×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מתני׳מַתְנִיתִין: הַתִּינוֹקוֹת אֵין מְעַנִּין אוֹתָן ביוה״כבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָן לִפְנֵי שָׁנָה וְלִפְנֵי שְׁנָתַיִים בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִין בְּמִצְוֹת.:
MISHNA: With regard to the children, one does not afflict them by withholding food on Yom Kippur; however, one trains them one year before or two years before they reach majority, by means of a partial fast lasting several hours, so that they will be accustomed to fulfill mitzvot.
קישוריםר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר׳ יהודה אלמדאריתוספות רי״דבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
תינוקות אין מענין אותם ביום הכיפורים אבל מחנכין אותן קודם שנה קודם שתים בשביל שיהיו רגילין במצות. אוקימנא בבריא קודם שתים. קודם שנה בחולה. דייקא מתני׳ כרב הונא ורב נחמן דאמרי מבן ח׳ ובן ט׳ מחנכין אותן לשעות.
{משנה יומא ח:ד} מתני׳ התינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים אבל מחנכין אותן קודם לשנה קודם1 לשתים בשביל שיהו רגילין במצות2:
{בבלי יומא פב ע״א} גמ׳ השתא3 בפני שתים מחנכין4 בפני5 שנה מיבעיא אמר רב חסדא לא קשיא כאן בחולה כאן בבריא6. אמר רב הונא בן שמונה ובן תשע מחנכין אותן7 שעות8 בן עשר בן9 אחת עשרה משלימין מדרבנן [בן שתים]⁠10 עשרה משלימין מדאוריתא11 ורב נחמן אמר בן תשע בן12 עשר מחנכין אותן שעות13 בן14 אחת עשרה משלימין מדרבנן15 בן שתים עשרה משלימין מדאוריתא ור׳ יוחנן אמר16 בן עשר בן אחת עשרה מחנכין אותן
שעות בן שתים עשרה משלימין מדאוריתא בתינוקת [ובן]⁠17 שלש עשרה משלימין18 מדאוריתא בתינוק19 {כפי׳ ר״ח} אע״ג20 דקימא לן כר׳21 יוחנן דאמר תינוקת בת שתים עשרה ותינוק בן שלוש עשרה (שנה22) משלימין מדאוריתא23 קימא לן נמי24 כרב הונא ורב נחמן דבתראיי אינון דמשלימין25 מדרבנן כדי לחנכן26 מבן אחת עשרה בין לתינוק בין לתינוקת27 ובן תשע ובן עשר מחנכין אותן שעות כדרב נחמן28 שאם היה רגיל לאכל בשתי שעות מאכילין אותו בשלוש בשלוש29 מאכילין אותו בארבע:
{משנה יומא ח:ה} מתני׳ עברה30 שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה. חולה מאכילין אותו על פי בקיאין ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר דיי31:
{בבלי יומא פב ע״א-ע״ב} גמ׳ תנו רבנן עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב ומכניסין לה בתוך פיה32 אם נתישבה33 דעתה מוטב ואם לאו מביאין לה רוטב עצמו אם נתישבה דעתה מוטב34 ואם לאו מביאין לה שומן עצמו שאין לך דבר [שעומד בפני]⁠35 פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים36. עבודה זרה מנא לן דתניא ר׳ אליעזר אומר אם נאמר {דברים ו:ה} בכל נפשך למה נאמר {דברים ו:ה} בכל מאודך ואם נאמר בכל מאודיך למה נאמר בכל
נפשך אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב37 עליו מגופו לכך נאמר בכל מאודך38. גלוי עריות מנא לן39 דתניא ר׳ אומר {דברים כב:כו} כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה40 וכי מה למדנו מרוצח מעתה אלא הרי41 זה בא ללמד ונמצא למד מקיש42 נערה מאורסה43 לרוצח מה רוצח יהרג [ואל] יעבור אף נערה מאורסה44 יהרג [ואל]⁠45 יעבור46. שפיכות דמים מנא לן47 סברא הוא48 דההוא49 דאתא50 לקמיה דרבא אמר ליה אמר לי51 מרי דוראי זיל קטליה לפלניא ואי לא קאטלינא לך אמר ליה לקטלך ולא תקטליה52 מאי חזית דדמא דידך53 סומק טפי54 דלמא דמא דחברך55 סומק טפי:
{בבלי יומא פב ע״א56} וגרסינן57 נמי ביומא58 בפרק יום הכפורים בענין עוברה59 שהריחה שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים [עבודה זרה מנא לן דתניא ר׳ אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך]⁠60 וכו׳ והדין מסקאנא דגמארא הוא ושמעינן מינה דהא דר׳ ישמעאל ודרבא לאו הילכאתא נינהו:
1. קודם: וכן ב-גו. גב, גה, גז, גיז, כ״י נ, דפוסים: ״וקודם״, וכן רמב״ם פיהמ״ש.
2. במצות: גיז, כ״י נ: ״למצות״.
3. השתא: גו: ״והשתא״.
4. מחנכין: וכן ב-גז, כ״י נ. גב, גה: ״מחניכנא להו״. גיז, דפוס קושטא: ״מחנכינא להו״. בדפוסים: מחנכין להו.
5. בפני, בפני: וכן ב-גב, גה, גו, גז, גיז, כ״י נ. אשכול, דפוסים: ״לפני, לפני״.
6. בחולה, בבריא: כ״י נ: ״לחולה, לבריא״.
7. אותן: וכן ב-גב, גה, גו, גז, גיז, כ״י נ, אשכול, ר״ח. דפוסים: אותו.
8. שעות: וכן ב-גב, גה, גז, גיז, וברמב״ם משנ״ת הל׳ שביתת העשור (ב:י). כ״י נ, אשכול, דפוסים: ״לשעות״, וכן בר״ח.
9. בן: כ״י נ: ״ובן״.
10. בן שתים: גב, גה, גו, גז, גיז, כ״י נ, אשכול, דפוסים, ר״ח. כ״י א: ״משתים״.
11. כ״י נ מוסיף: ״בתינוקת״.
12. בן: כ״י נ: ״ובן״.
13. מחנכין אותן שעות: חסר ב-גה. כ״י נ, דפוסים: ״מחנכין אותן לשעות״. וכן בהמשך שם.
14. בן: כ״י נ: ״ובן״.
15. משלימין מדרבנן: חסר ב-גה.
16. אמר: חסר ב-גה.
17. ובן: גב, גה, גו, גז, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״בן״.
18. משלימין: גב: ״משלימין אותן״.
19. בכ״י נ כאן מקומו של: ״ור׳ יוחנן בן עשר...לשעות בן י״ב משלימין מדאוריתא״.
20. אע״ג: וכן גה, גז, דפוסים. גב, גו, כ״י נ: ״ואע״ג״. וכן בר״ח, אשכול.
21. דקימא לן כר׳: כ״י נ: ״דקא פליג ר׳⁠ ⁠״.
22. שנה: חסר ב-גב, גה, גו, גז, גטז, כ״י נ, דפוסים.
23. כ״י נ מוסיף: ״אבל השלמה מדרבנן לית ליה״, כבר״ח.
24. נמי: וכן ב-גה, גו, גז, גטז. חסר בכ״י נ, אשכול, דפוסים.
25. דמשלימין: גב: ״משלימין״. כ״י נ: ״ומשלימין״.
26. לחנכן: גב, כ״י נ: ״לחנכן במצות״.
27. לתינוק, לתינוקת: גה: ״לתינוקת, לתינוק״. כ״י נ: ״תינוק, לתינוקת״.
28. כדרב נחמן: חסר בכ״י נ.
29. בשלוש בשלוש: גה: ״בשלש שעות בשלש שעות״. גטז: ״בשלש שעות בשלש״.
30. עברה: וכן ב-גב, גה, גו, גז, גטז, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י נ, דפוסים: ״עוברה״, וכן אף כ״י א בגמ׳ כאן.
31. דיי: וכן ב-גב, גה, גו, גז, גטז, ובר״ח. וכן ברמב״ם פיהמ״ש מנוקד: ״דַיִי״ (כלומר: די לי). כ״י נ, דפוסים: ״די״.
32. ומכניסין לה בתוך פיה: חסר בכל כה״י, כפי שחסר בר״ח ובשאילתות (יוה״כ, סי׳ קפו). בדפוסים, כלשון שבגמרא, וכן בריצ״ג. בה״ג: ״ומניחין לה על פיה״.
33. נתישבה: דפוסים: נתישבת.
34. ואם לאו...רוטב...מוטב: השווה רמב״ם משנ״ת הל׳ מאכלות אסורות (יד:יד). חסר ב-גב, כ״י נ. וכן חסר בה״ג כ״י מילנו.
35. שעומד בפני: גה, גז, כ״י נ, דפוסים, וכן בה״ג, ריצ״ג. ר״ח: ״עומד בפני״. גטז: ״עומד מפני״. כ״י א: ״שיעמוד במקום״.
36. וגלוי עריות ושפיכות דמים: גטז: ״ושפיכות דמים וגילוי עריות״.
37. חביב: גב: ״יותר חביב״.
38. שגופו חביב...בכל נפשך...שממונו חביב...בכל מאודך: כ״י נ: ״שממונו חביב...בכל מאדך...שגופו חביב...בכל נפשך״. ראה גם במקבילים שברי״ף פסחים פרק ב (דף ו ע״א); עבודה זרה ב (ט עמ׳ א).
39. מנא לן: חסר בכ״י נ.
40. כי כאשר...כן הדבר הזה: גב, גה, גז, גטז, כ״י נ עד: ״ורצחו נפש״. דפוסים: ורצחו נפש וגו׳.
41. מעתה אלא הרי: כ״י נ: ״עתה הרי״. גב: ״מעתה אלא״.
42. מוסיף כאן רוצח לנערה מאורסה ומקיש.
43. מאורסה: כ״י נ: ״המאורסה״.
44. מאורסה: וכן ב-גז. גב, גה, גטז, כ״י נ: ״מאורשה״.
45. ואל, ואל: גב, גה, גז, גטז, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״ולא, ולא״.
46. נערה...יהרג, יעבור: וכן ב-גה, גז, דפוס קושטא. גטז, כ״י נ, דפוסים: ״תהרג...תעבור״. בדפוסים נוסף אחריו: ומה נערה מאורסה נתנה להצילה בנפשו אף רוצח נתן להצילו בנפשו.
47. מנא לן: וכן ב-גה, גז. חסר ב-גב גטז, כ״י נ, דפוסים.
48. הוא: חסר ב-גה, גז, גטז.
49. דההוא: וכן גב, גה, גטז, כ״י נ. גז, דפוסים: ״כי ההוא״.
50. דאתא: גב: ״דאתיא״.
51. אמר לי: חסר ב-גטז.
52. תקטליה: כ״י נ: ״תקטול יתיה״.
53. דדמא דידך: גה: ״דילמא דמא דילך״. גז: ״דדמא דילך״.
54. טפי: כ״י נ, דפוסים: ״טפי״. חסר ב-גב, גה, גז. כ״י א: ״הוא״.
55. דמא דחברך: גב: ״דלחברך״.
56. וברי״ף שם (דף ג ע״ב-ד ע״א).
57. וגרסינן: כ״י הספרייה הבריטית: ״וכן״.
58. ביומא: וכן כ״י נ. חסר בכ״י הספרייה הבריטית, דפוסים.
59. בענין עוברה: דפוסים: בעוברה.
60. עבודה זרה... מאדך: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
מתני׳ אין מענין אותן – אין חייבין למנוע מהן מאכל.
מחנכין אותן – לשעות לפני שנה שהיא סמוכה לפירקן פירקן הוי בן שלש עשרה לנקבה וארבע עשרה לזכר שדרך תינוקות להביא שתי שערות בשתים עשרה ויום אחד דהיינו בתוך שנת י״ג והיא פירקה לעונשין ותינוק בי״ג ויום אחד נמצא שנת י״ד פרקו לעונשין ושנת י״ג היא שנה הסמוכה לפרקו ושנת י״ב היא שנה לפני שנה הסמוכה לפרקו.
או לפני שתי שנים – שהיא לפני שתי שנים סמוך לפרקו דהיינו שלש שנים לפני פרקן ובגמרא פריך השתא לפני שתים דהיינו ג׳ שנים אמרת מחנכין לפני שנה דהיינו שתים מיבעיא.
התינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים אבל מחנכין אותן לשעות לפני שנה ושנתים סמוך לפירקן כדי שיהיו רגילים במצות,
מתני׳. אין מונעין1. אין חייבין (למנוען) [למונען2] ממאכל3.
אבל מחנכין אותן. לשעות4.
קודם לשנה. שנה שהן סמוכין לפירקן5. פירקן6 הוי י״ג שנה שנת י״ג לנקבה ושנת י״ד לזכר שדרך התינוקו׳ להביא ב׳ שערות7 בשנת (י״ד) [י״ב] ויום אחד דהיינו תוך שנת י״ג והוא פירק׳ לעונשין ותינוק בן י״ג שנה ויום אחד נמצא שנת י״ד פירקו לעונשין. ושנת י״ג היא השנה הסמוכה לפירקו ושנת י״ב היא השנה לפני שנה הסמוכה לפירקו8.
1. לפנינו במתני׳ אין מענין.
2. בכי״מ למנוע מהן מאכל וכ״ה בפירש״י.
3. כ״פ רש״י ד״ה אין מענין. ומבואר שאין חייב לחנכו ומ״מ אם רוצה יכול לחנך אף קטנים. אמנם בר״ן (דף ג,א ד״ה התינוקות) דייק מדברי הרמב״ם (פ״ב מהל׳ שבי״ע הי״א) דאין רשאין למנוע מהן מאכל קאמר דאע״פ שבכל המצוות אם רצה להקדים חינוכו רשאי הכא אין רשאי להקדים חינוכו ולענותו קודם הזמן שקבעו חכמים. [ועיין תוס׳ יוהכ״פ דביאר דלא פליגי בזה הרמב״ם ורש״י] ועיין בית יוסף (סימן תרט״ז) בשם הכל בו.
4. כ״פ רש״י ד״ה מחנכין.
5. כ״ה דעת רש״י דהיינו חינוך זה הוא קודם לשנה שהיא סמוכה לשנה שסמוכה לפירקן. וכ״כ המאירי. אמנם דעת הרא״ש (סימן י״ב) וכן דעת הרמב״ם (פ״ב משבי״ע ה״י) דהיינו שנה הסמוכה לפירקן ממש.
6. בכי״מ פירקן הוי בן י״ג שנה לנקבה וי״ד שנה לזכר וכ״ה בפירש״י.
7. בכי״מ בשתים עשרה שנה ויום א׳ דהיינו בתוך י״ג שנה וכ״ה בפירש״י.
8. כ״פ רש״י ד״ה מחנכין.
התינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים אבל מחנכין אותן קודם שנה וקודם שתים כדי לזרזן במצוות – פירוש: מענין משמע כל היום ומחנכין משמע לשעות דמדמענין לימים מחנכין הוי לשעות והכי קאמר מחנכין אותן לשעות מדרבנן קודם שנענה אותן מדרבנן קודם שנה וקדם שתים ולקמן בענין למימר דתרי חינוכי איכא מדרבנן חד להשלים וחד לשעות והכא לא תני השלמה דרבנן אם כן הוה ליה למימר אבל מענין אותן כדי לזרזן במצוות אלא מדתנא מחנכין שמע מינה לשעות הוא שקודם שנענה אותם מדרבנן מחנכין אותם לשעות שנה או שתים. השתא קודם שתים מחנכין קודם שנה מיבעיא אמר רב פפא לא קשיא כאן לחולה כאן לבריא.
המשנה השלישית והכוונה להתחיל בה בביאור החלק השני והוא שאמר התינוקות אין מענין אותם ביום הכפורי׳ אבל מחנכין אותם קודם לשנה וקודם לשתים בשביל שיהיו רגילים למצות אמר הר״ם מחנכין אותם מלמדים אותם מגזרת חנוך לנער ומרגילין אותן להתענות קודם שיהיו חייבים בתענית בשתי שנים לבריאים ובשנה אחת לחולים ודע כי הזכרים משלש עשרה שנה שלמים והנקבות משתים עשרה שנה שלמים הם חייבות להתענות אם הביאו שתי שערות כי הנקבות סובלות התענית יותר מן הזכרים לפי שמזג הזכרים חם ונמס גופם יותר והזכרי׳ והנקבות מאחת עשרה שנה מתענין כל היום כלו מדרבנן כדי לחנכן במצות ומתשע שנים ומעשר שנים מתענין שעות מן היום בין זכרים בין נקבות בשוה כדי שיתחנכו להתענות ואין מאכילין אותם עד שיצערם הרעב:
אמר המאירי התינוקות אין מענין אותם ביום הכפורים אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שתים כדי להרגילם במצוות משנה זו וסוגיא שלה ופסק היוצא ממנה מבולבל ביד מפרשים ומה שנראה לנו לפסוק בענין זה דרך כלל הוא ששני מיני חנוך הם אחד חנוך שעות ואחד השלמת תענית קודם חיוב זמן תורה וכבר ידעת שזמן חיוב תורה לתינוק הוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד ר״ל התחלת זמן שנת ארבע עשרה ולתינוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד ר״ל בתחלת שלש עשרה ודרך כלל נראה שהתינוקות מתחילין לחנוך שעות ארבע שנים לפני פרקם בבריא שתים לשעות ושתים להשלמה מדברי סופרים ובחולה שתים לפני פרקם אחד לחנוך שעות ואחד להשלמה מדברי סופרים וחנוך שעות הוא שאם היו רגילים לאכול בשתי שעות אוכל בשלש או בארבע כפי כח התינוק וענין חולה לא סוף דבר חולה ממש אלא שטבעיו חלושים ואין בו כח לסבול את הענוי:
נמצא הענין שבתינוק ובבריא בן תשע ובן עשר ר״ל שנגמרו תשע ונכנס לעשירית או נגמרו עשר ונכנס לאחד עשרה מתענין לשעות וכן אחת עשרה ושתים עשרה ר״ל שנגמרו אחת עשרה ונכנס לשנת שתים עשרה או נגמרו שנים עשרה ונכנס לשנת שלש עשרה משלים מדרבנן ובן שלש עשרה ר״ל כשנגמרו שלש עשרה ונכנס לארבע עשרה משלים מן התורה ועל דרך זה בתינוקת בת שמנה ובת תשע לשעות בת עשר ואחת עשרה להשלמה מדברי סופרים ובת שתים עשרה שנה ויום אחד להשלמה מדאורייתא ובחולה בתינוק בן אחת עשרה לשעות בן שתים עשרה להשלמה מדברי סופרים ובתינוקת בת עשר לשעות ובת אחת עשרה להשלמה מדברי סופרים:
זו היא שיטתנו בענין זה אלא שמצד שנתבלבלו בה קצת מפרשים אני רואה להעירך בבאור סוגיא זו היאך היא מתיישבת לשיטה זו ואיזו גירסא אנו גורסים והענין הוא לשיטתינו שדעת משנתנו להקדים השלמה מדברי סופרים שתים לבריא ואחת לחולה על הדרך שביארנו אבל קודם זמן השלמה של סופרים אין דעת משנתנו להקדים לחנוך שעות אלא שנה אחת אף לבריא ופי׳ משנתנו התינוקות אין מענין אותם ביום הכפורים אבל מחנכין אותם לפני שנה ולפני שתים ולא דברה משנה זו אלא בחינוך שעות ולפני שנה ולפני שתים אין פירושו לפני פרקן אלא לפני שנה הסמוכה לפרקן ולפני שתים הסמוכות לפרקן נמצא שלפני שנה הוא שתי שנים קודם שנת הפרק ושנה הסמוכה לפרק בהשלמה ולפני שתים הם שלש שנים קודם הפרק ושתים הסמוכות לפרק בהשלמה וזה שאינו תופש לשון לפני פרקן עצמו מפני שברור לו בשנה שלפני פרקן שהוא בדין השלמה מדברי סופרים וכן בשתים לבריא ובא לחקור בשנים שלפני אותן שני השלמה שבהן חינוך שעות לבד ושאלו בגמ׳ על זה השתא לפני שנים מחנכין לפני שנה מיבעיא ותירצו כאן לחולה כאן לבריא כלומר לחולה שאין לו להשלמת סופרים אלא שנה הסמוכה לפרקן מחנכין אותו לשעות שנה שלפניה שהיא שתים לפני הפרק ולבריא שהוא בהשלמת סופרים שתים הסמוכות לפרקן מחנכין אותן לשעות שנה שלפני השתים נמצא שלדעת משנתנו שאין חינוך שעות לא לבריא ולא לחולה אלא שנה אחת אלא שלבריא מוסיפין לשעות כפי כוחו אבל להשלמה שתים לבריא ואחת לחולה ובאו בגמ׳ רב הונא ורב נחמן להוסיף לבריא שנה אחרת לחינוך שעות ונמצאו שתים לשעות ושתים להשלמה ולא דיברו בדין חולה כלל אלא שעמד על דעת המשנה לדונו בדין שנה לחינוך שעות ושנה להשלמה מדברי סופרים שעקר כוונתם אינו אלא להשוות שנים של חינוך שעות לשנים של השלמת סופרים וזהו שאמרו אמר רב הונא בן שמנה ובן תשע מחנכין אותם לשעות אלא שבתשע מוסיפין לו שעות יותר מבשמונה בן עשר ובן אחת עשרה משלימין מדברי סופרים בן שתים עשרה משלימין מדאורייתא בתינוקת ורב נחמן אמר בן תשע ובן עשר מחנכין לשעות בן אחת עשרה ובן שתים עשרה משלימין מדרבנן בן שלש עשרה משלימין מדאורייתא בתינוק כלומר כל סדר זה הוא בתינוק ורב הונא ורב נחמן לא חלקו כלל אלא שזה דבר בתינוק וזה דבר בתינוקת כמו שכתבנו וכן הלכה לפי שיטתנו כמו שביארנו במשנה ומ״מ בסוגיא זו אמרו עוד ור׳ יוחנן אמר בן עשר ובן אחת עשרה מחנכין לשעות בן שתים עשרה משלימין מדאורייתא בתינוקת ובן שלש עשרה בתינוק ונראין הדברים שר׳ יוחנן אין לו השלמה מדברי סופרים כלל אלא חינוך שעות והוא סובר שמחנכין שתי שנים לפני הפרק וזהו שאמר בן עשר ובן אחד עשרה מחנכין לשעות ובן שתים עשרה מדאורייתא וזהו בתינוקת ובן שלש עשרה בתינוק להשלמה דאורייתא ולא הוצרך לומר בו בן אחת עשרה ובן שתים עשרה לשעות שמובן הוא מאליו שאין מוסיפין לתינוק לפני פרקו יותר מבתנוקת לפני פרקה וא״כ בן אחת עשרה ובן שתים עשרה לחנוך של שעות ובן שלש עשרה להשלמת תורה בתינוק וגדולי הפוסקים כתבו בכאן בנוסח זה אע״ג דפליג ר׳ יוחנן ואמר דהשלמה דרבנן לית ליה קיימא לן כרב הונא ורב נחמן ובת עשר ובת אחת עשרה לתינוקת ובן אחת עשרה ובן שתים עשרה בתינוק משלימין מדרבנן ובן תשע ובן עשר מחנכין לשעות פירושו על התינוק והיה להם להזכיר בת שמנה ובת תשע מחנכין לשעות בתינוקת אלא שקצרו בלשונם:
בפרש״י בד״ה מחנכין לשעות הס״ד ואח״כ מ״ה בן י׳ כו׳ ובן י״א כו׳ מדרבנן הס״ד ולא היה כתוב בספרים שלו מחנכין אותו לשעות אלא מחנכין סתם וק״ל:
א משנה התינוקות אין מענין אותן למנוע מהם אוכל ביום הכפורים, אבל מחנכין אותן סמוך לבגרותם לפני שנה ולפני שנתים בתענית חלקית לשעות, בשביל שיהיו רגילין במצות. ב גמרא על לשון המשנה שואלים:
MISHNA: With regard to the children, one does not afflict them by withholding food on Yom Kippur; however, one trains them one year before or two years before they reach majority, by means of a partial fast lasting several hours, so that they will be accustomed to fulfill mitzvot.
קישוריםר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר׳ יהודה אלמדאריתוספות רי״דבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) גמ׳גְּמָרָא: הַשְׁתָּא בִּפְנֵי שְׁתַּיִם מְחַנְּכִין לְהוּ בִּפְנֵי שָׁנָה מִבַּעְיָא אָמַר רַב חִסְדָּא לָא קַשְׁיָא הָא בְּחוֹלֶה הָא בְּבָרִיא.

GEMARA: The Gemara asks about the wording of the mishna: Since it is stated that one trains children two years before their maturity, is it necessary to say that one trains them one year before? This expression in the mishna is superfluous. Rav Ḥisda said: This is not difficult. This statement that one trains children one year before their maturity is referring to a feeble child; that statement that one trains children two years before their maturity is referring to a healthy child.
רי״ףרש״יר׳ יהודה אלמדאריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ בחולה – כחוש ותשוש כח.
בחולה. כחוש ותש כח1.
1. כ״פ רש״י ד״ה בחולה. ובמאירי כתב לא סוף דבר חולה ממש אלא שטבעיו חלושים.
השתא בפני שתים מחנכין להו [אותם] בפני שנה מבעיא [הוצרכה] לומר? ואם כן מיותר לכאורה ביטוי זה במשנה! אמר רב חסדא: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] שנאמר כי יש לחנכו שנה טרם בגרותו — המדובר הוא בילד חולה, הא [זה] שאמרנו כי יש לחנכו שנתיים טרם בגרותו — המדובר הוא בילד בריא.
GEMARA: The Gemara asks about the wording of the mishna: Since it is stated that one trains children two years before their maturity, is it necessary to say that one trains them one year before? This expression in the mishna is superfluous. Rav Ḥisda said: This is not difficult. This statement that one trains children one year before their maturity is referring to a feeble child; that statement that one trains children two years before their maturity is referring to a healthy child.
רי״ףרש״יר׳ יהודה אלמדאריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) א״ראָמַר רַב הוּנָא בֶּן ח׳שְׁמוֹנֶה וּבֶן ט׳תֵּשַׁע מְחַנְּכִין אוֹתוֹ לְשָׁעוֹת בֶּן י׳עֶשֶׂר וּבֶן י״אאַחַת עֶשְׂרֵה מַשְׁלִימִין מִדְּרַבָּנַן בֶּן י״בשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַשְׁלִימִין מִדְּאוֹרָיְיתָא בְּתִינוֹקֶת וְרַב נַחְמָן אָמַר אבֶּן ט׳תֵּשַׁע בֶּן י׳עֶשֶׂר מְחַנְּכִין אוֹתָן לְשָׁעוֹת בֶּן י״אאַחַת עֶשְׂרֵה בֶּן י״בשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַשְׁלִימִין מִדְּרַבָּנַן בֶּן י״גשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מַשְׁלִימִין מִדְּאוֹרָיְיתָא בְּתִינוֹק ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַשְׁלָמָה דְּרַבָּנַן לֵיכָּא בֶּן י׳עֶשֶׂר בֶּן י״אאַחַת עֶשְׂרֵה מְחַנְּכִין אוֹתוֹ לְשָׁעוֹת בֶּן י״בשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַשְׁלִימִין מִדְּאוֹרָיְיתָא.

Rav Huna said: One trains a healthy child of eight years and nine years to fast for several hours; at ten years and eleven years, they complete the fast by rabbinic law; at twelve years they complete the fast by Torah law. This applies to girls who reach maturity and become obligated in mitzvot at age twelve. And Rav Naḥman said: At nine years and ten years one trains them to fast for several hours; at eleven and twelve years they complete the fast by rabbinic law; at thirteen years they complete the fast by Torah law. This applies to boys. And Rabbi Yoḥanan said: There is no obligation with regard to children completing the fast by rabbinic law. Rather, at ten and eleven years, one trains them to fast for several hours; and at twelve years girls are obligated to complete their fast by Torah law.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםבעל המאורר׳ יהודה אלמדאריתוספות רי״דרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בן י׳ ובן י״א משלימין מדרבנן. ובן י״ב משלימין מדאורייתא בתינוקות ובתינוק בן ט׳ ובן י׳ מחנכין אותן לשעות. בן י״א ובן י״ב משלימין אותן מדרבנן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב הונא בן שמונה – לבריא שעברה שמנה ונכנסת לתשע ובתינוקת כדמסיים מילתיה דהוי שנת תשע ארבע שנים לפני פרקה.
ובן תשע – לחולה שעברה שנת תשע ונכנסה לתוך עשר דהיינו ג׳ שנים לפני פרקה מחנכין לשעות.
בן עשר – לבריאה שעברה עשר ונכנסה לאחד עשר ובן אחת עשרה לתינוקת חולה ונכנסה לי״ב משלימין מדרבנן בן י״ב ונכנסה לי״ג משלימין מדאוריי׳ שהיא פירקן בתינוקת הבריאה והחולה שוות בו.
ורב נחמן אומר וכו׳ – לא פליג רב נחמן אדרב הונא אלא מר פירש מילי דתינוקת ומר פירש מילי דתינוק.
ובן עשר ובןא אחת עשרה מחנכין אותן לשעות, בת שתים עשרה משלמת מדאורייתא ובן י״ג משלים מדאורייתא.
א. כ״ה בכת״י (בד״פ בטעות ובת). וכלשון הגמ׳ והיינו בת עשר לתינוקת בריאה ובת אחד עשרה לתינוקת חולה. וכן צ״ל בראבי״ה סי׳ תקכח עמ׳ קלח [שכנ׳ מקורו כאן]: ובן עשר ואחת עשרה, והכונה תינוקת בריאה וחולה. ומה שהגהתי שם בהע׳ נה טעות היא.
בן שמונה בן תשע מחנכין ובתינוקת. ק״ל דאמרי׳ בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר מגלח (דף כח:) גמרא האיש מדיר את בנו בנזיר כדר״ל דאמר כדי לחנכו במצות בנו אין בתו לא דבתו אין חייב לחנכה וי״ל דהתם לא איירי אלא דוקא לענין נזירות אבל ודאי לענין שאר מצות חייב לחנכה וא״ת הא דאמרינן בכל דוכתא קטן אוכל נבילות אין ב״ד מצווין להפרישו השתא חנוכי מחנכינן אפרושי מאיסורא מיבעי ואומר ה״ר אליעזר ממיץ דחינוך לא שייך אלא שיעשה מצוה ולא פרושי מאיסורא והא (דמוזהרין) [דקרינן] הכא [חינוך] במה שמענין אותו ביוה״כ אין זה אפרושי מאיסורא שמפרישין אותו מלאכול אלא הוא חינוך שמחנכין אותו במצות ועניתם את נפשותיכם ור׳ אומר דחינוך לא שייך אלא באב אבל באדם אחר לא שייך ביה חינוך הלכך נמי אין נזהרין להפרישו ומעשה דהילני המלכה שישבה היא ושבעה בניה בסוכה שמא הוה להם אב וחנכם בכך ואפילו לא היה להם אב היתה מחנכם למצוה בעלמא. מ״ר:
{שמעתא דחנוך תינוקות להתענות}
כתב הרי״ף ז״ל: ואף על גב דקי״ל כר׳ יוחנן, דאמר, תינוקת בת שתים עשרה וכו׳. כדכתיבנא בהלכות.
ואנן לא חזי לן דפליגי רב הונא ורב נחמן ורבי יוחנן בהא, שדבר זה אין בו מחלוקת. ולא פליג ר׳ יוחנן בהדי רב נחמן ורב הונא אלא בהשלמה בלחוד, דלר׳ יוחנן ליכא השלמה לדבריהם ולרב הונא איכא השלמה לדבריהם שתי שנים ולרב נחמן שנה. ורב הונא ורב נחמן מיירו בתינוקת ורבי יוחנן מיירי בתינוק.
וכיון דחינוך דרבנן הוא, נקיטין כרב נחמן דאמר מילתא מציעתא.
ומה שאמר הרי״ף ז״ל דמשלימין מדרבנן בן אחת עשרה בין לתינוק בין לתינוקת, ליתא. שאין השלמה לתינוק אליבא דרב נחמן אלא שנת שתים עשרה בלבד ולתינוקת שנת אחת עשרה בלבד.
ויש שבוש וחלוף ברוב הספרים בענין הזה.
אמ׳ רב הונ׳ בן ח׳. לבריא שעברה שנת ח׳ ונכנס לט׳ ובתינוק׳ כדמסיים למילתי׳ דהוי׳ [שנת תשע ארבע שנים לפי פירקה. ובן תשע לחולה. דהוי1] שנת תשע ונכנסה לתוך עשר דהיינו שלש שנים לפני פירקה מחנכין לשעות2.
בן עשר. (לחולה) [לבריא׳] שעבר׳ י׳ ונכנס׳ לי״א ובת י״א לתינוק׳3 חולה ונכנסת לי״ב משלימין מדאוריית׳ שהוא פירקה לתינוק׳ והבריא׳ והחולה שוות בו4.
ורב נחמן אמ׳ כו׳. לא פליג רב נחמן אדרב הונה אלא מר פריש מילי דתינוק ומר מילי דתינוק׳5. והכי גיר׳ ספרי׳ שלנו אמ׳ רב הונה בן6 ח׳ בן ט׳ מחנכין אותן לשעות בן י׳ בן י״א משלימין מדרבנן בת י״ב משלימין מדאוריית׳ בתינוקת ורב נחמן אמ׳ בן ט׳ בן י׳ מחנכין אותו לשעו׳ בן י״א בן י״ב משלימין מדרבנן בן י״ג משלימין מדאוריית׳ בתינוק וכן כתב רמב״ן7.
1. הושלם ע״פ פירש״י ד״ה א״ר הונא, וד״ה בן תשע.
2. כ״פ רש״י ד״ה ובן תשע.
3. בכי״מ לתינוקת לחולה ונכנסה לי״ב משלימין מדרבנן בת י״ב ונכנסה לי״ג משלמת מדאורייתא כו׳ וכ״ה בפירש״י.
4. כ״פ רש״י ד״ה בן עשר.
5. כ״פ רש״י ד״ה ורב נחמן. ועיין ברא״ש (סימן י״ב) מש״כ בזה.
6. בכי״מ בת ח׳ בת ט׳ כו׳ בת י׳ בת י״א כו׳ בת י״ב.
7. צ״ב איה דברי הרמב״ן דהא במלחמות (דף ג,ב) ביאר פלוגתת ר״נ ורב הונא כדברי הרי״ף דפליגי בתינוק אימתי זמנו. ודחה פירש״י וכתב דאין חילוק בין תינוק לתינוקת לא בחינוך שעות ולא בהשלמות של דבריהם שחכמים אין נותנין דבריהם לשיעורין ואין להחמיר על הנקבות יותר בחינוך עיי״ש. ובכי״מ הגי׳ וכן כתב בפי׳ הר״מ ב״מז״ל. [אמנם גם לגי׳ זו צ״ב דהא בפיה״מ כתב הרמב״ם דתינוק ותינוקת שוים וכן שיטתו בהל׳ שבי״ע (ב׳:י׳) עיין בלח״מ שם. וראה לקמן בגירסת כי״מ שכתב ונראין מדברי ר״ח שגירסתו כרש״י ז״ל ור״ב ז״ל וכו׳ ואולי זו הגירסא הנכונה בדברי רבינו].
אמר רב הונא בן שמנה בן תשע מחנכין אותן לשעות – פירוש: לקמן בענן למימר בבריתא דקודם שתי שנים לעינוי דאוריתא מענין אותן מדרבנן לבריא ולחולה שנה אחת הילכך אם היתה התינוקת בן שמנה שלימות בבריאה מחנכין אותה לשעות דהשלמה מדרבנן הויא קודם עינוי דאוריתא שתי שנים ועינוי דאוריתא אימת הוי בשנים עשר שלימות ונכנס בשלש עשרה יום אחד והשלמה מדרבנן הויא לבריאה בן עשר שלימות וחינוך דשעות דהוי שתי שנים קודם בבריאה הוי בשמנה שנים שלימות ואם היא חלושה בשמנה שלמות מחנכין אותה בתשע שלמות כדתנן שנה אחת לחולה ושתים לבריא.
בן עשר ואחת עשרה משלימין מדרבנן – פירוש: בן עשר שלימות בבריאה ואם היא חלושה בעשר משלימין אותה באחת עשרה כדבעינן למימר לקמן בבריתא דקודם שנה לחולה וקודם שתים לבריאה משלימין מדרבנן בן שתים עשרה משלימין מדאוריתא – פירוש: בן שתים עשרה שלימות ונכנסה יום אחד בשלש עשרה ובתינוקת. ורב נחמן אמר בן תשע בן עשר מחנכין אותן לשעות כו׳ – פירוש: לא פליג על רב הונא איירי בתינוקת ורב נחמן איירי בתינוק.
ור׳ יוחנן אמר השלמה מדרבנן ליכא – פירוש: לא אחמור רבנן להשלים שאין משלימין אלא בזמן תורה וכל חינוך דרבנן אינו אלא לשעות. הילכך בין עשר שלימות לתינוקת בבריאה וכן אחת עשרה1 שלימות לחולה מחנכין אותן לשעות מדרבנן ובן שתים עשרה שלימות משלימין מדאוריתא בתינוקת ובן אחת עשרה לבריא ושתים עשרה לחולה מחנכין לשעות ובן שלש עשרה משלימין מדאוריתא בתינוק.
1. המלה ״עשרה״ נוספה בדפוסים ובגיליון בכ״י ששון 557.
{שמעתא דחנוך תינוקות להתענות}
ועוד, כתב הרי״ף ז״ל, ואף על גב דקי״ל כר״י, דאמר, תינוקת בת י״ב וכו׳, ואנן לא חזי לן דפליגי ר״ה ור״נ בהא, שדבר זה אין בו מחלוקת, ולא פליג ר׳ יוחנן בהדי רב הונא ורב נחמן אלא בהשלמה וכו׳, ור״ה ור״נ מיירו בתינוקת.
אמר הכותב: ברוב חילוף הספרים הלכה זו אין לה הכרע. אבל לפי גירסא זו אין דברי בעה״מ ז״ל נכונים.
שאין להעמיד מימרא סתם בתינוקת, ולא בתינוק, שאין כן1 דרכן ומדתן של חכמים לומר סתם דין לנשים, אלא2 לאנשים. אבל סתם דיניהם בזכרים שונים אותן, כענין ששנינו (נדה מ״ג:): תינוקת בת יום אחד מטמאה בנדה. בת עשרה ימים בזיבה. תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה, ומטמא בנגעים, ומטמא בטמא מת, ומאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה, ונוחל ומנחיל, וההורגו חייב. לא שנו בנקבה אלא דינין המיוחדין בה, ושונין הכל בזכרים. ואלמלא כן היו מפרשים בגמרא בתינוקת.
ושמעתין נמי דיקא לפום מאי דבעינא לפרושי קמן. דלא מוקמינן לן סתמא בתינוקת דוקא. ועוד, למה לא פירשו רב הונא ורב נחמן אף דין הזכרים, כמו שפי׳ רבי יוחנן. ועוד דהאנן3 ומשלימין קאמר, ואי בתינוקת ה״ל למימר בת ומשלימות. ואף על גב דרבי יוחנן אמר בתינוקת בן ומשלימין, התם משום רישא וסיפא משום סירכא דידהו, כי ההוא דאמרי׳ (בבלי סוכה מ״ו:), אתרוג בשביעי אסורה,⁠4 משום, סוכה בשמיני אסורה.
ופירושה כפי זו הגירסא כך הוא: בן ח׳ שנים שלימות, כלומר − שנכנס לתוך תשע, בבריא, ובן תשע שלימות בחולה, מחנכין אותן לשעות. וכל השנים האמורים בשמועה זו שנים שלמות הן, שחל יוה״כ להיות בשנה של אחר זמן. וכן פי׳ רבינו שלמה ז״ל. בן עשר בן י״א משלימין מדרבנן. בן י״ב שלימות, שהוא נכנס לתוך שנת הי״ג, משלימין דאורייתא. פי׳, בתינוק. משום דקסבר תוך זמן כלאחר זמן לעונשין. דפלוגתא היא במסכת נדה (בבלי נדה מ״ה:).
ורב נחמן אמר: בן ט׳ בן עשר מחנכין אותן לשעות. בן י״א שלימות משלימין דרבנן. בן י״ב משלימין דאורייתא. אף זו בתינוק, ומשום דקסבר תוך זמן כלאחר זמן, כדרב הונא.
ורבי יוחנן סבר, תוך זמן כלפני זמן. לפיכך, בן י״ב לזכר אין משלימין דאורייתא. ופליג נמי בחינוך.
ודכ״ע, אין בין תינוק לתינוקת כלום בחנוך שעות, ולא בהשלמה של דבריהם, שחכמים אין נותנין דבריהם לשיעורין. ואין להחמיר על הנקבות יותר בחנוך. דעיקר חנוך לנער הוא, כדאמרינן במס׳ נזיר בפ׳ מי שאמר הרני5 (בבלי נזיר כ״ט.): בנו חייב לחנכו במצות,⁠6 בתו אין חייב לחנכה.
והיינו דרמי׳ מתני׳ עליה דרבי יוחנן ופריק לה, שנה או שתים סמוך לפרקן. והפרק הוא שנת י״ג לזכר, שהוא עונת הנדרים. והכי אמרינן בפרק בא סימן (בבלי נדה מ״ו.). לפני הפרק, דהיינו קודם לשנה זו, ולאחר הפרק, לאחר י״ג שלימות, ותוך הפרק, דהוא שנת י״ג עצמה. שנמצא שמחנכין את הזכר שעות אחת עשרה שתים עשרה, שהם שתי שנים סמוך לפרק, ואצ״ל תוך הפרק, שהוא מופלא, שודאי מחנכין.
וקי״ל כרבי יוחנן בהשלמה דאורייתא. דהכי פסק רבא בפרק יוצא דופן (נדה מ״ו.): והלכתא, תוך הזמן כלפני הזמן. וקי״ל כבתראי דאיכא השלמה מדבריהם. וקי״ל בזמן חנוך שעות והשלמה כרב נחמן, דאמר מילתא מציעתא. ודבר נכון הוא אם הגרסא אמת. וכדאי הוא רבינו הגדול לסמוך עליו.
ויש כאן שאלה לד״ה. שהרי רבי יוחנן סבר תוך זמן כלאחר זמן בפ׳ יוצא דופן (בבלי נדה מ״ה:).
[ואם יש]⁠7 מי שרוצה לפרש בן י״ג בשנת שלש [מן הי״ג]⁠8 עצמה. והשבוש הוא9 נשתבש בו בעל המאור ז״ל. שא״כ, אין הלכה כרבי יוחנן ולא כרב הונא ורב נחמן, ואפקה לכולא שמעתא לבר מהלכתא. ולא תטעה בדבר מפני שלא אמרו בן י״ג שנה ויום א׳, כמו ששנינו בכולא פירקא דיוצא דופן. דהתם לאפוקי ערב ראש השנה10 הוא, והכא אפילו חל יה״כ בראש השנה שלו משלים דאורייתא, שהרי היום והגדלות11 באין כאחד.
אבל אפשר דהדר רבי יוחנן מההיא, משום דהתם אותבוה ואסקוה בתיובתא, אבל רב הונא ורב נחמן לא הדרי בהו, משום דאשכחן דפליגי בה תנאי בשלהי יוצא דופן (בבלי נדה מ״ו.). ורב נחמן נמי12 אמר בההיא שמעתא גופה, כתנאי. גם יש בתלמוד סברות מתחלפות בחלוף המסכתות, והן כמו איכא דאמרי. ור״ח כתב מהן הרבה. ואפשר כן שאף סברא זו של רבי יוחנן נתחלפה כאן או שחזר בו, כמו שאמרנו. ובזה אין כאן תמה, משום דאתותב מההיא.
1. בדפ״ר: כאן
2. נלדצ״ל: ולא
3. נדצ״ל: דהא בן
4. גירסתנו: אסור. אבל ברוב כת״י: אסורה
5. בדפ״ר: השני
6. בדפ״ר: במקצת
7. נדצ״ל: ויש
8. נדצ״ל: עשרה
9. נדצ״ל: ההוא
10. ר״ל: ער״ה שלו
11. בדפ״ר: והגורלות
12. נ״ל דתיבה זו נמחקת
זהו הנראה לנו בדבריהם להסכימם עם שיטתנו:
וסוגית הגמרא צריך לישבה לשיטה זו וגירסא שלנו ופירושה כך היא תנן התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שתים בשלמא לרב הונא ורב נחמן לפני שנה לדבריהם לפני שתים לדבריהם ר״ל שמאחר שביארנו במשנתנו לפני שנה הסמוכה לפרקן ולפני שתים הסמוכות לפרקן ולא תפש בה לפני פרקן ממש הורה שבשנה שלפני פרקן ממש יש בו השלמת סופרים וא״כ אין בה מקום להזכרת חנוך שעות וביאר הוא דין חנוך שעות לשנה שלפני השלמת סופרים וכן במה שאמר לפני שתים ור״ל בשתיהן לפני שנה שמשלימין בה מדבריהם בחולה ולפני שתים שמשלימין בהם מדבריהם בבריא אלא לר׳ יוחנן אחר שאין שם השלמה מדברי סופרים היה לו לומר לפני פרקן ממש ותירץ אימא שנה או שתים סמוך לפרקן ר״ל שנה לחולה ושתים לבריא ומ״מ רוב ספרים גורסין בשלמא לרב הונא ורב נחמן שנה לדבריהם שתים דאורייתא ולבעלי גירסא זו פירוש אחר ופסק אחר שלא כדעתנו ומ״מ גירסא זו שכתבנו ר״ל לפני שנה לדבריהם לפני שתים לדבריהם כן מצאנוה בגמרא ספרדית מדוייקת הרבה ואף הנוסחא האחרת אפשר לפרשה לשיטתינו שהיה המקשה סבור שלא דברה משנתינו אלא בחולני ואמר לפני שנה של השלמת סופרים שהיא שתים לפני השלמה של תורה ואחר כך הקשו לרב הונא ורב נחמן ממה שאמרו שם תני רבה בר שמואל התינוקות אין מענין אותם ביום הכפורים אבל מחנכין אותם שנה או שתים סמוך לפרקם נמצא שהוא סומך חנוך שעות לפרקן ממש ואין השלמת סופרים בנתים ותירץ מאי חנוך השלמת סופרים שהרי שני מיני חנוך הם כמו שביארנו במשנה:
זהו ביאור הסוגיא ופסק שלה לדעתינו וכבר הסכמנו דבריהם של גדולי הפוסקים לשטה זו וגדולי הדורות שלפנינו נוטים לדעת אחרת לומר שרב הונא ורב נחמן חולקים זה עם זה ודעתם שרב הונא ורב נחמן ור׳ יוחנן דעת שלשתם שוה לחנוך שעות שהוא שתי שנים לפני זמן השלמה אם להשלמת סופרים לרב הונא ורב נחמן אם להשלמת תורה לרבי יוחנן וכן דעת שלשתם שוה להשלמת תורה שהיא שתים עשרה לתינוקת ושלש עשרה לתינוק לא נחלקו אלא בהשלמה מדברי סופרים שלדעת רב הונא היא שתי שנים קודם הפרק בין לתינוק בין לתינוקת כל אחד לפי פרקו ולרב נחמן שנה אחת לפני הפרק בין לתינוק בין לתינוקת ולר׳ יוחנן אין השלמה מדברי סופרים כלל לא בתינוק ולא בתינוקת:
גמ׳ השלמה דרבנן ליכא. עיין כתובות דף נ ע״א תס׳ ד״ה ובת תריסר:
אמר רב הונא: ילד בריא בן שמונה ובן תשע שנים — מחנכין אותו לשעות, שיתענה שעות אחדות. בן עשר ובן אחת עשרה — משלימין את הצום מדרבנן [מדברי חכמים] בן שתים עשרה — משלימין את הצום מדאורייתא [מן התורה] בתינוקת, כלומר: כשמדובר פה בילדה, שהיא מגיעה לבגרות ומחוייבת בכל המצוות בהיותה בת שתים עשרה. ורב נחמן אמר: לענין ילד, כשהוא בן תשע ובן עשר — מחנכין אותן לשעות, בן אחת עשרה ובן שתים עשרה — משלימין מדרבנן [מדברי סופרים], בן שלש עשרה — משלימין מדאורייתא [מן התורה] בתינוק, כלומר, כשמדובר בילד זכר. ור׳ יוחנן אמר: השלמה דרבנן ליכא [מדברי סופרים אין], שאין משלימים להתענות מדברי חכמים, אלא: בן עשר ובן אחת עשרה — מחנכין אותו לשעות, ובן שתים עשרה — משלימין תעניתם מדאורייתא [מן התורה].
Rav Huna said: One trains a healthy child of eight years and nine years to fast for several hours; at ten years and eleven years, they complete the fast by rabbinic law; at twelve years they complete the fast by Torah law. This applies to girls who reach maturity and become obligated in mitzvot at age twelve. And Rav Naḥman said: At nine years and ten years one trains them to fast for several hours; at eleven and twelve years they complete the fast by rabbinic law; at thirteen years they complete the fast by Torah law. This applies to boys. And Rabbi Yoḥanan said: There is no obligation with regard to children completing the fast by rabbinic law. Rather, at ten and eleven years, one trains them to fast for several hours; and at twelve years girls are obligated to complete their fast by Torah law.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםבעל המאורר׳ יהודה אלמדאריתוספות רי״דרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) תְּנַן הַתִּינוֹקוֹת אֵין מְעַנִּין אוֹתָן ביוה״כבַּיּוֹם הַכִּפּוּרִים אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָן לִפְנֵי שָׁנָה וְלִפְנֵי שְׁתַּיִם בִּשְׁלָמָא לְרַב הוּנָא וְרַב נַחְמָן לִפְנֵי שָׁנָה וְלִפְנֵי שְׁתַּיִם לִפְנֵי שָׁנָה לְדִבְרֵיהֶן וְלִפְנֵי שְׁתַּיִם לְדִבְרֵיהֶן.

§ We learned in the mishna: With regard to the children, one does not afflict them by withholding food on Yom Kippur; however, one trains them for one year before or two years before they reach maturity. Granted, this makes sense according to the opinion of Rav Huna and Rav Naḥman, who hold that for one or two years before reaching maturity there is a rabbinic law requiring children to complete the fast. The mishna that states one year before or two years before should be understood as follows: A feeble child is obligated to complete the fast on Yom Kippur in the year before reaching maturity by rabbinic law, and a healthy child is obligated to complete the fast on Yom Kippur in the two years before reaching maturity by rabbinic law (Vilna Gaon).
רי״ףרש״יר׳ יהודה אלמדאריתוספות רי״דמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנן – מחנכין אותו לשעות לפני שנה דהיינו שתי שנים ולפני שתים דהיינו שלש בשלמא לרב נחמן ולרב הונא דאמרי איכא השלמה מדרבנן כדקאמר אע״ג דלדידהו הוי חינוך הבריא ארבע שנים מצי לתרוצ׳ למתני׳ כולה בחולה וה״ק מחנכין אותו לשעות שתי שנים לפני השלמת דבריהם שהם שלש לפני השלמת דד״ת כדקאמר רב הונא דשנה עשירית מחנכין את התינוקת החולה לשעות שהיא לפני שנה הסמוכה לפרק השלמת דבריהם שהיא בשנת י״ב לחולה דהיינו לפני שתים הסמוכים לפרק דאורייתא.
או לפני שתים. שנה שהיא לפני שתי שנים סמוך לפירק׳ דהיינו ג׳ שנים לפני פירקן1.
גמר׳. השת׳ לפני שנים אמר׳. דהיינו שלש שנים אמר׳ מחנכין לפני שנה דהיינו שתי שני׳ מיבעי׳.
1. כ״פ רש״י ד״ה או לפני.
תנן התינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים כו׳ בשלמא לרב הונא ולרב נחמן ניחא אלא לר׳ יוחנן קשיא – פירוש: סתמא דמתני׳ משמע מחנכין אותם לשעות קודם שנענה אותם מדרבנן שנה או שתים אלמא איכא עינוי דהשלמה מדרבנן.
גמ׳ בשלמא לרב הונא ור״נ לפני שנה ולפני שתים לפני שנה לדבריהם ולפני שתים לדבריהם כו׳ כ״ה בכל נוסחות גמרות שלנו וטעות הוא שנפל בספרים דהא לפרש״י הוי לפני ב׳ דהיינו ג׳ שנים לחולה ע״כ היינו לפני ב׳ דאורייתא דהיינו מבן ט׳ ויום אחד עד בן שתים עשרה ויום אחד שמשלימין מדאורייתא בתינוקת ולפירוש הרא״ש שלא הוזכר כלל השלמה דרבנן אלא דלפני שנה דהיינו ב׳ שנים ולפני ב׳ דהיינו ג׳ שנים כולה בהשלמה דאורייתא איירי בחולה ולא נקט לפני שנה אלא בדרך לא זו אף זו ולהורות דאיכא לפלוגי בין חולה ובין בריא ע״ש ברא״ש אלא דה״ג בשלמא לרב הונא ור״נ לפני שנה ולפני שתים ניחא [אלא] לרבי יוחנן כו׳ והשתא רש״י מפרש לה דה״ק לפני שנה דהיינו ב׳ שנים להשלמה דרבנן דהיינו לפני ב׳ שהוא ג׳ שנים להשלמה דאורייתא וכולה בחולה והרא״ש פירש דבין ב׳ שנים ובין ג׳ שנים להשלמה דאורייתא בחולה קאמר וב׳ שנים בכלל ג׳ שנים הוו בדרך לא זו אף זו ודו״ק:
תנן [שנינו במשנתנו]: התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שתים, כלומר: שנה או שנתיים לפני השנה הסמוכה לבגרותם. בשלמא [נניח] לשיטת רב הונא ורב נחמן הסוברים כי מגיל שלוש עשרה בילד יש דין השלמה לדברי תורה, ושנה קודם לכן, מגיל אחת עשרה, יש דין השלמה לדברי סופרים — הרי יש לפרש את דברי המשנה כך: שכולה מדברת בענין ילד חולה ולפני שנה ולפני שתים, הכוונה: לפני שנה הסמוכה לאותה שנה בה הוא חייב להשלים כבר לדבריהן של תורה, כלומר: מגיל אחת עשרה, ולפני שתים לאותה שנה, כלומר: מגיל עשר, חייב הוא להשלים לדבריהן של סופרים.
§ We learned in the mishna: With regard to the children, one does not afflict them by withholding food on Yom Kippur; however, one trains them for one year before or two years before they reach maturity. Granted, this makes sense according to the opinion of Rav Huna and Rav Naḥman, who hold that for one or two years before reaching maturity there is a rabbinic law requiring children to complete the fast. The mishna that states one year before or two years before should be understood as follows: A feeble child is obligated to complete the fast on Yom Kippur in the year before reaching maturity by rabbinic law, and a healthy child is obligated to complete the fast on Yom Kippur in the two years before reaching maturity by rabbinic law (Vilna Gaon).
רי״ףרש״יר׳ יהודה אלמדאריתוספות רי״דמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן קַשְׁיָא אָמַר לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן מַאי שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם סָמוּךְ לְפִירְקָן.

But according to Rabbi Yoḥanan, who holds that there is no rabbinic law to complete the fast, this is difficult. In his opinion, what is the difference between one year before and two years before? Rabbi Yoḥanan could have said to you: What is the meaning of one year or two years? One year is referring not to the year before the year preceding their maturity, i.e. the two years preceding it, but actually to the year preceding their maturity. The phrase: One or two years, indicates that there is a difference between those who are required for one year and those who required for two, which depends on their health: The healthy child is required to fast two years, but one year is sufficient for a feeble child.
רי״ףרש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא לר׳ יוחנן קשיא – לדידיה לא מיתוקמא מתניתין כלל דהא אמרינן השלמה מדרבנן ליכא דתימא מתני׳ חדא קתני כדאוקימנא אליבא דרב הונא ורב נחמן ורישא בחולה וסיפא בבריא כדאוקימא רב חסדא נמי לא תוקמא דמתני׳ קתני שלש לבריא ושתים לחולה ור׳ יוחנן אמר שתים לבריא ואחת לחולה.
אמר לך רבי יוחנן – לא תתני לפני שנה דמשמע שתים ולפני שתים דמשמע ג׳ שנים אלא אימא מחנכין אותה שנה סמוך לפרק׳ בחולה ושתים לבריא.
אמר לך ר׳ יוחנן שנה או שתים סמוך לפירקן – פירוש: לעולם השלמה מדרבנן ליכא והאי דתנן קודם שנה או שתים סמוך לפירקן דאוריתא הוא.
אלא לר׳ יוחנן הסובר כי אין דין השלמה מדברי סופרים, קשיא [קשה] מה החלוקה לפני שנה לפני שתים? אמר לך [יכול היה לומר לך] ר׳ יוחנן: מאי [מה פירוש] שנה או שתים — הכוונה: לא בשנה לפני השנה הסמוכה לבגרותם או בשנתיים הסמוכות לה, אלא הכוונה ממש סמוך לפירקן (לבגרותם), כלומר: מגיל אחת עשרה או שתים עשרה וההבדל בין אלו הצריכים שנה לאלו הצריכים שתיים, הוא במצב בריאותו של הילד, שהבריא צריך שתים והחולה די לו באחד.
But according to Rabbi Yoḥanan, who holds that there is no rabbinic law to complete the fast, this is difficult. In his opinion, what is the difference between one year before and two years before? Rabbi Yoḥanan could have said to you: What is the meaning of one year or two years? One year is referring not to the year before the year preceding their maturity, i.e. the two years preceding it, but actually to the year preceding their maturity. The phrase: One or two years, indicates that there is a difference between those who are required for one year and those who required for two, which depends on their health: The healthy child is required to fast two years, but one year is sufficient for a feeble child.
רי״ףרש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ת״שתָּא שְׁמַע דְּתָנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל תִּינוֹקוֹת אֵין מְעַנִּין אוֹתָן ביוה״כבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָן שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם סָמוּךְ לְפִירְקָן בִּשְׁלָמָא לר׳לְרַבִּי יוֹחָנָן נִיחָא אֶלָּא לְרַב הוּנָא וּלְרַב נַחְמָן קַשְׁיָא אָמְרִי לָךְ רַבָּנַן מַאי חִינּוּךְ נָמֵי דְּקָתָנֵי הַשְׁלָמָה.

Come and hear that which Rabba bar Shmuel taught in a baraita: With regard to children, one does not afflict them by withholding food on Yom Kippur; however, one trains them one year for a feeble child or two years for a healthy child preceding their maturity. Granted, according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, this works out well; but according to Rav Huna and Rav Naḥman, who say that there is an additional year that one is required to complete the fast according to rabbinic law, this is difficult. The Rabbis could say to you: What is this training that is also taught there? It is referring to fasting a complete day, which is required by rabbinic law. By rabbinic law, the time of completing the fast for a healthy child is two years before he reaches maturity.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות רי״דמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא דתני רבה בר שמואל מחנכין אותן שנה או שנתים סמוך לפרקן משני חינוך זה השלמה מדרבנן היא ודכוותייהו קי״ל דבתראי אינון. ואף על גב דר׳ יוחנן [ס״ל] דהשלמה מדרבנן ליכא אלא שנה לחולה ושתים לבריא מחנכין אותן לשעות ובפירקן משלימין מדאורייתא. ואקשינן עליה ממתניתין ושני ליה כיון דהני מחמרי ואינון בתראי קי״ל כוותייהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תא שמע דתנא רבה בר שמואל – שנה או שתים כר׳ יוחנן ולא תני לפני שנה ולפני שתים.
לר׳ יוחנן ניחא – ומוקי לה שנה לחולה ושתים לבריא.
אלא לרב הונא ולרב נחמן קשיא – דהא חינוך לשעות הוא ופחות שבחינוכין לשעות לדידהו ג׳ שנים הוי דהא אמר רב הונא בתינוקת חולה שמחנכין אותה בעשירית וברייתא קתני גדול שבחינוכין שתי שנים.
מאי חינוך דקתני השלמה – דדבריהם ולדידן נמי השלמה דדבריהם שתים לבריא לפני השלמה דאורייתא אחת לחולה.
אלא לרב הונא ולרב נחמן קשיא – ולא מצי לשנויי דסמוך לפירקן ולהשלמת דדבריהם קאמר דסמוך לפירקן משמע פרק דגדלות י״ב שנים ויום אחד לתינוקת וי״ג שנים ויום אחד לתינוק.
תא שמע דתני רבה בר שמואל התינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים אבל מחנכין אותן קודם שנה וקודם שתים סמוך לפירקן בשלמא לר׳ יוחנן ניחא אלא לרב הונא ולרב נחמן קשיא – פירוש: דסמוך לפירקן פרק תורה משמע.
אמר לך רב הונא ורב נחמן מאי חינוך דקתני השלמה – פירוש: האי חינוך דבריתא בהשלמה מיירי דמחנכין אותן להשלים מדרבנן שנה אחת בחולה קודם ושתים בבריא ובמתני׳ תנן חינוך דשעות והכא תניא חינוך דהשלמה וקרי לה השלמה חינוך.
בד״ה ת״ש כו׳ ולפני ב׳ הס״ד ובד״ה אלא לרב הונא ור״נ קשיא כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה אלא לרב הונא כו׳ ולא מצי לשנויי דסמוך לפרקן להשלמה דדבריהם קאמר כו׳ עכ״ל לכאורה דבריהם תמוהים דהיאך מצאנו ידינו ורגלינו לומר שנה אחת להשלמת דבריהם דהא פחות שבחינוכין אף להשלמה דרבנן לא הוי אלא ב׳ שנים לחולה מבן ט׳ עד י״א ולבריא מבן ח׳ עד בן י׳ ונראה לפרש שהתוס׳ פירשו הסוגיא כדברי הרא״ש דהא דבעי למימר לעולם לפני שנה ולפני שתים דהיינו ב׳ וג׳ שנים בחולה ניחא בהשלמה דאורייתא ולא איצטריך למיתני ב׳ שנים אלא דלא זו אף זו קאמר ולא שמעינן דיש לחלק בין בריא לחולה כמ״ש הרא״ש ה״נ איכא למימר הכא בהך ברייתא שנה א׳ או ב׳ שנים סמוך לפירקן בהשלמה דרבנן בחולה ולא איצטריך למיתני שנה א׳ אלא דלא זו אף זו קאמר לאשמועינן דאיכא לפלוגי בין חולה לבריא ודו״ק:
תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנה רבה בר שמואל בברייתא: תינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותן שנה (בחולה) או שתים (בבריא) סמוך לפירקן. בשלמא [נניח] לשיטת ר׳ יוחנן — ניחא [נוח] הדבר אלא לרב הונא ולרב נחמן שלשיטתם יש צורך בשנה נוספת להשלמה שמדברי סופרים, קשיא [קשה]! אמרי לך רבנן [היו יכולים לומר לך חכמים אלה]: מאי [מהו] חינוך זה נמי דקתני [ששנינו גם כן שם] — כוונתו השלמה שמדברי סופרים ואנו סבורים כי אף לדבריהם, זמן ההשלמה בבריא הוא שנתיים.
Come and hear that which Rabba bar Shmuel taught in a baraita: With regard to children, one does not afflict them by withholding food on Yom Kippur; however, one trains them one year for a feeble child or two years for a healthy child preceding their maturity. Granted, according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, this works out well; but according to Rav Huna and Rav Naḥman, who say that there is an additional year that one is required to complete the fast according to rabbinic law, this is difficult. The Rabbis could say to you: What is this training that is also taught there? It is referring to fasting a complete day, which is required by rabbinic law. By rabbinic law, the time of completing the fast for a healthy child is two years before he reaches maturity.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות רי״דמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וּמִי קָרֵי לְחִינּוּךְ הַשְׁלָמָה וְהָא תַּנְיָא באֵי זֶה חִינּוּךְ הָיָה רָגִיל לֶאֱכוֹל בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת מַאֲכִילִין אוֹתוֹ לְשָׁלֹשׁ בְּשָׁלֹשׁ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּאַרְבַּע אָמַר רָבָא בַּר עוּלָּא תְּרֵי חִנּוּכֵי הָווּ.:

The Gemara asks: And is training called completion? Doesn’t training mean that the child performs only part of the mitzva? Wasn’t it taught explicitly in a baraita: What is training? If the child was accustomed to eat every day at the second hour of the day, one feeds him at the third hour, so he will begin to understand the concept of affliction. If he was accustomed to eat at the third hour, one feeds him at the fourth hour. Rava bar Ulla said: This is not difficult; these are two different types of training. There is training of small children to wait slightly longer before eating, and training of older children, in which one habituates them to fasting a full day.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףראב״ןתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותרי חינוכי הוו דתניא איזהו חינוך היה רגיל לוכל בב׳ שעות מאכילין אותו בשלש. בשלש מאכילין אותו בארבע והשלמה נמי דמדרבנן חינוך קרי ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיזהו חינוך היה רגיל לאכול בב׳ שעות מאכילין אותו בג׳, בג׳ מאכילין אותו בד׳.
והתניא איזה חינוך הי׳ רגיל לאכול בשתי שעות מאכילו בשלש בשלש מאכילו בארבע. אמר רבה בר עולא תרי חינוכי הוו – פירוש: חד דהשלמה וחד דשעות ושניהן נקראין חינוך כיון דמדרבנן הן. כך נראה לי פתרון שיטה זו ופתרון המורה לא נראה לי כלל.
זהו כלל דבריהם והם גורסין בשמועה זו אמר רב הונא בן שמנה ובן תשע לחינוך שעות בן עשר ובן אחת עשרה להשלמת סופרים בת שתים עשרה להשלמת תורה בתינוקת ובתינוק בן תשע ובן עשר לשעות בן אחת עשרה ובן שתים עשרה להשלמת סופרים ובן שלש עשרה להשלמה של תורה ולרב נחמן בן תשע ובן עשר לחנוך שעות בן אחת עשרה להשלמת סופרים בן שתים עשרה לשל תורה בתינוקת ובתינוק בן עשר ובן אחת עשרה לשעות בן שתים עשרה להשלמת סופרים בן שלש עשרה לשל תורה ולר׳ יוחנן בן אחת עשרה ובן שתים עשרה לשעות ובן שלש עשרה להשלמת תורה בתינוק ובתינוקת בת עשר ובת אחת עשרה לשעות ובת שתים עשרה להשלמת תורה ואין גורסין בדברי רב הונא תינוקת ולא בדברי רב נחמן תינוק זו היא שיטתם וכבר טרחו ליישב את הסוגיא לדעתם וגדולי המחברים לא נתחוורו לנו דבריהם בשמועה זו אלא שאף גדולי המגיהים הרגישו בהם וכן יש בסוגיא זו להרבה מפרשים דרכים אחרים הן לענין ביאור הן לענין פסק וכבר כתבתי רובם בחיבור התשובה בהלכות יום הכפורים שבו ועיקר הדברים כמו שכתבנו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה לפי מה שנראה לנו ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
אמר המאירי עוברה שהריחה וכו׳ כלומר שכבר התבאר (פסחים נ״ד:) שעוברות ומניקות מתענות ביום הכפורים ועם כל זה עוברה שהריחה ונתאוית למה שהריחה עד שאם לא תאכל נמצאו היא ועוברה מסוכנים מאכילין אותה עד שתשוב נפשה שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש והוא הדין לכל מקום שיש בו סכנה כגון חולי אלא שתפשה בעוברה שאין שם חולי ובא ללמד שמאחר שתאותה מביאתה לחשש סכנה מאכילין אותה וכן ללמד שאין עוברה צריכה אומד אלא מאכילין אותה אחר שהיא מתאוה לאותו מאכל ויתבאר בגמ׳ שמתחלה מודיעין אותה חומר האיסור ואם נתיישבה דעתה מוטב ואם לא קבלה את הדברים מביאין לה מן הקל שבאותו איסור כגון רוטב או חצי שיעור ונותנין לתוך פיה ואם לא נתישבה דעתה בכך מביאין לה מן החמור שבה עד שתתישב דעתה:
ושואלים: ומי קרי [האם קורים] לחינוך השלמה, שהרי חינוך פירושו לכאורה שעושה רק מקצת המצוה, והא תניא [והרי שנינו בברייתא מפורשת]: אי זה חינוך? היה רגיל הילד לאכול בכל יום בשתי שעות לתחילת היום — מאכילין אותו לשלש, כדי שידע מקצת ענין עינוי. ואם רגיל בשלש שעות — מאכילין אותו בארבע. אמר רבא בר עולא: אין זו קושיה, כי תרי חנוכי הוו [שני חינוכים הם], יש חינוך שמחנכים התינוקות הקטנים לאחר קצת את זמן האכילה, ויש חינוך שמרגילין את הילדים הגדולים יותר לצום יום שלם.
The Gemara asks: And is training called completion? Doesn’t training mean that the child performs only part of the mitzva? Wasn’t it taught explicitly in a baraita: What is training? If the child was accustomed to eat every day at the second hour of the day, one feeds him at the third hour, so he will begin to understand the concept of affliction. If he was accustomed to eat at the third hour, one feeds him at the fourth hour. Rava bar Ulla said: This is not difficult; these are two different types of training. There is training of small children to wait slightly longer before eating, and training of older children, in which one habituates them to fasting a full day.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףראב״ןתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מתני׳מַתְנִיתִין: עוּבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּשִׁיב נַפְשָׁהּ חוֹלֶה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ ע״פעַל פִּי בְּקִיאִין וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר דַּי.:

MISHNA: With regard to a pregnant woman who smelled food and was overcome by a craving to eat it, one feeds her until she recovers, as failure to do so could lead to a life-threatening situation. If a person is ill and requires food due to potential danger, one feeds him according to the advice of medical experts who determine that he indeed requires food. And if there are no experts there, one feeds him according to his own instructions, until he says that he has eaten enough and needs no more.
קישוריםר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר׳ יהודה אלמדארירמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתיישב נפשה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ עוברה שהריחה – העובר מריח ריח תבשיל והוא מתאוה לו ואם אינה אוכלת שניהן מסוכנין.
ע״פ בקיאין – אם יאמרו שני רופאים שהוא מסוכן אם אינו אוכל.
חולה קטן שנה בריא שתים לפני פירקו.
עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה.
על פי בקיאין. אם יאמרו שני רופאים1 שהדבר מסוכן מאכילי׳ אותה2.
1. בכי״מ שהוא מסוכן אם אינו אוכל מאכילין אותו.
2. צ״ל אותו. כ״פ רש״י ד״ה ע״פ בקיאין. ועיין פיה״מ להרמב״ם שכתב ובקיאים הם המהירים במלאכתן ורצה בו בכאן הבקיאים מן הרופאים.
{מלוקט מתורת האדם: עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה. תנו רבנן עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר. תוחבין לה כוש ברוטב. אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו. שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. חוץ מעבודת אלילים וגילוי עריות ושפיכות דמים. ומסתברא דהני מילי עוברה שאין לנו אומד בישוב דעתה. פעמים מתיישב בטעם הרוטב ופעמים שצריכה שומן עצמו. אבל חולה שמאכילין אותו על פי בקיאים. מאכילין אותו בתחלתו דבר הצריך לו וכדי הצריך לו כמו שאמרו רופאים ואין מדקדקים עליו להאכילו הקל הקל.
וגרסינן בכריתות פרק אמרו לו (י״ג א׳) התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור מפני הסכנה. ואקשינן מפני הסכנה אפילו טובא נמי ליתכל. אמר רב פפא הכי קתני התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור. ואפי׳ טובא מפני הסכנה. כלומר אפילו צריכה לכשיעור מאכילין אותה פחות פחות כדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס וכן פסק בעל ההלכות. ונראה שאף בחולה עושין כן כדי להקל עליו מאיסורי כרת ומכות לאסור בלחוד.
ואם תשאל אם כן למה אמרו מאכילין אותו הקל הקל. טבל ותרומה מאכילין אותו תרומה. והלא בשניהם אין בהם אלא איסור בעלמא אפילו הכי כיון דבשיעור׳ חמורין זה מזה לעונשין אף בפחו׳ מכשיעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה אי נמי התם בשאמדוהו לכשיעור והוא צריך לו בכדי צירוף.
ובהלכו׳ גדולות נמי. אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה. אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל. שפיר דמי למיתן לה. ורב יצחק בן גיאת אמר לאו בידיעה דידן תלי׳ מלתא אלא בידיעה דידה ובדעתה תליא מילתא. דמשהריחה נותנין לה וכחולה דמיא.
ומסתברא כבעל הלכו׳ שאם אמרה צריכה אני פשיטא דמאכילין אותה אלא אפילו דראו אותה מתאוה לאותו הריח ופניה מוריקות מאכילין אותה חוששין לעיקור ודקאמר נמי משום סכנת ולד שמע מינה אפי׳ ליכא למיחש מחללין. והיינו דגרסינן בשלהי פרק קמא דערכין (ז׳ א׳) אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כרסה ומוציאין את הולד. פשיטא מאי עביד מחתך בבשר הוא. אמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך רשות הרבים. מאי קא משמע לן דספיקא מחללינן שבתא. תנינ׳ ספק חי ספק מת ספק עכומ״ז ספק ישראל מפקחינן. מהו דתימא התם הוא דהוה ליה חזקה דחיות׳ אבל הכא דלא הוי לי׳ חזקה דחיותא מעיקרא. אימא לא קא משמע לן.
ואע״ג דתנן אהלות פ״ז האש׳ המקש׳ לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. אלמא דמעיקרא דלית ביה משום הצלת נפשות ותנן נמי גבי תינוק בן יום אחד ההורגו חייב. ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא. וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות. אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליה. אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה. הילכך אפילו בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום שאין לו חיות כלל מחללין עליו כדעת בעל הלכות.
ואיכא דסבירא ליה שאין מחללין משום נפלים אלא עוברה שהריח׳ חששא דמיתה דידה היא. שכל המפלת בחזקת סכנה וטעמא דיושבת על המשבר שמתה. טעמא אחרינא הוא דכיון שמתה הרי הוא כילוד לאו ירך אמו הוא ולאו בדידה תליא. אלא חי הוא. ודלת ננעלת בפניו ליכא אלא דלא הוי ליה חזקה דחיותא וספק נפשות להקל.}
המשנה הרביעית והכוונה בה בענין החלק השני ג״כ והוא שאמר עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה חולה מאכילין אותו על פי בקיאין אם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די אמר הר״ם וכן אם הריחה עוברה בשר קדש או בשר חזיר ונתעורר טבעה ותאותה לאכול מאכילין אותה ממנו עד שתתישב נפשה ובקיאין הם המהירים במלאכתן ורוצה בו בכאן הבקיאים מן הרופאים ובזה הענין משפטים אבארם לך והוא כי החולה כשישאל לאכל אפי׳ כל הרופאים אומרי׳ אינו צריך מאכילין אותו על פי עצמו עד שישבע ואם הורה רופא בקי שהוא צריך לאכול והוא אומר אינו צריך מאכילין אותו על פי רופא ואין שומעין לחולה ואם הם בשוה במנין ובחכמה כפי סברתנו שמאכילין אותו כי העקר אצלנו ספק נפשות להקל מי שאחזו בולמוס מאכילי׳ אותו אפי׳ דברים טמאים עד שיאורו עיניו מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ר׳ מתיא בן חרש מתיר ועוד אמר ר׳ מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לתוכו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת בולמוס מין ממיני החולי שנופל בו האדם ואינו מרגיש כל וזה החולה והוא ממיני החולים הנקראים בלשון חכמים נכפים ויארע לאלו הנזכרים בכאן כמו נשיכה בפי האצטומכא וכשיאכלו יקל ויאורו עיניהם ודברים טמאים הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם ולאלו וכיוצא בהם אין נותנין להם בתחלה האיסור החמור אבל נותנין להם האיסור הקל יותר אם נתישבה דעתם מוטב ואם לאו נותנין להם מה שהוא אסור יותר ממנו וחושש בפיו הוא שיתאכלו החניכים שאם יניחם יתאכל החיך וסם שם העקר איזה עקר שיהיה ואין הלכה כר׳ מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם ביום צום כפור הכבד של כלב שוטה כשנשך כי זה אינו מרעיל אלא בדרך סגלה וחכמים סוברים כי אין עוברים על המצות כי אם ברפואה בלבד ר״ל בדברים שהם מרפאין בטבעם והוא דבר אמתי הוציאו הדעת והנסיון קרוב לאמת אבל להתרפאות בדברי׳ שהם מרפאין בסגולתם אסור כי כחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והוא טענה חלושה מן הטוען וזה העקר דעהו וזכרהו כי הוא עקר גדול ואמרו כל ספק נפשות דוחה את השבת להזהירך ולזרז אותך להקדים ולהתחיל בזה הענין ושלא לאחרו אפי׳ בשבת הראשונה מן החולי שהחולה סובל חליו ושלא נאמר אין ספק כי החולי יתמיד עד לשבת אחרת ונצטרך לחלל עליו השבת על כן לא נניחהו היום עד למחר כדי שלא נחלל עליו שתי שבתות:
חולה מאכילין אותו על פי בקיאים ר״ל רופאים בקיאים שיהיו מעידים על סכנת ענויו ואם אין שם בקיאים מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די ודבר זה לא נתברר במשנה כל צרכו ולא עוד אלא שנראה ממנה שכל שיש שם בקיאים אין מאכילין אותו על פי עצמו ואינו כן וכלל הדברים בדין זה לפי מה שיתבאר בגמ׳ (יומא פ״ג.) הוא שכל שהחולה שיש בו סכנה אומר צריך אני אין משגיחין לרופא כלל לא יחיד ולא רבים ומאכילין אותו על פיו כלל גדול בדבר לב יודע מרת נפשו:
חולה אומר איני צריך ורופא אומר צריך שומעין לרופא ואע״פ שלב יודע מרת נפשו שמא תיעוב מאכל הוא שנזדמן בחליו:
חולה אומר איני צריך ורופא אחר מסייעו לומר כן ורופא אחד אומר צריך אין מאכילין אותו שאין דבריו של אחד במקום שנים אחר שהחולה בכלל האומרים שאינו צריך ואין צריך לומר אם שנים וחולה עמהם אומרים שאין צריך ורופא אחד אומר שצריך:
שני רופאים אומרים צריך וכמה רופאים אומרים שאינו צריך אפילו היה החולה עצמו מצטרף עם אותם שאמרו אינו צריך מאכילין אותו אחר ששנים אומרים צריך שהרי אמרו תרי כמאה ואע״פ שאמרו שאין אומרים תרי כמאה אלא לענין עדות אבל לענין אומדנא הולכין אחר רוב דעות דוקא באומדנא דממונא אבל בזו ספק נפשות להקל ואומרין בו תרי כמאה ולשיטת פי׳ זה אנו גורסין בגמרא ואע״ג דאמר רב חסדא כי אמרינן תרי כמאה הני מילי לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר רוב דעות אזלינן הני מילי לענין אומדנא דממונא כגון שומא ששמין לבעל חוב אבל הכא ספק נפשות להקל ולמדת שדין תרי כמאה בזו הוא שדנין אותן השנים שאמרו צריך כאותם השלשה או יותר שאמרו אינו צריך ואע״פ שבמנין סנהדרין הולכין אחר הרוב בדיני נפשות אין הענין אלא מפני שהדבר צריך מנין מתחלתו להיות הרוב נדון ככולו:
ויש גורסין ואף על גב דאמר רב חסדא תרי כמאה ומאה כתרי כלומר ואין עושין כלום על פי עדותם וכל שכן בזו שהרוב אומרים שאינו צריך שאין לעשות דבר על פי שום כת מהם ושלא נאכילהו הני מילי בממונא אבל הכא ספק נפשות להקל ועושים על פי הכת המתרת:
וגדולי המחברים כתבו שכל שאין התולה אומר צריך והיו מקצת הרופאים אומרים צריך ומקצתם אומרים אינו צריך הולכים אחר רוב דעות והדברים מתמיהים ואף דברי גדולי הפוסקים אין דבריהם מתבררים כל כך בענין זה:
ויש מי שכתב שזו שהזכירוה במשנה זו בלשון בקיאים הוא ללמד שאם יש שם רופא מומחה ומוחזק בבקיאות ואומר צריך וכמה רופאים שאין בקיאים כל כך אומרים שאינו צריך הולכים אחר היחיד שכל שאין שם בקיאות אין שם רוב ומגדולי הדור מביאים ראיה לדבר זה ממה שאמרו ביבמות פרק ראשון (יבמות י״ד.) בבית שמאי ובית הלל שבית הלל רוב אצל בית שמאי ונסתפקו שם אם נדונם כרוב אחר שבית שמאי היו מחודדים יותר מהם ויש לדון משם שלענין נפשות מיהא הולכין אחר הבקיאות אף במקום רוב להקל:
מי שאחזו בולמוס והוא חולי הבא לסבת ליחה ארסית נושכת בפי האצטומכא ומכאיבתו כאב חזק מבטל הרגש החושים הדקים ותמיתהו בקרוב ומתחבולות הרפואה להטריד האצטומכא באיזה מאכל ומיד יקל החולי ומראיתו חוזרת קודם לשאר ההרגשים לדקות חוש הראות והוא סימן שנתרפא ואמר שקודם שנתרפא מאכילין אותו אפילו דברים טמאים כגון נבלות שקצים ורמשים אם נזדמנו להם קודם הדברים הטהורים ואין משתדלים לאחרו עד שנתקן לו מן הטהורים כדרך שאנו עושים לשאר חולים שהרי בשהייה מועטת הוא מסתכן ומ״מ אם אפשר בטהורים בשיעור שוה להכנת הטמאים מקדימין לו הטהורים כמו שהתבאר וכן משהאירו עיניו מונעין אותו מן הטמאים ואם היה בלילה ואין שם אורה עד שנכיר אם האירו עיניו אם לאו יש בזה סימן שכל שהוא מבחין בטעם המאכל בין טעם יפה לטעם נבאש כבר נתיישבה דעתו והאירו עיניו וכן התבאר בגמרא:
מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ר״ל מיותרת הכבד והטעם מפני שאינה רפואה אע״פ שההמון נוהגים כן ואין להאכיל את האיסור במקום שאין בו רפואה ור׳ מתיא בן חרש מתיר מפני שהוא חושב עליו שיש לו רפואה בענין זה והלכה כת״ק שכל שאין בו רפואה אף על פי שנהגו ההמון בכך אין עושין אותו בשבת ומכאן אמרו למטה (יומא פ״ד.) שאין מקיזין לסרוכני והוא חולי הגרון והיו יודעים שאין הקזה מועלת בו אלא שנהגו העם להקיז עליה ומ״מ כל שהרופא מסכים שהיא מועלת יעשו ויעשו שלא כל הצדדים שוים:
ועוד אמר ר׳ מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק [נפשות] שכל חולי הפה וכאב השניים דינו כמכה של חלל וענין זה פירושו באכול החניכים והזלת הדם מהם שהוא חולי מתחיל בפה וגומר בבני מעיין ומתוך כך הוא חולי של סכנה כמו שביארנו בצפדינא במסכת עבודה זרה (כ״ח.) ובזו הלכה כר׳ מתיא וי״מ בזו של משנתינו אכול החנכים לבד והוא מחשש שמא יתעכל החיך ויסתכן:
ג משנה עוברה (אשה בהריון) שהריחה דבר מאכל ואחזתה תאוה לאוכלו — מאכילין אותה עד שתשיב נפשה, שאם לא כן, הריהי מסתכנת בנפשה. חולה הזקוק לאכול מפני הסכנה — מאכילין אותו על פי בקיאין, כלומר: שני מומחים ברפואה האומרים שהוא זקוק לכך. ואם אין שם בקיאין — מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די, כלומר: עד שיאמר שאיננו זקוק לכך.
MISHNA: With regard to a pregnant woman who smelled food and was overcome by a craving to eat it, one feeds her until she recovers, as failure to do so could lead to a life-threatening situation. If a person is ill and requires food due to potential danger, one feeds him according to the advice of medical experts who determine that he indeed requires food. And if there are no experts there, one feeds him according to his own instructions, until he says that he has eaten enough and needs no more.
קישוריםר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר׳ יהודה אלמדארירמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) גמ׳גְּמָרָא: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן געוּבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה בְּשַׂר קוֹדֶשׁ אוֹ בְּשַׂר חֲזִיר תּוֹחֲבִין לָהּ כּוּשׁ בְּרוֹטֶב וּמַנִּיחִין לָהּ עַל פִּיהָ אִם נִתְיַישְּׁבָה דַּעְתָּהּ מוּטָב וְאִם לָאו מַאֲכִילִין אוֹתָהּ רוֹטֶב עצמה וְאִם נִתְיַישְּׁבָה דַּעְתָּהּ מוּטָב וְאִם לָאו מַאֲכִילִין אוֹתָהּ שׁוּמָּן עַצְמוֹ שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ דחוּץ מע״זמֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: With regard to a pregnant woman who smelled consecrated meat or pig meat and craved those specific foods, one inserts a thin reed into the juice of that item and places it on her mouth. If her mind become settled with that, it is well. And if not, one feeds her the gravy itself of that forbidden food. If her mind becomes settled with that, it is well. And if not, one feeds her the fat of the forbidden food itself, as there is no halakha that stands in the way of saving a life except for the prohibitions against idol worship, and forbidden sexual relationships, and bloodshed.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב. נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמה. לא נתיישבה מאכילין אותה איסור עצמו. שאין לך דבר שעומד לפני פקוח נפש חוץ מע״ז וג״ע וש״ד ופשוטה היא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ כוש – פלך תוחבין לה כוש ברוטב של אותו בשר ומוצצתו.
דתנוא רבנן עוברה שהריחה בשר קודש תוחבין לה כוש ברוטב ומשימין בפיה אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותהב שומן עצמו שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מע״ז וג״ע וש״ד.
א. בכת״י ותנו.
ב. לפנינו מאכילין אותה רוטב עצמה ואם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו. ועי׳ דק״ס אות א׳ שליתא בכמה ראשונים [וכן ליתא בראבי״ה עמ׳ קלה ובכת״י אחד של בה״ג כמש״כ בהערות לה״ג ד״י מהד׳ רעז״ה עמ׳ שכ]. ועי״ש דאגיד בגירסא זו.
חוץ מע״ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. הקשה רבינו יצחק ורבינו יעקב על הא דאמרינן בריש כתובות (דף ג:) גבי צנועות שהיו מוסרות עצמן לפי שאסורות לבעליהן ולדרוש להו דאונס שרי ומה מועיל כי אונס שרי ואינה אסורה לבעלה מ״מ יש לה למסור נפשה כדאמרי׳ הכא ואומר ר״ת דבעכו״ם לא שייך גילוי עריות דהא רחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים וכבהמה דמי כדאמריו בנושאין על האנוסה (יבמות צח.) ומביא ראיה מדאמרינן פ׳ בן סורר (סנהדרין עד:) והא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך והרי אסתר גילוי עריות איכא ומה״ט התיר רבינו יעקב בעכו״ם אחד שבא על בת ישראל תחת בעלה וגירשה והמירה דתה ונשאה העכו״ם וחזרו ונתגיירו שניהם והתיר רבינו יעקב לעכו״ם שנתגייר לישאנה ואמר משום דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים ואינו אוסרתה לישראל בעלה ולא שייך בה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל והקשה לו ה״ר יצחק בר׳ מרדכי על זה דהא קא מתרץ דלא דרשינן להו דאונס שרי משום פרוצות שהיו נבעלות ברצון והיו אסורות לבעליהן ואיך יאסרו ע״י ביאת עכו״ם ועוד דאמרי׳ בפ׳ שני דכתובות (דף כו:) האשה שנחבשה בידי עכו״ם ע״י נפשות אסורה לבעלה ואמרי׳ נמי בפ״ק דמגילה (דף טו.) וכאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבי כך אבדתי ממך שעד עכשיו באונס ועתה ברצון וגם נכרי פוסל לכהונה אע״ג דבהמה לא פסלה כדנפקא לן בהבא על יבמתו (יבמות נט:) ובכמה דוכתי דאין זנות לבהמה ש״מ מכל הני דביאת עכו״ם אוסרת והא דאמרינן דרחמנא אפקריה לזרעיה דעכו״ם היינו דוקא לענין קורבה כדאמרינן בפרק נושאין (שם צח.) דאפילו הם תאומים דמטיפה אחת הוו חשיבי כנכרים ועל שהתיר לעכו״ם שנתגייר לישא אשתו קשה לרבי מדתנן בסוטה פרק ארוסה ושומרת יבם (דף כד.) ע״י כל העריות מקנין וקאמר התם (דף כו.) דאתי לרבויי אפילו עכו״ם מיהו אומר רבי דצ״ע דאי הוה מהני כאן טעמא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואין זה הבועל שנתארסה לו אע״פ שאינו מועיל לפוטרו ממיתה כשבא על אשת ישראל ונתגייר כדאמר בפ׳ בן סורר (סנהדרין עא:) והך סוגיא דכתובות מפרש רבי הכי ולידרוש להו אונס שרי ואין צריכות למסור עצמן כיון דלא עבדי מעשה ולהכי לא פריך והא אסתר עריות הואי כיון דלא עבדה מעשה ומכל מקום פריך והא פרהסיא הוה הואיל ואיכא חילול השם בכך וכן פירש רש״י כאן דגריס אף גבי נערה המאורסה יהרג הבועל ואל יעבור אבל הנערה לא דלא עבדה מעשה וראיה לדבר אסתר ומשני התם אסתר קרקע עולם היתה ולכך אינה צריכה למסור עצמה וכן גבי רוצח נמי אם לא היה עושה מעשה לא הוה צריך למסור עצמו כגון שאומרים לו הנח לנו שנקחך ונשליכך על התינוק וכן בע״ז אם היו כופפים קומתו לפני ע״ז אינו חייב למסור עצמו דלא קא עביד מעשה וכן גילוי עריות אם היה מקושה כבר והביאוהו על הנערה פטור אבל אם נתקשה חייב דאין קישוי אלא לדעת כדאמרינן בריש הבא על יבמתו (יבמות נג:) והא דפריך תלמודא בפרק מצות חליצה (שם קג.) ובנזיר (דף כג:) ובהוריות (דף י:) גבי סיסרא שבא על יעל והא קא מתהניא מעבירה ומשני טובתן של רשעים כו׳ לא בעי למימר שחייבת למסור עצמה דהא קרקע עולם היא ועוד כי זו לא היתה קושיא שהוא לא אנסה לבא עליה אלא היא הסיתתו להתיש כחו ועוד מה היה מתרץ טובתן של רשעים כו׳ וכי בשביל כך לא היה לה למסור עצמה אלא הכי פי׳ התם דאמאי משתבח בה קרא דכתיב תבורך מנשים יעל ואמרי׳ בנזיר ובהוריות כעין נשים דהיינו שרה רבקה רחל ולאה ודרשינן נמי התם גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה והא הכא נמי עבירה שלא לשמה היא שנהנית מעביר׳ ומשני טובתן של רשעים כו׳ ולא נהנית כלל ואע״ג דבפרק מצות חליצה לא מייתי התם הך דגדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה מכל מקום עלה קאי ובשמעתין גרסינן גבי נערה יהרג ואל יעבור כדפריש רש״י ואי גרסינן תהרג כגון דעבדא איהי מעשה. מ״ר:
גמר׳. כוש. פלך1.
ברוטב. של אותו בשר ומוצצתו2.
1. כ״פ רש״י ד״ה כוש. ובמאירי (שבת דף קכב,ב) כתב שהוא עץ ארוך דק שבו טוות הנשים והוא הפלך.
2. כ״פ רש״י ד״ה כוש. ועי׳ בתוס׳ יוהכ״פ שביאר דע״י תחיבת הכוש אוכלת רק טעם הרוטב ולא הרוטב עצמו. אמנם עיין בר״י מלוניל (דף ג,ב) שכתב תוחבין לה כוש ברוטב שהוא דבר מועט.
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר או שהריחה ביום הכפורים לוחשין לה ודורשין לפניה ומודיעין אותה חומר האיסור אם נתישבה דעתה מוטב ואם לא נתישבה דעתה תוחבין לה כוש ברוטב ואם לא נתישבה דעתה מביאין לה רוטב עצמו ואם לא נתישבה דעתה עדיין מאכילין אותה גוף האיסור ומכאן אתה דן שנותנין לה תחלה חצי שיעור ואם לא נתישבה דעתה נותנין לה שיעור שלם שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים עבודה זרה מדכתיב בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך גילוי עריות דכתיב כי כאשר יקום איש על רעהו וכו׳ מקיש רוצח לנערה המאורסה ונערה המאורסה לרוצח מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח כן ומה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה כן ושפיכות דמים אינו צריך ראיה שהרי יש כאן איבוד נפש וכבר ביארנו ענין זה ביאור מרווח במסכת סנהדרין פרק סורר (סנהדרין ע״ד:):
ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר ונתאוותה דווקא לו — תוחבין לה כוש (פלך, מקל דק) ברוטב של אותו דבר ומניחין לה על פיה, אם נתיישבה דעתה בכך — מוטב, ואם לאו, שלא נתיישבה בכך דעתה — מאכילין אותה אותו רוטב (מרק) עצמה של אותו מאכל אסור. אם נתיישבה דעתה בכך — מוטב, ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו של האיסור. שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, חוץ מאיסורים הללו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.
GEMARA: The Sages taught in a baraita: With regard to a pregnant woman who smelled consecrated meat or pig meat and craved those specific foods, one inserts a thin reed into the juice of that item and places it on her mouth. If her mind become settled with that, it is well. And if not, one feeds her the gravy itself of that forbidden food. If her mind becomes settled with that, it is well. And if not, one feeds her the fat of the forbidden food itself, as there is no halakha that stands in the way of saving a life except for the prohibitions against idol worship, and forbidden sexual relationships, and bloodshed.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ע״זעֲבוֹדָה זָרָה מְנָלַן דְּתַנְיָא ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם נֶאֱמַר {דברים ו׳:ה׳} בְּכׇל נַפְשְׁךָ לָמָּה נֶאֱמַר {דברים ו׳:ה׳} בְּכׇל מְאֹדֶךָ וְאִם נֶאֱמַר בְּכׇל מְאֹדֶךָ לָמָּה נֶאֱמַר בְּכׇל נַפְשְׁךָ.

The Gemara clarifies: With regard to the halakha that the prohibition against idol worship takes precedence over saving one’s life, from where do we derive this? As it was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: If it is stated: “And you shall love the Lord your God with all your heart, and with all your soul” (Deuteronomy 6:5), why is it stated in the continuation of the verse: “And with all your might” (Deuteronomy 6:5)? And if it is stated: “With all your might,” why is it stated: “With all your soul”? One of these statements appears to be superfluous.
רי״ףרש״יר׳ יהודה אלמדאריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למה נאמר בכל מאודך וכו׳ – יאמר החביב שבהן וכ״ש שאינו חביב.
למה נאמר וכו׳. יאמר החביב ודיו1 ומפר׳ לפי שפעמים זה חביב ופעמים זה חביב לו ולהכי צריכי׳ שניה׳ והזהירך קר׳ לאהוב המקום בכל2 דבר החביב יותר.
ומנלן. דיהרג.
1. כ״פ רש״י בפסחים (דף כה,ב) ד״ה בכל מאודך. ובפרש״י בסוגיין (ד״ה למה) כתב יאמר החביב שבהן וכ״ש שאינו חביב.
2. בכי״מ יותר מן החביב עליך. וכ״ה בפירש״י בפסחים שם (ד״ה למה). אמנם במאירי לסנהדרין (דף עד,ב) גרס שיהא אוהב בחביב. ועיין שפ״א בסוגיין ודו״ק.
ומבררים: עבודה זרה מנלן [מניין לנו] שחייב למסור נפשו על כך — דתניא כן שנינו בברייתא]: ר׳ אליעזר אומר: נאמר: ״ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך״ (דברים ו, ה) אם נאמר ״ובכל נפשך״ למה נאמר ״ובכל מאדך״ (דברים ו, ה)? ואם נאמר ״ובכל מאדך״ למה נאמר ״בכל נפשך״!
The Gemara clarifies: With regard to the halakha that the prohibition against idol worship takes precedence over saving one’s life, from where do we derive this? As it was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: If it is stated: “And you shall love the Lord your God with all your heart, and with all your soul” (Deuteronomy 6:5), why is it stated in the continuation of the verse: “And with all your might” (Deuteronomy 6:5)? And if it is stated: “With all your might,” why is it stated: “With all your soul”? One of these statements appears to be superfluous.
רי״ףרש״יר׳ יהודה אלמדאריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁגּוּפוֹ חָבִיב עָלָיו מִמָּמוֹנוֹ לְכָךְ נֶאֱמַר בְּכׇל נַפְשְׁךָ וְאִם יֵשׁ לָךְ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ לְכָךְ נֶאֱמַר וּבְכׇל מְאֹדֶךָ.

Rather, it is to teach that if there is a person whose body is more beloved to him than his property, therefore it is stated: “With all your soul.” The verse teaches that one must be willing to sacrifice his life to sanctify God’s name. And if there is a person whose property is more beloved to him than his body, therefore it is stated: “With all your might.” Rabbi Eliezer understands the phrase “with all your might” to mean: With all your possessions. Therefore, one must be prepared to forfeit his life rather than be saved through idol worship.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא: אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו, לכך נאמר: ״ובכל נפשך״ — שחייב למסור את נפשו, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר: ״ובכל מאדך״. הרי שלענין עיקר האמונה שבה מתבטאת אהבת ה׳, כגון הימנעות מעבודה זרה — חייב אדם למסור את נפשו עליה.
Rather, it is to teach that if there is a person whose body is more beloved to him than his property, therefore it is stated: “With all your soul.” The verse teaches that one must be willing to sacrifice his life to sanctify God’s name. And if there is a person whose property is more beloved to him than his body, therefore it is stated: “With all your might.” Rabbi Eliezer understands the phrase “with all your might” to mean: With all your possessions. Therefore, one must be prepared to forfeit his life rather than be saved through idol worship.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) גִּילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים מְנָא לַן דְּתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר {דברים כ״ב:כ״ו} כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה וְכִי מָה עִנְיָן לָמַדְנוּ מֵרוֹצֵחַ לְנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה.

§ With regard to the concept that one must surrender his life rather than have forbidden sexual relations or shed blood through murder, from where do we derive this? As it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: It is stated about the rape of a betrothed woman: “For as when a man rises against his fellow and slays him, even so is this matter” (Deuteronomy 22:26). One might ask: What idea did we learn about a betrothed woman from a murderer? The halakha of a betrothed woman is clear; what new point is learned by comparing it to the halakha of a murderer?
רי״ףרש״יר׳ יהודה אלמדאריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי כאשר יקום – בנערה המאורסה כתיב.
מה למדנו מרוצח לנערה המאורסה – שהוא כמשפט הרוצח כן משפט הדבר הזה.
ומה שכתב הרב אלפ׳1 רב נחמן אמ׳ בן ט׳ ובן י׳ מחנכין אותו לשעו׳ בן י״א משלימין מדרבנן בן י״ב משלימין מדאוריי׳ הוא סובר לפי גירסתו שחילקו רב הונ׳ ורב נחמן בתינוקת לרב הונה משלמ׳ מדרבנן שנת עשר ושנת אחת עשרה ולרב נחמן אינ׳ משלמ׳ מדרבנן אלא שנת י״א2.
ונראין מדברי ר״ח3 שגירסתו כרש״י ז״ל4 וכרמב״ן וז״ל תינוקו׳ פחות מבת ח׳ שנים אין מענין אותן ביום הכיפורי׳ אבל מחנכין אותן קודם שנה וקודם שתים בשביל שיהו רגילין ואוקימנ׳ קודם שנה בחולה קודם שתים בבריא ודיק׳ מתני׳ כרב הונ׳ (או) וכרב נחמן דא׳ בן ח׳ בן ט׳ מחנכין לשעות בן י׳ ובן י״א משלימין מדרבנן ובן י״ב משלימין מדאוריית׳ בתינוקת. ובתינוק בן ט׳ ובן י׳ מחנכין אותו לשעות בן י״א ובן י״ב משלימין מדרבנן5 ובסוף דבריו אמ׳ וכיון דאינהו מחמרי ואינהו בתראי הלכה כוותייהו, חזינן רבנ׳6 בתראי דמחמרי ופסקי כרב הונה ורב [נחמן] דאינון בתראי.
כתב בספר המאור7 וז״ל כת׳ הרב אלפיסי אע״ג דהל׳ כר׳ יוחנן דאמ׳ תינוקת וכו׳ כדכתב הרב בהילכותיו ואנן לא חזינן דפליגי רב הונה ורב נחמן ור׳ יוחנן בהא כי דבר זה אין בו מחלוקת ולא פליג ר׳ יוחנן בהדי רב נחמן ורב הונ׳ אלא בהשלמה בלחוד דלר׳ יוחנן ליכ׳ השלמה דדבריהם ולרב הונה איכ׳ השלמ׳ דדבריהם [שתי] שנים ולרב נחמן שנה ורב נחמן ורב הונה אמרו בתינוקת ור׳ יוחנן איירי בתינוק וכיון דחינוך דרבנן הוא נקיטינן כרב נחמן דא׳ מילת׳ מציעת׳ ומה שכתב הרב אלפיסי משלימין מדרבנן בן אחת עשרה בין לתינוק בין לתינוקת ליתא להא מילת׳ שאין השלמ׳ לתינוק אליב׳ דרב נחמן אלא שנת י״ב בלבד ולתינוק׳ שנת י״א בלבד ויש שיבוש וחילוף ברוב ספרי׳ בענין זה8.
מתני׳ עוברה שהריחה. העובר הריח9 ריח התבשיל והיא מתאוה לו10 ואם אינה אוכל׳ שניהם מסתכנין11.
גילוי עריו׳. שאם יאמרו לך בא על הערוה או תיהרג יהרג ואל יבא עליה.
דכתי׳ כי כאשר יקום [איש] על רעיהו וגו׳. בנערה המאורסה כתי׳.
וכי מה עניין. רוצח אצל נערה המאורס׳ האי דיני׳ בסייף והאי דיניה בסקילה.
פ״א וכי מה למדנו מרוצח מעתה אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד12.
1. דף ג,א.
2. ועיין בר״ן (דף ג,א ד״ה ור״נ) שביאר גירסת הרי״ף דמודה ר״נ לר״ה דבן י״ב משלימין מדאורייתא דס״ל תוך הזמן כלאחר הזמן. ופליגי בתרתי גבי תינוק בחינוך שעות ובהשלמה דלר״ה לא מקדמינן חינוך שעות כולי האי אלא בן תשע ובן עשר לחוד. ובהשלמה דרבנן פליגי דלר״נ לא מפלגינן בהשלמה דרבנן בין בריא לחולה אלא תרוייהו משלימין בן י״א. ולרב נחמן כולה מתני׳ מיירי בחולה וקתני חינוך להשלמה שנה אחת קודם לפירקן ומחנכין אותן לשעות שתי שנים דאפילו חולה לא ממעטינן ליה מהאי זימנא. ולכאו׳ כ״ה שיטת הרמב״ם (פ״ב משבי״ע ה״י). ועיין ראב״ד שם.
3. עיין בר״ח ענין זה בשינוי הלשון.
4. בכי״מ ור״ב ז״ל שכתבנו תחלה וזה לשונו תינוק׳ וכו׳.
5. בכי״מ בן י״ג משלימין מדאורייתא.
6. בכי״מ חזינן רבנן ז״ל דפסקי כרב הונא ורב נחמן דאינון בתראי ומחמרי.
7. דף ג,ב.
8. ועיין ברא״ש (סימן י״ב) שהביא דברי הרי״ף והקשה עליו וכתב שנראה כגירסת רש״י.
9. בכי״מ מריח וכ״ה בפירש״י.
10. עיין תוס׳ יוה״כ שהקשה על לישנא דמתני׳ דהו״ל למימר מעוברת ומה זש״א עוברה דמשמע שהעובר מריח וכתב דלשיטת הפוסקים דמשום עובר לבד מאכילין א״ש עיי״ש. ולכאו׳ למש״כ רבינו דהיינו שהעובר מריח פשוט הא דנקטה מתני׳ עוברה.
11. כ״פ רש״י ד״ה עוברה. ומשמע דהיינו משום דשניהם מסתכנין. ועיין ברא״ש (סימן י״ב) שהביא בשם הרמב״ן שדייק בדברי בעל ההלכות דמשום סכנת וולד לחודה מחללין ואיכא דס״ל דאין מחללין משום נפלים אלא עוברה שהריחה חששא דמיתה דידה היא שכל המפלת בחזקת סכנה. וכתב הרא״ש ולא ידעתי מה הצורך לכל אלו הדקדוקים דלא משכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה ולא סכנת עוברה בלא סכנת עובר וכן פרש״י עכ״ד הרא״ש. וכ״כ הר״ן (דף ג,ב ד״ה עוברה). [ועיין פורת יוסף שכתב דנפק״מ היכא שהאם היא מאותן שמורידין ולא מעלין].
12. עיין פי׳ רבינו דוד למס׳ פסחים (דף כד,ב) שפי׳ שהוקשה לרש״י גירסא זו שהרי לפי לשון זה רוצח בא ללמד ונמצא מלמד שהרי מלמד על נערה המאורסה שיהרג ואל יעבור. וגרס וכי מה למדנו מרוצח מעתה אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד.
גילוי עריות ושפיכת דמים מנא לן [מניין לנו] שמוסר נפשו עליהם — דתניא כן שנינו בברייתא] רבי אומר: נאמר באונס נערה המאורסה: ״כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה״ (דברים כב, כו), ויש לתהות: וכי מה ענין למדנו מרוצח לנערה המאורסה? שהרי דין הנערה המאורסה מפורש, ומה חידוש למדים אנו מהשוואתו לדין הרוצח?
§ With regard to the concept that one must surrender his life rather than have forbidden sexual relations or shed blood through murder, from where do we derive this? As it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: It is stated about the rape of a betrothed woman: “For as when a man rises against his fellow and slays him, even so is this matter” (Deuteronomy 22:26). One might ask: What idea did we learn about a betrothed woman from a murderer? The halakha of a betrothed woman is clear; what new point is learned by comparing it to the halakha of a murderer?
רי״ףרש״יר׳ יהודה אלמדאריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֶלָּא ה״זהֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד מָה נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה הנִיתָּן לְהַצִּילָהּ בְּנַפְשׁוֹ ואַף רוֹצֵחַ (כּוּ׳) מָה רוֹצֵחַ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר אַף נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר

Rather, this halakha about the murderer, which appears to come to teach about the betrothed woman, is found to actually be the subject of teaching. The inference is as follows: Just as with regard to the betrothed woman, permission is given to save her at the cost of the life of her attacker, so too, the murderer may be saved from committing the crime at the cost of his life, i.e., one may save the victim by killing the attacker. Another teaching is derived in the opposite direction, from the case of murder to the case of rape. Just as the murderer is subject to the halakha of let him be killed, and let him not transgress, i.e., one must even allow himself to be killed rather than take the life of another, so too, a man must surrender his life rather than engage in forbidden sexual relations with a betrothed young woman. By inference, the halakha of let him be killed, and let him not transgress, applies to all forbidden sexual relations.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר׳ יהודה אלמדאריתוספות רי״דמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מה נערה המאורסה ניתן רשות – למציל להצילה מבעילת זו בנפשו של בועל זה להורגו עד שלא בא עליה כדכתיב אין מושיע לה (דברים כב) הא יש מושיע יושיענה בכל צידי תשועה.
רוצח יהרג ואל יעבור – אם אמרו לו הרוג חבירך ואם לאו אהרוג אותך יהרג ואל יעבור עבירה זו כדמפרש לקמן.
אף נערה המאורסה – אם יאמרו בעול ארוסת חבירך או תיהרג יהרג ואל יעבור אבל היא אינה מצווה למסור את נפשה דהיא אינה עושה כלום דקרקע עולם בעלמא היא וראיה לדבר אסתר.
מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור – פירש רש״י דלא גרס תיהרג דאיהי לא מחייבא למימסר נפשיה דקרקע עולם היא ובהא ניחא הא דבסוף פ׳ בן סורר (סנהדרין עד:) פריך והא אסתר פרהסיא הואי ואמאי לא פריך והא ג״ע יהרג ואל יעבור אפי׳ בצינעא ולמאי דלא גרס תיהרג ניחא דלענין ג״ע ידע שפיר המקשה דמהני קרקע עולם אבל לענין פרהסיא דטעמא משום חילול השם לא אסיק אדעתיה דמהני ולהכי פריך והא אסתר פרהסיא הואי ומשני לענין פרהסיא נמי קרקע עולם היתה ומהני ותדע דאיהי דלא עבדה מעשה אין לה ליהרג דהא מרוצח ילפינן ורוצח גופיה דיהרג היינו משום דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו׳ וה״מ היכא דעביד מעשה אבל אי לא עביד מעשה כגון שרוצים להפילו על התינוק כדי להורגו ואם יעכב על ידם יהרגוהו וכל כי האי גוונא אין לו ליהרג דאדרבה נימא מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי דילמא דמא דידי סומק טפי ועוד דהיקישא דקרא ברוצח שהורג בידים כתיב כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וגו׳ ורבא דפליג בפ׳ בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד:) אשינויא דקרקע עולם ומשני הנאת עצמו שאני פירוש כשאונסין את האדם לעבור בדבר שיש לו הנאה לעצמו ליכא חילול השם לא פליג אלא לענין פרהסיא דלא מהני קרקע עולם אבל לענין גילוי עריות מודה דמהני קרקע עולם אי נמי אפילו לענין פרהסיא לא פליג אלא מוסיף עוד טעם שני ויש מפרשים דלהכי לא פריך התם והא אסתר גילוי עריות הואי משום דלא מיתהניא מעבירה שהטיל בה זוהמא כדמשני גבי יעל בפרק רביעי דנזיר (נזיר כג:) ובפרק מצות חליצה (יבמות דף קג:) כי פריך והא קמתהניא מעבירה ומפרש כך וכיון דמיתהניא היה לה ליהרג משום גילוי עריות ומשני טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים ולא נהירא חדא לענין דלא מיחייבא למימסר נפשה לא מהני האי דלא מתהניא דבלאו הנאה נמי איכא איסור ערוה אע״ג דאמרינן פרק המניח (ב״ק דף לב.) ונכרתו הנפשות העושות הנאה לתרוייהו אית להו מכל מקום בלא הנאה נמי מיחייבא כגון שלא כדרכה אע״ג דמיקרי עינוי ועוד דאי אפשר שלא תיהנה קצת ועוד אם נתכוונה להציל עצמה במה הכתוב משבחה והלא לצורך עצמה עשתה ועוד פשיטא דלא היה חפץ להורגה כי היה בורח על נפשו ואדרבה היה צריך שתטמינהו שלא ימצאוהו הרודפים והיא שידלתו בדברים עד שבא עליה כדי להתיש כחו כמו שמוכיח בענין אלא יש לומר משום דקאמרינן לעיל מינה גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה דכתיב מנשים באהל תבורך מאן נינהו מנשים באהל שרה רבקה רחל ולאה פי׳ שהאמהות נתכוונו להבנות מבעליהן ופריך אמאי הכתוב משבחה טפי מנשים באהל והא קא מיתהניא מעבירה ומשני לא הוה לה הנאה כולי האי דצערה היה גדול מהנאתה דטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים ואף על גב דבפרק מצות חליצה (יבמות דף קג.) פריך נמי הכי אף על פי שאין לשם גדולה עבירה לשמה כו׳ י״ל אההיא דנזיר קא סמיך וכמו שפירש רש״י דגרס יהרג כן גורס בשאלתות בפר׳ וארא והקשה השאלתות מהא דאמר רבא בריש פרק הבא על יבמתו (שם דף נג:) אין אונס בערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת ואם כן אונס בדידיה מי איכא דקאמר אף גילוי עריות יהרג ואל יעבור והא לאו אונס הוא אלא רצון כיון דאין קישוי אלא לדעת ותירץ משכחת לה להתרפאות כי ההיא דסוף פרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עה.) באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא אחריה וכו׳ עד ימות ואל תיבעל בו ולשון יהרג לא משמע כפי׳ דהוה ליה למימר ימות ואל יעבור ור״י פירש דההוא דרבא מיירי שהנכרים מדביקין אותו בערוה ואינו יכול לישמט מזה אלא אם כן יהרגוהו ועל זה קאמר דאין טענת אונס לומר דאין עושה מעשה אלא אחרים עושים בו מעשה כמו קרקע עולם וס״ד אמינא דיעבור ואל יהרג קמ״ל כיון שיודע בעצמו שאם ידביקוהו אי אפשר שלא יתקשה הקישוי דקא עביד חשיב כעושה מעשה אע״ג דעל ידי אונס בא לו ואע״ג דאיכא למ״ד המשמש מת בעריות חייב ואפילו הכי כשמדביקין אותו ומשמש מת פטור כיון דאנוס א״כ מה לי משמש באבר מת מה לי בקישוי י״ל רבא לטעמיה דאמר בפרק שני דשבועות (שבועות יח.) המשמש מת פטור ועוד י״ל שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה כדאמר גבי משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי בפ״ב דשבועות (שבועות יח.) ופירש באבר חי חייב אפי׳ למאן דאמר המשמש מת חייב משום דהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה הכא נמי אם הדביקוהו ושמש מת או אם נתקשה לאשתו בהיתר והדביקוהו פטור אבל אם הדביקוהו ושוב נתקשה חייב והשתא למאי דפרישי׳ גרס יהרג ואי נמי גרס אף נערה המאורסה תיהרג ניחא ונוקמה כגון דעבדה מעשה שמאנסין אותה להביא הערוה עליה והא דפריך בכתובות (דף ג:) ולידרוש להו דאונס שרי אע״ג דגילוי עריות יהרג ואל יעבור התם נמי קרקע עולם הוו ורבינו תם היה מפרש בההיא דכתובות ודאסתר דלא מיחייבא למימסר נפשה בביאת עכו״ם שאין ביאתו ביאה ולא מיחייבא מיתה בביאתו דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים כדכתיב אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם והוי כביאת בהמה בעלמא ומתוך כך התיר לבת ישראל שהמירה דתה ונשאת לעכו״ם וחזרה בתשובה והעכו״ם נתגייר לקיימה דאע״ג דאמר כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל הני מילי בביאת ישראל אבל עכו״ם לא ולא נהירא לר״י בר מאיר דכיון דנאסרת לבעלה בביאת עכו״ם כדקאמר בכתובות (שם) איכא פרוצות כו׳ וכן בפרק שני דכתובות (כתובות כו:) האשה שנחבשה בידי עכו״ם על ידי נפשות אסורה לבעלה וכן באסתר וכאשר אבדתי אבדתי אלמא לגבי לאוסרה על בעלה לא חשיבא כביאת בהמה הכי נמי יש לאוסרה על הבועל וכן לפסול לכהונה פנויה שנבעלה לעכו״ם אע״ג דנבעלה לבהמה כשירה לכהונה בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נט:) אלמא לא חשיבא כבהמה ודוקא לענין חייס אמר בפ׳ נושאין (שם דף צח.) דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים ובפ׳ ארוסה (סוטה דף כו:) אמרינן דמקנין ע״י נכרי ופוסל בתרומה ופריך פשיטא ונסתרה והיא נטמאה אמר רחמנא אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה מהו דתימא כי אמרינן ונסתרה והיא נטמאה הני מילי היכא דבהך ביאה אסירא ליה קא משמע לן אלמא דאפי׳ גבי עכו״ם שייך נטמאה לאסור לבעלה והוא הדין לבועל וליכא למידק איפכא מהתם מדקאמר דס״ד אמינא כיון דבלאו האי ביאה אסירא ליה לא מיתסרא עליה דבעל מכלל דעכו״ם גופיה לא צריך קרא לאוסרה על ידי אותה ביאה וא״כ גר מותר ע״י ביאה שבעל בהיותו עכו״ם דאי אסור הוה מיתוקם קרא שפיר אפילו בעכו״ם ומיתסרא עליה בהאי ביאה לכשיתגייר דבלאו הך ביאה (לא) הוה מיתסרא עליה היינו בהיותו עכו״ם שהיא אסורה ליבעל לעכו״ם ותימה כיון דאיכא איסור מיתה בביאת עכו״ם למה לא גירש מרדכי את אסתר בשעה שבאתה להצלת כלל ישראל וי״ל היה ירא פן יודע הדבר למלך ויתפרסם על ידי גט שהיתה אשתו דאי לא תימא הכי למה לא גירשה כדי שלא תאסר עליו ביאותה ויחזירנה אח״כ דמחזיר גרושתו לא מיתסרא בביאת זנות כדמוכח בסוטה פרק היה מביא (סוטה יח:) שלא היה מתנה עמה מאחר שתתגרש וא״ת הא דקאמר במס׳ ע״ז פ׳ ר׳ ישמעאל (עבודה זרה נד.) גבי נעבד באונס דאסור דמפרש כגון שאנסוהו נכרים והשתחוה לבהמה דידיה ופריך עלה אונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ומאי קושיא הא קרא בקרקע עולם דוקא איירי אבל עושה מעשה חייב למסור עצמו ומשתחוה לע״ז עושה מעשה הוא דבכפפו נכרים לפני ע״ז ליכא לאוקומיה דא״כ לאו מידי עבד ואין זה משתחוה ואפילו נראה כמשתחוה כעין שוחה ונוטל מעותיו בפני ע״ז אינו ועוד דאם כן אין כאן אדם אוסר דבר שהוא שלו אלא הנכרים הכופפים קומתו הם האוסרים בהמתו לע״ז אם היתה נאסרת בכך וי״ל דהכי פירושו אונס רחמנא פטריה ממיתה וכיון דפטריה ממיתת בית דין אע״ג דמיחייב למסור עצמו לא חשיב נעבד ליאסר בהך עבודה ושפיר יליף מהאי קרא דפטור ממיתה באונס אפילו בעושה מעשה אע״ג דנערה לא עבדה מידי דהא איתקש בהאי קרא נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור בעשיית מעשה אף נערה יהרג הבועל או תיהרג היא בעשיית מעשה ובהאי קאמר קרא ולנערה שבעשיית מעשה עבדה בדיעבד מחמת אונס לא תעשה דבר והוא הדין משתחוה לע״ז כדי שלא יהרגוהו איכא למילף מיניה לפוטרו בדיעבד אפי׳ בעשיית מעשה וקסבר רבי זירא כיון דבדיעבד מיפטר העובד לא מיתסר נעבד בהא עבודה אע״פ שלא באונס מיתה היה חייב לאביי אע״ג דלא קבליה באלוה ולרבה דקבליה באלוה שהשתחוה בפירוש לשם קבלת אלהות אע״פ שאין פיו ולבו שוין שבפיו מפרש שעובד לשם אלהות ולבו לאביו שבשמים ורבא מהדר ליה לרבי זירא דחשיב שפיר נעבד אע״ג דפטור ממיתה ועוד י״ל דמשמע ליה לענין מיתת ב״ד דאין חילוק בין עביד מעשה ללא עביד מעשה דהא אשה ברצון חייבת אף על גב דהויא קרקע עולם וכשפטר התם אונס ממיתת בית דין כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר לא שנא עביד מעשה ול״ש לא עביד מעשה.
מקיש נערה המאורס׳ וכו׳. פי׳ רש״י ז״ל1 מה למדנו מרוצח לנערה המאורסה והלא פירש אונס פטור דכתי׳ ולנערה לא תעשה דבר הרי גילה לנו שהאונס פטור אלא נר׳ שהרוצח בא ללמד כאן ונמצא שהוקש להיות למד מכאן וה״ק כרוצח כנערה שניהן שוין 2.
ועתה מפרש מה בא הרוצח ללמד לנערה המאורס׳ מה רוצח יהרג ואל יעבור. שאם יאמרו לו הרוג3 או תיהרג יהרג ואל יהרוג חבירו כדמסיק לקמ׳4 בעובד׳ דההוא גבר׳ דאת׳ לקמי׳ דרבא וכו׳.
אף נערה המאורס׳. אם יאמרו לו בעול ארוסת חבירך או תיהרג יהרג ואל יבעול אבל היא אינה מצוה למסור עצמה למיתה5 קודם שתיבעל שהיא קרקע עולם ואינה עושה כלום וראיי׳ מאסתר6 שהיית׳7 טובלת ושוכבת בחיקו של מרדכי אחרי אשר שכבה עם המלך אחשורורש.
ומה שלמד רוצח מנערה המאורס׳ מפר׳ בסנהדרי׳ פ׳ בן סורר ומורה8 מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילה9 מיד מי שרודף אחריה לבועלה להצילה בנפשו של רודף (אף) דכתי׳ צעקה הנערה ואין מושיע לה הא יש לה מושיע צריך10 להושיעה בכל מה שיוכל ואפי׳ בנפשו של רודף אם אינו יכול להצילה באחד מאיבריו של רודף נמצא שנערה המאורס׳ למיד׳ מרוצח ורוצח נמי למד מנערה.
1. פסחים דף כה,ב ד״ה מה למדנו.
2. ע״כ מפרש״י פסחים שם. ובכי״מ מסיים: שנ׳ והיה כעם ככהן וכ״ה בפירש״י שם.
3. בכי״מ הרוג ישראל חברך.
4. עמוד ב׳.
5. בכי״מ דהיא אינה עושה כלום שהאיש מתקשה והוי לדעת אבל אשה אינה מתקשה דפתח פתוח הוא לפיכך הוי לאונס דקרקע עולם בעלמא היא וראיה לדבר אסתר כו׳.
6. כ״פ רש״י ד״ה אף נערה. אמנם המשך דברי רבינו צ״ב מאי ראיה מהא דהיתה טובלת ויושבת בחיקו של מרדכי ושמא כוונתו דמהא ראיה שהיתה עדיין אשת איש ולא נתגרשה ממרדכי דהא אמרינן היתה טובלת וכו׳.
8. דף עג,א.
9. בכי״מ פי׳ ניתן רשות לרואה למי שרודף אחריה לבעול אותה שיצילה ממנו בנפשו של רודף כדכתיב וכו׳. [ועיין תוד״ה מה רוצח].
10. מבואר דהוא חובה למי שיכול להצילה בנפשו של רודף ואינו רשות. וכ״כ התוס׳ בסנהדרין (דף עג,א ד״ה אף רוצח). אמנם בפירש״י בסוגיין גרס מה נערה המאורסה ניתן רשות למציל להצילה מבעילה זו בנפשו של בועל משמע דאינו חובה אלא רשות.
אף נערה מאורסה ייהרג ואל יעבור – פירש המורה: אף נערה מאורסה אם אמרו לו בעול ארוסת חבירך או תיהרג ייהרג ואל יעבור אבל היא אינה מצוה למסור את נפשה דהיא אינה עושה כלום דקרקע עולם בעלמא היא וראיה לדבר אסתר. וקשיא לי דכיון דבנערה ליכא לאוקומיה כדאמרינן בריש הבא על יבמתו בין באונס בין ברצון אונס דמתני׳ היכי דמי אילימא שאנסוהו גוים והאמר רבא אין אונס בערוה שאין קישוי אלא מדעת כו׳ ומוקי לה כגון שנתכוין לאשה ותקפתו יבמתו ובא עליה. אלמא אין לומר בעול ארוסת חבירך או תיהרג שאין קישוי אלא מדעת ולאו אונס הוא. ויש לפרש כגון שנתאוה לה וחלה מרוב אהבתה ואמרו לו הרופאים שאם לא יבוא עליה ימות בחוליו ונפלה לידו שיכול להשלים תאותו ימות ואל יעבור.
בד״ה מה רוצח כו׳ אמאי הכתוב משבחה טפי מנשים כו׳ משכחת לה להתרפאות כי ההיא כו׳ כצ״ל:
אלא: הרי זה דין הרוצח בא לכאורה ללמד על נערה המאורסה, ונמצא למד ממנה. וכך הלימוד: מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו, שמותר להציל את הנערה אפילו אם יחייב הדבר להרוג לצורך זה את הרודף אחריה — אף רוצח ניתן להצילו בנפשו, כלומר: להציל את הנרדף על ידי הריגת הרודף. ויש גם לימוד לצד שני: מה רוצח יש בו משום יהרג ואל יעבור, שחייב אדם אף להיהרג ובלבד שלא יהרוג את הנפש — אף נערה המאורסה הרי זו מצוות יהרג ואל יעבור, שחייב אדם למסור עצמו למיתה ובלבד שלא יבוא על הערוה.
Rather, this halakha about the murderer, which appears to come to teach about the betrothed woman, is found to actually be the subject of teaching. The inference is as follows: Just as with regard to the betrothed woman, permission is given to save her at the cost of the life of her attacker, so too, the murderer may be saved from committing the crime at the cost of his life, i.e., one may save the victim by killing the attacker. Another teaching is derived in the opposite direction, from the case of murder to the case of rape. Just as the murderer is subject to the halakha of let him be killed, and let him not transgress, i.e., one must even allow himself to be killed rather than take the life of another, so too, a man must surrender his life rather than engage in forbidden sexual relations with a betrothed young woman. By inference, the halakha of let him be killed, and let him not transgress, applies to all forbidden sexual relations.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר׳ יהודה אלמדאריתוספות רי״דמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יומא פב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים יומא פב., עין משפט נר מצוה יומא פב., ר׳ חננאל יומא פב., רי"ף יומא פב. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י יומא פב., ראב"ן יומא פב. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות יומא פב., תוספות ישנים יומא פב., בעל המאור יומא פב. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר׳ יהודה אלמדארי יומא פב. – מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), תוספות רי"ד יומא פב., רמב"ן יומא פב., רמב"ן מלחמות ה' יומא פב. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי יומא פב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"א חידושי הלכות יומא פב., גליון הש"ס לרע"א יומא פב., פירוש הרב שטיינזלץ יומא פב., אסופת מאמרים יומא פב.

Yoma 82a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Yoma 82a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Yoma 82a, R. Chananel Yoma 82a, Rif by Bavli Yoma 82a, Rashi Yoma 82a, Raavan Yoma 82a, Tosafot Yoma 82a, Tosefot Yeshanim Yoma 82a, Baal HaMaor Yoma 82a, R. Yehuda Almadari Yoma 82a, Tosefot Rid Yoma 82a, Ramban Yoma 82a, Ramban Milchamot HaShem Yoma 82a, Meiri Yoma 82a, Maharsha Chidushei Halakhot Yoma 82a, Gilyon HaShas Yoma 82a, Steinsaltz Commentary Yoma 82a, Collected Articles Yoma 82a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144