא התקדשו הנסכים בשחיטה זו, ומדוע נצרכים אנו לפוסלם בלינה (אם אין זבח אחר)? הרי מכאן שהתקדשו הם בכלי, ולא בשחיטת הזבח, ושלא כדברי זעירי! ודוחים: לא, אין להקשות ממשנתנו, שכן אין המדובר בה שנפסל הזבח בשחיטה אלא דאיפסיל [שנפסל] בזריקה. ולכך פוסלים את הנסכים בלינה, שכן התקדשו בשחיטת הזבח.
What, is it not so that the mishna is referring to a case where the offering became unfit through its slaughter, and consequently the libations were not sanctified by the slaughter of the offering? Why, then, must the libations be left overnight in order to disqualify them? Evidently, the libations are sanctified being placed in a service vessel and not upon the slaughter of the offering, in contradiction to the statement of Ze’eiri. The Gemara rejects this: No, the mishna is referring to an offering that became unfit through the sprinkling of the blood; the libations were sanctified upon the slaughter of the offering, and therefore they must be disqualified by being left overnight.
הכל
(19) כְּמַאן כְּרַבִּי דְּאָמַר שְׁנֵי דְּבָרִים הַמַּתִּירִין מַעֲלִין זֶה בְּלֹא זֶה.
The Gemara seeks to clarify: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said: If an offering has two factors that permit it for consumption or for sacrifice, they can each elevate it to sanctified status without the other. Accordingly, although the slaughter of the animal and the sprinkling of its blood are both permitting factors for the libations, the libations were sanctified through the slaughter of the animal, despite the fact that the animal became unfit through the sprinkling of its blood.
כמאן דאמר בפר׳ התכלת שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה. וכיון דאלו נסכים הותרו בשחיטה אע״ג דאיפסיל זבח בזריקה קדשו נסכים שאם יש זבח אחר יקרבו עמו:
כמאן – מקדשה שחיטה לחודיה לנסכים כרבי דאמר שני דברים המתירים כגון שחיטה וזריקה.
מעלין זה בלא זה – דאמר בפ׳ [התכלת] שחט לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש.
כמאן כרבי – דאמר בפ׳ התכלת (לעיל מז.) שחט הכבשים לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש.
שני המתירין – כגון זריקה ושחיטה מקדשים הקרבן לקדושה.
מעלין זה בלא זה – והני שחיטה וזריקה מקדשין הן הנסכים וכיון דאלו נסכים הוקדשו בשחיטה אע״ג דאיפסיל זבח בזריקה קדשו נסכים בשחיטה [ומש״ה] אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו שהם לא נפסלו.
ומבררים עוד: להסבר זה של משנתנו, שהתקדשו הנסכים בשחיטת הזבח אף שלאחר מכן נפסל הזבח בזריקה, כמאן [כשיטת מי] היא משנתנו? כשיטת רבי, שאמר כי אם יש לקרבן שני דברים (שתי פעולות) המתירין אותו לאכילה (וכגון שחיטת התודה וזריקת דמה) הריהם חולין אף שניתנו בכלי שרת — הריהם שני מעשים אלה מעלין (פועלים, להחיל קדושת הגוף על הקרבן ונסכיו), כל אחד כשלעצמו, מעשה זה אף בלא מעשה זה. ולכך התקדשו הנסכים בשחיטת הזבח, אף שנפסל הזבח בזריקת הדם!
The Gemara seeks to clarify: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said: If an offering has two factors that permit it for consumption or for sacrifice, they can each elevate it to sanctified status without the other. Accordingly, although the slaughter of the animal and the sprinkling of its blood are both permitting factors for the libations, the libations were sanctified through the slaughter of the animal, despite the fact that the animal became unfit through the sprinkling of its blood.
הכל
(20) אֲפִילּוּ תֵּימָא ר׳ רַבִּי אֶלְעָזָר בר׳ בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁקִּיבֵּל דָּמָן בְּכוֹס וְנִשְׁפַּךְ
The Gemara rejects this: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who disagrees with Rabbi Yehuda HaNasi and holds that both permitting factors must be performed in order to confer sanctity upon the libations, the mishna can still be explained as follows: Here, we are dealing with a case where the priest collected its blood in the cup for the purpose of sprinkling it on the altar, but the blood spilled out of the cup and could not be sprinkled. Nevertheless, the libations were sanctified, as the blood was fit for sprinkling upon the altar.
אפילו תימא ר׳ אליעזר – דאמר לעולם אינו קדוש עד שישחט לשמן וזרק דמן לשמן דשני דברים המתירין שחיטה וזריקה המתירין לבשר אין מעלין זה בלא זה משום דהוי זריקה פסולה כגון שנזרק הדם שלא לשמן והכא כגון שנשפך הדם בקרקע.
אפילו תימא רבי אליעזר – דאמר אין מעלין זה בלא זה דאמר לא קדש הלחם עד שישחוט ויזרוק דמן לשמן.
הכא במאי עסקינן כגון שקיבל הדם בכוס ונשפך – אחר כן ונפסל בזריקה.
ודוחים: אין הכרח לטעון שמשנתנו היא דווקא כשיטת רבי, שכן אפילו אם תימא [תאמר] שהיא כשיטת ר׳ אלעזר בר׳ שמעון, החולק על רבי וסבור הוא שעל מנת להחיל קדושה על הקרבן והנלוים עליו, יש צורך בעשייתם של שני דברים המתירים אותו, גם כן אפשר להסביר את משנתנו, שכן הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], כגון שלאחר שנשחטו הקרבנות כהלכתם, עמד הכהן וקיבל את דמן בכוס על מנת לזרוק את הדם על המזבח, כדין, שכבר היה ראוי דם הקרבן להיזרק על המזבח, וארע הדבר שנשפך הדם מן הכוס, ולא בא לכלל זריקה. ומעתה אין איפוא המדובר בדם שנפסל לזריקה על המזבח, אלא בדם שהיה ראוי לזריקה.
The Gemara rejects this: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who disagrees with Rabbi Yehuda HaNasi and holds that both permitting factors must be performed in order to confer sanctity upon the libations, the mishna can still be explained as follows: Here, we are dealing with a case where the priest collected its blood in the cup for the purpose of sprinkling it on the altar, but the blood spilled out of the cup and could not be sprinkled. Nevertheless, the libations were sanctified, as the blood was fit for sprinkling upon the altar.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.