×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לֵית לֵיהּ כְּתִיבָה דִּתְנַן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא כַּן אֶחָד בִּלְבַד תְּרֵי מַאי טַעְמָא לָא מִשּׁוּם דְּמִחַלְּפִי וְנַעֲבֵיד תְּרֵי וְלִיכְתּוֹב עֲלַיְיהוּ הֵי דְפַר וְהֵי דְשָׂעִיר אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה לֵית לֵיהּ כְּתִיבָה.
does not accept that one may rely on writing in a situation where an error is possible. As we learned in the mishna that Rabbi Yehuda says: There was only one pedestal in the Temple on which to place the blood. What is the reason that they did not place two pedestals there? The reason is because the pedestals might be exchanged for one another, and he might take the goat’s blood instead of that of the bull. But in that case, let us place two pedestals and write on them which one is for the bull and which is for the goat. Rather, it is clear that Rabbi Yehuda does not accept that one may rely on writing in a situation where error is possible.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן ונכתוב עלייהו האי דחובה והאי דנדבה ופרקינן לר׳ יהודה לית ליה כתיבה בכלים שבמקדש ודייקינן ממתני׳ דקתני לא היה שם אלא כן א׳ כדי שיהא נוטל אחד ומניח אחד אבל אינו עושה שניהם שמא יתחלפו לו. ואמרינן ויכתוב מזרק באחד פר ובאחד שעיר. אלא שמע מינה דלית ליה לר׳ יהודה כתיבה. איני דלית ליה והתנן בשקלים פ״ו שלש עשרה שופרות. פירוש אלו השופרות תיבות הן שמניחין בהן מעות.
לית ליה כתיבה – אין סומכין על כך דזמנין דלאו אדעתיה לעיוני בכתבא.
משום דמחלפי – אי עביד תרי מניח מזרק השעיר על זה ושל פר על זה וכשבא לקחת את דם הפר פעמים שנתחלף לו ונוטל את של שעיר הלכך כי ליכא אלא חד לא מנח האי עד דשקיל האי ונמצאו העבודות כסדרן של שעיר אחר פר בפנים ושל פר אחריה בהיכל ואחר כך של שעיר.
תיבות שבמקדש שבהם היו נותנים את המעות היו עשויות בצורת שופר ר״ל גדולות ועקומות רחבות מלמטה וקצרות מלמעלה ופרשו הטעם בשקלים מפני הרמאים כלומר שלא יהא אדם יכול להוציא משם המעות בנקל אלא בקושי גדול ובהפיכתן על פניהם מפני שהיה בהן שהיה אדם יכול ליתן בהם מה שרוצה ועשו תקנה לרמאין שלא יכנסו כרוצה ליתן והוא נוטל והיו מהן במקדש שלש עשרה וכתוב על אחת מהן תקלין חדתין ר״ל שהיו מניחין בתוכה שקלים של שנה זו הנקראים תרומה חדשה וכשבאו שקלים אלו מרוב צבור היו צוברין אותן בלשכה אחרת וממלאין מהן שלש קופות גדולות כל אחת בת תשע סאין כדי לתרום מהן שלש קופות קטנות כל אחת בת שלש סאין שלש פעמים בשנה פסח ועצרת וחג והיא הנקראת תרומת הלשכה ומשם היו לוקחין תמידין ומוספין וכל קרבנות צבור וקצת דברים אחרים התבארו במקומן ושלש קופות קטנות אלו היו כותבין עליהן א׳ ב׳ ג׳ לידע איזו מהן נתרמה ראשונה שמצוה להתחיל בראשון ומה שנשאר בקופות נקרא מותר התרומה ועושין ממנה רקועי זהב לצפוי בית קדשי הקדשים וקצת דברים אחרים התבארו במקומן ומה שנשאר בלשכה נקראת שירי לשכה והיו בונין ממנה חומת העיר ומגדלותי׳ וקצת דברים אחרים התבארו במקומן:
והשניה כתוב עליה תקלין עתיקין והיא שהיו נותנין בה שקלים של שנה שעברה מאותם שלא הביאום בשנה שעברה ומביאים אותם עכשיו וכבר נתכפרו הם בשקלי חביריהם הואיל ולא נמנעו מהבאתם דרך זדון וכמו שאמרו (ב״מ נ״ח.) תורמין על האבוד כלומר אף לכפר על מי שהיה מביאו ואבד הימנו ועל הגבוי שלא הגיע ללשכה עדיין ועל העתיד לגבות ומאחר ששקלים אלו הם תשלומי שנה שעברה אינם בכלל תרומה חדשה להיותם ראויים לקרבנות ומניחין אותם בתיבה זו וכותבים עליה עתיקין והם בכלל שירי לשכה שהזכרנו:
והשלישית כתוב עליה קנין שכל המתנדב תורים מביא המעות או שולחם או נותנם באותו שופר הרביעית כותב עליה גוזלי עולה ר״ל למי שהתנדב בני יונה ונחלקו בשני אלו ר׳ יהודה ורבנן שלדעת ר׳ יהודה שתיהן קריבות עולות ומי שהיה עליו חטאת העוף אינו נותן בה כלל שלא היו לדעתו שופרות לקני חובה ר״ל שמי שחייב להביא קנין כגון נדה ויולדת וזב ומצורע שחייבים להביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת לא היו נותנין דמי קיניהן בשופרות אלא נותנין לכהן וכהן לוקח להן מיד ומקריב להן ולא היו שופרות אלא לקני נדבה אחד לתורים ואחד לבני יונה וכלן עולות וכן אם היה רוצה בקני חובה ליתן בשופר אותו של עולה רשאי אבל (שם) [של] חטאת לא שמא יתערב לו בין קני חובה לקני נדבה בהם עולה ומחליף ומקריב חטאת לשם עולה ואע״פ שהיה אפשר לו לכתוב על השופרות איזו של עולה ואיזו של חטאת אינו סומך על הכתיבה בכך או שמא חושש שמא מתו אחד מן הבעלים ונמצא שם תערובת חטאת שמתו בעלים אבל כל שכלן עולות אלא שבאחת תורים ובאחת בני יונה סומכין על הכתיבה שאפי׳ החליף אין קפידא בכך אחר שכלן עולות ולדעת חכמים האחד לקני חובה ולפיכך קרבין חצים חטאות וחצים עולות ובחברו קני נדבה והיו כלן עולות ולא היה הבדל השופרות בין תורים לבני יונה אלא בין של חובה לשל נדבה והלכה כחכמים ואין חוששין שמא מת אחד מן הנותנים ונמצאת חטאת שמתו בעליה מתערבת בהם ופוסלת את הכל שהרי דמיו הולכים לים המלח שכל חטאת שלא נודעה מיתת בעליו מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ואף כשמת אחד מן הנותנים בודאי קודם (שנתחייב) [שנתקרב] חטאתו מ״מ לוקחין דמי אותו חטאת מאותה תיבה שנודעה מיתת בעליו ומשליכין לים וסומכין בברירה כלומר הוברר הדבר שאותם שהלכו לים הם אותם של אותו שמת שהרי כל תערובות שברוב היתר דברי סופרים הם דמדאורייתא חד בתרי בטיל אף לדעת האומר שקדשים אינן בכלל זה לענין אם נפלו מהם לים הגדול אף בקדשים כן:
והחמישית כתוב עליה עצים והוא שכל המתנדב עצים למערכה נותן פרוטותיו בתוכה ולא יפחות משני גזרי עצים הששית כתוב עליה לבונה שכל המתנדב לבונה נותן פרוטותיו לשם ולא יפחות מכשיעור קומץ השביעית כתוב עליה זהב לכפרת שכל המתנדב זהב לכפרת נותן לשם וגדולי הרבנים פירשו שהוא הדין לשאר כלי שרת שאף המזרקים נקראים כפורי זהב בעזרא ובדברי הימים:
זהב לכפורת פרש״י ז״ל שהם מזרקים מלשון כפורי זהב כלו׳ שהזהב ההוא הי׳ לכלי שרת ואינו נכון דהו״ל למימר לכלי שרת ועוד דבירושלמי דשקלים פי׳ לבית הכפורת שעושין ממנו שם רקועי פחים וכן פי׳ ריב״א ז״ל והר״ם במז״ל.
לית ליה [אין לו] כתיבה, כלומר: לדעתו אין לסמוך על כתיבה שעל גבי דבר במקום שאפשר לטעות. דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר׳ יהודה אומר: לא היה שם בבית המקדש ביום הכיפורים אלא כן אחד בלבד להנחת הדם. תרי מאי טעמא [שני כנים מה הטעם] לא היו עושים — משום דמחלפי [שהם מתחלפים] זה בזה, ושמא יקח דם השעיר במקום דם הפר. והרי אפשר ונעביד תרי [ושנעשה שני כנים] וליכתוב עלייהו [ושיכתוב עליהם] הי [איזה] של פר והי [ואיזה] של שעיר. אלא, על כרחך לר׳ יהודה לית ליה [אין לו] כתיבה, שלדעתו אין כתיבה מועילה במקום שאפשר לטעות.
does not accept that one may rely on writing in a situation where an error is possible. As we learned in the mishna that Rabbi Yehuda says: There was only one pedestal in the Temple on which to place the blood. What is the reason that they did not place two pedestals there? The reason is because the pedestals might be exchanged for one another, and he might take the goat’s blood instead of that of the bull. But in that case, let us place two pedestals and write on them which one is for the bull and which is for the goat. Rather, it is clear that Rabbi Yehuda does not accept that one may rely on writing in a situation where error is possible.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) מֵיתִיבִי אשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שׁוֹפָרוֹת הָיוּ בְּמִקְדָּשׁ וְהָיָה כָּתוּב עֲלֵיהֶן תִּקְלִין חַדְתִּין וְתִקְלִין עַתִּיקִין וְקִינִּין וְגוֹזְלֵי עוֹלָה וְעֵצִים וּלְבוֹנָה וְזָהָב לְכַפּוֹרֶת וְשִׁשָּׁה לִנְדָבָה.

The Gemara raises an objection against this conclusion: There were thirteen collection horns in the Temple, and they were each inscribed with different names. On one container was written: New shekels. In this horn they placed shekels that were donated at the correct time that year. And on another horn the phrase old shekels was written, referring to coins from the past year that did not reach the Temple during the allotted period. On the other horns, the following phrases were written: Nests, for obligatory offerings consisting of pairs of pigeons or turtledoves; young birds for burnt-offerings; wood, for anyone who wished to donate wood; frankincense; and gold for the Ark cover. And there were six additional boxes designated for communal free-will offerings of all kinds.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וי״ג היו במקדש והי׳ כתוב עליהן תקלין חדתין כו׳ עד דברי ר׳ יהודה הא אית ליה כתיבה. ופרקינן לאו משום דחייש ר׳ יהודה לתערובת חובה בנדבה דלא חייש משום תערובת בחטאת [אלא] גזירה שמא מתו בעליה דכתיבה כה״ג לא מהניא ולא מידי ואקשינן ומי גזרינן כה״ג והתנן במסכת גיטין פ״ג (כח.) השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים. הנה לא חיישינן. ופרקינן משום תערובת חטאת דודאי מתו בעליה ואקשינן ולישקול ד׳ זוזי מן השופר וישליכם בנהר ויאמר אלו הן המעות שמתו בעליהן והשאר יקרבו.
תקלין חדתין – על האחד תקלין עתיקין על השני קינין על השלישי גוזלי עולה על הרביעי עצים על החמישי לבונה על הששי זהב לכפורת על השביעי וששה היה כתוב עליהן נדבה.
וששה לנדבה – לקיץ המזבח לתת לתוכן מעות שלוקחין מכל הרועות של מותר אשמות וחטאת ששנינו בהן ירעה וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובפרק בתרא דמנחות (דף קז:) ששה שופרות כנגד ששה בתי אבות שבכל משמר ומשמר וכל אחד ואחד מכיר את של יומו ואם היה מזבח בטל ביומו שאין איש מביא קרבנות לוקחין בני בית אב מעות שופר שלהן ולוקחין מהן עולות והוא קיץ המזבח שמע מינה מיהת דר׳ יהודה אית ליה כתיבה דקתני והיה כתוב עליהן.
והשש הנשארות היו לנדבה ר״ל מכל אותם חטאות ואשמות שנאמר עליהם ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהם לנדבה לקייץ בהם את המזבח כשעומד בטל והיו עושים מהם שש מפני ששה בתי אבות שהיו בכל משמר וכל אחד מכיר את של יומו וכשהיה המזבח בטל ביומו היו לוקחים משל נדבה המיוחדת ליומו ומקייצין כך פרשוה גדולי הרבנים וכן נראה ממסכת מנחות (ק״ז:) אבל גדולי המחברים פרשו שהראשונה מאלו השש היה כתוב עליה מותר חטאת שכל שהפריש מעות לחטאתו ונשאר מהם מותר נותנו לשם והשניה למותר אשם והשלישית למותר קני זבים וזבות ויולדות והרביעית למותר קרבנות נזיר והחמשית למותר אשם מצורע וכל אלו קרבים עולה שתנאי בית דין הוא על כל המותרות ליקרב עולה והששית לנדבה סתם שכל שמתנדב איזה דבר למזבח נותנו לשם וכן יראה ממסכת שקלים:
ויש שואלין בשמועת השופרות היאך לא תקנו שופרות לכמה דברים אחרים ושאלה זו ודאי אין לה מקום לענין קרבנות חובה לבהמה כגון חטאות ואשמות ועולות ושלמים שאף לדעת חכמים שפרשו בשלישית ורביעית אחת לקני חובה ואחת לקני נדבה מודים הם באלו שלא היו בהם שופרות מפני שהמחויב בהן צריך להיות שם לסמוך עליהם ולהתודות על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה עון לקט שכחה ופאה והשלמים אף הם טעונין סמיכה ואין סמיכה אלא בבעלים מה שאין כן בכל אלו שבשלשה עשר שופרות שיכול לשלח מעותיו ואין הוא עצמו צריך להביאם שהשקלים רובם על ידי שליח הם באים וקנין הן חובה והן נדבה אין צריכין סמיכה ולא וידוי ואצ״ל בשאר וכן חטאות ואשמות ועולות ושלמים אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל והם עצמם היו צריכים להביאם ואע״פ שהיו שם סוחרי בהמה מ״מ לא היו מספיקים לכך וכן לא תקנו שופר למנחה שהאומר הרי עלי מנחה יהא נותן לתוכה וכמו שאמרו בכריתות (י׳:) מכאן לעשירית האיפה בפרוטה ואפשר שהיה שם אדם הממונה על הסלתות והיה מוציא ליקח מהן בכל (שנה) [שעה] ואין השופרות באים אלא לנדבה לדברים שלא היו מצויים ליקח כל כך ואע״פ שהמנוי לא היה אלא במנחת נסכים ומנחה הבאה בפני עצמה לא היתה טעונה יין מ״מ דברים מצויים הם וכן נראה שלסבה זו גם כן לא תקנו שופר לאומר הרי עלי יין הרי עלי שמן:
זה שכתבנו למעלה שהשולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים פירושה בקרבן נשלם שאינו טעון סמיכה או בחטאת העוף שאף הוא אינו טעון סמיכה הא בקרבן אחר צריך סמיכה וכבר אמרו (מנחות צ״ג:) ידו ולא יד בנו ידו ולא יד שלוחו ואע״פ שאין סמיכה מעכבת שהרי ערל וטמא משלחין כמו שיתבאר בפסחים (ס״ב.) מ״מ לכתחלה היאך מקריבין אותו בלא סמיכה נמתין לו עד שיבא:
מיתיבי [מקשים] על מסקנא זו ממה ששנינו שלש עשרה שופרות (קופות) היו במקדש, והיה כתוב עליהן: על אחת תקלין חדתין [שקלים חדשים], שבהם היו נותנים את השקלים שהביאו בשנה זו כדינם. ותקלין עתיקין [ושקלים ישנים] של השנה שעברה, שמשום מה לא הגיעו לתעודתם בזמנן, וקינין כלומר קרבנות חובה של זוג תורים או בני יונה, ועוד אחד של גוזלי עולה, וקופה למי שרוצה להתנדב עצים, וקופה למי שרוצה להתנדב לבונה, וקופה של המתנדבים זהב לכפורת, וששה נוספי שהיו מיועדים לנדבה מכל הסוגים.
The Gemara raises an objection against this conclusion: There were thirteen collection horns in the Temple, and they were each inscribed with different names. On one container was written: New shekels. In this horn they placed shekels that were donated at the correct time that year. And on another horn the phrase old shekels was written, referring to coins from the past year that did not reach the Temple during the allotted period. On the other horns, the following phrases were written: Nests, for obligatory offerings consisting of pairs of pigeons or turtledoves; young birds for burnt-offerings; wood, for anyone who wished to donate wood; frankincense; and gold for the Ark cover. And there were six additional boxes designated for communal free-will offerings of all kinds.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תִּקְלִין חַדְתִּין אֵלּוּ שְׁקָלִים שֶׁל כׇּל שָׁנָה וְשָׁנָה תִּקְלִין עַתִּיקִין מִי שֶׁלֹּא שָׁקַל אֶשְׁתָּקַד יִשְׁקוֹל לְשָׁנָה הַבָּאָה קִינִּין הֵן תּוֹרִין גּוֹזְלֵי עוֹלָה הֵן בְּנֵי יוֹנָה וְכוּלָּן עוֹלוֹת דִּבְרֵי ר׳רַבִּי יְהוּדָה.

The Gemara explains: New shekels, these are the shekels of each and every year that arrive on time; old shekels, these are for one who did not donate a shekel the previous year, who must donate the next year; nests, these are the turtledoves brought as offerings; young birds for burnt-offerings, these are pigeons; and all these birds are burnt-offerings; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yehuda maintains that there was no container for nests of obligatory sin-offerings and burnt-offerings, due to the potential mixture between the two. In any case, this shows that Rabbi Yehuda does rely on inscriptions written on containers, which contradicts the above claim that he does not rely on writing in these situations.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות ישניםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחינן ר׳ יהודה לית ליה ברירה כלומר מי יברר לנו שאותן ד׳ זוזי שלקח והשליכם בנהר שהן עצמם היו לאותו האיש המת. שמא אותן שהשליך מעות של אחרים היו ומעות של מת בשופר נשארו ואמרינן מנ״ל דלית ליה לר״י ברירה אילימא מדתנן הלוקח יין מן הכותים אומר ב׳ לוגין כו׳ כבר פירשנוהו בכמה מקומות מיהו דייקינן מדקתני ר׳ יהודה אוסר לשתות מן הנוד אף על גב דאמר התרומה והמעשר שאני עתיד להפריש הרי הן בנוד. לא אמרינן מתברר שהיין ששותה החולין הן. וכי אינו התרומה שמע מינה דלית ליה בריר׳ אלא מדתני במסכת עירובין פ״ג דתני איו.
ערך חדת
חדתא(יומא נה:) תקלין חדתין ועתיקין תקלין חדתין שבכל שנה ושנה ועתיקין הוא שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה כלו׳ חדתין של שנה זו עתיקין של שנה שעברה זו המשנה בפרק ששי דשקלים (א״ב תרגום שיר חדש שבח חדת):
ערך חץ
חץב(יומא נה זבחים כז) חוץ ופנים בחדא זימנא גמר:
ערך כפר
כפרג(יומא נה תמורה יב) והתנן (בפ״ו בשקלים) י״ג שופרות היו במקדש וכו׳ עד וזהב לכפורת. פירש בתוספת שקלים האומר הרי עלי זהב מביא דמי דינר זהב ונותן לשופר. כהנים מחלקין איתן ולוקחין בהן זהב ועושין אותן ריקועי זהב צפוי לבית קדש הקדשים. והכי משמע זהב לכפורת זהב לבית קדש הקדשים שנקרא בית הכפרת ותניא בתוספתא תמורה (בפרק הנרבע) נתן לה זהב רבי יוסי ברבי יהודה אמר אין עושין ריקועין אפילו אחורי בית הכפורת פ״א כמו וכפרת שאם היה צורך בצפוי הבית היו נותנין מאותו השופר וזו המשנה כולה מפורשת בתוספת שקלים:
א. [נייא.]
ב. [דרויסען.]
ג. [איבער ציהען.]
תקלין חדתין אלו שקלים של כל שנה ושנה – מי שעליו להביא שקלי שנה זו שלא הביאן באדר מביאן כל שעה שירצה ונותנם בשופר של תקלין חדתין והגזברים נותנים אותן בלשכה ותורמין מהם שלש הקופות בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג.
ישקול לשנה הבאה – ונותנן לשופר של תקלין עתיקין והגזברין נותנים אותן לשירי לשכה של אשתקד שמהן בונים חומת העיר ומגדלותיה כדתנן בשקלים (פ״ד משנה ב).
קינין הן תורין – ממעות שבו אין לוקחין אלא תורין.
כולן עולות – ר׳ יהודה לטעמיה דאמר לא היו שופרות לקיני חובה ועצים ולבונה וזהב לכפורת מפרש במס׳ שקלים (פ״ו מ״ו) המתנדב עצים נותן מעות לאותו שופר ולא יפחות משני גזירין והמתנדב לבונה מביא מעות ונותן לתוך שופר לבונה ולוקחים מהן לבונה ומקטירין אותן נדבה על המזבח החיצון זהב לכפורת המתנדב זהב נותן מעות לתוך שופר ולוקחין מהן זהב לכלי שרת והן המזרקות הקרויין כפורי זהב בעזרא ודברי הימים (א כח).
קינין הן תורין – המתנדב תורין מביא ונותן בשופר שכתוב עליו קינין והמתנדב בני יונה נותן מעות לתוך שופר שכתוב בו גוזלי עולה.
קינין הן תורין. שהמתנדב בני יונה והביא תורין לא יצא ידי חובתו או איפכא והלכך אע״פ שכולן נדבה ועולות צריך כתיבה לרבי יהודה:
וגוזלי עולה הן בני יונה. רבנן פליגי על ר׳ יהודה בשקלים (דף ט.) ואמרי דקינין הם חובה אחד לעולה ואחד לחטאת וגוזלי עולה הן כולן עולות נדבה ולדידהו אתי שפיר למה הן כותבין כאן קינין וכאן גוזלי עולה דקינין משמע ליה אחד לעולה ואחד לחטאת אבל לר׳ יהודה דאית ליה כולן עולות תימה למה לא היו כותבין כאן תורי עולה כמו כאן גוזלי עולה. ריב״א. וגם צ״ע למה לא היו שופרות לקיני נדבה של תורים כמו לשל בני יונה כיון שמתנדב מין זה והביא זה לא יצא כדאמרינן בפרק קמא דחולין. ה״ר אלחנן:
וזהב1 לכפורים. פירש״י כמו כפורי זהב שלשים וריב״א2 (גרס לכפורת והיינו) ריקוע פחים צפוי לבית קדשי הקדשים ולכפורת היינו לבית הכפורת כמו אחורי בית הכפורת ואומר רבי דהכי משמע בהדיא בירושלמי ובמסכת שקלים פרק התרומה (מ״ד) קתני שממותר התרומה היו עושין צפוי לבית קדשי הקדשים:
1. צ״ל לכפורת.
2. צ״ל פי׳ היינו.
קנין הם תורים וגוזלי עולה הם בני יונה – פי׳ המתנדב שני תורים נותן בשופר של קנין והמתנדב בני יונה נותן בשל גוזלין שכן קראו הכתוב כדכתיב ותור וגוזל. ועוד דגוזל משמע כשהוא קטן כדכתיב על גוזליו ירחף וקיי״ל תורים גדולים ולא קטנים ובנ״י קטנים ולא גדולים ומפני זה היו כותבין גוזלים בשופר של בני יונה כן פירשו בתוס׳.
ומסבירים: תקלין חדתין [שקלים חדשים] — אלו שקלים של כל שנה ושנה הבאים בזמנן, תקלין עתיקין [ושקלים ישנים]מי שלא שקל אשתקד, ישקול לשנה הבאה. קינין — הן תורין שמביאים לקרבן, גוזלי עולה — הן בני יונה, וכולן עולות, דברי ר׳ יהודה. שהרי לדעתו לא היו עושים שופר לקיני חובה, שהם חטאת ועולה, מפני התערובות כאמור. על כל פנים משמע מכאן כי ר׳ יהודה סומך על הכתיבה שהיתה על כל קופה וקופה! ואם כן נשארו דברי ר׳ יהודה בחשש ״מפני התערובות״ צריכים לימוד.
The Gemara explains: New shekels, these are the shekels of each and every year that arrive on time; old shekels, these are for one who did not donate a shekel the previous year, who must donate the next year; nests, these are the turtledoves brought as offerings; young birds for burnt-offerings, these are pigeons; and all these birds are burnt-offerings; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yehuda maintains that there was no container for nests of obligatory sin-offerings and burnt-offerings, due to the potential mixture between the two. In any case, this shows that Rabbi Yehuda does rely on inscriptions written on containers, which contradicts the above claim that he does not rely on writing in these situations.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות ישניםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר אָמְרִי בְּמַעְרְבָא גְּזֵירָה מִשּׁוּם חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ וּמִי חָיְישִׁינַן וְהָתְנַן בהַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם מַקְרִיבִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: They say in the West, Eretz Yisrael, that this is a rabbinic decree due to the possible presence in the mixture of a sin-offering whose owners have died. Since a sin-offering of this kind must be left to die, if one of the donors of the coins in the sin-offering horn passes away, his funds cannot be used. The Gemara asks: And are we concerned about the possible death of a donor? But didn’t we learn in a mishna: With regard to one who sends his sin-offering from overseas, they sacrifice it for him on the presumption that he is alive, although he might have died in the meantime. This shows that the possibility of death is not taken into account.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גזירה משום חטאת שמתו בעליה – שמא מת אחד מן הבעלים שנתנו מעות בשופר וכיון דיש בהן חטאות הוה להו מעות חטאת שמתו בעליה והן הולכות לים המלח ונמצאו מעורבות עם הכשרות ופוסלות אותן והיינו מפני התערובות.
והתנן השולח חטאתו ממדינת היום מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים – תימה לי והאמר התם בפרק כל הגט (גיטין דף כח.) בגמ׳ לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות לא ואם כן נימא דמשום דילמא איכא זב וזבה ומצורע ומטמא מקדש ושמיעת קול וביטוי שפתים שהגיעו לגבורות דחיישינן בהו שמא ימות אחד מהם וי״ל דאינו סברא דליחוש כולי האי דלא שכיחא הוא אי נמי יש לומר דהא דקאמר התם אבל הגיע לגבורות לא ה״מ במביא גט משום חומר דאשת איש אבל בשולח חטאתו אין חילוק בין הגיע ללא הגיע ותדע דאמתני׳ דהמביא גט קאמר לה התם ולא אמתניתין דהשולח חטאתו.
בחטאת שמתו בעלי׳ – פי׳ דאזלא למיתה פרש״י ז״ל דכיון שכן היו המעות שבהן דמי חטאת שמתו בעלי׳ שהן הולכות לים המלח והם מעורבות עם המעות האחרות הכשרות ופוסלות אותן. והיינו מפני התערובות דקתני ופרכינן ונישקול ד׳ זוזי ונשדי במיא ואידך לשתרו פרש״י ז״ל דדוקא נקט ד׳ זוזי וכדאמרינן התם שעמדו קנין ברבעתיים דהיינו רובע סלע צורי שהוא דינר צורי. וארבע זוזי דאמרינן הם ארבע׳ זוזי מדינה מפני פרידה אחת של חטאת. ושתי הפרידות הם שמונה זוזין שהם זוז צורי. והא דקאמרינן ונשדי׳ במיא פי׳ או לים הגדול בלא שחיקה או לשאר נהרות בשחיקה דהכי אסקינן בפ׳ כל שעה ובמסכת מעילה וה״ה לפודה כרם רבעי בזמן הזה.
והנך לשתרו איכא למידק היאך לשתרו אידך ומ״ש מכל איסורין שבתורה שאם יש איסור בהיתר בפחות מכשיער לבטלו שהכל אסור ואין מתירין אותו בסילוק כדי האיסור. ויש מרבו׳ הצרפתים שתירצו דשאני הכא שתחלת התערובת הי׳ בהיתר. ודמי לשני לוגין שאני עתיד להפריש שאינו מדמע את השאר ולסאה תרומה שנפלה לתוך החולין בפחות ממאה והטעם מפני שהתערובת הי׳ בהיתר. ואין דברים אלו מחוורין דבכל איסורין שבתורה אין הפרש בין שנפל האיסור בהיתר או שהי׳ היתר ונאסר מקצתה אח״כ ואינו ניכר כגון שנטמא א׳ מהם או שנאסר בקונם או מפני חמץ בפסח וכיוצא בו. והא דשני לוגין אינו אלא מטעם בריר׳ דלמאן דאית לי׳ ברירה למפרע אנו רואין כאילו האיסור עומד בפ״ע וההיתר בפ״ע. ותדע דבעלמא קיי״ל קרא לה שם מפיה לא ישתה משולי׳ מפני שמשקה מעורב הוא ואלו הכא הותר מטעם ברירה וכדכתיב בכמה דוכתי בס״ד.
והנכון דקושיין הכא מטעם ברירה שהנותנין מעות בשופרות על דעת הכהנים נותנין שיהא מעות אלו מעכשיו כפי מה שירצה הכהן בשעת הקרבה הילכך בידו של כהן לומר שיהי׳ אלו למיתה והשאר יהי׳ חובה לאותם אנשים שהם חיים וכאלו הפרישום בעלי׳ לחובת אנשים דמי ופריך לה תלמודא סתם משום דקים לן דלא אפשר אלא בהכין והיינו דפרקינן בהדיא לר׳ יהודה ל״ל ברירה וזה נראה ברור. עוד הקשו ל״ל למשדינהו במיא דכיון דמעות סתומין הם אף על פי שמתו הבעלי׳ יכול לעשות מהן נדבה וכדאמרי׳ במסכת נזיר גבי הפריש מעותיו לנזירותו. מעות סתומין יפלו לנדבה ופריך והלא דמי חטאת מעורבין בהן ופרקינן הלכה היא בנזיר ומסיק התם דה״ה לכל הסתומין וא״כ יכול הוא לתקן שיקח בהמה מן השוק ויאמר מעות האשה בכל מקום שהם יהי׳ מחוללין על בהמה זו ואח״כ יקדישום לכל מי שחייב חטאת מאותן שנתנו בשופר ויקרסי בהמה זו קרבן נדבה. ותירצו דסתם מעות של שופרות מפורשין הן לענין זה כדאמרי׳ התם אמר רב אשי לא תימא מפורשין שיאמ׳ אלו לחטאתי ואלו לעולתי אלא אפי׳ אמר אלו לחטאתי ולעולתי מפורשין הם ואיכא דאמרי דאפי׳ אמר אלו לחובתי מפורשין הן ואלו הן סתומין כשאמר אלו לנזירותי או ללידתי ולכשתמצא לומר שאמר אלו ללידתי שהי׳ קן סתום אין הכי נמי שיפלו לנדבה אבל לא רצו לתקן שהנותן בשופר יתנם שם סתומין שמא יתנם שם מפורשין.
כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל] מה שאמרו ״תערובות״ הוא גזירה משום חטאת שמתו בעליה. שחטאת כזו דינה שהיא מתה, ויש לחשוש שמא מת בינתים אחד מן המנדבים לקופת קרבנות חטאת, ואם כן יש שם קרבן אחד שאינו ראוי. ושואלים: ומי חיישינן [והאם חוששים אנו] למותו של אדם שנדב? והתנן [והרי שנינו במשנה]: השולח חטאתו ממדינת הים שמגיעה החטאת לאחר זמן — מקריבין אותה חטאת עבורו בחזקת שהוא קיים (חי) ואין חוששים שמא מת בינתיים. משמע שאין חוששים למיתה!
When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: They say in the West, Eretz Yisrael, that this is a rabbinic decree due to the possible presence in the mixture of a sin-offering whose owners have died. Since a sin-offering of this kind must be left to die, if one of the donors of the coins in the sin-offering horn passes away, his funds cannot be used. The Gemara asks: And are we concerned about the possible death of a donor? But didn’t we learn in a mishna: With regard to one who sends his sin-offering from overseas, they sacrifice it for him on the presumption that he is alive, although he might have died in the meantime. This shows that the possibility of death is not taken into account.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֶלָּא מִשּׁוּם חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ וַדַּאי וְנִבְרוֹר אַרְבָּעָה זוּזֵי וְנִשְׁדֵּי בְּמַיָּא וְהָנָךְ נִישְׁתְּרוֹ רַבִּי יְהוּדָה לֵית לֵיהּ בְּרֵירָה.

Rather, Rabbi Yehuda’s concern is due to a sin-offering whose owner has certainly died, lest it be confirmed that one of the people who donated money for a sin-offering bird has indeed died. The Gemara asks: Even so, this can be rectified, as let us select four zuz, the price of such an offering, and throw them into the water to be destroyed. It may be said that the money removed from the box was the money for the sin-offering whose owner died, and these other coins will be permitted. It will be clarified retroactively that these coins were designated for that purpose. The Gemara answers: Rabbi Yehuda does not accept the rule of retroactive clarification. In his opinion, one cannot issue a designation after the fact. Consequently, he rejects this solution.
רש״יתוספותתוספות ישניםתוספות רי״דמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שמתו בעליה ודאי – שאנו יודעין בו שמת משנתן מעות לשופר ועדיין לא קרבן.
ונברור ארבע זוזי – דמי החטאת וזוזי פשיטי קאמר זוזי מדינה שיש ח׳ מהן בזוזי צורי והן דמי פרידה אחת דתנן עמדו קינין בו ביום ברבעתים (כריתות ח.) והרובע הוא חצי דינר צורי שהוא ארבעה זוזי מדינה.
לית ליה ברירה – לא סמכינן אברירה למשרי איסורא.
אלא בחטאת שמתו בעליה ודאי – תימה מאי טעמא הדר ביה לימא לעולם טעמא דילמא ימות אחד מהן והא דתנן מקריבין אותן בחזקת שהוא קיים הא אמר התם שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן דהא חזינן דחייש רבי יהודה לבקיעת הנוד וי״ל כיון דשמא מת לא חיישינן אם כן נעביד שופרות לקיני חובה וכל שעתא ושעתא לישתרי לאקרובי כיון דשמא מת לא חיישינן ולא דמי לההיא דפרק כל הגט (גיטין דף כח.) דהרי זה גיטך קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד משום שמא ימות דהתם כי אמרינן שמא ימות בזאת השעה אסורה לאכול שהרי אמר שעה אחת קודם למיתתו אבל הכא לא הויא חטאת שמתו בעליה אלא לאחר מיתה מיד ממש ואם כן אפילו כי אמר כל שעתא שמא ימות בזו השעה השתא מיהא לא שכיב ושרי לאקרובי׳.
ונברור ד׳ זוזי – פירש רש״י משום דאמר פרק קמא דכריתות (כריתות ח.) ועמדו קינין בו ביום ברבעתים וד׳ זוזי הם דמי החטאת משמע מתוך פי׳ דבעי למימר דשני הפרדים עמדו ברובע שלם שזהו דינר צורי שהם ח׳ זוזי מדינה נמצא החטאת בד׳ זוזי ובספ״ב דכריתות (דף י:) אינו משמע כן דקאמר מדחס רחמנא עליה בדלות חד משיתסר בעשירות דבעשירות מייתי כשבה או שעירה בסלע ובדלות ברבעתים בדלי דלות נמי מייתי חד מי״ו דדלות אלמא רבעתים רובע דינר קאמר דהיינו חד מי״ו בסלע והא דנקט הכא ד׳ זוזי לאו דוקא קאמר אלא אורחיה דגמרא הוא למימר הכי וכי האי גוונא איכא בערכין בפרק המקדיש שדהו (ערכין כט.) גבי ההוא גברא דאחרמינהו לניכסיה אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה זיל שקול ארבע זוזי אחיל עלייהו ושדי בנהרא וכן בפרק כל הצלמים (ע״ז דף מט:) ההוא גברא דאיערב ליה חביתא דחמרא דאיסורא בחמריה אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה זיל שקול ד׳ זוזי ושדי בנהרא.
ונברור ארבע זוזי ונשדי במיא. אומר רבי שיתנו מתחילה שאם ימות אחד יהיו אותם המעות שישליכו לים המלח (יהיו) קדושים בעבורו ושלו יהיו קדושים לצורך החי ולדעת כן יתנו בקן לר׳ יהודה (ג״כג) ונמצ1 שלבסוף שהשליכו ארבעה זוזי לים המלח לא היו קדושין אלא לצורך המת כיון דס״ד דיש ברירה וא״ת כיון [שיתנו] אפילו אין ברירה נמי דאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין לז.) וסבר ר׳ יוסי אין ברירה והתנן שתי נשים שלקחו קיניהן [בעירוב או שנתנו קיניהן] לכהן לאיזה שירצה כהן יקריב חטאת ולאיזה שירצה כהן יקריב עולה ומוקי לה רבה בשהתנו אלמא כשהתנו אין צריך ברירה והכא בעינן דיתנו ואפ״ה צריך ברירה2 והכא מיירי שהתנו מתחילה כגון אם בא חכם למזרח וכן שני לוגין שאני עתיד להפריש כו׳ ועוד הקשה מ״ר היכי סלקא דעתך דמיירי מעיקרא בלא התנו והלא איך יכול הכהן לעשות עולה לשם זו וחטאת לשם זו כיון שנתערבו הדמים ואולי יקנה חציו משל זאת וחציו משל זאת אך י״ל דהוה מצי למימר וליטעמיך ומפרש רבי התם בשהתנו כלומר שהיו להם דמי קיניהן הקדש בשותפות ובשעת לקיחתן התנו ובררו זה הקן יהא קנוי ללאה מחלקה שבמעות וזה יהא קנוי לרחל מחלקה ופרכינן התם מאי למימרא ומשני מהו דתימא נגזור זימנין דלא התנו פירוש שיטעו להניח הקדשן בתערובת בשעת לקיחת הקינין כמו שהיה עד עכשיו במעות קמ״ל וכרב חסדא נמי קמ״ל שהכהן יש בידו לפרש איזהו חטאת ואיזהו עולה ורב חסדא יכול להשמיענו באשה אחת ולא נקט שתי נשים אלא לאשמועינן דלא גזרינן משום דזימנין דלא התנו וגרס וכדרב חסדא כו׳ דבהדי דאתא לאשמועינן [דלא] גזרינן אטו לא התנו אשמועינן נמי דרב חסדא דאל״כ למה הזכיר3 ביחד חטאת ועולה וא״ת ומה שייך להזכיר לענין ברירה דאשמועינן כדרב חסדא יותר מתחילתה י״ל דטובא צריך משום דמעיקרא סלקא דעתך שהכהן מברר בהקרבתן איזה של רחל ואיזה של לאה והשתא כי אוקמי בשהתנו הרי מבורר משעת לקיחתן להכי איצטריך לפרושי בשינויא שאין הכהן מברר עוד אלא איזה חטאת ואיזה עולה. מ״ר. וכדפרשי׳ דבתנאי [מיירי ואין] לפרש דבלא תנאי [דאם כן מאי] פריך ונשקול ארבעה זוזי ויאמר שיהיו לשם אותו שמת והנשארים יהיו לחיים דהא אפי׳ מאן דאית ליה ברירה לא מהני מידי כיון שהיו מעורבין דהא זהו דבר פשוט שאם יש כאן איסור מעורב שלא יוכל לומר זה האיסור יושלך לים המלח והשאר יהיו היתר כגון תרומה שנתערבה בחולין אין יכול לומר זו יהא של תרומה וזו יהא של חולין כיון שנתערב ועוד הביא ריב״א ראיה לדבר מדתניא בתוספתא דמעילה (פ״א) נזיר שהפריש מעותיו ואמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי [ונתערבו] אין לו תקנה מה יעשה יביא שלש בהמות בין ממקום אחד בין משנים ושלשה מקומות ומחלל דמי חטאת על חטאת דמי עולה על עולה דמי שלמים על שלמים פירוש ויצאו כל המעות לחולין ויתן לכל מוכר כפי חלקו אבל לא היה יכול ליתן כל המעות על הבהמה כשלוקחה ויאמר זאת הבהמה תהיה עבור החטאת דהא ודאי לא מהני מידי ועוד פירש ריב״א שאין לפרש דהכי פריך שילקחו כל הקינין באשראי ויאמרו מעות שבשופר שעתידין להיות עד אחר הקרבה יהיו מחוללין על קינין אלו ומעות של אותן שעתידין למות יעמדו בקדושתן ולא יתחללו על האחרים ואותן קינין עדיין הם חולין ועכשיו הוברר הדבר שכל אותן שקרבו כבר מחיים הוקדשו ואותם שנשארו ומתו הוברר הדבר שהקינין שעדיין חולין הן שלהן ואח״כ לוקחין ממעות שבשופר חוץ מנגד אותם של מתים ואומרים אם נשארו מעות של מתים בשופר4 אלה שהם בידינו הרי הן מחוללין על מעות הקינין הללו של השופר שכבר הם חולין שנתחללו על הקינין ואותם לא יתחללו אלא יושלך לים המלח דאין חילול מועיל בהם כמו איסורי הנאה שאין להם פדיון והביא ראיה על זה מדתנן במס׳ זבחים בפרק התערובות (דף ע:) כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו באלף ימותו כולן נתערבו בשור שנעבדה בו עבירה ירעו עד שיסתאבו כו׳ מכלל דברישא אין להם פדייה אפילו נפל בהן מום מדלא קתני ירעו מיהו יש לחלק בין מעות דהכא לבהמה דהתם שאין לה פדיון לפי שיש לה קדושת הגוף וגם לאחר פדיון אסורה בגיזה ועבודה ועוד שיש לנו לקיים בהם מצות הכנסה לכיפה לסקול השור והאי טעמא לא שייך הכא אבל הביא עוד ראיה ממסכת נזיר פרק מי שאמר (דף כו.) דקתני התם מי שהיה מחויב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות כו׳ עד סתומין ילכו לים המלח פי׳ כולן דאי חציים אפילו מפורש נמי ילכו דמי חטאת לים המלח ולמה ילכו כולם לים המלח יקח בהמה אחת ויאמר דמי עולה יהו מחוללין על בהמה זו בכל מקום שהן ויקח אלה המעות ויאמר אם אלו של עולה מוטב ואם לאו יהו מחוללין על של עולה ויתנם למוכר והשאר יוליך לים המלח אלא ש״מ שאין להם פדייה. ריב״א:
ונברור ונישקול ונישדי בנהר. וא״ת ולמה ישליך אותם במים והא אמרינן בפרק ולד במעילה (דף יא.) ובפרק הריני נזיר (דף כד:) מעות סתומין יפלו לנדבה והני סתומין הן דאי מפורשין הן הא דמי חטאת ועולה מעורבין זה בזה ואפילו הן בצרורות מ״מ לא ידע איזה שני דינרין לחטאת ואיזה שני דינרין לעולה ועוד למה לי למימר ר׳ יהודה לית ליה ברירה אפילו אין ברירה יכולין לתקן ויפלו של מת לנדבה שיקחו כל מעות החיים ויאמרו דכל היכא דאיתנהו יהו מחוללין על הקינין הללו ושל מת אם הם ממעות שנשארו בשופר מוטב ואם לאו יתחללו כל היכא דאיתנהו על אותם שבשופר שנתחללו כבר על הקינין ושל מת יתחללו עליהם ויפלו לנדבה5 והך תקנתא יכולה להיות אם קנו קינין אחר שמת אבל אם קנו קינין קודם שמת ואחר כך מת קודם הקרבה אי אפשר אז לתקן אלא על ידי ברירה שיקרבו אותם מתחילתם לשם אותם שהם עתידין לחיות עד אחר הקרבה ואותם שמתו קודם הקרבה הוברר הדבר שלא נקנו לצרכם וי״ל שלעולם מפורשין הן כיון שאומר אלו לחטאתי ולעולתי והן בכיס אחד כדאמרינן בנזיר בההיא שמעתתא אמר רב אשי הא דאמרת מפורשין לא תימא עד דאמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי פי׳ ואינו מניחן יחד אלא אפילו אמר אלו לחטאתי ולעולתי ולשלמי מפורשין הן ואיכא דאמרי אפילו אמר אלו לחובתי מפורשין הן כיון דלא אמר אלו יהו לנזירתי וללידתי. מ״ר. ועוד דבלאו הכי נמי כמפורשין הן שאם הן בצרורות יקנה הכהן קן אחד מאותן המעות שני בני יונה ואומר מעות חטאת יהו מחוללין על זה ומעות עולה על זה ואם מעורבין מעות כולם (בלא) בשופר בלא בצרורות בשעה שיקח אותם הכהן קן ראשון נוטל ד׳ זוזי ויאמר שיתחללו מעות הראשון של קן זה דמי חטאת על יונה זו ודמי עולה על זו כל היכא דאיתנהו ואם הם אלה שבידי מוטב ואם לאו יתחללו אותם שבידי על מעות שבידי של ראשון שחללתי כבר על הקן וכי האי גוונא פרישית לעיל אם נעמיד מעות של שופר בלא צרורות כדפי׳ ה״ר אלחנן:
1. צ״ל ע״כ נמצא.
2. צ״ל דהכי איתי׳ שמתנה.
3. צ״ל ביחוד.
4. מוטב ואם אלה הם בידינו כו׳.
5. צ״ל ולזה י״ל דהך.
וניברור ארבעה זוזי ונישדי במיא והנך לישתרו – עיין מה שהקשיתי ותירצתי על זה בהלכה י״ט דספר הלקט.
בד״ה ונברור כו׳ דשני הפרדין עמדו ברובע שלם שזהו דינר כו׳ עכ״ל כצ״ל נ״ל ור״ל לפי שהיו ב׳ פרדין כ״א בעד חצי דינר צורי שבין שניהם הוי דינר צורי שלם דהוא רובע סלע ע״כ קרא לשניהם רבעתיים דאילו שני מטבעות שקנו מהם ב׳ פרדין הוא רובע הסלע ורש״י שפירש הרובע הוא חצי דינר צורי אפשר ג״כ נתכוין לכך לפי שבין שניהן הוי רובע סלע ע״כ קרא רבעתיים וכ״א מהרובע הוי חצי דינר עיין בערוך בערך רובע ובתוס׳ פרק גט פשוט בזה ודו״ק:
תוס׳ ד״ה אלא בחטאת וכו׳ וי״ל כיון דשמא מת לא חיישינן. עיין קדושין דף מה ע״ב תוס׳ ד״ה אמר:
אלא כך יש לומר: שחשש ר׳ יהודה משום חטאת שמתו בעליה ודאי. שמא יתברר בודאות שאכן מת אחד מאלו שהכניסו כסף לחטאת העוף. ושואלים: והרי גם לזה יש תקנה: ונברור ארבעה זוזי [זוזים] שהם דמי קן אחד ונשדי במיא [ונזרקם למים] לאיבוד, ונאמר: שאותו כסף שהוצאנו הוא הוא הכסף שהיה של החטאת שמתו בעליה, והנך נישתרו [וההם, השאר, יותרו], ונאמר שהתברר הדבר למפרע, שכסף זה היה המיועד לצורך זה. ומשיבים: ר׳ יהודה לית ליה [אין לו] דין זה של ברירה, שלדעתו אין מקבלים את ההנחה שדבר שלא היה ברור בשעתו מתברר לאחר מעשה, ולכן אינו יכול לסמוך על תקנה זו.
Rather, Rabbi Yehuda’s concern is due to a sin-offering whose owner has certainly died, lest it be confirmed that one of the people who donated money for a sin-offering bird has indeed died. The Gemara asks: Even so, this can be rectified, as let us select four zuz, the price of such an offering, and throw them into the water to be destroyed. It may be said that the money removed from the box was the money for the sin-offering whose owner died, and these other coins will be permitted. It will be clarified retroactively that these coins were designated for that purpose. The Gemara answers: Rabbi Yehuda does not accept the rule of retroactive clarification. In his opinion, one cannot issue a designation after the fact. Consequently, he rejects this solution.
רש״יתוספותתוספות ישניםתוספות רי״דמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מְנָא לַן אִילֵּימָא מֵהָא דִּתְנַן הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִיִּים עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה עוֹמֵד וְאוֹמֵר שְׁנֵי לוּגִּין שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה

The Gemara asks: From where do we derive that this is indeed Rabbi Yehuda’s opinion? If we say it is derived from that which we learned in the following mishna, there is a difficulty. The mishna states: With regard to one who buys wine from among the Samaritans, who do not tithe their produce properly, on Shabbat eve at nightfall and has no time to separate the tithe before Shabbat and to place the separated portions in distinct locations, he may arise and say: Two log of the one hundred log present here, which I will separate in the future, after Shabbat, shall be the teruma gedola given to a priest, as the Sages mandated that one-fiftieth of one’s produce constitutes an average measure of teruma;
רש״יתוספותתוספות ישניםמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הלוקח יין מבין הכותיים – קודם שגזרו עליהם ואין לו כלים להפריש לתוכן תרומות ומעשרות.
הרי הן תרומה – בתוכו.
הלוקח יין מבין הכותיים – דתניא גרסינן ולא גרסינן דתנן שאינה משנה בשום מקום ובמסכת דמאי פ״ז (משנה ד) יש משנה אחת שלא נשנו בה אלא דברי רבי מאיר סתמא ואע״ג דרבי מאיר גזר על יינן בפרק קמא דחולין (חולין ו.) הכא קודם גזירה איירי ור׳ יוסי ור׳ שמעון אף על גב דסבירא להו במנחות פרק ר׳ ישמעאל (מנחות סו:) תורמין משל כותים על של נכרים ומשל נכרים על של כותים דכותים גרי אריות הן מכל מקום כיון דפורשין מע״ז יותר מנכרים ומחזיקין בתורה שבכתב גם את אלהיהם אינם עובדים כמו שהיו עושין בבית ראשון משום הכי כשגזרו על סתם יינן של נכרים לא גזרו על של כותיים אף על פי שגזרו על פיתן כמו לר״מ קודם שגזר עליהם שהיה יינן מותר ופיתן אסור אי נמי הכא מיירי במטהר יינו ודוקא נקט מבין הכותים אבל מבין עם הארץ דין אחר יש לו כדקתני במס׳ דמאי בסיפא דבדמאי לא קתני שני לוגין שאני עתיד להפריש לפי שעמי הארץ לא נחשדו על התרומה כדאיתא בשלהי מסכת סוטה (דף מח.) אף על גב דאמר בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז:) הני כותאי עשורי מעשרי דבמאי דכתב באורייתא מזהר זהירי הני מילי כשהם בעצמם אוכלין אבל כשמוכרין לאחרים לא חיישי על לפני עור לא תתן מכשול ואף על פי שאינן חשודים על הגזל עמי הארץ נמי לא חשידי על הגזל ואפילו הכי חשידי על המעשרות דלא חשיב להו גזל לפי שהוא ממון שאין לו תובעין ועוד כל כמה דלא הופרש לא חשיב להו גזל ועוד סומכים הכותים אהא דדרשינן פרק השוכר את הפועלים (ב״מ דף פח:) ואכלת ולא מוכר עוד יש חילוק אחר בין דמאי לודאי דבדמאי קתני שאני עתיד להפריש למחר ובודאי לא קתני למחר לפי שבערב שבת איירי כמו שפירש רש״י וכמו שמוכחת הרישא במסכתא דמאי ובשבת לא מצי להפריש ואע״ג דדמאי נמי אין מפרישין אותו בשבת אלא בספק חשיכה כדתנן פרק במה מדליקין (שבת דף לד.) ובמסכת דמאי (פ״א משנה ד) נמי תנן כי האי גוונא ומייתינן לה פרק במה מדליקין (שבת דף כג.) הדמאי מפריש אותו ערום ובין השמשות אבל בשבת לא ה״מ היכא דלא קרא שם מבעוד יום אבל ודאי אפילו קרא לו שם מערב שבת אסור להפרישו בשבת עוד חילוק אחר דגבי דמאי קתני ושאר מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו פי׳ מדה אחת שאני עתיד להפריש יש למחר יהא מעשר ושאר מעשר דהיינו ט׳ יהא סמוך לו אותה מדה שעשיתי תחילה מעשר יהא תרומת מעשר על הט׳ ומפריש למחר אותה מדה של תרומת מעשר ושותה הכל ואפילו אותם התשעה שהן מעשר למאן דאמר מעשר ראשון מותר לזרים ולרבי מאיר דאמר אסור לזרים אם הוא לוי שותהו אבל בודאי לא יועיל לו שהרי אינו יכול להפריש אותה מדה בשבת ובלא הפרשה אינו יכול לשתות אותם התשעה כדקתני אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע ואם כן אם היה שותה המעשר כל כמה דלא הופרש הוה ליה כבקיעת הנוד אי נמי בודאי טבל הוא זקוק ליתן המעשר ללוי לקיים מצות נתינה עוד יש חילוק דגבי דמאי קתני מעשר שני בצפונו או בדרומו וגבי כותים לא קתני אלא תשעה מעשר שני ואין קובע להם מקום והיינו טעמא דקביעת מקום הוי כמו הפרשה ובבין השמשות איירי כדקתני בתוספתא (דדמאי פ״ח) וקדש עליו היום ובספק חשיכה מעשרין את הדמאי לא את הודאי ומהאי טעמא נמי לא קתני גבי כותים כדקתני התם ומחולל על המעות אלא ומיחל ושותה מיד פי׳ מתחיל או כמו שפירש הר״ר משולם זצ״ל ומיהל בה״י מזוג מלשון סבאך מהול במים (ישעיהו א) אבל לחלל אינו יכול כיון שלא קבע לו מקום כדתניא בתוספתא דמסכת מעשר שני [פ״ג] מע״ש שבחפץ זה יהא מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום ר׳ שמעון אומר קרא שם וחכ״א עד שיאמר לצפונו או לדרומו ומייתי התם עובדא דרשב״ג ורבי יהודה ורבי יוסי שנכנסו אצל בעל הבית אחד בכזיב והיה מחלל בענין זה ואמרו לו צא ואכול מעותיך השכרת מעות איבדת נפשות ואפילו רבי שמעון דאמר קרא שם י״ל דמיירי כגון שאמר בתוכו דחשיב כקביעות מקום דהוי כעין פלוגתייהו דפליגי במסכת תרומות (פ״ג משנה ה) ומייתי לה בפרק בכל מערבין (עירובין דף לז:) האומר תרומת הכרי זה בתוכו רבי שמעון אומר קרא שם ומפרש התם דכי אמר בתוכו כאילו אמר באמצעיתו דקבע מקום ולא כמו שפרש״י ומיחל מחלל דאינו יכול לחלל כדפרישית ועוד אם היה שותהו בחילול בלא הפרשה היה שותה טבלים למפרע כדפרישית לעיל וכן משמע הלשון דקאמר שאני עתיד להפריש אלמא כולהו צריך סופו להפריש וליכא למימר דשאני עתיד להפריש לא קאי אלא אתרומה דאי הוה חיילא בלא הפרשה אם כן היתה מדמעת ואוסרת הכל אם כן מעשר ראשון נמי (דכתיב) ביה תרומת מעשר וליכא למימר דאתרומה ומעשר ראשון קאי ולא אמעשר שני דמאיזה טעם הוה לן למימר הכי הא לא קתני אלא חדא זימנא שאני עתיד להפריש ואי קאי אתרי קאי אכולהו ועוד בתוספתא קתני עשרה הבאים אחריהם תשעה הבאים אחריהם משמע אחריהן מן החבית ומיהו ההיא ראיה דתוספתא ודמסכת תרומה יש לדחות דכיון דמזכיר סכום התרומה והמעשר חשיב קריאת שם טפי ולא בעינן קביעות מקום ואיכא נמי למאן דאמר במסכת תרומות פ׳ שלישי (משנה תרומות ג׳:ה׳) [האומר] תרומת הכרי ממנו עליו קרא שם ועוד תנן במסכת מעשר שני פרק רביעי (משנה ז) הפודה מעשר שני ולא קרא שם רבי יוסי אומר דיו ומיהו שאר הקושיות קשו לפרש״י ועוד דהך משנה גופא בעיא קביעות מקום מדקתני סיפא בצפונו או בדרומו.
ונישקול ארבע זוזי ונישדי בנהרא. פירש רש״י ארבע זוזי היינו חצי סלע צורי הקן והפרידה הוי שני דינרין שהוא רובע סלע צורי דהוי ח׳ דינרין והיינו הא דאמרינן בכריתות (דף ח.) ועמדו קינין בו ביום ברבעתיים שני רבעים לשתי פרידות ואמרינן נמי (שם דף ט.) גר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו וק״ל מדאמרינן בפרק שני דכריתות (דף י:) בשמעתא מיכן אתה דן לעשירית האיפה בפרוטה מדאמר רחמנא איל בן שתי שנים בכסף שקלים מכלל דכבש בן שנתו בסלע ומדחס רחמנא עליה דדלות למיהוי משית עשר בעשירות דתנן ועמדו קינין בו ביום ברבעתיים חס רחמנא כו׳ אלמא רבעתיים היינו משיתסר בסלע והיינו רובע בדינר וא״ת והא אמרינן בב״מ פרק הזהב (דף נב.) בדינר עד רובע ומפרש התם רובע שקל מדלא קאמר עד רביע ומאי קושיא והא פירש הכא דרובע היינו רובע דינר י״ל דהתם דייק מדהזכיר דינר הוה ליה למימר רביעין ומדקאמר רובע ש״מ רובע שקל קאמר אבל בעלמא הוי רובע רביע דינר וא״ת א״כ אמאי נקט הכא ד׳ זוזי שהוא ב׳ דינרים י״ל שבימי התלמוד היו יקרים א״נ ארבע זוזי לאו דוקא אלא כן דרך התלמוד כמו (ב״מ דף סט:) שקול ארבע זוזי והב לפלניא ועל ההיא דהתם דאמר כבש בסלע ק״ל מדאמרינן בריש איזהו מקומן (זבחים דף מח.) דחטאת בת דנקא וכן בכריתות פרק דם שחיטה (דף כב:) ומשמע דדוקא קאמר כדאמרינן בחגיגה מעה כסף בפ״ק דחגיגה (דף ב.) וי״ל דמצוה מן המובחר בסלע אבל לכל הפחות יש לך להביא בת דנקא ועוד קשה לרבי דאמרינן בפרק בתרא דכריתות (כז.) מפני מה לא נתנה תורה שיעור למחוסרי כפרה שמא הוזלו טלאים ואין להם תקנה לאכול בקדשים ואילו בפרק שני דכריתות קאמר חטאת יולדת שהיא ממחוסרי כפרה שהוא בסלע י״ל דודאי יש לו להביא שמינה ואם מצא בפחות מדנקא מיהא שפיר דמי וא״ת מדתנן בפרק בתרא דמנחות (דף קז:) כבש יביא הוא ונסכיו בסלע אלמא כבש עם הנסכים בסלע י״ל דלעולם הוי סתם כבש בסלע בין יש בו נסכים בין אין בו נסכים. מ״ר:
ונשקול ארבע זוזי ונישדי במיא. ויש ספרים דגרס לנהרא ונראה דע״י שחיקה קאמר כדאמרינן בפסחים בפרק כל שעה (דף כח.) דבין לרבה ובין לרב יוסף בשאר נהרות בעי שחיקה או יטיל לים המלח בעיניה ואמרינן נמי1 במעין ובנהר גבי הפריש מעות לנזירותו ומת יוליך הנאה לים המלח וגם בזמן הזה כשאנו מחללין כרם רבעי צריך לשחוק הפרוטה ולהשליכה לנהר. מ״ר:
ה״ג דתניא הלוקח יין וכו׳. וברייתא היא דבמשנה לא מסיים בה דברי רבי יהודה וכו׳:
מבין הכותים. וקודם שגזר ר״מ על יינן כפירוש רש״י וא״ת מ״מ לר׳ יוסי ור׳ שמעון דהכא סברי דגרי אריות הן ובמנחות פרק העומר (דף סו:) ואיך שותין מיינן י״ל במטהר יינו על כך א״נ [אע״פ שגזרו על יינן דנכרים] לא גזרו על יינן דכותים לפי שלא להוטין לנסך אחר ע״ז כדאשכחן גבי בנות כותים נדות מעריסתן וגם בנות נכרים ששתי גזירות היו בפרק בנות כותים אע״פ שגזרו על פת כותים כשעלו מן הגולה כמו שמפורש בפרקי דרבי אליעזר (פ׳ לח) לפי שהיו אז מסכסכין לבוני הבית מ״מ על יינם לא גזרו. מ״ר:
מבין הכותים. אבל מעם הארץ הוא ודאי מפריש תרומה גדולה כדאמרינן בסוטה (דף מח.) ולא אמרו נמי בעם הארץ שימתין למוצאי שבת אלא יכול להפריש למחר בשבת כדתנן בפרק בתרא דדמאי (מ״א) המזמין את חבירו שיאכל אצלו ואינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר כו׳ אבל הכא מיירי מה שאני עתיד להפריש למוצאי שבת מדקתני סיפא אי אתה מודה שמא יבקע הנוד כו׳ ואי בשבת מה יש לחוש והלא יפריש בשעת שתיה. מ״ר. ומה שנחשדו כותים על התרומות ומעשרות היינו משום דלית להו לאו דלפני עור לא תתן מכשול וא״ת הא איכא לאו דלא תגזול י״ל דהוי ממון שאין לו תובעין ועוד כל זמן שלא הופרש אינו רשאי ליתנו לא לכהן ולא ללוי וה״ר אליהו פירש דדרשי עשר תעשר ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח כדדרשינן בהשוכר את הפועלים (דף פח:):
1. צ״ל במעילה ובנזיר.
בד״ה הלוקח יין כו׳ דאמר בפרק שלשה שאכלו כו׳ כשמוכרין לאחרים לא חיישי על לפני כו׳ כצ״ל:
ושואלים: מנא לן [מניין לנו] שזו אכן שיטת ר׳ יהודה? אילימא מהא [אם תאמר מזו] דתנן [ששנינו במשנה]: הלוקח יין מבין הכותיים (השומרונים) שאינם מעשרים כהלכה ויש לחשוש שהיין אינו מעושר, והיה זה ערב שבת עם חשכה שאין לו זמן להפריש לפני השבת ולהניח כל חלק מופרש למקום הראוי לו — כך הוא עושה, אם היו אלה למשל מאה לוגין יין, עומד ואומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש לאחר השבת הרי הן מעכשיו מוקדשין בקדושת תרומה כי המידה הבינונית של תרומה היא אחד מחמישים, שני לוגין ממאה.
The Gemara asks: From where do we derive that this is indeed Rabbi Yehuda’s opinion? If we say it is derived from that which we learned in the following mishna, there is a difficulty. The mishna states: With regard to one who buys wine from among the Samaritans, who do not tithe their produce properly, on Shabbat eve at nightfall and has no time to separate the tithe before Shabbat and to place the separated portions in distinct locations, he may arise and say: Two log of the one hundred log present here, which I will separate in the future, after Shabbat, shall be the teruma gedola given to a priest, as the Sages mandated that one-fiftieth of one’s produce constitutes an average measure of teruma;
רש״יתוספותתוספות ישניםמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144