חתן וכלה שמתו להם קרובים ביום חתונתם
ציון א.ב (ד, א).
גמרא. כדתניא, הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג, ומת אביו של חתן או אמה של כלה - מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים, ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום, ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה, דליכא איניש דטרח להו, אבל איפכא - לא. אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו אלא שנתן מים על גבי בשר, אבל לא נתן מים על גבי בשר - מזדבן.
שבעת ימי חתנות הרי הן כרגל, ומי שמת לו מת בתוך ימי המשתה, אפילו אביו ואמו - משלים שבעת ימי השמחה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, ומונה השלשים מאחר שבעת ימי השמחה. השגת הראב״ד. ולמה לא יעלו כל ימי המשתה לשלשים יום?
הכין כל צרכי הסעודה ואפה פתו וטבח טבחו כדי שיכנסו לשמחה, ומת לו מת קודם שיכנסו לשמחה, אם לא נתן מים על גבי בשר - מוכר הבשר והפת ונוהג שבעת ימי אבילות, ואחר כך נוהג שבעת ימי המשתה, השגת הראב״ד. זה אינו מחוור אלא לאחר שלשים יום. ואם נתן מים על גבי בשר, שהרי אי אפשר למכור אותו - מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, וכל אותן הימים נוהג בדברים שבצנעה כשבת. לפיכך, הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים, כדי שלא ישמש מיטתו... במה דברים אמורים? בשמת אביו של חתן או אמה של כלה, שאם יפסידו סעודה זו אין להם מי שיטרח להם, אבל אם מת אביה של כלה או אמו של חתן, או שאר קרוביהם - נוהגין שבעת ימי האבל תחלה, ואחר כך תכנס לחופה וינהגו שבעת ימי המשתה.
(רמב״ם הל׳ אבל יא, ז-ח)
מי שהכין כל צרכי חופתו, שאפה פתו וטבח טבחו ומזג יינו, ומת אביו של חתן, והוא במקום שאינו מצוי למכור, ואם תדחה החופה יפסיד מה שהכין, או שמתה אמה של כלה, ואיכא תמרוקי נשים וקישוטין שאינן מתקיימים (מאחר שאין להם מי שיטריח בעבורם בפעם אחרת) - מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, וכיון שחלה עליו החופה - הויא לדידיה כרגל, ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, וכל שבעת ימי המשתה נוהג בהם דברים שבצינעא ואסור בתשמיש המיטה. הלכך, כל שבעת ימי המשתה ושבעת ימי האבל הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. הגה. יש אומרים שאסורה ליחד עמו ביום כמו בלילה, ואין צריך להיות להם שתי שמירות רק הוא בין האנשים או היא בין הנשים, ואם אינן ישנים בחדר אחד - אין צריכין שימור כלל, ויש אומרים דבלילה צריך שתי שמירות, וביום מותר להתייחד עמה, והמנהג ליקח קטן אצל החתן וקטנה אצל הכלה, ואין מתייחדין בלא קטן או קטנה. ולענין שלשים אינו מונה אלא משבעת ימי אבילות ואילך, וכל שבעת ימי החופה מותר בגיהוץ ותספורת, ואם אין לו פסידא, כגון במקום שמצוי למכור מה שהכין, או אפילו אית ליה פסידא ומתה אמו של חתן או אביה של כלה, או אחד משאר קרוביהם, שנשאר מי שיכין להם לפעם אחרת - לא התירו לדחות האבילות, אלא קובר אותו מיד ונוהג שבעת ימי אבילות, ואחר כך מכניסין את החתן ואת הכלה לחופה מיד, ונוהג שבעת ימי המשתה.
(שו״ע יורה דעה שמב, א)
אבל אסור בתשמיש המטה... ומותרת לישן עמו הוא בבגדו והיא בבגדה, ומיהו משום לך לך אמרינן נזירא יש להחמיר שלא יישן עמה במטה כלל.
במה דברים אמורים? בשאר אבלות, אבל אם מת אביו של חתן או אמה של כלה, שמכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהגים שבעת ימי המשתה ואחר כך שבעת ימי אבלות - אסור להתייחד עמה כל ארבעה עשר יום, אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים, כדאיתא בסימן שמב, אבל אם כנס לחופה והתחילו ימי המשתה שלו, ואחר כך מת לו מת - מותר להתייחד עמה כמו בשאר אבלות, והוא שבעל, אבל אם לא בעל - אסור להתייחד עמה כל ימי האבל, בין בחול בין בשבת.
(שם שפג, א-ב)
א. ההיתר לבעילת מצוה בזמן אנינות.
בברייתא נאמר שחתן וכלה שהכינו את צרכי החתונה ומת להם קרובם שאין מי שיכין הכל במקומו - מקיימים את החופה לפני הקבורה ואחר כך יקברוהו ויקיימו את שבעת ימי המשתה.
רש״י מסביר שלא יקברוהו תחילה כדי שלא תחול עליהם חובת אבלות ושוב לא יוכל לכנוס עד אחר האבלות, ויש לדון איך מותר לבעול בעילת מצוה בתחילה לפני הקבורה בזמן שהוא אונן. אמנם בבירור הלכה למסכת מועד קטן
(דף כג, ב) התבאר שיש מחלוקת בין הראשונים אם אונן מותר בתשמיש המיטה, אך יש להסביר את ההיתר בסוגייתנו גם לפי האוסרים.
הרמב״ן (תורת האדם הוצ׳ מוסד הרב קוק עמ׳ ריג) כותב שבעילת מצוה שיש בה עשה דאורייתא דוחה את האיסור של אונן בתשמיש המיטה, אף על פי שגם איסור זה הוא מדאורייתא, ולכן התירו רק בעילת מצוה ולא בעילה שניה.
כיוצא בזה מובא בשיטה מקובצת (ג, ב) בשם תלמידי רבינו יונה שהתירו לאונן בעילת מצוה בלבד, וכן כותב המאירי (ד, א), אך לדעתו איסור אונן בתשמיש המיטה הוא רק מדרבנן, ובחתן לא גזרו.
הסבר אחר מובא בשיטה מקובצת בשם הגאונים, שבעילת מצוה נעשית בלילה, ואנינות בלילה אינה אלא מדרבנן, ובמקום מצוה לא גזרו.
אכן על דברי הרמב״ן מקשה בעל חשק שלמה שרק עשה דרבים דוחה עשה, ולא מצינו שעשה דיחיד דוחה עשה, ועוד שאת העשה של בעילת מצוה ניתן לדחות עד לאחר האבלות, ומדוע שידחה את האיסור של אונן בתשמיש המיטה.
הסבר נוסף כותב השיטה מקובצת בדעת רש״י, שכיון שהוא מעוכב מלקוברו במצות חכמים - הרי הוא נחשב כאילו נתייאש מלקוברו, שאין עליו דין אנינות, ורק אונן שצריך להתעסק בצרכי הקבורה אסור בתשמיש המיטה. לפי הסבר זה לא רק בעילת מצוה התירו לו אלא מותר גם בבשר ויין, שכן אין לו כלל דין אונן.
ב. הקדמת ימי המשתה לימי האבלות.
בבירור הלכה למסכת מועד קטן
(דף יד, ב) התבאר שיש שלש שיטות בגדר האבלות: לפי שיטה אחת חובת האבלות היא מדאורייתא במשך כל שבעת הימים, לפני השיטה השניה החובה מדאורייתא היא רק ביום הראשון, ולפי השיטה השלישית אין אבלות מן התורה אפילו ביום הראשון.
הרמב״ן, הרשב״א, הרא״ה, הריטב״א, המאירי והר״ן (א, ב בדפי הרי״ף) מקשים לפי השיטה האמצעית, שהיום הראשון מדאורייתא, איך הוא נדחה על ידי שבעת ימי המשתה שמצותם מדרבנן, ומתרצים שבית דין מתנים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה. לפי זה מסיק הר״ן שאין ראוי להתעסק ביום הראשון בדברים של שמחה, אלא שאינו חייב לעשות מעשה של אבלות, ורק בימים האחרים מותר להתעסק גם בדברים של שמחה.
תירוץ אחר מביא הרא״ש (סי׳ ה) בשם הרמ״ה, שגם מצות השמחה ביום הראשון של שבעת ימי המשתה היא מדאורייתא, כפי שמרומז בפסוק ״...ביום חתנתו וביום שמחת לבו״, וכיון שהשמחה חלה תחילה מצות האבלות נדחית מפניה.
הרמב״ן, הרשב״א, הרא״ה והמאירי מתרצים תירוץ נוסף, שקוברים את המת רק למחרת ולא באותו יום, והאבלות חלה מדאורייתא ביום הראשון רק כשהמת נקבר ביום המיתה, כמבואר בבירור הלכה שם, וכן מתרץ הרא״ש (
מו״ק פ״ג סי׳ ג) בדעת הרי״ף. הרמב״ן והרשב״א מסבירים שהתירו להלין את המת לכבודו, כדי שלא יתבזה בנו ביום חתונתו. הרמב״ן עצמו מסיק שלא מסתבר שילינו את המת בשביל מטרה זו, ועל כן הוא מקבל את התירוץ הראשון, וכן כותב הריטב״א.
רש״י כותב שקוברים את המת מיד אחרי בעילת המצוה, והאבלות לא חלה עליו לאחר שכבר חלה מצות השמחה של החתונה. הרשב״א, המאירי והר״ן (בחידושיו) מסבירים שלדעת רש״י מצות האבלות היא רק מדרבנן, אבל הרמב״ן, הרא״ה והריטב״א מבינים שאף לדעתו האבלות ביום הראשון מדאורייתא, אלא שחכמים עקרו דבר מן התורה בשב ואל תעשה, וכך ניתן להוכיח ממה שמצינו בספר הפרדס (עמ׳ רסח), המיוחס לרש״י, שם נאמר בפירוש שהאבלות ביום הראשון היא מדאורייתא.
הלכה למעשה פוסקים הרמב״ם
(הל׳ אבל א, א) והמחבר בשלחן ערוך (סי׳ שצט, יג) שהאבלות ביום הראשון היא מדאורייתא. אבל הרמ״א (שם) פוסק כדעת הסוברים שאין שום אבלות מדאורייתא, וגם מדברי המחבר עצמו שם יוצא שנוהגים למעשה כדעה זו, שכן הוא כותב שנוהגים שלא להתאבל ביום טוב שני של גלויות אפילו כשהוא יום המיתה והקבורה. על פי זה מסביר הש״ך (שמב סק״ד) מדוע המחבר והרמ״א אינם כותבים כדברי הר״ן שצריך להמנע משמחה ביום הראשון, למרות שבבית יוסף מביא המחבר את דברי הר״ן, שכן לשיטתם אין צורך להקפיד על כך.
אולם בדעת הרמב״ם שמצד אחד סובר שהאבלות ביום הראשון מדאורייתא, ומצד שני כותב בהלכות אישות
(י, יב) שאין לשבעת ימי המשתה עיקר מהתורה, וכמו כן אינו כותב בהלכה שלפנינו שקוברים את המת רק למחרת, כשכבר אין דין אבלות מדאורייתא, כותב הרדב״ז שסובר שהאבלות נדחית מפני שאין מבטלים אותה לגמרי אלא מקיימים אותה בימים שלאחר שבעת ימי המשתה, ולכן אין איסור להתעסק בדברים של שמחה. עם זאת כותב הרדב״ז שאפשר שאף הרמב״ם מסכים עם הר״ן שלא התירו להתעסק בדברים של שמחה אלא רק להמנע ממעשה של אבלות.
ג. התנהגות החתן והכלה בימי המשתה והאבלות.
בגמרא אמרו שבכל ימי המשתה והאבלות הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים, וכותב הרא״ש במסכת מועד קטן
(פ״ג סי׳ לו) בשם הראב״ד שבלילה צריכים להקפיד שיישנו אנשים עם החתן ונשים עם הכלה, אבל ביום מותר להתייחד עמה, ואינם אסורים אלא בתשמיש, ולא במזיגת הכוס ובהצעת המיטה, ולא בחיבוק ונישוק.
הרא״ש עצמו כותב שהראב״ד הפליג מאד לגבי הזהירות בלילה, שמצריך שתי שמירות, שיהיו האנשים עמו והנשים עמה, והפליג להקל ביום. דעת הרא״ש היא שיש להחמיר שלא יתייחדו גם ביום, אבל גם הוא מסכים שאין צורך בהרחקות נוספות. מדבריו משמע שסובר שבלילה אין צורך בשתי שמירות ודי להם בשמירה אחת, וכן כותב הטור (סי׳ שמב) בדעתו, אבל בסוגייתנו (סי׳ ה) מביא הרא״ש את דברי הראב״ד שצריכים בלילה שתי שמירות, ומשמע שמסכים עמו. סתירה נוספת היא שבסוגייתנו (סי׳ ט) כותב הרא״ש שאינה מוזגת לו את הכוס ואינה מציעה לו את המיטה, בעוד שבמועד קטן הוא מסכים כאמור לדברי הראב״ד. הש״ך (סק״ה) עומד על הסתירה ופוסק לחומרא מפני שגם רבינו ירוחם (נתיב כב ח״ב) מחמיר, אבל מלשון השלחן ערוך מדייק הש״ך שאוסר רק תשמיש וייחוד, וכן פוסק הב״ח, וגם הרמב״ן (תורת האדם שם עמ׳ קעט) מסכים עם הראב״ד.
הרמב״ם והמחבר בשלחן ערוך כותבים רק את מה שמובא בגמרא שהוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים, והרמ״א מביא את המחלוקת אם אסורים בייחוד ביום כמו בלילה, ואם יש צורך בשתי שמירות או שדי באחת.
הרמב״ן (שם עמ׳ עה) והרא״ש (סי׳ ו) כותבים שבמשך שבעת ימי המשתה החתן מותר בגיהוץ ובתספורת, ולכן אינם עולים למנן שלושים, ורק כשמתחיל את שבעת ימי האבלות מתחיל למנות את ימי השלושים, וכן פוסקים הטור והשלחן ערוך (סי׳ שמב).
הב״ח מקשה על הרמב״ן שלפי שיטתו האבלות ביום הראשון נוהגת מדאורייתא, ולפי מה שהתבאר בשם הר״ן אין להתיר עקירת דבר מן התורה בקום ועשה, וכיצד אם כן הוא מתיר ביום הראשון גיהוץ ותספורת. מלבד זה הוא טוען שגיהוץ ותספורת הם בגדר דברים שבצנעה, שכן לא ניכר שמחמת האבל בגדיו אינם מגוהצים ושערו מגודל, כי אולי אין לו בגדים מגוהצים ולא מצא ספר שיספרו. על כן הוא מסיק שיש לאסור גיהוץ ותספורת כמו תשמיש המיטה, למרות שימי המשתה אינם עולים לו למנין שלושים. אולם הש״ך (סקי״א) מסביר שכיון שחתן דומה למלך מוטל עליו להשתדל להסתפר ולגהץ את בגדיו, ואם אינו עושה כן ניכר שזה מחמת האבלות, ולכן אין גיהוץ ותספורת בכלל דברים שבצנעה.
יתר על כן, המאירי כותב שבעוד שבמועד האבל אסור לא רק בתשמיש המיטה אלא בכל דבר שמחה שלא ניכר שנמנע ממנו מחמת האבלות - אצל החתן מקילים יותר, מפני שאצלו כשנמנע משמחה ניכר שעושה זאת מחמת האבלות, ואינו אסור אלא בשתמיש המיטה.
ד. כשמקדימים את ימי האבלות.
בגמרא מבואר שרק כשמתו אביו של החתן או אמה של הכלה ורק כשיש הפסד של הסעודה נאמר החידוש הזה שמקדימים את שבעת ימי המשתה, אבל כשמתו אמו של החתן או אביה של הכלה או קרובים אחרים, או שאין הפסד של הסעודה - מקדימים את שבעת ימי האבלות.
עם זאת כותב הרא״ש (סי׳ ו) שמתוך לשון הרי״ף משמע שגם בכגון זה מכניס תחילה את הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה, ומוסיף שזו גם דעת בעל הלכות גדולות והרי״ץ גיאת (מאה שערים ח״ב עמ׳ נה). אולם הרא״ש עצמו כותב שאין שום תועלת בהקדמת החופה, ולא מסתבר שימי האבלות יפסיקו בין החופה לבין שבעת ימי המשתה. על כן הוא מסיק שיש לאחר את החופה עד לאחר שלושים ימי האבלות, וכן כותב הראבי״ה (סי׳ תתמא).
גם הרמב״ן כותב שמאחרים את החופה עד לאחר ימי האבל, אך לדעתו אין צורך להמתין עד לאחר שלושים יום אלא נושא אותה מיד לאחר שבעת ימי האבל, מפני שכבר הכינו עצמם. כך משמע גם מלשון הרמב״ם, וכן פוסק השלחן ערוך בפירוש, שמכניסים אותם לחופה מיד לאחר שבעת ימי האבלות.
הראב״ד משיג על הרמב״ם וכותב שממתינים עם החופה עד לאחר שלושים יום, מכאן שסובר כדעת הרא״ש.
התוספות (ד״ה אבל איפכא) מחלקים בשם ר״י בין מי שיש לו בנים קטנים, שמותר לשאת בתוך שלושים ואסור לבעול עד אחר שלושים, לבין מי שאין לו בנים, או שיש לו בנים גדולים, שאסור לו לשאת אשה עד לאחר השלושים. אולם בשם רבינו תם הם כותבים שאם אין לו בנים - רשאי גם לבעול בתוך שלושים, ועיין בבירור הלכה למועד קטן כג, א ציון ד-ו.
ה. כשהכינו רק חלק מצרכי הסעודה.
הרשב״א והר״ן (בחידושיו) כותבים שאין צורך שתהיה פיתו אפויה, טבחו טבוח ויינו מזוג בשביל להתיר את הקדמת שבעת ימי המשתה, אלא די באחד מהם. השיטה מקובצת מדייק כך גם מדברי רש״י (ד״ה ויינו מזוג), והש״ך (שמב סק״א) מדייק כך גם מלשון הטור בקיצור פסקי הרא״ש (סי׳ ה) שכותב שההיתר הוא למי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג, ואינו מזכיר שהיתה פיתו אפויה.
אולם הריטב״א כותב שההיתר להקדים את ימי המשתה חל דוקא כשמפסיד הכל, גם את הבשר וגם את היין, וכן פוסק הב״ח ומסביר שאם לא הכל מוכן, כגון שפיתו אפויה וטבחו טבוח אבל יינו עדיין לא מזוג, כיון שבלאו הכי צריך להשתדל ולטרוח בהכנת היין - לא התירו לו להקדים את החופה, וכשתתקיים יטרח שוב בהכנת הפת והבשר.
מלשון הרמב״ם, שמזכיר שאפה פיתו וטבח טבחו ואינו מזכיר שמזג יינו, מדייק בעל שבט יהודה שסובר כרשב״א שדי באחד מהם, ולדעת הרד״ע (מובא בספר הליקוטים במהד׳ פרנקל) מצריך הרמב״ם שיפסיד בשנים מתוך שלושת ההפסדים שנזכרו בגמרא.
הש״ך (שם) מסיק שדי בהפסד אחד, ומסביר שכיון שאת מה שכבר הכין אין מי שיכין אם תדחה החופה - הקלו להקדימה אף על פי שעדיין צריך לטרוח בהכנת שאר הדברים.
ו. ממתי מונים את שלושים ימי האבלות.
לעיל
(פרק ג) נזכרו דברי הרמב״ן והרא״ש ששבעת ימי המשתה אינם עולים למנין שלושים, מפני שמותרים בגיהוץ ובתספורת, וכן דעת המאירי שמתחילים למנות שלושים רק לאחר ימי המשתה כשמתחילים שבעת ימי האבלות. אולם מלשון רש״י מדייק המאירי שסובר ששבעת ימי המשתה עולים למנין שלושים. המאירי מוסיף שדעת הראב״ד כרש״י ודעתו שלו כדעת הרמב״ם, ונראה שמבין שאף על פי שבהלכה ז עוסק הרמב״ם במי שמת לו מת בתוך ימי המשתה, שמשלים את שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות, ועל כן כותב הרמב״ם שמונה את השלושים מאחר שבעת ימי המשתה, והראב״ד כותב שימי המשתה עולים למנין שלושים - הוא הדין שנחלקו במי שמת לו מת לפני החופה, עליו מדובר בהלכה ח. גם הבית יוסף (סי׳ שמב) כותב שדעת הרמב״ם כדעת הרמב״ן.
לעומתם כותב האור שמח (מלואים לח״א עמ׳ 175) שלדעת הרמב״ם דוקא כשמת לו מת בתוך ימי המשתה מתחיל למנות את השלושים רק לאחר שבעת ימי המשתה, מפני שימי המשתה נחשבים כרגל שבו, לשיטת הרמב״ם (פרק י, ח), אין האבל נוהג אפילו בדברים שבצנעה, אבל כשמת אביו לפני החופה - לא התירו לעקור את האבלות בידים בדברים שבצנעה, ולכן כותב הרמב״ם שדברים שבצנעה נוהג, וממילא גם ימי המשתה נכללים בתוך השלושים.
השלחן ערוך פוסק לגבי סוגייתנו שכאשר מקדימים את שבעת ימי המשתה לימי האבלות מונה את השלושים מימי האבלות, כדעת הרא״ש והרמב״ן, וכדעת הרמב״ם לפי הבנתו.
הש״ך בנקודות הכסף (סי׳ שמב) כותב שבזמן הזה יש תמיד מי שטורח בהכנת צרכי הסעודה, ולכן גם אם מתו אביו של החתן או אמה של הכלה נוהגים אבלות תחילה, ולאחר שבעת ימי האבלות מקיימים את החופה ומתחילים שבעת ימי המשתה.