×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מִשּׁוּם דְּהָוֵי ׳לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה׳, וְכָל ׳לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה׳, אֵין לוֹקִין עָלָיו. ר״לרֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: אֵינוֹ לוֹקֶה, מִשּׁוּם דְּהָוֵי הַתְרָאַת סָפֵק, וְכָל הַתְרָאַת סָפֵק, לָא שְׁמַהּ הַתְרָאָה,
because it is a prohibition that does not involve an action. He violates the oath by failing to perform an action, rather than by performing an action, and the principle is: With regard to any prohibition that does not involve an action, one is not flogged for its violation. Reish Lakish says: He is not flogged, because the forewarning in this case is an uncertain forewarning. One cannot properly forewarn him before he takes the oath, because as long as time remains in the day he can still eat the loaf at a later time and fulfill the oath; and any uncertain forewarning is not characterized as forewarning.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
משום דה״ל לאו שאין בו מעשה – אבל משום התראת ספק לא הוה מפטר דהתראת ספק שמה התראה.
משום דהויא לה התראת ספק – אבל משום לאו שאין בו מעשה לא הוה מפטר דקסבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.
מאחר שביארנו שהתראת ספק שבשעת עשיית העבירה שמה התראה ומחייבת מלקות מעכשו לכשיתברר המעשה מי שנסתפק לו בשנים איזה מהם אביו כגון שנתגרשה ונשאת תוך שלשה וילדה לשבעה ואין ידוע אם הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון ולכשגדל קלל או הכה את זה והתרו בו בספק שמא אביו הוא וחזר וקלל או הכה את זה והתרו בו הואיל ועל כל פנים אביו קלל אביו הכה חייב אע״פ שכל פעם ופעם התראתו בספק היתה ואין צריך לומר אם הכם או קללם בבת אחת:
רש״י בד״ה חוץ הא דלעיל נמי נשבע הוא כצ״ל:
בגמרא תנן התם הנוטל אם על הבנים ר׳ יהודה אומר לוקה ואינו משלח ופירש״י דקסבר שלח מעיקרא משמע. וכוונתו מבואר דמש״ה לא הוי לאו שניתק לעשה ולא הוי נמי בכלל זה הכלל דמתניתין והכי מסקינן להדיא בשילהי חולין דטעמא דר׳ יהודה משום דשלח מעיקרא משמע ולאו משום דקסבר דבעלמא נמי לאו הניתק לעשה לוקין עליו דפשיט לה רבינא לרב אשי מהך ברייתא דנותר דקאמר לה ר׳ יהודה בהדיא לא בא הכתוב אלא ליתן עשה אחר לא״ת לומר שאין לוקין אלא שראיתי בפי׳ הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשניות כאן על משנה זו דטעמא דר׳ יהודה דקאמר לוקין לפי שסובר לאו הניתק לעשה לוקין עליו ועמדתי משתומם היאך כתב נגד סוגיא ערוכה דשילהי חולין דאמרינן להדיא ש״מ דבעלמא סבר לאו הניתק לעשה אין לוקין והכא ה״ט דשלח מעיקרא משמע ונהי דבתר הכי אמר רב אידי לר׳ אשי התם מתניתין נמי דיקא ודחי לה אפ״ה פשיטותא דרבינא מברייתא דנותר פשיטות גמור הוא כיון דר׳ יהודה אמר בפירוש דאין לוקין מטעמא דהוי לאו הניתק לעשה אמנם אחר העיון יגעתי ומצאתי ליישב דברי הרמב״ם ז״ל גם בזה וטעמו ונימוקו עמו ואדרבה קשי׳ לן אהך פשיטותא דרבינא מברייתא דנותר למשמע מינה בכל לאו הניתק לעשה ואכתי לא דמי כלל דהא לפי סוגיא דשמעתין לעיל ודבסמוך משמע להדיא דעיקר טעמא דאין לוקין בלאו הניתק לעשה היינו משום דהעשה היא תיקונו של לאו דבכך הוא נתקן ומש״ה בשאינו מקיים העשה למר בלא קיימו ולמר בביטלו אה״נ דלוקין וא״כ לפ״ז פשיטא דלא שייך הך מלתא בנותר כלל שהעשה אינו לתקן הלאו כלל אלא אדרבה מגרע יותר כח הלאו שעי״כ יפסול הקרבן והצריכו הכתוב שריפה ומכ״ש למה שכתבתי בסמוך בשיטת וגירסת הרמב״ם ז״ל דעיקר טעמא דלאו הניתק לעשה תליא בפלוגתא דהתראת ספק שבהתראת ודאי כ״ע מודו דלוקין וא״כ בנותר ודאי עיקר התראה אינה אלא בסוף הלילה ובהאי שעתא חלה ההתראה שמתרין בו שאם לא יאכל לאלתר אע״כ דטעמא דר׳ יהודה בנותר מילתא אחריתא היא דאפי׳ בהתראת ודאי אינו לוקה כיון דכוליה קרא דוהנותר מייתר׳ דכמה קראי אשכחן בנותר אי מקראי אי מהלכתא (ובזה נתיישב קושית התו׳ דתמורה) ותדע שכן הוא דהא בריש תמורה מקשה הש״ס ור׳ יעקב קרא דוהנותר מאי עביד ליה ומשני דאיצטריך לדרשא אחריתא א״כ משמע להדיא דלמאן דדריש והנותר לדרשא אחריתא לא מיקרי לאו הניתק לעשה וכדמשמע נמי בפסחים בפ׳ אלו דברים גבי מצורע דנכנס לפנים ממחיצתו דמסקינן התם תנאי היא דלר׳ יהודה דלא מייתר קרא דבדד ישב סבר דלוקה ולר״ש דמייתר קרא סבר דאינו לוקה ע״ש וכ״ש הכא דקאמר ר׳ יהודה להדיא לא בא הכתוב משמע היינו דמייתר קרא א״כ לפ״ז הדרא קושיא לדוכתא מאי פשיט רבינא מנותר לשילוח הקן וכיוצא בו היכא דלא מייתרי קראי דלעולם איכא למימר דר׳ יהודה דקאמר לוקה ואינו משלח היינו משום דלעולם לוקין היכא דלא מייתרי קרא אע״כ דרבינא לא אסיק אדעתיה הך סוגיא דתמורה ולפ״ז א״ש נמי הא דמספקא להו לר׳ אבא בר ממל ולרב אשי אטו מי לא הוי ידעי הך ברייתא דוהנותר דמייתי הש״ס בכמה דוכתי ולמאי דפרישית א״ש דאדרבה איכא למימר דרב אשי לא קיבל הך פשיטותי׳ דרבינא משום דסבר כי הך סוגיא דתמורה דשאני נותר דמייתרא קרא והשתא א״ש נמי הא דקאמר רב אידי לרב אשי מתני׳ נמי דיקא ודחי לה וע״כ היינו משום דמהך דנותר לא מוכח מידי א״כ לפ״ז יפה כתב הרמב״ם ז״ל דבלאו הניתק לעשה כי האי דשלוח הקן סבר ר״י דלוקין ורבנן סברי דאפילו בכה״ג לא לקי בשלוח הקן כיון שהעשה מתקן הלאו משא״כ בנותר ובמצורע שנכנס שאין העשה מתקן הלאו ולא שייך בהו האי כללא כל שיש בה קום עשה מש״ה בעינן קרא יתירא והיינו דמסיק הש״ס התם דפלוגתא דתנאי היא ולר׳ יהודה חייב כיון דליכא קרא יתירא ומזה הטעם עצמו פסק הרמב״ם גבי מצורע דחייב מלקות ועיין בתוס׳ ישנים ביומא דף נ״ז בלאו דנבילה שכתבו ג״כ סברא כזו ע״ש ות״ל יתברך שזכיתי ליישב דברי הרמב״ם ז״ל בדברים נכונים וברורים ודעת קדושים מצאתי במאי דאנהרינהו לעייני מן השמים והתמי׳ על כל מפרשי המשניות שלא שתו לבם לכל זה ואולי מקום הניחו לי ודוק היטב:
משום דהוי [שהריהו] לאו שאין בו מעשה, שהרי כשעובר על השבועה ואינו אוכל אינו עושה כל מעשה, וכלל הוא: כל לאו שאין בו מעשה — אין לוקין עליו. ריש לקיש אומר: אינו לוקה, משום דהוי [שהריהו] התראת ספק, שהרי אין יכולים להתרות בו כשהוא עומד להישבע שהוא עומד באותה שעה לעבור על שבועתו, שהרי כל עוד שיש זמן ביום — יכול הוא לאכול את הככר ולקיים את שבועתו, וכל התראת ספקלא שמה התראה.
because it is a prohibition that does not involve an action. He violates the oath by failing to perform an action, rather than by performing an action, and the principle is: With regard to any prohibition that does not involve an action, one is not flogged for its violation. Reish Lakish says: He is not flogged, because the forewarning in this case is an uncertain forewarning. One cannot properly forewarn him before he takes the oath, because as long as time remains in the day he can still eat the loaf at a later time and fulfill the oath; and any uncertain forewarning is not characterized as forewarning.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְתַרְוַיְיהוּ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: {שמות י״ב:י׳} ״וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״ וְגוֹ׳. אבָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן ׳עֲשֵׂה׳ אַחַר ׳לֹא תַעֲשֶׂה׳, לוֹמַר שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. ר׳רַבִּי יוֹחָנָן דָּיֵיק הָכֵי: טַעֲמָא דְּבָא הַכָּתוּב, הָא לֹא בָא הַכָּתוּב, לוֹקֶה, אַלְמָא הַתְרָאַת סָפֵק, שְׁמַהּ הַתְרָאָה;

The Gemara adds: And both Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: It is stated with regard to the Paschal offering: “And you shall let nothing of it remain until the morning, and that which remains of it until the morning you shall burn in fire” (Exodus 12:10). The verse comes to position the positive mitzva of burning the leftover flesh after the prohibition against leaving over the flesh, to say that one is not flogged for its violation; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yoḥanan inferred this from the statement of Rabbi Yehuda: The reason he is not flogged is that the verse comes and positions the mitzva after the prohibition; but if the verse had not come and positioned the mitzva after the prohibition, he would have been flogged. Apparently, uncertain forewarning is characterized as forewarning, as he can be forewarned not to leave over the flesh of the offering, even though he would not be flogged were he to burn it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותרויהו אליבא דר׳ יהודה, דתניא: ולא תותירו ממנו עד בקר, בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דברי ר׳ יהודה. ר׳ יוחנן דייק הכי: טעמא דבא הכתוב, הא לא בא הכתוב לוקה אלמא התראת ספק שמה התראה.
ותרוייהו אליבא דרבי יהודה – דאמר גבי נותר איצטריך לנתוקי לאו לעשה אע״ג דהתראת ספק היא ולאו שאין בו מעשה הוא ר׳ יוחנן דייק מינה אלמא התראת ספק שמה התראה ור״ל דייק מינה אלמא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולקמיה פריך דתרוייהו איכא למידק מינה.
ואומרים, ותרוייהו אליבא [ושניהם הולכים לפי שיטת] ר׳ יהודה. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר בקרבן הפסח ״ולא תותירו ממנו עד בקר, והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו״ (שמות יב, י), בא הכתוב ליתן מצות עשה של שריפה אחר מצות לא תעשה של הותרה, לומר שאין לוקין עליו, על לאו זה של נותר, אלו דברי ר׳ יהודה. ר׳ יוחנן דייק הכי [כך] מדברי ר׳ יהודה: טעמא [הטעם] שאינו לוקה הוא רק מכיון שבא הכתוב ונתן עשה על כך, הא [הרי] אם לא היה בא הכתוב, היה לוקה על כך, אלמא [מכאן] שהתראת ספק שמה (נחשבת) התראה, שהרי היו מתרים בו שלא יותיר, למרות שאולי לא יתחייב על כך אם ישרוף את הנותר.
The Gemara adds: And both Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: It is stated with regard to the Paschal offering: “And you shall let nothing of it remain until the morning, and that which remains of it until the morning you shall burn in fire” (Exodus 12:10). The verse comes to position the positive mitzva of burning the leftover flesh after the prohibition against leaving over the flesh, to say that one is not flogged for its violation; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yoḥanan inferred this from the statement of Rabbi Yehuda: The reason he is not flogged is that the verse comes and positions the mitzva after the prohibition; but if the verse had not come and positioned the mitzva after the prohibition, he would have been flogged. Apparently, uncertain forewarning is characterized as forewarning, as he can be forewarned not to leave over the flesh of the offering, even though he would not be flogged were he to burn it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ור״לוְרֵישׁ לָקִישׁ דָּיֵיק הָכֵי: טַעֲמָא דְּבָא הַכָּתוּב, הָא לֹא בָא הַכָּתוּב, לוֹקֶה, אַלְמָא ׳לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה׳, לוֹקִין עָלָיו,

And Reish Lakish inferred this: The reason he is not flogged is that the verse comes and positions the mitzva after the prohibition; but if the verse had not come and positioned the mitzva after the prohibition, he would have been flogged. Apparently, one is flogged even for violating a prohibition that does not involve an action, as he violates the prohibition without performing an action.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וריש לקיש דייק לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.
וריש לקיש דייק הכי [כך]: טעמא [הטעם] שאינו לוקה הוא רק מכיון שבא הכתוב, הא [הרי] אם לא בא הכתוב — היה לוקה, אלמא [מכאן] שגם על לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, שהרי די בכך שלא יאכל את הבשר כדי לעבור על הלאו.
And Reish Lakish inferred this: The reason he is not flogged is that the verse comes and positions the mitzva after the prohibition; but if the verse had not come and positioned the mitzva after the prohibition, he would have been flogged. Apparently, one is flogged even for violating a prohibition that does not involve an action, as he violates the prohibition without performing an action.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ נַמֵי, הָא וַדַּאי הַתְרָאַת סָפֵק הוּא!

The Gemara asks: And according to Rabbi Shimon ben Lakish too, this is certainly a case of uncertain forewarning; why, then, does he not conclude based on Rabbi Yehuda’s statement that uncertain forewarning is characterized as forewarning?
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן לריש לקיש והא התראת ספק היא – שמתרין בו לא תותירו ויתכן שלא יותירו, ואם יותיר ישרפנוא, ולמה אמר טעמא דבא הכתוב הא לא בא הכתוב חייב.
א. ׳ואם יותיר ישרפנו׳ תמוה, שהרי הנידון הוא למה צריך לטעמא דניתק לעשה.
הא ודאי התראת ספק היא – הך דנותר ואיכא למידק נמי מינה התראת ספק שמה התראה.
ושואלים: ור׳ שמעון בן לקיש נמי [גם כן], הא [הרי] ודאי התראת ספק הוא כשמתרים בו על איסור ההותרה, ומדוע אינו מסביר כך את דברי ר׳ יהודה, שהתראת ספק שמה התראה?
The Gemara asks: And according to Rabbi Shimon ben Lakish too, this is certainly a case of uncertain forewarning; why, then, does he not conclude based on Rabbi Yehuda’s statement that uncertain forewarning is characterized as forewarning?
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) סָבַר לַהּ כְּאִידַּךְ תְּנָא דר׳דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: הִכָּה זֶה וְחָזַר וְהִכָּה זֶה, קִילֵּל זֶה וְחָזַר וְקִילֵּל זֶה, הִכָּה שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת, אוֹ קִילֵּל שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת, חַיָּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּבַת אַחַת, חַיָּיב, בְּזֶה אַחַר זֶה, פָּטוּר.

The Gemara answers: He holds in accordance with the opinion of the other tanna in the name of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: If a woman was divorced and remarried soon after, and a son was born seven months after her remarriage and nine months after her divorce, it is unclear whether he is the son of the first husband or of the second husband. In that case, if this son struck this husband of his mother, and then struck that husband, or if he cursed this husband and then cursed that one, and likewise if he struck both of them simultaneously or cursed both of them simultaneously, he is liable for striking or cursing his father. Rabbi Yehuda says: If he cursed or struck both of them simultaneously he is liable, but if he cursed or struck them one after the other, even if he was forewarned prior to cursing or striking each one, he is exempt. Apparently, Rabbi Yehuda is of the opinion that one is not flogged after uncertain forewarning; since in this case it is impossible to determine which of them is the father, inevitably the forewarning is uncertain.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופריק: ריש לקיש דאמר באידך דלא כר׳ יהודהא – דתנינן בעיניין מי שגירש אשתו ולא שהתה ג׳ חדשים וניסת וילדה ואין ידוע אם בן ט׳ לראשון אם בן ז׳ לאחרון. ועמד זה הילוד והכה זה וחזר והכה זה קילל זה וחזר וקילל זה כול׳, ר׳ יהודה אומר בבת אחת חייב שאחד מהן אביו, בזה אחר זה פטור – שמפני כשמתרין בו כך אמרו לו אל תכה זה שאם תחזור ותכה האחר תתחייב,⁠ב נמצאת התראה זו בספק שיתכן שלא יכה ושלא יקלל האחר ולא יתחייב, וכל כי האי גוונא בהתראת ספק פטור.
א. צ״ל ופריק ריש לקיש דאמר כאידך תנא דר׳ יהודה. יתכן שיש כאן השמטה וצ״ל באידך דלא כר׳ יהודה אלא כאידך תנא דר׳ יהודה.
ב. מבואר שהתראת ספק חסרונה בכך שעדיין הוא בספק אם יקבל מלקות או לא, ולא מפני שהאיסור הוא בספק. אבל לדעת רש״י העיקר תלוי אם הוי התראת ודאי על עבירת הלאו, ולמאן דאמר קיימו ולא קיימו הוי התראת ודאי והיינו טעמא שהעבירה כבר נגמרה בעשיית הלאו, אף שהעונש בספק ותלוי ועומד אם יקיים עשה שבה.
רש״י דימה ביטלו ולא ביטלו לענין התראת ספק למי שנשבע שלא אוכל ככר זה היום אם אוכל זה למחר דהוי התראת ספק. ופירוש דבריו דגם בלא אוכל זה אם אוכל זה הקיום של השבועה הוא לא לאכול את התנאי, והוא אוסר עליו את הככר הראשון אם לא יקיים דבריו. והריטב״א תמה עליו דשאני שבועה שאין הקיום חלק מהעבירה של הלאו, אבל בלאו הניתק לעשה ביטול העשה היא העבירה על הלאו. והנה תוספות בשבועות דף ד,א כתבו שהנשבע לאכול ככר זה היום וזרקו לים והתרו בו בשעת זריקה דפטור משום דהוי לאו שאין בו מעשה אבל משום התראת ספק לא מיפטר דהוי התראת ודאי. ושוב כתבו דלפירוש רש״י דלמאן דאמר ביטלו ולא ביטלו הוי התראת ספק גם כשביטלו בידים הכי נמי מקרי התראת ספק בזרקו לים. ורעק״א בגליון הש״ס תמה על דבריהם, שהרי ביטלו בידים הוי התראת ספק כי אין זה שעת עבירת הלאו כלל, אבל בזרקו בידים לים באמצע היום שזה זמן עבירת הלאו הוי התראת ודאי. והרמב״ן בחידושים כאן כתב שבירושלמי בשבועות פרק ג מפורש (כדברי התוספות לענין התראת ספק) שאם נשבע שיאכל ככר זה היום וזרקו לים הוי התראת ספק (אולם מקרי לאו שיש בו מעשה, ושלא כמו שכתבו תוספות), והביאו לסיוע לדברי רש״י שהתרו בו בשעת ביטול העשה הוי התראת ספק. ונראה בכוונת תוספות והרמב״ן דודאי הנשבע לאכול ככר זה היום כל היום הוא שעת קיום השבועה, וממילא אם זרקו לים בידים הוי התראת ודאי על שעת הקיום אף שאין כאן התראה בשעת העבירה על הלאו. וזהו מה שדימו תוספות והרמב״ן לשעת ביטול העשה דאף שאינו שעת העבירה על הלאו בכל זאת הוי שעת קיום של המצוה. אלא שהמשך דברי הרמב״ן הם שבסוגיין להלן מפורש דשעת ביטול העשה הוי שעת חיוב לענין קם ליה בדרבה מיניה וממילא הוי גם שעת התראה. ואפשר שאין כוונת הרמב״ן להוכיח שהבבלי חולק על הירושלמי אלא לחלק ביניהם ולומר דשאני שעת ביטול העשה שהוא שעת חיוב של העבירה גם כן ולא רק קיום של המצוה, וראיה לזה דמיפטר בשעת הביטול משום קם ליה בדרבה מיניה.
כי אידך תנא – דאמר לא שמה התראה.
הכה זה כו׳ – מי שגירש את אשתו ונישאת וילדה ספק בן ט׳ לראשון ספק בן ז׳ לאחרון הכה זה וחזר והכה זה בשתי התראות דהויא לה כל חדא התראת ספק.
בבת אחת – בהתראה אחת בתוך כדי דיבור דהויא לה התראת ודאי דממה נפשך חד מינייהו אבוהו.
ומשיבים: סבר לה כאידך תנא [סבור הוא כשיטת התנא האחר] בשם ר׳ יהודה. דתניא [ששנויה ברייתא]: מי שנתגרשה אמו ונישאה לאחר מכן, בלא להמתין זמן מספיק, וילדה אותו לאחר שבעה חודשים לנישואיה עם בעלה השני, שהם תשעה חודשים לגירושיה מבעלה הראשון, ולא ברור עתה אם הבן הנולד הוא בנו של הבעל הראשון או של השני, ונמצאים איפוא שני אנשים שהם ספק אביו, אם הכה הבן את זה את אחד הבעלים של אמו, וחזר והכה את זה הבעל האחר, או שקילל זה וחזר וקילל זה, וכן אם הכה שניהם בבת אחת או קילל שניהם בבת אחת — הרי הוא חייב משום מכה ומקלל אביו. ר׳ יהודה אומר: אם קילל את שניהם בבת אחתחייב, אבל אם עשה זאת בזה אחר זה, והתרו בו לפני שהכה או קילל כל אחד מהם — פטור. ומכאן ראיה שסבור ר׳ יהודה שאין לוקים על התראת ספק, שהרי כאשר מכה כל אחד לעצמו — אי אפשר להתרות בו בודאות שהוא מכה את אביו.
The Gemara answers: He holds in accordance with the opinion of the other tanna in the name of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: If a woman was divorced and remarried soon after, and a son was born seven months after her remarriage and nine months after her divorce, it is unclear whether he is the son of the first husband or of the second husband. In that case, if this son struck this husband of his mother, and then struck that husband, or if he cursed this husband and then cursed that one, and likewise if he struck both of them simultaneously or cursed both of them simultaneously, he is liable for striking or cursing his father. Rabbi Yehuda says: If he cursed or struck both of them simultaneously he is liable, but if he cursed or struck them one after the other, even if he was forewarned prior to cursing or striking each one, he is exempt. Apparently, Rabbi Yehuda is of the opinion that one is not flogged after uncertain forewarning; since in this case it is impossible to determine which of them is the father, inevitably the forewarning is uncertain.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְרַבִּי יוֹחָנָן נַמֵי, הָא וַדַּאי ׳לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה׳ הוּא!

The Gemara asks: And according to Rabbi Yoḥanan too, this is certainly a case of a prohibition that does not involve an action. Why, then, does he not conclude based on Rabbi Yehuda’s statement that one is flogged for violating a prohibition of that kind?
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן: ולר׳ יוחנן לאו דנותר לאו שאין בו מעשה הוא – אמאי תני ר׳ יהודה טעמא דבא הכתוב הא לא בא הכתוב חייב. ופריק: ר׳ יוחנן דאמר כי האי דאמר ר׳ יהודה משום ר׳ יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה יש בו מעשה לוקין עליו אין בו מעשה אין לוקין, חוץ מן הנשבע ומימיר והמקלל את חבירו בשם.
ועתה שואלים מצד שני: ור׳ יוחנן נמי [גם כן], הא [הרי] ודאי איסור ההותרה לאו שאין בו מעשה הוא, ומדוע איננו תולה את טעם דברי ר׳ יהודה בזה, לומר שלאו שאין בו מעשה — לוקים עליו?
The Gemara asks: And according to Rabbi Yoḥanan too, this is certainly a case of a prohibition that does not involve an action. Why, then, does he not conclude based on Rabbi Yehuda’s statement that one is flogged for violating a prohibition of that kind?
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) סָבַר לַהּ כִּי הָא דַּאֲמַר רַב אִידִי בַּר אַבִּין, אֲמַר רַב עַמְרָם, א״ראֲמַר רַבִּי יִצְחָק, א״ראֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי: בכָּל ׳לֹא תַעֲשֶׂה׳ שֶׁבַּתּוֹרָה, ׳לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה׳, לוֹקִין עָלָיו, ׳לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה׳, אֵין לוֹקִין עָלָיו, גחוּץ מִן הַנִּשְׁבָּע וּמֵימַר, וְהַמְּקַלֵּל אֶת חֲבֵירוֹ בַּשֵּׁם.

The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan holds in accordance with that which was cited in his name, as Rav Idi bar Avin says that Rav Amram says that Rabbi Yitzḥak says that Rabbi Yoḥanan says that Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Yosei HaGelili: With regard to any prohibition in the Torah, if it is a prohibition that involves an action, one is flogged for its violation; if it is a prohibition that does not involve an action, one is not flogged for its violation, except for one who takes a false oath, one who substitutes a non-sacred animal for a sacrificial animal, saying: This animal is substituted for that one, and one who curses another invoking the name of God. In those three instances, the perpetrator is flogged even though he performed no action.
עין משפט נר מצוהרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם – של הקב״ה וטעמא מפרש בתמורה בפ״ק ואי קשיא הא דלעיל נמי נשבע הוא ואמאי פטר ליה ר׳ יוחנן משום לאו שאין בו מעשה בהדיא מוקמינא לה להא דקתני נשבע בדבר שאין בו מעשה לוקה בשבועה דלשעבר כגון אכלתי ולא אכל או לא אכלתי ואכל אבל באוכל ולא אכל לא לקי וטעמו מפרש בשבועות ובתמורה מקראי.
הג״ה מבן המחבר וזאת ליהודא מדבר
אבא מזכה ברא וברא מזכה אבא ואבאר דבריו בעז״ה בזה בתכלית הביאור דלכאורה אכתי תיקשי בזה אדברי הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשנה מהא דאמרי׳ בחולין בפרק שילוח הקן אמתניתין דהנוטל אם על הבנים ר״י אומר כו׳ ואמרינן שם בגמרא דאמר ר״ז דברייתא דהגנב וגזלן משבשתא ואמינא ליישב דלמסקנא ע״כ לאו משבשתא כיון דבברייתא מפ׳ דברי ר״י משמע דרבנן ס״ל דלוקה דהא במתניתין אמרי רבנן זה הכלל כל מצות ל״ת שיש בה קום עשה אין לוקין ונ״ל דטעמא דר״ז ס״ל אליבא דר״י דתני אינו לוקה משום דקי״ל לאו הניתן לתשלומין אין לוקין וכדאמרינן להדיא בסוגית הש״ס דפ״ג דמכות וכ״כ הרמב״ם ז״ל שם בפי׳ המשנה בדרך כלל וכ״כ בחיבורו בפי״ח מהל׳ סנהדרין וס״ל לר״ז טעמא דאין לוקין בלאו הניתן לתשלומין משום דס״ל כעולא דכל היכא דאיכא ממונא ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי כדאיתא בסוגיא דפ״ג דכתובות ורבנן דר״י הוא ר״מ ס״ל לוקה ומשלם ומה״ט ס״ל דע״כ דברייתא א״ש אליבא דר״י דפליג אדר״מ בהא דס״ל לוקה ומשלם וע״כ דאינו לוקה כיון דניתן לתשלומין ולפ״ז למ״ש הרמב״ם ז״ל שפסק להדיא כר׳ יוחנן דס״ל כל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם ע״כ דלאו טעמא דר״י דאינו לוקה משום דניתן לתשלומין דאדרבה הו״ל למימר דלקי אע״כ דלמסקנא ליכא למימר דה״ט דלאו הניתן לתשלומין אינו לוקה משום דה״ל שתי רשעיות דאדרבא איכא מלקות אע״כ דה״ט דאינו לוקה משום דאכתי לא ביטל את העשה דיכול לקיים השבה בתשלומין אף בששרפו את הגזילה או המשכון וכמ״ש התוס׳ בפ״ג דמכות דט״ז ע״א ד״ה התם איתא בתשלומין וכו׳ וז״ל כששרפו וחייב ממון הלכך לא משכחת ליה בטלו דכל אימת דיש לו ממון לא ילקה עכ״ל וממילא דלשיטת הרמב״ם א״א לומר דמשבשתא ובאמת תמיה גדולה ונפלאה על הכ״מ ז״ל שם בפי״ח מהל׳ סנהדרין שהניח דברי הרמב״ם ז״ל מ״ש דלאו הניתן לתשלומין אינו לוקה בצ״ע אליבא דר״י דס״ל מילקא לקי ולא אוכל לירד לסוף דעתו דנעלם ממנו דברי התוס׳ שם דסוגית הש״ס שם אליבא דר״י וס״ל ביטלו ולא ביטלו וע״כ לא הוי טעמא משום שתי רשעיות אלא דאפי׳ אי ס״ל לר״ז ג״כ ה״ט במסקנא אפ״ה א״ש דדוקא ר״ז לשיטתיה הוא דקאמר דמצינן למימר דהא משבשתא דדילמא אינו בכלל מלקות קאמר ר׳ יהודה והא דתני דברי ר׳ יהודה דמשמע דרבנן סבירא להו דלוקה דהא תני במתני׳ זה הכלל היינו דלרבנן משכחת לה אליבא דרב״י דסבירא ליה לכ״ע דאם ביטל העשה לוקה ומשכחת ליה בגזילה בגר דאינו מחויב לשלם ולא הוי לאו הניתק לתשלומין וכדאתקיף ליה רבי זירא שם ור״י לא מחלק בהכי וס״ל דבכל גווני אינו לוקה ולא מחלק בין ביטלו ללא ביטלו אלא דכ״ז דוקא לר״ז דאתקיף ליה שם דמשכחת ליה בגר שמת ביטלו ולא ס״ל הא דדחי הש״ס פ״ג דמכות שם דט״ז ע״ב דאפ״ה הוה לאו הניתן לתשלומין משום דגברא בר תשלומין ולא משכחת אליבא דרבנן מלקות בגזילה אפי׳ בגר וע״כ דלאו משבשתא אע״כ דס״ל לר״י דלאו הניתק לעשה לוקה בכל גווני וכ׳ הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשנה דטעמא דר״י משום דס״ל לאו הניתק לעשה לוקה למסקנא דלא קי״ל כאתקפתא דר״ז בפ״ג דמכות כנ״ל נכון ודוק היטב. ואבא מזכה ברא במ״ש דלר״י גזילה ל״ד לנותר וכן שילוח הקן למסקנא דתמורה ולפמ״ש מכ״ש דחמץ דעיקר העשה קודם ללאו דאך ביום ראשון תשביתו דמעיקרא משמע ועיקר העשה שלא יעבור בב״י ואפי׳ בפסח אם דעתו לבערו אינו עובר באותו שהיה והוה עשה קודם ללאו ולכ״ע לוקה וע״כ דהסוגיא דפ׳ מי שהיה טמא בפסחים דצ״ה ע״א דחמץ דמי לנותר היינו לרבינא דפשיט שילוח הקן מנותר משא״כ לרב אשי ע״כ ל״ד לנותר וכ״ש דחמץ ל״ד לנותר ומיושב׳ היטב קושית הגאון ח״צ ז״ל בתשובה סי׳ מ״ה בשם הרב מוהר״ש אבוהב ז״ל שכ׳ הרמב״ם ז״ל דלוקה אלאו דב״י והקשה שזה נגד סוגית הש״ס דפסחים דצ״ה דלפמ״ש הרמב״ם ז״ל אזיל לפי שיטתו שכתב בפי׳ המשנה אליבא דר״י דלוקה אלאו שניתק לעשה ואף דס״ל בנותר להדיא דאינו לוקה ומדר״י נשמע לרבנן כנ״ל ברור בסמוך ודוק היטב. ובזה נ״ל לפ׳ המשך דסוף פירקין לא יטול אדם אם על הבנים אפי׳ לטהר המצורע ומה מצוה קלה כו׳ נ״ל דה״פ דבלא״ה קשה מנ״ל למילף לשאר מצות משילוח הקן דאיכא עשה ול״ת אלא דלעיל פריך הש״ס ל״ל קרא לרבות דאפי׳ לדבר מצוה חייב בשילוח משלח תשלח דהא איכא עשה ול״ת ומשני מר בר ר״א דאיצטריך קרא לנטלה ע״מ לשלחה דליכא ל״ת אלא עש׳ ואחר דילפינן מקרא דאפילו לטהר המצורע בעי שילוח וע״כ בנטלה ע״מ לשלחה דליכא אלא עשה ומוכח שפיר בק״ו לכל מצות עשה דאיכא באריכות ימים כנ״ל נכון:
ועוד נ״ל לפ׳ ברווחא דמילתא דמה״ט לא פריך ר״ז תרי ברייתות דבגנב וגזלן ס״ל לר״י דלוקה ובנותר ס״ל דאין לוקה משום דמ״ל דלפי סוגית הש״ס דב״מ ר״פ א״נ דאמרינן שם לעבור עליו בשני לאוין לענין כובש ש״ש והקשו התוס׳ שם דילמא לענין גזל עובר עליו בשני לאוין ותי׳ התוס׳ משום דבגזל ה״ל לאו הניתק לעשה וליכא מלקות משא״כ בכובש ש״ש איכא מלקות ע״ש ואם נימא דלר״י איכא מלקות בגזל ומוקמינן ע״כ לעבור בשני לאוין אגזל ולא ה״ל ניתק לעשה דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי משא״כ בנותר דליכא אלא חד עשה וכדאמרינן להדיא ברפ״ק דתמורה דף ד׳ ע״ב ומה״ט לא פסיקא ליה לר״ז לאקשויי ברייתא דגנב וגזלן אברייתא דנותר והוכרח ר״ז לומר דליכא פשיטותא דדילמא אינו בכלל מלקות כו׳ דר״י ס״ל דה״ל לאו שניתק לעשה ולא מוקמינן תרי לאוי אגזל והא דאמרינן דברי ר״י דילמא דת״ק דר״י ס״ל דאיכא תרי לאוי אגזל ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ולפ״ז למסקנא דמוקמינן שם בפ׳ א״נ תרי לאוי אכובש ש״ש ולא מוקמינן תרי לאוי אגזל משום דה״ל לאו שניתק לעשה וק׳ טובא דהא גם בעושק ה״ל ניתק לעשה וכמו שהקשה א׳ מן הגדולים למהרש״א ז״ל ע״ש ועמ״ש אמ״ו הגאון ז״ל שם ולפענ״ד בעז״ה מקום הניחו לי בזה דלענין כובש ש״ש אף דה״ל לאו הניתק לעשה איצטריך יתורא דלעבור עליו בשני לאוין בין למ״ד קיימו ולא קיימו כיון דעובר אלאו דלא תלין ואיכא עשה דביומו תתן שכרו והיכא דעבר היום מבטל העשה ואף למ״ד ביטלו ממש בידים משכחת ליה בגר דליתא בתשלומין וכאתקפתא דר״ז בפ״ג דמכות ועוד דבלא״ה ה״ל כביטל ממש בידים ומש״ה מוקמינן שפיר אכובש ש״ש משא״כ בגזל דבכל גוונא איתא בתשלומין לעולם ולא משכחת ליה אפילו לא קיימו וכמ״ש הר״ן ז״ל בשיטת הרי״ף והרמב״ם ז״ל בשמעתין דדוקא בשילוח הקן היכא דמתה מאליה הוא דה״ל לא קיימו וביטלו ה״ל כששחטו ושפיר כתב הרמב״ם ז״ל לשיטתו דלמסקנא מוכח דלא הוה משבשתא כיון דמוקמינן שני לאוין דוקא אכובש ש״ש ולא אגזל וע״כ משום דגזל ה״ל לאו שניתק לעשה וכמש״ל ולא אמרינן דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי דדוקא בתרי לאוי דסמיכי הוא דאמרינן דומיא דתמורה משא״כ היכא דלא סמיכי לא אמרינן כן וכמ״ש התוספות בפשיטות בפ״ג דמכות דף ט״ו ע״א ד״ה תנינא הבא למקדש כו׳ ומה״ט אי הוה מוקמינן תרי לאוין אגזל לא הוי לקי משום דה״ל ניתק לעשה ולא שייך למימר דלא קיים דכל ימיו איתא בתשלומין ומש״ה מוקמינן דוקא בכובש ש״ש וכמש״ל ולפ״ז שפיר כ׳ הרמב״ם לפ״ש דקי״ל דבלא קיימו ה״ל ניתק לעשה כנ״ל נכון בעז״ה ודוק היטב:
ובזה נ״ל ליישב ברווחא דמילתא קושית התוספות בשמעתין ד״ה אי כרבנן משלח ואינו לוקה וז״ל הוי מצי למימר דסבר קיימו ולא קיימו הלכך לוקה ומשלח אליבא דרבנן עכ״ל. ולפענ״ד נ״ל ליישב הסוגיא בין לשיטת רש״י ז״ל דגרי׳ אליבא דר״י דס״ל ביטלו ולא ביטלו ור״ל ס״ל קיימו ולא קיימו משום דס״ל התראת ספק לא שמיה התראה ובעינן התראה בשעה שעובר הלאו ומש״ה ס״ל דתליא בלא קיימו והיינו תוך כ״ד כשמזהירו בשעה שעובר וה״ל התראת ודאי לר״ל ולשיטת הרי״ף והרמב״ם ז״ל כפי שהביא הר״ן ז״ל בשמעתין וכ״כ הריטב״א ז״ל פ״ג דמכות בשם רבותינו בעלי התוספות ורוב הראשונים ז״ל דגרסי להיפוך דר״י ס״ל קיימו ולא קיימו והיינו שכל ימיו יכול לקיימו ולא משכחת ליה לא קיימו אלא כשמת׳ האם בשילוח הקן ע״ש והוכרח הר״ן ז״ל לפרש כן לשיטה זו דלא תיקשי אדר״י דאמאי לא משכחת אלא זאת ועוד אחרת דהא משכחת ליה טובא וכמו שהקשו התוספות פ״ג דמכות ותירצו דלר״י דקאמר זאת ועוד אחרת היינו משום דס״ל ביטלו ולא ביטלו וממילא דלפ״ש הסוברים להיפך דלא כגירסת רש״י ז״ל ותקשי טובא אדר״י דקאמר זאת ועוד אחרת דהא משכחת ליה טובא בלא קיימו אע״כ דס״ל דלא כשיטת רש״י ז״ל אלא דכל אימת דמקיים ה״ל קיימו וה״ל התראת ספק דלא משכחת ליה לא קיימו אלא כשמת׳ או אבד׳ האם בשילוח הקן כמ״ש הר״ן ז״ל ומה״ט הוכרח ר״ל דלשיטתו דס״ל התראת ספק לא שמיה התראה לומר ביטלו ולא ביטלו דאז ה״ל התראת ודאי בשעה שמבטל העשה דאי בלא קיימו בכל גווני ה״ל התראת ספק כיון דכל ימיו יכול לקיים העשה ובין לפ״ש רש״י ז״ל ובין לפ״ש החולקים א״ש הא דאמרי׳ במאי קמיפלגי בהתראת ספק קמיפלגי וכמש״ל. ומעתה לפמ״ש הר״ן ז״ל בשמעתין והריטב״א ז״ל בפ״ג דמכות דקי״ל כעובדא דההוא דגזינהו לגפה כו׳ ונגדיה ר״י וא״ל זיל רבי לה גדפיה ושלחה משום דמעשה רב ולפ״ז ממ״נ מיושב׳ קושית התוספות דאי לפ״ש רש״י ז״ל דלא קיימו היינו תוך כ״ד אכתי כיון דקי״ל כר״י דדוקא בביטלו הוא דאינו לוקה היינו כששחטו וא״ש הא דאמרינן אי כרבנן ואי לשיטת החולקים ע״כ לר״י לא משכחת בלא קיימו כ״א שמת׳ או שאבד׳ האם המשלח ואף דגזינהו לגפה יכול לקיים וממילא דנמי א״ש הא דאמרינן אי כרבנן וביותר לפמש״ל בביאור דברי הרמב״ם ז״ל בפי המשנה שכ׳ אליבא דר״י דלוקה אלאו שניתק לעשה משום דס״ל דדוקא בביטלו הוא דאינו לוקה כמש״ל או בלא יכול לקיים כלל מיושב׳ היטב קושית התוספות לכל השיטות ומסוגית הש״ס דב״מ ר״פ א״נ מבואר כשיטת החולקים על גירסת רש״י ז״ל ואין לי להאריך כאן בזה יותר ושם בחידושי חולין אבאר עוד בזה בעז״ה ודוק היטב:
ומשיבים: סבר לה כי הא [סבור הוא כמימרה זו] שנאמרה בשמו, שאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר ר׳ יצחק, אומר ר׳ יוחנן: ר׳ יהודה אומר משום (בשם) ר׳ יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה, לאו שיש בו מעשהלוקין עליו, לאו שאין בו מעשהאין לוקין עליו, חוץ מן הנשבע לשקר, או מימר בהמת הקדש בבהמת חולין, שאומר שזו תהיה תמורת זו, והמקלל את חבירו בשם ה׳, שאף על פי שכל אלה לא עשו מעשה — לוקים.
The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan holds in accordance with that which was cited in his name, as Rav Idi bar Avin says that Rav Amram says that Rabbi Yitzḥak says that Rabbi Yoḥanan says that Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Yosei HaGelili: With regard to any prohibition in the Torah, if it is a prohibition that involves an action, one is flogged for its violation; if it is a prohibition that does not involve an action, one is not flogged for its violation, except for one who takes a false oath, one who substitutes a non-sacred animal for a sacrificial animal, saying: This animal is substituted for that one, and one who curses another invoking the name of God. In those three instances, the perpetrator is flogged even though he performed no action.
עין משפט נר מצוהרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) קַשְׁיָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה!

The Gemara asks: Although the difficulties that were raised with regard to the opinions of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish were answered, the apparent contradiction from one statement of Rabbi Yehuda to another statement of Rabbi Yehuda is difficult. The Gemara cited contradictory statements of Rabbi Yehuda with regard to lashes both in the case of a prohibition that does not involve an action and in the case of uncertain forewarning.
ר׳ חננאלרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי הכי קשיא דר׳ יהודה אדר׳ יהודה – הכא תני טעמא דבא הכתוב הא לא בא הכתוב לוקה, מכלל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו. והדר תני כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.
קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה – לתרוייהו.
קשיא דר׳ יהודה אדר׳ יהודה – גרסת הספרים שלנו לר׳ יוחנן לא קשיא הא דידיה הא דרביה לריש לקיש לא קשיא תרי תנאי אליבא דר׳ יהודה אבל רש״י ז״ל גורס בהפך לר׳ יוחנן ל״ק תרי תנאי אליבא דר׳ יהודה לריש לקיש הא דידיה הא דרביה ושתי הגרסאות יוצאת לדרך אחת דהא לכולי עלמא דוקיי דמתניתין דאל תותיר קשיא למתני׳ דהכה זה וחזר והכה את זה ולאידך דר׳ יהודה משום ר׳ יוסי הגלילי ולפי גרסת הספרים מקשינן מדוקיי דמתני׳ דאל תותירו לאידך מתניתין בין לדוקייתא דר׳ יוחנן בין לדקיותא דריש לקיש דלדקיותא דר׳ יוחנן קשיא מתני׳ דהכה זה ופרקינן תרי תנאי היא אליבא דר׳ יהודה ולדייקותא דריש לקיש קשיא דר׳ יהודה משום ר׳ יוסי הגלילי דהא אל תותירו דר׳ יהודה ואידך דרביה דר׳ יוסי הגלילי ולגרסי׳ ז״ל עבדינן עיקר קושיין ממאי דאיפליגו ר׳ יוחנן וריש לקיש בשבועה שאוכל ככר זו אליבא דר׳ יהודה דלר׳ יוחנן דאמר התם אינו לוקה משום לאו שאין בו מעשה קשיא הא דר׳ יהודה משום ר׳ יוסי הגלילי ופרקי׳ הא דידיה הא דרביה ולריש לקיש דאמר התם דהתראת ספק שמה התראה קשיא מתני׳ דהכה זה ופרקינן תרי תנאי אליבא דר׳ יהודה. וזה ברור. ואנן הא קי״ל אליבא דהלכתא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כרבנן וכר׳ יוסי הגלילי והתראת ספק שמה התראה כרבנן דמתני׳ דהכה זה וכר׳ יהודה דדוקיא דמתני׳ דאל תותירו.
בד״ה קשיא דר״י אדר״י לתרוייהו כצ״ל:
ושואלים: אף שיישבנו את שיטות ר׳ יוחנן וריש לקיש, מכל מקום קשיא [קשה] מדבריו של ר׳ יהודה על דבריו של ר׳ יהודה, שהובאו שיטות סותרות בשמו, לגבי לאו שאין בו מעשה ולגבי התראת ספק!
The Gemara asks: Although the difficulties that were raised with regard to the opinions of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish were answered, the apparent contradiction from one statement of Rabbi Yehuda to another statement of Rabbi Yehuda is difficult. The Gemara cited contradictory statements of Rabbi Yehuda with regard to lashes both in the case of a prohibition that does not involve an action and in the case of uncertain forewarning.
ר׳ חננאלרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אִי לר״שלְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, תְּרֵי תַּנָּאֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה; אִי לְרַבִּי יוֹחָנָן, לָא קַשְׁיָא: הָא דִּידֵיהּ הָא דְּרַבֵּיהּ.

The Gemara answers: If it is according to Rabbi Shimon ben Lakish, the contradiction may be resolved with the explanation that the two sources reflect the opinions of two tanna’im, who disagree in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. If it is according to Rabbi Yoḥanan, the contradiction is not difficult, as this baraita reflects his opinion, that one is flogged for violating a prohibition that involves an action, and that baraita reflects the opinion of his teacher, Rabbi Yosei HaGelili, who holds that one is not flogged for violating a prohibition that involves an action.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרקינן: הא דידיה – לוקין עליו. הא דר׳ יוסי הגלילי רביה דאמר אין לוקין עליו. וכן פריק ריש לקישא בהתראת ספק, תרי תנאי ואליבא דר׳ יהודה.⁠ב
א. וכן פירש רש״י, אי לר״ש בן לקיש, דקשיא ליה התראת ספק וכו׳. וכלומר מה דקשיא לריש לקיש מנותר דהוי התראת ספק ותירץ דסבר לה כאידך דר׳ יהודה, היינו תרי תנאי אליבא דר׳ יהודה. וצריך עיון למה אינו מקשה על ר׳ יוחנן מהברייתא דהכה את זה וחזר והכה את זה.
ב. צריך עיון דאי הוי תרי תנאי אליבא דר׳ יהודה ואיהו דאמר כאידך תנא אייך יכול לדייק כלל משמועת התנא שלפי דבריו היא שמועה שאינה נכונה. ובחולין דנה הגמרא בטעמא דר׳ יהודה דלוקה ואינו משלח אי משום דסבר לאו הניתק לעשה לוקין עליו או משום דשלח מעיקרא משמע, ופירש רש״י דבלקיחה עצמה ביטל את העשה ואת הלאו ואינו לאו הניתק לעשה משום דעשה קדם ללאו. והגמרא הוכיחה מהא דאמר ר׳ יהודה בנותר דאינו לוקה משום שניתק לעשה ועל כרחך דשלח מעיקרא משמע, עוד רצו בגמרא להוכיח מהא דאמר ר׳ יהודה לוקה ואינו משלח דאחר שלקח ליכא לעשה כלל, ודחינן דגם לר׳ יהודה משלח אלא שאין השילוח פוטרו מן המלקות. והרמב״ם בפירוש המשנה כאן כתב דלר׳ יהודה לוקין על לאו הניתק לעשה ועל כרחך שהראיה מנותר אינה ראיה גמורה, והיינו טעמא דתרי תנאי אליביה דר׳ יהודה. וזהו הטעם שהגמרא דוחה את הראיה מהא דלוקה ואינו משלח כי עדיין לא הוכרע על פי המימרא של נותר שלר׳ יהודה אין לוקין על לאו הניתק לעשה, ואפשר שאלו היה ניתק לעשה היו לוקין עליו. וצריך לומר שהתנא שנה מימרא זו מכללא ואליבא דר׳ יהודה וכפי ההלכות ששמע מפיו, ואף שאין המסורה המצויה בידו לענין התראת ספק נכונה לפי ריש לקיש אבל המסורה לעניין לאו שאין בו מעשה אין לנו סיבה לדחותה. אבל מסקנת דברי התנא דבא הכתוב לומר אינו מדברי ר׳ יהודה אלא מכללא. והנה רש״י פירש שלח מעיקרא משום שקדמו עשה, וכן כתב הריטב״א דר׳ יוחנן מפרש טעמיה דר׳ יהודה משום דהוי לאו שקדמו עשה. ולפי זה מפורש בגמרא דלר׳ יוחנן בלאו שקדמו עשה אם עבר אינו חייב בקיום העשה כלל. אבל בלאו הניתק לעשה כתבו התוספות בחולין שם דגם למאן דאמר קיימו ולא קיימו ואם לא קיים את העשה מיד לוקה, עדיין מחוייב הוא בקיום העשה. והטעם כי נצטוו על העשה אחר שעברו על הלאו.
לר״ש – דקשיא ליה התראת ספק תרי תנאי אליבא דר׳ יהודה.
לר׳ יוחנן – דקשיא ליה לאו שאין בו מעשה.
הא דידיה והא דרביה – לר׳ יהודה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו והא דתניא אין לוקין עליו משום ר׳ יוסי הגלילי אמרה.
ומשיבים: אי [אם] לדעת ר׳ שמעון בן לקיש צריך להגיד כי תרי תנאי אליבא [שני תנאים חלוקים לפי שיטתו] של ר׳ יהודה, אי [אם] לר׳ יוחנןלא קשיא [אינו קשה], שאפשר לומר: הא דידיה [זו שיטתו שלו] והוא סבור שלאו שאין בו מעשה לוקים עליו, והא דרביה [זו של רבו], ר׳ יוסי הגלילי, הסבור שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו.
The Gemara answers: If it is according to Rabbi Shimon ben Lakish, the contradiction may be resolved with the explanation that the two sources reflect the opinions of two tanna’im, who disagree in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. If it is according to Rabbi Yoḥanan, the contradiction is not difficult, as this baraita reflects his opinion, that one is flogged for violating a prohibition that involves an action, and that baraita reflects the opinion of his teacher, Rabbi Yosei HaGelili, who holds that one is not flogged for violating a prohibition that involves an action.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) תְּנַן הָתָם: הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַלֵּחַ, וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: דמְשַלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה. זֶה הַכְּלָל: כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה, אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ. א״ראֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין לָנוּ אֵלָּא זֹאת, וְעוֹד אַחֶרֶת.

§ We learned in a mishna there (17a): With regard to one who takes the mother bird with her fledglings, thereby violating the Torah prohibition: “You shall not take the mother with her fledglings; you shall send the mother, and the fledglings you may take for yourself” (Deuteronomy 22:6–7), Rabbi Yehuda says: He is flogged for taking the mother bird, and he does not send the mother, and the Rabbis say: He sends the mother and is not flogged, as this is the principle: With regard to any prohibition that entails a command to arise and perform a mitzva, one is not liable to receive lashes for its violation. Rabbi Yoḥanan says: We have only this mitzva and another where one would be flogged if not for the relevant mitzva.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנן התםא במסכת שחיטת חולין (דף קמא): הנוטל אם על הבנים ר׳ יהודה אומר לוקה ואינו משלח, וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה. זה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבין עליה. אמר ר׳ יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת.
א. כגירסת ר״ח תנן התם כן הוא לפנינו ואף שהיא משנה להלן בסמוך כתב ריטב״א דכיון שעיקרה בחולין אמרו תנן התם.
לוקה ואינו משלח – קסבר שלח מעיקרא משמע לא תקח האם אלא שלחנה קודם לקיחה ואע״ג דכתיב בתר לא תקח לאו למימרא דאם לקחת שלח וניהוי לאו שניתק לעשה אלא לאו שקדמו עשה הוא.
וחכ״א כו׳ – קסברי שלח אחר לא תקח משמע כדכתיב והוה ליה ניתק לעשה ואם לקחת שלח.
זה הכלל כל מצות לא תעשה כו׳ – אין לוקין עליה אלא יקיים העשה ויפטר.
א״ר יוחנן אנו אין לנו כו׳ – כלומר משלח ואינו לוקה הא לא שלח לוקה ורבי יוחנן ביטלו ולא ביטלו אית ליה ומשמע ליה משלח דקתני משלח לכשירצה ואינו לוקה ואימתי הוא לוקה כשיהרגנה ויבטל את העשה בידים והיינו דקאמר אנו אין לנו כו׳ כלומר אע״ג דקתני מתני׳ זה הכלל כו׳ דמשמע כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה שוות לזו אנו אין לנו בכולן שוה לזו שיהא פטור המלקות תלוי בקיום העשה אלא בין קיים בין לא קיים פטור אלא זו ועוד אחרת דמשכחת בהו דלקי על ידי ביטול העשה דאילו בכולהו לא משכחת ביטלו אלא בהני תרי.
הלוקח אם מעל הבנים והתרו בו בשעת לקיחתו אם יכול לקיים את העשה ולשלח משלח ואינו לוקה ואם אי אפשר לו לקיים הן שבטלו הוא כגון ששחטה הן שנתבטל מאליו כגון שמתה חייב אפילו ברחה היא מתחת ידו או חטפה אחר ושלחה שהרי אי אפשר לו לקיים:
כבר ביארנו שהגזל ניתק לתשלומין וכן כל דבר שבממון וכן ביארנו שהממשכן את העני ניתק הוא להשבת העבוט בעת שהוא צריך לו ואם לא החזירו בעת הצריך לו עבר ולוקה שהרי לא קיימו הוא ובטלו אי אתה מוצא בו שאם אבדה נתחייב בתשלומין ואין מלקות במקום תשלומין ואפילו היה משכונו של גר בידו ושרף את משכונו ומת שאינו בר תשלומין שהרי זכה הוא בו כמו שביארנו בבבא קמא מ״מ דין תשלומין היה עליו בחיי הגר אלא שאין לו יורש וזכה הוא באותן התשלומין בשעת מיתת הגר מן ההפקר:
תנן התם – כן גורס כאן רש״י ז״ל ואף על גב דתנינן לה בפירקן משום דעיקרא בפרק שלוח הקן אבל בפ״ק דפסחים לא גריס תנן התם גבי תנן אוכלין כל חמש כדגרסי בעיקר נוסחי משום דליתא לההיא מתניתין בשום דוכתא אלא בההוא פרקא גופא.
הנוטל אם על בנים ר׳ יהודה אומר משלח ואינו לוקה – פרישנא טעמא בפרק שלוח הקן דשלח מעיקרא משמע. כלומר לא תקח האם על בנים אלא שלחה ואח״כ את הבנים תקח לך וכן פירש רש״י ז״ל ולאו משום טעמא דלאו שקודמו עשה דאם כן תיקשי לריש לקיש דאמר לאו שקודמו עשה אין לוקין עליו וליכא למימר דתיקום מילתא דלעיל כרבנן ודלא כר׳ יהודה וכדמוכחא סוגיין לעיל דאמרינן דאזדו לטעמייהו וכדכתיב לעיל אלא דאמר לך ריש לקיש דשאני הכא דלא כתב רחמנא ואם לקחת שלח כדכתיב גבי נותר ושרפת את הנותר באש או והשיב את הגזילה הלכך אף על גב דכתבי׳ לבסוף לא בא הכתוב לנתקו לעשה אלא לומר לא תקח אלא שלח ור׳ יוחנן סבר דטעמא דר׳ יהודה משום דאפשר לקיימו קודם הלאו אבל ודאי לאו שניתק לעשה הוא אפילו לר׳ יהודה אבל רבנן פליגי ואמרי דלא משמע שלח אלא לבסוף ולהכי כתביה רחמנא לבסוף.
א״ר יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת – הא ודאי לא בא ר׳ יוחנן לומר שאין לנו לא תעשה שיש בה קום עשה שאין חייבין עליו מלקות אלא זאת ועוד אחרת דהא ליתה דהא ודאי איכא טובא שאין חייבין עליהם בשקיים העשה או בשלא בטלו כנותר וגזל ואחריני טובא. עוד דבסוגיין כולה לא שקלינן וטרינן אפטורא אלא אחיובא אלא על כרחנו אין לנו לא תעשה שיש בה קום עשה שיהיו חייבים עליו מלקות אלא זאת ועוד אחרת דאית בהו מלקות בשלא קיים העשה או שבטלו אבל כולהו אידך לא משכח׳ בהו מלקות וכן פי׳ בתוספות וזהו מה שכתב רש״י ז״ל דבאלו משכחת דלקי ע״י בטול העשה דאלו בכולהו לא משכחת בטלו.
שם אמר ר׳ יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת א״ל ר״א היכא כו׳ נפק ואשכח דתניא אונס שגירש כו׳ הניח׳ למ״ד קיימו כו׳. ולכאורה קשה על גירסת הרמב״ם והרי״ף ז״ל שהבאתי לעיל דר׳ יוחנן ס״ל קיימו ולא קיימו וא״כ מאי מקשה הש״ס הניחא למ״ד ה״ל לשנויי מידי הוא טעמא אלא לר׳ יוחנן כדמשני הש״ס לעיל בדף הסמוך דאיהו קאמר אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת והנלע״ד בזה דהא דקאמר ר׳ יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת היינו משום דדייק לה מלישנא דמתניתין וברייתא דלעיל דתני קמי׳ דר׳ יוחנן דקתני זה הכלל משמע דאיכא נמי מלתא אחריתי מש״ה קאמר ר׳ יוחנן דלא משכחת ליה אלא האי דשילוח הקן ועוד אחרת וא״כ מקשה הש״ס שפיר הניחא למ״ד דהא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו תקשי ליה מתניתין דקתני זה הכלל והיכי משכחת לה ובהאי מסיק הש״ס במסקנא דשפיר משכחת לה בפאה:
א תנן התם [שנינו שם במשנה]: הנוטל אם על הבנים שעבר על דברי תורה ״לא תקח האם על הבנים, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך״ (דברים כב, ו—ז), ר׳ יהודה אומר: לוקה על מה שעבר ולקח, ואינו משלח את האם. וחכמים אומרים: משלח ואינו לוקה; וטעמם, זה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשהאין חייבין עליה. אמר ר׳ יוחנן: אין לנו בענין זה אלא מצוה זאת ועוד אחרת, שיש אפשרות ללקות עליה, ואינו לוקה אם אכן קיים את מצות העשה שבה.
§ We learned in a mishna there (17a): With regard to one who takes the mother bird with her fledglings, thereby violating the Torah prohibition: “You shall not take the mother with her fledglings; you shall send the mother, and the fledglings you may take for yourself” (Deuteronomy 22:6–7), Rabbi Yehuda says: He is flogged for taking the mother bird, and he does not send the mother, and the Rabbis say: He sends the mother and is not flogged, as this is the principle: With regard to any prohibition that entails a command to arise and perform a mitzva, one is not liable to receive lashes for its violation. Rabbi Yoḥanan says: We have only this mitzva and another where one would be flogged if not for the relevant mitzva.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) א״לאֲמַר לֵיהּ ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר: הֵיכָא? א״לאֲמַר לֵיהּ: לְכִי תַשְׁכַּח. נְפַק, דָּק וְאַשְׁכַּח, דְּתַנְיָא: אוֹנֵס שֶׁגֵּירֵשׁ, אִם יִשְׂרָאֵל הוּא, מַחְזִיר וְאֵינוֹ לוֹקֶה, וְאִם כֹּהֵן הוּא, לוֹקֶה וְאֵינוֹ מַחְזִיר.

Rabbi Elazar said to Rabbi Yoḥanan: Which is that other mitzva? Rabbi Yoḥanan said to him: You will know when you discover it yourself. Rabbi Elazar went out, examined the matter, and discovered the answer, as it is taught in a baraita: With regard to a rapist who divorced the woman he raped, if he is a non-priest, he remarries her, and he is not flogged for violating the prohibition: “He may not send her away all his days” (Deuteronomy 22:29). And if he is a priest, he is flogged for violating the prohibition, and he does not remarry her.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נפק ר׳ אלעזר דק ואשכח, הא דתניא: אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר.
מחזיר ואינו לוקה – אף כאן תלה פטורו של מלקות בקיום העשה.
אמר ליה [לו] ר׳ אלעזר: היכא [היכן] יש אותה מצוה נוספת? אמר ליה [לו]: לכי תשכח [כאשר תמצא] כלומר, לך ותמצא. נפק, דק, ואשכח [יצא מבית המדרש, דקדק בדברים, ומצא]. דתניא [ששנויה ברייתא]: אונס שגירש את אנוסתו, אם ישראל הואמחזיר ואינו לוקה משום ״לא יוכל שלחה״, ואם כהן הוא, ואינו יכול עוד להחזירה, משום שכל גרושה אסורה לכהן — לוקה ואינו מחזיר.
Rabbi Elazar said to Rabbi Yoḥanan: Which is that other mitzva? Rabbi Yoḥanan said to him: You will know when you discover it yourself. Rabbi Elazar went out, examined the matter, and discovered the answer, as it is taught in a baraita: With regard to a rapist who divorced the woman he raped, if he is a non-priest, he remarries her, and he is not flogged for violating the prohibition: “He may not send her away all his days” (Deuteronomy 22:29). And if he is a priest, he is flogged for violating the prohibition, and he does not remarry her.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הָנִיחָא לְמַאן דְּתָנֵי ״קִיְּימוֹ וְלֹא קִיְּימוֹ״,

The Gemara states: This works out well according to the one who teaches that the criterion for determining whether one is flogged for violating a prohibition that entails fulfillment of a positive mitzva is whether he fulfilled the mitzva or did not fulfill the mitzva, and if he does not fulfill the mitzva immediately when he is instructed to do so, he is flogged when he fails to do so.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״ירמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמרינן: הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו – נמצא אונס שגירש שוה לנוטל אם על הבנים,
ערך קם
קםא(בבא מציעא מא) שאני הכי כיון דקם קם פירוש כיון שמחמיץ כך יעמוד בחימוצו לעולם. (בבא בתרא קנו:) בני רוכל מקיימי קוצים היו ורבי אליעזר לטעמיה דתנן (פרק ה דכלאים) המקיים קוצים בכרם ר׳ אליעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש (מכות כא: מועד קטן ב:) המנכש והמחפה בכלאים לוקה רבי עקיבא אומר אף המקיים פי׳ שרואה כלאים זרוע ואינו עוקרן (מכות טז. חולין קמא) הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו כמה דלא שחטיה לא עבריה ללאויה פי׳ קיימו קיים עשה שבה פטור לא קיים חייב היינו דאיכא למימר לתקוניה לאויה הוא דאתי אלא למאן דתני ביטלו חייב כיון שהאכיל הנותר לכלבים הוא דחייב דהא לא אפשר למשרפיה אבל הכא אם הנותר כמו שהוא אע״פ שלא שרפו אינו חייב מאי איכא למימר פי׳ התראת ספק כגון שלקח האם על הבנים ומתרין בו לא תקחנה ריש לקיש אמר כגון זו התראת ספק הוא שיתכן לומר אחרי שיקחנה ישלחנה והיכי הוי התראה ודאי כגון שבא לשוחטה והתרו בו אם תשחוט אותה תלקה ושחטה ורבי יוחנן אמר אפי׳ התראה בלקיחה שמה התראה. הקם להן בציץ בין עיניך (קידושין סו) צא וקדש לי פי׳ שים הציץ בין עיניך והעמידם שכך היו עושין כשהיה כהן גדול מניח הציץ היו עומדין הכל בעמידה מפני שם שהיה כתוב בו היינו דתנו בלשון עמידה הקם להן בציץ. במקויי׳ כולי עלמא לא פליגי כבר פירשנו בערך אשר ובערך הנפק. (ברכות מג: קידושין לג) אסור לאדם שיהלך בקומה זקופה ד׳ אמות משום שנאמר מלא כל הארץ כבודו רב הונא לא מסגי ד׳ אמות בגלוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי (ברכות לה.) קמה תוכיח פירוש קמה היא התבואה דכתיב וחרמש לא תניף על קמת רעך וחייבת בברכה לאחריה שנא׳ ואכלת ושבעת וברכת. פ״א קמה היינו לחם דכתיב אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת (בריש והיה עקב תשמעון חולין קלד) אמר קמה אקמה דאמר ריש לקיש לרבי יוחנן חורי נמלים וכו׳ עד ספק לקט לקט משום דבחזקת חיוב חייב אבל דבחזקת פטור פטורה ורמינהו גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית וכו׳ על ספק חייב אף על גב דבחזקת פטורה קיימא מצינו דעיסה ולחם איקרי קמה:
א. [ערהאלטען.]
הניחא למאן דתני – לא קיימו לוקה משכחת ביה מלקות בלא קיימו.
הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו – אדק״לא והא ר״י הוא דאמר קיימו ולא קיימו לפי גרסת הספרים שכתבנו, ואין כאן מקום לקושיא זו, דאנן מתני׳ קא קשיא לן דקתני זה הכלל, למאן דתני בטלו ולא בטלו לאיתויי מאי. אלא [הא] איכא לאקשויי דאמרינן לקמן [אלא] זאת ועוד אחרת אהא אבל אונס לא, והא ר״י תניב קיימו ולא קיימו והיכי אמ׳ אין לנו אלא עוד אחרת, הא אית ליה אונס.
ויש מי שכתבג דכל היכא דליתיה בבטלו ליתיה בלא קיימו. ודברי הבאי הם דא״ה היכי אמרי׳ הניח׳ למאן דתני קיימו ולא קיימו (אבל בטלו ולא בטלוד), לכ״ע קשיא.⁠ה אלא ה״ק ר״י אנו אין לנו [אלא] דומה לזו אלא עוד אחרת, ואע״ג דלענין אין חייבין עליה דקתני מתני׳, באונס נמי משכחת לה, מיהו כיון דתנן שיש בה קום עשה, וקתני נמי משלח ואינו לוקה, משמע הא אם א״א לומר בה1 קום עשה לוקה, והיינו דאקשי׳ בכולה שמעתא היכי משכחת לה דלוקה.⁠ו
א. עי׳ ריטב״א ד״ה הניחא.
ב. בכ״י: והא תני ר״י.
ג. בעל המאור כאן.
ד. כ״ה בכ״י ואין לו ביאור ובכי״ב ליתא.
ה. וכ״כ רבנו במלחמות.
ו. דברי רבנו צריכים ביאור, ונראה שעיקר כוונתו דאע״ג דלר׳ יוחנן ניחא, מ״מ כיון דמן המשנה והברייתא מוכח דאינו לוקה רק משום דניתק לקום עשה אבל אם בטל העשה מבואר במשנה דלוקה, ור׳ יוחנן לדברי הכל קאמר ומשום בטלו הוא דאמר שאין לנו אלא זאת ועוד אחרת. ולפי״ז אין מקום להערת הגרא״ז ז״ל דקאי אליבא דקימו ולא קימו, ועי׳ ריטב״א.
1. הגהת הגרא״ז: לא אבין הא מ״ל במתה, וגם בקטלה למ״ד קיימו לא הוי קלב״ם.
(12-13) הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו מאי היא וכו׳ – הא קשיא לגרסת הספרים דלעיל דהא מאריה דהאי מימרא דהכא רבי יוחנן ואיהו הא ס״ל לעיל קיימו ולא קיימו ולא קשיא דר׳ יוחנן ודאי הא דהכא לדברי הכל אמרה בין למאן דתני קיימו ולא קיימו בין למאן דתני בטלו ולא בטלו דלא משכחת מלקות בשלא קיים או שבטל אלא בשתים אלו דבשתים אלו משכחת בין שלא קיים בין שלא בטלו.
ושואלים: הניחא למאן דתני [זה נוח למי ששונה] שהמלקות על לא תעשה שיש בו עשה תלויות בשאלה האם קיימו את העשה או לא קיימו, שאם אין האיש מקיים את העשה ברגע שמוטל עליו הדבר — מלקים אותו.
The Gemara states: This works out well according to the one who teaches that the criterion for determining whether one is flogged for violating a prohibition that entails fulfillment of a positive mitzva is whether he fulfilled the mitzva or did not fulfill the mitzva, and if he does not fulfill the mitzva immediately when he is instructed to do so, he is flogged when he fails to do so.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״ירמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֵלָּא לְמַאן דְּתָנֵי ״בִּיטְּלוֹ וְלֹא בִיטְּלוֹ״, בִּשְׁלָמָא גַּבֵּי שִׁילּוּחַ הַקֵּן, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, אֵלָּא אוֹנֵס, בִּיטְּלוֹ וְלֹא בִיטְּלוֹ, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?

But according to the one who teaches that the criterion for determining whether one is flogged in that case is whether he nullified the mitzva or did not nullify the mitzva, and one is flogged only if he performed an action that renders it impossible to fulfill the mitzva, granted, with regard to the sending away of the mother bird from the nest, you can find a situation where he nullifies the mitzva, e.g., if he killed the mother bird. But in the case of a rapist, if the criterion is whether he nullified the mitzva or he did not nullify it, how can you find a situation where the man is flogged because he nullified any possibility of remarrying her?
ר׳ חננאלרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו, בשלמא גבי שילוח הקן משכחת לה – ביטלו כגון דשחטה לאם. אלא גבי אונס – היכי משכחת לה דביטלו, אי קטלה לאיתתיה קם ליה .....
אלא למאן דתני ביטלו – לוקה היכי משכחת לה.
הניחא בשילוח הקן משכחת לה – ביטלו כששחטה אלא הכא היכי משכחת לה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 12]

אלא למאן דתני [למי ששונה] ביטלו ולא ביטלו, שרק אם ביטל האיש בפועל את האפשרות לקיים את העשה הריהו לוקה על הלאו, הרי בשלמא [נניח] לגבי שילוח הקן משכחת לה [יכול אתה למצוא אותה] שביטל את העשה, כגון שהרג את האם ואינו יכול עוד לשלחה. אלא אונס, ביטלו ולא ביטלו, היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אפשרות כזו] שהאיש יכול לבטל את האפשרות לחזור ולשאתה?
But according to the one who teaches that the criterion for determining whether one is flogged in that case is whether he nullified the mitzva or did not nullify the mitzva, and one is flogged only if he performed an action that renders it impossible to fulfill the mitzva, granted, with regard to the sending away of the mother bird from the nest, you can find a situation where he nullifies the mitzva, e.g., if he killed the mother bird. But in the case of a rapist, if the criterion is whether he nullified the mitzva or he did not nullify it, how can you find a situation where the man is flogged because he nullified any possibility of remarrying her?
ר׳ חננאלרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אִי דְקַטְלַהּ, קָם לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ! אֲמַר רַב שֵׁימֵי מָחוּזְנָאָה: הכְּגוֹן שֶׁקִּיבֵּל לָהּ קִידּוּשִׁין מֵאַחֵר. אֲמַר רַב: אִי שַׁוֵּויתֵיהּ שָׁלִיחַ, אִיהִי קָא מְבַטְּלָא לֵיהּ, אִי לָא שַׁוֵּויתֵיהּ שָׁלִיחַ, כָּל כְּמִינֵּיהּ? וְלָא כְלוּם הִיא!

If he cannot remarry her because he killed her, he will be executed, not flogged, based on the principle: He receives the greater punishment. Rav Shimi of Meḥoza said: He nullifies the possibility of remarriage in a case where he received, on her behalf, the money for betrothal from another, thereby ensuring that his own remarriage to her is no longer an option. Rav said: That is not a viable solution; if his ex-wife designated him as an agent to receive the money of betrothal on her behalf, it is she who nullifies the possibility of fulfilling the mitzva for him, as a woman is betrothed only with her consent, and he is not liable at all. If she did not designate him as an agent, is it in his power to accept betrothal on behalf of a woman who did not designate him to do so? His action is nothing, and the betrothal does not take effect.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בדרבה מיניה – מיתה ואין בו מלקות.
כל כמיניה – בתמיה וכי כל הימנו שתתקדש על ידי קבלתו.
אי דקטלה קם ליה בדרבה מיניה – ואם מתה א״כ לא בטלה איהו ואם תאמר דלמא מיירי דקטלה ומ״מ לא הוי קם ליה בדרבה מיניה דמיירי שהרגה בשוגג וי״ל דא״כ היינו כמו מתה מאליה כיון דהרגה שלא במתכוין כך הקשה משי״ח ותירץ.
אי קטליה קם ליה בדרבה מיניה – ומכאן משמע בהדיא דלמאן דתני בטלו חיוב המלקות בשעת בטולה עשה הוא נגמר ובא עליו לאו שיהא נדון למפרע על שעת עברת הלאו דאם כן היכי אמרינן דקים ליה בדרבה מיניה דהא אין המלקות והמיתה באין כאח׳ דחיוב מיתה על שעת קטלא וחיוב מלקות על שעת נטילה ואי אפשר להריגה בלא נטילה ולנטילה בלא הריגה וכל שאין באין כאחת ואפשר לזו בלא זו לא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה כדמוכח בפרק אלו נערות אלא ודאי שזו ראיה לפירש שפירשנו לעיל כפי גרסת הספרים ולא כפירוש רש״י ז״ל.
אי דשויתיה שליח איהי קא מבטלא ליה – פירוש: כי אף על פי שהוא מסייע על ידה מכל מקום עיקר הביטול בדידה הוא.
תוס׳ בד״ה אי דקטלה כו׳ דמיירי שהרגה בשוגג כו׳ נ״ב פי׳ ונאמר דחייבי מיתות שוגגים חייבים במלקות ודו״ק [עיין במהרש״א]:
בד״ה אי דקטליה כו׳ דמיירי שהרגו בשוגג כו׳ עכ״ל כתב מהרש״ל פירוש ונאמר דחייבי מיתות שוגגים חייבים מלקות עכ״ל אין דבריו מובנים דהא מסיק בפ׳ אלו נערות דחייבי מיתות שוגגין וד״א לכ״ע פטורין מיהו הכא לא שייך למימר הכי דהא דלוקה הכא לאו אמה שהרגה דהא שוגג היה אלא כיון שהרגה ונתבטל העשה חייב מלקות משום שגירשה ודו״ק:
גמ׳ אי דקטלה קם ליה בדרבה מיניה. קשה לי הא משכחת דהיתה טריפה דאינו חייב מיתה ומכל מקום בפשוטו היה החיוב עליו דלא יוכל לשלחה והעשה דלו תהיה לאשה וצ״ע:
תוס׳ ד״ה אי וכו׳ כיון דהרגה שלא במתכוין. קשה לי דמ״מ משכחת במזיד ולא אתרו ביה:
אי דקטלה [אם שהרג אותה] ולכן איננו יכול לשאתה — הלוא במקרה זה ממילא אינו נענש במלקות, קם ליה בדרבה מיניה [משום שעומד הוא בעונש גדול ממנו], בעונש מיתה! אמר רב שימי מחוזנאה [ממחוזא]: כגון שקיבל לה עבורה דמי קידושין מאחר, ועל ידי כך גרם ששוב לא יוכל לשאת אותה. אמר רב: אם מעיינים בדבר רואים שאין פתרון כזה אפשרי, שכן אי שוויתיה [אם היא עשתה אותו] שליח לקבל קידושין — איהי קא מבטלא ליה [היא המבטלת אותו] מן העשה, שהדבר תלוי ברצונה, ואם כן אין הוא חייב כלל. אי [אם] לא שוויתיה [עשתה אותו] שליחכל כמיניה [וכי בכוחו] לקבל קידושין עבור אשה שלא בקשה ממנו לעשות זאת? ולא כלום היא!
If he cannot remarry her because he killed her, he will be executed, not flogged, based on the principle: He receives the greater punishment. Rav Shimi of Meḥoza said: He nullifies the possibility of remarriage in a case where he received, on her behalf, the money for betrothal from another, thereby ensuring that his own remarriage to her is no longer an option. Rav said: That is not a viable solution; if his ex-wife designated him as an agent to receive the money of betrothal on her behalf, it is she who nullifies the possibility of fulfilling the mitzva for him, as a woman is betrothed only with her consent, and he is not liable at all. If she did not designate him as an agent, is it in his power to accept betrothal on behalf of a woman who did not designate him to do so? His action is nothing, and the betrothal does not take effect.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אֵלָּא, אֲמַר רַב שֵׁימֵי מִנְּהַרְדְּעָא: כְּגוֹן שֶׁהִדִּירָהּ בָּרַבִּים. הָנִיחָא למ״דלְמַאן דְּאָמַר ״נֶדֶר שֶׁהוּדַּר בָּרַבִּים, אֵין לוֹ הֲפָרָה״, אֵלָּא, למ״דלְמַאן דְּאָמַר ״יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה״, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּמַדִּירָהּ לָהּ עַל דַּעַת רַבִּים. דַּאֲמַר אֲמֵימָר: הִלְכְתָא, ונֶדֶר שֶׁהוּדַּר בָּרַבִּים, יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה; זעַל דַּעַת רַבִּים, אֵין לוֹ הֲפָרָה.

Rather, Rav Shimi of Neharde’a said: He nullifies the possibility of remarriage in a case where he vowed in public that it is prohibited for him to derive benefit from her, and it is consequently prohibited for him to marry her. The Gemara asks: This works out well according to the one who says that a vow that was taken in public has no nullification; he is flogged, since by taking that vow he has rendered remarriage impossible. But according to the one who says that even a vow taken in public has the possibility of nullification, what can be said? He can nullify the vow and remarry her. The Gemara answers: The reference is to a case where he vows on the basis of the consent of the public that it is prohibited for him to derive benefit from her, as Ameimar says that the halakha is: A vow that was taken in public has the possibility of nullification; a vow that was taken on the basis of the consent of the public has no nullification.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הניחא למאן דאמר כו׳ – פלוגתא היא במסכת גיטין בהשולח גט (דף לה:).
על דעת רבים – שמצא בה עון שאסורה לו והדירה על דעת רבים ועל דעת בית דין.
כגון שהדירה ברבים – פי׳ הקונט׳ שמצא לה עון שאסורה לו והדירה ולא נראה דא״כ אינו מצוה לקיימה אלא נראה שהדירה בלא שום עון ושפיר חל עליה כגון דאמר קונם תשמישך עלי כדאיתא בנדרים (דף פא:).
הא דאמרי׳ הכא כגון שהדירה על דעת רבים – פרש״י ז״ל שמצא לה עון והדירה על דעת רבים על דעת ב״ד. ותמי׳ לי אם מצא בה עון היאך הוא לוקה הרי אינו רשאי לקיימה, כדתנןא מצא בה ערות דבר אינו רשאי לקיימה.⁠ב וא״ת כגון שאמ׳ הוא מצאתי בה ערות דבר, ואין אנו מאמינין לדבריו ולפי׳ הוא לוקה, דמ״מ הוא נדר שאם אמת בדבריו [כך] חל נדרו על דעת רבים, ואין לו הפרה, וא״כ היאך אמרי׳ לקמןג שלדבר מצוה יש לו הפרה, הרי אין כאן מצוה להתיר נדרו אלא שלא להתירו.
ואיכא לפרושי, כגון דאמר מצאתי בה ערות דבר פלוני וגרשה והדירה על דעת רבי׳ בלא שום תנאי בעולם, ונמצא שם רע שאינו, כגון שבאו עדי׳ שזינתה, או שהיתה פסולה והוכחשו או הוזמו, והוא היה יודע בהן שאין אותו שם רע כלום, לפי׳ הוא לוקה שעדיין אסורה [לו] מחמת הנדר שחל על דעת רבים שהיו סבורין שהיתה אסורה [לו] כמו שהעידו אותן הראשונים, אע״פ שנמצא שם רע שאינו. ואסיק׳ שלדבר מצוה יש לו התר, וכיון שנמצא שם רע שאינו, מתירין [לו] שאין דעת הרבים אלא לקיים המצות ולא לבטלן זהו תורף פרש״י ז״ל.
ולמדנו מדבריו ז״ל שאין נדר על דעת רבים כלום אלא בשנדר לקיים את המצוה, אבל לדבר הרשות לא, ויש לסברא זו רגלים בפ׳ השולחד דאקשי׳ התם ולידרה ברבים ואמרי׳ דיש לו הפרה, ולא אקשי׳ ולידרה על דעת רבי׳. ולדעתי לא נתכוין הרב בפי׳ הזה אלא לומר שאין [על] דעת רבי׳ [חל] בדבר איסור, ואונס שהדיר אסור לו והיאך הרבי׳ נסמכים לו.⁠ה וכבר כתבנו [שם] הרבה בענין זה.⁠ו
ודעת ר״ת ז״לז [דכי אמרי׳] דלדבר מצוה יש לו הפרה, דוקא כי הנך מילי דמיקרי דרדקי, דהוו סברי רבנן דמדרי לי׳ למעבד מצוה, ואשתכח דאיסורא הוא, ולא אשתכח דדייק כותיה, ועל דעת אביהם של תינוקות הודר ועל דעתם [הותר]⁠ח ואנן סהדי שנתחרטו, אבל אם היתה שם מצוה אחרת, אין מתירין לו בחרטה אחרת שמא לא נתחרטו הרבים, ואם נתחרטו שנולדה להם דעת חדשה איהו למיסר ליה שויוה שלוחין ולא למשרייה ליה ודייק לה מדקאמרינןט כי הא, אלמא לא בחרטה אחרת. ואין פי׳ זה מחוור, שהרי אונס שהדיר את אשתו אין בו כעין מצוה זו, אלא א״כ הוא מפרש שהדירה על דעת רבים משום חשש ערוה כדברי רש״י ז״ל, ולא נתכוונו.
ובמס׳ גטין כת׳ רש״יי ז״ל כגון שהדירה על דעת רבים ואמרו לה הם על דעתנו אנו משביעין אותך, משמע שאין נדר על דעת רבים נדר,⁠כ עד שיהא על דעת רבים וברבים, אבל אם אינן שם על דעת רבים, [אינו] כלום, וכן דעת רבי׳ האיי גאון ז״ל בתשובותיו.⁠ל
א. גיטין צ, א.
ב. עי׳ תוס׳ ד״ה כגון.
ג. טז, ע״ב.
ד. גיטין לה, ב וע״ש ברבנו שהביא שכן כ׳ גם הראב״ד וחזר בו מהא דמכות וכ׳ שם רבנו דלרש״י הכא ניחא וע״ש שהאריך. וע״ש בריטב״א.
ה. אפשר שרבנו בא להוציא ממה שכ׳ הריטב״א דרש״י סובר כר״ת דע״ד רבים יש לו הפרה דוקא בנמצא טעות, עי׳ בסמוך.
ו. עי׳ חי׳ הרמב״ן גיטין לו, א ד״ה ה״ג.
ז. עי׳ תוס׳ גיטין לו, א ד״ה אבל, ועי׳ רבנו שם ור״ן שם, ומאירי כאן (פ״ח:).
ח. בכ״י בטעות: הודר.
ט. גיטין שם.
י. לו, א ד״ה על.
כ. עי׳ רבנו שם ד״ה תנאי, וריטב״א כאן בשם רבנו, ומאירי עמ׳ פז.
ל. ת״ג ליק סי׳ לד, שע״ת סי׳ קלח-ט, אוצה״ג גיטין שם עמ׳ 70, ורבנו שם.
כגון דאדרה על דעת רבים ואמר אמימר הלכתא וכו׳ על דעת רבים אין לו הפרה – פירש רבינו מאיר הלוי ז״ל: כגון נודר לרבים ואמר על דעתכם אני נודר וכן כתב רש״י ז״ל במסכת גיטין: כגון שמדיר על דעת רבים ואמרו הם על דעתינו אנו מדירין אותך. וכתב הרמב״ן ז״ל משמע מדבריו ז״ל שאין נדר על דעת רבים עד שיהא על דעת רבים וברבים אבל אם אינם שם רבים אין כלום וכן כתב רבינו האי ז״ל בתשובה וכן נראה דעת הריא״ף ז״ל וכן דעת הרמב״ם ז״ל וטעם הדבר שאין לו התרה שהרי הוא תלה בדעתם והם לא תלו את הנדר בדבר שיש לו התרה ולקמן אסיקנא דלדבר מצוה יש לו הפרה דהא ודאי תולים הם בדבר שיש לו התרה שלא תהא דעתם מסכמת לביטול מצוה. אבל יש מרבותינו ז״ל שהחמירו דכל שנדר על דעת רבים אף שלא בפניה׳ אין לו התרה לדבר רשות וזה חומר הוא בנדר ושבועה כל שנתלית בדעת רבים לא משתלפא בהתרה כי אם לדבר מצוה לפום מסקנא והשתא סברינן דאפילו לדבר מצוה. ומורי הרא״ה ז״ל היה חושש לפי׳ זה להחמיר אבל רוב רבותינו ז״ל אומרים כפי׳ הראשון והוא הנראה עיקר. והא דאמרינן הכא על דעת רבים פירש רש״י ז״ל כגון שהדירה על דעת רבים לפי שמצא בה עון. וא״ת אם מצא בה עון היכי אמרינן לקמן אמסקנא דלדבר מצוה יש לו הפרה אדרבה עבירה היא להתירו. וי״ל כי מתחלה הדרה לפי שמצא בה דבר ערוה לפי דעתו ולכך גירשה ולאח״כ נמצא שלא היה לה שם רע אמת ויש מצוה להחזירה ולהתירה. ומ״מ למדנו מתוך פי׳ זה של רש״י ז״ל שהוא סובר כדעת ר״ת ז״ל שכתב לקמן דכי אמרינן דעל דעת רבים יש לו הפרה כי ההיא מיקרי דרדקי דדוקא כי ההיא שהיה בנדר טעות דסברי דאיכא אחריני דדייק כוותיה או טפי מיניה ואשתכח דליכא דדייק כוותיה וכיון דאיכא מצוה יש לו התרה אבל כל שאין טעות בעיקר הנדר אין לו התרה אפילו לדבר מצוה. וכבר כתבנו במסכת גיטין פרק השולח שאין זה דעת רבינו הרמב״ן ז״ל ודעת רבותינו ז״ל אלא כל דבר מצוה יש לו התרה ע״י פתח כהתר נדרים דעלמא ואף על פי שלא היה טעות בנדר ושם הארכתי בזה בס״ד.
בד״ה והא איכא כו׳ השב תשיב לו ומשכחת כו׳ עכ״ל כצ״ל:
אלא אמר רב שימי מנהרדעא: כאן מדובר כגון שהדירה ברבים, שנדר בפני רבים הנאה ממנה, ואסור לו לשאת אותה. ושואלים: הניחא [זה נוח] למאן דאמר דעת מי שאומר] נדר שהודר ברביםאין לו הפרה, ולכן ביטל את האפשרות לקיים את המצוה לחזור ולשאתה. אלא למאן דאמר דעת מי שאומר] שגם נדר כזה יש לו הפרה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הלא יכול להתיר את הנדר ולשאתה! ומשיבים: שמדירה לה על דעת רבים שתלה בדעתם את קיום הנדר, ולנדר כזה אין התרה. שאמר אמימר, הלכתא [הלכה] היא: נדר שהודר בפני רביםיש לו הפרה, על דעת רביםאין לו הפרה.
Rather, Rav Shimi of Neharde’a said: He nullifies the possibility of remarriage in a case where he vowed in public that it is prohibited for him to derive benefit from her, and it is consequently prohibited for him to marry her. The Gemara asks: This works out well according to the one who says that a vow that was taken in public has no nullification; he is flogged, since by taking that vow he has rendered remarriage impossible. But according to the one who says that even a vow taken in public has the possibility of nullification, what can be said? He can nullify the vow and remarry her. The Gemara answers: The reference is to a case where he vows on the basis of the consent of the public that it is prohibited for him to derive benefit from her, as Ameimar says that the halakha is: A vow that was taken in public has the possibility of nullification; a vow that was taken on the basis of the consent of the public has no nullification.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא (סִימָן גז״ל משכ״ן ופא״ה) גָּזֵל, דְּרַחֲמָנָא אֲמַר: {ויקרא י״ט:י״ג} ״לֹא תִגְזוֹל״, {ויקרא ה׳:כ״ג} ״וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה״! מַשְׁכּוֹן, דְּרַחֲמָנָא אֲמַר: {דברים כ״ד:י׳} ״לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבוֹט עֲבוֹטוֹ״, ״הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ״,

The Gemara questions Rabbi Yoḥanan’s statement: And are there no more prohibitions that entail fulfillment of a positive mitzva for which one is flogged? But aren’t there others? Before stating its challenges, the Gemara provides a mnemonic for the cases that it will cite: Robbery, collateral, and pe’a. The Gemara elaborates: Isn’t there the case of robbery, where the Merciful One states: “You shall not rob” (Leviticus 19:13), and also states: “And he shall return the stolen item” (Leviticus 5:23)? Isn’t there the case of collateral, where the Merciful One states: “You shall not come into his house to fetch his pledge” (Deuteronomy 24:10), and He then states: “You shall return to him the pledge when the sun sets” (Deuteronomy 24:13)?
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותו ליכא – מצות לא תעשה שיש בה קום עשה דלילקי עלה.
משכון – משכחת לה ביטלו ששרפו.
והא איכא העבט תעביטנו לא תבוא אל ביתו השב תשיב לו ומשכחת לה כו׳ – וא״ת והא הוי עשה שקדמו לאו דהשבת העבוט שייך קודם שיעבור לילך אל ביתו לעבוט עבוטו דבמשכנו ברשות שייך השבת העבוט. וי״ל דדרשינן בפרק אלו מציאות (ב״מ לא:) מיתורא דהשב תשיב דקאי למשכנו שלא ברשות א״כ על כרחך שייך עשה דהשב תשיב לו לאחר שעבר כדאמרינן לעיל אם אינו ענין לפניו תנהו ענין לאחריו.
ועוד שואלים על דברי ר׳ יוחנן: ותו ליכא [ועוד אין] מצות לא תעשה שיש בה עשה, ולוקה עליה? והא איכא [והרי יש] (סימן גזל משכן ופאה) גזל, דרחמנא אמר [שהתורה אמרה] ״לא תגזל״ (ויקרא יט, יג), וגם נאמר ״והשיב את הגזלה״ (ויקרא ה, כג). וכן דין משכון, דרחמנא אמר [שהתורה אמרה] ״לא תבא אל ביתו לעבט עבטו״ (דברים כד, יא), ובהמשך נאמר ״השב תשיב לו העבוט כבא השמש״ (דברים כד, יג),
The Gemara questions Rabbi Yoḥanan’s statement: And are there no more prohibitions that entail fulfillment of a positive mitzva for which one is flogged? But aren’t there others? Before stating its challenges, the Gemara provides a mnemonic for the cases that it will cite: Robbery, collateral, and pe’a. The Gemara elaborates: Isn’t there the case of robbery, where the Merciful One states: “You shall not rob” (Leviticus 19:13), and also states: “And he shall return the stolen item” (Leviticus 5:23)? Isn’t there the case of collateral, where the Merciful One states: “You shall not come into his house to fetch his pledge” (Deuteronomy 24:10), and He then states: “You shall return to him the pledge when the sun sets” (Deuteronomy 24:13)?
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּ״קִיְּימוֹ וְלֹא קִיְּימוֹ״, וּ״בִיטְּלוֹ וְלֹא בִיטְּלוֹ״! הָתָם, כֵּיוָן דְּחַיָּיב בַּתַּשְׁלוּמִין, חאֵין לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם.

The Gemara continues: And you find that one is liable to receive lashes in those cases both if the criterion is whether he fulfilled the mitzva or did not fulfill the mitzva, and if the criterion is whether he nullified the mitzva or he did not nullify it. According to the first criterion, he is flogged if he fails to return the stolen item or the collateral; according to the second criterion, he is flogged if he destroys the stolen item or the collateral. The Gemara answers: There, in both those cases, he is not flogged, since he is liable to remit monetary payment for the stolen item or the collateral, as the principle is: One is not both flogged and liable to pay restitution for one transgression.
עין משפט נר מצוהתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
התם איתא בתשלומין – כששרפו וחייב ממון הלכך לא משכחת ביה בטלו דכל אימת דיש לו ממון לא ילקה ויש ספרים דגרסי ואינו לוקה ומשלם כלומר הכא על כרחך אינו לוקה הואיל ומיפטר בתשלומין אבל ליכא לפרושי דתרתי לא עבדינן ליה מלקות וממון משום כדי רשעתו והלכך משלם ואינו לוקה דזה אינו חדא דא״כ אדרבה יש לנו לומר ילקה ולא ישלם דבפ׳ אלו נערות (כתובות דף לב:) אמר ר׳ יוחנן דהיכא שמצינו ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם ועוד דא״כ מאי פריך והרי משכונו של גר ומת הגר ומשני התם גברא בר תשלומין ושיעבודא דגר פקע ומאי שנא הא כיון דלא משלם א״כ ביטלו ולילקי וליכא נמי שתי רשעיות לכן צ״ל כדפירשתי כיון דגברא בר תשלומין וכל אימת דמשלם לא לקי הלכך לא משכחת ליה ביטלו אבל קשה לר״ל מיהא משכחת שפיר קיימו ולא קיימו כשב״ד הזהירו להחזיר ואומר שלא יחזיר ונראה למורי דודאי הכי נמי דמשכחת לה לר״ל אבל לרבי יוחנן דאמר זאת ועוד אחרת ותו לא הוא דאמר לטעמיה ביטלו ולא ביטלו אבל לר״ל משכחת לה שפיר בהדירה והשבת העבוט אבל קשה דמשמע דמקשה פריך שפיר וקיימו נקט אגב גררא.
כיון דמחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם – פירש הר״ם הלוי ז״ל כיון דגברא בר תשלמין הוא אפילו בטלו אינו לוקה שאין אדם לוקה ומשלם. ונצטרך לפרש דבריו דחיוב תשלומין משעת חבלה דיינינן ליה בחיוב תשלומין ואף על פי שנשרף מאליו או נאבד דאי לא למאן דתני קיימו ולא קיימו למה אינו לוקה ומשלם דהא חיוב המלקות על שעת הגזילה ותשלומין על שעה שנשרף או נאב׳ אלא ודאי דכיון דחייב בתשלומין דחבל שלא כדין הוה ליה מאותה שעה כגזלן שמשלם כשעת הגזילה כל היכא דאיתבר ממילא. ואין צורך לפירוש זה אלא ה״ק דכיון דחייב בתשלומין כששורפו לא חשיב בטול עשה להלקותו ותשלומין כמותו לענין זה וכן פי׳ רבינו ז״ל ובתוספות ומיהו לא תקשי לפי׳ רבינו מאיר ז״ל הא דאמר ר׳ יוחנן גופיה בפרק אלו נערו׳ דכל היכא דאיכא ממון ומלקות לוקה ואינו משל׳ דשאני הכא שהכתוב נתקו לעשה דתשלומין.
בד״ה התם איתא כו׳ הואיל ולא מפטר אבל ליכא כו׳ דבפ׳ אלו נערות אמר ר״י כו׳ דלא משלם אם כן בטלו וליכא נמי ב׳ רשעיות ללקי כו׳ משכחת לה שפיר בלא הדירה והשבת כו׳ פריך שפיר לתרוייהו וקיימו נקט אגב גררא עכ״ל וכצ״ל ור״ל דפריך שפיר אף למ״ד קיימו ואע״ג דלרבי יוחנן קיימינן והוא סבר בטלו מ״מ אגב גררא פריך אף למ״ד קיימו דא״נ דהוה ס״ל לר״י קיימו וק״ק לי דטפי ועדיפא ה״ל להקשות לעיל דקאמר הניחא למ״ד קיימו כו׳ הוה הניחא למ״ד קיימו דקאמר זאת ועוד אחרת דמשמע דוקא בהני תרתי לקי בלא קיום ולמ״ד קיום הא בכל לאו הניתק לעשה לקי בלא קיום ודו״ק:
ומשכחת לה [ומוצא אתה אותה] שלוקה בשני מקרים אלה גם למי שסבור שהדברים תלויים בקיימו ולא קיימו, כשאינו רוצה לקיים את מצות העשה ולהשיב את הדבר, וגם בביטלו ולא ביטלו, כגון שמשמיד את הדבר הגזול או את המשכון! ומשיבים: התם [שם] בשני המקרים הללו, כיון שחייב בתשלומין בהחזרת מה שלקח שלא כדין, יש טעם אחר שאינו לוקה, לפי הכלל: שאין אדם לוקה ומשלם על אותו מעשה.
The Gemara continues: And you find that one is liable to receive lashes in those cases both if the criterion is whether he fulfilled the mitzva or did not fulfill the mitzva, and if the criterion is whether he nullified the mitzva or he did not nullify it. According to the first criterion, he is flogged if he fails to return the stolen item or the collateral; according to the second criterion, he is flogged if he destroys the stolen item or the collateral. The Gemara answers: There, in both those cases, he is not flogged, since he is liable to remit monetary payment for the stolen item or the collateral, as the principle is: One is not both flogged and liable to pay restitution for one transgression.
עין משפט נר מצוהתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: הָא אִיכָּא מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל גֵּר וּמֵת הַגֵּר!

Rabbi Zeira objects to this: But isn’t there a case where he is not liable to pay, e.g., if he appropriated the collateral of a convert and the convert died with no heirs. In that case, there is no payment, and nevertheless, he is not flogged.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הרי משכונו של גר – ושרפו בחיי הגר ומת הגר ואין לו יורשין דליתא בתשלומין.
והא איכא משכנות של גר – פירוש: ומת הגר ואין לו יורשין ומשכחת לה בלא קיימו שמת הגר קודם שיחזיר לו ומשכחת לה בבטלו כגון ששרפו או זרקו לים בחיי הגר ואח״כ מת הגר שאין לו למי ישלם כלום ונמצא שהוא לוקה ופרקינן דהת׳ נמי גברא בר תשלומין הוא ושעבודא דגר פקע וכששרפו בחיי הגר נתחייב בממון ופטור ממלקות.
מתקיף לה [מקשה על כך] ר׳ זירא: הא איכא [הרי יש] אפשרות שלא יוכל לשלם, כגון שלקח משכונו של גר, ומת הגר, ואין לו יורשים שיוכל להחזיר להם. ואם כן אין בזה תשלומים, ובכל זאת אינו לוקה!
Rabbi Zeira objects to this: But isn’t there a case where he is not liable to pay, e.g., if he appropriated the collateral of a convert and the convert died with no heirs. In that case, there is no payment, and nevertheless, he is not flogged.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מכות טז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה מכות טז., ר׳ חננאל מכות טז. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס מכות טז., רש"י מכות טז., תוספות מכות טז., רמב"ן מכות טז. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי מכות טז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א מכות טז., מהרש"ל חכמת שלמה מכות טז., מהרש"א חידושי הלכות מכות טז., פני יהושע מכות טז., גליון הש"ס לרע"א מכות טז., פירוש הרב שטיינזלץ מכות טז., אסופת מאמרים מכות טז.

Makkot 16a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Makkot 16a, R. Chananel Makkot 16a, Collected from HeArukh Makkot 16a, Rashi Makkot 16a, Tosafot Makkot 16a, Ramban Makkot 16a, Meiri Makkot 16a, Ritva Makkot 16a, Maharshal Chokhmat Shelomo Makkot 16a, Maharsha Chidushei Halakhot Makkot 16a, Penei Yehoshua Makkot 16a, Gilyon HaShas Makkot 16a, Steinsaltz Commentary Makkot 16a, Collected Articles Makkot 16a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144