×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וּבוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה וּפוֹרֵשׁ וְנוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וְאַחַר כָּךְ נוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵילוּת וְכׇל אוֹתָן הַיָּמִים הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְהִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים וְאֵין מוֹנְעִין תַּכְשִׁיטִין מִן הַכַּלָּה כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם.
And the groom then engages in intercourse with the bride to fulfill the mitzva, and then he withdraws from his wife, and the corpse is buried. And the groom then observes the seven days of the wedding feast, which are a personal festival for him, when the obligation of mourning rites does not take effect, and thereafter he observes the seven days of mourning. And throughout those days of rejoicing and mourning, the groom sleeps among the men, and the bride sleeps among the women, and they are not permitted to enter into seclusion. And in the event of mourning, one does not withhold jewels from the bride for the entire thirty-day period after the wedding, so that she not be undesirable to her husband.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי כתובות ד ע״א-ע״ב1} גרסינן בכתובות בפרקא קמא2 תניא3 הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של-חתן או אמה4 של-כלה מכניסין5 את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה6 ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות וכל אותן הימים7 הוא ישן בין האנשים ואשתו8 ישנה בין הנשים ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום ודוקא אביו של-חתן ואמה9 של-כלה דליכא איניש דטרח להו אבל איפכא לא10. אמר11 רפרם [בר פפא]⁠12 אמר רב13 חסדא לא שאנו אלא שנתן מים על גבי בשר [אבל לא נתן14 מים על גבי בשר]⁠15 מזדבן: אמר מר הוא ישן בין האנשים ואשתו16 ישנה בין הנשים מסייעא ליה לר׳ יוחנן דאמר ר׳ יוחנן17 אע״פ שאמרו אין אבילות18 [במועד]⁠19 אבל דברים שבצנעא נוהג:
{בבלי כתובות ד ע״א-ע״ב} אמר מר20 הוא ישן בין האנשים ואשתו21 ישנה בין הנשים מסייע22 ליה לר׳ יוחנן דאמ׳23 אף על פי שאמרו אין אבלות במועד24 אבל דברים שבצינעה25 נוהג. דרש רב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא26 לא שנו (אלא27) שאשתו ישנה בין הנשים והוא ישן28 בין האנשים אלא בשלא29 בעל אבל בעל אשתו ישנה עמו בבית אחד. ודוקא חתן שפירסה30 אשתו נדה אבל חתן שמת אביו או חמיו31 בין בעל בין
לא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים כל אותן הימים32 כדקתאני33 בברייתא:
1. וברי״ף שם פרק א (דף א ע״ב).
2. בפרקא קמא: דפוסים: בפרק קמא. גיג: ״בפ׳ ראשון״.
3. תניא: חסר בכ״י נ.
4. או אמה: כ״י נ: ״ואמה״.
5. מכניסין: גיז: ״ומכניסין״.
6. המשתה: דפוסים: משתה.
7. הימים: גטז: ״ימים״.
8. ואשתו: גיג: ״והיא״. וכן ריצ״ג.
9. ואמה: גטז: ״או אמה״.
10. דליכא איניש דטרח להו אבל איפכא לא: גיז: ״אבל אמו של חתן ואביה של כלה לא דהכי טרחי האב בבנו והאם בבתה״.
11. אמר: גיז: ״ואמ׳⁠ ⁠״. חסר בכ״י נ.
12. בר פפא: גיג גטז גיז, דפוסים. חסר בכ״י א.
13. אמר רב: גיז: ״משמיה דרב״.
14. שנתן, לא נתן: דפוסים: שנתנו, לא נתנו.
15. אבל... בשר: גטז גיז, כ״י נ (עם השינוי), דפוסים. חסר בכ״י א, כנראה מחמת הדומות.
16. ואשתו: גיז: ״והיא״, כבברייתא שם.
17. ר׳ יוחנן: גיז, כ״י פריס, דפוסים.
18. אבילות: כ״י נ: ״נוהגין אבילות״.
19. במועד: גיג גטז, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״בשבת״.
20. מר: גלא: ״רב״.
21. ואשתו: דפוסים: והיא.
22. מסייע: גח, גלא: ״מסייעא״.
23. דאמ׳: וכן גח, גלא. כ״י נ, דפוסים: דאמר ר׳ יוחנן.
24. במועד: גלא: ״בשבת״. תורת האדם (האבל, עניין שבתות), אחרי: ״במועד״, שהביא בשם ״רבינו הגדול״, הוסיף: ״ויש גורס שם... בשבת״.
25. שבצינעה: גח, גלא, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״של צנעה״, וכן ברא״ש (מו״ק שם).
26. משמיה דרבא: חסר ב-גח.
27. אלא: חסר ב-גח, גלא, כ״י נ, דפוסים.
28. ישן: חסר בדפוסים.
29. בשלא: דפוסים: כשלא.
30. שפירסה: כ״י נ: ״דפרסה״. חסר ב-גח.
31. אביו או חמיו: וכן גלא, כ״י נ. דפוסים: חמיו או חמותו.
32. כל אותן הימים: חסר בדפוסים.
33. כדקתאני: דפוס קושטא: מדקתני. דפוסים: כדתנא.
ערך גלל
גללא(עירובין טו.) מטמא משום גולל ר׳ מאיר מטהר. (נזיר לד) במשנ׳ הגולל והדופק ורביעית דם. (סוכה כג. בפרק הישן) בגמרא בראש האילן שהיה רבי מאיר אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו וכו׳ עד ולא גולל לקבר. (חולין קכו) קולית המתגולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא (חולין עא) ר׳ עקיבא אומר לרבות גולל ודופק הלכתא גמירי לה: (כתובות ד) אמר רבי יהושע עד שיסתום הגולל פי׳ גולל כסוי הקבר. דופק אבנים מכאן ומכאן כמו כתלים והמת נתון באמנע והגולל עליהם (אהלות פרק שני) הגולל והדופק מטמאים במגע ובאהל ואין מטמאין במשא רבי אליעזר אומר מטמאין במשא רבי יהושע אומר אם יש ביניהן עפר הקברות מטמאין במשא ואם לאו אין מטמאין במשא איזהו דופק את שהגולל נשען עליו אבל דופק דופקין טהור פי׳ דופק דופקין הסמך שמסמיך הדופק (א״ב: במקצת נוסחאות תרגום בפסוק אך בשרו עליו יכאב (איוב י״ד:כ״ב) ברם בסריה עד דלא יסתתם גוללא עלוהי כאב):
ערך פקס
פקסב(שבת צד:) וכן הגודלת וכן הפוקסת (בגמ׳) גודלת ופוקסת משום בונה (שבת סד:) והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ושלא תפקוס. (מועד קטן ט) ת״ר אלו תכשיטי נשים כוחלת ופוקסת וכו׳. (מועד קטן כ: כתובות ד) מי שמת חמיו או חמותו אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ופוקסת פי׳ פוקסת מחלקת שערה לכאן ולכאן. (שבת קנה) איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה המראה מרביצה ופוקס את פיה ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת פי׳ פותח את פיה כגון פושקת (א״ב פי׳ בליו״ר מין עשב או סם בו מאדימין ומייפין הנשים את פניהם ומזה ענין כוחלת ופוקסת גם פקס בליו״ר תקון השער במסרק ותספורת ומענין זה גודלת ופוקסת):
א. [דעק.]
ב. [קעממען, שעערן.]
ופורש – ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחיילא ונוהג שבעת ימי המשתה כו׳.
וכל אותן הימים – של ימי המשתה ושל אבילות.
הוא ישן כו׳ – ואין מתיחדין זה עם זה שמא יבעול ואבל אסור בתשמיש המטה כדילפינן באלו מגלחין (מו״ק דף טו:) ואף בשבעת ימי המשתה שהן כרגל נוהג הוא אבילות של דברי צינעא דהיינו איסור תשמיש כדלקמן.
ואין מונעין – בשביל האבילות אין אוסרין עליה תכשיטיה שלא תתגנה על בעלה.
כל שלשים יום – ואע״פ שהן ימי אבילות לשאר בני אדם וכל שכן משלשים ואילך.
בועל בעילת מצוה ופורש – קודם שיקבר המת אבל לאחר שנקבר לא כדאמרינן בסמוך דברים של צינעא נוהג ודייק לה מדקתני כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים כו׳ מיהו מרישא דהכא לא ה״מ למידק דדוקא כשהמת בחדר הוא דשרי בעילת מצוה דמצי לדחויי דבועל בעילת מצוה היינו אפי׳ לאחר שחל עליו אבילות אבל קשה לרשב״א אמאי לא דייק מדקתני ופורש מכלל דנוהג דברים של צינעא מדלא התיר אלא בעילת מצוה דוקא ואור״י דהמ״ל פורש משום דם בתולים כדאמרינן בפ׳ תינוקת (נדה דף סה:) אבל מהוא ישן בין האנשים דייק שפיר דהוי משום אבילות דאי משום נדות כיון דבעיל אשתו ישנה עמו כדאמר רב יוסף בסמוך ועוד דכל אותן הימים משמע דבכולהו הוי חד טעמא דהיינו משום אבילות והשתא מקילינן טפי באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן מידי דהוה אנעילת סנדל ועטיפת הראש וכפיית המטה.
בעילת מצוה – קרי לה בעילת מצוה משום דכתיב כי בועליך עושיך ואמרי׳ (סנהדרין דף כב:) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי וע״י כך מידבק בה ובאין לידי פריה ורביה ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה.
ובועל בעילת מצוה. כלומר מכניסה לחופה בברכת נשואין, ובועל בעילת מצוה. ופורש. כלומר ביאה ראשונה לחודה, ויקברו את המת מיד, דכיון דחלה עליו החתונה הוו ליה שבעת ימי החתונה לגביה כשבעת ימי הרגל, דקיימ׳ לן שאם מת לו מת ברגל לא חיילא עליה אבלות כלל עד מוצאי הרגל, הכא נמי משלים שבעת ימי חופתו ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות.
הוא ישן. כלומר אין מתיחדין זה עם זה שמא יבעול ואבל אסור בתשמיש המטה, דאף בשבעת ימי המשתה שהם כרגל נוהג הוא אבלות של דברי צנעה, דהיינו איסור תשמיש. הכי אמרי׳ לקמן במת לו מת ברגל דאבלות שבצנעה נוהג.
ואין מונעין. בשביל האבלות אין אוסרין עליה תכשיטין שלא תתגנה על בעלה. כל שלושים יום. ואע״פ שהם ימי אבלות בשאר בני אדם, וכ״ש מל׳ ואילך, שהרי כבר עברו שבעת ימי האבלות.
והא דאמרינן ואח״כ נוהג ז׳ ימי אבילות – קשה לפי מה שאמרו הגאונים ז״ל שהקובר מתו ברגל נקיט ז׳ ימי אבלות מיום טוב האחרון, ואע״ג דלא נהיג ביה אבלות, עולה לו למנין ז׳. והכא נמי אמאי אין עולין ליה, שהרי דרבנן הם ביו״ט שני. לא קשיא, שאם יעלו לו ז׳ ימי המשתה, נמצא שלא קיים אבלות כלל. אבל התם נהוג שאר הימים לאחר יום טוב. וכיון שאין הראשונים עולים, אפילו האחרון אין עולה לו, שאין דרך לחלוק כאן בין יום ליום. ועוד, הכא יום טוב דרבנן הוא, ודחיא אבלות דרבנן, אבל התם ספיקא דדבריהם הוא, וכל ספק אבילות לקולא הוי, כדקי״ל בדברי המקל באבל.
ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל׳ יום – פרש״י משום אבל זה וכ״ש לאחר ל׳ יום דבטיל ליה אבלות דידיה. ואיכא למידק, שהרי אשה מותרת לספר ולכבס לאחר ז׳ מיד. והכי איתא באבל רבתי ואפילו על אביה ועל אמה. ושאר תכשיטין נמי ודאי לא אסירי. אלא הכי פירושו, שאם אירע לכלה אונס אבל תוך ל׳ יום לחופתה אין מונעין ממנה תכשיטיה כדי שלא תתגנה על בעלה, שכל ל׳ זמן שמחת חתן וכלה הוא, וצריכה שלא תיוול את עצמה דהוו להו כז׳ ימי משתה ולא חיילה עלה אבילות כלל לגבי הנך מילי.
ובועל בעילת מצוה ופורש. פירש רש״י ז״ל: ואחר כך קוברין את המת. משמע, דסבירא ליה דאין אבילות דאורייתא כל עיקר ואפילו יום מיתה וקבורה, דאי לא תימא הכי אתי אבילות דאורייתא ודחי יום טוב דרבנן, כמו שהסכימו הגאונים ז״ל (אוצה״ג מו״ק סט-ע; רי״ף ספ״ב דברכות) דמי שמת לו מת בי״ט שני דעצרת או בי״ט אחרון של חג ושל פסח ונקבר בו ביום נוהג בו אבילות, דסבירא להו דיום מיתה ויום קבורה דאורייתא, ואתי אבילות ודחי יום טוב דרבנן. וכן דקדק מכאן רבינו שמשון זצ״ל, דאין אבילות כל עיקר דאורייתא.
ועוד הביא ראיה מדגרסינן בבכורות פרק יש בכור לנחלה (בכורות מט.) הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כלפני שלשים דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, שמע מינה דאבילות דיום ראשון דרבנן, דמקילין בו שלא להתאבל בו כל עיקר, דאי דאורייתא, הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא.
ולדברי הגאונים זצ״ל שהסכימו, דיום ראשון דאורייתא וגמרי ליה (ויקרא י, יט) מואכלתי חטאת היום, כדכתיב בהלכות רבינו אלפסי ז״ל (שם. ועי׳ רמב״ם אבל פ״א ה״א) דהכא לא קברי ליה למת עד למחר, כי היכי דליהוי אבילותו דרבנן, ולא אתי דרבנן ודחי דרבנן. ואף על גב דמלין את מתו עובר בעשה ולא תעשה, לפי כבודו מלינין לו להביא לו ארון ותכריכין, כדאיתא התם (סנהדרין מו.), והכא נמי לפי כבודו הוא כדי שלא יתבזה בנו ביום חתונתו, אי נמי איכא למימר, דקוברין אותו ביומו, ואפילו הכי אין נוהג אבילות, דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה (יבמות צ.).
ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. ואם תאמר, למה אין שבעת ימי המשתה עולין לו משום שבעת ימי אבילות, לפי מה שהסכימו הגאונים (רי״ף מו״ק לדף יט.) לקובר את מתו ברגל שמונה שבעת ימי אבילותו מיום טוב האחרון, ואף על פי שאין אבילות נוהג בו עולה הוא לו, כיון שאינו אלא מדבריהם, הכא נמי, הרי אינן אלו השבעת ימי המשתה כרגל אלא מדבריהם והוא כיום טוב שני של דבריהם. יש לומר, דהכא שאני שאם אתה אומר שיעלו לו אינו נוהג אבילות כלל, ואין אבילותו ניכר, אבל התם אבילותו ניכר בשאר הימים שהוא נוהג, וכיון שאין הראשונים עולין לו אף האחרונים אינו עולה שאין לחלק כאן בין יום ליום.
ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. פירש רש״י ז״ל: משום אבילות, וכל שכן לאחר שלשים יום, דבטיל לה אבילות דידה. ויש מקשים (הרמב״ן), שהרי האשה מותרת לספר ולכבס לאחר שבעה מיד, ואפילו על אביה ואמה כדאיתא באבל רבתי וכן שאר תכשיטין נמי לאחר שבעה לא אסירי. והכא הכי פירושו, שאם אירע אונס לכלה בתוך שלשים יום לחופתה, אין מונעין ממנה תכשיטיה כלל ואפילו תוך שבעה לאבלה, כדי שלא תתגנה על בעלה, ולא חיילה עלה אבילות לגבי הנך מילי, משום דכל שלשים לחופתה זמן שמחת חתן וכלה הוא, וצריכא שלא תתנוול כדי שלא תתגנה עליו.
וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ואין מונעים תכשיטין מן הכלה כל ל׳ יום – ופירש״י בשביל אבל זה. וליתא, דמאי שנא כלה, אפילו שאר נשים נמי קיימא לן דאחר שבעה לאלתר הן מותרות לעולם לספר ולכבס והוא הדין לשאר תכשיטין, אלא ודאי כלה (של) [כל] שלשים יום אין מונעין תכשיטין ממנה משום אבל שאירע לה, ואפילו בתוך שבעה, חוץ מיום ראשון, ודוקא כשהוא יום מיתה וקבורה.
שבעת ימי חפה לחתן הרי הם אצלו כרגל גמור וכל שארעו אבל בתוך חתונתו אפילו על אב ואם אינו נוהג אבילות עד שיעברו שבעה של חתנה שהרי שמחה כתובה בהם כדכתיב קול ששון קול שמחה וכו׳ וכן כמו שיש סמך מן התורה לאבילות של יום ראשון מדכתיב ואחריתה כיום מר כך יש סמך ליום ראשון של חתנה מביום חתנתו ומאחר שכן אף כשבא יום ראשון של אבילות בתוך ימי המשתה אין אבילות חל עליו ואם חל עליו אבלות קודם שתחול עליו תורת חתנה אינו רשאי עוד לישא עד שיעברו שלשים ויש אומרים שלאחר שבעה מכניסין את הכלה לחפה ואינו טעון שלשים כבשאר מתים ואע״פ שגאוני עולם כתבוה אינו נראה כלל ואע״פ שהם נתנו בה טעם דלא גרעה ממתה אשתו ואין לו בנים אינו שאין לדמות אבילות קרוביו לאבילות של אשתו וגדולי האחרונים כתבו שבאב ואם עד שנים עשר חדש ואין נראה כן אלא כדעת ראשון כמו שביארנו במועד קטן הא בתוך שלשים לא ישא ואף מי שאין לו בנים שלא התירו לחשוכי בנים לישא ולבעול לאלתר אלא באבילות של אשתו אבל באבילות של קרוביו דוקא לאחר שלשים:
זה שביארנו שלאחר שבעת ימי חתנה נוהג שבעת ימי אבלות יש שואלין הואיל ושבעת ימי המשתה אינן אלא מדברי סופרים יהו עולים למנין אבילות שבעה על דרך שכתבוה הגאונים ביום טוב אחרון ואינה שאלה שאם כן אין אבלות נכרת בו כלל אבל ביום טוב הואיל ואין התקנה אלא ביום אחרון הרי ניכר בשאר ואי אפשר לומר בחתנה שיהא יום אחרון עולה שהרי כל הימים מדברי סופרים הופקעו מאבלות ומה בין זה לזה ומכל מקום יראה לי שאין אלמון באלמנה בדין זה אלא ביום ראשון על הדרך שביארנו במשנה בענין איסור מלאכה ויש חולקין בשתיהן ולדונו כל שלשה ימים בדין זה ובאיסור מלאכה ולא יראה לי כן שאע״פ שבתוספתא אמרו התקינו שיהא בטל שלשה פירושו התקינו דבר שיהא גורם להיות בטל שלשה ימים:
ובועל בעילת מצוה ופורש – פירש״י ז״ל שקוברין את המת בו ביום. ויש שהקשה עליו דהא ה״ל יום מיתה וקבורה שהיא מן התורה לדעת הגאונים ז״ל והיה לנהוג בו אבילות דאתי גזירה דאבילות דאורייתא ודחי רגל דימי חופה דהוי דרבנן שכן כתבו הגאונים ז״ל בקובר את מתו ביום טוב שני כשהוא יום המיתה חייב באבילות דאתי עשה דאורייתא ודחי עשה דרבנן ותירצו דשאני הכא דחוי רגל וודאי דרבנן והעמידו בו דבריהם בשב ואל תעשה משא״כ התם ביו״ט שני משום ספקא דרבנן אתקן מעיקרא ותו דהתם אין יו״ט שני מתחלל בשבעה מפני מעלתו אבל הכא אם נוהג אבילות שהוא מן התורה לא ינהוג למחר שהוא מדרבנן ואם ישלים אבילתו לאחר ימי המשתה לא ה״ל ימי אבילות רצופים דאין אבילות חל למוקטעין וזה נכון ועיקר ודלא כדברי המפרשים שאין קוברין לו עד מחר ומלינו לכבודו שלא לעשות אבל במקום חופה.
(1-2) וכל אותן הימים אפי׳ ימי המשתה כדלקמן ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום – פי׳ לא משום דאבל זה קיל כדאמרינן לקמן אלא אפילו באבילות דעלמא נמי מדאמרינן פרק בתרא דיומא גבי המלך והמלכה ירחצו פניהם עד אימת הוי כלה עד ל׳ יום כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה ל׳ יום דאלמא האי דינא אכל כלה דעלמא קאי הוא נמי דליכא אינש דטרח ליה פי׳ לא סוף דבר מפני טורח הגוף אלא מפני דמי ההוצאה דהא אמרינן לקמן דכל היכא דמזדבין בשר לא חיישינן להו.
רש״י בד״ה אפרסה כו׳ דנדה חמורה אי בעל כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה אבל כו׳ דאמרינן בפ׳ בתרא דמועד קטן כו׳ כצ״ל:
בא״ד אסור לישא עד לאחר שלשים כו׳. נ״ב והא דקאמר לעיל שאם אין לו בנים מותר לישא לאלתר ר״ל שא״צ להמתין ג׳ רגלים אלא מיד מותר אחר שעברו ימי האבילות וק״ל. (עיין במהרש״א):
בא״ד ור״ת ר״ל וכו׳. נ״ב וכן דעת האשר״י:
ובועל בעילת מצוה ופורש. פרש״י ז״ל ואחר כך קוברים את המת משמע דס״ל דאין אבלות דאורייתא כל עיקר ואפילו יום המיתה וקבורה דאי לא תימא הכי אתי אבלות דאורייתא ודחי יום טוב דרבנן כמו שהסכימו הגאונים דמי שמת לו מת בי״ט שני דעצרת או בי״ט האחרון של חג ושל פסח ונקבר בו ביום נוהג אבילות דס״ל דיום מיתה ויום קבורה דאורייתא ואתי אבלות ודחי יום טוב דרבנן וכן דקדק מכאן ר״ש ז״ל דאין אבלות כל עיקר דאורייתא ועוד הביא ראיה מדגרסינן בבכורות בפ׳ יש בכור [מט א׳] הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כלפני שלשים דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל ש״מ דאבלות דיום ראשון דרבנן דמקילין בו שלא להתאבל בו כל עיקר דאי דאורייתא ה״ל ספיקא דאורייתא ולחומרא ולדברי הגאונים ז״ל שהסכימו דיום ראשון דאורייתא וגמרי לה מואכלתי חטאת היום כדכתיבנא בהלכות הרי״ף ז״ל דהכא לא קברי ליה למת עד למחר כי היכי דליהוי אבלות דרבנן ולא אתי דרבנן ודחי דרבנן ואף על גב דהמלין את מתו עובר בעשה ולא תעשה לפי כבודו מלינין לו להביא לו ארון ותכריכין כדאיתא התם והכא נמי לפי כבודו הוא כדי שלא יתבזה בנו ביום חתונתו א״נ איכא למימר דקוברין אותו ביומו ואפילו הכי אינו נוהג אבלות דב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. הרשב״א ז״ל:
וז״ל הרא״ה ז״ל ובועל בעילת מצוה ופורש פרש״י ז״ל וקוברין המת לאלתר אחר שבעל וכיון דחלה עליו חתונה הויא ליה כרגל וכו׳. ותימא דא״כ ה״ל יום מיתה וקבורה וקיימא לן שהוא מן התורה וכן הסכימו כל הגאונים ז״ל וכו׳ ויש שפירשו שמלינו אותו היום וקוברו למחר ותו ליכא מידי דאורייתא וכו׳ והנכון כדברי רש״י ז״ל ואל תתמה שהרי חכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכיון דבעל קודם שנקבר אידך שב ואל תעשה הוא אבל עדיין לפי מה שכתבו הגאונים שהקובר מתו בי״ט שני כיון שהוא מדבריהם וה״ל יום מיתה וקבורה דמדאורייתא חייב לנהוג בו אבילות מ״ש הא מהא דהא נמי מדבריהם הוא ואפשר לומר דשניא הא שהוא מקום שמחה ואין אבל במקום שמחה דהוה ליה כרגל א״נ דאי נהיג השתא אבלות האי יומא דהוי דאורייתא ונהיג בתר הכי ששה לא הוו ליה רצופין. והא דאמרינן נמי נוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות תימא לפי מה שכתבו הגאונים דהקובר מתו ברגל בי״ט אחרון אינו נוהג אבילות כל היכא דלא הוי יום מיתה וקבורה ואף על פי כן עולה לו בכלל שבעת ימי אבלות ואם כן הכא נמי אמאי אין עולין לו. ויש לומר דשאני הכא דאלו היו עולין לו נמצא שאינו מקיים אבילות כלל וליכא נמי לפרושי בינייהו א״נ דשניא ההיא דהוי ספק דדבריהם וספק אבלות לקולא וכיון שכן עולה דהא כי אתי יום שביעי מספקא ליה אי הוי יום שביעי או יום שמיני דדילמא לאו י״ט בכלל הוא אבל הכא דהוא ודאי דדבריהם והם ימי שמחה דינן כרגל ומפסיקין ואינם עולין והאי תירוצא נמי סגי לקושיא קמייתא. רבינו נ״ר ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל פרש״י ז״ל שקוברים את המת בו ביום ויש שהקשה עליו דהא ה״ל יום מיתה וקבורה שהוא מן התורה לדעת הגאונים ז״ל והו״ל לנהוג אבילות דאתי עשה דאבלות דאורייתא ודחי רגל דידיה דימי חופה דהוי דרבנן שכן כתבו הגאונים ז״ל בקובר מתו בי״ט שני כשהוא יום המיתה שחייב באבלות דאתי עשה דאבלות דאורייתא ודחי י״ט דרבנן ותרצו דשאני הכא דהוי כרגל ודאי דרבנן והעמידו בו חכמים דבריהם בשב ואל תעשה מה שאין כן התם בי״ט שני משום ספיקא דרבנן איתקין מעיקרא ותו דהתם אין י״ט שני מתחלל כל כך מפני אבלותו אבל הכא אין שמחה במקום אבלות. ותו דהתם ה״ל ימי אבלות רצופין אבל הכא אם נוהג אבלות היום שהוא מן התורה לא ינהוג למחר שהוא מדרבנן ואם ישלים אבלותו לאחר ימי המשתה לא ה״ל ימי אבלות רצופין דאין אבילות באה למקוטעין וזה נכון ועיקר ולא כדברי המפרשים שאין קוברין אותו עד למחר ומלינין אותו לכבודו שלא לעשות אבל במקום חופה. ע״כ:
ורמ״ה ז״ל אומר דאבלות יום ראשון מן התורה הוא כמו שכתבו הגאונים והטעם שאינו דוחה שמחת החתן מפני ששמחת החתן יום ראשון נמי מן התורה הוא וסמך אקרא דכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו ואף על גב דהאי קרא לאו גבי חתן כתיב אפילו הכי כיון דאפקיה קרא בלשון חתן שמעינן ששמחת החתן ביום ראשון מן התורה ולפיכך אמרו דכיון שהכל מן התורה והשמחה חלה מעיקרא לא אתי אבילות ודחי שמחה. תלמידי ה״ר יונה ז״ל וכן כתב הרא״ש ז״ל:
ואין מונעין תכשיטין וכו׳. פרש״י ז״ל דה״ק אפילו שלשים יום ראשונים שהם עיקר האבלות אין מונעין ממנה התכשיטין כ״ש אחר כך ומקשים על זה הפי׳ מדאמרינן במסכת יומא [עח ב׳] המלך והכלה ירחצו את פניהם ואמרינן עלה עד אימת קרית לה כלה כל שלשים יום כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום ולפי זה הפי׳ מאי קא יליף מינה דזמן הכלה כל שלשים יום ושמא יותר הוא משלשים שהרי לא אמרו בכאן שלשים אלא להודיענו שאפילו באלו שהם עיקר האבילות אין מונעין ממנה התכשיטין וכ״ש משלשים ואילך ולפי׳ נראה דה״ק אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים מפני שבאותם השלשים נקראת כלה וצריך שלא תתגנה על בעלה אבל משלשים ואילך כבר היא שגורה אצלו ואין לחוש שתתגנה בעיניו ומונעים ממנה התכשיטין עד תשלום שנים עשר חדש. תלמידי ה״ר יונה ז״ל:
וכן כתב הרא״ה ז״ל וז״ל ואין מונעין וכו׳. פרש״י ז״ל בשביל אבל זה וליתא דמאי שנא כלה אפילו שאר נשים נמי קיימא לן דאחר שבעה לאלתר הן מותרות לעולם לספר ולכבס וה״ה לשאר תכשיטין אלא ודאי כלה כל שלשים אין מונעין תכשיטין ממנה משום אבל שאירע לה ואפילו בתוך שבעה חוץ מיום ראשון דוקא כשהוא יום מיתה וקבורה. עד כאן:
וכן כתב רבו הרמב״ן ז״ל פרש״י ז״ל משום אבל זה וכ״ש לאחר שלשי׳ יום דבטיל ליה אבלות דידיה ואיכא למידק עליה שהרי האשה מותרת לספר ולכבס לאחר שבעה מיד והכי איתא באבל רבתי ואפילו על אביה ואמה ושאר תכשיטין לא אסירי ודאי אלא ה״פ אם אירע אבל לכלה בתוך שלשים יום לחופתה אין מונעין ממנה תכשיטין כדי שלא תתגנה על בעלה שכל שלשים יום זמן שמחת חתן בכלה הוא וצריכה שלא תנוול את עצמה דהוו להו כשבעת ימי המשתה ולא חיילא עליה אבילות כלל לגבי הנך מילי. ע״כ:
וכן כתב הריטב״א ז״ל וז״ל ואין מונעין תכשיטין וכו׳ פי׳ לאו משום דאבל זה קיל כדאמר לקמן אלא אפילו באבילות דעלמא נמי כדאמרינן בפ׳ בתרא דיומא גבי המלך והכלה ירחצו פניהם עד אימת הוי כלה שלשים יום כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה שלשים יום דאלמא האי דינא בכל אבל דעלמא הוא נמי:
הוא ישן בין האנשים וכו׳. כתב רש״י ז״ל ואין נאמנין זה עם זה ע״כ. פירוש לפירושו דבשלמא גבי אבלות כשהוא אבל אין היא אבלה וכשהיא אבלה אין הוא אבל הילכך לא מהימנינן להו בהדי הדדי והוא ישן וכו׳ דכיון דאין כאן אלא חד דאסיר ליה יתפתה ביצרו ואין מי שיעכב על ידו אבל גבי פירסה נדה האיסור רמי אתרווייהו ורחוק הדבר מאד דשניהם יעשו האיסור והיא לא תשמע לו וכיון שכן למה לי שמירה כולי האי לכך כתב רש״י ז״ל ואין נאמנין זה עם זה פירוש דשניהם יחד הרי הוא כאש בנעורת ויחד שניהם ישמעו זה לזה למעבד איסורא. עוד יש לי לפרש בענין אחר ודע שהראב״ד ז״ל כתב דדוקא בעינן תרווייהו שיהו אנשים ישנים עם החתן ונשים עם הכלה והרא״ש ז״ל הקשה על זה וכמו שכתב בעל הטורים ז״ל עיין שם. הילכך לאו דוקא וקשיא ליה לרש״י ז״ל דבשלמא גבי אבלות קתני הכי משום דמיירי שמת אביו של חתן או אמה של הכלה ואותו שהאיסור מוטל עליו הוא דבעינן שישמר ולכך קתני הוא ישן בין האנשים בשמת אביו שהוא אבל והיא ישנה בין הנשים כשהיא אבלה אבל כשפירסה נדה למה לי שמירה כולי האי הוא ישן וכו׳ והיא ישנה וכו׳. ותירץ רש״י ז״ל דטעמא דשמירה זו משום דלא מהימנין להו וכיון שכן אי אמרת והוא ישן וכו׳ איכא קפידא בדבר דאמר החתן דלאשה מהימנו רבנן טפי מדידיה לדידי רמו שומרין ולא לאשה וכן אם היא ישנה וכו׳ ולא הוא תאמר הכלה כן ולכך אמרו רבנן מילתא אתרווייהו והוא ישן וכו׳ והיא ישנה וכו׳ ולא משום דבעינן שמירה כולי האי כמו שכתב הראב״ד ז״ל אי נמי כיון דמשום דאין נאמנין זה עם זה הוא הילכך בעינן שמירה לכל חד והוא קרוב למה שכתב הראב״ד ז״ל. וקל להבין כן נראה לי:
קונטרס אחרון
נוהג שבעת ימי המשתה ואח״כ שבעת ימי אבילות. וכתב הרא״ש ז״ל דמכאן קשה לשיטת בעל הלכות גדולות שכתב דיום ראשון של אבילות דאורייתא. וא״כ אמאי לא נהוג הכא אבילות דיום ראשון דהא ז׳ ימי המשתה דרבנן נינהו וכתב בשם רמ״ה ז״ל דיום ראשון של שמחת חתן דאורייתא דכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו אלמא שיש לו שמחה מן התורה ולכאורה קשה הא משמע דכולהו ז׳ ימי המשתה דאורייתא דכתיב מלא שבוע זאת ודרשינן מיניה דאין מערבין שמחה בשמחה ודרשי׳ נמי בפ״ק דחגיגה ושמחת בחגיך ולא באשתך דאין מערבין שמחה בשמחה ומשמע דדרשה גמורה היא. אלא דאיכא למימר דודאי אורחא דמילתא לשמוח אבל חיובא ומצוה ליכא ואפ״ה שייך שפיר הך ילפותא דאין מערבין שמחה בשמחה משא״כ האי קרא דביום שמחת לבו אפשר דסבר הרמ״ה ז״ל דביום שמחת לבו מיותר לדרשה דמצוה איכא. וי״ל עוד בדרך אחר. מיהו אי קשיא לי הא ק״ל דבפ״ק דמ״ק דף ז׳ ע״ב מייתי הש״ס ברייתא וביום הראות בו כו׳ יש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז׳ ימי המשתה כו׳ וכן ברגל דברי ר׳ יהודה רבי אומר אינו צריך ה״ה אומר ופינו את הבית וכו׳ ומסיק שם רבא דבר רשות איכא בינייהו משמע להדיא דר׳ יהודא סובר דלדבר רשות אין ממתינין אלא לדבר מצוה וקחשיב חתן דנותנין לו ז׳ ימים לדחות את הנגע א״כ משמע להדיא דכל ז׳ ימי המשתה דאורייתא נינהו ומצוה נמי איכא ורבי לא פליג אדר׳ יהודא בהא. ועוד דאקדמיה לחתן מקמי רגל מילפותא דקרא דביום אלמא מיהת דשקולין נינהו חתן ורגל וכמ״ש התוס׳ בשמעתין ד״ה מסייע לר׳ יוחנן ע״ש. אלא דמלשון כל הפוסקים משמע דמדרבנן נינהו ותקשי להו הך דאין רואין נגע ולדעתי צ״ע ליישב ועיין עוד בסמוך:
קונטרס אחרון
וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים וכו׳. ובפסקי התוספות סי׳ ט׳ כתבו בזה״ל חתן שבעל אשתו ישינה עמו באבלו ע״כ ונדפס בצידו נ״ל טעות כו׳ דאדרבה מוכח מהתוס׳ בד״ה ובועל דבאבילות אסור אף כשבעל וכן איתא להדיא בגמרא ונדחק לפרש דאיירי באבילות דעלמא ואפ״ה מלשון התוספות לא מוכח מידי עכ״ל. ולמאי דפרישית בפנים אתי שפיר דדברי התוספות בד״ה ובועל היינו למאי דמפרשי הברייתא ע״כ כמשנה ראשונה דא״צ לפרוש משום דם בתולים ואם כן לדידן דקיי״ל כמשנה אחרונה ממילא שפיר כתבו פסקי התוספות דאפילו חתן שבעל אשתו ישינה עמו באבלו. דאע״ג דאבילות קילא ליה מ״מ בלא״ה אסור לבא עליה משום דם בתולים ונדה חמירא ליה ואע״ג שאין זה מבואר בלשון התוספות להדיא מ״מ לאחר העיון נ״ל דעיקר ראיית פסקי התוספות דלדידן דקיי״ל כמשנה האחרונה הו״ל כמו נדה גמורה דחמירא ליה לאפוקי מסברת הרי״ן מגא״ש ז״ל דנדה דמשנה האחרונה קילא ליה ואם כן ע״כ דתוספות לא ס״ל הכי מדכתבו דמבועל בעילת מצוה ופורש ליכא לאוכוחי דאיכא למימר כמשנה אחרונה א״כ השתא נמי מכל אותן הימים אכתי לא מוכח מידי דמשום אבילות הוא ודברים שבצינעא נוהג דילמא הכל משום איסור נדה דמשנה האחרונה והא דקתני כל אותן הימים דמשמע אפילו שבוע שניה היינו משום דאסורה לטבול בימי אבלה ואכתי בנדותה קאי ואפי׳ באבילות דידיה נמי משמע דאסורה לטבול ולרחוץ כדמשמע מלשון הרמב״ם ז״ל בטוי״ד סי׳ שע״ג ע״ש. ועוד דלשינויא קמא בגמרא מסקינן דהוא ישן בין האנשים היינו באבילות דידה לחוד וא״כ ודאי אסורה לטבול אע״כ דמשום איסורא דמשנה האחרונה מותר לישן עמה בלא שימור וחמירא ליה א״כ לדידן אפילו בימי אבלה מותר דהא קיי״ל כמשנה אחרונה וכדפרישית בסמוך:
קונטרס אחרון
ודוקא אביו של חתן ואמה של כלה דליכא אינש דטרח להו אבל איפכא לא. וכתב הרא״ש ז״ל דבה״ג והר״י גיאות ז״ל כתבו דהא דאמרינן אבל איפכא לא היינו לענין שנוהג ז׳ ימי אבילות ואח״כ ז׳ ימי המשתה משא״כ לענין כניסה לחופה ולבעול בעילת מצוה אין לחלק בין שאר קרובים לאביו ולאמו דבכולהו מכניסין לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וכתב עוד שכן משמע מלשון הרי״ף ז״ל אלא דהרא״ש ז״ל מסברא דנפשיה משיג עליהם וכתב דלא מסתבר כו׳ ע״ש וכ״כ הרמב״ן ז״ל דלא מיסתבר וכן פסק בש״ע דלא כבה״ג והר״י גיאות ז״ל. ולכאורה היה נראה לי דטעמייהו דבה״ג וסייעתו היינו מהא דאיתא בפ״ב דמ״ק שהביאו התוספות בשמעתין דמתה אשתו ואין לו בנים מותר לישא לאלתר משום פריה ורביה ומשמע להו דלאלתר היינו מיד ממש ולא לאחר שבעה והא דמשמע בברייתא דהכא דאף באביו ואמו לא התירו לו ביאה שניה משום פריה ורביה אפשר דלא חיישי לה כמ״ש בפנים. ועוד נ״ל דמגופא דברייתא מעיקרא דדינא משמע ליה הכי דלא שייך להתיר משום פסידא דליכא דטרח אלא עניני סעודה דשייך לז׳ ימי המשתה משא״כ לענין עיקר בעילת מצוה שהתירו לא מסתבר להו שיתירו משום פסידא דהא שפיר מצי למיעבד ז׳ ימי המשתה ולנהוג אבילות ולבעול אח״כ אע״כ דלענין עיקר כניסתו לחופה ולבעול בעילת מצוה לא הוצרכו לטעמא דפסידא אלא דבלא״ה מותר משום פריה ורביה כן נ״ל בכוונתם ובכל זה אין דעתי לסתור ח״ו הכרעת הרמב״ן והרא״ש ז״ל והב״י ורמ״א ז״ל אלא שמתוך כך היה נ״ל לקיים פסק בעל דרישה ופרישה שהביא הט״ז סי׳ שמ״ג שפסק דהיכא שכבר נכנסו לחופה ואירע אבילות לחתן או לכלה שנוהג ז׳ ימי המשתה תחלה והט״ז הקשה עליו כמה קושיות ופסק להיפוך ע״ש. אבל מה אעשה שאחר העיון ראיתי בס׳ נקודות הכסף בסי׳ הנ״ל שכתב בשם ר׳ ירוחם ז״ל דהרא״ש ז״ל פסק הלכה למעשה כדברי הט״ז דנוהג אבילות תחלה ובאמת שיש לדקדק הרבה בדבריו דמשמע דעיקר טעמא דהרא״ש ז״ל דלא חל עליו הרגל אלא לאחר ביאת מצוה ולכאורה יש לתמוה דהא יום החופה הוי מז׳ ימי המשתה ולשיטת הרמ״ה ז״ל הוא דאורייתא אע״ג דביאה לא הוי אלא בלילה כדאמרינן בגמרא אורחא דביאה בלילה וכן נראה מסתימת לשון כל הפוסקים שכתבו דמשנכנס לחופה הו״ל לגביה כרגל. ועוד דחופת נדה יוכיח דקיי״ל כשיטת רוב הפוסקים דהוי חופה גמורה ואטו מי נאמר דחופת נדה לא יעשה ז׳ ימי המשתה ולא הוי כרגל. ובלא״ה יש לי מקום עיון גדול על לשון ר׳ ירוחם שם נתיב כ״ב שכתב בשם הר״י גיאות בנכנס לחופה ואח״כ אירע לו אבילות דאביו ואמו דאע״ג דאינו בועל בעילת מצוה אפ״ה נוהג ז׳ ימי המשתה תחלה ושם קודם לזה כ׳ רבי׳ ירוחם בשם הר״י גיאות גופא דאף בשאר קרובים דאינו נוהג ז׳ ימי המשתה תחלה אפ״ה מותר לו לכנוס לחופה ולבעול בעילת מצוה וא״כ קשיא להר״י גיאות מדידיה אדידיה בדברים הפוכים ממש ויש ליישב בדוחק גדול ועדיין צ״ע:
קונטרס אחרון
משמע מיהא מלשון הרא״ש ז״ל גופא שהביא רבינו ירוחם דדוקא בחתן שאירע לו אבל קודם שבעל פסק כן דעדיין לא הו״ל לגביה כרגל משא״כ כשאירע לו אבילות לאחר שבעל מודה שבין בשאר קרובים ובין באביו ואמו אינו נוהג אבילות אלא לאחר שעברו ז׳ ימי המשתה דהא ודאי הו״ל לגביה כרגל למאי דקי״ל דאף אבילות יום ראשון דרבנן ודין זה לא נזכר כלל בפוסקים ולע״ד נראה כדפרישית:
קונטרס אחרון
בסוגיא דפ׳ אלו מגלחין דפליגי רב ושמואל למסקנת הש״ס דלמר אבילות חמיר מאנינות ולמר איפכא והו״ל כסברות הפוכות וכתבתי ליישב דלכ״ע אנינות דיום המיתה עצמה דיש לו עיקר מדאורייתא ודאי חמיר מאבילות אף דיום הראשון משא״כ אנינות לילה דלאחר יום המיתה ודאי קיל מאבילות דיום הראשון ולפ״ז לא פליגי רב ושמואל אלא באוקימתא דמתניתין דמר מוקי לה באנינות דיום המיתה ומר מוקי לה באנינות שלא ביום המיתה כמו שכתבתי בפנים בל׳ התוספות ד״ה אבל דברים שבצנעא ע״ש ותמצא נחת. גם כתבתי שם שיש לתמוה על לשון מהרש״א ז״ל שדבריו סותרין זה את זה בהאי ענינא גופא והנחתי בצ״ע:
בתוס׳ בד״ה ובועל בעילת מצוה ופורש קודם שיקבר המת וכו׳ וכתב המהרש״א ז״ל דהתוספות פשיטא להו הכי מדאמרינן לקמן בסוף הסוגיא התם משום דלא חל עליו אבילות. והא דפשיטא ליה להגמרא גופא היינו מדקתני כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים אלמא דכל שבעת הימים בכלל האיסור וע״כ דבעילת מצוה היינו קודם שנקבר. ולענ״ד אין דבריו ברורין בזה דסוף סוף אפילו אם בועל בעילת מצוה היינו קודם שנקבר. אפ״ה כל אותן הימים לא קאי אכל ז׳ ימי משתה דהא יום החופה מכלל ז׳ ימי המשתה הוא ובאותו יום בועל בעילת מצוה בציר ליה חדא יומא וכל אותן הימים אשארא קאי. ויש ליישב דבריו בדוחק. אמנם לענ״ד דברי התוספת פשוטין והמשך דבריהם הוא. דכל כמה דלא קים לן שפיר שנוהג איסור תשמיש בימי אבלו שבתוך ימי המשתה א״כ מצינן לפרש דבועל בעילת מצוה ופורש היינו לא שנא קודם קבורה ול״ש לאחר קבורה דבתרווייהו אין צריך לנהוג דברים שבצינעא דהא אנינות קיל טפי מאבילות כדמסקו והא דקתני ופורש ע״כ היינו מפרשים משום דם בתולים וכמשנה אחרונה. משא״כ לבתר דקים לן דדברים שבצינעא נוהג בימי המשתה לאחר שנקבר המת מדקתני כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים וע״כ הא דקתני ופורש היינו נמי משום אבילות ולא משום דם בתולים דלמשנה ראשונה איירי ולפ״ז ע״כ הא דקתני ובועל בעילת מצוה היינו קודם שנקבר משום דאנינות קיל טפי ולא הותר לו לבעול אפילו בעילת מצוה לאחר שנקבר משום דאבילות חמיר מאנינות והא דפשיטא להו דאבילות חמיר מאנינות היינו מדקתני מכניסין את המת לחדר ואת החתן וכלה לחופה ואי ס״ד דאנינות חמיר מאבילות או אפילו אי שקולים הן. למה הקילו להשהות ולבזות את המת יקברו המת ואח״כ יכנסו לחופה בימי אבלו. ועוד למה עקרו תקנתא דרבנן והתירו לישא מפני האונס אף בשני ימתינו עד יום ד׳ כדינו ואז יבעול בעילת מצוה. ואי משום שטבחו טבוח ויינו מזוג מה בכך שהרי אם לא אירעו האונס נמי היה צריך להמתין עד יום ד׳. אע״כ דאנינות קיל טפי להא מלתא מאבילות ולא התירו לו החופה אלא קודם שיקבר א״כ כמו כן אין להתיר הבעילה אלא קודם הקבורה כנ״ל נכון ועיין בסמוך:
בא״ד והשתא מקילינן טפי באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן מידי דהוי אנעילת סנדל עכ״ל ולכאורה אין הדמיון עולה יפה דנהי דנעילת הסנדל ואינך נהיגי באבל ואין נוהגין באונן שהרי כמה וכמה מצות ודינין מצינו שיש בזה מה שאין בזה ויש בזה מה שאין בזה משא״כ איסור תשמיש דודאי נוהג באונן כמו באבל כדאיתא פ׳ אלו מגלחין דפליגי רשב״ג ורבנן בתשמיש המטה בשבת לאונן שמתו מוטל לפניו מוכח להדיא דבחול לכ״ע אסור א״כ מאי סברא יש להתיר בעילת מצוה באנינות דאורייתא טפי מבאבילות דרבנן ולמאי דפרישית בסמוך היה אפשר ליישב דכניסה לחופה דאסור משום שמחה אפשר דאינו נוהג באונן אלא בימי אבלו לחוד ומש״ה התירו בעילת מצוה קודם קבורה שיהא החופה והסעודה סמוך ממש לבעילת מצוה אלא שגם זה נ״ל דוחק לומר שהאונן מותר בשמחת חופה דהא כתיב ואחריתה כיום מר משמע שאסור בשמחה ומה״ט אסור באכילת קדשים אע״ג שהאבל מותר בו אלמא דמה שהוא משום שמחה אסור באונן טפי מבאבל והנלע״ד בזה שהתירו בעילת מצוה טפי קודם שנקבר ולא לאחר שנקבר שאם נתיר לו בעילת מצוה בימי אבלו לאחר שנקבר אתי לזלזולי באיסור תשמיש בשאר ימי אבילות ואע״ג דישן בין האנשים אפ״ה חיישינן שיבעול ביום דאטו בכיפי תלי ליה והכי משמע לקמן דקאמר בגמרא אי משום דקתני ובועל בעילת מצוה ופורש התם משום דלא חל עליו אבילות וליכא קולא משמע שאם נתיר בעילת מצוה לאחר שחל האבילות איכא קולא ואתי לזלזולי ועוד דאיכא למיחש שיבעול וישנה משא״כ בשעת אנינות לא שייך למיגזר הכי כיון דבשעת אנינות תביר ליה יצרא כדאיתא שילהי קדושין וכ״ש דלא שייך למגזר דאתי למבעל בימי אבלו דאבילות באנינו׳ לא מיחלף כדמסיק בגמרא שאני התם דלא חל עליו אבילות כן נ״ל. מיהו בעיקר דבריהם שכתבו שהקילו טפי באנינות דאורייתא משמע לכאורה דפשיטא להו שבועל ביום המיתה דאי בלילה שלאחריו לא הוי אנינות דאורייתא דהא קי״ל יום מיתה לא תפיס לילו מדאורייתא אלא מדרבנן וזה דלא כשיטת הרא״ש ז״ל שכתב בריש אלו מגלחין דהא דקתני מכניסין את המת לחדר היינו שאין קוברין את המת אלא ביום המחרת ובועל בעילת מצוה היינו בלילה דתו לא הוי אנינות דאורייתא ע״ש שכ״כ בשם הרי״ף ז״ל ונראה שהתוספת הכא לא משמע להו לפרש כן לזלזל בקבורת המת כל כך ולהלין את מתו משום בעילת מצוה ובאמת צריך לי עיון שיטת הרי״ף והרא״ש בזה. אמנם חזיתי שאח״ז כתב עוד הרא״ש ז״ל שגם ר״י בעל תוס׳ פי׳ כן ולפ״ז צ״ל שמ״ש התוספות כאן שהקילו באנינות דאורייתא היינו דאנינות אית לה מיהא עיקר מדאורייתא ביום המיתה עצמו משא״כ באבילות משמע להו דאפילו יום ראשון אין לו עיקר מן התורה כלל ובאמת שיטת רוב הגאונים כן דאפילו יום ראשון דאבילות כשאינו ביום המיתה עצמו לא הוי אלא מדרבנן כדאיתא בי״ד סי׳ שצ״ח כנ״ל ודו״ק ועיין מה שאפרש עוד בזה בסמוך:
בד״ה אבל איפכא לא וכו׳ ותימא דאמר בפ״ב דמ״ק כו׳ ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום פריה ורביה וכו׳ והכא בבחור איירי עכ״ל. קושייתם בזה לפי שיטתם דמשמע להו דהא דקאמר אבל איפכא לא היינו דלא שרינן ליה כלל לכנוס ולבעול משא״כ לשיטת הרי״ף ובעל הלכות והר״י גיאות שהביא הרא״ש בשמעתין דהא דקאמר אבל איפכא לא היינו שנוהג שבעת ימי אבילות ואח״כ ז׳ ימי המשתה אבל לעולם מותר לכונסה ולבעול בעילת מצוה א״כ אין מקום לקושיית התוס׳ מיהו בלא״ה תירוץ התוספות מוכרח כמו שהוכיחו מההיא דשמחות ועוד דמברייתא דשמעתין נמי מוכח דאפילו באביו של חתן ואמה של כלה לא התירו אלא בעילת מצוה ודוקא קודם שנקבר כמ״ש התוספ׳ לעיל ולא חיישינן לפריה ורביה אע״ג דבבחור איירי והא דלא מקשו התוס׳ אגופא דברייתא היינו משום דאיכא למידחי דהא דלא שרינן אפילו בעילת מצוה לאחר שנקבר היינו משום דאפשר לבעול קודם שנקבר והא דלא שרינן ליה בעילה שניה אף לאחר שנקבר משום פריה ורביה אע״ג דאין אשת מתעברת מביאה הראשונה איכא למידחי נמי דלמשנה אחרונה איירי דאסור משום דם בתולים וא״כ תו לא מצי למידק אלא מדקתני כל אותן הימים וכדיוקא דש״ס ומש״ה ניחא להו להקשות מיד בהא דאמרינן אבל איפכא לא כנ״ל ודו״ק:
בפרש״י בין כך ובין כך בין יש אונס ובין אין אונס לא יבעול כו׳ בערב שבת מפני שעושה חבורה עכ״ל. ואיכא למידק מאי רבותא איכא ביש אונס לענין ערב שבת דאי כשיטת התוס׳ שכתבתי לעיל דבועל בעילת מצוה ופורש דקתני היינו ביום א״כ ה״נ יבעול בע״ש ביום דלא שייך האי טעמא דחבורה ואי לא משמע ליה דבועל בעילת מצוה אף קודם שנקבר אלא בלילה וכדפרישית בשיטת הרי״ף והרא״ש פ׳ אלו מגלחין א״כ ה״נ מהיכי תיתי נתיר לו בליל שבת מפני האונס ולא ניחוש לטעמא דחבורה הא אפשר להמתין עד למחר במ״ש דבלא״ה לא יקברו המת בשבת. ובלא״ה צ״ע למה כתב רש״י טעמא דחבורה דהא למסקנא טעמא דע״ש נמי משום שמא ישחוט בן עוף מיתוקמא וצ״ע:
בתוספות בד״ה אבל דברים של צינעא וכו׳ וא״ת רב ושמואל דאמרי בפ״ב דמ״ק וכו׳ תיקשי להו ברייתא דהכא וכו׳ עד סוף הדיבור. והקשה מהרש״א ז״ל מאי קושיא לרב ושמואל דלמא לית להו דרב יוסף וא״כ הא דפורש וישן בין האנשים בז׳ ימים ראשונים היינו משום דם בתולים וכמשנה אחרונה וכיוצא בזה הקשה מהרש״א על שיטת הרמ״ה שהביא הרא״ש ז״ל בשמעתין ולא ידענא מאי קשיא ליה למהרש״א ז״ל דלמא דברי התוספת כאן ודברי הרמ״ה היינו כתירוץ השני שכתבו התוספת בד״ה ובועל דמדקתני כל אותן הימים משמע דכולהו הוי חד טעמא משום אבילות ובר מן דין קשיא לי על דברי מהרש״א שסותר דברי עצמו שהרי כתב הוא ז״ל לעיל בל׳ התוס׳ דהא דפשיטא להו דבועל בעילת מצוה היינו דוקא קודם שנקבר מוכח להו מברייתא דהכא דקתני כל אותן הימים משמע שכל הימים בכלל האיסור ולא הותר לו אפילו בעילת מצוה וא״כ אכתי קשיא מברייתא דהכא לרב ושמואל דלקושטא דמלתא לא מצינן לפרש דפורש משום דם בתולים דא״כ אמאי קתני כל אותן הימים הרי הותר לו בעילת מצוה אף לאחר שנקבר לדידהו דאין דברים שבצינעא נוהג ולפ״ז מקשו התוס׳ שפיר אמנם לדידי קשיא להיפך דהתוספת לא משני מידי דנהי דרב ושמואל מפלגו בין חתן למועד ושבת אכתי קשיא להו ברייתא דהכא דהא התם במ״ק מקשינן אפלוגתא דרב ושמואל ור׳ יוחנן לימא כתנאי דפליגי רשב״ג ורבנן במי שמתו מוטל לפניו בשבת אי שרי בתשמיש אי לא ומשנינן התם אמר לך רב ושמואל ע״כ לא קאמרי רבנן דאסור אלא במי שמתו מוטל לפניו דחמיר אבל באבילות שרי ולר״י איפכא דע״כ לא שרי רשב״ג אלא באנינות דקיל אבל באבילות לא ולפ״ז עיקר פלוגתא דרב ושמואל ורבי יוחנן אי אבילות חמיר מאנינות או קיל מאנינות וא״כ ודאי קשיא ברייתא דהכא לרב ושמואל דהא מוכח מיהא מברייתא דהכא דאבילות חמיר מאנינות לענין תשמיש. מיהו למאי דפרישית לעיל יש ליישב משום דבלא״ה סוגיא דמ״ק נראה תמוה דליפלגו רב ושמואל ור״י בסברות הפוכות דלמר אבילות חמיר מאנינות ולמר איפכא לכך נלע״ד דלכ״ע אנינות גמור ביום המיתה עצמו שהוא מדאורייתא ודאי חמיר מאבילות לענין דברים שבצינעא ואנינות שהוא מדרבנן ודאי קיל טפי מאבילות יום ראשון אלא דעיקר פלוגתא דרב ושמואל ור׳ יוחנן באוקימתא דמתניתין דמי שמתו מוטל לפניו בשבת דרב ושמואל מוקי לה שמת בשבת עצמו דהו״ל יום המיתה ומש״ה מחמירי חכמים לענין תשמיש טפי מאבילות ור׳ יוחנן מוקי לה להאי מתניתין שמת סמוך לשבת ולא בשבת עצמו דלא הוי יום מיתה וליכא אלא אנינות דרבנן ומש״ה מיקל רשב״ג לענין דברים שבצינעא טפי מבאבילות והשתא א״ש דלא קשיא ברייתא דהכא לרב ושמואל דמה שהקילו הכא באנינות טפי מבאבילות היינו משום דהכא בועל בלילה דלא הוי אלא אנינות דרבנן וכדפרישית לעיל בשיטת הרי״ף והרא״ש ור״י בעל התוס׳ וכתבתי דאף שכתבו התוס׳ ל׳ באנינות דאורייתא אפ״ה קאי בהאי שיטה אלא דאפ״ה כתבו התוס׳ שפיר דקשיא ברייתא דהכא לרב ושמואל מדקתני כל אותן הימים וכדפרישית ועל זה הוי משני שפיר דרב ושמואל מפלגו בין חתן למועד ושבת. ומכ״ש דאתי שפיר טפי לפמ״ש דאם נפרש לשון התוספת לעיל כפשטיה דאנינות דהכא היינו מדאורייתא ואפ״ה הקילו בו טפי מבאבילות היינו משום דבאבילות חיישינן אם נתיר לו בעילת מצוה אתי לזלזולי בשאר בעילות משא״כ באנינות ולפ״ז ע״כ לא מצינן לאוקמי כמשנה אחרונה ומשום דם בתולים דא״כ הדרא קושיא זו לדוכתא למה הקילו בבעילת מצוה באנינות דאורייתא טפי מבאבילות דרבנן דהא באבילות נמי לא אתי לזלזולי דבלא״ה פורש משום דם בתולים אע״כ דלמשנה ראשונה איירי וא״כ מקשו התוספת שפיר דממ״נ קשה לרב ושמואל מברייתא דהכא דאי איירי ברייתא למשנה ראשונה קשיא להו אמאי ישן בין האנשים ואי מוקי לברייתא כמשנה אחרונה תקשי להו ואמאי הקילו באנינות טפי מבאבילות הא לא שייך טעמא דאתי לזלזולי אע״כ דלקושטא דמילתא אבילות חמיר אפילו מאנינות דאורייתא לענין תשמיש וא״כ תקשי להו מההיא דמ״ק דחכמים אסרו אפילו באנינות וע״כ לא פליג רשב״ג אלא באנינות אבל באבילות מודה וע״ז מתרצין התוס׳ שפיר לעולם כמשנה ראשונה והא דישן בין האנשים משום דשני להו בין חתן למועד כנ״ל נכון בעזה״י ודוק היטב:
בא״ד אבל קשה דכל אותן הימים משמע אפילו בשבת עכ״ל. עיין מ״ש מורי זקני מזה בספר מגיני שלמה וכבר היה מקום אתי ליישב קושיית התוספת לפי שיטת הרמ״ה והר״י מיגאש ז״ל שהביא הרא״ש בשמעתין דלשיטתן מצינן למימר דרב מוקי לברייתא כמשנה אחרונה וכל אותן הימים היינו משום דם בתולים ואתי שפיר דישן בין האנשים אפילו בשבת ואי תקשי משבת שניה שנוהג ז׳ ימי אבילות איכא למימר דהתם נמי משום דם בתולים משום דסתמא איירי ברייתא בבתולה שניסת בד׳ ונבעלת בה׳ כדינה כדקתני הרי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומסתמא היינו בד׳ ואם כן כיון דקי״ל דפולטת שכבת זרע סותרת אם כן לא תוכל למנות ז׳ נקיים אלא מיום א׳ נמצא דשבת שניה נמי עדיין לא טבלה לנדתה ועוד נראה דבלא״ה אסורה לטבול בימי אבלה אפילו היכא דלא שייך איסור תשמיש כיון דקיי״ל טבילה בזמנה לאו מצוה וכן מוכח מל׳ הפוסקים ואין להאריך כאן אלא שזה סותר לפמ״ש בסמוך דרב ושמואל לא מצו לאוקמי ברייתא כמשנה אחרונה דא״כ אמאי הקילו בבעילת מצוה טפי באנינות מבאבילות אע״כ דאנינות קיל טפי מבאבילות ותקשי להו ההיא דמ״ק וכדפרישית ויש ליישב ואין להאריך:
תוס׳ ד״ה ובועל בעילת מצוה וכו׳ ודייק לה וכו׳. לכאורה אין מזה ראיה לאסור בעילת מצוה לאחר קבורה דאף באנינות לא התירו אלא בעילת מצוה. ואין לומר דוכל אותן ימים משמע אפילו לא בעיל מדקתני סתמא דע״כ ס״ל להתוס׳ דאין זה דיוק מדכתבו אחר כך אבל מהוא ישן בין אנשים דייק שפיר דהוי משום אבילות דאי משום נידות וכו׳ ואי כל אותן הימים משמע אפילו לא בעיל פשיטא דאי אפשר לומר משום נידות כיון דמיירי אפילו בביאה ראשונה. וצ״ל דדיוק התוס׳ מהא דקאמר לקמן ע״ב מאי קולא אלימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש התם משום דלא חל עליו אבילות משמע דמשחל עליו אבילות אסור אפילו בעילת מצוה. מיהו באמת קשה מנ״ל להש״ס דבועלה בעילת מצוה היינו קודם קבורה והקילו באנינות דמצינו דחמיר טפי דאפילו רב ושמואל דס״ל דאין דברים שבצנעה אסורים במועד ושבת דאבילות אפ״ה מודים באנינות כדאיתא במועד קטן דף כ״ג. ולכאורה מזה ראי׳ לדברי רי״ץ שהביא נקודות הכסף ונתבאר לעיל דלא התירו לדחות ימי האבילות ולהקדים ימי המשתה אלא היכא דבעיל. א״כ בהכרח התירו הבעילה דוקא בימי אנינות וממילא מתורץ קושיות התוס׳ דלא מצי לדייק דדברים שבצנעה נוהג במועד מהא דקתני ובועל בעילת מצוה קודם קבורה דהיינו משום שיחולו שבעה ימי משתה תחלה. ומתורץ נמי קושיות הרשב״א דלא מצי לדייק מדקתני ופורש דהוה מצי למימר דהא דקתני ופורש היינו בשעת אנינות דוקא דחמיר טפי דאפילו רב ושמואל מודים כנ״ל ולא הוי סייעתא לר׳ יוחנן ולפמ״ש לעיל דיש לומר הטעם שהתירו בעילת מצוה קודם הקבורה כדי שתהיה החופה יחוד הראוי לביאה אתי שפיר טפי ולא הוי מצי למידק דברים שבצנעה אסורים במועד באבילות דהוה מצינו למימר דמה דקתני ובועל בעילת מצוה ופורש היינו דוקא באנינות דחמיר ועמ״ש עוד לקמן מזה ודוק:
רש״י ד״ה כל ל׳ יום. ע׳ מג״א סי׳ תרי״ג ס״ק י״ב:

תכשיטים של כלה בימי אבלותה

ציון ג.
גמרא. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום.
...וכל אותן הימים נוהג בדברים שבצנעה כשבת. לפיכך, הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים, כדי שלא ישמש מיטתו, ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. וכו׳.(רמב״ם הל׳ אבל יא, ח)
אשה לא תכחול ולא תפרקס בימי אבלה, שכל אלו אסורים כרחיצה, ואשת איש אינה אסורה אלא תוך שבעה, אבל אחר שבעה מותרת בכל כדי שלא תתגנה על בעלה. כלה שאירעה אבל תוך שלשים יום לחופתה - מותרת להתקשט אפילו תוך שבעה. וכו׳.(שו״ע יורה דעה שפא, ו)
מדברי הברייתא יוצא שהכלה מותרת בתכשיטים גם בימים שנשים אחרות אסורות, ורש״י מפרש שמדובר על שלושים ימי האבלות, מכאן ששאר הנשים אסורות בתכשיטים במשך כל ימי השלושים.
הרמב״ן, הרשב״א, הרא״ה, הרא״ש (סי׳ ו) והר״ן (א, ב בדפי הרי״ף) מקשים על פירושו מברייתא במסכת שמחות האומרת שכל אשה מותרת לספר ולכבס כבר לאחר שבעת ימי האבלות, וכל שכן שמותרת בתכשיטים כדי שלא תתגנה על בעלה, ואם כן אין זה דין מיוחד לכלה. על כן הם מפרשים שהחידוש בכלה הוא שאין מונעים ממנה את התכשיטים בתוך שלושים יום לחופתה, אפילו בתוך שבעת ימי האבלות, משום שבשלושים הימים הראשונים צריכה להקפיד שלא תתגנה על בעלה ולא חלה עליה אבלות לענין זה.
יש להעיר שבמסכת שמחות שלפנינו לא נזכר שכל אשה מותרת בכיבוס ובתספורת לאחר שבעה, אבל כך גורס שם הגר״א (פ״ז אות ט).
הב״ח (בהגהותיו לרי״ף אות ו) מתרץ את שיטת רש״י שיש לחלק בין כיבוס ותספורת, שמותרים לכל אשת איש, לבין תכשיטים, שמותרים רק לכלה שעדיין לא נקשרה עם בעלה בעבותות אהבה.
קושיה נוספת על פירוש רש״י מקשה החתם סופר (בחידושיו) מהגמרא במסכת יומא (דף עח, ב) האומרת שהדין שהכלה רוחצת את פניה ביום הכיפורים הוא עד שלושים יום לחופתה, ומביאה לכך ראיה ממה שאמרו בסוגייתנו שאין מונעים תכשיטים מן הכלה כל שלושים יום, מכאן שמדובר על שלושים יום לחופתה ולא על שלושים ימי האבלות. נראה שזו גם כוונת המגן אברהם (או״ח סי׳ תריג סקי״ב) שכותב ששיטת רש״י צריכה עיון גדול. אולם מדברי המאירי נראה שמבין שרש״י מתכוון לשלושים יום מהחופה, אלא שסובר ששבעת ימי המשתה עולים לשלושים ימי האבלות, כמבואר לעיל (ציון א-ב), באופן ששלושים ימי האבלות חופפים לשלושים יום מהחופה, ולכן הוא כותב שכל שכן שהתירו לה להתקשט לאחר שלושים, לאחר שכלו שלושים ימי האבלות. אכן המאירי עצמו, לשיטתו שימי המשתה אינם עולים למנין שלושים, כותב שלאחר שלושים יום לחופתה נאסרת בתכשיטים במשך שבעה ימים, עד שיכלו שלושים ימי האבלות.
מהר״ם מרוטנבורג (הלכות שמחות, פסקים סי׳ קס, מובא במרדכי במו״ק סי׳ תתקכד) מקשה על מה שכותב רש״י שמותרת בתוך שלושים וכל שכן לאחר שלושים, שמהגמרא ביומא מוכח שאין לה היתר אלא בתוך שלושים יום, וכן מקשים תלמידי רבינו יונה (מובאים בשטמ״ק).
מהר״ם מתרץ שלענין זה יש לחלק בין ההיתר ביום הכיפורים, שאינו אלא עד שלושים יום לחופתה, לבין ההיתר באבלות, שכיון שהותרה בתוך שלושים - כבר אין סברה לאסור עליה את התכשיטים לאחר מכן, אך מוסיף שיש מרבותינו שאוסרים עליה את התכשיטים לאחר שלושים יום, על פי הסוגיה ביומא, וכן פוסקים תלמידי רבינו יונה (שם).
לפי שיטתם יוצא שכל אשת איש אסורה בתכשיטים אפילו לאחר שלושים בכל שנים עשר חודשי האבלות, בניגוד לדעת הרמב״ן והרא״ש שמתירים בכל אשת איש כבר לאחר שבעה, כדי שלא תתגנה. כך כותבים במפורש תלמידי רבינו יונה, וגם המאירי כותב שהאשה אסורה בתכשיטים גם לאחר שבעה, ואין לדמות תכשיטים להיתר תספורת מפני שגידול פרע מגנה אותה ביותר, ולדעתו אפילו כלה שמותר להתקשט גם בימי השבעה - חוזרת ונאסרת לאחר שמלאו שלושים יום לחופתה עד תום ימי האבלות.
מלשון הרמב״ם משמע שמפרש שמדובר על שלושים ימי האבלות, ואפשר שסובר שאשה אחרת מותרת לאחר שבעה רק בתספורת ולא בתכשיטים, והחידוש בכלה הוא שמותרת גם בתכשיטים בשלושים ימי אבלה. מלבד זה ניתן להסביר את שיטתו על פי דברי האור שמח שהובאו לעיל (שם) שלדעת הרמב״ם שלושים ימי האבלות כוללים את שבעת ימי המשתה, וכפי שמסביר המאירי בדעת רש״י.
השלחן ערוך פוסק כדעת הרמב״ן והרא״ש שהכלה מותרת להתקשט בתוך שלושים יום לחופתה אפילו בתוך שבעה, בעוד שאשת איש אחרת מותרת רק לאחר שבעה.

אבלות במועד בדברים שבצנעה

ציון ד.
גמרא. אמר מר: הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים, מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: אף על פי שאמרו אין אבילות במועד - אבל דברים של צינעא נוהג.
הרגלים, וכן ראש השנה ויום הכפורים - אין דבר מדברי אבילות נוהג בהן. וכו׳.(רמב״ם הל׳ אבל י, ג)
הקובר מתו קודם הרגל... אם שגג או הזיד ולא נהג אבלות, או שהיה קרוב לחשכה ולא היה יכול לנהוג - אין הרגל מבטל האבלות, וכל שכן אם לא ידע במיתת המת קודם הרגל שאין הרגל מבטלו, אלא נוהג ברגל דברים שבצינעא ומונה שבעה אחר הרגל...
הקובר מתו ברגל בחול המועד - נוהג דין אנינות כל זמן שלא נקבר, ולאחר שנקבר נוהג דברים שבצינעא, (ומכל מקום מותר לייחד עם אשתו), וכו׳.(שו״ע יורה דעה שצט, א-ב)
זה שאמרנו שהקובר מתו ברגל לא חלה עליו אבילות - הני מילי דברים של פרהסיא, אבל דברים שבצנעה - נוהג. (מיהו מותר לישן עם אשתו בחדר, ואין צריך שמירה).(שו״ע אורח חיים תקמח, ד)

א. ביאור הסוגיה והגרסאות השונות בגמרא.

הגמרא משווה את הדין של חתן וכלה בשבעת ימי המשתה לדין של רבי יוחנן, ואומרת שמדברי הברייתא לגבי חתן אבל, שהוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים, יש ראיה לדברי רבי יוחנן שדברים שבצנעה נוהג, ולפי הגרסה שלפנינו הוא אמר את הדברים לגבי הרגל.
דברי רבי יוחנן מובאים גם במסכת מועד קטן (דף כד, א) בקשר לנושא הנדון שם, אם יש אבלות בשבת, והמסקנה היא על פי רבי יוחנן שדברים שבצנעה נוהג, ומשמע לכאורה שהוא מדבר על שבת ולא על המועד, בניגוד לעולה מסוגייתנו.
הריטב״א מביא שיש שגורסים אף בסוגייתנו שרבי יוחנן מדבר על שבת, אולם לדעתו לא יתכן שכוונת הגמרא להשוות את הדין של החתן בשבעת ימי המשתה לדין של האבל בשבת, שכן שבת עולה למנין שבעה בעוד ששבעת ימי המשתה אינם עולים, ומונים את ימי האבלות לאחריהם. לעומת זאת לפי הגרסה שלפנינו שרבי יוחנן דיבר על המועד - מובנת ההשוואה, שהרי גם המועד אינו עולה למנין ימי האבלות.
כדברי הריטב״א כותב גם הרמב״ן (מלחמת ה׳ מו״ק יד, ב בדפי הרי״ף ובתורת האדם הוצ׳ מוסד הרב קוק עמ׳ רכה) ומוסיף שכך מפורש בירושלמי (מו״ק ג, ה), בתוספתא (מו״ק ב, ט) ובמסכת שמחות (ז, ז).
אולם הריטב״א עצמו בחידושיו למסכת מועד קטן (כג, ב) נוטה לקבל את הגרסה שרבי יוחנן מדבר דוקא על השבת ולא על המועד. הוא מסביר שבתוספתא הכוונה היא שרשאי לנהוג ברגל בדברים שבצנעה, אבל אינו חייב בכך, ורק מידת חסידות היא לו. באשר לסוגית הירושלמי הוא כותב שיש שם מחלוקת בדבר, ויש להעדיף עליה את סוגית הבבלי במועד קטן, ממנה משמע שרק בשבת יש לנהוג בדברים שבצנעה ולא ברגל.
לגבי ההשוואה שבסוגייתנו בין שבעת ימי המשתה לבין האבלות בשבת, מסביר הריטב״א שימי המשתה נחשבים רק כרגל מדרבנן, ולכן אין להשוותם לרגלים מדאורייתא שאינו נוהג בהם אבלות אף בדברים שבצנעה אלא לשבת שנוהג בה בדברים שבצנעה.
הסבר נוסף כותב הלחם משנה שההשוואה בסוגייתנו מבוססת על כך ששבעת ימי המשתה כוללים גם את השבת, וכיון שבברייתא נאמר שהוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים - הרי זו ראיה לדברי רבי יוחנן שבכל שבת שבתוך ימי האבלות נוהג בדברים שבצנעה.

ב. שיטות הפוסקים לגבי דברים שבצנעה במועד.

כאמור הדין תלוי בגרסאות השונות בדברי רבי יוחנן, והראשונים נחלקו בדבר למעשה, אם יש לנהוג במועד בדברים שבצנעה.
מהתוספות בסוגייתנו (ד״ה מסייע וד״ה אבל דברים) מוכח שגורסים שרבי יוחנן מדבר על דברים שבצנעה במועד, אולם במועד קטן (כג, ב ד״ה יש) מביאים התוספות את דברי רבי יוחנן לפי הגרסה שהוא מדבר על השבת, ומשמע שברגל אין נוהגים אבלות כלל. כך פוסקים בעל השאילתות (שאילתא טו), בעל המאור (מו״ק יד, ב בדפי הרי״ף), הריב״ב (מו״ק טו, א בדפי הרי״ף) ובעל ארחות חיים (ח״ג עמ׳ 592). לעומתם פוסקים הרי״ץ גיאת (ח״ב עמ׳ נה), הרמב״ן (שם), האור זרוע (ח״ב סי׳ תלב), הרא״ש (סי׳ ז) והריא״ז (מו״ק פ״ג הלכה ד, יג) שאף במועד יש להקפיד בדברים שבצנעה, כפי שעולה מהגרסה שבסוגייתנו.
הרמב״ם פוסק שאין אבלות במועד אף בדברים שבצנעה, אבל הטור והשלחן ערוך מכריעים כדעת האוסרים.

ג. הייחוד עם אשתו.

לגבי חתן וכלה שאחד מהם אבל למדנו בסוגייתנו שהוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים, כלומר שאסורים גם בייחוד, ויש לדון אם גם ברגל האבל אסור להתייחד עם אשתו, לדעת המשווים את הדין ברגל לדין של החתן.
דעת רבי יחיאל מפריז (מובא בתוס׳ יומא יח, ב ד״ה יחודי ובמרדכי מו״ק סי׳ תתקו) שאסור, אולם הראב״ד בספר בעלי הנפש (שער הפרישה), הרמב״ן (תורת האדם שם עמ׳ קעט) והרא״ש (סי׳ ט, ובמו״ק פ״ג סי׳ לו) כותבים שהייחוד נאסר רק אצל החתן. הראב״ד מסביר שאצל החתן יש ריבוי שמחה ואם יתייחדו יש חשש שלא יזהרו, מה שאין כן ברגל שאין השמחה הפרטית מרובה כל כך, ואין צורך לאסור את הייחוד. הראב״ד מוסיף שיש ללמוד שמותר להתייחד ברגל מהדין בשבת שכולם מסכימים שבדברים שבצנעה נוהג, ובכל זאת לא שמענו שיש מי שאוסר את הייחוד, מכאן שרק בחתן החמירו מפני ריבוי השמחה שיש אצלו.
הרמב״ן מוסיף שדוקא אצל החתן, שהקלו עליו להקדים את שבעת ימי המשתה למרות שהמת קדם, חששו שיקלו לגמרי ויזלזלו באבלות, מה שאין כן ברגל שאין חשש שיזלזלו באבלות מפני שלא הקלו עליו באופן מיוחד. על פי זה כותב הרמב״ן שגם אצל חתן אם מת קרובו לאחר שכבר נכנס לחופה ובעל - אינו אסור בייחוד בימי המשתה, מפני שאין חשש שיבא לזלזל באבלות, וכן פוסקים הטור והשלחן ערוך (סי׳ שפג, ב).
הטור (או״ח) פוסק שברגל מותרים בייחוד, וכן כותב הרמ״א בשתי ההלכות שלפנינו, ונראה שהמחבר אינו רואה צורך להזכיר זאת.
בעל ערוך השלחן (סי׳ שצט, ג) כותב שאף האוסרים דברים שבצנעה במועד אוסרים רק תשמיש המיטה ולא שאר דברים, גם אלה האסורים בשבת, וחולק על המגן אברהם (סק״ה) שכותב שהאבל אסור ברגל בתלמוד תורה ובלבוש של חג.
בעל ערוך השלחן מוכיח כשיטתו מדברי תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) שכותבים כך לגבי החתן, והוא סובר שהוא הדין ברגל, אולם מדברי המאירי (ד, א ד״ה גדולי האחרונים) מוכח שמבין שרבינו יונה מיקל דוקא בחתן שניכר שמחמת האבלות נמנע מדברי שמחה, ולא ברגל שלפעמים גם כאלה שאינם אבלים אינם שמחים כל כך, ולכן לא ניכר שנמנע מחמת האבלות.
עיין עוד בבירור הלכה למסכת מועד קטן דף כד, א ציון ב.ג.ז. בענין האבלות בשבת.
ובועל החתן בעילת מצוה ופורש מיד מאשתו, וקוברים את המת, ונוהג שבעת ימי המשתה. כי מאחר שכבר נשא, ימי חתונתו הינם לגביו כמו ימי הרגל ואין אבילות חלה עליו, ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות על מתו. וכל אותן הימים, מתחילת ימי המשתה עד אחרי ימי האבל, הוא ישן בין האנשים (הגברים) והיא ישנה בין הנשים, ואין מניחים אותם להתייחד. ומוסיפים: ואין מונעין תכשיטין מן הכלה אפילו בשעת אבילות כל שלשים יום, כדי שלא תתגנה על בעלה.
And the groom then engages in intercourse with the bride to fulfill the mitzva, and then he withdraws from his wife, and the corpse is buried. And the groom then observes the seven days of the wedding feast, which are a personal festival for him, when the obligation of mourning rites does not take effect, and thereafter he observes the seven days of mourning. And throughout those days of rejoicing and mourning, the groom sleeps among the men, and the bride sleeps among the women, and they are not permitted to enter into seclusion. And in the event of mourning, one does not withhold jewels from the bride for the entire thirty-day period after the wedding, so that she not be undesirable to her husband.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אוְדַוְקָא אָבִיו שֶׁל חָתָן אוֹ אִמָּהּ שֶׁל כַּלָּה דְּלֵיכָּא אִינִישׁ דְּטָרַח לְהוּ אֲבָל אִיפְּכָא לָא.

And the wedding takes place and is followed by seven days of feasting and seven days of mourning, specifically if it is the father of the groom or the mother of the bride who died, as in that case there is no other person who would exert themselves for them. They are the ones responsible for the wedding preparations, and therefore the preparations that were completed must be utilized. However, if the opposite takes place, i.e., the mother of the groom or the father of the bride dies, no, the practice is different. The corpse is buried immediately, the seven-day mourning period is observed, and only afterward is the couple married.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דליכא איניש דטרח – אם יפסידו מה שהכינו.
אבל איפכא לא – וה״ה אם אבלים מחמת שאר קרובים תימה דאמר בפ״ג דמועד קטן (דף כג. ושם) מתה אשתו אסור לישא עד שיעברו ג׳ רגלים ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום פריה ורביה הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר משום פרנסתם והכא אמר אבל איפכא לא ומשמע דבאין לו בנים עסקינן מדקאמר דליכא דטרח להו משמע דבבחור איירי וי״ל דלאלתר לאו דוקא אלא כלומר מותר לאחר ז׳ ומיהו לבעול אסור עד לאחר ל׳ כדמוכח בתר הכי במעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות צאי ופרנסי בני אחותיך ואעפ״כ לא בא עליה עד זמן מרובה מאי זמן מרובה שלשים יום מכלל דכנסה תוך ל׳ ותוך שבעה ודאי אסור כדמוכח הכא ומה שאמר לה בבה״ק לא היה זה כניסה אלא שידוכין בעלמא ונראה לר״י דודאי אותו שיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך ל׳ כדמשמע בעובדא דיוסף הכהן אבל אותו שאין לו בנים כלל אסור לישא עד לאחר שלשים כיון שאין יכול לבעול תוך שלשים וכן משמע במס׳ שמחות (פ״ז) דתניא בד״א כשיש לו בנים גדולים אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר ל׳ משמע דאסור אפי׳ לישא תוך שלשים ואע״ג דיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך שלשים מ״מ נקט אחר שלשים משום אין לו בנים ור״ת ר״ל דבאין לו בנים אפי׳ לבעול שרי תוך שלשים אחר ז׳ משום פריה ורביה וההיא דשמחות אינה מתיישבת כפי׳ ונראה דביש לו בנים קטנים שרי לישא ואפי׳ אם היא נמי אבילה מפני שמפרנסת בניו ואע״פ שאפשר באחרת כדמוכח בעובדא דיוסף הכהן שהיתה אבילה מאחותה ומיהו אין כל כך ראיה דשמא שאני התם לפי שהיא תרחם על בני אחותה יותר מאחרת ואע״ג דתנן בפרק החולץ (יבמות דף מא. ושם) כל הנשים יתארסו חוץ מאלמנה מפני האיבול ולא מפליג מידי משמע שאסורה אפי׳ למי שיש לו בנים קטנים כשהיא אבילה התם משום דבלאו הכי אסורה דצריכה להמתין ג׳ חדשים משום הבחנה ואור״ת דאפי׳ מתו אביו ואמו יכול לכנוס אחר ל׳ והא דאמרי׳ במועד קטן (דף כב:) על כל המתים נכנס לבית המשתה אחר ל׳ על אביו ועל אמו אחר י״ב חדשים ה״מ בשאר שמחות אבל לישא אשה שהיא מצוה יתירה מותר ואפי׳ יש לו בנים משום שנאמר (קהלת יא) בבקר זרע [את] זרעך ולערב אל תנח ידך והביא ראיה מדתניא סתם כל ל׳ יום לנישואין ולא מפליג בין אביו ואמו לשאר קרובים משמע דבכולהו לאחר ל׳ מותר וה״ר יוסף הביא ראיה לדבריו דתנן במסכת שמחות (פ״ט) בהדיא על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד שישלימו ל׳ יום ועל אביו ועל אמו אסור כל שנים עשר חדש אא״כ היה של מצוה אלמא שרי בכל משתה של מצוה וצ״ע אי קאי נמי ארישא ושרי אפי׳ תוך ל׳ יום.
ודוק׳ אביו של חתן או אמה של כלה, דליכא איניש דטרח. אם יפסידו מה שהכינו. אבל איפכא לא. דכיון דאיכא מאן דטרח פעם שנית, כדי הוא אבלות אמו להפסיד עליו טובא.
ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה... איפכה לא – פירוש: (אפילו) איפכא נוהגין ז׳ ימי אבלות, ואחר כך נוהגין ז׳ ימי המשתה. דכיון דאי לא עבידא האידנא הא איכא דטרח להו, אסור. אבל באביו של חתן דליכא דטרח להו ואיכא נמי פסידא, שהרי נתן מים על גבי בשר, (אסור) מותר.
ויש לדקדק. אמה של כלה מאי פסידא איכא, אי משום תכשיטין, יעכבם עד שיעברו ל׳ יום, דהא דבר המתקיים הם. (ואע״פ) ואפשר שיש להם בשמים ותמרוקי נשים שאינם מתקיימים, ואם אתה אומר למכרם, נמצא אתה מפסיד, וליכא נמי דטרח להו, לא למכור אלו ולא ליקח אחרים.
ואיפכא לא, דאסור ליקח אשה בתוך ז׳ ימי אבלות, ואפילו אין לו בנים. דהא סתמא קאמרי׳. ועוד, דמשמע דבבחור, דהוא צריך לאביו למטרח בדיליה. והאי דאמרינן התם אם אין לו בנים מותר לישא לאלתר, לאו בתוך ז׳ קאמרינן. ומיהו לפום סוגיא דמסכת משקין משמע דמותר לישא אשה לאחר ז׳ מיד ואפילו בתוך ל׳. והא דאמרינן התם מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך, לא מנסב נסבה, שהרי בתוך אבלות דידיה ודידה הוו אסירי. ואפילו אירוסין נמי אסירי לדידה. ואפילו אין לה בנים, כדתנן ביבמות חוץ מן האלמנה מפני האבול. אלא לפרנס אמר לה. והא דאמרינן לא בא עלה אלא לאחר זמן מרובה. וכמה זמן מרובה. ל׳ יום. לשם נישואין קאמרי׳. לא בקידושין ולא ביאה, עד שעברו ל׳ יום. ותני במס׳ שמחות. מתה אשתו, אסור לינשא אשה אחרת עד שיעברו עליו ג׳ רגלים, בד״א וכו׳ אבל אין לו בנים. או שיש לו בנים קטנים. מותר לישא אשה, אפילו לאחר ל׳ יום מיד. אלמא לדידיה נמי אסור עד שיעברו עליו ל׳ יום. וצריך הדבר עיון.
ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה. דלא דחי לאבילות אלא בדאיכא תרתי לריעותא, הפסד וליכא דטרח להו. ומתה אמה של כלה נמי ליכא דטרח לה בתכשיטין אם יפסדו אלו, ותכשיטין אלו כעין בשמים ותמרוקי הנשים שנפסדין, והכל בכלל תכשיטין הן.
ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא אינש דטרח להו – ואף על גב דאנן לא איכפת לן אלא משום פסדייהו, וכדאמרינן דבעינן נתן מים על בשר. אפשר דאמה של כלה נמי איכא פסידא, דאיכא תכשיטין ובשמים ותמרוקי הנשים דלא מיזדבני ומפסדי היא, ותו ליכא נמי דטרח להו עלייהו.
אבל איפכא לא – פירוש שמת אביו של כלה, או אמו של חתן, אינו נושא בתוך ז׳ ימי אבילות, ואע״פ שאין לו אשה והוא בחור, דהכא בבחור איירי, מדקא אמרינן שהוא צריך לאביו, אבל בתוך שלשים, נראה שהוא מותר, והכי דאיק לישנא דהכי דאמר אבל איפכא לא דלא אסור אלא בתוך שבעה. תדע דהא הכא שרי ליה משום פסידא אפילו בתוך שבעה, כל דכן דאיכא למשרי ליה לאחר שבעה משום מצוה. ומיהו באבילות אשתו לא שרו למסב אחריתי בתוך שלושים, ואף על גב דאמרינן בפרק משקין (כג, א) דאם אין לו בנים מותר לישא לאלתר, לאו לאלתר ממש לאחר שבעה קאמר אפילו בתוך שלשים, אלא לאחר שלשים, ומאי לאלתר, לאפוקי שאין צריך לשהות ג׳ רגלים, דהכי תניא התם (מתו) [מתה] אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו ג׳ רגלים, ר׳ יהודא אומר ראשון ושני אסור ושלישי מותר, ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר, הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר, והאי לאלתר ודאי לאחר שלשים יום, וכדאמרינן עלה מעשה ומתה אשתו של יוסף הכהן, ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך, ואף על פי כן לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה, ואמרינן עלה כמה זמן מרובה שלושים יום, ואע״ג דמתניתין קתני הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר, וליכא למימר דמעשה דיוסף הכהן משום אבילות דידה הוי, כדאמרינן התם ביבמות (מא, א) חוץ מן האלמנה מפני האיבול, ולא שני לן בין אבילות (דבעל) לשאר אבילות, ואפילו לארס אסור, ולא בא עליה דקאמר, אפילו לשם קידושין, וטעמא דמילתא משום דגבי דידה ליכא טעמא דטירחא דבנים קטנים ולא טעמא דמצוה, דאיהי לא מיפקדא אמצות פריה ורביה, דהא ליתא מהא דתניא במסכת שמחות (פ״ז) מתה אשתו אסור לישא אחרת אפילו לאחר שלשים יום, מכלל דאפילו לדידיה אסור בתוך שלשים יום, ונראה דוודאי דבאבילות אשתו החמירו לישא אחרת כשם שהחמירו עליו בשיש לו בנים גדולים לשהות שלש רגלים לפני משורת הדין.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

אבל איפכא לא – פירוש לא עבדי הכי אלא קוברין את המת תחלה ולענין אם מתו יעשה משתה שלו לא אתפרש מהאי לישנא מידי וכל היכא שיש לו בנים גדולים דכ״ע אסור לכנוס עד י״ב חודש אבל היכא שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים בהא אפלגו רבוואתא ז״ל איכא דאמרי שנושא לאלתר תוך שבעה ימי אבילות וכולם למדוה מהא דתניא במסכת מועד קטן מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו שלשה רגלים בד״א כשיש לו בנים אבל אין לו בנים נושא אשה לאלתר ואם יש לו בנים קטנים נושא לאלתר ומעשה ביוסף כהן שמתה אשתו בערב פסח ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך ואפ״ה לא בא עליה עד זמן מרובה ומשמע דכנסה בו ביום וכן הוא בירושלמי מר מרבנן סבר דכי היכי דחשוכא שאין לו בנים נשאת לאלתר תוך ז׳ ה״ה שאין לו בנים משום בטולי מפו״ר ומר סבר הא כדאיתא והא כדאיתא ורישא לאחר שלשים יום קרי לאלתר דאלו תוך שלשים ליכא למישרי וליתי להני תרי סברות דהיאך אפשר להתיר לכנוס אשה תוך שבעה ימי אבילות כלום יש חופה במקום אבילות ואע״ג דבחופה כנסה לאלתר התם בערב פסח שהרגל מפסיק אבילות מבעוד יום וכנסה לערב סמוך בין השמשות דה״ל כלאחר שבעה ימי אבילות וליכא למימר נמי לאלתר קרי אחר שלשים יום דההוא זמן מרובה קרי ליה כדאמרינן התם כמה זמן מרובה שלשים יום הלכך לשון משובח דכל שאין לו בנים כונס ובועל לאלתר אחר ז׳ ימי אבילות וכל שיש לו בנים קטנים כונס לאחר שבעה ואינו בועל עד שלשים יום ופשטא דמתני׳ דהכא בבחור שאין לו בנים שהוא צריך לאביו מן הסתם הלכך הכי פירש אבל איפכא לא אלא עבדינן איפכא שנוהג אבילות ואח״כ כונס ונוהג שבעה ימי המשתה.
(2-7) אבל לא נתן מים – וא״ת נהי דבשר מזדבין הא איכא פסידא ביין המזוג וי״ל כיון דבשר מזדבן שפיר אע״ג דיין מזוג לא מזדבין שפיר הא מזדבן קצת בלא פסידא גדולה כי הרבה לוקחים קופצים עליה. ותרתי בעינא בשר רחוץ ויין מזוג דאיכא פסידא טובא.
אלא דרב חסדא תימא מנ״ל לרב חסדא לאוקמי מתני׳ הכי וה״ל לאוקמי בכפר ואתא מתני׳ כפשטיה בין נתן מים ובין לא נתן מים וי״ל דרוב מקומות דומיא למתא מחסיא דשכיח ביה נשואים וניחא לאוקמי מתני׳ ברוב מקומות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דליכא איניש דטרח להו. פי׳ לזבוני ואיכא דאמרי למהדר ולמזבן כשישאנה. שיטה.
ורש״י ז״ל פי׳ כלישנא בתרא. וכן כתב הרשב״א ז״ל וז״ל ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דלא דחינן לאבילות אלא בדאיכא תרתי לריעותא הפסד וליכא דטרח להו ומתה אמה של כלה נמי ליכא דטרח לה בתכשיטין אם יפסדו אלו ותכשיטין אלו כעין בשמים ותמרוקי הנשים שנפסדין והכל בכלל תכשיטין הן. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל דליכא איניש דטרח להו פי׳ לא סוף דבר מפני טורח הגוף אלא מפני דמי ההוצאה דהא אמרינן לקמן דכל היכא דמזדבן בשר לא חיישינן להו. ע״כ:
וז״ל הרא״ה ז״ל ודוקא אביו של חתן וכו׳. דליכא איניש דטרח להו ואף ע״ג דאנן לא איכפת לן אלא משום פסידא דידהו וכדאמרינן דבעי נתן מים על גבי בשר אפשר דאמה של כלה נמי איכא פסידא דאיכא תכשיטין ותמרוקי נשים דלא מזדבני ומפסדי היא ותו ליכא נמי דטרח ליה עלייהו. ע״כ:
אבל איפכא לא. פי׳ איפכא נוהגין שבעה ימי אבלות ואחר כך נוהגין שבעה ימי המשתה דכיון דאי לא עביד (האידנא) הא איכא דטרח להו אסור אבל באביו של חתן דליכא דטרח להו ואיכא נמי פסידא שהרי נתן מים על גבי בשר מותר. ויש לדקדק אמה של כלה מאי פסידא איכא אי משום תכשיטין יעכבם עד שיעברו שלשים יום דהא דבר המתקיים ואפשר שיש לה בשמים ותמרוקי נשים שאינן מתקיימים ואם אתה אומר למכרן נמצא מפסיד וליכא נמי דטרח להו לא למכור אלו ולא ליקח אחרים. ויש לדקדק דאסור לישא אשה בתוך שבעה ימי אבלות ואפילו אין לו בנים דהכא סתמא קאמר ועוד דמשמע דבבחור הוא שצריך לאביו למטרח בדיליה והא דאמרינן התם ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר לאו בתוך שבעה קאמרינן ומיהו לפום סוגיא דמסכת מ״ק משמע דמותר לישא לאחר שבעה מיד ואפי׳ בתוך שלשים והא דאמרינן התם מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך לאו מנסב נסבה שהרי בתוך ימי אבלות דידיה ודידה הוו ואסור ואפילו אירוסין נמי אסירי לדידה ואפילו אין לה בנים כדתנן ביבמות [מא א׳] חוץ מן האלמנה מפני האיבול אלא לפרנס אמר לה והא דאמרינן לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה וכמה זמן מרובה שלשים יום לשם נשואין קאמרינן לא בקידושין ולא ביאה עד ל׳ יום ותניא במס׳ שמחות [פ״ז] מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים בד״א וכו׳ אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אשה אחרת אפילו לאחר שלשים יום מיד אלמא לדידיה נמי אסור עד שיעברו עליו שלשים יום וצריך הדבר עיון. הרמב״ן ז״ל:
וז״ל הרא״ה ז״ל תלמידו אבל איפכא לא פי׳ שמת אביה של כלה או אמה של חתן אינו נושא בתוך שבעה ימי אבלות ואף על פי שאין לו אשה והוא בחור דהכא בבחור איירי מדקא אמרינן שהוא צריך לאביו אבל בתוך שלשים נראה שהוא מותר והכי דייק לישנא דהכא דאמר אבל איפכא לא דלא אסר אלא בתוך שבעה דהא הכא שרו ליה משום פסידא אפילו בתוך שבעה כל שכן דאיכא למשרי ליה לאחר שבעה משום מצוה ומיהו באבלות אשתו לא שרי למנסב אחריתי בתוך שלשים ואף על גב דאמרינן התם במסכת מ״ק אם אין לו בנים מותר לישא לאלתר ולאו לאלתר ממש לאחר שבעה קאמר ואפילו בתוך שלשים אלא לאחר שלשים ומאי לאלתר לאפוקי שאינו צריך לשהות ג׳ רגלים דהכי תניא התם מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים ר׳ יהודה אומר ראשון וב׳ אסור שלישי מותר ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר והאי לאלתר ודאי היינו לאחר שלשים יום וכדאמרינן עלה מעשה ומתה אשתו של יוסף הכהן וכו׳ ואמרינן עלה וכמה זמן מרובה שלשים יום ואע״ג דמתניתין קתני הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר וליכא למדחייה דמעשה דיוסף הכהן משום אבלות דידה הוה כדאמרינן התם ביבמות חוץ מן האלמנה מפני האבילות ולא שאני לן אבילות דבעל לשאר אבילות ואפילו לארס אסור ולא בא עליה דקאמר אפילו לשם קדושין וטעמא דמילתא משום דלגבי דידה ליכא טעמא דטירחא דבנים קטנים אלא מטעמא דמצוה דאיהי לא מפקדא אפריה ורביה דהא ליתא מהא דתניא במסכת שמחות מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת אפילו אחר שלשים יום מכלל דאפילו לדידיה אסור בתוך שלשים ונראה ודאי דאבילות אשתו החמירו לענין נשואי אחרת כשם שהחמירו עליו כשיש לו בנים גדולים לשהות שלש רגלים לפנים משורת הדין, ע״כ:
ותלמידי ה״ר יונה ז״ל כתבו וז״ל מכניסין את המת לחדר וכו׳. ואחר הבעילה קוברים אותו ונוהג שבעת ימי המשתה תחלה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות אבל אם היו קוברין אותו תחלה היה האבלות קודם ואין השמחה דוחה את האבלות והיכא שנקבר המת קודם שיתקנו המאכל כתב הרמ״ה ז״ל שאין לו לישא אשה תוך י״ב חדש דהא אמרינן במ״ק על כל המתים כולם הולך לבית המשתה לאחר שלשים ועל אביו ועל אמו עד י״ב חדש וכיון דבשמחה דאחריני אסור כ״ש בשמחה דידיה. ואין זה נראה דלא אסרו אלא בית השמחה דרשות אבל בית השמחה דמצוה שרי אחר שלשים יום ונישואין דידהו מצוה נינהו והכי אמרינן במסחת שמחות על אביו ועל אמו עד י״ב חדש אלא אם כן היתה שמחה של מצוה ובזה הסכימה דעת הגאונים ז״ל והרי״ץ ן׳ גיאת ז״ל לא מבעיא למי שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים דההיא אפילו תוך שלשים יום שרי כדמשמע מעובדא דיוסף שמתה אשתו וכשהיה בבית הקברות אמר לאחותה וכו׳ ומשמע שנשאה לאלתר דמדקתני אעפ״כ לא בא עליה עד זמן מרובה ומפרש התם עד לאחר ל׳ יום משמע ביאה לא אבל נישואין הוו ואין לחלק בין אביו ואמו לשאר מתים דכל היכא דמדחו ל׳ יום מדחו נמי י״ב חדש דאביו ואמו ול״מ כשאין לו בנים א״נ כשיש לו בנים קטנים כדפרישית אלא אפילו למי שקיים פ״ו נמי שרי לאחר שלשים יום אפילו לאביו ולאמו דלא אסרו אלא בית השמחה דליכא מצוה אבל נשואין דאיכא מצוה אפילו יש לו בנים שרי כדאמרינן לקמן הלכתא כר׳ יהושע דאמר אף על פי שנשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך ומעשה בא לפני מורי הרב ר׳ משה בן כוסא נ״ר באחד שנדר לישא את ארוסתו לזמן ידוע והגיע הזמן בתוך שלשים יום של אביו והתיר אותו לישא אותה מיד לאחר שבעה. ע״כ:
עוד כתבו תלמידי ה״ר יונה ז״ל וז״ל ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא איניש דטרח להו שדרך הוא שאבי החתן משתדל בענייני החתן ולתקן לו צרכי הסעודה וכל מה שצריך ואמה של כלה גם כן משתדלת בצרכי בתה ואם תדחה השמחה מעכשיו יפסידו שלא יהא להם אחר כך מי שישתדל בענייניהם ולפיכך דוחה השמחה את המת וה״ה אם מת לו אח או אחות אבל מתה אמו של חתן או אביה של כלה האבלות דוחה השמחה כיון שנשאר מי שטרח בעבורם. ע״כ:
והא דקאמר וה״ה אם מת לו אח או אחות אין פירושו מפני שגם הם משתדלים בעבוריהם האח של חתן במקום אביו ואחות של כלה במקום אמה חדא דמנין לנו להשוות אח לאב ואחות לאם על האב ועל האם מוטל צורכי בניהם ולא על האח והאחות ועוד דהא אם מת לו וכו׳. קתני אלמא דתרווייהו אח ואחות לגבי דידיה מיירי הילכך האי פירושא טעותא ושבושא הוא ומטעם קילותא דאבלות אח ואחות נגע בה הרב ז״ל דכי היכי כשמת אביו של חתן דוחה השמחה את המת משום פסידא דחתן אף על גב דחמיר אבלותיה כדאמר על כל המתים הולך לבית המשתה לאחר שלשים ועל אביו ועל אמו עד י״ב חדש הם הכי נמי דוחה השמחה אבלות דאח ואחות משום דקילא אבלות דידהו אף על גב דליכא טעמא דטרח להו. כנ״ל פי׳ לפי׳ ה״ר יונה ז״ל:
ובגי׳ תוספות כתוב ז״ל יש הלכות גדולות כתוב בהן דוקא איפכא אם חתן או אב הכלה אבל שאר קרובים אם טבחו טבוח ויינו מזוג מכניסין את המת לחדר וכו׳. דלא חמיר כולי האי ואין נראה לחלק דתוך שלשים כולן שוין ע״כ. וכ״כ בתוס׳ וז״ל אבל איפכא לא וה״ה אם הם אבלים משאר קרובים. ע״כ:
ודע דלשון איפכא לא דייק שפיר דבשלמא אם היינו אומרים אביו של חתן ואמה של כלה אתרווייהו בהדי הדדי שייך שפיר למימר אבל איפכא לא אבל השתא דאמרינן אביו של חתן או אמה של כלה ובעיא למימר דוקא אכל חדא באפי נפשה דדוקא אביו של חתן ולא אמו של חתן ודוקא אמה של כלה ולא אביה מעתה מאי לשון איפכא דקאמר והא אמו של חתן לגבי אביו אין זה איפכא והכי נמי אמה של כלה לגבי אביה וכיון שכן ה״ל לפרושי להדיא אבל אמו של חתן או אביה של כלה לא. ויש לומר דאי הוה מפרש הכי להדיא הוה משמע דדוקא אמו של חתן ואביה של כלה אבל שאר קרובים לא וכדעת תלמידי ר׳ יונה ז״ל לכך סתים וקאמר אבל איפכא לא לכלולי נמי שאר קרובים בהדייהו וה״ק לא תימא דכי קתני אביה של חתן או אמה של כלה אתי לדיוקי דדוקא אב ואם בעיא מכניסין את המת לחדר כו׳ כדי שיוכל לכנוס אבל על שאר קרובים אפילו שיקברו המת ישא לאלתר דהא ליתא אלא הא אתא לדיוקי דדוקא אביו של חתן או אמה של כלה נוהג שבעת ימי המשתה כו׳ אבל איפכא לא וה״ה שאר קרובים וכדכתיבנא והקשו בתוס׳ דאמרי׳ בפ״ב דמ״ק [כג א׳] מתה אשתו אסור לישא עד שיעבור שלשה רגלים והתירו למי שאין לו בנים לישא לאלתר והכא אמרינן אבל איפכא לא וה״ה שאר קרובים ומשמע דבאין לו בנים איירי דבבחור איירי שאביו טורח בשבילו והוא צריך לאביו וכדכתיבנא לעיל בלשון הרמב״ן והרא״ה (והרשב״א) ז״ל ותירצו בתוס׳ דלאלתר לאו דוקא אלא דלגבי מאי דקתני רישא ג׳ רגלים קרי לאחר שבעה לאלתר ולאחר שבעה קתני דמותר והכי דייק לישנא דקתני הכא אבל איפכא לא פי דלא אמרינן נוהג שבעת ימי המשתה וכו׳ אלא נוהג איפכא שבעת ימי אבלות ואחר כך נוהג שבעת ימי המשתה וכמ״ש הרמב״ן והרא״ה ז״ל כדכתיבנא לעיל אלמא דלאחר שבעה מותר מיד. וא״ת השתא דאמרינן דכי קתני אבל איפכא כו׳ קאי אמאי דקתני ונוהג ז׳ ימי אבלות כו׳ למה לן לדחוקי לישנא דלאלתר דמס׳ מ״ק נימא דהכא נמי ה״ק ודוקא אביו של חתן כו׳ הוא דאמרינן דנוהג שבעת ימי המשתה קודם כו׳ אבל איפכא אף על גב דמצי למנסב בתוך שבעה מיהו נוהג שבעת ימי אבלות קודם דהא ליכא פסידא ולא עבדינן הך תקנתא דמכניסין המת לחדר אלא קוברין את המת וישאנה ונוהג שבעת ימי אבלות ואחר כך נוהג שבעת ימי המשתה ואם תקשי דלמה לי נשואין אלו כיון דלא מצי למבעל דצריך שבעה ימי אבלות קודם וכיון שכן הא ודאי דה״ק אבל איפכא לא אלא נוהג שבעה ימי אבלות ושוב ישא ונוהג שבעה ימי המשתה. תשובתך דע״כ התם נמי במ״ק אף על גב דקתני מותר לישא לאלתר ופרישנא לה לאחר שבעה היינו נשואין בלא בעילה דלבעול אסור עד לאחר שלשים כדמוכח בתר הכי מעשה במתה אשתו של יוסף הכהן כו׳ ואף על פי כן לא בא עליה כו׳ וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתיה דדילמא הכא נמי ה״ק אבל איפכא לא דנסיב לאלתר ונוהג שבעה ימי אבלות קודם וכדכתיבנא. ואם תשיב הא ודאי דכי אמרינן רישא לאחר שבעה היינו נמי דמצי בעיל וההיא דיוסף הכהן ודאי פליגא דהא אמר לה בבית הקברות צאי ופרנסי כו׳ דהיינו נשואין ותוך שבעה ודאי אסור וכדמוכחינן מהכא. יש לומר דשפיר מייתי ראיה מההיא דיוסף הכהן ומה שאמר לה בבית הקברות לא היה זה כניסה אלא שדוכין בעלמא ומעתה הדרא קושיין לדוכתיה דדילמא שפיר מצי למנסב לאלתר וכי קאמר אבל איפכא לא דהיינו שינהוג שבעת ימי אבלות קודם ולא איכפת לן במאי דלא מצי בעיל בשעת נשואין דהכי נמי קאמרת למאי דמשנית ההיא דמ״ק דקתני ישא לאלתר ובעי למימר ישא בלא בעילה. ותירץ הר״י ז״ל דודאי אותו שיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך שלשים כדמשמע בעובדא דיוסף הכהן אבל אותו שאין לו בנים כלל אסור לישא עד לאחר שלשים כיון שאין יכול לבעול תוך שלשים והשתא לא מצינן לפרושי דכי קתני אבל איפכא לא דקאי אנוהג שבעה ימי המשתה כלל דהא לא מצינן למימר איפכא דינהוג שבעה ימי אבילות קודם דהא לא מצי למנסב עד לאחר שלשים והילכך ה״ק ודוקא אביו של חתן כו׳ הוא דמצי נסיב אבל איפכא לא מצי נסיב עד שיעברו שלשים. ולא בעי לפרושי נמי דמכניסין המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל כו׳ ונוהג שבעת ימי אבלות ואחר כך נוהג שבעה ימי המשתה כמו שפירשו רי״ג והרי״ף והר״י ן׳ גיאת ז״ל כמו שכתב הרא״ש בפסקיו משום דלמה לן לבזויי המת כיון דליכא פסידא וכמו שהקשה הרא״ש ז״ל עיין בפסקיו הילכך פי׳ הר״י ז״ל כדכתיבנא:
והרמב״ן והרא״ה ז״ל לא פירשו כן וכדכתיבנא. ואם תאמר ולפר״י ז״ל תיקשי דבמועד קטן קתני ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר ופר״י דהיינו לאחר שלשים וקרי לאלתר כל לבתר שלשים ושוב גבי ההיא דיוסף הכהן קרי ליה זמן מרובה דקתני מאי זמן מרובה שלשים יום ויש לומר דאה״נ דהויא ליה זמן מרובה כיון שהמתין לה מבתר דנשאה עד שיעברו עליה שלשים וכבש את יצרו כ״כ ויש לו שכר כאלו המתין לה זמן מרובה ומיהו באידך ההיא דמ״ק קרי ליה לאלתר דלגבי רישא דקתני עד שיעברו עליה שלש רגלים שפיר מיקרי לאלתר שלשים יום. ומייתי הר״י ראיה לשיטתו ז״ל דתניא במס׳ שמחות בד״א כשיש לו בנים גדולים אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר שלשים יום משמע דאסור אפילו לישא תוך שלשים ואף על פי דיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך שלשים מ״מ נקט אחר שלשים משום אין לו בנים. וכ״ת רצה לומר דבאין לו בנים אפילו לבעול שרי תוך שלשים לאחר שבעה משום פריה ורביה וכי קתני אבל איפכא לא היינו פירושו דינהוג שבעת ימי אבלות וישא וינהוג שבעה ימי המשתה ולישנא דגמ׳ הכי דייקא וכמו שכתב הרא״ה וכדכתיבנא לעיל ולא בעי לפרושי אבל איפכא לא לגבי מאי דקתני ונוהג שבעת ימי המשתה וכו׳ והנשואין יהיו לאלתר אפילו בתוך שבעה וכדכתיבנא דאין סברא שנתיר הנשואין בלא בעילה דלמה לו לישא כיון דלא מצי בעיל ולקיים מצות פרו ורבו אלא ודאי הפי׳ כדכתיבנא וכן דעת הרמב״ן ז״ל והרא״ה ז״ל ומיהו קשיא ההיא דשמחות דקתני בד״א בשיש לו בנים גדולים אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר שלשים דאלמא תוך שלשים אסור ואין לתרץ דנקט לאחר שלשים משום יש לו בנים קטנים כדתריצנא לפר״י ז״ל דבשלמא לפר״י ביש לו בנים קטנים נמי אף על גב דשרי לישא תוך שלשים מכל מקום אסור לבעול עד לאחר שלשים ולגבי הבעילה שייך שפיר למתני לאחר שלשים ונקט תנא לישא אחרת וכו׳ משום אין לו בנים דאפילו לישא לא שרי אלא לאחר שלשים אבל לשיטת ר״ת ז״ל אינה מתישבת דבאין לו בנים שרי ואפילו תוך שלשים לישא ולבעול וכי יש לו בנים קטנים שרי לישא תוך שלשים ולבעול דוקא הוא דאסור עד לאחר שלשים וכדמשמע מההיא דיוסף הכהן דקתני ואף על פי כן לא בא עליה וכו׳ דאלמא דוקא הביאה הוא דאסר עליה ולא הנישואין מעתה אינה מתיישבת ההיא דשמחות בפירושו וכמו שכתבו התוספות והרא״ה ז״ל תירוצא לזו דבאשה החמירו וכדכתיבנא לעיל מיהו מלשון רבינו תם ז״ל משמע דלא בעי לחלק בין אשה לשאר קרובים. ואין לתרץ ולומר דכשיש לו בנים קטנים אסור לישא עד לאחר ל׳ וכי קתני בההיא דשמחות מותר לישא אחרת לאחר שלשים איש לו בנים קטנים דסמיך ליה קאי דקתני או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר שלשים וכי קתני בההיא דיוסף הכהן ואף על פי כן לא בא עליה וכו׳ היינו נישואין דעד שעברו שלשים יום לא נשאה כלל תדע דבע״כ יש לך לפרש כן דהא היא היתה אבלה שמתה אחותה ומשום אבלותא דידה יש לאסור הנישואין וכן כתבו הרמב״ן והרא״ה ז״ל תלמידו דהא ודאי ליתא דנראה דביש לו בנים קטנים שרי לישא ואפילו אם היא נמי אבלה מפני שמפרנסת בניו וכו׳ כמו שכתבו התוס׳ ז״ל ומעתה מנין לך לאסור למי שיש לו בנים קטנים לישא בתוך ל׳ דהא בההיא דיוסף הכהן ולא בא עליה קתני דהיינו ביאה ולא נשואין ואם כן הדרינן למימר דההיא דשמחות לא מתיישבא שפיר לפירוש רבינו תם ז״ל ודוקא ביש לו בנים קטנים הוא דשרי לישא אם היא אבלה מפני שמפרנסת בניו אבל אין לו בנים והיא אבלה אין לו לישאנה דאיהי לא מפקדה אפריה ורביה ובשביל שיזכה הוא אין אומרים לחבירו שיחטא ומעתה קאמר אבל איפכא לא לגבי אביה של כלה ע״כ יש לפרש ולומר דלא ישא עד לאחר ל׳ וכדפירש ר״י ואינו רחוק פירושו כלל וקל להבין. ואיברא דכך רצה רבינו תם לומר דבאין לו בנים אפילו לבעול שרי תוך ל׳ משום דלישנא דגמרא דקאמר אבל איפכא וכו׳ הכין דייקא וכדכתיבנא לעיל מיהו שוב אמר רבינו תם דבע״כ צריך אתה לומר דכי קאמר אבל איפכא לא דלא קאי אנוהג שבעת ימי המשתה וכו׳ וכדמשמע הלשון בפשטות אלא אעיקר נשואין קאי דדוקא אביו של חתן וכו׳ מצי למנסב אבל איפכא לא מצי למנסב עד שיעברו שלשים וכדפי׳ ר״י ז״ל דהא על אביו ועל אמו צריך להמתין עד אחר שלשים סגי לן למשרי לכנוס בתוך י״ב חדש דהיה נראה לאסור אלא משום מצוה התירו והבו דלא לוסיף עלה להתירו כו׳ בתוך ל׳ ומעתה הדרינן לפרושי מאי דקאמר בגמרא אבל איפכא לא לא כפירושו של ר״י ומיהו כתבו בתוספות דה״ר יוסף הביא ראיה לדבריו דתנן במסכת שמחות על כל המתים כו׳ אא״כ היא של מצוה אלמא שרי בכל משתה של מצוה וצ״ע אי קאי נמי ארישא ושרי אפילו בתוך שלשים יום פירוש ונפרש אבל איפכא לא כפשוטו דקאי אנוהג ז׳ ימי המשתה וכו׳ וכמו שפירשו הרמב״ן והרא״ה ז״ל וכדכתיבנא לעיל כנ״ל לפרש לשון התוס׳ ז״ל ע״פ דרכנו שקבלנו מהראשונים דאין דרך התוס׳ לפסוק הלכה וללמד דינין כי אם לפרש שקלא וטריא דתלמודא. והביא רבינו תם ז״ל ראיה דעל אביו ועל אמו אינו צריך להמתין עד י״ב חדש מדתניא סתם כל ל׳ יום לנשואין ולא מפליג בין אביו ואמו לשאר אבלות וכו׳ וכתוב על זה בגליון תוספות תימא לי דקא מייתי ראיה מדלא מפליג כו׳ והא ע״כ לא קאי אמתה אשתו ויש לו בנים גדולים דהתם אסור עד ג׳ רגלים אם כן איכא למימר דלא קאי נמי אמת אביו ואמו והאי כל שלשים יום לנשואין יהא פירושו לכל הפחות שלשים יום ואף על גב דשרי בפחות ליש לו בנים קטנים הא לא קשיא דכל שלשים יום לנשואין של בעלה קאמר. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל אבל איפכא לא פי׳ לא עבדינן הכי אלא קוברין את המת תחילה. ולענין אימתי יעשה משתה שלו לא מתפרש מהאי לישנא מידי וכל היכא שיש לו בנים גדולים דכ״ע אסור לכנוס עד י״ב חדש אבל היכא שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים בהאי פליגי רבוותא ז״ל איכא דאמרי שנושא לאלתר תוך ז׳ ימי אבלות. ואיכא מ״ד שאינו נושא אלא לאחר שלשים. ואיכא מ״ד שנושא לאחר ז׳ ימי אבלות וכולם לא למדוה אלא מהא דתניא במסכת מ״ק מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים בד״א בשיש לו בנים אבל אין לו בנים נושא אשה לאלתר ואם יש לו בנים קטנים נושא אשה לאלתר ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בע״פ ואמר לה לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך ואף על פי כן לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה ומשמע מלישנא דכנסה בו ביום וכן הוא בירושלמי ומר מרבנן סבר דכי היכי דסיפא דיש לו בנים קטנים נשאת לאלתר תוך ז׳ ה״ה כשאין לו בנים משום ביטול פריה ורביה ומ״ס הא כדאיתא והא כדאיתא ורישא לאחר שלשים יום קרי לאלתר דאילו תוך ל׳ יום ליכא למשרי וליתנהו להני תרי סברי דהיאך אפשר להתיר להכניס אשה תוך ז׳ ימי אבלות כלום יש חופה במקום אבלות ואף על גב דבסופה כנסה לאלתר התם בע״פ שהרגל מפסיק עליו אבלות מבעוד יום וכנסה לערב סמוך לבין השמשות דה״ל כלאחר ז׳ וליכא למימר נמי דלאלתר קרי לאחר ל׳ יום דההוא זמן מרובה קרי ליה כדאמר התם כמה זמן מרובה ל׳ יום הילכך לשון אחרון משובח דכל שאין לו בנים כונס ובועל לאלתר לאחר ז׳ ימי אבלות וכל שיש לו בנים קטנים כונס לאחר שבעה ואינו בועל אלא לאחר שלשים יום ופשטא דמתניתין דהכא בבחור שאין לו בנים שהוא הצריך לאביו מן הסתם הילכך ה״פ אבל איפכא לא אלא עבדינן איפכא שנוהג ז׳ ימי אבלות ואחר כך כונס ונוהג ז׳ ימי המשתה. ע״כ.
ובגיליון תוספות כתוב וז״ל ועוד היינו יכולים לומר דכשיש לו בנים קטנים שרי לכנוס אפילו תוך ז׳ מפני פרנסתן ומה שאמר לה בבית הקברות היינו הכניסה ובאין לו בנים אסור כדמוכח הכא. ע״כ:
בד״ה אבל דברים כו׳ אבל קשה דכל אותן הימים כו׳ משמע אפילו בשבת עכ״ל ולא ניחא להו לפרש דקושטא הוא דמסייע ליה לר״י מהא דכל הימים דהוה שבת בכלל דאם כן לא הוה ליה למימר מסייע ליה לר״י דאמר אין אבילות במועד כו׳ אלא דאמר אין אבילות בשבת אבל דברים כו׳ וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא ודוקא אביו של חתן וכו׳. כתב הרא״ש מתוך לשון רב אלפס משמע וכו׳ דאין חילוק בין היכא דאיכא פסידא להיכא דליכא פסידא אלא דבדאיכא פסידא נוהג שבעה ימי משתה ברישא. והיכא דליכא פסידא נוהג שבעה ימי אבילות ברישא. אבל בשניהם בועל בעילת מצוה קודם שנקבר המת וכו׳. וכן מצאתי בשם בעל הלכות ובשם הרי״ץ גיאות וכו׳. ונראה דטעמם דע״כ היתר הבעילה לאו משום פסידא דאל״כ למה באמת התירו הבעילה דהא בכניסה לחופה סגי. אך ראיתי בנקודות הכסף בהל׳ אבילות בסימן שמ״ב שכתב בשם רי״ץ דהא דנוהג שבעה ימי משתה ואחר כך שבעה ימי אבילות היינו דוקא בבעל דאז חלו כבר ז׳ ימי משתה. ולפ״ז הוצרכו להתיר הבעילה משום פסידא כדי שיחולו ז׳ ימי המשתה וידחו את האבילות לאחר שנקבר אך הרי״ף והגאונים הנ״ל ס״ל דאפילו בלא בעל כיון שנכנס לחופה כבר חלו שבעה ימי משתה ולא אתו אבילות דבתרא ודחו להו. א״כ מה שהתירו הבעילה ע״כ לאו משום פסידא ועיין מה שכתבנו בסמוך בדברי התוס׳ אך לענ״ד נראה דלדעת הפוסקים דס״ל בחופת נידה דאינה קונה משום דבעינן יחוד הראוי לביאה וכמ״ש בריש מכילתין. יש לומר הטעם שהתירו ליבעול קודם הקבורה והקילו באנינות דחמירא משום דבאמת עיקר מה שהקילו הוא משום פסידא דסעודה כדי שיתחילו ז׳ ימי משתה קודם אבילות והיינו על ידי החופה קודם קבורה ובאמת בחופה הוי סגי אפילו לא בעיל דמשעת חופה מתחילין מיד שבעה ימי משתה ואפ״ה הוצרכו להתיר הביאה משום דבעינן חופה הראוי לביאה ואי הוי אסרו הביאה לא היתה החופה יחוד הראוי לביאה לכך הוצרכו להתיר הביאה. אבל באמת רשות בידו ליבעול או לא כיון שהיא ראוי לביאה כבר קנתה החופה ועיין בסמוך מ״ש בדברי התוס׳. ודוק:
תוס׳ ד״ה אבל איפכא לא וכו׳ תימא דאמר בפ״ב וכו׳ לכאורה הוי להו להקשות לעיל דקאמר וכל אותן הימים הרי דלאחר קבורה אסור אפילו בעילת מצוה כמו שכתבו התוס׳ לעיל. ואין לומר דהתם מיירי בכניסה בלא בעילה דהא באין לו בנים עיקר הטעם משום פריה ורביה כמו שכתבו התוס׳ לקמן בסמוך. ונראה משום דהמ״ל דלאלתר דקאמר התם היינו קודם קבורה כעובדא דיוסף הכהן דמייתי התם. והוצרכו להקשות מהא דקאמר אבל איפכא לא דהיכא דליכא פסידא אפילו קודם קבורה אסור. ולפ״ז לדעת הרי״ף ז״ל דאפילו בלא פסידא מותר ליכנוס וליבעול קודם קבורה יש לומר באמר כן דהתם מיירי קודם קבורה. והא דהכא מותר אפילו ליבעול והתם בעובדא דיוסף הכהן לא בא עליה עד לאחר שלשים יום יש לומר דבאמת לא הותר הכא ליבעול אלא באין לו בנים דהכא מיירי בבחור כמ״ש התוס׳. אבל ביש לו בנים קטנים לא הותרה אלא החופה. ותו דהא לפי מה דסברו התוספות דלאלתר היינו אפילו תוך שבעה א״כ באין לו בנים ע״כ צ״ל דמותר ליבעול תוך שבעה דהא טעמא משום פריה ורביה. א״כ קשה דהא קי״ל תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים א״כ למה התירו החופה באין לו בנים כיון שאינו יכול לבא עליה. וצ״ל ע״כ דמיירי באמת בשדיך מקודם וכבר ספרה שבעה נקיים. א״כ ממילא בעובדא דיוסף הכהן דאמר לאחותה בבית הקברות דע״כ לא שדיך מקודם דהא אחותה אסורה לו בחיי אשתו. א״כ ממילא דלא הי׳ יכול ליבעול קודם קבורה משום דהיתה צריכה לספור שבעה נקיים וכיון שכבר חל האבילות אסור כל שלשים יום כההוא דשמחות שהביאו התוספות. ובזה יש להבין המשך דברי התוספות שכתבו. ומיהו ליבעול אסור עד לאחר שלשים יום וכו׳. דהוא שייך לפמ״ש מקודם דלאלתר היינו לאחר שבעה דאי הוי מפרשינן דלאלתר היינו קודם קבורה שפיר יש לומר דאפילו בעילה מותר ואין הוכחה מיוסף הכהן משום דהיתה צריכה לספור שבעה נקיים אבל לפי מה שהקדימו דמוכח מהא דקאמר הכא אבל איפכא לא דלא מיירי קודם קבורה אלא לאחר שבעה דכבר נשלמו שבעה נקיים שפיר מוכח מיוסף הכהן ודוק:
בא״ד ונראה לר״י וכו׳. אבל אותן שאין לו בנים וכו׳. צריך להבין לפ״ז למה התירו הכא בשמעתין הבעילה מיד לאחר שכלו ימי האבילות כדמשמע דלא אסרו אלא בכל אותן הימים. אבל אחר כך מותר לבא עליה אפילו תוך שלשים ולכאורה הי׳ נראה דצ״ל דגם הכא לא התירו לבא עליה עד לאחר שלשים. והא דקאמר וכל אותן הימים היינו דלא אסרו היחוד אלא בתוך ימי האבילות אבל אחר כך תוך שלשים לא החמירו לאסור היחוד. ולפ״ז היה נראה דמתורץ קושיות התוספות לעיל ד״ה ובועל בעילת מצוה ופורש כו׳ דה״מ למידק מרישא דלא התירו בעילת מצוה לאחר קבורה סייעתא לר׳ יוחנן דדברים של צנעה נוהג ברגל דהא קי״ל דאף דאין אבילות נוהג ברגל אבל מה שהוא מגזירת שלשים נוהג אף ברגל וימי הרגל עולים למנין שלשים. א״כ לפמ״ש דאסרו הביאה באבילות דחתן כל שלשים א״כ הוי ליה מגזירת שלשים דנוהג אף ברגל וליכא סייעתא לר׳ יוחנן בשאר אבילות דנוהג דברים שבצנעה ברגל. לכך מייתי מסיפא דכל אותן הימים דאין לומר דהאיסור הוא מטעם גזירת שלשים דא״כ למה אסרו היחוד בשבעת ימי המשתה יותר מאחר ז׳ ימי האבילות עד שלשים כיון דגם בז׳ ימי המשתה אין האיסור אלא משום גזירת שלשים. אלא ע״כ דברים שבצנעה נוהג ברגל. לכך החמירו היחוד טפי. וממילא דמתורץ בזה גם כן קושיות ברשב״א לעיל דלא דייק מדקתני ופורש וכו׳. אך לפמ״ש הרמב״ן והרא״ש דמותר בז׳ ימי המשתה אפילו בגיהוץ ותספורת ועדיף בהא משאר רגל. א״כ משמע דהכא אין לאסור בז׳ ימי משתה מטעם גזירת שלשים. אך נראה דדוקא בגיהוץ ותספורת מטעם שכתבו משום דמלך ביפיו וכו׳. אבל לענין שאר שמחה דאסור מטעם שלשים אין חילוק הכא לשאר רגל. אך מדברי הפוסקים משמע דאין הביאה אסורה אלא באותן הימים. אבל אחר כך מותר לבא עליה תוך שלשים ונראה הטעם דהא דאמר התם דאסור לבא עליה עד לאחר שלשים אינו אלא בביאה ראשונה דאיכא בו שמחה טפי אבל ביאה שניה הוי ליה כאשתו ישינה דודאי מותר לשמש תוך שלשים כדס״ל לרב יוסף בסמוך בפירסה נדה דביאה שניה הוי ליה כאשתו ישינה כמ״ש התוספות לקמן ע״ב בד״ה ומי שאני וכו׳. ולפ״ז מתורץ נמי קושית התוספות לעיל דלא מייתי סייעתא לר׳ יוחנן מהא דבועל בעילת מצוה דוקא קודם קבורה משום דהמ״ל דביאה ראשונה דאסורה מגזירת שלשים ודאי נוהג אף ברגל. מיהו עדיפא תירצו התוספות דהמ״ל דבאמת בועל בעילת מצוה לאחר קבורה וקושיות הרשב״א אין לתרץ כנ״ל דביאה ראשונה אסורה מגזירת שלשים ודוקא קודם קבורה התירו. דאכתי קשה למה הוא פורש בביאה שניה ואין לומר דפורש קאי אקודם קבורה דוקא דקשה דהוי ליה שני הפכים דכיון דהקילו בביאה ראשונה דאיכא שמחה טפי באנינות יותר מבאבילות איך יחמירו בביאה שניה באנינות יותר מבאבילות. מיהו אכתי אין כל כך קושיא דלא הוי מצי לאתוי סייעתא לר׳ יוחנן מהא משום דהמ״ל דגם ביאה שניה איכה בה שמחה ואסורה כל שלשים כמ״ש תחלה ודוק:
בא״ד ונראה לר״י וכו׳. ואע״ג דיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך שלשים מ״מ נקט וכו׳. צ״ל לדברי ר״י דלא בעינן בחופה יחוד הראוי לביאה. וזה אינו לדעת הרמב״ם דכל שאינה ראוי לביאה אין החופה קונה. א״כ הא תוך שלשים אינה ראוי לביאה ואין החופה קונה. וכן קשה לדעת הפוסקים דס״ל דעכ״פ בעינן בחופה יחוד גמור וכיון דבאשתו חדשה אסור להתיחד שמא יבא עליה א״כ איך התירו החופה. מיהו בזה יש לומר דס״ל דלהפוסקים הנ״ל דבאמת אסור לישא כל שלשים מטעם איסור היחוד והא דמשמע בעובדא דיוסף הכהן דכנסה תוך שלשים היינו משום דהתם הוי גם כן אבילות דידה. יש לומר דעדיף טפי כדאמר לקמן דאבילות דידה היא לא תשמע לו ומותר היחוד ושפיר התירו לו היחוד ליכנוס תוך שלשים וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וזה שנוהג שבעת ימי המשתה קודם, הוא דוקא כשהמקרה שאירע הוא בדיוק כפי הלשון שבו נאמרו הדברים, כלומר, כשמת אביו של חתן או אמה של כלה, משום שהם היו כרגיל הטורחים בצרכי החתונה, וכיון שמתו, אם לא ישתמשו עכשיו במה שהכינו לחתונה, דליכא איניש דטרח להו [שאין אדם אחר שטורח עבורם] להכין להם משתה חתונה מחדש, התירו להם לדחות את האבילות, אבל איפכא [להיפך], כגון שמתו אמו של חתן או אביה של הכלה — לא, שכיון שיש מי שיטרח אחר כך להכין משתה נוסף, עליהם לנהוג תחילה באבילות, שחלה קודם הנישואין.
And the wedding takes place and is followed by seven days of feasting and seven days of mourning, specifically if it is the father of the groom or the mother of the bride who died, as in that case there is no other person who would exert themselves for them. They are the ones responsible for the wedding preparations, and therefore the preparations that were completed must be utilized. However, if the opposite takes place, i.e., the mother of the groom or the father of the bride dies, no, the practice is different. The corpse is buried immediately, the seven-day mourning period is observed, and only afterward is the couple married.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנָּתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר אֲבָל לֹא נָתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר מִזְדַּבַּן.

Rafram bar Pappa said that Rav Ḥisda said: The Sages taught that they are married immediately only if one already placed water on the meat. In that case, it will be impossible to sell it to others, and if it is not cooked immediately it will spoil and a significant loss will be incurred, potentially resulting in cancellation of the wedding feast. However, if he did not place water on the meat, it can be sold. No significant loss will be incurred, so the mourning period need not be postponed.
רי״ףרש״יפסקי רי״דרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנתן מים על גבי בשר – שוב אינו ראוי למוכרו במקולין.
אמר רפרם בר פפא א״ר חסדא לא שנו אלא שניתן מים ע״ג בשר אבל לא ניתן מים ע״ג בשר מיזדבן. אמר רבא ובכרך אע״פ שניתן מים על גבי בשר מיזדבן. א״ר פפא ובכפר אע״פ שלא ניתן מים ע״ג בשר לא מיזדבן. ואלא דרב חסדא היכי משכחת לה כגון מתא מחסיא דמפקא מכפר ומפקא מכרך:
אמר רפרם ב״פ אמר רב חסדא לא שנו אלא שנתן מים על גבי בשר, אבל לא נתן מים על גבי בשר, לא, דמזדבון. אמר רבא ובכרך אף על פי שנתן מים על גבי בשר מזדבן. אמר ר׳ פפא ובכפר אף על פי שלא נתן מים על גבי בשר לא מזדבן, אלא דרב חסדא היכא משכחת לה, אמר רב אשי כגון מתא מחסי׳ דמפקא מכרך ומפקא מכפר.
לא נכנס עדין לבית המשתה ומת לו מת כל שצרכי סעודתו מוכנים על צד שאי אפשר למכרם בלא פסידא וכן שאם יפסיד אין לו עוד מי שיטרח בהכנת צרכי סעודה לחתן או תכשיטין לכלה כגון מת אביו של חתן או אמה של כלה אנו מחזרים ומשתדלים שלא יחול אבילותו עד שתחול חתנתו ותפקיע את האבל עד שיעברו שבעה והוא שמכניסין את המת לחדר שלא יהא מתו מוטל לפניו ואת החתן ואת הכלה לחפה קודם שיקבר המת שהרי אין אבילות חל אלא עד שיסתם הגולל ואחר כך קובר והרי חלה החתונה קודם האבילות ומכל מקום בועל הוא בעילת מצוה קודם קבורה שהרי לאחר קבורה אע״פ שאין אבילות גמורה חלה עליו מכל מקום דברים שבצנעה נוהג שהרי אף במועד עצמו אמרוה כן ר״ל אע״פ שאין אבילות במועד דברים שבצינעה מיהא נוהג אלא בועל בעילת מצוה קודם קבורה ופורש לו מתורת דברים שבצנעה ואין אומרים שלא לבעול עד שיעברו שבעה שהנשואין צורך ביאה הם ואע״פ שהוא אונן ואונן אסור בתשמיש בזו הקלו משום מצוה שמן התורה לא נאסר האונן אלא בקדשים ובמעשר ובהקרבה אבל שאר דברים לא נאסרו בו אלא מדברי סופרים מידי דהוה אבשר שמן התורה מותר כדכתיב ואכלתי חטאת היום הא בשר חלין מותר אלא שחכמים אסרו ובחתן לא גזרו:
זה שביארנו שמכניסין את המת בחדר ואת הכלה לחפה ואחר כך קובר ור״ל אפילו ביומו היא שיטת גדולי הרבנים ומפני שהם סוברים שאין אבילות דאוריתא אפילו ביום מיתה וקבורה שאלו כן היה לנו לומר אתי אבלות דאוריתא ודחי חתנה דרבנן על הדרך שכתבוהו הגאונים במת לו מת ביום טוב שני של עצרת או של ימים אחרונים של חג הפסח ונקבר בו ביום וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בבכורות מ״ט ע״א דיום שלשים כשלפניו ומטעם הלכה כדברי המיקל באבל ואם היה מן התורה הוה ליה ספק תורה ומכל מקום אנו פוסקים ביום מיתה וקבורה כל ששניהם ביום אחד דאוריתא ואינו קוברו עד למחר שאין זה אלא כמלינו לכבודו שלא יתבזה בנו בחתנתו או שמא בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כמו שיתבאר ביבמות:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא שנו אלא שנתן מים וכו׳. כלומר אפילו כשמת אביו של חתן או אמה של כלה לא אמרו שדוחה השמחה את האבלות אלא שנתן מים על גבי בשר דיש לחוש דלא יוכל למכרו במהרה ותפסד אבל לא נתן מים על גבי בשר מזדבן והאבילות דוחה את השמחה. תלמידי ה״ר יונה ז״ל.
והקשה הריטב״א ז״ל נהי דבשר מזדבן הא איכא פסידא ביין המזוג וכבר כתיבנא לעיל בברייתא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו שעושים מיד את החתונה אלא שנתן כבר מים על גבי בשר, ואי אפשר עוד למכרו לאחרים, ואם לא יבשלוהו מיד יהיה הפסד מרובה ושמא יגרום שייבטלו מסעודת חתונה, אבל אם לא נתן עדיין מים על גבי בשר — מזדבן [נמכר הוא], ואין זה הפסד מרובה, ואין דוחים בגלל זה את האבילות.
Rafram bar Pappa said that Rav Ḥisda said: The Sages taught that they are married immediately only if one already placed water on the meat. In that case, it will be impossible to sell it to others, and if it is not cooked immediately it will spoil and a significant loss will be incurred, potentially resulting in cancellation of the wedding feast. However, if he did not place water on the meat, it can be sold. No significant loss will be incurred, so the mourning period need not be postponed.
רי״ףרש״יפסקי רי״דרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רָבָא וּבִכְרַךְ אע״פאַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר מִזְדַּבַּן אָמַר רַב פָּפָּא וּבִכְפָר אע״פאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר לָא מִזְדַּבַּן וְאֶלָּא דְּרַב חִסְדָּא הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ אָמַר רַב אָשֵׁי כְּגוֹן מָתָא מַחְסֵיָא דְּמַפְּקָא מִכְּרַךְ וּמַפְּקָא מִכְּפַר.

Rava said: And in a city, where there are typically many buyers, even if he placed water on the meat it can be sold, and the mourning period need not be postponed. Rav Pappa said: And in a village, even if he did not place water on the meat, it cannot be sold, because no buyers can be found to purchase a quantity of meat that great. Based on the statements of Rava and Rav Pappa, whether or not water was placed on the meat is irrelevant both in a large city and in a village. The Gemara asks: Where do you find a case where the statement of Rav Ḥisda applies? Rav Ashi says: It can be found in a place like his city of Mata Meḥasya, which is removed from the category of a city, as it is too small, and removed from the category of a village, as it is too large.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בכרך – שכיחי אינשי טובא ויש קופצים הרבה.
אלא דרב חסדא – דמפליג בין נתן ללא נתן.
היכי משכחת לה – לא בכרך ולא בכפר.
דמפקא מכרך ומפקא מכפר – מוצאה מכלל כרך ומוצאה מכלל כפר גדולה מכפר וקטנה מכרך.
כגון מתא מחסיא – תימה רב חסדא מאי דוחקיה לאוקומי בנתן מים על גבי בשר נוקמה בכפר אע״פ שלא נתן מים על גבי בשר ויש לומר משום דניחא ליה לרב חסדא לאוקמה ברוב עיירות שהן בינוניות וה״ק כגון מתא מחסיא ורוב עיירות ומש״ה נקט נמי בברייתא דמייתי ונתן מים על גבי בשר משום דאיירי ברוב עיירות.
שנתן מים על גבי בשר. אינו ראוי למכרו במקולין. בכרך. דשכיחי אינשי טובא ויש שם קופצין הרבה. בכפר. עמה מועטין ועניים ואינם אוכלין בשר כי אם ביום השבת, אפי׳ בזול. אלא דרב חסדא. דמפליג בין נתן בין לא נתן. היכי משכחת לה. לא בכפר ולא בכרך. ומשני, כגון מתא מחסיא דמפקא מכרך ומפקא מכפר. מוצאה מכלל כרך ומכלל כפר, גדולה מכפר וקטנה מכרך.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כגון מתא מחסיא. הקשו בתוספות מאי דוחקיה דרב חסדא לאוקומי בנתן מים על גבי בשר לוקמה בכפר ואתיא מתניתין כפשטא בין נתן מים בין לא נתן מים ותירצו בתוספות דניחא ליה לאוקמה ברוב עיירות שהן בינוניות וקשה דאם כן מאי קאמר כגון מתא מחסיא דמשמע דלא הויא אלא מיעוטא כגון מתא מחסיא והא רוב עיירות הכין הן ותירצו בתוספות דה״ק כגון מתא מחסיא ורוב עיירות ויש לדייק כן מלישנא דתלמודא דקאמר כגון מתא וכו׳ דמפקא מכרך ומפקא מכפר דלא היל״ל אלא דמפקא מכרך לבד או מפקא מכפר לבד דכי קאמר מפקא מכרך ממילא שמעינן דלכלל כפר לא באה והרי היא נמי מוצאת מכלל כפר ואם כן למה לי למהדר תו ולמימר ומפקא מכפר אלא ה״ק דיש שני מיני עיירות חדא דמפקא מכרך שהיא קטנה מכרך אבל היא גדולה הרבה מכפר שהוא קטן ביותר ויש מפקא מכפר שהיא גדולה מכפר אבל היא קטנה מכרך ביותר שכרך הוא גדול ביותר וכיון שכן ה״ל רוב עיירות וה״ק כגון מתא מחסיא ולאו דוקא כגון מתא מחסיא ממש אלא הכונה דמפקא מכרך ומפקא מכפר וקשה עוד לשיטת התוספות ז״ל מאי קאמר תניא כותיה דרב חסדא הרי שהיה פתו אפויה וכו׳ מאי סייעתא היא זאת אטו משום הא מתניתא מיירי בעיירות מ״ה נימא דאידך מתניתא דלא נקט ונתן מים וכו׳ מיירי בעיירות דילמא כיון דסתים ותני וטבחו טבוח וכו׳ אלמא בכפר מיירי ומנליה דהך מתניתין מיירי בעיירות ויש לומר דהכי מייתי דכיון דנחית הך תנא דברייתא לפרושי מאי דסתים איהו מעיקרא דמיירי בנתן מים על גבי בשר אלמא דהיינו משום דאיירי ברוב עיירות והילכך אידך מתניתין נמי ברוב עיירות בעינן לפרושה. זו היא שיטת התוספות ז״ל ויש לי לפרש שמעתא בענין אחר דרב חסדא פליג אדרבא ורב פפא אבל אינהו לא פליגי אחילוקא דידיה וה״פ דשמעתא דבין נתן מים ובין לא נתן מים שפיר מזדבן אלא החילוק הוא דכי נתן מים שוב לא מזדבן במקולין וכיון דלא מזדבן במקולין אף על גב דמזדבן בבתים איכא פסידא קצת וס״ל לרב חסדא דכיון דפסידא איכא קצת וליכא מאן דטרח אם יפסידו מה שהכינו לכך מכניסין את המת לחדר וכו׳ ונוהג ז׳ ימי המשתה ואחר כך וכו׳ ואפילו בכרך יש לנו לומר כן דאף על גב דמזדבן מכל מקום לא מזדבן במקולין והרי איכא פסידא קצת ואתא רבא למימר דבכרך אף על גב שנתן מים כו׳ פירוש דאף על גב דאינו נמכר במקולין מכל מקום בכרך שכיחי אינשי טובא ויש קופצין הרבה לא איכפת לן אי איכא פסידא קצת דמ״מ הא מזדבן ורב פפא נמי הכי ס״ל אלא דבעי למימר דבכפר אף על גב דלא נתן מים על גבי בשר איכא פסידא טובא דלא מזדבן נמצא דלרב חסדא מתניתין מיירי בכ״ע בין בכרך בין בשאר עיירות חוץ מכפר הילכך ליכא לאקשויי מאי דוחקיה דרב חסדא לאוקומי בנתן מים כו׳ נוקמא בכפר דלא בעינן לאוקומי במקום פרטי אלא בכ״ע בין בכרך בין בשאר עיירות ופריך תלמודא לרבא ורב פפא דקאמרי ובכרך כו׳ ובכפר כו׳ דאלמא אית להו שפיר הא דמפליג רב חסדא בין נתן ללא נתן היכי משכחת לה לא בכרך ולא בכפר ומשני רב אשי משכחת לה כגון מתא מחסיא וכו׳ וקאמר תלמודא תניא כוותיה דרב חסדא וכו׳ פירוש דלרבא ורב פפא לא מוקמן מתניתא בנתן מים אלא בכפר מיירי דבכרך לא מצי מיירי דשפיר מזדבן הילכך ליכא קמן אלא עיירות וכפרים ואם כן למה לן לדחוקי ולאוקומי בנתן מים כדי לאוקומי בעיירות אבל לרב חסדא שפיר מיירי מתני׳ בכרכים ובנתן מים הילכך מוקמינן מתני׳ בהכין דהיינו רובא דעלמא כרכים ועיירות ותניא כוותיה דרב חסדא דמוקי לה בנתן מים על גבי בשר ודלא כרבא ורב פפא דמוקי לה בכפרים דהא קתני ונתן מים על גבי בשר דאלמא ברובא דעלמא בעי לאורויי כלל כנ״ל. והכי דייקי לשונותיו של רש״י דוק ותשכח:
ועוד יש לי לפרש דלרב חסדא הכל תלוי במכירתו במקולין דכשמוכר במקולין אף על גב דמפסיד קצת מ״מ הרי מזדבן דהכל הולכין למקולין לקנות ואם יזלזל קצת בשער ימכר ואינו נפסד לגמרי ובשאינו נמכר במקולין יש לחוש דלא יוכל למכרו במהרה שלא ימצא קונים כלל ותפסד ונמצא דחילוקו של רב חסדא קיים בכל העולם ורבא ורב פפא פליגי עליו דאין חלוקו אלא בקצת מקומות ולהכי בעי תלמודא דלדידהו היכי משכחת לה לא בכרך ולא בכפר ואתי שפיר מאי דקאמר תלמודא תניא כוותיה דרב חסדא דהא בברייתא חילק סתם והא דקתני ונתן מים כו׳ אלמא דלעולם מחלקים בין נתן מים ללא נתן מים כנ״ל:
והריטב״א אזיל כשיטת התוספות ז״ל וז״ל תימה ולמה ליה לרב חסדא לאוקומי מתניתין בהכי לוקמא בכפר ואתיא מתני׳ כפשטא בין נתן מים כו׳. ויש לומר דרוב מקומות דומין למתא מחסיא דשכיחי בהו נישואין וניחא ליה לאוקומי למתניתין ברוב המקומות. עד כאן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא: ובכרך שיש בו מטבע הדברים קונים רבים, אף על פי שנתן מים על גבי בשר — מזדבן [נמכר הוא], ואין צורך לדחות. אמר רב פפא: ובכפר, אף על פי שלא נתן מים על גבי בשר — לא מזדבן [אינו נמכר], שאין למצוא בכפר קונים לכמות גדולה של בשר. ושואלים: אם כן, שדין זה אינו קיים לא בכרך ולא בכפר, ואלא הלכה זו של רב חסדא המבדילה בין אם כבר נתנו מים לבין אם עדיין לא נתנו, היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה]? אמר רב אשי: כגון בעירו מתא מחסיא, דמפקא [שמוצאת, שאינה] מכלל כרך, שהיא קטנה יותר, ומפקא [ומוצאת] מכלל כפר, שהיא גדולה ממנו.
Rava said: And in a city, where there are typically many buyers, even if he placed water on the meat it can be sold, and the mourning period need not be postponed. Rav Pappa said: And in a village, even if he did not place water on the meat, it cannot be sold, because no buyers can be found to purchase a quantity of meat that great. Based on the statements of Rava and Rav Pappa, whether or not water was placed on the meat is irrelevant both in a large city and in a village. The Gemara asks: Where do you find a case where the statement of Rav Ḥisda applies? Rav Ashi says: It can be found in a place like his city of Mata Meḥasya, which is removed from the category of a city, as it is too small, and removed from the category of a village, as it is too large.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא בהֲרֵי שֶׁהָיָה פִּתּוֹ אֲפוּיָה וְטִבְחוֹ טָבוּחַ וְיֵינוֹ מָזוּג וְנָתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר וּמֵת אָבִיו שֶׁל חָתָן אוֹ אִמָּהּ שֶׁל כַּלָּה מַכְנִיסִין אֶת הַמֵּת לַחֶדֶר וְאֶת הֶחָתָן וְאֶת הַכַּלָּה לַחוּפָּה וּבוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה וּפוֹרֵשׁ וְנוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה ואח״כוְאַחַר כָּךְ נוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵילוּת וְכׇל אוֹתָן הַיָּמִים הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְאִשְׁתּוֹ יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים.

The following baraita was taught in accordance with the opinion of Rav Ḥisda: If one’s bread was baked, and his animal slaughtered, and his wine diluted, and he placed water on the meat, and the father of the groom or the mother of the bride died, one moves the corpse into a room, and the bride and groom are ushered to the wedding canopy, and they are married. The groom then engages in intercourse with the bride to fulfill the mitzva, and he then withdraws from his wife, and the corpse is buried. And the groom then observes the seven days of the wedding feast, and thereafter observes the seven days of mourning. And throughout those days of feast and mourning, the groom sleeps among the men, and his wife sleeps among the women, and they are not permitted to be alone together.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא כרב חסדא – דמוקי לה בנתן מים על גבי בשר.
מדאמרינן כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים, וכן מי שפירשה אשתו נדה – אמר יהוסף הלוי ז״ל בשם הר׳ יצחק בר׳ ראובן ז״ל שהנדה אינה ראויה ליכנס לחופה, ואין מברכין ברכת חתנים עד שתטהר, שאין חופה אלא יחוד חתן וכלה לשם נישואין, ונדה הרי אסורה להתיחד. ואחרים הוסיפו ואמרו שאין מכניסין אותה עד שיכתוב כתובה, מפני שאסורה לבעלה עד שיכתוב כתובה. ואין זה נכון מדאמרינן לקמן מבדר׳ אמי והא לא כתיבה כתובה, ואמר להו אתפסוה מטלטלי. והא ודאי בד׳ נשאה, ולא היתה לה כתובה עד שרצה לבעול שהתפישוה מטלטלי בשבת. וכן הוא שלא מצינו איסור יחוד בנשואה שאין לה כתובה אע״פ שאסור לבא עליה. והטעם, שהיא לא תשמע לו מפני שיודעת בעצמה שאין אותה בעילה אלא לזנות ותהא קלה בעיניו להוציה אח״כ. ועוד שאין איסור, אלא דלא סמכא דעתה, אבל הכי מתנאי ב״ד יש לה.
ודאמרינן בפרק נערה שנתפתתה הואיל וברשותו נכתבים, משום דאורחה דמילתא הוא שיכתבו קודם כניסה לחופה, לכך תיקנו לו לדעת ר׳ יהודה.
עוד יש כעין ראיה לדברי ר׳ יהוסף מההיא דמתני בסנהדרין בת ג׳ שנים ויום א׳ מתקדשת בביאה, נושאת לכהן, אוכלת בתרומה. ופרש״י אם נכנסת לחופה אוכלת, אבל פחותה מכאן, אפילו נכנסת לחופה, אינה אוכלת. ואע״ג דגדולה. כיון שנכנסה לחופה, אע״פ שלא נבעלה, אוכלת. אלמא לאו בביאה תליא מילתא אלא בחופה, מיהו ראויה לביאה בעינן, וכל שאין לה ביאה, אין לה חופה ע״כ. ויש לומר כן אף בנדה, שכיון שאין לה ביאה אין לה חופה. ולאו מילתא היא, דשאני התם דלא חזיא כלל. אלא דלכתחילה ודאי נדה לא בת חופה, וכן אמרו הגאונים. מיהו בדיעבד, כיון דקי״ל בפרק הבא על יבמתו דיש חופה לפסולים כגון אלמנה לכהן גדול וחברותיה, ואע״ג דלא חזינן לעולם לביאה וליחוד, הא נמי לא גרעה מינייהו. כנ״ל.
וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. וכן מי שפרשה אשתו נדה. וכתב הרב אבן מיגאש ז״ל, מדאמרינן דפירשה נדה אסורה להתייחד עמו, שמעינן מינה שהנדה אינה ראויה ליכנס לחופה ואין מברכין ברכת חתנים כלל עד שתטהר ותהא ראויה להתייחד, שאין חופה אלא לייחוד לשם נשואין, ואין מברכין אלא על כניסה וזה אינו יכול לייחד. וכן כתב רב נטרונאי גאון ז״ל וכן כתב הרמב״ם ז״ל (פ״י מהלכות אישות הלכה ו).⁠1
ועוד יש ראיה לדבריהם, מדתניא (סנהדרין נה:) בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, נשאת לכהן אוכלת בתרומה, ופירש רש״י ז״ל: אבל פחותה מכאן אפילו נכנסה לחופה אינה אוכלת לפי שאינה ראויה לביאה, ואף על גב דגדולה כיון שנכנסה לחופה אעפ״י שלא נבעלה אוכלת, מכל מקום ראויה לביאה בעינן וכל שאין לה ביאה אין לה חופה.
ויש לדחות דהתם לא חזיא כלל וכמו שאינה אשה, אבל הכא ראויה היא אלא דאריא דאיסורא רביע עלה, וכדאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נז:) רב אמר (אפילו) יש חופה לפסולות, ושמואל אמר אין חופה לפסולות, אמר שמואל ומודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה, אלמא אף על פי שיש חופה לפסולות ואעפ״י שאין להם ביאה בהכשר בקטנה שאינה ראויה לביאה כלל מודה, לפי שהיא כמו שאינה אשה.
והא דאיבעי להו לקמן בפרק אף על פי (כתובות נו.) נכנסה לחופה ופרשה נדה מהו, חופה דחזיה לביאה בעינן או לא, התם לענין תוספת כתובה איבעי לן דילמא אינו מחייב עצמו בתוספת אלא בחופה הראויה לביאה, אבל נכנסה לחופה ופרשה נדה ומת לא מתחייב, אבל ודאי נישואין עושה. ומיהו לכתחילה ודאי נדה לאו בר חופה היא, אבל בדיעבד כשכנסה וברכו ברכת חתנים אינו צריך לחזור ולברך, וכן כתב הרמב״ם ז״ל (שם) ואם עבר ונשא אינו חוזר ומברך. וגדולה מזו אמרו בפרק הבא על יבמתו (יבמות נז:), דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, דלא חזאן להו לעולם לביאה וליחוד, וכל שכן זו שטובלת לערב.
1. הובא גם בעיטור ח״ב דף סג, ג, ובנמו״י. ועי׳ תשוה״ג גאוני מזרח ומערב קכג, שערי תשובה קס, ואוצה״ג סי׳ סב-סו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תד״ה ובועל כו׳ קודם שיקבר כו׳ ודייק לה מדקתני כל אותן הימים כו׳ מדלא התיר אלא בעילת מצוה כו׳ עכ״ל פי׳ לדבריהם דודאי מוכח לקמן בהדיא בגמ׳ דפורש קודם שיקבר דקאמרינן אילימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש התם משום דלא חל עליו אבילתא כו׳ ומשמע להו דדייק ליה לתלמודא מברייתא מהא דדייק בסמוך דדברים של צנעא נוהג דהיינו מדקתני כל אותן הימים דמשמע דבכל ז׳ ימי המשתה וז׳ ימי אבילות פורש ואוסר אפי׳ בעילת מצוה אלא דבועל בעילת מצוה קודם שיקבר ומרישא הא דבעילת מצוה אסור בימי אבילות לא ה״מ למידק כו׳ ואהא קשיא ליה לרשב״א דמ״מ הך מילתא דדייק לקמן דדברים של צנעא נוהג ברגל דלא שייך ביה בעילת מצוה ה״מ לדיוקא שפיר מרישא מדלא התיר אלא בעילת מצוה ותירץ ר״י דהמ״ל פורש משום דם בתולים כו׳ ויש לדקדק לקמן דקאמר דהוא ישן בין האנשים כו׳ היינו משום דאבילות קילא ליה לעבור הא אית ביה נמי משום דם בתולים דלא קילא ליה לעבור ותהא ישנה עמו כדאמר רב יוסף דמשום נדות לא קילא ליה לעבור ויש מתרצים בזה דאיירי במוכת עץ א״נ באלמנה שנשאת לבחור דעושה שבעת ימי המשתה וליכא דם בתולים והוא דחוק אבל מדברי הרא״ש למדתי בזה לתרץ דאיירי הך ברייתא לפי משנה ראשונה דאין לפרוש משום דם בתולים מיהו ק״ק מאי קא קשיא להו לתוס׳ לקמן דתקשי לרב ושמואל ברייתא דהכא דאימא דרב ושמואל אוקמוה לפי משנה אחרונה ומשום דם בתולים הוא פורש ולית להו הא דרב יוסף דקאמר בפירסה נדה ישינה עמו בבעל ולדברי הר״מ הלוי שכתב הרא״ש בשמו דאפילו לרב יוסף בדם בתולים דקילא ליה כמו אבילות הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים קשה מאי קאמר מסייע ליה לר״י דאימא משום דם בתולים הוא פורש ולמשנה אחרונה (א) ויש ליישב ודו״ק:
בד״ה אבל איפכא כו׳ ומיהו לבעול אסור עד לאחר שלשים כדמוכח כו׳ עכ״ל ולא נראה להם לחלק משום דהתם היא נמי אבילה היתה וק״ל:
בא״ד אבל אותו שאין לו בנים כלל אסור לישא עד לאחר שלשים כו׳ עכ״ל ודקאמר אין לו בנים מותר לישא לאלתר היינו לאחר שלשים ולא בעי שלש רגלים כ״כ מהרש״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב חסדא: הרי שהיה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג, ונתן מים על גבי בשר, ומת אביו של חתן או אמה של כלה — מכניסין את המת לחדר, ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים.
The following baraita was taught in accordance with the opinion of Rav Ḥisda: If one’s bread was baked, and his animal slaughtered, and his wine diluted, and he placed water on the meat, and the father of the groom or the mother of the bride died, one moves the corpse into a room, and the bride and groom are ushered to the wedding canopy, and they are married. The groom then engages in intercourse with the bride to fulfill the mitzva, and he then withdraws from his wife, and the corpse is buried. And the groom then observes the seven days of the wedding feast, and thereafter observes the seven days of mourning. And throughout those days of feast and mourning, the groom sleeps among the men, and his wife sleeps among the women, and they are not permitted to be alone together.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְכֵן מִי שֶׁפֵּירְסָה אִשְׁתּוֹ נִדָּה הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְהִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים גוְאֵין מוֹנְעִין תַּכְשִׁיטִין מִן הַכַּלָּה כָּל ל׳שְׁלֹשִׁים יוֹם בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִבְעוֹל לֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא במוצ״שבְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת.

And likewise, a groom whose wife began to menstruate at the time of the wedding, he sleeps among the men and she sleeps among the women, until she becomes ritually pure. However, the Sages do not withhold jewels from the bride while she is in mourning for the entire thirty-day period after the wedding. In any event, the groom may not engage in intercourse with his virgin bride, neither on Shabbat evening, as he will thereby inflict a wound, nor at the conclusion of Shabbat.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן מי שפירסה אשתו נדה – בכניסתה לחופה.
הוא ישן כו׳ – ואין נאמנין זה עם זה.
בין כך ובין כך – בין יש אונס בין אין אונס.
לא יבעול – בעילה ראשונה.
לא בערב שבת כו׳ – בליל שבת מפני שעושה חבורה.
ולא במוצ״ש – לקמן מפרש.
וכן מי שפרסה אשתו נדה. כלומר, וכן בכניסתה לחופה. הוא ישן וכו׳.
הוא ישן בין אנשים, מסייעא ליה לר׳ יוחנן. האי דקתני אסור בתשמיש המטה בשבעת ימי המשתה שהם לו כרגל. של צנעה. שאין ניכר לבריות שהוא אבל בכך.
לא שאנו. דאין נאמנין להתייחד. אלא שלא בעל. דתקיף עליה יצריה. אבל בעל. אפי׳ פעם אחת. אשתו ישנה עמו. כיון דלא תקיף ליה יצריה. ודוק׳ אפרסה אשתו נדה. דכיון דנדה חמירא, כיון דבעל פעם אחת מהימן עלה דלא אתי לזלזולי באסור כרת, אבל באבלות דקילא עליה, אפי׳ בעל אין נאמנין אלא בעדים.
אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום וכתבו גדולי הרבנים וכל שכן לאחר שלשים שכבר עבר האבילות ונראה מדבריהם ששבעת ימי חתנה עולים למנין שלשים של אבל ואף גדולי המפרשים נסכמים בה ומכל מקום גדולי המחברים כתבו ששלשים של אבלות חלין לאחר שיעברו שבעת ימי חתנה וכן הדברים נראין הואיל ואף אבילות שלשים אינו חל בתוך חתנתו שמותר לו לספר ולכבס ומעתה לאחר שלשים מונעין ממנה תכשיטין שבעת ימים הבאים לתשלום שלשים של אבילות:
יש אומרין שאין האשה אסורה בתכשיטין לאחר שבעה בשום צד מפני שמדמין אותה לתספורת שמותרת בו לאחר שבעה כמו שביארנו במקומו ומפרשים כאן שהכלה אם אירע לה אבל כל תוך שלשים של חתנה אין מונעין תכשיטיה אפילו תוך שבעה ובאמת לענין פסק כך הוא אלא שלדעתנו לאחר שלשים של חתנה צריכה להשלים ואין דמיון מתכשיטין לתספורת כלל שגדול פרע מגנה אותה ביותר:
גדולי האחרונים שבספרד כתבו שדברים שבצנעה שנאסרו לחתן ובמועד אין המדה שוה בהם שבמועד אוסרין לו כל מיני שמחה שאין הדבר ניכר במניעתו שמצד אבילות עושה כן שכמה בני אדם אין נוהגין בשמחות כל כך אבל חתן כל שהוא נמנע משמחה ידים מוכיחות שאבילות מעכבתו ומתוך כך אין מונעין ממנו אלא תשמיש:
מאחר שכל שלא חלה עליו חתנה עדין אין מתירין לו אלא בשני דברים והם שאי אפשר למכור בלא פסידא ושלא יהא עוד שם מי שיטרח אתה מפרשה דוקא באביו של חתן או באמה של כלה שדרכו של אבי חתן לטרוח בסעודה ושל אמה של כלה לטרוח בתכשיטין אבל אמו של חתן ואביה של כלה אפילו נפסד הכל הואיל ויש שם מי שיטרח אין מקילין לו בכך ואף באביו של חתן ואמה של כלה דוקא בשאי אפשר למכור בלא פסידא כגון שטבחו טבוח ושהוא בכפר שאין הלוקחין מצויין ואע״פ שלא נתן מים על גבי בשר או שהוא בעיר וכבר נתן מים על גבי בשר שאף בעיר אין הלוקחין מצויין בה בכדי שיעור שקודם פסידא הואיל ונתן מים על גבי בשר אבל בכרך אפילו נתן מים על גבי בשר אסור וסוף הדברים כל שאפשר למכור בלא פסידא יתירתא אסור ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ויראה שאף באלמון ואלמנה הדין כן עד שיעבור יומו שהרי אין לו אלא יום אחד לברכה ותכשיטין אלו פירושן בשמים ותמרוקין שפסידתן קרובה:
חתן זה שאירע לו אבל והכניסוהו לחפה קודם קבורה על הדרך שהזכרנו אע״פ שבעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים שמתוך שהקלו באבילותו לנהוג שבעת ימי המשתה אחר קבורה יש לחוש שמא יקל הוא יותר ואין בזה חלוק בין אבילות שלו לאבילות שלה אלא בכל אבילות כן ואע״פ שברגל הקלו בו בכך ואין אומרין כן הואיל ודבר השוה לכל הוא לא אתי לזלזולי וכן אבל דעלמא מתוך שלא הקלו בו אין חוששין לכך אבל חתן שלא אירעו אבל אלא שפירסה אשתו נדה אם לא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים שמא יהא יצרו תוקפו אבל אם בעל הרי הוא כאחר אצל אשתו נדה שאין מזקיקין בכך שהרי נדה מותרת ביחוד וכמו שאמרו בסנהדרין ל״ז ע״א אמר ליה ההוא מינאה לרב כהנא אמריתו נדה שרי ליחודי בהדי גברא אש בנעורת ואינה מהבהבת אמר ליה התורה העידה עלינו שאפילו סוגה בשושנים לא יפרצו בה פרצות:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן מי שפירסה אשתו נדה וכו׳. מדאמרינן כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים וכן מי שפירסה אשתו נדה אמר הרב ר׳ יהוסף הלוי ז״ל שהנדה אינה ראויה ליכנס לחופה ואין מברכים ברכת חתנים כלל עד שתטהר שאין חופה אלא יחוד חתן וכלה לשם נישואין ונדה הרי אסורה להתיחד ואחרים הוסיפו ואמרו שאין מכניסין אותה עד שיכתוב כתובה כו׳ ככתוב בהר״ן ז״ל על ההלכות. עוד יש כעין ראיה לדברי הרב יהוסף הלוי מההיא דתניא במס׳ סנהדרין [סט א׳] בת ג׳ ויום א׳ מתקדשת בביאה נשאת לכהן אוכלת בתרומה ופר״י אם נכנסה לחופה אוכלת אבל פחותה מכאן אפילו נכנסה לחופה אינה אוכלת ואף על גב דגדולה כיון שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה אוכלת אלמא לאו בביאה תליא אלא בחופה מיהו ראויה לביאה בעינן וכל שאין לה ביאה אין לה חופה, עד כאן. ויש לומר כן אף בנדה שכיון שאין לה ביאה אין לה חופה ולאו מילתא היא דשאני התם דלא חזיא כלל אלא בלכתחלה ודאי נדה לאו בת חופה היא וכן אמרו הגאונים מיהו בדיעבד כיון דקי״ל בפרק הבע״י [נז ב׳] דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכ״ג וחברותיה ואף על גב דלא חזיין לעולם לביאה וליחוד הא נמי לא גרעי מינייהו כנ״ל. הרמב״ן:
וכן כתב הרא״ה תלמידו ויש מביאין ראיה לדברי הרב רבינו יהוסף הלוי מהא דאמרינן לעיל פירסה נדה מהו אלמא דנדה לא חזיא לנישואין ואי מהא לא איריא דאפשר דחזיא לנישואין ולחופה ואיהו מעכב משום דלא חזיא ליה לביאה וקאמרה דכיון דאיהי לא חזיא לביאה אם מעלה לה מזונות אם לאו ולקמן בפרק אעפ״י אמרינן נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה כו׳. ע״כ ל״מ לן אלא לענין קנין אבל מפשט פשיטא ליה דחופה מעלייתא היא ואפשר דשאני התם דהא עולה לחופה מיהת מקמי דפירסה נדה ובההיא שעתא קני לה דאף על גב דבעינן חופה ראויה לביאה לא בעינן חופה כדי לביאה דכיון שנכנסה לחופה הרי היא כאשתו לכל דבר תדע מדקאמר נכנסה לחופה ופירסה נדה ולא קאמר נדה נכנסה לחופה ומכל מקום לאו ראיה היא דאיכא למימר דעדיפא מינה נקט ואפילו נכנסה לחופה ופירסה נדה מבעיא ליה אם זוכה בתוספת וה״ה לפירסה נדה מקודם ומיהו במס׳ סנהדרין אמרינן בת שלש שנים כו׳ ומ״מ מסתברא מילתיה דרבינו בתחילה אבל בדיעבד כו׳ ע״כ. וכבר כתבנו בזה לעיל גבי פירסה נדה מהו. ורש״י כתב וכן מי שפירסה אשתו נדה. בכניסתה לחופה. לא בעי לפרושי דאחר שנכנסה לחופה והרי היא אשתו גמורה הוא דפירסה נדה מדקתני אשתו משום דהא אוקימנא לה לקמן בגמ׳ בשלא בעל ועוד מדקתני וכן משמע דבההוא גוונא דלעיל מיירי. ולא בעי נמי לפרושי דקודם שנכנסה לחופה זה ימים פירסה נדה ושוב כנסה לחופה דהא אשתו קתני דמשמע דלאחר שנעשית אשתו פירסה נדה ועוד דלכתחילה מיהא נדה לאו בת חופה היא וכמו שכתבו הרמב״ן והרא״ה ז״ל וכדכתיבנא לכך פירש רש״י ז״ל דפירסה נדה בכניסתה לחופה. כנ״ל:
בין כך ובין כך וכו׳. אין לפרש דהכי קאמר בין מת אביו של חתן וכו׳ בין פירסה נדה דהיינו אמאי דקתני בברייתא והכי קאמר בין אבלות בין פרסה נדה כשיבעול אחר כך לא יבעול וכו׳ והא ודאי ליתא דאנן אביאה ראשונה קיימינן ובאבלות מיירי דכבר בעל. ואם תפרש דהכי קאמר בין אבלות דהיינו אותה ביאה דקאמרינן ובועל בעילת מצוה הא ודאי ליתא דמדקתני מכניסין את המת וכו׳ משמע דבחול מיירי בשעה שיכולים לקוברו ועוד דהיכי מצינן לפרושי גבי פירסה נדה דרוצה לומר כשיבעול אחר כך לא יבעול וכו׳ דהא במוצאי שבת מפרש בגמרא דהיינו שמא ישחוט בן עוף ולאחר החופה אין כאן סעודה אלא הנכון כדפרש״י ז״ל בין כך ובין כך. בין יש אונס בין אין אונס:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י ד״ה וכן מי וכו׳ בכניסתה לחופה לכאורה משמע מלשונו דס״ל דחופה הוא יחוד גמור הראוי לביאה. א״כ ליכא למימר שפירסה קודם. וגם אין לומר שפירסה נדה אחר כך דהא כתב רמ״א ז״ל בי״ד סימן קצ״ב בשם תרומת הדשן דאם נתייחדה עמו פעם אחת כשהיא טהורה ולא בעיל חזינן דלאו יצרו תקיף. והא דקאמר ובעל לאו דוקא אלא שראוי לבעול. וצ״ל שתיכף שנתייחדה עמו בחופה פירסה נדה ודוקא כשנתייחדה עמו כשהיא טהורה חזינן דלאו יצרו תקיף. אבל משום שכבש יצרו פעם א׳ כשהיא טמאה אין ראיה שיכבוש יצרו בכל עת. אך באמת לפי הראיה שמביא התרומת הדשן מראה שור ולא נגח משמע דאפילו נתייחדה עמו בשעת איסור. ועיין מה שכתבנו לקמן דף ז׳ דיש להביא ראיה מבועז ע״ש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן מי שפירסה אשתו (כלומר, הכלה) בשעת חופתה נדה — הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים, עד שתיטהר מנידתה. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כשהיא אבילה כל שלשים יום. בין כך ובין כך, כלומר, בכל מקרה לא יבעול החתן את הכלה בעילה ראשונה, לא בערב שבת בגלל החבורה כמו שהסברנו, ולא במוצאי שבת.
And likewise, a groom whose wife began to menstruate at the time of the wedding, he sleeps among the men and she sleeps among the women, until she becomes ritually pure. However, the Sages do not withhold jewels from the bride while she is in mourning for the entire thirty-day period after the wedding. In any event, the groom may not engage in intercourse with his virgin bride, neither on Shabbat evening, as he will thereby inflict a wound, nor at the conclusion of Shabbat.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר מָר הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְהִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דאע״פאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין אֲבֵילוּת בַּמּוֹעֵד אֲבָל דְּבָרִים שֶׁל צִינְעָא נוֹהֵג.

The Gemara proceeds to analyze the baraita. The Master said: He sleeps among the men and she sleeps among the women. This supports the opinion of Rabbi Yoḥanan, as Rabbi Yoḥanan said: Although they stated that there is no mourning observed on a Festival, yet one observes matters of privacy, i.e., mourning practices not apparent to onlookers. Therefore, the groom and the bride may not engage in relations during the seven days of rejoicing, as the legal status of those days is like that of a Festival for them.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסייע ליה – הא דקתני דאסור בתשמיש בשבעת ימי המשתה שהן לו כרגל.
של צינעא – שאינו ניכר לבריות שהוא אבל בכך.
מסייע ליה לר׳ יוחנן כו׳ – מועד וחתן משוה אותן בכ״מ כההיא דתניא בפ״ק דמועד קטן (דף ז: ושם) חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז׳ ימי המשתה לו ולאיצטליתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל.
אבל דברים שלא צינעא נוהג – פי׳ חובה לעשות כן ולא רשות מדמייתי סייעתא מן הברייתא וא״ת רב ושמואל דאמרי בפרק בתרא דמועד קטן (מועד קטן כד.) דתשמיש המטה בשבת של ז׳ ימי אבילות רשות תיקשי להו ברייתא דהכא ואין סברא לחלק בין מועד לשבת ומקילין בשבת טפי אלא נראה לר״י דרב ושמואל מפלגי בין חתן למועד ושבת אבל קשה דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים משמע אפי׳ בשבת ופסקו ה״ג כר׳ יוחנן ופירשו אע״ג דקיימא לן כדברי המיקל באבל ה״מ בתנאי אבל באמוראי לא ואור״י דודאי נראה דהלכה כר׳ יוחנן מדאמר הש״ס הכא מסייע ליה לר׳ יוחנן.
אמר מר הוא ישן בין האנשים וכו׳. מסייע ליה לר׳ יוחנן דאמר ר״י אע״פ שאמרו אין אבילות במועד אבל דברים שבצנעה נוהג. פי׳ ז׳ ימי חתונות כשבעת ימי הרגל הן לו. ומפני שתשמיש המטה הוי דבר של צנעה שאין בני העולם מרגישים אסור:
אמר מר הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. מסייע ליה לר׳ יוחנן, דאר״י אף על פי שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים של צנעה נוהג. דרש רב יוסף בריה דרב׳ משמיה לא שנו אלא שלא בעל, אבל בעל אשתו ישנה עמו, והא הכא דבבעל עסקינן וקתני הוא ישן בין אנשים ואשתו ישנה בין הנשים, כי קאמר רב יוסף אפירסה אשתו נדה קאמר, והא וכן קתני, הכי קאמר וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין אנשים והיא ישינה בין הנשים – כתב הרב אבן מגא״ש ז״ל מכאן שהנדה אין ראויה לחופה שאין חופה אלא יחוד וזו אינו מותרת להתיחד. והרב בעל עיטור ז״ל הוסיף עוד לומר שאפילו לא נכתבה כתובה אינו ראויה לחופה, דהא שוי׳ רבנן בעילתו בעילת זנות. וזו ודאי אינו, דהא אמרינן (לקמן ז, א) בהדיא אמימר שרי למיבעל בתחלה בשבת, אמרו ליה והא לא כתיבה כתובה, אמר להו אתפסוה (ו)⁠מטלטלי, וכבר היה נישאת. ואפשר דבכתובה בלחוד, דליכא איסורא כולי האי, אלא משום דלא סמיכה דעת׳, דהא איהי מתנאי ב״ד אית לה, ואף על גב דלא כתב לה כמאן דכתב לה דמי, הילכך ודאי מותרת להתיחד, ותו דכיון דלא סמכה דעתה, ודמיא לה כזנות, מסתמא לא מפקרא נפשה לגביה בלא כתובה.
ויש מביאין ראיה לדברי הרב ר׳ יוסף ז״ל מהא דאמרינן לעיל (ב, א) פירסה נדה מהו, אלמא דנדה לא חזיא לנישואין. ואי מהא לא איריא, דאפשר דחזיא לנישואין ולחופה, ואיהו מעכב משום דלא חזיא ליה לביאה, וקאמר כיון דהיא לא חזיא לביאה אם מעלה לה מזונות אם לאו. ולקמן בפרק אע״פ (נו, א) אמרינן נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו, חיבת חופה קונה, איכא דאמרי חופה דחזיי׳ לביאה כו׳, ע״כ לא מבעיא ליה אלא לענין קנין, אבל מיפשט פשיטא ליה דחופה מעלייתא היא. ואפשר דשאני התם דהא עולה לה לחופה מיהת מיקמה דפרסה נדה, ובהאי שעתא קני ליה, דאף על גב דבעינן חופה ראוי לביאה, לא בעינן חופה כדי ביאה דכיון דנכנסה לחופה הרי כאשתו כל דבר. תדע מדקאמר נכנסה לחופה ופירסה נדה, ולא קאמר נדה שנכנסה לחופה. ומכל מקום לאו ראיה היא, דאיכא למימר דעדיפא מינה נקטה, דאפילו נכנסה לחופה ופירסה נדה מבעיא ליה אם זוכה בתוספת, והוא הדין אם פירסה נדה ואחר כך נכנס לחופה. ומיהו במסכת סנהדרין (נה, ב וסט, א) אמרינן בת ג׳ שנים ויום א׳ מתקדשת בביאה, ואם נשאת לכהן אוכלת בתרומה, ופירש״י ז״ל דוקא בת ג׳ שנים ויום א׳, אבל פחות מכאן לא, שאין חופה קונה בה שאין ראוי לביאה, ואפשר דהתם בנשואין הבאין לאחר קידושי ביאה קאמר, והיינו דנקט בת שלש שנים דבציר מהכי לא חזיא, אי נמי אפשר דשאני התם דאינה ראויה כלל. ומכל מקום מסתברא מילתא דרבינו ז״ל לכתחלה, אבל בדיעבד כיון דקיימא לן (יבמות נז, ב) דיש חופה לפסולות, כגון אלמנה לכהן גדול, כל דכן לזו. ועוד דהא חזינא בהדיא דחופה קונה אף על גב דליכא יחוד, מדאמרינן לקמן (יב, א) באלמנה מן הנשואין דלית לה אלא מנה אף על פי דעדים מעידים לה שלא נסתרה ולא נבעלה, אלא חופה ודאי לא הוי אלא בית המיוחד לנישואין, כלומר שמכניס אותו הבעל לרשותו, ונפקא לן מדכתב (במדבר ל, יא) ואם בית אשה נדרה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

ה״ג מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר אע״ג שאין אבילות במועד דברים שבצנעה נוהג אף על פי שאמר אין אבילות בשבת כדגרסי מקצת רבנן ז״ל דאל״כ היכי מדמה לה להא דהכא אדרבה שאני בשבת שהיא עולה למנין אבל. רגל זה אינה עולה במנין למועד במי שאינו עולה ואינו נוהג דברים שבצנעא אלא ודאי כדאמרן וכן גרים ר״ח וכן הגרסא בכל הספרים שלנו והא דנקטי׳ בהאי סייעתא והוא ישן בין האנשים ולא נקיט רישא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש משום דאיכא לדחויי דמשום דם הוא פורש גזרו חכמים האחרונים בבועל את הבתולה כדאיתא פרק בתרא דנידה והא דאמר התם דברים שבצינעא נוהג למ״ד התם נוהג רשות כיון דגבי מועד דאורייתא הוי רשות היכא הוא דברגל דהכא דלרבנן ליהוי חובה הלכך שפיר איכא למימר דמסייע ליה לר׳ יוחנן וכיון דכן הלכתא כר״י דהוה מסייע וכן פר״ח ז״ל וכדי נתפרש מאי ניהו דברים שבצנעא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסייע ליה לרבי יוחנן. לכאורה משמע דהכי קאמר הא דקתני הוא ישן בין האנשים וכו׳ מסייע ליה לרבי יוחנן דאלמא דבעינן נמי ברגל הוא ישן כו׳ והא ודאי ליתא דאם כן לאו היינו דברים שבצנעה כיון דבעינן הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים לכך פירש רש״י ז״ל מסייע ליה. הא דקתני דאסור בתשמיש המטה כו׳ ע״כ. ולעולם ברגל לא בעינן הוא ישן כו׳ וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא. ויש לפרש דסייעתא היינו מדקתני וכל אותן הימים הוא ישן וכו׳ ומשמע אפילו בשבת ומייתינן משבת לרגל וליתא להא פירושא דלא משוינן רגל לשבת לאחמורי ברגל כי היכי דמחמרינן בשבת דשניא שבת דעולה למנין שבעה ולהכי נוהג בה תורת אבלות לענין דברים שבצנעה אבל רגל דאינו עולה למנין שבעה מנין לנו שיהא נוהג בה דברים שבצינעה לכך פירש רש״י ז״ל הא דקתני אסור בתשמיש המטה בשבעת ימי המשתה שהן לו כרגל. ע״כ:
וכן פירשו בתוס׳ וז״ל מועד וחתן משוה אותן בכל מקום כההיא דתניא בפ״ק דמועד קטן [ז ב׳] חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה וכו׳. וכן ברגל וכו׳. ומעתה יש לך לפרש דכי קתני דברים של צינעה נוהג פירושו דחובה ולא רשות מדמייתי סייעתא מן הברייתא ואין לך לומר דהכי מייתינן מדאסרינן לענין חתן דברים שבצינעה דהיינו משום דהויא ליה שמחה של יחיד הילכך ברגל דהויא לה שמחה של רבים אסקינן חדא דרגא דאינו אלא דנוהג ביה דברים של צנעה פי׳ רשות ולא חובה דהא ודאי ליכא למימר הכי דהא אמרינן דמועד וחתן משוה אותן בכל מקום וכן בדין דרגל זה של חתן אינו עולה למנין שבעה דומיא דרגל דעלמא והקשו בתוס׳ דתיקשי מברייתא דהכא לרב ושמואל דאמרי תרווייהו בפרק בתרא דמ״ק [כד א׳] דתשמיש המטה בשבת של שבעה ימי אבילות רשות דהא קמן דאפילו ברגל דחתן דאינו עולה למנין שבעה דומיא דמועד בעלמא אסור בתשמיש המטה כל שכן בשבת ואין סברא לחלק איפכא דמקילינן בשבת טפי מבמועד ואדרבה אם באנו לחלק בין שבת למועד יש להחמיר טפי בשבת מברגל כיון דשבת עולה למנין שבעה והרגל אינו עולה ותירצו בתוספות דס״ל לרב ושמואל שיש לחלק בין חתן לשבת ורגל דחתן כיון דהויא שמחה של יחיד מחמרינן ביה ואסרינן ליה בתשמיש המטה אבל שבת ומועד דהויא ליה שמחה ומנוחה דרבים אינו נוהג תשמיש המטה בהן אלא רשות וקשיא להו לתוספות ז״ל על זה דאכתי תקשי לרב ושמואל מהך ברייתא דקתני וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים וכו׳ דמשמע אפילו בשבת אלא דתשמיש המטה אסור בשבת ולא רשות ובהך דיוקא דדייקינן מצינן לפרושי דמשבת מייתינן סייעתא לרבי יוחנן ומאי נוהג דקאמר רשות והכי קאמר דכיון דבשבת אסור במועד אסקינן דרגא ולא הויא אלא רשות וליתא דהא בה״ג פסקו כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל דאלמא חובה קאמר ופליגא דרב ושמואל דאמרי דאינו אלא רשות. ואין לך לומר דדילמא לעולם דלרבי יוחנן במועד רשות ובשבת אסור ורב ושמואל סברי דבשבת נמי אסור דזו מנין לנו דדילמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומיהו אכתי קשיא דהא מברייתא שמעינן דבשבת אסור דהוא ישן בין האנשים וכו׳ משמע אפילו בשבת ולמה להו לה״ג למימר אע״ג דקי״ל כדברי המיקל ה״מ בתנאי וכו׳ בלאו הכי נמי הלכה כרבי יוחנן דברייתא קשיא להו לרב ושמואל ואומר ר״י דודאי נראה דהלכה כרבי יוחנן מדאמר תלמודא הכא מסייע ליה לרבי יוחנן וברייתא גופה אינה כל כך קושיא דאיכא למימר דכי קתני כל אותן הימים הוא ישן כו׳ ברוב הימים קא מיירי ואין השבת בכלל ומכל מקום כיון דתלמודא בעי לסיועי מברייתא דהכא אלמא דהכין הלכתא. כן נראה לי פירוש לפירוש התוספות ורש״י ז״ל:
וז״ל הריטב״א ז״ל הכי גרסינן מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר אף על פי שאין אבלות במועד דברים שבצינעה נוהג ולא גרסינן אף על פי שאמרינן אין אבלות בשבת כדגרסי מקצת רבנן ז״ל דאם כן היכי מדמה לה להא דהכא אדרבה שאני שבת שהוא עולה למנין שבעה אבל רגל זה שאינו עולה במנין למועד דמי שאינו עולה ואינו נוהג בדברים שבצינעה אלא ודאי כדאמרן וכן גריס ר״י ז״ל וכן הגירסא בכל הספרים שלנו והא דנקטינן בהך סייעתא סיפא והוא ישן בין האנשים ולא נקטיה דקתני בועל בעילת מצוה ופורש משום דההיא איכא לדחויי דמשום דם הוא פורש שגזרו החכמים האחרונים בבועל הבתולה כדאיתא בפרק בתרא דנדה [סה ב׳] והא דאמרינן התם דברים שבצנעה נוהג למאן דאמר התם נוהג חובה הכי נמי חובה דקתני הוא ישן בין האנשים וכו׳. ואפילו למאן דאמר התם נוהג רשות כיון דגבי מועד דאורייתא הוי רשות דינא הוא דברגל דיחיד דרבנן ליהוי חובה הילכך שפיר איכא למימר דמסייע ליה לרבי יוחנן וכיון דכן הלכתא כרבי יוחנן דהוא מסייע וכן פר״ח ובדוכתא מתפרש מאי ניהו דברים שבצינעה. ע״כ:
וז״ל שיטה אבל דברים של צינעה נוהג ואם תאמר והא נוהג פירושו רשות דקיימא לן נת״ר רשות בפרק אלו מגלחין יש לפרש כיון דבמועד שהיא שמחת רבים רשות בדיחיד חובה. ע״כ:
וכתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז״ל ודוקא תשמיש המטה דהוא דבר שבצינעה שאינו ניכר שהוא מחמת אבלות הוא דנוהג שהרי פעמים שיפרוש מאשתו מפני הנדות אבל שאר דברים שיכירו בני אדם שמונע בעבורה מן השמחה אין נוהג בימי חתונתו. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה אבל דברים וכו׳ וא״ת לרב ושמואל וכו׳ הקשה מהרש״א ז״ל לדברי הר״י הלוי שכתב הרא״ש דאפילו לרב יוסף בדם בתולים דקילא ליה אסור היחוד אין קושיא לרב ושמואל וליכא סייעתא לר׳ יוחנן. ונלענ״ד דנהי דכתבו התוספות לעיל דהמ״ל דפורש משום דם בתולים מ״מ הא לא מצינו תקנת ר׳ זירא דבנות ישראל החמירו על עצמן דאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים במתניתין וברייתא. א״כ כיון דמדינא באחד עשר יום שבין נדה לנדה אינה צריכה לשמור אלא יום אחד. א״כ הוא הדין בדם בתולים לפי משנה אחרונה היכא שהיא עומדת בי״א יום לא היתה צריכה להמתין אלא יום א׳ ומדקאמר סתמא כל אותן הימים. ע״כ משום האבילות ועוד נראה דהר״י הלוי ס״ל כסברא שכתבנו לעיל בתוספות ד״ה ובועל וכו׳ דכל אותן הימים משמע אפילו לא בעיל ואע״ג שכתבנו לעיל דיש לומר דביאה ראשונה אסורה משוה גזירת שלשים. א״כ בלא בעיל אסור משום גזירת שלשים דנוהג אף ברגל יש לומר דהר״י הלוי לית ליה הך סברא וס״ל דבאין לו בנים מותר לבא עליה אפילו ביאה ראשונה תוך שלשים וק״ל:
ומה שהקשה מהרש״א ז״ל דדילמא רב ושמואל לית להו דרב יוסף ומשום דם בתולים. וגם בל״ז דוחק לומר דהא דקאמר מסייע לר׳ יוחנן אינו אלא משום סברא דרב יוסף דביאה שניה הוי ליה כאשתו ישינה. אך לפמ״ש לעיל בתוספות ד״ה אבל איפכא דמשמע מדאסר בשמחות ביאה ראשונה כל שלשים יום והכא קאמר דלאחר אותן הימים מותר ע״כ דביאה שניה הוי ליה כאשתו ישינה. ועוד נראה דהוא מוכרח מברייתא עצמה לפמ״ש לעיל דהא דלא מייתא סייעתא לר׳ יוחנן מדקתני ובועל בעילת מצוה קודם קבורה משום דה״א דאחר כך אסור משום גזירת שלשים. א״כ ממילא מוכח מברייתא עצמה דמתיר הביאה לאחר אותן הימים דביאה שניה הוי ליה כאשתו ישינה. א״כ אי אפשר לומר דכל אותן הימים משום דם בתולים דהא כבר מוכח סברא דרב יוסף וממ״נ מוכח כר׳ יוחנן ונראה דאפילו לפמ״ש התוספות דהוי מצי למימר דבועל בעילת מצוה היינו לאחר קבורה אפ״ה מוכח דהא קשה לענין מאי נקט בעילת מצוה דוקא דמשמע דבלא מצוה איכא איסורא. וצ״ל משום גזירת שלשים דאסור בביאה ראשונה א״כ מוכח כדרב יוסף וליכא למימר משום דם בתולים כנ״ל ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומפרשים את פרטי הדברים: אמר מר [החכם] בברייתא: הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. ומעירים: מסייע ליה [לו] דבר זה לשיטת ר׳ יוחנן, שאמר ר׳ יוחנן: אף על פי שאמרו אין אבילות במועד, ואין נוהגים במועד מנהגי אבילות, אבל דברים של צינעא, כלומר, ענייני אבילות שנעשים בצינעה ואינו ניכר לבריות שהוא אבל — נוהג, ואסור בהם. ותשמיש המיטה הרי הוא מדברים שבצינעה, ולכן החתן והכלה אף שלגביהם ימי החתונה הם כימי המועד — אסורים בתשמיש, ואף בייחוד, שמא יבואו לידי תשמיש.
The Gemara proceeds to analyze the baraita. The Master said: He sleeps among the men and she sleeps among the women. This supports the opinion of Rabbi Yoḥanan, as Rabbi Yoḥanan said: Although they stated that there is no mourning observed on a Festival, yet one observes matters of privacy, i.e., mourning practices not apparent to onlookers. Therefore, the groom and the bride may not engage in relations during the seven days of rejoicing, as the legal status of those days is like that of a Festival for them.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) דָּרֵשׁ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא הל״שלֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא בָּעַל אֲבָל בָּעַל אִשְׁתּוֹ יְשֵׁנָה עִמּוֹ.

Rav Yosef, son of Rava, taught in the name of Rava: They taught the halakha that if the bride began menstruating, the bride and groom may not be alone together, only if he did not engage in intercourse with her. However, if he engaged in intercourse with her, and afterward she begins menstruating, his wife sleeps with him, and there is no concern that this will lead to their engaging in forbidden relations.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא שנו – דאין נאמנין להתייחד.
אלא שלא בעל – דתקיף ליה יצריה.
דרש ר״י ברי׳ דרבא משמיה דרבא לא שנו אלא שלא בעל שיצרו תוקפו אבל בעל אשתו ישנה עמו בבית. והא הכא בבעל עסקינן וקתני הוא ישן בין האנשים וכו׳. כי קאמר ר״י אפירסה נדה. והא וכן קתני ה״ק וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים פי׳ אבל [בעל] כל נדה דעלמא מתקיים בעלה בבית וכשמת אביו של חתן או אמה של כלה צריכי שימור:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא שנו אלא שלא בעל וכו׳. והא הכא דבבעל וכו׳ כי קאמר אפירסה וכו׳. לכאורה משמע דמעיקרא ס״ד דכי קאמר רבא לא שנו אאבילות קאי וה״ק הא דקתני ומת אביו של חתן וכו׳ לא שנו אלא שלא בעל וכו׳ ופריך תלמודא והא הכא דבבעל וכו׳ ומהדר כי קאמר אפירסה אשתו נדה פי׳ וה״ק רבא הא דתני וכן מי שפירסה אשתו נדה וכו׳ לא שנו וכו׳ וליתא להאי פירושא דאם כן מאי פריך והא הכא דבבעל עסקינן וקתני והוא ישן וכו׳ דמשמע דמדוכתא אחריתי פריך עליה מדקאמר וקתני הוא וכו׳ ה״ל לאקשויי בקוצר והא בבעל עסקינן פירוש והיכי קאמר לא שנו אלא שלא בעל כו׳ אלא הכי פירושא דמעיקרא לא קאמר רבא אלא לא שנו דאין נאמנין להתייחד וכדפירש רש״י ז״ל והאי לישנא מצי למיקם עלה דאבלות אי נמי עלה דפירסה נדה ופריך תלמודא והא הכא דבבעל עסקינן וכו׳ וכיון דכן לא שאני לן בין בעל בין לא בעל בכולה מתניתא ומשני כי קאמר רבא לא שנו פירוש לא שנו עצמו דקאמר אפירסה נדה קאמר דכיון דנדה חמירא בעל מהימן ואין פירוש כי קאמר דהיינו ההקדמה של לא שנו אמאי דקאי עלה וכדפרישנא לעיל אלא לא שנו עצמו קאמר דלעולם אינו משנה לשונו אלא דקאמר לא שנו דאין נאמנים להתיחד ומצי למיקם אאבילות א״נ אפירסה וכדכתיבנא. וזהו נמי שכתב רש״י ז״ל כי קאמר. רבא לא שנו ודוק וקל להבין. ועוד נפרש בזה הלשון ענין אחר לקמן בשמעתין בסייעתא דשמיא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דרש רב יוסף בריה [בנו] של רבא משמיה [משמו] של רבא: לא שנו שאין מניחים לחתן ולכלה להתייחד כשפירסה נדה, אלא כאשר לא בעל אותה כלל, אבל אם בעל ואחר כך פירסה נידה — אשתו ישנה עמו ואין לחשוש לבעילה.
Rav Yosef, son of Rava, taught in the name of Rava: They taught the halakha that if the bride began menstruating, the bride and groom may not be alone together, only if he did not engage in intercourse with her. However, if he engaged in intercourse with her, and afterward she begins menstruating, his wife sleeps with him, and there is no concern that this will lead to their engaging in forbidden relations.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְהָא הָכָא דִּבְבָעַל עָסְקִינַן וְקָתָנֵי הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְהִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים כִּי קָאָמַר ואַפֵּירְסָה אִשְׁתּוֹ נִדָּה.

The Gemara asks: But here, with regard to mourning, we are dealing with a case where he already engaged in intercourse that was permitted prior to the funeral, and yet the tanna teaches: He sleeps among the men and she sleeps among the women. The Gemara answers: When he states the ruling that if they already engaged in intercourse she sleeps with him, it was concerning only a case where his wife began menstruating, and it is not a case of mourning.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דבבעל עסקינן – דקתני בועל בעילת מצוה לפני קבורת המת.
כי קאמר – רבא לא שנו אפירסה אשתו נדה קאמר דכיון דנדה חמורה בעל מהימן עלה דלא אתי לזלזולי באיסור כרת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דבבעל עסקינן וכו׳. [וא״ת] בשלמא לשיטת רש״י ז״ל דכי קתני ובועל בעילת מצוה היינו כי היכי דליחול עליה חתונה קודם וכדכתיבנא לעיל הילכך פריך שפיר דע״כ מיירי בבעל וזהו שכתב רש״י ז״ל נמי הכא דבבעל עסקינן. דקתני בועל בעילת מצוה לפני קבורת המת. אבל לשיטת התוספות ז״ל דמאי דקתני ובועל בעילת מצוה היינו מילתא באפי נפשה ואי בעי בעיל ואי בעי לא בעיל דמצי בעיל קתני וכדכתיבנא אם כן מאי פריך דילמא הכי קאמר ובועל בעילת וכו׳ פירוש אי בעי ומאי דקתני הוא ישן וכו׳ היינו בדלא בעל ויש לפרש דלהכי קאמר וקתני הוא ישן וכו׳ פירוש דמסתמא אמאי דקתני ובועל בעילת מצוה קאי הוא ישן וכו׳ כנ״ל. והא פרישנא לה שפיר מאי דקאמר וקתני הוא ישן וכו׳ לשיטת רש״י ז״ל:
אפירסה אשתו נדה. אין לפרש דמשום הכי שניא פירסה אשתו נדה משום דשניהם קיימי באיסורא ולא יסכימו שניהם לאיסור אבל באבלות או היא אבלה או הוא אבל הילכך אין כאן אלא חד באיסור הילכך בקל יבא הדבר לידי איסור. דליתא להאי פירושא דאם כן מאי פריך תלמודא לקמן למימרא דאבלות קילא כו׳ וכדבעינן למכתב לקמן בסייעתא דשמיא. ועוד מדקאמר אפירסה אשתו נדה אלמא דאהימנותא דידיה סמכינן דאי לא מ״ש הכא אשתו דקאמר ועוד מאי שנא לא בעל מבעל אפילו לא בעל נמי אמאי הוא ישן וכו׳ והרי לא יסכימו שניהם לאיסור אלא ודאי כי תקיף ליה יצריה בקל היא תשמע לו והכל תלוי בדידיה וזהו שכתב רש״י ז״ל אפירסה אשתו נדה קאמר דכיון דנדה החמורה בעל מהימן עלה דלא אתי לזלזולי באיסור כרת ע״כ כנ״ל. כי קאמר רב יוסף אפירסה וכו׳. ואם תאמר היכי הוה סלקא דעתא דבבעל נמי אין אשתו ישנה עמו והא ודאי כל נדה דעלמא מתייחדת עם בעלה. יש לומר כלה שאני איידי דחביבה עליה טפי ואף על פי שבעל תאסר להתייחד עמה. שיטה ישנה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותוהים: והא הכא [והרי כאן] באבילות, דבבעל עסקינן [במקרה שבעל כבר אנו עוסקים], שהרי התירו לו לבעול בעילת מצוה, וקתני [ושנה בכל זאת]: הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים! ודוחים: כי קאמר [כאשר אמר] דין זה שכשכבר בעל אשתו ישנה עמו, הרי זה רק במקרה שפירסה אשתו נדה ולא באבילות.
The Gemara asks: But here, with regard to mourning, we are dealing with a case where he already engaged in intercourse that was permitted prior to the funeral, and yet the tanna teaches: He sleeps among the men and she sleeps among the women. The Gemara answers: When he states the ruling that if they already engaged in intercourse she sleeps with him, it was concerning only a case where his wife began menstruating, and it is not a case of mourning.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) הָא וְכֵן קָתָנֵי

The Gemara asks: But doesn’t it state: And likewise, indicating that the legal status of the mourner and the legal status of the groom whose wife is menstruating are the same?
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא וכן קתני – קס״ד אכולה מילתא דאבילות מדמינן ליה ובאבילות דבעל עסקינן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא וכן קתני. ואם תאמר אדרבה מדקתני וכן משמע דהמעשה אירע כמו מת אביו של חתן וכו׳ דהיתה פתו אפויה וכו׳ ומת כו׳ הכי נמי פירסה נדה בכניסתה לחופה ואין לפרש דהכי פריך והא וכן קתני פירוש מדקתני וכן משמע דפירסה נדה מחודשת יותר מהראשונה דאבלות ואי מיירי דוקא בלא בעל והראשונה דהיינו אבלות אפילו בבעל מאי חידושיה דהך שניה דקתני וכן ומשני ה״ק וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל כו׳ פי׳ הוה ליה כאילו תני בהדיא ולא בעל והיינו חידושיה דהוה אמינא דלא בעל נמי לא בעי שמירה משום דחמירא ליה וליתא להאי פירושא חדא דלא משני שפיר ועוד דלקמן פריך נמי והא וכן קתני ולא מצינן לפרושי בהאי פירושא לכך פירש רש״י ז״ל דקס״ד אכולה מילתא דאבלות מדמינן לה ובאבלות בבעל עסקינן ע״כ. ומאי דאקשינן דדילמא קתני וכן דהמעשה אירע כמו אידך דהיה טבחו טבוח וכו׳ וכדכתיבנא יש לומר דאי הוה תני וכן פירסה נדה אין הכי נמי דהוה אמינא דלענין המעשה מדמינן לה אבל השתא תני וכן מי שפירסה אשתו נדה משמע דהדמיון לגבי דינא וקס״ד דאכולה מילתא דאבלות מדמינן לה כו׳ וכמו שכתב רש״י ז״ל כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: הא [הרי] ״וכן״ קתני [שנה], משמע שהאבל ומי שפירסה אשתו נידה דינם שוה!
The Gemara asks: But doesn’t it state: And likewise, indicating that the legal status of the mourner and the legal status of the groom whose wife is menstruating are the same?
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות ד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות ד. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות ד. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות ד., רש"י כתובות ד., תוספות כתובות ד., ר"י מלוניל כתובות ד. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות ד., רמב"ן כתובות ד. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות ד. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות ד. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות ד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות ד., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות ד., שיטה מקובצת כתובות ד., מהרש"א חידושי הלכות כתובות ד., פני יהושע כתובות ד., הפלאה כתובות ד., גליון הש"ס לרע"א כתובות ד., בירור הלכה כתובות ד., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות ד., אסופת מאמרים כתובות ד.

Ketubot 4a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 4a, Rif by Bavli Ketubot 4a, Collected from HeArukh Ketubot 4a, Rashi Ketubot 4a, Tosafot Ketubot 4a, Ri MiLunel Ketubot 4a, Piskei Rid Ketubot 4a, Ramban Ketubot 4a, Rashba Ketubot 4a, Raah Ketubot 4a, Meiri Ketubot 4a, Ritva Ketubot 4a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 4a, Shitah Mekubetzet Ketubot 4a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 4a, Penei Yehoshua Ketubot 4a, Haflaah Ketubot 4a, Gilyon HaShas Ketubot 4a, Beirur Halakhah Ketubot 4a, Steinsaltz Commentary Ketubot 4a, Collected Articles Ketubot 4a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144