×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְעַשִּׂיתִינְהוּ לְזֻנֵיהּ אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לָאו דִּינָא מִשּׁוּם הָכִי עַשִּׂיינְהוּ אאֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דִּינָא עַשֹּׂיִינְהוּ בָּעֵי.
and I forced them to feed him, for which he is grateful. The Gemara interprets this incident in light of the issue at hand: Granted, if you say that this was not according to the halakha, i.e., the man’s sons had the right to refrain from sustaining him, due to that reason Rabbi Yonatan had to force them to feed their father; but if you say this is the halakha, i.e., the man’s sons were required to sustain him, why did he need to force them to provide the sustenance of their own accord? The court could have simply requisitioned the necessary amount from the property. This shows that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Ile’a.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותפסקי רי״דרשב״אריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי כתובות נ ע״א} אמר ר׳ אילא באושא התקינו1 המבזבז2 אל3 יבזבז יתר4 מחומש שמא יצטרך לבריות [והני מילי מחיים]5 אבל לאחר מיתה לית לן בה כמעשה דמר עוקבא דמיפרש6 בפרק מציאת האשה {בבלי כתובות סז ע״ב}:
אמר ר׳ יצחק באושא התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו7 בתלמוד תורה עד שתים עשרה שנה מיכן ואילך יורד עמו [עד]⁠8 לחייו איני והאמ׳ ליה רב לרב שמואל בר9 שילת בציר מבר שית לא תקביל מיכן ואילך קביל10 ואספי11 ליה כי תורא לא קשיא הא למקרא הא למשנה דאמר אביי אמרה לי אים בר שית למקרא בר עשר למשנה בר תריסר לתעניתא מעת לעת ובתינוקת:
אמר ר׳ יוסי בר12 חנינה באושא התקינו האשה שמכרה בניכסי13 מלוג
בחיי הבעל14 ומתה15 הבעל מוציא מיד16 הלקוחות {ע״פ ר״ח17} וקימא לן דבעל מוציא מיד הלקוחות בלא דמים ואי איתנהו18 להנהו דמי דשקלה אינתתיה19 מהדר להו20 ללוקח ולא יכיל בעל למימר דילמא מציאה אשכחת21:
{תהלים קו:ג} אשרי שמרי משפט עשה צדקה בכל עת וכי איפשר לאדם22 לעשות צדקה בכל עת רבותינו שביבנה23 ואמרי לה ר׳ אלעזר אמ׳24 זה הזן בניו ובנותיו [כשהן]⁠25 קטנים ר׳ שמואל בר נחמני אמ׳26 זה המגדל יתום ויתומה ומשיאן סמוך לפירקן {תהלים קיב:ג} הון ועשר בביתו וצדקתו עמדת לעד רב הונא ורב חסדא חד אמר זה הלמד27 תורה ומלמדה לאחרים28 וחד אמר זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים:
1. התקינו: כ״י בהמ״ל 695 לפני הגהה: ״התקינו חכמ׳⁠ ⁠״.
2. המבזבז: כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
3. אל: דפוסים: לא.
4. יתר: גיט: ״יתיר״. דפוסים: יותר.
5. והני מילי מחיים: כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
6. דמיפרש: גיט: ״דימפרש״. כ״י נ: ״דמפרש״. חסר בדפוסים.
7. בנו: כ״י נ: ״בניו״.
8. עד: כ״י נ, דפוסים. ראה מדרש תנחומא שמות א:א. חסר בכ״י בהמ״ל 695, וכן חסר שם ברי״ף קידושין פרק א (דף יא ע״א). ראה יומא עה ע״א, ורש״י שם.
9. לרב שמואל בר: כ״י נ: ״לשמואל בת״.
10. קביל: חסר בכ״י נ.
11. ואספי: דפוסים: וספי.
12. בר: כ״י נ: ״בר׳⁠ ⁠״.
13. בניכסי: דפוסים: מנכסי.
14. הבעל: כ״י נ, דפוסים: ״בעלה״.
15. ומתה: חסר בכ״י נ.
16. מיד: כ״י נ: ״מידי״.
17. בחידושי הרמב״ן בשם הגאון, רה״ג, באוצה״ג כאן (תשובות סי׳ של״ט), ר״ח ורבינו.
18. איתנהו: כ״י נ: ״איתא״.
19. אינתתיה: גיט, כ״י נ: ״איתתיה״. דפוסים: אתתיה.
20. להו: כ״י נ: ״ליה״.
21. אשכחת: דפוסים: אשכחה.
22. לאדם: וכן גיט, כ״י נ. חסר בדפוסים.
23. גיט אחרי הגהה מוסיף: ״אמרו״.
24. אמ׳: דפוסים: אומר. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
25. כשהן: כ״י נ. וכן תלמידי ר׳ יונה (בשטמ״ק). דפוסים: כשהם. חסר בכ״י בהמ״ל 695 כפי שחסר ברש״י, ר״י אלמדרי, וברא״ש.
26. בר נחמני אמ׳: וכן גיט, כ״י נ. דפוסים: אומר.
27. הלמד: דפוסים: הלומד.
28. לאחרים: דפוסים, כברא״ש. חסר בכ״י נ, גיט, כ״י בהמ״ל 695 כפי שחסר ברש״י (וכן חסר בר״י אלמדרי, ר״ן).
ועשיתינהו – כפיתי אותם בחזקה ומפני שטרחתי עליו ליכנס לו לפנים משורת הדין מחבביני.
ואי דינא הוא – אין כאן גמילות טובה להחזיק לו טובה שעל כרחו ישפוט אמת.
באושאא התקינו שהכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן, ולא מן דינא אלא דהכיב תקינו כי הא דר׳ חנינא ור׳ יונתן הוו יתבי אתא ההוא גברא ונשקיה לכרעיה דר׳ יונתן אמר ליה ר׳ חנינא מאי האי אמר ליה כותב נכסיו לבניו היה ועשיתינהו לזונו כתקנת אושא. שהיה הבן אומר אינו רוצה תקנה כי אם דין.
א. מט ע״ב.
ב. בכת״י בשיבוש: דחד כי. (בד״פ אלא כי הא).
עשיתינהו בעי – האי עשוי צריך לומר דהיינו בדברים כי ההוא דלקמן (דף נג.) מעלאי דידי היינו עשוי והשתא אתי שפיר דאמר עשיתינהו בעי דאם מן הדין היה מה היה לו לעשותם בדברים היה לו להלקותם ולכופם עד שיזונו אותו וכן פר״ת ומיהו מצינו עשוי שלא בדברים כגון אין מעשין אלא לפסולות (לקמן דף עז.).
אא״ב לאו דינא הוא מש״ה עשינהו אלא אי אמרת דינא הוא עשינהו בעי פי׳ הא בחזקת אב עומדים הנכסים לגבי מזונות. א״ר אילא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות תנ״ה מעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניחו [חבירו] ומני ר״ע. אר״נ ב״י ואיתימא ר״א ב״י מאי קראה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך פי׳ משמע שנוטל שני עישורים והיינו חומש. א׳ מחמשה והא לא דמי עשורא קמא לעשורא בתרא פי׳ דקמא הוי חד מעשר ובתרא קשקיל מט׳ דאישתייר בציר ממאה ולא הוי בין תרווייהו חומש. אמר ר״א ה״ק אעשרנו לבתרא כקמא פי׳ מדלא כתיב אעשר לך:
אלא אי אמרת דינא, עשיתינהו בעי. בתמיה, דלא הוה ליה למימר עשיתינהו אלא חייבתינהו, ועשוי משמע לפנים מן השורה. ואיכא דמפרש בניחותא, כלומר, כך היה לו לעשות, ומה זה טובה שהיה מחזיק לו וכי כל דן את הדין לאמתו מחזיקין לו טובה ונושקין רגליו.
א״א בשלמא לאו דינא היא משום הכי עשיות בהו אלא אי אמרת דינא עשיינהו בעי פי׳ רש״י ז״ל דע״כ הא דקאמר עשויינהו לפנים משורת הדין קאמר דאי בדינא קאמר עבד אמאי הוה מנשי׳ ליה אירעי׳ ויפה פי׳ לפי פי׳ זה בניחותא גרסינן דאי אמרת דינא הוא בעי עשויינהו ממה החזיק לו טובה ואחרים פירשו דעשויינהו בדברים בעלמא קאמר ויש מפרשים ג״כ בתמיה משום דעשויינהו משמע שכפאו בנידוי וכיוצא בו לפנים משורת הדין עד שנתן מעצמו ואי דינא הוא היה לו לומר חייבתינהו ולמה ליה עשויינהו ליחות לנכסי וליפוק ליה מזונות מיניה.
אי אמרת בשלמא לאו דינא מ״ה עשיתינהו אלא אי אמרת דינא עשויינהו בעי פרש״י ז״ל הא דקאמר עשיתינהו לפנים משורת הדין קאמר דאי בדינא עבד אמאי הוה מנשק ליה אכרעיה ויפה פירש ולפי פירושו בניחותא גרסינן ליה דאי אמרת דינא הא עשויינהו בעי ולמה החזיק לו טובה ואחרים פירשו דעשיתינהו בדברים בעלמא קאמר וי״מ גם כן בתמיה משום דעשויינהו משמע שכפאן בנדוי וכיוצא בו לפנים משורת הדין עד שנתן מעצמו דאי דינא הוא הוה ליה למימר חייבתינהו ולמה ליה לעשויה ליחות לנכסיה וליפוק ליה מזונות מיניה. הריטב״א ז״ל:
ובמהדורא קמא כתב רש״י ז״ל וז״ל ועשיתינהו הכרחתיה לזונה ועכשו מבקש ממני שלא לכופו עוד. ע״כ:
וז״ל הרשב״א ז״ל אלא אי אמרת דינא עשיתינהו בעי פי׳ בתמיה דלא הוה ליה למימר עשיתינהו אלא חייבתינהו ועשוי משמע לפנים מן השורה ואיכא דמפרש בניחותא כלומר כך היה לו לעשות ומה זה טובה שהיה מחזיק לו וכי כל דן את הדין לאמתו מחזיקין לו טובה ונושקין רגליו. ע״כ:
המבזבז כתב רש״י ז״ל המבזבז. לעניים. ובמהדורא קמא כתב המבזבז. נכסיו להקדש. ע״כ. ואמרו במדרש רבות פרשת בהר רבי טרפון יהב לרבי עקיבא שית מאה קנטרין דכסף א״ל כו׳ עד א״ל אית בר נש יהב מגן אפוכי דידה הן היא א״ל גבי דוד מלך ישראל דכתיב ביה פזר נתן לאביונים וצדקתו עומדת לעד ע״כ. ומשמע לי דה״פ אית בר נש דיהיב מגן פי׳ שאין לו ונותן כל אשר לו דהא המבזבז לא יבזבז יותר מחומש ופירוש מגן בחנם כלומר על לא דבר נותן אפוכי דידה הן היא פי׳ שכרו היכן הוא ומשני ליה מדכתיב פזר נתן לאביונים וגו׳ פירוש אע״ג דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש מ״מ אם עבר ופזר צדקתו עומדת לעד פירוש דלעולם יהיה לו ממון כדי לעשות צדקה ולא יחסר לו. ויש לנו לחלק דלא אמרינן הכי אלא לתלמוד תורה וכמו שעשה רבי עקיבא אבל לחלק לעניים לא וזהו שכתב רש״י ז״ל הכא לעניים. ועוד יש לי לפרש המדרש בענין אחר ואין להאריך כנ״ל. וכתבו תלמידי ה״ר יונה ז״ל המבזבז אל יבזבז וכו׳ פי׳ אל יבזבז לצדקה יותר מחומש בבת אחת ואח״כ יעשה צדקה כפי השגת ידו וה״מ מחיים אבל בשעת מיתה יכול לבזבז ולעשות כרצונו כדחזינן בעובדא דמר עוקבא שעשה צדקות הרבה בחייו ובשעת פטירתו מנה הכל ואמר זוודין קלילין ואורחא רחיק׳ מני ובזבזינהו לכולהו נכסי. ואפילו בשעת מיתה נראין הדברים שאע״פ שיכול לבזבז יותר מחומש, מ״מ אין לו לבזבז הכל לגמרי אלא שיניח קצת ליורשיו ע״כ:
גרסינן בירושלמי [ה״ח] עד היכן רבי ירמיה ור׳ אבא בר כהנא חד אמר עד כדי תרומה ותרומת מעשר וחד אמר כבד את ה׳ מהונך וכו׳. במראשית כל תבואתך בעו קומי לחמש שנין הוי מכלה את הכל אמר ר׳ מונא שנה ראשונה חומש לקרן מכאן ואילך חומש לשכר. הריטב״א ז״ל:
בפרש״י בד״ה ובתינוקת כו׳ י״ב גופה קאמר דאי בת י״ב ויום אחד דאורייתא היא כו׳ עכ״ל והא דלא פירש כן גבי תינוק דתליסר גופה קאמר דהא י״ג ויום אחד דאורייתא הוא משום דלא היה כתוב כלל בנוסחות הגמרות שלהם הא דבר תליסר כו׳ וכ״ה ברא״ש וק״ל:
תוס׳ בד״ה שיהא אדם מגלגל כו׳ בן עשר למשנה לא כו׳ אלא לגלגל עכ״ל הוצרכו לזה לתירוץ דאיבעית אימא דהך דמתגלגל עמו עד י״ב כו׳ איירי למשנה אבל לתירוץ קמא דספי ליה כתורא לאו היינו יורד עמו לחייו ומתוקמא שפיר הך דמתגלגל עד י״ב ומכאן ואילך יורד כו׳ נמי למקרא ואיכא לאוקמא שפיר הך דבן עשר למשנה היינו למספי ליה אבל ליכא למימר לתירוץ קמא דהך דספי ליה כי תורא איירי נמי למשנה דאם כן היאך מתוקמא הך דבן עשר למשנה דלא שייך גלגול בתר למספי וכן מוכח מדבריהם שכתבו לתירוץ קמא דבן ה׳ למקרא היינו לגלגל כו׳ ודו״ק:

המבזבז אל יבזבז יותר מחומש

ציון ב.
גמרא. אמר רבי אילעא: באושא התקינו, המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות.
בא עני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת - נותן לו כפי השגת ידו, וכמה? עד חמיש נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, וכו׳.(רמב״ם מתנות עניים ז, ה)
לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה זה עבר על דעת הכתוב, שהרי הוא אומר ״...מכל אשר לו״ - ולא כל אשר לו, כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי זה מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו. ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מכלי עולם. אלא כל המפזר ממונו במצוות - אל יפזר יותר מחומש, וכו׳.(רמב״ם ערכים ח, יג)
שיעור נתינתה, אם ידו משגת - יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך - יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר... וחומש זה שאמרו - שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך - חומש שהרויח בכל שנה. הגה. ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות, וכו׳.(שו״ע יורה דעה רמט, א)

א. בצדקה ובשאר מצוות.

תקנת אושא קובעת שלא יבזבז יותר מחומש, ומפרש רש״י שהכוונה למי שנותן לעניים, שלא יתן יותר מחומש כדי שלא יצטרך לבריות.
לגבי מצוות אחרות כותב הרמ״א (או״ח תרנו, א) שאין צורך לבזבז הון רב אפילו בשביל קיומה של מצוה עוברת, כמו שאמרו בסוגייתנו שלא יבזבז יותר מחומש, והמשנה ברורה (שם סק״ח) מביא את מה שכותב רבינו ירוחם שצריך להוציא עישור מנכסיו בשביל כל מצוה, כמו שקבעו שיעור כזה לצדקה. אמנם בביאור הלכה (שם ד״ה אפילו) הוא מעלה אפשרות לומר שדוקא במצות צדקה קבעו שיעור שלא יבזבז יותר מחומש, מה שאין כן בשאר מצוות שחייב לתת את כל מה שיש לו בשביל קיומן, כמו שמצינו במסכת קידושין (כט, ב) לגבי פדיון הבן, שאף מי שאין לו אלא חמישה סלעים - חייב להוציאם לפדיון. אולם למעשה אף הוא מסיק שאין להוציא יותר מחומש גם לצורך קיום שאר המצוות.
השיטה מקובצת מביא מדרש (ויקרא רבה פרשה לד) לפיו רבי טרפון נתן לרבי עקיבא הון עתק לצורך תלמוד תורה, ומובא שם בקשר לכך הפסוק: ״פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד...״ (תהלים קיב, ט). השיטה מקובצת מסביר שאף על פי שאין לבזבז יותר מחומש, אם עבר ובזבז - צדקתו עומדת לעד, כלומר שלעולם יהיה לו ממון כדי לעשות צדקה ולא יחסר לו. מלבד זה הוא כותב שאפשר שיש לחלק בין צדקה לעניים, שאין לתת יותר מחומש, לבין נתינה לצורך תלמוד תורה, שמותר לתת יותר. בטעם החילוק כותב החפץ חיים בספר אהבת חסד שלנותן לתלמוד תורה יש חלק בתורה עצמה, כמו אצל יששכר וזבולון, ומשום כך מותר לתת יותר מחומש.

ב. השיעור של חומש, למצוה או לאיסור.

מלשון הגמרא בסוגייתנו משמע שהתקנה באה להגביל ולמנוע נתינה מרובה מחומש, מפני החשש שלבסוף הנותן עצמו יצטרך לבריות.
לעומת זאת, בירושלמי (פאה א, א) אמרו שדברי המשנה שם שגמילות חסדים אין לה שיעור נוגעים רק לגמילות חסדים בגופו, אבל לגמילות חסדים בממונו יש שיעור, שכן באושא התקינו שיפריש חומש מנכסיו למצוה. יתר על כן, לפי המבואר שם זו היתה הלכה קדומה לתקנת אושא, אלא שנשכחה עד שבאו חכמי אושא וחזרו ותיקנוה, וכן כותב הגר״א בפירושו הארוך למסכת פאה, שבאושא חזרו להלכה למשה מסיני הקדומה. נמצא שלפי הירושלמי יש מצוה להפריש חומש, בעוד שלפי הבבלי לא מצינו שיש מצוה כזו.
מסתבר שלהבדל בין התלמודים יש משמעות גם לגבי מי שמבקש לתת יותר מחומש, שלפי הבבלי יש למונעו, שכן כל ענינה של התקנה הוא למנוע את הנתינה המופרזת כדי שלא יצטרך לבריות, בעוד שלפי הירושלמי התקנה היתה על הצד החיובי, כלומר שיש מצוה לתת חומש, ויתכן שאין איסור לתת יותר.
אכן גם בבבלי וגם בירושלמי מובא המעשה ברבי ישבב שלא הניחו לו לבזבז יותר מחומש, אולם יש גם בזה הבדלים בנוסח הדברים. בבבלי אמרו שביקש לבזבז יותר מחומש ולא הניח לו חברו, בעוד שבירושלמי אמרו שרבי ישבב עמד והחליק את כל נכסיו לעניים, ורבן גמליאל שלח לו להודיעו שהמצוה היא בחומש, ולא נאמר שיש איסור לתת יותר מחומש.

ג. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב שזו מצוה מן המובחר לתת עד חמישית מנכסיו לצדקה, וכותב הבית יוסף שהרמב״ם כותב כך על פי הירושלמי, ומוסיף שניתן לדייק זאת גם מסוגייתנו שמסתמכת על הפסוק ״...וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״, משמע שיש ענין חיובי בנתינה בשיעור הזה.
באשר למי שנותן יותר מחומש כותב הרמב״ם בפירוש המשניות למסכת פאה (א, א) שזו מידת חסידות, ודבריו נראים כסותרים את דבריו בהלכה שלפנינו (הל׳ ערכין), מהם משמע שאין זו מידת חסידות אלא בגדר דבר שטות.
המחבר בשלחן ערוך נוקט כלשון הרמב״ם בהלכות מתנות עניים שיש מצוה מן המובחר לתת חומש מנכסיו, והרמ״א מוסיף שיש איסור לתת יותר.
הברכי יוסף (סק״א) מחלק בין מי שמחלק לעניים לשם מצות צדקה בעלמא, לבין מי שמזדמנת לו מצוה מסוימת של פדיון שבויים וכיוצא בה, שבמצוה מזדמנת יש מצוה להוציא חומש, וממידת חסידות אף יותר מחומש, ובסתם צדקה אינו חייב לתת חומש, ואסור לתת יותר.
החפץ חיים (שם) מחלק בין המבזבז את נכסי ביתו לבין מי שיש לו מלאכה או עסק קבוע ממנו הוא משתכר יותר מכדי מחייתו, שמותר לו לתת אף יותר מחומש.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים שהשיעור של חמישית נכסיו נאמר רק על מי שאין ידו משגת, אבל מי שידו משגת לתת את כל הנצרך לעני - חייב לתת לו את כל מחסורו.
לגבי הנותן צדקה לפני מותו עיין בבירור הלכה לקמן דף סז, ב ציון ט.

מאימתי כופים את הבן לתלמוד תורה

ציון ג.ד.
גמרא. אמר רב יצחק: באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה, מכאן ואילך - יורד עמו לחייו. איני?! והא אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת: בציר מבר שית - לא תקביל, בר שית - קביל, וספי ליה כתורא! אין, ספי ליה כתורא, מיהו אינו יורד עמו לחייו עד לאחר שתים עשרה שנה, ואיבעית אימא, לא קשיא: הא למקרא הא למשנה... אמר רב קטינא: כל המכניס את בנו פחות מבן שש - רץ אחריו ואינו מגיעו. איכא דאמרי: חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו, ותרוייהו איתנהו: חליש וגמיר. איבעית אימא: הא דכחיש, הא דבריא.
מאימתי מתחיל אביו ללמדו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו ״תורה צוה לנו משה מורשה״ וגו׳, ופסוק ראשון מפרשת שמע, ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים, עד שיהיה בן שש או בן שבע, לפי בריו - מוליכו אצל מלמד התינוקות.(רמב״ם תלמוד תורה א, ו)
מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע, לפי כח הבן ובנין גופו, ופחות מבן שש אין מכניסין אותו. ומכה אותן המלמד להטיל עליהן אימה, ואינו מכה אותן מכת אויב מוסר אכזרי. לפיכך, לא יכה אותן בשוטים ולא במקלות, אלא ברצועה קטנה. וכו׳.(רמב״ם שם ב, ב)
מאימתי מתחיל ללמד לבנו? משיתחיל לדבר - מתחיל ללמדו ״תורה צוה לנו״ וגו׳, ופסוק ראשון מפרשת שמע, ואחר כך מלמדו מעט מעט עד שיהא כבן ששה או כבן שבעה, ואז מוליכו אצל מלמדי תינוקות.
מכניסים התינוקות להתלמד בן חמש שנים שלימות, ובפחות מכאן אין מכניסין אותן, ואם הוא כחוש - מכניסין אותו בן שש שנים שלמות. הגה. ומכל מקום מיד שיהיה בן שלש שנים שלימות - מלמדין אותו אותיות התורה, כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה.
לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי, לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה.(שו״ע יורה דעה רמה, ה, ח, י)

א. השמטת תקנת אושא בהלכות הרמב״ם.

הגמרא מביאה את תקנת אושא שהאב כופה את בנו ללמוד משיגיע לגיל שתים עשרה, ומקשה ממה שאמר רב לרב שמואל בר שילת שמגיל שש ״קביל וספי ליה כתורא״. הגמרא מתרצת תחילה שיש הבדל בין ״ספי ליה כתורא״, לבין כפייה גמורה, שאינה נעשית עד גיל שתים עשרה, ובתירוץ שני אומרת הגמרא שללמוד מקרא כופה אותו כבר בגיל שש, ותקנת אושא היתה על לימוד משנה.
הרמב״ם כותב רק שמכניסים אותו ללימוד מבן שש והמלמד מכה אותו כדי להטיל עליו אימה, ואינו מזכיר את תקנת אושא.
בעל סדר משנה מסביר שלדעת הרמב״ם אין הלכה כתקנת אושא, מפני שבסוגיה במסכת בבא בתרא (דף כא, א) העוסקת באותו ענין משמע שאין חילוק בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה, ומתחילים ללמד ולכפות על הכל משיגיע לגיל שש.
תירוץ אחר כותב בעל ספר מקראי קודש, שהרמב״ם סובר שהאב אינו חייב ללמד את בנו תורה שבעל פה, וזה על פי הגמרא במסכת קידושין (דף ל, א) שאומרת שמלמדו מקרא בלבד, וממילא אין הלכה כתקנת אושא שנתקנה, לפי מסקנת סוגייתנו, על תורה שבעל פה ולא על תורה שבכתב.

ב. מאימתי מתחילים ללמד את הבן.

לפי המבואר בגמרא הזמן המתאים לכך הוא כשיגיע הבן לגיל שש, והמפרשים דנים בשאלה איך זה מתיישב עם דברי המשנה במסכת אבות (פרק ה) שבן חמש שנים למקרא.
התוספות (ד״ה וספי) מפרשים שבמסכת אבות מדובר על הגיל שמתחיל ללמדו, בעוד שבסוגייתנו מדובר על הגיל שמתחיל לכפותו בכח.
בדרך אחרת כותבים התוספות במסכת בבא בתרא (דף כא, א ד״ה בבציר), שבמסכת אבות מדובר על קטן בריא לגמרי, בעוד שכאן מדובר על קטן חלש יותר, כתירוץ הגמרא בסוף הסוגיה, ״הא דכחיש הא דבריא״.
תירוץ נוסף כותבים תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) שבמסכת אבות מדובר על קטן בסוף גיל חמש, בעוד שכאן מדובר על קטן בתחילת שש, ויוצא שמדובר על אותו גיל.
אולם התוספות (ד״ה בר שית) כותבים שבודאי מדובר כאן על קטן בן שש שנים ויום אחד, כשם שבן עשר למשנה היינו בן עשר ויום אחד, שהרי הוא נזכר במסכת אבות יחד עם בן שלש עשרה למצוות, וברור שהכוונה לבן שלש עשרה ויום אחד שנכנס לעול מצוות.
הריטב״א מביא תירוץ שבמסכת אבות מדובר על הגיל שאביו מתחיל ללמדו, ובסוגייתנו מדובר על הגיל שהאב מוסרו לבית רבן של תינוקות.
הרמב״ם אינו מזכיר את דברי המשנה במסכת אבות אלא רק את מה שיוצא מסוגייתנו שמכניסים אותו ללמוד מגיל שש שנים, ומבאר הכסף משנה (פ״ב) שהוא מפרש כנראה שמדובר על תחילת השנה השישית, ובמשנה במסכת אבות מדובר על סוף השנה החמישית.
הלחם משנה (פ״א) מתרץ שהרמב״ם מפרש שבמשנה במסכת אבות מדובר על הגיל שהאב עצמו מתחיל ללמד, בעוד שבסוגייתנו מדובר על גיל שמכניסו ללמוד אצל מלמד, כפי שכבר נזכר בדברי הריטב״א.
יש להעיר שהרמב״ם אינו מזכיר גם שבן עשר למשנה, דבר שנזכר גם בסוגייתנו וגם במסכת אבות, ולדעת בעל מקראי קודש הטעם הוא שסובר שאין האב חייב ללמד את בנו תורה שבעל פה, כפי שהתבאר.
השלחן ערוך פוסק כרמב״ם ומדגיש שמכניסים אותו להתלמד משיגיע לגיל חמש שנים שלמות, כשיטתו בכסף משנה בהסבר דעת הרמב״ם.

תקנת אושא בנכסי מלוג, שהבעל מוציא מהלקוחות

ציון ה.
גמרא. אמר רבי יוסי בר חנינא: באושא התקינו, האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה - הבעל מוציא מיד הלקוחות.
...אם מכרה האשה נכסי מלוג אחר שנשאת, אף על פי שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס - הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע, שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות. מתה בחייו - מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים, ואם הדמים שלקחה מן הלקוחות קיימין בעצמן - מחזירן ללקוחות, ואינו יכול לומר שמא מציאה הן.(רמב״ם אישות כב, ז)
האשה שמכרה מנכסי מלוג אחר שנשאת, אף על פי שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס - הבעל מוציא פירות מיד הלקוחות כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע, ואם מתה בחייו - מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים. (ויש אומרים דאף בחייה מוציא גוף הקרקע מיד הלוקח בלא דמים), ואם הדמים שלקחה מהלקוחות קיימים בעצמם, (או שנמצאו מעות בידה ונוכל לתלות שהם אלו) - מחזירן ללקוחות, ואינו יכול לומר שמא מציאה הן. נתאלמנה או נתגרשה - מכרה קיים, וכו׳.(שו״ע אבן העזר צ, ט)

א. של מי גוף הקרקע בחיי האשה.

האשה שמכרה בנכסי מלוג בודאי שאינה יכולה להפקיע את זכותו של הבעל בפירות, ולכן המכירה יכולה לקבל תוקף ממשי רק לאחר מיתה, אבל באושא התקינו שאם היא מתה ראשונה - הבעל מוציא מיד הלקוחות, ומבאר רש״י שנחשב כלוקח ראשון.
הרשב״א והרא״ש (סי׳ יז) כותבים שהלשון ״מוציא״ אינה בדוקא, שהרי כל ימי האשה הקרקע בלאו הכי ביד הבעל שאוכל את הפירות, ואין שום זמן שהקרקע ביד הלקוחות. אולם הרא״ה והמאירי כותבים שיתכן מצב שמוציא מהם ממש את הקרקע, כגון שכתב לה שאין לו דין ודברים בנכסים ובפירותיהם והלקוחות אוכלים את הפירות עד שתמות, ואז הבעל מוציא מהם את הנכסים.
הרמב״ם כותב שגוף הקרקע נמצא בידי הלקוחות כל זמן שהאשה חיה, ואת זה הוא מוציא מהם לאחר שתמות.
בעל הפרישה (סקל״ד) מבאר את דעת הרמב״ם, שאף על פי שהבעל אוכל פירות ולא הלקוחות - יש משמעות לכך שהקרקע עצמה נחשבת של הלקוחות לענין זה שיכולים לכתוב עליה פרוזבול. הב״ח מוסיף שיש לכך משמעות לענין קנין חצר, שהלקוחות יכולים לזכות בדברים שמונחים בקרקע.
השלכה הלכתית נוספת מביא הבית שמואל (סקל״ו), שלפי הרמב״ם, שגוף הקרקע שייך ללוקח עד מות האשה - אינו רשאי לתבוע את הדמים לפני כן, גם אם הם בעין אצל האשה, בעוד שלפי הרא״ש יש לו זכות לתבוע את הדמים מיד, מאחר שאין לו שום זכות בקרקע.
אולם בעל ההפלאה (קו״א סק״כ) דוחה את דבריו, מפני שאף הרא״ש מסכים שאם האשה התאלמנה או התגרשה המכר קיים, כמו שכותבים הטור והרמ״א בשלחן ערוך, ואין איפוא שום זכות ללקוחות לתבוע את הדמים מיד בחזרה.
השלכה הלכתית נוספת מובאת בדרישה (סקל״ד) לענין זכותו של הבעל בקרקע בינתיים, שהקונה קרקע לפירות אינו רשאי לשנות בצורתה, לבנות או להרוס, בעוד שהקונה את הקרקע עצמה אפילו לזמן קצוב רשאי לעשות כן. אולם הבית שמואל (שם) דוחה שבודאי אף לדעת הרא״ש אין הבעל יכול לבנות בקרקע, משום שאם תתאלמן או תתגרש המקח קיים.

ב. האם יש חיוב להחזיר את המעות ללוקח.

לדעת מקצת הגאונים (רב מתתיה גאון ורב האי גאון, מובאים באוצה״ג התשובות סי׳ שלח - שמה) אין הבעל יכול להוציא את הקרקע מהלקוחות עד שיחזיר להם את הדמים. הם משוים את הדין הזה למה שלמדנו במסכת בבא מציעא (טו, ב) לגבי מי שקנה קרקע מגזלן ולקחוה ממנו, שמחזירים לו את המעות. החידוש בדבריהם הוא שהבעל צריך להחזיר את המעות למרות שהוא לא היה המוכר, ומבאר בעל הדרישה (סקל״ה) שהבעל עומד במקום אשתו ולכן צריך לשלם בעבורה.
הבית מאיר מסביר שלשיטה זו הבעל מחוייב לשלם את כל מה שלוותה אשתו, ועיין בבירור הלכה למסכת בבא קמא (דף פז, א ציון ד.ה.), שם נדונה השאלה אם האשה חייבת להחזיר את הלוואתה, או שאינה חייבת כשם שאינה צריכה לשלם על מה שהזיקה.
לעומתם יש מן הגאונים (רב עמרם גאון, רב נחשון גאון ורב נטרונאי גאון, מובאים באוצה״ג שם), שסוברים שהבעל מוציא מיד הלקוחות בלא דמים, וכן היא דעת הרי״ף (יח, ב) והרא״ש (סי׳ יז). סברתם נראית פשוטה, שאי אפשר לחייב את הבעל בחובות אשתו.
עם זאת כותבים הרי״ף והרא״ש שאם המעות נמצאות בעין - צריך הבעל להחזירן, ואינו יכול לטעון שאלה מעות אחרות שהיו לה ממציאה שמצאה. הרשב״א מדייק מלשון הרי״ף שאף על פי שאין הוכחה שאלה הן המעות שקיבלה עבור הקרקעות - צריך הבעל להחזירם ללקוחות, וכן כותב הרא״ש בפירוש. עם זאת כותב הרשב״א שאם ידוע בבירור שהחליפה את המעות בדבר אחר - אין הבעל חייב לשלם מהחליפין, משום שבשעה שהחליפה את המעות בדבר אחר נעשו המעות כחוב של האשה, שאין הבעל חייב להחזירו.
בענין זה חולקים עליו הרא״ה והריטב״א (ב״ב נ, א) ולדעתם חייב להחזיר גם את חליפי המעות שנמצאים בעין. הרא״ה מסביר שחכמים אמנם תיקנו לבעל פירות נכסי מלוג אך לא פירות דפירות, ומשום כך אין לו זכות במעות הללו שקיבלה עבור הקרקע, וכל שנשארו המעות או חליפיהן בעין - צריך להחזירן.
בדעת החולקים על הרא״ה כותב החזון איש (אה״ע עה, ח) שסוברים שמאחר שהבעל מוציא מהלקוחות - נמצא שאין כאן מכירה, וממילא אין המעות נחשבות כתמורה לקרקע אלא כהלוואה שקיבלה האשה, ונעשו בעצמן כנכסי מלוג.
הרא״ה והריטב״א כותבים עוד שאם יש לאשה נכסים אחרים שלבעל אין רשות בהם - יכול הלוקח לגבות מהם, ומסתבר שאין על כך חולק.
באוצר הגאונים (סי׳ שלז) מובאת גם שיטת רבינו חננאל לפיה אם הדמים בעין - יש לבדוק בכמה קנה את הקרקעות, שאם קנה אותו בשוויין - ברור שחשב שקונה קרקע בעסקה רגילה, ודומה למי שקנה מגזלן שמקבל את מעותיו, אבל אם שילם הרבה פחות משוויין - מוכח שידע שקונה רק את הזכות לקבל את הקרקע אם תתאלמן או תתגרש, וממילא אין לו טענה לקבל את הדמים בחזרה כשהאשה מתה לפני הבעל.
בחידושי הרשב״א מובאת שיטה נוספת של רבינו אפרים, לפיה אין הבעל צריך להחזיר את המעות אפילו כשמודה שדמי המכר בידו, ומסביר הב״ח שכיון שהלוקח יודע שיכול להפסיד עליו להביא ראיה שלא נתן את המעות לאשה בתור מתנה.

ג. שיטת ההלכה.

לענין הבעלות על גוף הקרקע בזמן שבינתיים, כבר התבאר שהרמב״ם סובר שהרי היא של הלקוחות, וכן היא דעת המחבר בשלחן ערוך, אבל הרמ״א מביא את הדעה שאף בחייה מוציא הבעל את הקרקע מיד הלוקח.
לגבי המחלוקת אם הבעל חייב להחזיר את הדמים פוסק הרמב״ם כדעת הרי״ף שהבעל מוציא את הקרקע בלא דמים, ורק אם הדמים שקיבלה מהלקוחות קיימים בעצמם - מחזירם ללקוחות.
כך כותב גם המחבר בשלחן ערוך, והרמ״א מוסיף את דברי הרא״ש שחייב להחזיר מעות שניתן לתלות שהן אלה שקיבלה מהלקוחות, גם אם אין ידיעה ברורה על כך.
הטור כותב בתחילה בשם רבינו חננאל והרמב״ם שמחזירים ללוקח את הדמים שנמצאים בעין, ואחר כך כותב בשם הרא״ש שאפילו נמצאות בידה מעות שאין ידוע אם אלה הן דמי המכר - תולים שהן דמי המכר ומחזירן. מלשונו מבינים הב״ח ובעל הפרישה (סקל״ו) שמבין שיש מחלוקת בזה בין רבינו חננאל והרמב״ם לבין הרא״ש, שלא כפי שמבין הרשב״א מהרי״ף, שלשונו כלשון הטור בשם רבינו חננאל, שאף הוא סובר שתולים שאלה דמי המכר. הב״ח מסביר שלפי הבנת הטור דעת הרי״ף ורבינו חננאל היא שרק אם עד אחד או אשה טוענים שאלה הם דמי המכר, או שהאשה עצמה מודה בכך - אין הבעל יכול לטעון שאולי אלה מעות אחרות, בעוד שלדעת הרא״ש אין הבעל יכול לטעון זאת אפילו כשאין שום ידיעה שאלה דמי המכר.
אולם הבית יוסף מבין שאף הטור אינו מתכוון לומר שיש בזה מחלוקת, וכך הוא מפרש גם את דברי הרמב״ם, שאף הוא מסכים שצריך להחזיר מעות שניתן לתלות שהם של המכר.
ציון ו.
עיין בירור הלכה לעיל מט, ב ציון א-ג.
ועשיתינהו לזניה [וכפיתי אותם שיזונו אותו], ומשום כך היה מכיר לי טובה. ולענייננו: אי אמרת בשלמא לאו דינא [נניח אם אומר אתה שאין זה מן הדין], שמעיקר הדין היו רשאים שלא לפרנסו — משום הכי [כך] עשיינהו [כפה אותם], אלא אי אמרת דינא [אם אומר אתה שהדין הוא כן]עשיינהו בעי [האם היה צריך לכפות אותם]? הלא יכולים היו לרדת לנכסיהם ולקחת מהם! משמע שאין הלכה כר׳ אילעא.
and I forced them to feed him, for which he is grateful. The Gemara interprets this incident in light of the issue at hand: Granted, if you say that this was not according to the halakha, i.e., the man’s sons had the right to refrain from sustaining him, due to that reason Rabbi Yonatan had to force them to feed their father; but if you say this is the halakha, i.e., the man’s sons were required to sustain him, why did he need to force them to provide the sustenance of their own accord? The court could have simply requisitioned the necessary amount from the property. This shows that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Ile’a.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותפסקי רי״דרשב״אריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) א״ראָמַר רַבִּי אִילְעָא בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ בהַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ תַּנְיָא נָמֵי הָכִי הַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לְבַזְבֵּז [יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ] וְלֹא הִנִּיחַ לוֹ חֲבֵירוֹ וּמַנּוּ רַבִּי יְשֵׁבָב וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי יְשֵׁבָב וְלֹא הִנִּיחוֹ חֲבֵירוֹ וּמַנּוּ רַבִּי עֲקִיבָא.

§ Apropos the ordinances instituted by the Sages in Usha, the Gemara cites another one. Rabbi Ile’a said: In Usha the Sages instituted that one who dispenses his money to charity should not dispense more than one-fifth. That opinion is also taught in a baraita: One who scatters should not scatter more than one-fifth, lest he render himself destitute and need the help of other people. And an incident occurred involving a certain individual who sought to dispense more than one-fifth of his property as charity, and his friend did not let him act upon his wishes. And who was this friend? Rabbi Yeshevav. And some say that Rabbi Yeshevav was the one who wanted to give too much charity, and his friend did not let him do so, and who was the friend? Rabbi Akiva.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המבזבז – לעניים.
מחומש – שבנכסיו שלא יצטרך לבריות.
באושא התקינו המבזבז נכסיו אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות.
אל יבזבז יותר מחומש – מפרש בירושלמי שפעם ראשונה יכול לבזבז חומש ומכאן ואילך בכל שנה ושנה יתן חומש הריוח.
המבזבז. נכסיו להקדש. אל יבזבז יותר מחומש. דהיינו חמישית נכסיו בכל שנה ושנה.
ירושלמי, ולסוף חמש שנים כלה ממונו, אמ״ר אבין שנה ראשונה לקרן, מכאן ואילך לשכר.
באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ירושלמי (פירקין ה״ח) עד היכן, ר׳ ירמיה ור׳ אבא בר כהנא, חד אמר כדי תרומה ותרומת מעשר, וחרנה אמר כבד את ה׳ מהונך (משלי ג, ט) ומראשית כל תבואתך כמראשית כל תבואתך, ר׳ גמליאל בר אניא בעא קומי ר׳ מונא אמר ליה חמש לכל שנה, לחמש שנים הוי מכלה את הכל, אמר ר׳ מונא תחלה חומש לקרן, מכאן ואילך לשבח.
המבזבז אל יבזבז יותר מחומש – פי׳ בירושלמי עד היכן ר׳ ור׳ ירמיה בר כהנא ח״א עד כדי תרומה ותרומת מעשר וח״א כבד את ה׳ מהונך ומראשית כל תבואתך בעי לה׳ שנים הוה תכלה את הכל א״ר מונא שנה ראשונה חומש לקרן מכאן ואילך חומש לשכר.
(2-14) עד בר שית לא תקבל – יש שפי׳ בתחלת שית הדא דין בן חמש שנים למקרא׳ ואחרים פירשו בר שית שלימות ומתני׳ דאבות ללמדו אביו והכא ללמדו בבית רבן של תנוקת בר תריסר לתענית מעת לעת ובתנוקת פי׳ רש״י ז״ל שנת שתים עשרה גופא קאמר דאי בת י״ב שנה ויום א׳ דאורייתא דהא חזקה הביאה סימנים ובת עונשים וא״צ ללמוד ממניקתו דאביי הלכך מחנכין אותה מדרבנן להשלמת תענית שנה אחת קודם גדילתו אבל מחנכים אותו מדרבנן להשלמת תענית אחד שנה קודם לבן י״ב ובזכר מחנכין אותו להשלמת י״ב בעצמה. והראב״ד ז״ל כתב דבת י״ג שנה שלימה והיא מתענה דהשלמה דרבנן היא ליתא כר׳ יוחנן וענין זה מתפרש בפרק בתרא דיומא ושם פרשתי בס״ד, האשה שמכרה בנכסי מלוג פירשתי בפרק חזקת הבתים בס״ד.
גמ׳ לבזבז יותר מחומש ולא כו׳ כצ״ל:
המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כו׳ אעשרנו לבתרא כי קמא כו׳. עיין פרש״י ועוד נראה דהכי משמע ליה ע״פ מ״ש עשו מדת הרשעים היה בו שאמר יש לי רב אבל יעקב אמר יש לי כל דהיינו שהיה מסתפק במועט בברכת כל כדאמרינן ס״פ השותפין וכמ״ש שכל עצמו לא בקש רק לחם לאכול ובגד ללבוש וברמז קאמר וכל אשר תתן לי וגו׳ אותו ברכת כ״ל שהוא גי׳ חמשים עשר דהיינו אתן ה׳ ממנו למעשר ועוד אעשרנו שנית לאותו כ״ל דהיינו עישור בתרא כי קמא והוי עישור קמא ועישור בתרא ממלת כ״ל כמספר החומש ממנו וק״ל:
גמ׳ באושא התקינו המבזבז. בירושלמי פ״א דפאה כך היתה הלכה בידם ושכחוה וחזרו ועמדו השניים והסכימו ע״ד הראשונים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א כיון שהוזכרו תקנות אושא, מביאים מהן עוד. אמר ר׳ אילעא, בעיר אושא התקינו תקנה שהמבזבז (המפזר) מנכסיו לצדקה — אל יבזבז יותר מחומש (חמישית). תניא נמי הכי [שנויה גם כן כך ברייתא]: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא על ידי כך יתרושש ויצטרך לבריות. ומעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש מנכסיו לצדקה ולא הניח לו חבירו. ומנו [ומי הוא חבירו זה] — ר׳ ישבב. ואמרי לה [ויש אומרים] שר׳ ישבב היה זה שרצה לבזבז, ולא הניחו חבירו, ומנו [ומי הוא חבירו זה] — ר׳ עקיבא.
§ Apropos the ordinances instituted by the Sages in Usha, the Gemara cites another one. Rabbi Ile’a said: In Usha the Sages instituted that one who dispenses his money to charity should not dispense more than one-fifth. That opinion is also taught in a baraita: One who scatters should not scatter more than one-fifth, lest he render himself destitute and need the help of other people. And an incident occurred involving a certain individual who sought to dispense more than one-fifth of his property as charity, and his friend did not let him act upon his wishes. And who was this friend? Rabbi Yeshevav. And some say that Rabbi Yeshevav was the one who wanted to give too much charity, and his friend did not let him do so, and who was the friend? Rabbi Akiva.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רַב נַחְמָן וְאִיתֵּימָא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב מַאי קְרָא {בראשית כ״ח:כ״ב} וְכׇל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

Rav Naḥman said, and some say it was Rav Aḥa bar Ya’akov who said: What is the verse that alludes to this maximum amount of charity? “And of all that You shall give me, I will surely give a tenth of it [aser a’asrenu] to You” (Genesis 28:22). The double use of the verb that means to donate one-tenth indicates that Jacob, who issued this statement, was actually referring to two-tenths, i.e., one-fifth.
רי״ףרש״יריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עשר אעשרנו – שני עישורין הוו להו חומש.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

מאי קרא וכל אשר תתן לי וגו׳. והא דאפקיה לחומש בלשון שני מעשרות ולא כתב חומש בבת אחת לאורויי דעדיפא טפי ליתן הצדקה בזה אחר זה מליתן בבת אחת וכמו שכתב הרמב״ם ז״ל במסכת אבות עלה הא דתנן והכל לפי רוב המעשה דטפי עדיף ליתן אלף זוז באלף פעמים מליתן אלף זוז בבת אחת כנ״ל. וכתב הרב המעילי ז״ל וז״ל ובירושלמי גרסינן באושא התקינו שיהא אדם מבזבז חומש ממונו למצוה ומפרש התם בתחל׳ על הקרן ואח״כ על הריוח ונראה סמך לדבר זה שבכל שנה ושנה היו ישראל חייבין להפריש שני מעשרות שנה ראשונה ושניה מעשר ראשון ומעשר שני שלישית מעשר ראשון ומעשר עני ונראה מזה שמן המעשר הא׳ יש לו רשות להוציאו לכל דבר מצוה ואפילו לצורך עצמו ובניו ובני ביתו כגון שיכתוב מהם ספרים ללמוד בהם הוא ובניו ולהשאילן לאחרים שהרי מעשר שני היה נאכל לו ולבניו ולבני ביתו בירושלים אבל מן המעשר האחר יש לו לתת לצדקה לבני עניים כמו שהיה נותן מעשר ראשון לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה׳ ומעשר עני שהיה נותן לעניים וכל המדקדק בזה מובטח לו שיצליח בנכסיו וכמו שדרשו במסכת תענית עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ואמרו בכל דבר אסור לנסות הקב״ה חוץ מזו שנאמר הביאו את המעשר וגו׳. ע״כ:
מגלגל עם בנו להתגלגל ולהתנהג עמו לאט שלא לכופו לעסוק בתורה יותר מדאי. יורד עמו לחייו כופהו לעסוק בתורה בכל כחו. רש״י במהדורא קמא. ותלמידי ה״ר יונה ז״ל כתבו וז״ל יורד עמו לחייו כלומר מכה אותם על הלחי ומכריחם לתלמוד תורה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב נחמן ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אחא בר יעקב: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז על שיעור זה לצדקה — ״וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״ (בראשית כח, כב), והוא דורש: ״עשר אעשרנו״, שיעקב דיבר פעמיים על מעשר, ושני מעשרות יחד הם חומש.
Rav Naḥman said, and some say it was Rav Aḥa bar Ya’akov who said: What is the verse that alludes to this maximum amount of charity? “And of all that You shall give me, I will surely give a tenth of it [aser a’asrenu] to You” (Genesis 28:22). The double use of the verb that means to donate one-tenth indicates that Jacob, who issued this statement, was actually referring to two-tenths, i.e., one-fifth.
רי״ףרש״יריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְהָא לָא דָּמֵי עִישּׂוּרָא בָּתְרָא לְעִישּׂוּרָא קַמָּא אָמַר רַב אָשֵׁי אֲעַשְּׂרֶנּוּ לְבָתְרָא כִּי קַמָּא.

The Gemara asks: But the latter tenth is not similar to the first tenth, as it would be one-tenth of what remained after the first tenth had been removed. Consequently, the two-tenths would not equal one-fifth of the original total. The Gemara answers that Rav Ashi said: Since the verse could have said: I will surely give one-tenth [aser a’aser], and instead stated: “I will surely give a tenth of it [aser a’asrenu],” it thereby alludes to the fact that the latter tenth is like the first one.
רי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא לא דמי בתרא לקמא – דכי שקלת לקמא פשו להו ט׳ וכי הדרת מדלית מעשר דידהו לאו כי קמא הוא ואין כאן חומש בשניהם.
אעשרנו – מדלא כתיב עשר אעשר לך הכי קאמר אעשרנו כראשון כלומר מעשר שני יהא כראשון.
ונפקא לן מעשר אעשרנו לך, משמע שינטל שני עשרונים מעשרה, והיינו חומש, אחד מחמשה. ומקשי, הא לא דמי עשורא קמא לעשורא בתרא. עשורא קמא הוי חד מעשר, עשורא בתרא, דקא שקיל מתשעה דאישתיור, בציר מקמא הוי, ולא הוו בין תרוייהו חומש. ומשני, עשר אעשרנו, עשורא בתרא כעשורא קמא, והיינו אחד מחמשה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא [והרי אינו דומה העישור האחרון לעישור הראשון] לפי שהמעשר השני שיעקב הזכיר הוא ממה שנשאר לאחר שנתן המעשר הראשון, ושני המעשרות יחד הם קצת פחות מחומש! אמר רב אשי צריך לפרש: ״אעשרנו״ לבתרא [לאחרון] כי קמא [כמו את הראשון], כלומר, אתן פעם נוספת מעשר כמו הראשון.
The Gemara asks: But the latter tenth is not similar to the first tenth, as it would be one-tenth of what remained after the first tenth had been removed. Consequently, the two-tenths would not equal one-fifth of the original total. The Gemara answers that Rav Ashi said: Since the verse could have said: I will surely give one-tenth [aser a’aser], and instead stated: “I will surely give a tenth of it [aser a’asrenu],” it thereby alludes to the fact that the latter tenth is like the first one.
רי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי וּשְׁמוּעוֹת הַלָּלוּ מִתְמַעֲטוֹת וְהוֹלְכוֹת וְסִימָנָיךְ קְטַנִּים כָּתְבוּ וּבִזְבְּזוּ.

With regard to the above statements concerning the Sages’ ordinances in Usha, Rav Shimi bar Ashi said: And these halakhot continually decrease. The first statement was stated by Rabbi Ile’a, quoting a statement by Reish Lakish in the name of Rabbi Yosei bar Ḥanina. The second halakha was delivered by Rabbi Ile’a in the name of Reish Lakish, while the third was taught by Rabbi Ile’a without quoting another Sage. And this is your mnemonic for the order of these halakhot: Minors wrote and dispensed. This alludes to the ruling requiring a father to support his children while they are minors, the ruling about one who wrote a document granting all of his property to his sons, and the ruling about one who dispenses large sums to charity.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך בז
בזא(כתובות נ.) אינו חייב שמועות הללו מתמעטות והולכות וסימניך קטנים כתבו ובזבזו פי׳ הללו קטנים היו ג׳ חכמים רבי אילא ור״ל ורבי יהודה בר חנינא הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן היו ב׳ חכמים ר׳ אילא ור״ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש היה ר׳ אילא לבד אלו ג׳ תקנות אושא נתמעטו בחכמים (א״ב: תרגום בפסוק וראיתי כי אין טוב למא דין אנא מבזבז ממונא) ובנוסחאות כתוב רבי אילעא:
א. [פערווערפען.]
שמועות הללו – דרבי אילעא בתקנת אושא.
מתמעטות והולכות – מאמוראים הראשונה א״ר אילעא אמר ר״ל משום דר״י בר חנינא השניה ר׳ אילעא אמר ר״ל שלישית ר׳ אילעא לחודיה.
וסימניך – בסדר ההלכות ובו תדע סדר מיעוטן.
קטנים כתבו ובזבזו – בניו ובנותיו כשהן קטנים כותב נכסיו המבזבז אל יבזבז ומעתה לא תחליף באיזו שלשה ובאיזו שנים ובאיזו אחד.
לעולם יהא אדם מגלגל עם בנו ומתנהג עמו לאט שלא לכופו לעסוק בתורה יותר מדאי עד שתים עשרה שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו ר״ל שכופהו לעסוק בתורה בכל כחו במה דברים אמורים למשנה אבל למקרא מבן שש ולמעלה כופהו ללמוד בה בכל כחו ומבן שש ולמטה אם התינוק חלוש אין ראוי להכניסו בעול תורה ואם הוא בריא וחזק מכניסו קודם זמן זה ושיעור הקדמתו כפי כחו של בן ושפע לשונו וטוב שכלו:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

עוד כתב שם דחומרא דמעשר בתרא הוא שנתן דוגמת מעשר שני. וקשה דהא מעשר שני אינו אלא תשעה. ואפשר שאותו נתן דוגמת תרומת מעשר אף דלא היה מוטל עליו. מ״מ מצינו בפרק מרובה דף ס״ח דצנועים מפרישים משלהם על הנלקט שלא יכשלו בו. ומה שלא נתן נגד תרומה גדולה יש לומר משום דקי״ל חטה אחת פוטרת הכרי. ועוד יש לומר כיון שרצה להפריש תחלה מעשר שהוא מצד הדין מצומצם שלא רצה להרבות במעשרות כנ״ל ואחר המעשר ראשון אין לעשו׳ נגד תרומה גדולה שהרי אסור להקדים מעשר לתרומה דכתיב דמעך לא חאחר. ובחדושי תורה הארכתי בס״ד.
תוס׳ ד״ה שיהיה אדם וכו׳. כתב מהרש״א ז״ל דללישנא קמא יש לומר דלמספי בעשר ע״ש. נראה דכוונתו דיותר יש לומר כן משום דבהכי א״ש הא דאמר לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה היינו הכל למספי ללישני קמא. אף דאם נימא כן דבר עשר למספי א״כ במתניתין דאבות לא דמי בן חמש ובן עשר דבר חמש ודאי לגילגול ולא למספי. אין קפידא דלא מיירי מתניתין אלא מהתחלת הלימוד דהיינו בן חמש למקרא ובן עשר למשנה. ואינו מדקדק בין גלגול לספי׳ כי היכא דלא דקדקו הלשון בתקנת אושא דאמר מגלגל עד י״ב. אבל האי דאמר לי אם כיון דאמרה בר שית ע״כ לא מיירי מתחלת הלימוד אלא מספי׳ ולא שייך בר עשר לומר דמיירי רק בהתחלה. אלא ע״כ דמיירי הכל מספי׳. ולפ״ז באמת כוונת התוס׳ שכתבו אלא לגלגל ולא כתבו ולא למספי כדלקמן בתוס׳ ד״ה וספו ליה וכו׳. רצונם דאין המתניתין מדקדק ונכלל הכל בלשון גלגול דומיא דבן חמש.
ונראה עוד דלישנא בתרא לא פליג אלישנא קמא אלא בפירוש למספי דהיינו יורד עמו עד לחייו דללישנא קמא צריך לפרש דספי׳ היינו עיקר הלימוד. דהא התחלת הלימוד הוא מבן ה׳ כדאמר במתניתין. ולישנא בתרא לא פליג עליה בהא אלא דס״ל דלשון ספו ליה כתורא משמע נמי דיורד עמו עד לחייו דהיינו מבן ו׳ דהוא עיקר הלמוד. אבל מודים דיש חילוק בין התחלת הלימוד לעיקר הלימוד. ובמשנה מודים ללישנא קמא דמבן עשר היינו עיקר הלימוד כמו בלישנא קמא ואמרה לי אם לא מיירי מהתחלת הלימוד אלא מעיקר הלמוד ולא מיירי מיורד עמו עד לחייו. ומתניתין דאבות מיירי רק מהתחלת הלימוד. ולולי דבריהם היה אפשר לחלק למאי דמחלק לקמן בין כחוש לבריא. א״כ יש לומר דלא קשה קושית התוס׳ מבן ה׳ למקרא דיש לומר דבן ה׳ היינו דוקא בבריא. ובן ו״ בכחוש. ובהכי אתי שפיר האי דאמר לי אם דמיירי הכל מהתחלת הלימוד ולא מיירי מיורד עמו עד לחיו והכל בכחוש והוי נמי א״ש הא דאמרה בת תליסר לתעניתא ואין צריך השלמה קודם י״ב לתינוקת היינו בכחוש כדמחלק ביומא דף פ״ב בין חולה לבריא לר׳ נחמן והיינו כפירש״י הכא דשנה אחת מחנכין בהשלמה. דבבריא אמרינן שם דצריך ב׳ שנים השלמה מדרבנן כדאיתא שם לרב נחמן. ודוק:
תוס׳ ד״ה בר שית וכו׳. ובד״ה בת תליסר וכו׳ יש ליישב פירש״י מקושית התוס׳ דלא הוי דומיא בת עשר לבת תליסר דאדרבא ס״ל לרש״י דבר שית ובר עשר היינו הכל בתחלת שית ועשר. וכן רב דאמר בציר מבר שית. היינו התחלת שית. דבהכי א״ש דהוי דומיא דמתניתין בן ה׳ למקרא. וכן משמע מהא דמייתי הכא האי בר שית דטרקא ליה עקרבא ביומא דמישלם שית. משמע דבר שית לאו היינו בר שית ויום אחד. ולא תקשה ממתניתין בן עשר למשנה דהיינו בן עשר ויום אחד דיש לחלק ללישנא קמא בין לגלגל בין למספי דלגלגל היינו מהתחלת עשר. ולמספי היינו בן עשר ויום אחד כמו שמחלקים התוס׳ כן לענין מקרא. ה״נ מחלק רש״י למשנה. וכן ללישנא בתרא יש לומר כמו שכתבתי לעיל דנהי דמשמע להו דספי כתורא היינו יורד עמו עד לחייו מודים דיש חילוק בין תחלת עשר לסוף עשר בין התחלת הלימוד לעיקר הלימוד וטעמיה דרש״י ז״ל דניחא ליה לפרש הכי דאתיא הך דאביי אליבא דהלכתא דקי״ל כר׳ נחמן כמ״ש הרא״ש שם ביומא. ועוד נ״ל דרש״י גרס נמי תינוק דלא כמו שכתב מהרש״א ז״ל ומה שפירש דוקא גבי תינוקת היינו דמזה משמע כפירושו ז״ל דלפי׳ התוס׳ דבת תריסר היינו בת תריסר ויום אחד ולדיוקא דקודם לכן אין צריך להשלים. קשה כיון דאשמעינן בתינוקת שאינה מתשת כח דא״צ חינוך למה אשמעינן בתינוק משא״כ לפירש״י דבהתחלת י״ב איירי וכן גבי תינוק א״ש דאשמעינן בתינוק דבעי השלמה בשנת י״ב ואשמעינן בתינוקת דא״צ לחנך אותה בהשלמה יותר משנה וק״ל
תוס׳ ד״ה הבעל מוציא וכו׳ אי נמי דכתב לה וכו׳ והתוס׳ בב״ק כתבו דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן. ועמ״ש מהרש״א ז״ל. ולענ״ד ליישב דבריהם דשם משום דיש לדקדק עוד למה כתבו ובפירי פירותיהן ודוחק לומר דס״ל דקנין פירי פירות נמי הוי כקנין הגוף לר׳ יוחנן. ותו דלמה להו לאוקמי אליבא דר׳ יהודה דס״ל דיש לו פירי פירות. ונראה דס״ל להתוס׳ שם כדעת הפוסקים שם דאין התנאי מועיל על נכסים שנפלו לה אח״כ כמ״ש הרא״ש בר״פ הכותב א״כ יש לומר דאף דמסלק עצמו מפירות מ״מ אם מכרה הפירות ולקח בהן קרקע אם מכרה ונתנה אותה קרקע המכירה בטל דהתנאי שתוכל למכור לא הועיל בזה כיון דלא היה עדיין בעולם בשעת התנאי (ואף שיכול לסלק עצמו מפירי פירות היינו משום שיש לו לבעל קנין בגוף הקרקע שלה לפירי פירות ויכול לסלק עצמו מזה הכח כמו שיבואר לקמן בר״פ הכותב באריכות). נמצא משכחת לתקנת אושא באותה קרקע שקנתה בעד הפירות ואפילו לדעת הפוסקים דס״ל דיכול לסלק מנכסים שנפלו אח״כ. מ״מ לר׳ יהודה דס״ל בר״פ הכותב דצריך לכתוב בפירוש ובפירי פירותיהן דהיינו הפירות מהקרקע שקנתה בעד הפירות כדקתני התם בברייתא כיצד הוא אוכל פירי פירות מכרה את הפירות וקנתה בהן קרקע וכו׳ ש״מ דס״ל דזה הקרקע אינו בכלל הנכסים שסילק עצמו מפירותיהן כל זמן שלא פירש בהדיא. א״כ ה״ה דאין זה הקרקע נמי בכלל תנאי המכירה. והיינו דמשכחת לתקנת אושא. וא״ש מה שכתבו התוס׳ ופירי פירות כיון דעיקר תירוצם דתקנת אושא הוא בקרקע שקנתה בעד הפירות הוצרכו לומר דאין לו פירי פירות דאל״כ הדר ה״ל בזה הקרקע קנין פירות כקנין הגוף. ובזה מדוקדק לשונם שם מ״ש דאם לא כתב בפירי פירות. אכתי יש לו פירות עצמן וכו׳. ואפשר דאפילו לרבנן דס״ל דאין לו פירי פירות מ״מ היכא דחזינן דכתב בפירוש פ״פ מוכח מזה דלא היה כונתו כשאר בנכסייך אלא על אותן נכסים. ולא על נכסים שקנתה בעד הפירות. עוד יש לומר דס״ל להתוס׳ שם כדעת הטור בסימן פ״ה דהיכא דכתב לה בנכסייך ובפירותיהן גרע טפי ואינו מועיל לענין מכירת הנכסים. והטעם לדבריהם ז״ל נלענ״ד משום דמקשה הש״ס לקמן בר״פ הכותב על רישא דמתניתין ואימא מפירא ומשני אביי בוצינא טב מקרא א״כ היינו דוקא ברישא דמתניתין שלא כתב רק בנכסייך אבל כשכתב בנכסייך ובפירותיהן וכו׳ יותר יש לפרש לטובתו איפכא דבנכסייך היינו לפירות ומ״ש ובפירותיהן היינו שאם תמכור הקרקע שקנתה בעד הפירות שיהיה מכירתה קיים דבזה טובה גדולה לפניו שיהיה מכירת גוף הנכסים בטל לאחר מיתתה כתקנת אושא ולמה נפרש בנכסיהן לענין מכירה ובפירותיהן לענין הפירות לגריעותא דבעל כיון דיד בעל השטר על התחתונה כדאמרינן שם. ולקמן ר״פ הכותב כתבנו ראיה לפירוש זה. ומה שיש עוד לפלפל בדברי מהרש״א ז״ל כאן ובלשון התוס׳ דהכא יבואר שם באריכות בס״ד ודוק:
שם בגמרא אשכחיה רב יוסף לר׳ אבהו דהוי קאי באוכלסא דאושא וכו׳. עיין לקמן דף ע״ח ע״ב מה שכתבנו בזה מאי דנ״מ בזה לדינא ולמה נקט באוכלסא ע״ש:
בגמרא ר׳ שמוא׳ בר״נ וכו׳ דלא אתי לאנצוי. נראה פירושו דהא לכאורה יש לדקדק דבבנים סגי. ותו מאי נצוי שייך הא סדר נחלות מפורש. ולולי פירש״י ז״ל נראה דה״פ דכשמניח יתומים קטנים בית דין צריכין להתעסק בנכסיהן להעמיד אפוטרופוס ולפקוח בדיניהן לטעון עבורם כל מה דמצי אבהון למיטען אם יש להם זכות אצל אחרים. משא״כ ביתומים גדולים דאפוטרופוס לדקנני לא מוקמינן וגם הבית דין אין טוענים עבורם. וזהו הברכה וראה בנים לבניך שיראה בני בנים. ואז בודאי הבנים שלו גדולים. כדאיתא ר״פ בן סורר קטן אי אתה צריך לחזור על בניו. וא״כ כיון שהן גדולים שלום על דייני ישראל דהם בעצמן יכולים לטעון. וא״צ הדיינים לאנצוי. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על אופן מסירת השמועות של תקנות אושא אמר רב שימי בר אשי: ושמועות הללו מתמעטות והולכות. שהרי בשמועה ראשונה נאמרו דברי ר׳ אילעא בשם ריש לקיש שאמר בשם ר׳ יוסי בר חנינא; בשניה, ר׳ אילעא שאמר בשם ריש לקיש; ובשלישית, ר׳ אילעא לבדו. וסימניך כדי לזכור את סדר ההלכות הללו — קטנים כתבו ובזבזו: ״קטנים״ — מצוה לזון את הקטנים, ״כתבו״ — מי שכתב נכסיו לבניו, ״בזבזו״ — המבזבז יותר מחומש.
With regard to the above statements concerning the Sages’ ordinances in Usha, Rav Shimi bar Ashi said: And these halakhot continually decrease. The first statement was stated by Rabbi Ile’a, quoting a statement by Reish Lakish in the name of Rabbi Yosei bar Ḥanina. The second halakha was delivered by Rabbi Ile’a in the name of Reish Lakish, while the third was taught by Rabbi Ile’a without quoting another Sage. And this is your mnemonic for the order of these halakhot: Minors wrote and dispensed. This alludes to the ruling requiring a father to support his children while they are minors, the ruling about one who wrote a document granting all of his property to his sons, and the ruling about one who dispenses large sums to charity.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רַב יִצְחָק בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְגַּלְגֵּל עִם בְּנוֹ עַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מִכָּאן וְאֵילָךְ יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו אִינִי וְהָא אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת גבְּצִיר מִבַּר שֵׁית לָא תְּקַבֵּיל בַּר שֵׁית קַבֵּיל וּסְפִי לֵיהּ כְּתוֹרָא.

§ Rav Yitzḥak said: In Usha the Sages enacted that a person should treat his son gently, even if he does not want to study, until his son is twelve years old. From this point forward he harasses him in all aspects of his life in order to force him to study. The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rav say to Rav Shmuel bar Sheilat, who taught children: With regard to a child less than six years old, do not accept him; if he is six years old, accept him and stuff him like an ox, i.e., just as an ox is force-fed, you should force the students to study Torah.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך רד
רדאהקורא לחברו רשע יורד עמו לחייו עיין בערך חי (כתובות נ.) האב מגלגל עם בנו עד י״ב שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו פי׳ מגלגל אדם עם בנו ומלמדו שלא בצער מכאן ואילך מלמדו הרבה ומכה אותו בשבט עד שילמוד פ״א למקרא מבן ו׳ וספי ליה כי תורא ולמתני הרבה במשנה ובתלמוד עד י״ב שנה מכאן ואילך מקצת היום מלמדו אומנות כדי שיחיה ממנה (שבת צט.) בעגלות כי היכי דלא לירדו קרשים פי׳ אם הן שתי אמות ומחצה אפשר שישמט הקרש וירד ולא יכון:
א. [נידרען.]
מגלגל עם בנו – אם מסרב מללמוד יגלגל עמו בנחת ובדברים רכים.
יורד עמו לחייו – לרדותו ברצועה ובחוסר לחם.
רב שמואל בר שילת – מלמד תינוקות היה.
וספי ליה כי תורא – הלעיטהו תורה כשור שאתה מלעיטו ואובסו מאכל.
באושא התקינו שיהא אדם מגלגל בנחת עם בנו בלימוד עד י״ב שנה למשנה ואחר כך יורד עמו לחייו, אם לא ילמוד לא יפרנס אותו ויקפח פרנסתו כדאמ׳ (ב״מ עא ע״א) הקורא לחבירו רשע ירד עמו לחייו ופיר׳ הגאונים מעמיד חנות אצל חנותו ומקפח פרנסתוא. אבל למקרא מבר שית ולמעלה ספי ליה כי תורא. והא דאמרינן בן ה׳ למקרא, ונוהגב בנחת עמו עד שש וספי ליה כי תורא.
א. עי׳ מש״כ רבינו להלן עמ׳ תשפ ד״ה ואמרינן ועמ׳ תשפד ד״ה תמיה.
ב. נוהג. וכדברים אלו כתב רבינו לעיל כרך א סי׳ צה אות ג.
שיהא אדם מגלגל עם בנו עד י״ב שנה – והא דתנן במסכת אבות (פ״ה) בן עשר למשנה לא שירד עמו לחייו אלא לגלגל.
וספי ליה כי תורא – ולא ירד עמו לחייו עד י״ב שנה והא דתנן במסכת אבות בן חמש שנים למקרא היינו לגלגל ולא למיספי ליה.
מגלגל עם בנו. כלומ׳, מגלגל עמו לאט שלא לכופו לעסוק בתורה יומם ולילה. יורד עמו לחייו. כלומ׳, מכריחו לעסוק בתורה יומם ולילה. אספי ליה כתורא. כשור לעול העומד על לחייו, עד שיעסוק בכל כחו. רב שמואל בר שילת. מלמד תינוקות הוה. אספי ליה כתורא, לשון ספו ליה באליה, כלומ׳, הלעיטהו דברי תורה כשור הלועט לגימות גדולות.
אר״י באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו בתלמוד תורה עד י״ב שנה פי׳ מתנהג עמו בפיוסים מכאן ואילך יורד עמו עד לחייו פי׳ לרדותו ברצועה ובחוסר לחם. איני והא״ל רב לר״ש בר שילת בציר משית לא תקביל מכאן ואילך קבל ואספי ליה כתורא פי׳ שמואל ב״ש מלמד תינוקות הוה ואספי פי׳ לשון ספו לי מאליה כלומר מלעיטו ד״ת כשור הלועט לגימות גדולות:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

רש״י בד״ה וספי ליה כו׳ הלעיטהו תורה כצ״ל והס״ד:
מכאן ואילך יורד עמו לחייו כו׳. עיין פרש״י ועי״ל דנקט האי לישנא ע״ד כי היא חייך וגו׳ ואם א״א לו ללמוד יורד עמו לחייו ללמדו אומנות כמו ראה חיים וגו׳.
ושאמר ספי ליה כתורא כו׳. יש לפרש כי העגל אינו מקבל המאכל כ״א בסיוע מבעליו כמ״ש בפרק מי שהחשיך לענין שבת ואין מאמירין את העגלים אבל מלעיטין ולא כן בגדלותו כשהוא שור שמקבל המאכל בקלות כך הקטן פחות מבן ו׳ בקושי מקבל מה שמלמדין אותו משא״כ בגדלותו מבן ו׳ שבקל מקבל למודו כשור הזה את המאכל ועיין מ״ש בזה בפ״ק דב״ב:
בגמרא איני והא א״ל רב לר׳ שמואל בר שילת פחות מבר שית לא תקבל וכו׳ לפמ״ש התוס׳ דכל בר שית דשמעתין היינו בשש שלימות ויום א׳ א״כ קשה האיך אמר רב פחות מבר שית לא תקבל הא תנן במס׳ אבות בן חמש למקרא ונהי דהתוספות בפ׳ לא יחפור דכ״א כתבו דהתם בבריא גמור וכדאיתא נמי בסמוך בשמעתין במימרא דר׳ קטינא דאסקינן איבעית אימא הא בכחוש הא בבריא מ״מ התוספות דשמעתין לא נחתו להכי מדהוצרכו לפרש בד״ה וספו ליה דההיא דמסכת אבות היינו לגלגל ולא למיספי ליה וא״כ הדרא קושיא לדוכתא האיך אמר פחות מבר שית לא תקבל דלגלגל נמי לא ויש ליישב בדוחק שדרכו של ר׳ שמואל בר שילת היה תמיד למיספי להו כי תורא. וכן נראה מסתימת לשון הפוסקים בטי״ד סי׳ רמ״ה שלא הביאו כלל הא דרב דפחות מבר שית לא תקבל עיין בב״י ובב״ח שם מיהו לפי סברת המקשה נ״ל שהיה סובר דההיא דפחות מבר שית לא תקבל היינו בן ה׳ ויום א׳ כדתנן במסכת אבות והשתא א״ש הא דלא סליק אדעתיה לחלק בין מקרא למשנה אף ע״ג דתנינן הכי להדיא במסכת אבות. ועוד דלפי תירוץ האיבעית אימא אמאי מייתי ההיא דאמר אביי אמרה לי אם ומאי אולמא מההיא דרב ור״ש בר שילת ולמאי דפרישית נתיישב הכל דמעיקרא ס״ד דהא דתקנת אושא היינו בין למקרא בין למשנה דאע״ג דתנינן באבות בן ה׳ למקרא בן עשר למשנה אפ״ה אין בידינו לכופו עד שיהא בן י״ב שהוא סמוך לפרק והגיע לחינוך גמור ועל זה מקשה שפיר מהא דאמרינן בר שית ספו ליה וקס״ד דהיינו שכופין אותו בע״כ א״כ חזינן דתיכף שיגיע זמן חיובו למקרא דהיינו בן ה׳ ויום א׳ כופין אותו כ״ש בבן עשר למשנה שיש לכופו תיכף וע״ז משני שפיר דספו ליה כתורא לאו כפי׳ גמורה היא ולעולם שאין בידינו לכופו כלל עד י״ב לא למקרא ולא למשנה ולשנויי בתרא דאיבעית אימא הא למקרא הא למשנה מסיק שפיר דהתם נמי דנהי דבן ה׳ למקרא אפ״ה אין כופין אותו עד בן שש שלימות ויום א׳ והיינו דמייתי עלה הא דאמר אביי אמרה לי אם דמיניה מוכח דאיירי בבן שש שלימות כמ״ש התוס׳ והיינו דמייתי נמי הא דבר תריסר לתעניתא נמצא דלמקרא אין כופין עד שנה לאחר התחלת חיובו וכיוצא בו למשנה דתחלת חיובו בן עשר ויום א׳ אין כופין אותו עד י״ב דהיינו בן י״א ויום א׳ דהיינו נמי שנה אחר התחלת חיובו כנ״ל נכון ובסמוך אבאר עוד בע״א ודו״ק:
בתוספות בד״ה שיהא אדם מגלגל וכו׳ והא דתנן במסכת אבות בן עשר למשנה היינו לגלגל עכ״ל. וכתב מהרש״א דלשינויא בתרא כתבו כן ע״ש ומסתימת ל׳ התוספות לא משמע הכי ונ״ל דאפשטא דמימרא דר׳ יצחק בתקנת אושא כתבו כן דלא קשיא ליה לתלמודא אלא מעובדא דרב ור״ש בר שילת אבל ממתני׳ דמסכת אבות לא קשיא ליה דאפילו למשנה בן עשר והיאך קאמר הכא עד י״ב ובין למקרא ובין למשנה קשה אלא דהתם היינו לגלגל ואפי׳ ללישנא קמא נמי מצינן למימר דלא שייך כלל הא מילתא דספי ליה כתורא אלא לענין קטן לגמרי למקרא דמקמי הכי לא ספינן ליה כדאמר רב להדיא פחות מבר שית לא תקבל וטעמא נמי איכא שעדיין לא הגיע לעונת הפעוטות או משום רכות שניו כדאמרינן בסמוך דחליש וגמיר משא״כ לענין בן עשר למשנה שכבר כלתה עונת הפעוטות וא״כ משהגיע זמנו מיד ספינן ליה כי תורא ומ״ש התוספות בסמוך בד״ה בר שית דשייך למיספי ליה נמי לענין משנה היינו דוקא לפי תירוץ האיבעית אימא דלמיספי ליה היינו שיורד עמו לחייו וכופין אותו והא ודאי שייך נמי לענין משנה כדפרישית ודו״ק:
בד״ה וספו ליה וכו׳ והא דתנן במסכת אבות בן ה׳ למקרא היינו לגלגל עכ״ל. ובפ׳ לא יחפור כתבו התוספות דבמסכת אבות איירי בבריא גמור ע״ש. והיינו כלישנא בתרא במימרא דר׳ קטינא דבסמוך משא״כ הכא בעו לפרושי אליבא דלישנא קמא במימרא דרב קטינא דאמרינן דתרוייהו איתנהו דחליש וגמיר בפחות מבן שש והיינו בן חמש אלמא דאפ״ה אורחא דמילתא ללמדו מקרא כדתנן בן ה׳ למקרא וע״ז כתבו כאן דהיינו לגלגל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב אמר רב יצחק, בעיר אושא התקינו תקנה נוספת: שיהא אדם מתגלגל (נוהג ברכות) עם בנו, גם אם אינו רוצה ללמוד עד גיל שתים עשרה שנה. מכאן ואילך, יורד עמו לחייו. כלומר, יכול לכפותו לכך בדרך קשה. ושואלים: איני [כן הוא]?! והא [והרי] אמר ליה [לו] רב לרב שמואל בר (בן) שילת שהיה מלמד תינוקות: בציר מבר שית [פחות מבן שש] — לא תקבל ללמוד אצלך. בר שית [בן שש] — קביל וספי ליה כתורא [קבל, והלעט אותו בלימוד התורה כמו שור] שאובסים אותו בעל כורחו, משמע שמכריחים ילד ללמוד אף לפני שיהיה בן שתים עשרה!
§ Rav Yitzḥak said: In Usha the Sages enacted that a person should treat his son gently, even if he does not want to study, until his son is twelve years old. From this point forward he harasses him in all aspects of his life in order to force him to study. The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rav say to Rav Shmuel bar Sheilat, who taught children: With regard to a child less than six years old, do not accept him; if he is six years old, accept him and stuff him like an ox, i.e., just as an ox is force-fed, you should force the students to study Torah.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אִין סָפֵי לֵיהּ כְּתוֹרָא מִיהוּ אֵינוֹ יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו עַד לְאַחַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה ואב״אוְאִיבָּעֵית אֵימָא לָא קַשְׁיָא הָא לְמִקְרָא הָא לְמִשְׁנָה.

The Gemara answers: There is no contradiction here, as yes, one must stuff him like an ox and teach him intensively; however, if the student refuses to learn, one does not harass him in all aspects of his life until after he is twelve years old. And if you wish, say that this is not difficult for a different reason: This halakha, which prescribes forcing the students to study from the age of six, is referring to the Bible, whereas that halakha, that one should not harass a boy to study until he is twelve, is referring to the Mishna.
רי״ףפסקי רי״דריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ל״ק הא למשנה הא למקרא דאמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא [בר עשר למשנה] בר תריסר לתעניתא מע״ל ובתינוקת [בת תריסר] פי׳ ישלים תעניתו כל היום ובתינוקת פי׳ לפי שממהרת להביא שנה א׳ קודם לאיש ומדאורייתא אינה מתענה כל היום כי אם בשנת י״ג אבל כל שנת י״ב כקטנה דמיא ומדרבנן מחנכין אותה להשלים התענית שנה א׳ קודם הזמן:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

הא למקרא וכו׳. ויש לשאול היכי קאמר דמשתים עשרה שנה למשנה והלא שנינו בן עשר שנים למשנה י״ל דכי אמרינן דבן עשר למשנה זהו להכניסו וכי אמרינן דבן שתים עשרה זהו לכופו דמשתים עשרה שנה ואילך יורד עמו לחייו אבל בשתי שנים הראשונים אין כופין אותן והיינו דאמר לשון מגלגלין כלומר מעשר ועד שתים עשרה שנה מגלגלין ועדיין יש לשאול דהכא אמרינן בר שית למקרא ובאבות אמרו בן חמש למקרא ואומר מורי הרב נרו שנוכל לתרץ גם את זה על הדרך הא׳ ולומר דבן חמש מכניסין אותו מעט מעט אבל מבר שית כופין אותו ומלעיטין אותו בעל כרחו כמו שמלעיטין את השור ומ״מ אם הבן בריא טוב הוא להכניסו קודם לכן ולהרגילו דהכי אמרינן בגמרא כל המכניס את בניו בפחות משש חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו ויש מתרצין הכי הא דאמרינן בן ה׳ למקרא ר״ל בסוף חמש ומאי דאמרינן הכא בן ו׳ ר״ל בתחלת שש ונמצא שהכל א׳. תלמידי ה״ר יונה ז״ל:
והריטב״א ז״ל כתב וז״ל עד בר שית לא תקבל יש שפירשו שיהא בתחילת שית דהא תנן בן חמש שנים למקרא ואחרים פירשו בר שית שלימות ומתניתין דאבות ללמדו אביו והכא ללמדו בבית רבן של תינוקות. ע״כ:
בר תריסר לתעניתא מעת לעת ובתנוקת פי׳ הראב״ד ז״ל ששלמו י״ב שנה מעת לעת ודוקא בתנוקת שהגיעה לכלל שנותי׳ בכך אבל בתנוק עדיין לא הגיע לכלל שנותיו עד י״ג שנה ויום אחד הילכך השלמה דדבריהם ליכא כרבי יוחנן דס״ל הכי ביומא ע״כ. וכן כתב הרב ר׳ יצחק בן גיאת ז״ל בהלכותיו דליכא השלמה דדבריהם כלל בין לתינוק בין לתינוק׳ כר״י אבל הרי״ף ז״ל פסק במסכת יומא כרב הונא ורב נחמן דבריא אינון ואית להו השלמה דרבנן והפי׳ הנכון דמעת לעת דהכא אתעני׳ קאי כלומר תנוקת להתענות מעת לעת מכיון שהיא בת י״ב שנה כלומר תוך י״ב דהיינו מכי מטיא לי״א ויום אחד והיינו כפסק הרי״ף ז״ל שפסק שם בתינוקת דמשלמת בת אחת עשרה וכן פרש״י ז״ל והוא עיקר דאם כדברי הראב״ד ז״ל היה לו לומר בת תריסר מעת לעת לתעניתא ועוד דה״ל למימר בת תריסר ויום אחד דאינה גדולה אלא בהכי והכא מעת לעת קאמר דאלמא אין לה אפילו יום אחד משל י״ג שנה ואם לומר שהיו לה י״ב שנה קודם יום התענית ועד יום התענית תהיה גדולה ממש וגדלתה ותענית׳ באין לה כאחד א״כ מה לנו ללמוד מאומנתו של אביי דבר תורה גדולה היא לכל דבריה וכמו שכתב רש״י ז״ל אלא שי״ל בזו דקמ״ל דאינה מתענה כלל עד שתגיע לכלל שנותיה דאינה משלמת מדרבנן וגם זה אינו מחוור דא״כ אמאי נקט תנוקת לימא הכי בפי׳ ודברי רי״ף ז״ל עיקר בתינוקת מיהא דמשלמת מדרבנן אלא שיש לדקדק עליו ז״ל שהוא פסק שם דאפי׳ תנוק משלים מדרבנן מבן י״א כתנוקת והכא משמע דוקא תנוקת הוא דאית לה השלמה מדרבנן אבל תינוק לא וכן נראה ודאי עיקר ופשטא דמתניתין דהתם הכין מכרעא לכאורה מדקתני התנוקת אין מענין אותן אבל מחנכין אותם ומדקתני אין מענין אותם ולא קתני אין חייבין להתענות משמע דאנן נמי אין מענין אותן כל היום כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן דאלמא השלמה לית להו כלל אלא חנוך בלבד ואע״ג דדחינן התם דחנוך היינו השלמה ותרי חנוכי הוי שנויא הוא ולא סמכינן עלה ואע״ג דלא אקשינן על רב הונא ורב נחמן מלישנא דאין מענין אותן כדדייקנא אנא היינו משום דמצו לתרוצי מאי אין מענין מדאורייתא ומ״מ לישנא הכין מכרעא ואי לאו הא דאביי ה״א דאפי׳ תנוקת לית לה השלמה כלל כפשטה דמתני׳ דתינוקות בין תינוק בין תינוקת משמע ואתיא מתניתין לגמרי כרבי יוחנן דלית ליה השלמה דרבנן כלל בין לתינוק בין לתינוקת אלא מהא דאביי משמע דבתנוקת מיהא איכא השלמה דרבנן משום דכחה גדול משל תנוק ומתניתין דהתינוקת אין מענין אותן מיירי דוקא בתינוקות זכרים אבל נקבו׳ מענין אותן מדרבנן שנה אחת סמוך לפרקן ואע״ג דאומנתו דאביי אמרה כן כיון דאביי אמר לה משמה ש״מ הכין ס״ל וקי״ל כותיה דבתר׳ הוא ואפשר נמי דרב הונא ורב נחמן לא מיירי אלא בתנוקת וכדמשמע נמי התם לכאורה שלא כדברי הרב אלפסי ז״ל. ומקצת ספרים מצאתי שם שכתבו בהם מפורש כדברי רב הונא ורב נחמן בתינוקת ואף הרז״ה ז״ל כן כתב שם דרב הונא ורב נחמן מיירו בתינוקת ור׳ יוחנן מיירי בתנוק אלא שהוא ז״ל מודה לדברי הרי״ף ז״ל דאיכא השלמה דדבריהם אפילו בתינוק אבל מהא דהכא לא משמע לו כן ועוד דאם איתא כדברי הר״ז ז״ל דאית להו השלמה אפילו בתינוק אמאי שבקו ליה לתינוק ואיירי בתינוקת זו אינה לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ דכל מקום שאפשר לדבר בדיני הזכרים והנקבות שמניחים הזכרים ומדברים מן הנקבות אלא אדרבה מדברים בזכרים ומניחין את אלו ואי משום דזמנייהו קודם לימא דיני נקבות ולימא ה״מ בתינוקת אבל בתינוק וכו׳ כדאיתא במימריה דרבי יוחנן ומן הנראה שזו דחקתו לרב אלפסי ז״ל לומר דרב הונא ורב נחמן בתינוק מיירו ונראין היו דבריו אלא שיש עליו מן הקושיות משום דלדברי הרב ז״ל נצטרך לומר דרב הונא ורב נחמן סברי תוך הפרק כלאחר הפרק לעונשין ודלא כהלכתא ועוד דלדבריו תקשי טובא אי אית להו הכין היכי פסק איהו ז״ל דבין תינוק בין תינוקת משלימין בני אחת עשרה אדרבה תנוקת דדבריהם משלמת בת עשר ומשלמת דאורייתא בת אחת עשרה ואי לדידן דקי״ל תוך הפרק כלפני הפרק קאמר ה״ל למימר תנוקת משלמת דדבריהם בת עשר ותנוק בן אחד עשר כדברי הרז״ה ז״ל והנכון בעיני לפי הסוגיא שלהם וסוגייתינו זו שאין השלמה לתינוק כלל אבל תינוקת משלמת כמו שכתבנו. הרשב״א ז״ל:
מאי אסותיה מקמי ההוא יומא דאיטריק ליה עקרבא בההוא יומא דחיי. רצין אחריו להגיע לחכמתו ואינן מגיעין אותו אבל מחלש לא חליש כולי האי כיון דבריא הוא ואי כחיש לא יכניסנו משום דחליש והיינו דקתני רץ מאחריו ואינו מגיעו שרוצה לרפאותו ולא יועיל. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
הבעל מוציא מיד הלקוחות אע״ג דאפליגו בה קמאי הא כבר אמר רבינו הגאון ז״ל דודאי בלא דמים דהא בעל לא ירית מינה מידי דבכולהו נכסי דאשה לוקח הוי ואילו לותה נמי לא משלם ולא מידי דתנן פגיעתן רעה וכדמוכח בדוכתא והכי נמי הסכימו ר״ח ורבי׳ ז״ל ואין צריך לפנים אלא מיהו אשכחינן בה דוכתא דדינא יהיב דגבי לוקח דמי מקחו כגון דנפלו לה נכסי בתר שמכרה וקבלה עליה אחריות דבעל אי אפשר דקני אלא מאותה שעה שנפלו לה נכסים והלכך הוה ליה כלוה ולוה ואחר כך קנה דקי״ל יחלוקו אלא איכא למימר כיון דאמר מר ידו עדיפא מידה לא קניא מידי הלכך אע״ג דכתבה ליה ללוקח שעבודה בדאקנה א״נ לותה מה דאתיא לה ברשות הבעל לאו דאקנ׳ הוא דלא קניא מידי אע״ג דמינה אתי ליה וזה צ״ע ועוד כיון דהבעל לוקח הוי ולוקח ראשון דלקח נכסים אחרים הוי ב״ח באלו משום אחריות ותרווייהו כי הדדי אתו ברשות לוקח קיימי נכסי וב״ח לא מצי טריף כיון דלא קדים דכל כי הדדי לוקח זכי וליכא טרפא אלא לקדים. הרמב״ן ז״ל:
וז״ל הרא״ה ז״ל תלמידו הבעל מוציא מיד הלקוחות מוציא מיד זכותן קאמר א״נ מוציא ממש וכגון דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן דקי״ל דאינו אוכל פירות והחזיקו הלקוחות בנכסים לאלתר וכשמתה בא הבעל ומוציא מידן ובלא דמים כלל דלא חיילא עלייהו שעבוד מכירה כלל קא אמרינן ראיה לדבר מהא דאמרינן התם בב״ק דשמעינן מינה דאיתא לתקנת אושא דקתני מעיד אני באיש פלו׳ שגירש את אשתו ונתן לה כתובתה והרי היא תחתיו ומשמשתו ונמצאו זוממין אין אומרין משלמין לה כל כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה כמה אדם רוצה וכו׳. ואי ס״ד ליתא לתקנת אושא אמאי אם מתה יירשנה בעלה כו׳ ואם איתא להאי סברא דבעל מהדר דמי ללקוחות אם כן ההיא דהתם אפילו תימא איתא לתקנת אושא קשיא אמאי לא משלמי עדי׳ זוממין אלא בכדי טובת הנאת כתובתה דהא לדידה טפי שוו לה דהא אי איכא אלו דרחים לה ומזבין מינה הני נכסי מלוג הוו כולהו דמי דידה ולאו דבעל כלל ואם איתא דמתה היא בחיי הבעל אית ליה לבעל לאהדורי זוזי להאי א״כ עדים זוממין אשתכח דכולהו דמי דנכסי מלוג קא מפסידי מינה אלא לאו ש״מ כדפרישית. ותו איכא ראיה להאי סברא מהא דאמרינן התם בבבא בתרא [קלט ב׳] דבעל כל היכא דאיכא פסידא מיניה גבי אחריני שויוהו רבנן כיורש ומקשי׳ עלה הא דרבי יוסי בר חנינא דאיכא פסידא דלקוחות ומהדרי׳ התם אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא הוה להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא ואם איתא דבעל מהדר דמי מאי קושיא מדרבי יוסי ברבי חנינא דהא ליכא פסידא אלא לאו ודאי כדאמרן וכתב הרי״ף דאילו איתנהו להנהו זוזי הדרי ללוקח והא קושטא דבעל בהנהו זוזי לא זכי ולא מידי דחד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן וכדאמרינן נמי התם ואם איתא דליתא לתקנת אושא תיזבון לנכסי מלוג דידה ותיתב ליה אלמא דאילו מזבנא לית ליה לבעל רשות בהו כלל ואם איתא דאכיל פירי כי מזבנא מאי הוי הא הוי לבעל ואכיל פירי אלא ודאי דלית ליה לעולם אלא חד פירא וכיון דכן כי איכא נמי לתקנת אושא לית ליה זכות בהנהו זוזי כלל אלא דאי איתנהו הדרי ללוקח א״נ דאיכא מידי מינייהו או דאית ליה לאתתא מידי לעצמה שלא יהא לבעלה רשות בו כלל משתלם מיניה וזה ברור. ומיהו צ״ע היכא דמכרה נכסי מלוג וקבלה על עצמה אחריות מהן הנהו ודאי לית ליה היכא דנפלו לה לאחר מכאן נכסי מלוג מאי הוי ואיכא דאמרין דחולקין דהוו ליה כלוה ולוה ואח״כ קנה דקי״ל יחלוקו והא ליתא דלא דמי דהתם הוא דכי קני ליה להאי ארעא הא מקמי הכי חל שעבודא דהני תרי מלוים מדידיה עליה אבל הכא זכותא דבעל לא אתי עד דאתו לנכסי מלוג ואידך קדים ליה ודינא הוי דלוקח שקיל ליה לכוליה מיהו מסתברא דרבנן אלמוה לזכותיה דבעל וכיון דאינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא אלמוה רבנן לזכותיה וכי נפלו השתא לאו איהי הוא דקא זכיא ובעל זכיא מינה אלא איהו הוא דזכי מנפשיה ולא מדידה וכדאמרינן לקמן ידו כידה א״נ ידו עדיפא מינה א״נ אפילו היכא דהוי להו שוין נמי לגמרי לוקח ובעל דינא הוא דלא טריף לוקח אחריות דידיה מיניה דבעל דכיון דהוי בעל כלוקח והוו להו שוין ולא חזינן בשום דוכתא ב״ח דטריף מלוקח אלא מוקדם. עד כאן:
וז״ל רש״י ז״ל במהדורא קמא שמכרה בנכסי מלוג מכר׳ הקרקע של נכסי מלוג שהיה בעלה אוכל ממנה את הפירות ומתה הבעל מוציאה מן הלקוחות דלוקח ראשון היה הבעל בחיי אשתו והיתה קנוי׳ לו לפירות וקנין פירות כקנין הגוף דמי לפי׳ נמי לאחר מיתה שהוא יורשה טורפה מן הלקוחות וכך היתה תקנת אושא שיהא אדם לוקח בנכסי אשתו לטרוף לקוחות (ובפ״ק) [ובב״ק] מפרש אי הלכתא כי הך תקנתי׳. אוכלוסא דאושא ששים רבוא. זה הזן בניו וכו׳ משום דאיירי לעיל ממזונות בנים נקיט הך. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים והוא דלא אמיד אבל אי אמיד אין עושה צדקה בכל עת דמפני כבודו הוא עושה. מפי מורי הרב נר״ו. תלמידי ה״ר יונה ז״ל:
הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד צדקה שהוא עושה מעשה עומדת ונראית לעולם היכי משכחת לה אלא זה הלומד ומלמד ושני מקראות הללו כתובי׳ במזמור אחד ודריש להו הכא כי הדדי. וראה בנים לבניך משום דר׳ שמואל בר נחמני נקט ליה דאיירי נמי לעיל. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
שלום על דייני ישראל דלא ליתו לאנצויי פרש״י ז״ל כי כשאין לו בן יש קטטה בין הקרובים זה אומר אני יורש קרוב יותר וזה אומר אני קרוב יותר והקשו בתוספות דכי איכא ברתא נמי היא היורשת וליכא קטטה דקרובים לכך פרש״י ז״ל כי כשיש בנים לבניו מניח הירושה לבניו בשוה אבל כשהאחד יש לו בן והאחד אין לו בן הוא מרבה למי שיש לו בן ובאין לידי קטטה. ור׳ יחיאל ז״ל פירש שלום לדייני ישראל דלא אתו לאנצויי בהדי צדוקין שהיו אומרים שהבת תירש עם בת הבן מק״ו ומה בת בני הבאה מכח כחי תירשני בתי הבאה מכחי לא כל שכן וכדאיתא בפרק יש נוחלין וכשיש בן לבן הכל מודים שלא תירש הבת עם בן הבן. הריטב״א ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: אין זו סתירה; אין, ספי ליה כתורא [אכן, הוא צריך להלעיט אותו כשור] וללמד אותו הרבה, מיהו [מכל מקום] אינו יורד עמו לחייו אם אינו לומד עד לאחר שהוא בן שתים עשרה שנה. ואיבעית אימא לא קשיא [ואם תרצה אמור כי אין זה קשה] ואפשר לומר: הא [זה] שאמרנו שהוא מתחיל להלעיטו בדברי תורה כשור כבר כשהוא כבן שש, הוא למקרא, הא [זה] שהוא כופה אותו רק בגיל שתים עשרה הוא למשנה.
The Gemara answers: There is no contradiction here, as yes, one must stuff him like an ox and teach him intensively; however, if the student refuses to learn, one does not harass him in all aspects of his life until after he is twelve years old. And if you wish, say that this is not difficult for a different reason: This halakha, which prescribes forcing the students to study from the age of six, is referring to the Bible, whereas that halakha, that one should not harass a boy to study until he is twelve, is referring to the Mishna.
רי״ףפסקי רי״דריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) דְּאָמַר אַבָּיֵי אֲמַרָה לִי אֵם בַּר שֵׁית לְמִקְרָא בַּר עֶשֶׂר לְמִשְׁנָה בַּר תְּלֵיסַר לְתַעֲנִיתָא מֵעֵת לְעֵת וּבְתִינוֹקֶת בַּת תְּרֵיסַר.

This is as Abaye said: My foster mother told me that a six-year-old is ready for Bible study and a ten-year-old is mature enough to study Mishna. Additionally, a thirteen-year-old is sufficiently developed to fast for twenty-four hours like any other adult. And as for a girl, she must start observing fasts when she is twelve years old.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אריטב״אפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לתעניתא מעת לעת – להתענות כל היום וחינוכא לשעות מקודם לכן שנתיים כדאמרינן ביומא (דף פב.).
ובתינוקת – שהיא ממהרת להביא כח שאינה מתשת כח בלימוד תורה ותרתי סרי דקאמר שנת שתים עשרה גופא קאמר דאי בת שתים עשרה ויום אחד דאורייתא היא שמביאה שתי שערות ובת עונשים ואין צורך לנו ללמוד ממניקתו של אביי.
בר שית למקרא – היינו בר שית ויום אחד דומיא דבר עשר למשנה דהוי בר עשר ויום אחד כי ההוא דמסכת אבות דהתם הוי בר עשר ויום אחד דומיא דבן י״ג למצות והשתא האי בר שית למקרא לא הוי דומיא דבן עשר למשנה דבר שית למקרא היינו למיספי ליה כי תורא ובר עשר למשנה לא למיספי ליה אלא לגלגל עד י״ב שנה.
ובת תריסר לתעניתא – פירש בקונטרס שנת י״ב ומשום חינוך ולר״י נראה דבת י״ב שנה ויום אחד קאמר דומיא דבר עשר כדפרישית ואשמעינן דלית לן השלמה דרבנן כר״י בפרק בתרא דיומא (יומא פב.) והא דפי׳ נמי בקונט׳ בתינוקת שהיא ממהרת להביא כח לא היה צריך לפרש כן אלא שחינוך שלה שנה לפני גדלותה דהיינו י״ב שנה ויום אחד כמו תינוק שחינוכו שנה לפני גדלותו.
מעת לעת. כלומ׳, כל שנת שתים עשרה צריך שיהא שלם מעת לעת, ואז מתענה, כדאמרינן בפרק יוצא דופן, הלכת׳ בכוליה פירקין מעת לעת, דלא אמרי׳ יום אחד או שלשים יום בשנה חשוב שנה. ויש מפרשי׳ מעת לעת, שמתענה כל היום. ובתינוקת. שהיא בריאה, שאין לה עול תורה ויש לה כח להתענות משנים עשר ואילך. ועוד, דמשנים עשר ואילך בת עונשין היא מן התורה, כיון שנכנסה יום אחד בשנה בשנת שלש עשרה. אבל תינוקות, דגמיר וחליש, ותו, דלא הוי בר עונשין מן התורה עד י״ג, אין צריך להקדים כל כך לחנכו, עד שיגיע שנתו.
בת תריסר לתעניתא מעת לעת ובתנוקת. פירש הראב״ד ז״ל: ששלמו לה י״ב שנה מעת לעת, ודוקא בתנוקת שהגיעה לכלל שנותיה בכך, אבל בתנוק עדיין לא הגיע לכלל שנותיו עד י״ג שנה ויום אחד, הלכך השלמה דדבריהם ליכא, כרבי יוחנן דסבירא ליה הכי ביומא (יומא פג.), עד כאן. וכן כתב הרב ר׳ יצחק בן גיאת ז״ל בהלכותיו, דליכא השלמה דדבריהם כלל בין לתינוק בין לתינוקת, כר״י. אבל הרי״ף ז״ל פסק במסכת יומא כרב הונא ורב נחמן דבתראי אינון ואית להו השלמה דרבנן. והפירוש הנכון, דמעת לעת דהכא אתעניתא קאי, כלומר, תנוקת להתענות מעת לעת מכיון שהיא בת י״ב שנה, כלומר, תוך שתים עשרה דהיינו מכי מטיא לי״א שנה ויום אחד, והיינו כפסק הרב אלפסי ז״ל שפסק שם בתינוקת דמשלמת בת אחת עשרה שנה, וכן פירש רש״י ז״ל, והוא עיקר. דאם כדברי הראב״ד ז״ל היה לו לומר בת תריסר מעת לעת לתעניתא, ועוד, דהוה ליה למימר בת תריסר ויום א׳ דאינה גדולה אלא בהכי, והכא מעת לעת קאמר, דאלמא דאין לה אפילו יום אחד משל י״ג. ואם לומר שהיו לה י״ב שנה קודם יום התענית, ועד יום התענית תהיה גדולה ממש, וגדלותה ותעניתא באין לה כאחד, אם כן מה לנו ללמוד מאומנתו של אביי, דבר תורה גדולה היא לכל דבריה וכמו שכתב רש״י ז״ל. אלא שיש לומר בזו דקא משמע לן דאינה מתענה כלל עד שתגיע לכלל שנותיה, דאינה משלמת מדרבנן. וגם זה אינו מחוור, דאם כן אמאי נקט תינוקת, לימא הכי בפירוש.
ודברי רי״ף ז״ל עיקר בתינוקת מיהא דמשלמת מדרבנן. אלא שיש לדקדק עליו ז״ל, שהוא פסק שם דאפילו תינוק משלים מדרבנן מבן י״א שנה כתינוקת, והכא משמע דדוקא תינוקת הוא דאית לה השלמה מדרבנן, אבל תינוק לא. וכן ודאי נראה עיקר, ופשטא דמתניתין דהתם (יומא שם) הכין מכרעא לכאורה, מדקתני והתנוקות אין מענין אותן אבל מחנכין אותן, ומדקתני אין מענין אותם ולא קתני אין חייבין להתענות, משמע, דאנן נמי אין מענין אותם כל היום כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן, דאלמא השלמה לית להו כלל אלא חינוך בלבד. ואף על גב דדחינן התם דחינוך היינו השלמה, ותרי חנוכי הוו שנויא הוא ולא סמכינן עלה, ואף על גב דלא אקשינן על רב הונא ורב נחמן מלישנא דאין מענין אותן כדדייקנא אנא, היינו משום דמצי לתרוצי מאי אין מענין מדאורייתא, ומכל מקום לישנא הכין מכרעא.
ואי לאו הא דאביי הוה אמינא דאפילו תינוקת לית לה השלמה כלל, כפשטה דמתניתין דתנוקת בין תינוק ובין תינוקת משמע, ואתיא מתניתין לגמרי כר׳ יוחנן דלית ליה השלמה דרבנן כלל בין לתינוק בין לתינוקת, אלא מהא דאביי משמע דבתינוקת מיהא איכא השלמה דרבנן משום דכחה גדול משל תינוק, ולדבריו מתניתין דהתינוקות אין מענין אותן מיירי דוקא בתינוקות זכרים, אבל נקבות מענין אותן מדרבנן שנה אחת סמוך לפרקן. ואף על גב דאומנתו דאביי אמרה כן, כיון דאביי אמר לה משמה, שמע מינה הכין סבירא ליה, וקיימא לן כוותיה דבתרא הוא. ואפשר נמי, דרב הונא ורב נחמן לא מיירו אלא בתינוקת וכדמשמע נמי התם לכאורה שלא כדברי הרב אלפסי ז״ל. ומקצת ספרים מצאתי שם שכתוב בהם מפורש בדברי רב הונא ורב נחמן בתינוקת. ואף הר״ז הלוי כן כתב שם, דרב הונא ורב נחמן מיירי בתינוקת, ור׳ יוחנן מיירי בתינוק, אלא שהוא ז״ל מודה לדברי הרב אלפסי ז״ל דאיכא השלמה דדבריהם אפילו בתינוק, אבל מהא דהכא לא משמע לי כן.
ועוד, דאם איתא כדברי הר״ז ז״ל כיון דאית להו השלמה אפילו בתינוק, אמאי שבקו ליה לתינוק ואיירו בתינוקת, זו אינה לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, דכל מקום שאפשר לדבר בדיני הזכרים והנקבות שמניחין הזכרים ומדברים מן הנקבות, אלא אדרבה מניחין את אלו ומזכירין את אלו, ואי משום דזמנייהו קדים, לימא דיני בנקיבות ולימא הני מילי בתינוקת אבל בתינוק וכו׳, כדאיתא במימריה דר׳ יוחנן. ומן הנראה, שזו דחקתו לרב אלפסי ז״ל לומר דרב הונא ורב נחמן בתינוק מיירו, ונראין היו דבריו אלא שיש עליו מן הקושיות, משום דלדברי הרב ז״ל נצטרך לומר דרב הונא ורב נחמן סברי תוך הפרק כלאחר הפרק לעונשין ודלא כהלכתא. ועוד דלדבריו תיקשי טובא, דאי אית להו הכין היכי פסק איהו ז״ל דבין תינוק בין תינוקת משלימין בני אחת עשרה, אדרבא, תינוקת דדבריהם משלמת בת עשר ומשלמת דאורייתא בת אחת עשרה, ואי לדידן דקיימא לן תוך הפרק כלפני הפרק קאמר, הוה ליה למימר תינוקת משלמת דדבריהם בת עשר ותינוק בן י״א, כדברי הר״ז ז״ל. והנכון בעיני לפי הסוגיא שלהם וסוגייתנו זו שאין השלמה לתינוק כלל, אבל תינוקת ממש משלמת כמו שכתבנו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

בד״ה בר שית וכו׳ והשתא לא הוי דומיא דבן עשר עכ״ל. ולולי דבריהם היה נ״ל דזה בעצמו תירוץ האיבעית אימא דלא שייך הא מילתא דלמיספי אלא למקרא ולא למשנה והא דיורד עמו לחייו לא שייך נמי אלא למשנה כיון שהגיע לי״ב שהוא שעת חינוכו מדאורייתא וכדפרישית בסמוך והיינו דמייתי עלה הא דאמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא וע״כ היינו למיספי דיש לו זמן שנה אחר תחילת חיובו ואפ״ה קאמר בן עשר למשנה והיינו ע״כ משום דלא שייך לגביה שיעור אחר למיספי דמיד כיון שהוא בן דעת גמור ספינן ליה בבן עשר אבל עדיין אינו יורד לחייו כיון שעדיין לא הגיע שעת חינוכו מדאורייתא עד שנת י״ב שהוא בן חינוך גמור מדאורייתא מדקאמר בר תריסר לתעניתא שהוא עינוי גמור ומכ״ש דמהאי שעתא יכול לכופו לתלמוד תורה ולירד עמו לחייו כנ״ל נכון אלא שהתוס׳ לא כתבו כן ודו״ק:
תוס׳ ד״ה אל יבזבז וכו׳. בכל שנה ושנה יתן חומש הריוח. הטעם דשאני ממעשר הדגן דהיה נותן מן הכל ולא היה מנכה הזריעה היינו משום שכבר היה זרען כלה והגדולים חדשים כולו ריוח מקרי. ולפ״ז נ״מ כשעושה משה ומתן ומפסיד וחוזר ומרויח צריך ליתן מעשר מן הריוח. וכן אם גבה חוב שהיה כבר לאחר ייאוש אצלו כיון דדמי למעשר דגן דאפילו אם לא היה גדל אלא כשיעור הזריעה היה צריך ליתן מזה מעשר כיון דלאחר שכלה זרעו היה נפסד. ובחדושי תורה כתבתי בפרשת לך לך בהא דכתיב גבי אברהם ויתן לו מעשר הכל דמלת מכל מיותר ותו דמסתמא לא השהה אברהם מלהפריש את מעשרותיו בביתו ומשמעות ויתן לו שהפריש עתה. ולכאורה היה נראה לפרש דקאי על כל הרכוש של סדום שהציל דבאמת היה הכל שלו כדין המציל מן זוטו של ים אלא שלא רצה והחזיר. מ״מ כבר נתחייב אצלו במעשר. כמו שאמרו חז״ל חזקה לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ואסור ליתן לע״ה עד שיעשר תחלה. והיינו דאמר מלך סדום תן לי הנפש והרכוש קח לך דאדם הוקש לקרקע ואין יאוש לקרקע ואינה נגזלת כדאיתא בב״ב דף מ״ד אבל הרכוש קח לך שקנה בייאוש. אך נראה דע״כ לא זכה אברהם בתחלה באותן נכסים דאל״כ לא היה רשאי להחזירם ולעבור על לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם. וכן משמע ממדרש רק אשר אכלו הנערים מלמד שקשה גזל הנאכל משמע שהיה גזל. שלא זכה בו. והעיקר נראה דפי׳ מעשר מכל הוא מכל שהיה לו מביתו אף שהיה כבר מעושר מפני שכל שהיה לו עמו הכל היה בחזקת אבוד לולי הנס לכך חזר ונתן לו מעשר ממנו. וכתבתי שם דהיינו דסמיך ליה קרא שאמר שם ברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו וגו׳ אחר הדברים וגו׳ מפני שודאי אברהם לגודל בטחונו בה׳ לא חשב זה לנס כלל. תדע שהרי לא היה לו בתחלה לסמוך על הנס ולמסור נפש בשביל לוט. דמאי חזית דדמא דחברך וכו׳ כמ״ש התוס׳ בסנהדרין. ולכך לא מצינו שבירך אברהם עצמו ברכת הודאה כדין מי שנעשה לו נס. אבל כיון שראה ששם בירך ברכת הודאה ע״ד שאמרו חז״ל בפרק הרואה שאפילו אחר מברך ופוטר אותו הבין אברהם שנעשה לו נס לכך נתן לו מעשר מכל שהבין שכל מה שהיה לו היה בחזקת אבוד והיינו דקאמר בתר הכי אחר הדברים האלה ופירש״י שדאג שמא ניכו לו מזכיותיו כיון שנעשה לו נס. והארכתי שם בדברי נועם בס״ד. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): בר שית [בן שש] — ללימוד מקרא, בר [בן] עשר — למשנה, אבל עדיין לא כופהו עד גיל שתים עשרה, בר תליסר [בן שלוש עשרה] — לתעניתא [לתענית] מעת לעת, כלומר, שעליו להתענות בתעניות יממה שלימה כשאר המבוגרים. ובתינוקת (בת) הגיל שחייבת להתענות — בת תריסר [שתים עשרה].
This is as Abaye said: My foster mother told me that a six-year-old is ready for Bible study and a ten-year-old is mature enough to study Mishna. Additionally, a thirteen-year-old is sufficiently developed to fast for twenty-four hours like any other adult. And as for a girl, she must start observing fasts when she is twelve years old.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אריטב״אפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר אַבָּיֵי אֲמַרָה לִי אֵם הַאי בַּר שֵׁית דְּטָרְקָא לֵיהּ עַקְרַבָּא בְּיוֹמָא דְּמִישְׁלַם שֵׁית לָא חָיֵי מַאי אָסוּתֵיהּ מְרָרְתָּא דְּדַיָּה חִיוָּרְתָּא בְּשִׁיכְרָא נִשְׁפְּיֵיהּ וְנַשְׁקְיֵיהּ הַאי בַּר שַׁתָּא דְּטָרֵיק לֵיהּ זִיבּוּרָא בְּיוֹמָא דְּמִישְׁלַם שַׁתָּא לָא חָיֵי מַאי אָסוּתֵיהּ אַצְוָתָא דְּדִיקְלָא בְּמַיָּא נִשְׁפְּיֵיהּ וְנַשְׁקְיֵיהּ.

The Gemara cites another statement of Abaye in the name of his foster mother. Abaye said: My mother told me that a six-year-old child who is stung by a scorpion on the day that he completes six years will not live without emergency treatment. What is his cure? The bile of a white vulture in beer. One should rub him with this mixture and make him drink it. She further said to him: A one-year-old child who is stung by a hornet on the day that he completes a year will not live without emergency treatment. What is his cure? Palm-tree fiber in water. Again, one should rub him with it and make him drink it.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך דיו
דיוא(בבא מציעא כד:) ההוא דיו דשקל בישרא (כתובות נ.) מאי אסותיה מררתא דדיו חיורתי פי׳ עוף הנקרא דיו. (חולין סג) אמר רב יהודה חסידה זו דיה ולמה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה האנפה זו דיה רוגזנית תניא נמי הכי למה נקרא שמה אנפה שמנאפת עם חברותיה. תרגום ירושלמי החסידה דיתא חיוורתא:
א. [איין ארט פיגיל.]
לא חיי – אם לא ברפואה בדוקה.
מררתא דדיה – מרה של דיה שקורין וושט״ו.
נשפייה ונשקייה – תמשחנו ממנו ותשקנו ממנו בשכר.
אצותא דדיקלא – סיב שגדל סביב דקל תומר כעין וויילד״ה שכורך את עץ הגפן.
ומאי אסותיה – פר״ת שלא ישכנו אבל אין נראה לפרש לאחר שנשכו דהא אמר דלא חיי משמע דאין רפואה מועלת לו.
כבר ביארנו במקומו שזמן השלמת תענית מן התורה בן י״ב לנקבה ובן י״ג לזכר ר״ל י״ב שלמים וי״ג שלמים וזהו האמור כאן מעת לעת ויש מפרשין כאן בר תרתי סרי על השלמה שמדברי סופרים ופירושה על שנת שתים עשרה עצמה ויש למדין מכאן שהתינוק אין לו השלמה מדברי סופרים כלל ולדעתנו אף התינוק יש לו השלמה מדברי סופרים וזמן השלמתן מדברי סופרים וכן זמן חנוכם לשעות כבר ביארנוהו בארכה באחרון של יומא:
האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ר״ל מוציא מידם אותו הזכות שהיה להם באותם הנכסים שאם ימות הוא בחייה יהא מקחם קיים וכשמתה היא יצאו להם מכל כח וזכות שבאותם הנכסים שאפילו ימות הוא אחר כן לא יהא להם שום זכות בהם ומכל מקום אם מת הוא בחייה מקחם קיים והוא שאמרו בתלמוד המערב שבפרק הכותב מכר הוא ומתה היא מכרו בטל כבן שמכר בנכסי אביו ומת אביו מכרה היא ומת הוא מכרה קיים כאב שמכר בחיי בנו ומת בנו ויש מפרשים מוציא ממש וכגון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהם שהלקוחות מחזיקות בנכסים לאלתר וכשתמות בעל מוציאם מידיהם אחר שלא כתב לה בחייך ובמותיך שאין הבעל כיורש שאינו זוכה אלא במה שהיה ברשות המוריש בשעת מיתתו אלא לוקח הוא ועשאוהו כלוקח ראשון ר״ל כלוקח משעת הנשואין לטרוף מן הלוקחים אשר שזכה הוא בהם ומוציא ידם בלא דמים שאינו כיורש אלא כלוקח וחשש פסידא דלקוחות אין כאן דאינהו דאפסידו אנפשיהו שלא היה להם לקנות מן האשה היושבת תחת בעלה וכן הדבר מוכיח בסוף פרק יש נוחלין (ב״ב ל״ט:) דאמרינן בהדיא שאני התם דאינהו דאפסידו אנפשיהו דלא הוה להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי גברא ומכל מקום כתבו גדולי הפוסקים שאם היו דמים שנטלה בעין מחזירם ללוקח שאינם אלא כעין פקדון ואין יכול לומר מציאה מצאה ויש חולקים לומר שאף כשאינם בעין דמים הוא חייב ואל תחוש לדבריהם אלא שיש מי שאומר שאם נפלו לה נכסים אחר שמכרה וקבלה אחריות במכירתה שהלוקח גובה דמי מקחו מהם שאין הבעל קונה אלא מאותה שעה שנפלו לה והוה ליה כלוה ולוה ואחר כך קנה שיחלוקו אלא שאף בזו יש אומרין דכל לגבי בעל לא קניא איהי מידי דהא מכל מקום שעבודא דלוקח ודבעל כי הדדי נינהו ואין טירפא אלא לקודם ומכל מקום אם יש לאשה מצד עצמה שאין לבעל רשות בהן לוקח משתלם משם וכתבו הגאונים שאם הבעל מודה או יש עדים שברשותו וברצונו מכרה אינו מוציא ואם רצה לוקח להחרים בכך רשאי:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואגב כך מסופר עוד: אמר אביי, אמרה לי אם: האי בר שית דטרקא ליה עקרבא ביומא דמישלם שית [ילד זה בן שש שעוקץ אותו עקרב ביום שהוא משלים שש שנים] — לא חיי [איננו חי]. מאי אסותיה [מה רפואתו] — מררתא [מרה] של דיה חיורתא [לבנה] בשיכרא תוך שיכר], נשפייה ונשקייה [ישפשפוהו בזה וישקוהו] במשקה זה. ועוד אמרה לו: האי בר שתא דטריק ליה זיבורא ביומא דמישלם שתא [ילד זה בן שנה שעוקצת אותו צירעה ביום שמשלים שנה] — לא חיי [איננו חי]. מאי אסותיה [מה רפואתו] — אצותא דדיקלא במיא [סיב הדקל במים], נשפייה ונשקייה [ישפשפנו בו וישקנו ממנו].
The Gemara cites another statement of Abaye in the name of his foster mother. Abaye said: My mother told me that a six-year-old child who is stung by a scorpion on the day that he completes six years will not live without emergency treatment. What is his cure? The bile of a white vulture in beer. One should rub him with this mixture and make him drink it. She further said to him: A one-year-old child who is stung by a hornet on the day that he completes a year will not live without emergency treatment. What is his cure? Palm-tree fiber in water. Again, one should rub him with it and make him drink it.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר רַב קַטִּינָא כׇּל הַמַּכְנִיס אֶת בְּנוֹ פָּחוּת מִבֶּן שֵׁשׁ רָץ אַחֲרָיו וְאֵינוֹ מַגִּיעוֹ אִיכָּא דְּאָמְרִי חֲבֵירָיו רָצִין אַחֲרָיו וְאֵין מַגִּיעִין אוֹתוֹ וְתַרְוַיְיהוּ אִיתַנְהוּ חֲלִישׁ וּגְמִיר אִיבָּעֵית אֵימָא דהָא דִּכְחִישׁ הָא דְּבָרִיא.

Rav Ketina said: Anyone who brings his son to school when he is younger than six years old will run after him and not catch him. In other words, he will worry about his welfare for a long time afterward, as the child will be weakened by his studies. There are those who say that his friends will run after him in their studies and not catch him, i.e., his early start will enable him to be far more successful. The Gemara comments: And both are correct; he will weaken physically and learn well. If you wish, say that these two statements can be reconciled differently: This case is dealing with a weak child, who should not be brought to school at such a young age, whereas that statement is referring to a healthy boy, who can go to school at a tender age and succeed in his studies.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןפסקי רי״דריטב״אמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המכניס את בנו – ללמוד תורה.
רץ אחריו – להברותו ולהחיותו.
ואין מגיעו – מסוכן הוא למות מרוב חולשו.
חביריו רצין אחריו – להיות פקחין בתורה כמותו.
הא דכחיש – אל יכניסנו שמסוכן הוא פן יחליש וימות.
דבריא – יכניסנו לפי שמתפקח.
וכל המכניס את בנו פחות מבן שש רץ אחריו להבראו ואין מגיעו מפני שמכחיש. ויש אומרים חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו מפני חריפותו. והא והא איתה, חריף הוא ומכחיש.
א״ר קטינא כל המכניס את בנו פחות מבן שש רץ אחריו להברותו ואינו מגיעו פי׳ להברותו ואין מגיעו שחלש הוא יותר מדאי ורוצה לרפאותו ולא יועיל לו א״ד חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו פי׳ מרוב חכמתו ותרווייהו איתנהו הא בכחיש והא בבריא פי׳ דכחיש שמסוכן הוא ופן יחלש וימות ולפיכך לא יכניסנו ואי בריא הוא מכניסו לתורה פחות מבן שש ואז חביריו רצין אחריו ואין מגיעים אותו אבל מיחלש לא חליש כולי האי כיון דבריא הוא. גרסי׳ בפ׳ מציאת האשה מעשה הוה ההוא עניא דהוה רגיל לשדורי ליה כל מעלי יומא דכיפורי ד׳ מאה זוזי. יומא חד שדריה נהליה ביד בריה אתא א״ל לא צריך א״ל מאי חזית א״ל חזאי דקמזלפי עליה יין ושמן אמר מפקנא כולי האי עיפינהו שדרינהו פי׳ כפליה כי קא ניחא נפשיה א״ל אייתי חשבוני דצדקה חזא דהוי כתיב ביה שבעה אלפי דינרי קיסרי פי׳ שם מקום אמר אורחא רחיקא וזוודא קלילי פי׳ צדה קלה הכינותי לדרך שאני אבוא לה קם בזבזיה לפלגא דממונא והיכי עביד הכי והא א״ר אילא המבזבז וכו׳ ה״מ מחיים פי׳ שמא ירד מנכסיו אבל לאחר מיתה לית לן בה:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

כל המכניס בנו פחות מבן ו׳ רץ אחריו כו׳. השתא דלא ידע לאפלוגי בין כחוש ובין בריא הא דלא תקשי ליה מתני׳ דקתני בן ה׳ למקרא די״ל דהיינו לגלגל אבל למספי הוא מסוכן כדקאמר הכא וכה״ג כתבו התוס׳ לעיל ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב קטינא: כל המכניס את בנו לבית הספר פחות מבן שש — רץ אחריו ואינו מגיעו, כלומר, הוא צריך לדאוג לו, לשלומו, זמן רב אחר כך, מפני שהילד נחלש מחמת הלימוד. איכא דאמרי [יש שאומרים]: חביריו רצין אחריו בלימוד ואין מגיעין אותו, שכיון שהוא מקדים אותם הרי הוא מצליח הרבה יותר בלימודו. ומעירים: ותרוייהו איתנהו [ושניהם ישנם בו]: חליש וגמיר [שהוא גם נחלש וגם לומד]. איבעית אימא [ואם תרצה אמור] אפשר להסביר את שתי הדעות באופן אחר: הא [זה] שאמרנו שבהכנסתו ללמוד בגיל צעיר הוא נחלש, הרי זה באופן דכחיש הילד הוא כחוש], ובשל כך הוא נחלש מאד. הא [וזה] שאמרנו שאפשר להכניסו מוקדם ללמוד בגיל צעיר והוא מצליח, הרי זה באופן שהוא בריא.
Rav Ketina said: Anyone who brings his son to school when he is younger than six years old will run after him and not catch him. In other words, he will worry about his welfare for a long time afterward, as the child will be weakened by his studies. There are those who say that his friends will run after him in their studies and not catch him, i.e., his early start will enable him to be far more successful. The Gemara comments: And both are correct; he will weaken physically and learn well. If you wish, say that these two statements can be reconciled differently: This case is dealing with a weak child, who should not be brought to school at such a young age, whereas that statement is referring to a healthy boy, who can go to school at a tender age and succeed in his studies.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןפסקי רי״דריטב״אמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ ההָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וּמֵתָה הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת אַשְׁכְּחֵיהּ רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף לר׳לְרַבִּי אֲבָהוּ דַּהֲוָה קָאֵי בְּאוּכְלוּסָא דְאוּשָׁא אֲמַר לֵיהּ מַאן מָרַהּ דִּשְׁמַעְתָּא דְאוּשָׁא אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא תְּנָא מִינֵּיהּ אַרְבְּעִין זִימְנִין וְדָמֵי לֵיהּ כְּמַאן דְּמַנְּחָא לֵיהּ בְּכִיסְתֵּיהּ.

§ Rabbi Yosei bar Ḥanina said: In Usha the Sages instituted that in the case of a woman who sold her usufruct property, which is property that belongs to her but whose produce belongs to her husband, in her husband’s lifetime, and then she died, the husband can repossess it from the purchasers. The Gemara relates: Rav Yitzḥak bar Yosef found Rabbi Abbahu standing among the congregation [ukhlusa] of Usha. He said to him: Who is the Master who disseminated the halakha that was instituted in Usha? He said to him: Rabbi Yosei bar Ḥanina. He learned it from Rabbi Abbahu forty times, and from that point onward he remembered it so well that it seemed to him as though it were placed in his pocket.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמכרה בנכסי מלוג – הקרן.
הבעל מוציא – דשויוהו רבנן כלוקח והוא לוקח ראשון.
[באוכלוסא – אסיפת בני אדם].
תנא מיניה – דר׳ יוסי בר חנינא מרה הוא.
באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. דאלמוה רבנן לשיעבוד ושויוה כלוקח (הכא) והוה ליה לוקח ראשון ומוציא מיד הלקוחות שאחריו.
הבעל מוציא מיד הלקוחות – אליבא דר״י דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי לא צריכא לתקנת אושא אלא לריש לקיש ואליבא דריש לקיש מסיק לה בפ׳ החובל (ב״ק דף פח: ושם) אי נמי לר״י נמי אצטריך כגון נותן מתנה לאשתו שקנתה ואין הבעל אוכל פירות א״נ דכתב לה דין ודברים אין לי בפירות נכסייך אבל אין לומר דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהם דהא תנן בפרק הכותב (לקמן דף פג.) דאם מכרה ונתנה קיים.
האשה שמכרה בנכסי מלוג. כלומ׳, מכרה הקרקע של נכסי מלוג שהיה בעלה אוכל ממנה את הפירות. ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות. דלוקח ראשון היה הבעל, שהרי בחיי אשתו היתה קנויה לו לפירות, וקנין פירות כקנין הגוף דמי, לפיכך לאחר מיתה, שהוא ירשה, טורפה מן הלקוחות. וכך היתה תקנת אושא, שיהא אדם לוקח בנכסי אשתו לטרוף לקוחות, ולא הוי יורש, דאי בעל בנכסי אשתו יורש הוי, כיון שמכרה האשה, אינו יכול לטרוף, דיורש אינו יורש ממורישו אלא ממה שהניח אחר מותו, אבל מה שמכר, לא.
מוציא מיד הלקוחות בלא דמים. דאינהו דאפסידו אנפשייהו, כדאמרי׳ העבד והאשה פגיעתן רעה. ואי איתנהו להנהו דמי דשקלא איתתיה, מהדר להו ללוקח, ולא יכול בעל למימר דילמא מציאה אשכחת.
אר״י ב״ח באושא התקינו האשה שמכרה בנכ״מ בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות פי׳ אע״פ שמן הדין יהא מכרה קיים שאין לבעל בחיי אשתו אלא פירות והגוף לאשה פי׳ הקרן וכשמתה בעלה יורש גם הגוף אבל עתה שקדמה ומכרה מכרה מכור דומיא דבן שיורש נכסי אביו ואם מכרן אביו בחייו הן מכורים שהיורש אינו יורש אלא מה שמוצא לאחר מיתה ובאושא התקינו שיוציא הבעל מיד הלקוחות בלא דמים שעשאוהו חז״ל כלוקח משעה שכנס את אשתו ולא כיורש וכיון שהוא לוקח ראשון מוציא מיד הלקוחות:
הבעל מוציא מיד הלקוחות אף על גב דפליגו בה קמאי, הא כבר אמר רבינו הגאון ז״ל דודאי בלא דמים, דהא בעל לא ירית מינה מידי דבכלהו נכסי אשה לקוח הוי, ואלו לותה נמי לא משלם ולא מידי, דתנן פגיעתן רעה. וכדמוכח בדוכתא. (והני) והכי נמי הסכימו ר״ח ורבינו ז״ל, ואין צריך לפנים.
אלא מיהו אשכחינן בה (דכות׳) דוכתא דדינא יהיב דגבי לוקח דמי מקחו, כגון דנפלו לה נכסי בתר שמכרה וקבלה עליה אחריות דבעל אי אפשר דקני אלא מאותה שעה שנפלו לה נכסים, הלכך הוי ליה כלוה ולוה ואחר כך קנה, דקימ׳ לן יחלוקו. אלא איכא למימר כיון דאמר מר ידו עדיפא מידה לא קניא מידי, הלכך אף על גב דכתבה ליה ללוקח שעבודא בדא קנה. אי נמי ליתא מאי דאתיא לה ברשות הבעל לאו דאקנה הוא דלא קניא מידי, אף על גב דמינה אתי ליה. וזה צריך עיון. ועוד כיון שהבעל לוקח הוי ולוקח ראשון דלקח נכסים אחרים הוי בעל חוב באלו משום אחריות, ותרויהו כי הדדי אתו, ברשות לוקח קיימי נכסי, ובעל חוב לא מצי טריף כיון דלא קדים, דכל כי הדדי לוקח זכי, וליכא טירפא אלא לקודם.
האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות. פירוש: מוציא מהם זכותן דעד שמתה היא זכותן תלוי ועומד בידן בדין, שמא ימות הוא בחייה והן נכנסין לנחלה, וכן מצאתי בירושלמי בריש פ׳ הכותב (פ״י ה״א) דגרסינן התם רבי הלל בר פזי בעא קמיה ר׳ יוסה מכר הוא ומתה היא מהו אמר ליה מכרו בטל לבן שמכר בחיי אביו ומת אביו, מכרה היא ומת הוא אמר ליה מכרו קים, לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו, עד כאן. אבל עכשיו שמתה בחיי הבעל הבעל מוציא מיד הלקוחות זכות זה שהיה תלוי ועומד בידו, ולא מוציא ממש קאמר, דנכסים לאו ביד הלקוחות הוו קיימי, וכיוצא בזה יש בשילהי מי שמת (ב״ב קנט.) בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות, כלומר, מסלק ובעל מוציא מיד הלקוחות בלא דמים קאמר, ואי איתנהי להנהו דמי דשקלת איתתיה מהדר להו ללוקח ולא יכול בעל למימר דילמא מציאה אשכחה. כך כתב הריא״ף ז״ל בהלכות, וטעמא דמילתא דאין הבעל נותן דמים ללקוחות כיורש דעלמא, משום דבעל שוויה רבנן כלוקח ולא חשו לפסידא דלקוחות דלא איבעי להו למיזבן מאיתתא דיתבה תותי גברא, כדאיתא בשילהי יש נוחלין (ב״ב קלט:). והוא הדין ללותה דאינו משלם כלום דמכי נשאת הוה ליה לוקח, ומלשון הרי״ף ז״ל שכתב דאינו יכול לומר דילמא מציאה אשכחת, איכא למשמע אף על גב דליכא סהדי דהנהו זוזי ממש אינהו דשקלה מלוקח, אלא דהניחה זוזי מסתמא אמרינן דאינהו נינהו, והוו להו כעין פקדון דאיגלאי מילתא דממכרה בטל למפרע ומעות כעין פקדון נינהו, אבל אי אחלפינהו אף על פי דחילופיהן בידה, מסתבר דאינו חייב בעל לשלומי מינייהו ללקוחות, דמכי שלחה בהו יד ואנפקינהו קמי עלה זוזי בהלואה, דאיהו לאנפוקינהו יהבינהו ניהליה ואדעתא דארעא נחת ולאו אדעתא דליהוי הנהו זוזי או חלופיהן בידה, והילכך מלוה היא ואינו חייב לשלם מלותה, ומימר אמר להו אנא מטלטלי שבקה לי וחזי דידכו קמי עלה בהלואה ואינו משלם. ויותר מזה כתב רבנו אפרים ז״ל דאפילו הודה הבעל שדמי המכר בידו אינו חייב להחזיר ללוקח כלום, ואם הבעל מודה דברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות דכשלוחו דמיא, ואי בעי לוקח מחרים עליה דבעל שלא עבד הערמה, ומאי דמכרה לדעתו ולהנאתו, ואי לא מודה אית ליה מן דינא להחרים סתם בכך, עד כאן.
באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. מוציא מיד זכותן קאמר, אי נמי מוציא ממש, וכגון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן, דקיי״ל (לקמן פג, א) דאינו אוכל פירות, והחזיקו הלקוחות בנכסים לאלתר, כשמתה בא הבעל ומוציא מידן ובלא דמים כלל, דלא חיילא עליהו שיעבוד מכירה כלל קאמרינן. ראי׳ לדבר מהא דאמרי׳ התם בב״ק (פח, ב) דשמעי׳ מינה דאיתה לתקנת אושא, דקתני מעיד אני באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן לה כתובתה, והרי היא תחתיו ומשמשתו, ונמצאו זוממין אין אומרין משלמין לה כל כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה, כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם נתארמלה או נתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה, ואי ס״ד ליתא לתקנת אושא אמאי אם מתה יירשנה בעלה תזכי לגמרי, ואם איתא להאי סברא דבעל מהדר דמי ללקוחות, אם כן ההיא דהתם אפילו תימא איתא לתקנת אושא קשיא אמאי לא משלמי עדים זוממים אלא בכדי טובת הנאת כתובתה דהא לדידה טפי שוי לה, דהא איכא אלו דרחים לה ומזבין מינה הני נכסי מלוג הוי׳ כולהו דמי דידה ולאו דבעל כלל, ואם איתה דמתה היא בחייו אית לי׳ לבעל לאהדורי זוזי להאי, וא״כ עדים זוממין אשתכח דכלהו דמי דנכסי מלוג קא מפסדי מינה, אלא לאו שמע מיניה כדפרישית.
ותו איכא ראיה להאי סברא, מהא דאמרינן התם ב״ב (קלט, ב) דבעל כל היכא דאיכא פסידא מיניה גבי אחריני שויה רבנן כיורש, ומקשינן עלה הא דר׳ יוסי בר׳ חנינא דאיכא פסידא דלקוחות, ומהדרינן התם אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא הוה להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא, ואם איתה דבעל מהדר דמי, מאי קושיא מדר׳ יוסי בר׳ חנינא דהא ליכא פסידא, אלא לאו וודאי כדאמרן.
וכתב הרב אלפסי ז״ל דאלו איתנהו להנהו זוזי הדרי ללוקח. והא קושטא דבעל בהנהו זוזי לא זכי ולא מידי, דחד פירא תקינו ליה רבנן, פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן, וכדאמרינן נמי התם (ב״ק עט, א) ואם איתה דליתא לתקנת אושא תיזבון לנכסי מלוג דידה ותיתיב ליה, אלמא דאלו מזבנה לית ליה לבעל רשותא בהו כלל, ואם איתא דאכיל פירי כי מזבנה, מאי הוי, הא הוי לבעל ואכיל פירי, אלא וודאי דלית ליה לעולם אלא חד פירא, וכיון דכן כי איכא נמי לתקנת אושא לית ליה זכותא בהנהו זוזי כלל, אלא דאי איתנהו הדרי ללוקח, א״נ דאיכא מידי מינייהו, או דאית ליה לאתתא מידי לעצמה שלא יהא לבעלה רשות בו כלל, משתלם מיניה, וזה ברור.
ומיהו צ״ת היכא דמכרה נכסי מלוג וקבלה על עצמה אחריות מהן, הנתו וודאי לית ליה, היכא דנפלו לה לאחר מיכן נכסי מלוג מאי הוי. ואיכא דאמרי דחולקין, דהוו להו כלוה ולו׳ ואחר כך קנה דקיימא לן (ב״ב קנז, ב) יחלוקו. והא ליתא דלא דמי דהתם הוא דכי קנו ליה לוה להאי ארעא הא מקמי הכי חל שעבודא, דהני תרי מלוים מדידיה עליה, אבל הכא זכותא דבעל לא אתי עד דאתו לנכסי מלוג ואידך קדים ליה, ודינא הוי דלוקח שקיל ליה לכולי׳. מיהו מסתברא דרבנן אלמוה לזכותיה דבעל, וכיון דאינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא אלמוה רבנן לזכותיה, וכי נפלו השתא לאו איהי הוא דקא זכי׳ ובעל זכי מינה, אלא איהו הוא דזכי מנפשיה ולאו מדידה, וכדאמרינן לקמן (פג, א) ידו כידה, אי נמי ידו עדיפא מידה, אי נמי אפילו היכא דהוי להו שווין לגמרי, לוקח ובעל דינא הוא דלא טריף לוקח אחריות דידי׳ מיני׳ דבעל, דכיון דהוי בעל כלוקח והוו להו שוין בזמן, ולא חזינן בשום דוכתא בעל חוב דטריף מלוקח אלא מוקדם.
אשכחיה רב יצחק בר יוסף לר׳ אבהו כו׳ עד דלא אתו לאינצויי. זה מדרש דרש ר׳ אלעזר בן עזריה דכרם ביבנה. יתיב רב יוסף כו׳ עד ידע מאי קאמינא.
לעולם יהא אדם רדוף בכל כחו ליתן לב לעזור למי שאפסו עוזריו דרך הערה אמרו אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת וכי איפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת אלא זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאם סמוך לפרקם הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד זה הלמד תורה ומלמדה וכן הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

שם תנא מיניה מ׳ זמנין כו׳. נ״ב נ״ל שהדין היה שונה ממנו ולא כמו שפי׳ רש״י וכהאי גירסא איכא לרוב בתלמוד שקאי על הדין ואפשר גם רש״י דעתו כך אלא שקשה לו למה לא תנא מיניה מיד קודם ששאל מאן מרה דשמעתא אלא משום שלא חש לו דסבר דליתא כהלכתא עד ששמע שאדם גדול אמרה קבלה וכן פי׳ רש״י תנא מיניה לפי שר׳ יוסי בר חנינא מרה הוא כלומר משום הכי קבלה ושנאה מ׳ זימנין נ״ל:
תוס׳ בד״ה הבעל מוציא כו׳ אין לי בנכסייך ובפירותיהן אבל אם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך אין לומר כו׳ כצ״ל. (עיין במהרש״א):
בד״ה הבעל מוציא כו׳ א״נ דכתב כו׳ אין לי בפירות נכסייך כו׳ אבל אם כתב כו׳ אין לי בנכסייך ובפירותיהן כו׳ עכ״ל הכי מתנייא התם ברישא גבי אין לי בנכסייך דאם מכרה ונתנה קיים ומשמע להו דמכל שכן בסיפא אין לי בנכסייך ובפירותיהן (דלא) [דאם] מכרה ונתנה קיים וכ״ה בהדיא ברא״ש שכתב וכן בבבא מציעתא לא חזר ושנה אם מכרה ונתנה קיים לפי שגם בבבא ראשונה הדין כן כו׳ ע״ש ובאין לי בנכסייך כבבבא דרישא פסיקא להו דא״נ אין מכרה קיים ליכא לאוקמא הכא לר״י דכיון דיש לו פירות בבבא דרישא אמאי קאמר דהתקינו דוקא במתה הבעל מוציא מיד הלקוחות בחייה נמי יהא מוציא מיד הלקוחות לפירותיו כיון דקנין פירות כקנין הגוף דמי אין לחלק בין חייה למותה אבל לר״ל ניחא דאע״ג דיש לבעל פירות בנכסי מלוג מ״מ כיון דאינו כקנין הגוף אם מכרה אותן מכרה קיים ולא תקנו שיוציא אותן הבעל אלא לאחר מיתה שעשו אותו כלוקח ראשון וכה״ג אשכחן במזונות הבנות שיש להן מן הבנים אם מכרו או משכנו אין מוציאין למזונות אבל התוס׳ בפרק החובל כתבו לקיים דלר״י אצטריך תקנת אושא בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם כו׳ דאין לו פירות והיינו אליבא דר׳ יהודה בפרק הכותב ולא תקשי להו התם בפרק החובל הא דקתני התם בפרק הכותב דאם מכרה ונתנה קיים אפילו באין לי בנכסייך לחוד וכ״ש בכה״ג די״ל דהתם בעו התוס׳ למימר דמתני׳ דהכותב דקתני אם מכרה ונתנה קיים היינו קודם תקנת אושא אבל התוס׳ דהכא ניחא להו לאוקמא מתני׳ דהכותב לבתר תקנת אושא דרבי דסתם המשניות בתר תקנת אושא הוה וכה״ג משני תלמודא בפ׳ החובל ארומיא דב׳ ברייתות הא קודם תקנת אושא הא לאחר תקנת אושא אלו הדברים ברורים למבין אבל מהרש״ל הגיה כאן בדברי התוס׳ אין לי בנכסייך ובפירותיהן אבל אם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך אין כו׳ ע״ש והוא הבין דברישא באין לי בנכסייך דוקא קתני דמכרה ונתנה קיים אבל באין לי בנכסייך ובפירותיהן כו׳ אין מכרה ונתנה קיים וכן הבין הב״י בדברי הטור אה״ע סי׳ צ״ב ע״ש ואינו כן כמ״ש בהדיא בשם הרא״ש וגם אין הדעת סובל כן (ב) למימר דטפי מכרה ונתנה קיים באין לי בנכסייך מבכותב לה אין לי בנכסייך ובפירותיהם דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וכי משום דסילק עצמו גם מפירותיהן יגרע כחה אבל הדברים ברורים כמ״ש ותו לא מידי ודו״ק:
בד״ה הבעל מוציא וכו׳ עיין במהרש״א באריכות ודבריו ברורין אבל הב״י דקדק כן מל׳ הטור ומה שיש לדקדק בזה יבואר בפ׳ הכותב בע״ה מיהו במה שכתב בהא דלא כתבו התוס׳ דליכא לאוקמי בדו״ד אין לי בנכסיך גרידא ונדחק בזה ולענ״ד אין צורך דכיון דבדאמר דו״ד אין לי בנכסייך אוכל פירות א״כ אכתי לר״י אמאי מוכרת אע״כ דכיון דע״כ אמר לה בפירוש נתן לה רשות למוכרה דליכא לאוקמי לשון דו״ד במילתא אחריתי א״כ אכתי מה הועילו בתקנת אושא בזה כיון שכתב בפירוש שיהא מכרה קיים אף בחייו וכ״ש לאחר מיתה כמ״ש התוס׳ באמר אין לי דין ודברים בנכסייך ובפירותיך דבהא לא מהני תקנת אושא והיינו כיון שכתב בפירוש כן נ״ל ברור ודו״ק אבל בפ׳ החובל משמע להו דמהני תקנת אושא בכה״ג לר׳ יוחנן:
שם עשרנו לבתרא כי קמא וכו׳. בספר שיטה מקובצת דיקדק דלמה לא נתן חומש בפעם אחת. ויש לומר ע״ד שאמרו חז״ל המרבה במעשרות פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים וכיון דחזקה לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מעושר הוצרך תחלה לעשר עישור מצומצם ולתקן הכל. ואח״כ נתן מדבר המעושר ומתוקן כבר לחומרא בעלמא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג ועוד אמר ר׳ יוסי בר חנינא, באושא התקינו עוד שהאשה שמכרה בנכסי מלוג (שהם הנכסים השייכים לה, ובעלה רק אוכל פירותיהם) בחיי בעלה ומתה — הבעל מוציא מיד הלקוחות. שחכמים רואים אותו כאילו היה הוא הלקוח הראשון (ולא כיורש), ולכן הנכסים שייכים לו. מסופר: אשכחיה [מצא אותו] רב יצחק בר יוסף לר׳ אבהו דהוה קאי באוכלוסא [שהיה עומד בתוך קהל] של אושא, אמר ליה [לו]: מאן מרה דשמעתא [מי הוא בעל השמועות] של אושא, כלומר, מי בקי בהלכות הללו שתיקנו באושא? אמר ליה [לו]: ר׳ יוסי בר חנינא. תנא מיניה ארבעין זימנין [שנה ממנו מר׳ יוסי בר חנינא ארבעים פעמים], ודמי ליה כמאן דמנחא ליה בכיסתיה [ודומה היה לו מאז כמו שמונח לו בכיסו], משום שנעשה בקי היטב בתקנות אושא.
§ Rabbi Yosei bar Ḥanina said: In Usha the Sages instituted that in the case of a woman who sold her usufruct property, which is property that belongs to her but whose produce belongs to her husband, in her husband’s lifetime, and then she died, the husband can repossess it from the purchasers. The Gemara relates: Rav Yitzḥak bar Yosef found Rabbi Abbahu standing among the congregation [ukhlusa] of Usha. He said to him: Who is the Master who disseminated the halakha that was instituted in Usha? He said to him: Rabbi Yosei bar Ḥanina. He learned it from Rabbi Abbahu forty times, and from that point onward he remembered it so well that it seemed to him as though it were placed in his pocket.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) {תהלים ק״ו:ג׳} אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט עוֹשֵׂה צְדָקָה בְכׇל עֵת וְכִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת צְדָקָה בְּכׇל עֵת דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּיַבְנֶה וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וזֶה הַזָּן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר זֶה הַמְגַדֵּל יָתוֹם וִיתוֹמָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַשִּׂיאָן.

The Gemara discusses a point related to one of the ordinances of Usha. The verse states: “Happy are they who keep justice, who perform charity at all times” (Psalms 106:3). But is it possible to perform charity at all times? Is one always in the presence of paupers? Therefore, our Rabbis in Yavne taught, and some say it was Rabbi Eliezer: This is referring to one who sustains his sons and daughters when they are minors. As stated above, he is not formally obligated to support them, and therefore when he does so, it is a form of charity that he gives on a constant basis. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: This is referring to one who raises an orphan boy or an orphan girl in his house, takes care of them, and marries them off.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דריטב״אמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זה הזן בניו ובנותיו קטנים – שתמיד יום ולילה הן עליו והיא צדקה שאינו חיוב עליו בהם.
אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת רבותינו שביבנה אומרים זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים ר׳ שמואל בר נחמני אמר זה מגדל יתום ויתומה בתוך ביתו.
זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים. משום דאיירי לעיל במזונות בנים נקיט הך. סמוך לפירקן. קודם שיטעמו טעם חטא. הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. כלומ׳, צדקה שהוא עושה מעשרתו, ועומדת ונראית לעולם, היכי משכחת לה. אלא, זה הלומד ומלמד. ושני מקראות הללו כתובים במזמור אחד, ודריש להו הכא כי הדדי.
אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. רבותינו שביבנה ואמרי לה ר״א אומר זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים ר״ש ב״נ אמר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן סמוך לפירקן:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כו׳. כמ״ד לעיל דבקטנים אינו חייב לזונם אם לא איש אמיד הוא אלא מדרך צדקה ורשב״ן דפליג ומוקי ליה זה המגדל יתום כו׳ לא ניחא ליה לאוקמא בבניו ובנותיו דאפי׳ למ״ד דבקטנים אינו חייב לזונן מ״מ אין זה מקרי צדקה בכל עת כיון דבקטני קטנים לכ״ע חייב לזונם כמ״ש התוס׳ לעיל אבל במגדל יתום כו׳ ומשיאן ה״ז ממש בכל עת דמקטני קטנים עד בואם לפרקן שמשיאן ה״ז עושה עמהן צדקה וק״ל:
שם וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת. עי׳ מדרש רבה אסתר סי׳ קכד דף צ״ד ע״ד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד ועוד בקשר לתקנות אושא, נאמר: ״אשרי שמרי משפט עשה צדקה בכל עת״ (תהלים קו, ג), ויש להבין: וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? הלא לא תמיד מצויים עניים לפניו! לכן דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ אליעזר: זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים, שכפי שאמרנו אין עליו חיוב גמור לפרנסם, ואם כך, כאשר מפרנס אותם נמצא שבכל עת הוא עושה צדקה. ר׳ שמואל בר נחמני אמר: זה המגדל יתום או יתומה בתוך ביתו ודואג להם ומשיאן, ונמצא שהוא עושה צדקה כל הזמן.
The Gemara discusses a point related to one of the ordinances of Usha. The verse states: “Happy are they who keep justice, who perform charity at all times” (Psalms 106:3). But is it possible to perform charity at all times? Is one always in the presence of paupers? Therefore, our Rabbis in Yavne taught, and some say it was Rabbi Eliezer: This is referring to one who sustains his sons and daughters when they are minors. As stated above, he is not formally obligated to support them, and therefore when he does so, it is a form of charity that he gives on a constant basis. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: This is referring to one who raises an orphan boy or an orphan girl in his house, takes care of them, and marries them off.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דריטב״אמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) {תהלים קי״ב:ג׳} הוֹן וָעוֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא חַד אָמַר זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְלַמְּדָהּ וְחַד אָמַר זֶה הַכּוֹתֵב תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים וּמַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים.

The Sages likewise expounded the verse: “Wealth and riches are in his house, and his charity endures forever” (Psalms 112:3). How can one’s wealth and riches remain in his house while his charity endures forever? Rav Huna and Rav Ḥisda disputed this issue. One said: This is referring to one who studies Torah and teaches it. He loses nothing of his own, while his charity toward others will endure. And one said: This is one who writes scrolls of the Torah, the Prophets, and the Writings, and lends them to others. The books remain in his possession, but others gain from his charity.
רי״ףרש״יראב״ןפסקי רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הון ועושר בביתו – שאין הממון כלה ואעפ״כ צדקתו עומדת לעד.
זה הלומד תורה ומלמדה – מתקיימת בו הרי הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד על שטרח ללמד לתלמידים.
זה הכותב כו׳ – הספרים קיימים לו שאינם כלים וצדקתו עומדת לעד.
הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים והכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן.
הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. ר״ה ור״ח חד אמר זה המלמד תורה ומלמדה. וחד אמר זה הכותב תנ״ך ומשאילן לאחרים. זה מדרש דרש וכו׳:
מדה בינונית לצדקה ליתן עשירית הריוח שלו בכל שנה ושנה ומכל מקום הרוצה לבזבז ולהקדיש ביותר אל יבזבז יותר מחומש ושאלו בה בתלמוד המערב אם כן לחמש שנים גומר כל ממונו אלא בתחלה מן הקרן מכאן ואילך מן הריוח ובפרק מציאת האשה (כתובות ס״ז:) יתבאר שלא נאמר כן אלא מחיים ומחשש שמא יצטרך לבריות אבל בשעת מיתתו אפילו אם רצה להקדיש כל נכסיו יקדיש ואין בכך כלום אלא שאם יש לו בנים או קרובים הצריכים לכך ראוי לו למצע את דרכיו שלא להעביר נחלה מהם ביותר מדאי אלא במדה בינונית:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

הון ועושר כו׳ זה הלומד תורה כו׳. הדמיון בזה הלמד ומלמדה למי שיש לו עושר ונותן ממנו צדקה שאינו חסר כלום אבל הוא מוסיף ברכה כמ״ש ובחנוני נא בזאת וגו׳ כן הלמד תורה ומלמדה לאחרים הוא אינו חסר מתורתו אבל הוא מוסיף לו לימוד כמ״ש הרבה למדתי כו׳ ויותר מתלמידי גם הלימוד לאחרים יהיה כצדקה שניתנה בחנם כמ״ש ואני נתתי וגו׳ מה אני בחנם אף אתם כו׳ ומאן דמפרש לה זה הכותב תורה כו׳ המקרא מתפרש יותר כפשוטו לענין ממון ואמר ומשאילן לאחרים היינו בחנם בדרך צדקה ולא שוכרן לאחרים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד דרשו על הכתוב ״הון ועשר בביתו וצדקתו עמדת לעד״ (תהלים קיב, ג): איך ייתכן שישאר הון ועושר בביתו וגם שצדקתו עומדת לעד? רב הונא ורב חסדא נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: זה הלומד תורה ומלמדה, שאינו מאבד דבר משלו, אבל צדקתו עומדת לעד, שעשה צדקה בלמדו אחרים. וחד [ואחד מהם] אמר: זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים, שהספרים הם שלו, ואחרים נהנים מצדקתו.
The Sages likewise expounded the verse: “Wealth and riches are in his house, and his charity endures forever” (Psalms 112:3). How can one’s wealth and riches remain in his house while his charity endures forever? Rav Huna and Rav Ḥisda disputed this issue. One said: This is referring to one who studies Torah and teaches it. He loses nothing of his own, while his charity toward others will endure. And one said: This is one who writes scrolls of the Torah, the Prophets, and the Writings, and lends them to others. The books remain in his possession, but others gain from his charity.
רי״ףרש״יראב״ןפסקי רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) {תהלים קכ״ח:ו׳} וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כֵּיוָן שֶׁבָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל דְּלָא אָתֵי לִידֵי חֲלִיצָה וְיִבּוּם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר כֵּיוָן שֶׁבָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל דַּיָּינֵי יִשְׂרָאֵל דְּלָא אָתֵי לְאִינְּצוֹיֵי.:

With regard to the verse: “And see your children's children; peace be upon Israel” (Psalms 128:6), Rabbi Yehoshua ben Levi said: Once your children have children of their own, there is peace upon Israel, as they will not come to require the ritual through which the yavam frees the yevama of her levirate bonds [ḥalitza] or levirate marriage, which are necessary only if a man dies childless. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: Once your sons have sons there will be peace upon the judges of Israel, as relatives will not come to quarrel with the judges over the inheritance.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך רא
ראא(בריש פיאה) הפיאה והביכורים והראיון אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה מפורש (חגיגה ז.) עד אבל אמרו חכמים הראיה מעה כסף וחגיגה ב׳ כסף ועוד מפורש בערך חג. מראות נגעים כבר פי׳ בערך דע. בשילה אוכלין קדשים קלים בכל הרואה פי׳ העומד בשילה כל מקום שרואה מלא עיניו אוכל קדשים קלים ומעשר שני ולמה בכל הרואה מפורש בערך קלע (כתובות נ.) וראה בנים לבניך שלום על ישראל כיון שבנים לבניך שלום על ישראל דלא אתו לידי חליצה ויבום (בילמדנו בסוף פ׳ אלה תולדות) אמר איוב ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזמה והוא אמר וירד ה׳ לראות את העיר ואת המגדל אלא ללמד לבריות שלא יאמרו עדות אא״כ ראו שנא׳ והוא עד או ראה (ברכות ז) אמרה לאה ראו מה בן בני לבן חמי:
ערך טרק
טרקב(שבת קי.) האי מאן דטרקיה חיויא ליתי עובר דחמרא חיורתי דילמא חיויא דרבנן טרקיה (בבא קמא כו.) והא איהו נמי חיויא טרקיה (שבת קנו) ההיא יומא דעיילא לגננא טריק ליה חיויא ומתה (כתובות נ) בר שית דטרק ליה עקרבא בר שתא דטרק לה זיבורתא (נדרים מא) שמואל חזייה לההיא עקרבא דיתבא על אקרוקתא ועברא נהרא טרקא גברא ומתקרי עליה למשפטיך עמדו היום פי׳ לשון נשיכה (א״ב תרגום אם ישוך הנחש כד מתגרן חיוון קלן לטרקא ולנזקא):
ערך פרנס
פרנסג(חגיגה ה:) ועל פרנס המתגאה על הציבור בחנם (כתובות כז) נותנין לבתולה י״ב חדש משתבע בה הבעל לפרנס את עצמה (כתובות נ) לפרנסה שמין באב פירוש עישור נכסים שמפרנסת עצמה מהן ומוליך לבעל (בסוף פיאה) לן נותנין לו פרנסת לינה פירוש כר וכסת (א״ב פי׳ בל״י טרף ומזון וחז״ל בנו פעל תרגום לך בא אל הסכן לות פרנסא תרגום שלשת הרועים תלתא פרנסין):
א. [זעהן.]
ב. [בייסען, שטערען.]
ג. [געמיינדע הערשער.]
לאינצויי – מי קרוב וקודם בנחלה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

כיון שבנים לבניך שלום על ישראל – פי׳ רש״י כי כשאין בן יש קטטה בין הקרובים זה אומר אני יורש וזה אומר אני יורש יותר והקשו בתוס׳ והא איכא ברתה נמי היא היורשת וליכא קטטה בקרובים לכך פי׳ רש״י ז״ל כי כשיש בנים לבנים ומניח הירושה לבניו בשוה אבל כשהאחד יש לו בן ואחד אין לו בן הוא מריבה למי שיש לו בנים ובא׳ לידי קטטה, ור׳ יחיאל ז״ל פי׳ שלום לדייני ישראל דלא אתי לנצויי כי הא דצדיקים שהיו אומרים שהבת תירוש עם בת הבן מק״ו מה בת הבן שבאים מכח כוחו תירשם בת הבאה מכוחי לא כ״ש וכדאיתא בפרק יש נוחלין וכשיש בן לבן דברי הכל שלא תירוש הבת וגם בת הבן.
כיון שבנים כו׳ דלא אתי לידי חליצה כו׳. דחליצה היא כעין קטטה ומריבה שהיא מביישו וירקה בפניו על שאינו חפץ ביבום ופעמים הוא בהיפך שהיא אינה חפצה ביבום והוא מייבמה בע״כ וקאמר שלום על ישראל עש״ה להקים לאחיו שם בישראל ונקרא שמו בישראל וגו׳. ומ״ש שלום על דייני ישראל דלא אתי לאנצויי פרש״י מי קרוב וקודם לנחלה עכ״ל וק״ק דפ׳ נחלה מפורשת בתורה מי הוא הקרוב קרוב קודם ולמה אתו הדיינים לאנצויי באין לו בני בנים ויש לפרש מאן דרואה לו בני בנים ודאי אינו מעביר נחלה דאסור אפי׳ מברא בישא לברא טבא מה״ט דשמא יזכה בר ברא כדאמרי׳ לקמן בפרקין אבל מי שאינו רואה לו בני בנים יחוש דבמיתת בנו יבואו נכסיו לקרוב שאינו הגון וע״כ הוא מחלק נכסיו על פיו לקרוביו שדעתו קרובה אליו יותר ואז אתו הדיינים לאנצויי כההיא דלקמן פרק הכותב נכסי לטוביה כו׳ שניהם קרובים שודא דדייני כפרש״י ותוס׳ ע״ש ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד דרשו על הכתוב ״וראה בנים לבניך שלום על ישראל״ (תהלים קכח, ו): אמר ר׳ יהושע בן לוי: כיון שיש בנים לבניך — נעשה אז שלום על ישראל. ומדוע — דלא אתי [שאינו בא] לידי חליצה ויבום, שהרי דין יבום או חליצה שייכים רק כאשר אין בנים (ילדים) לאחד הבנים, שנפטר בלי ילדים. ר׳ שמואל בר נחמני אמר: כיון שבנים לבניך — שלום על דייני ישראל, ומדוע — דלא אתי לאינצויי [שאינם באים הקרובים להתקוטט] עם הדיינים בענייני ירושה, שהרי הנחלה עוברת במישרין לבנים, ואין מקום לקטטה.
With regard to the verse: “And see your children's children; peace be upon Israel” (Psalms 128:6), Rabbi Yehoshua ben Levi said: Once your children have children of their own, there is peace upon Israel, as they will not come to require the ritual through which the yavam frees the yevama of her levirate bonds [ḥalitza] or levirate marriage, which are necessary only if a man dies childless. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: Once your sons have sons there will be peace upon the judges of Israel, as relatives will not come to quarrel with the judges over the inheritance.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) זֶה מִדְרָשׁ דָּרַשׁ ר״ארַבִּי אֶלְעָזָר לִפְנֵי חֲכָמִים כּוּ׳.:

§ The Gemara returns to the mishna: This exposition was expounded by Rabbi Elazar ben Azarya before the Sages in the vineyard of Yavne: Just as the sons inherit only after the father’s death, so too, the daughters are sustained from his property only after their father’s death.
רי״ףראב״ןמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זה מדרש דרש ר׳ אלעזר בן עזריה הבנים ירשו והבנות יזונו מה הבנים אין יורשין אלא לאחר מיתת אביהן אף הבנות לא יזונו, מן הדין, אלא לאחר מיתת אביהן, אבל מצוה ותקנת אושא איכא מחיים כדאמרןא.
א. לעיל ד״ה האב.
בד״ה וספי ליה כי כו׳ והא דתנן כו׳ בן ה׳ למקרא היינו לגלגל כו׳ עכ״ל בלאו הך אוקימתא אהך גופה דבר שית ספי ליה כו׳ נמי ע״כ דלא מתוקמא הך דבן חמש למקרא אלא לגלגל אלא דהשתא צריכין לדחוקי טפי דאיכא ג׳ חלוקית בדבר לגלגל ולמספי ולירד עמו לחייו דהיינו לגלגל מבן ה׳ ולמספי מבר שית ומי״ב לירד לחייו ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה מכאן חוזרים לביאור המשנה. שנינו שם: זה מדרש דרש ר׳ אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם דיבנה, שאין הבנות ניזונות מנכסי אביהן אלא לאחר מותו.
§ The Gemara returns to the mishna: This exposition was expounded by Rabbi Elazar ben Azarya before the Sages in the vineyard of Yavne: Just as the sons inherit only after the father’s death, so too, the daughters are sustained from his property only after their father’s death.
רי״ףראב״ןמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות נ. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות נ. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות נ. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות נ., רש"י כתובות נ., ראב"ן כתובות נ. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות נ., ר"י מלוניל כתובות נ. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות נ., רמב"ן כתובות נ. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות נ. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות נ. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות נ. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות נ., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות נ., שיטה מקובצת כתובות נ., מהרש"א חידושי הלכות כתובות נ., מהרש"א חידושי אגדות כתובות נ., פני יהושע כתובות נ., הפלאה כתובות נ., גליון הש"ס לרע"א כתובות נ., בירור הלכה כתובות נ., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות נ., אסופת מאמרים כתובות נ.

Ketubot 50a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 50a, Rif by Bavli Ketubot 50a, Collected from HeArukh Ketubot 50a, Rashi Ketubot 50a, Raavan Ketubot 50a, Tosafot Ketubot 50a, Ri MiLunel Ketubot 50a, Piskei Rid Ketubot 50a, Ramban Ketubot 50a, Rashba Ketubot 50a, Raah Ketubot 50a, Meiri Ketubot 50a, Ritva Ketubot 50a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 50a, Shitah Mekubetzet Ketubot 50a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 50a, Maharsha Chidushei Aggadot Ketubot 50a, Penei Yehoshua Ketubot 50a, Haflaah Ketubot 50a, Gilyon HaShas Ketubot 50a, Beirur Halakhah Ketubot 50a, Steinsaltz Commentary Ketubot 50a, Collected Articles Ketubot 50a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144