המבזבז אל יבזבז יותר מחומש
ציון ב.
גמרא. אמר רבי אילעא: באושא התקינו, המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות.
בא עני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת - נותן לו כפי השגת ידו, וכמה? עד חמיש נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, וכו׳.
(רמב״ם מתנות עניים ז, ה)
לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה זה עבר על דעת הכתוב, שהרי הוא אומר ״...מכל אשר לו״ - ולא כל אשר לו, כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי זה מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו. ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מכלי עולם. אלא כל המפזר ממונו במצוות - אל יפזר יותר מחומש, וכו׳.
(רמב״ם ערכים ח, יג)
שיעור נתינתה, אם ידו משגת - יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך - יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר... וחומש זה שאמרו - שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך - חומש שהרויח בכל שנה. הגה. ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות, וכו׳.
(שו״ע יורה דעה רמט, א)
תקנת אושא קובעת שלא יבזבז יותר מחומש, ומפרש רש״י שהכוונה למי שנותן לעניים, שלא יתן יותר מחומש כדי שלא יצטרך לבריות.
לגבי מצוות אחרות כותב הרמ״א (או״ח תרנו, א) שאין צורך לבזבז הון רב אפילו בשביל קיומה של מצוה עוברת, כמו שאמרו בסוגייתנו שלא יבזבז יותר מחומש, והמשנה ברורה (שם סק״ח) מביא את מה שכותב רבינו ירוחם שצריך להוציא עישור מנכסיו בשביל כל מצוה, כמו שקבעו שיעור כזה לצדקה. אמנם בביאור הלכה (שם ד״ה אפילו) הוא מעלה אפשרות לומר שדוקא במצות צדקה קבעו שיעור שלא יבזבז יותר מחומש, מה שאין כן בשאר מצוות שחייב לתת את כל מה שיש לו בשביל קיומן, כמו שמצינו במסכת קידושין
(כט, ב) לגבי פדיון הבן, שאף מי שאין לו אלא חמישה סלעים - חייב להוציאם לפדיון. אולם למעשה אף הוא מסיק שאין להוציא יותר מחומש גם לצורך קיום שאר המצוות.
השיטה מקובצת מביא מדרש (ויקרא רבה פרשה לד) לפיו רבי טרפון נתן לרבי עקיבא הון עתק לצורך תלמוד תורה, ומובא שם בקשר לכך הפסוק: ״פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד...״
(תהלים קיב, ט). השיטה מקובצת מסביר שאף על פי שאין לבזבז יותר מחומש, אם עבר ובזבז - צדקתו עומדת לעד, כלומר שלעולם יהיה לו ממון כדי לעשות צדקה ולא יחסר לו. מלבד זה הוא כותב שאפשר שיש לחלק בין צדקה לעניים, שאין לתת יותר מחומש, לבין נתינה לצורך תלמוד תורה, שמותר לתת יותר. בטעם החילוק כותב החפץ חיים בספר אהבת חסד שלנותן לתלמוד תורה יש חלק בתורה עצמה, כמו אצל יששכר וזבולון, ומשום כך מותר לתת יותר מחומש.
ב. השיעור של חומש, למצוה או לאיסור.
מלשון הגמרא בסוגייתנו משמע שהתקנה באה להגביל ולמנוע נתינה מרובה מחומש, מפני החשש שלבסוף הנותן עצמו יצטרך לבריות.
לעומת זאת, בירושלמי
(פאה א, א) אמרו שדברי המשנה שם שגמילות חסדים אין לה שיעור נוגעים רק לגמילות חסדים בגופו, אבל לגמילות חסדים בממונו יש שיעור, שכן באושא התקינו שיפריש חומש מנכסיו למצוה. יתר על כן, לפי המבואר שם זו היתה הלכה קדומה לתקנת אושא, אלא שנשכחה עד שבאו חכמי אושא וחזרו ותיקנוה, וכן כותב הגר״א בפירושו הארוך למסכת פאה, שבאושא חזרו להלכה למשה מסיני הקדומה. נמצא שלפי הירושלמי יש מצוה להפריש חומש, בעוד שלפי הבבלי לא מצינו שיש מצוה כזו.
מסתבר שלהבדל בין התלמודים יש משמעות גם לגבי מי שמבקש לתת יותר מחומש, שלפי הבבלי יש למונעו, שכן כל ענינה של התקנה הוא למנוע את הנתינה המופרזת כדי שלא יצטרך לבריות, בעוד שלפי הירושלמי התקנה היתה על הצד החיובי, כלומר שיש מצוה לתת חומש, ויתכן שאין איסור לתת יותר.
אכן גם בבבלי וגם בירושלמי מובא המעשה ברבי ישבב שלא הניחו לו לבזבז יותר מחומש, אולם יש גם בזה הבדלים בנוסח הדברים. בבבלי אמרו שביקש לבזבז יותר מחומש ולא הניח לו חברו, בעוד שבירושלמי אמרו שרבי ישבב עמד והחליק את כל נכסיו לעניים, ורבן גמליאל שלח לו להודיעו שהמצוה היא בחומש, ולא נאמר שיש איסור לתת יותר מחומש.
הרמב״ם כותב שזו מצוה מן המובחר לתת עד חמישית מנכסיו לצדקה, וכותב הבית יוסף שהרמב״ם כותב כך על פי הירושלמי, ומוסיף שניתן לדייק זאת גם מסוגייתנו שמסתמכת על הפסוק ״...וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״, משמע שיש ענין חיובי בנתינה בשיעור הזה.
באשר למי שנותן יותר מחומש כותב הרמב״ם בפירוש המשניות למסכת פאה
(א, א) שזו מידת חסידות, ודבריו נראים כסותרים את דבריו בהלכה שלפנינו (הל׳ ערכין), מהם משמע שאין זו מידת חסידות אלא בגדר דבר שטות.
המחבר בשלחן ערוך נוקט כלשון הרמב״ם בהלכות מתנות עניים שיש מצוה מן המובחר לתת חומש מנכסיו, והרמ״א מוסיף שיש איסור לתת יותר.
הברכי יוסף (סק״א) מחלק בין מי שמחלק לעניים לשם מצות צדקה בעלמא, לבין מי שמזדמנת לו מצוה מסוימת של פדיון שבויים וכיוצא בה, שבמצוה מזדמנת יש מצוה להוציא חומש, וממידת חסידות אף יותר מחומש, ובסתם צדקה אינו חייב לתת חומש, ואסור לתת יותר.
החפץ חיים (שם) מחלק בין המבזבז את נכסי ביתו לבין מי שיש לו מלאכה או עסק קבוע ממנו הוא משתכר יותר מכדי מחייתו, שמותר לו לתת אף יותר מחומש.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים שהשיעור של חמישית נכסיו נאמר רק על מי שאין ידו משגת, אבל מי שידו משגת לתת את כל הנצרך לעני - חייב לתת לו את כל מחסורו.
לגבי הנותן צדקה לפני מותו עיין בבירור הלכה לקמן דף סז, ב ציון ט.
מאימתי כופים את הבן לתלמוד תורה
ציון ג.ד.
גמרא. אמר רב יצחק: באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה, מכאן ואילך - יורד עמו לחייו. איני?! והא אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת: בציר מבר שית - לא תקביל, בר שית - קביל, וספי ליה כתורא! אין, ספי ליה כתורא, מיהו אינו יורד עמו לחייו עד לאחר שתים עשרה שנה, ואיבעית אימא, לא קשיא: הא למקרא הא למשנה... אמר רב קטינא: כל המכניס את בנו פחות מבן שש - רץ אחריו ואינו מגיעו. איכא דאמרי: חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו, ותרוייהו איתנהו: חליש וגמיר. איבעית אימא: הא דכחיש, הא דבריא.
מאימתי מתחיל אביו ללמדו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו ״תורה צוה לנו משה מורשה״ וגו׳, ופסוק ראשון מפרשת שמע, ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים, עד שיהיה בן שש או בן שבע, לפי בריו - מוליכו אצל מלמד התינוקות.
(רמב״ם תלמוד תורה א, ו)
מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע, לפי כח הבן ובנין גופו, ופחות מבן שש אין מכניסין אותו. ומכה אותן המלמד להטיל עליהן אימה, ואינו מכה אותן מכת אויב מוסר אכזרי. לפיכך, לא יכה אותן בשוטים ולא במקלות, אלא ברצועה קטנה. וכו׳.(רמב״ם שם ב, ב)
מאימתי מתחיל ללמד לבנו? משיתחיל לדבר - מתחיל ללמדו ״תורה צוה לנו״ וגו׳, ופסוק ראשון מפרשת שמע, ואחר כך מלמדו מעט מעט עד שיהא כבן ששה או כבן שבעה, ואז מוליכו אצל מלמדי תינוקות.
מכניסים התינוקות להתלמד בן חמש שנים שלימות, ובפחות מכאן אין מכניסין אותן, ואם הוא כחוש - מכניסין אותו בן שש שנים שלמות. הגה. ומכל מקום מיד שיהיה בן שלש שנים שלימות - מלמדין אותו אותיות התורה, כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה.
לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי, לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה.(שו״ע יורה דעה רמה, ה, ח, י)
א. השמטת תקנת אושא בהלכות הרמב״ם.
הגמרא מביאה את תקנת אושא שהאב כופה את בנו ללמוד משיגיע לגיל שתים עשרה, ומקשה ממה שאמר רב לרב שמואל בר שילת שמגיל שש ״קביל וספי ליה כתורא״. הגמרא מתרצת תחילה שיש הבדל בין ״ספי ליה כתורא״, לבין כפייה גמורה, שאינה נעשית עד גיל שתים עשרה, ובתירוץ שני אומרת הגמרא שללמוד מקרא כופה אותו כבר בגיל שש, ותקנת אושא היתה על לימוד משנה.
הרמב״ם כותב רק שמכניסים אותו ללימוד מבן שש והמלמד מכה אותו כדי להטיל עליו אימה, ואינו מזכיר את תקנת אושא.
בעל סדר משנה מסביר שלדעת הרמב״ם אין הלכה כתקנת אושא, מפני שבסוגיה במסכת בבא בתרא
(דף כא, א) העוסקת באותו ענין משמע שאין חילוק בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה, ומתחילים ללמד ולכפות על הכל משיגיע לגיל שש.
תירוץ אחר כותב בעל ספר מקראי קודש, שהרמב״ם סובר שהאב אינו חייב ללמד את בנו תורה שבעל פה, וזה על פי הגמרא במסכת קידושין
(דף ל, א) שאומרת שמלמדו מקרא בלבד, וממילא אין הלכה כתקנת אושא שנתקנה, לפי מסקנת סוגייתנו, על תורה שבעל פה ולא על תורה שבכתב.
ב. מאימתי מתחילים ללמד את הבן.
לפי המבואר בגמרא הזמן המתאים לכך הוא כשיגיע הבן לגיל שש, והמפרשים דנים בשאלה איך זה מתיישב עם דברי המשנה במסכת אבות
(פרק ה) שבן חמש שנים למקרא.
התוספות (ד״ה וספי) מפרשים שבמסכת אבות מדובר על הגיל שמתחיל ללמדו, בעוד שבסוגייתנו מדובר על הגיל שמתחיל לכפותו בכח.
בדרך אחרת כותבים התוספות במסכת בבא בתרא (דף כא, א ד״ה בבציר), שבמסכת אבות מדובר על קטן בריא לגמרי, בעוד שכאן מדובר על קטן חלש יותר, כתירוץ הגמרא בסוף הסוגיה, ״הא דכחיש הא דבריא״.
תירוץ נוסף כותבים תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) שבמסכת אבות מדובר על קטן בסוף גיל חמש, בעוד שכאן מדובר על קטן בתחילת שש, ויוצא שמדובר על אותו גיל.
אולם התוספות (ד״ה בר שית) כותבים שבודאי מדובר כאן על קטן בן שש שנים ויום אחד, כשם שבן עשר למשנה היינו בן עשר ויום אחד, שהרי הוא נזכר במסכת אבות יחד עם בן שלש עשרה למצוות, וברור שהכוונה לבן שלש עשרה ויום אחד שנכנס לעול מצוות.
הריטב״א מביא תירוץ שבמסכת אבות מדובר על הגיל שאביו מתחיל ללמדו, ובסוגייתנו מדובר על הגיל שהאב מוסרו לבית רבן של תינוקות.
הרמב״ם אינו מזכיר את דברי המשנה במסכת אבות אלא רק את מה שיוצא מסוגייתנו שמכניסים אותו ללמוד מגיל שש שנים, ומבאר הכסף משנה (פ״ב) שהוא מפרש כנראה שמדובר על תחילת השנה השישית, ובמשנה במסכת אבות מדובר על סוף השנה החמישית.
הלחם משנה (פ״א) מתרץ שהרמב״ם מפרש שבמשנה במסכת אבות מדובר על הגיל שהאב עצמו מתחיל ללמד, בעוד שבסוגייתנו מדובר על גיל שמכניסו ללמוד אצל מלמד, כפי שכבר נזכר בדברי הריטב״א.
יש להעיר שהרמב״ם אינו מזכיר גם שבן עשר למשנה, דבר שנזכר גם בסוגייתנו וגם במסכת אבות, ולדעת בעל מקראי קודש הטעם הוא שסובר שאין האב חייב ללמד את בנו תורה שבעל פה, כפי שהתבאר.
השלחן ערוך פוסק כרמב״ם ומדגיש שמכניסים אותו להתלמד משיגיע לגיל חמש שנים שלמות, כשיטתו בכסף משנה בהסבר דעת הרמב״ם.
תקנת אושא בנכסי מלוג, שהבעל מוציא מהלקוחות
ציון ה.
גמרא. אמר רבי יוסי בר חנינא: באושא התקינו, האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה - הבעל מוציא מיד הלקוחות.
...אם מכרה האשה נכסי מלוג אחר שנשאת, אף על פי שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס - הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע, שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות. מתה בחייו - מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים, ואם הדמים שלקחה מן הלקוחות קיימין בעצמן - מחזירן ללקוחות, ואינו יכול לומר שמא מציאה הן.
(רמב״ם אישות כב, ז)
האשה שמכרה מנכסי מלוג אחר שנשאת, אף על פי שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס - הבעל מוציא פירות מיד הלקוחות כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע, ואם מתה בחייו - מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים. (ויש אומרים דאף בחייה מוציא גוף הקרקע מיד הלוקח בלא דמים), ואם הדמים שלקחה מהלקוחות קיימים בעצמם, (או שנמצאו מעות בידה ונוכל לתלות שהם אלו) - מחזירן ללקוחות, ואינו יכול לומר שמא מציאה הן. נתאלמנה או נתגרשה - מכרה קיים, וכו׳.
(שו״ע אבן העזר צ, ט)
א. של מי גוף הקרקע בחיי האשה.
האשה שמכרה בנכסי מלוג בודאי שאינה יכולה להפקיע את זכותו של הבעל בפירות, ולכן המכירה יכולה לקבל תוקף ממשי רק לאחר מיתה, אבל באושא התקינו שאם היא מתה ראשונה - הבעל מוציא מיד הלקוחות, ומבאר רש״י שנחשב כלוקח ראשון.
הרשב״א והרא״ש (סי׳ יז) כותבים שהלשון ״מוציא״ אינה בדוקא, שהרי כל ימי האשה הקרקע בלאו הכי ביד הבעל שאוכל את הפירות, ואין שום זמן שהקרקע ביד הלקוחות. אולם הרא״ה והמאירי כותבים שיתכן מצב שמוציא מהם ממש את הקרקע, כגון שכתב לה שאין לו דין ודברים בנכסים ובפירותיהם והלקוחות אוכלים את הפירות עד שתמות, ואז הבעל מוציא מהם את הנכסים.
הרמב״ם כותב שגוף הקרקע נמצא בידי הלקוחות כל זמן שהאשה חיה, ואת זה הוא מוציא מהם לאחר שתמות.
בעל הפרישה (סקל״ד) מבאר את דעת הרמב״ם, שאף על פי שהבעל אוכל פירות ולא הלקוחות - יש משמעות לכך שהקרקע עצמה נחשבת של הלקוחות לענין זה שיכולים לכתוב עליה פרוזבול. הב״ח מוסיף שיש לכך משמעות לענין קנין חצר, שהלקוחות יכולים לזכות בדברים שמונחים בקרקע.
השלכה הלכתית נוספת מביא הבית שמואל (סקל״ו), שלפי הרמב״ם, שגוף הקרקע שייך ללוקח עד מות האשה - אינו רשאי לתבוע את הדמים לפני כן, גם אם הם בעין אצל האשה, בעוד שלפי הרא״ש יש לו זכות לתבוע את הדמים מיד, מאחר שאין לו שום זכות בקרקע.
אולם בעל ההפלאה (קו״א סק״כ) דוחה את דבריו, מפני שאף הרא״ש מסכים שאם האשה התאלמנה או התגרשה המכר קיים, כמו שכותבים הטור והרמ״א בשלחן ערוך, ואין איפוא שום זכות ללקוחות לתבוע את הדמים מיד בחזרה.
השלכה הלכתית נוספת מובאת בדרישה (סקל״ד) לענין זכותו של הבעל בקרקע בינתיים, שהקונה קרקע לפירות אינו רשאי לשנות בצורתה, לבנות או להרוס, בעוד שהקונה את הקרקע עצמה אפילו לזמן קצוב רשאי לעשות כן. אולם הבית שמואל (שם) דוחה שבודאי אף לדעת הרא״ש אין הבעל יכול לבנות בקרקע, משום שאם תתאלמן או תתגרש המקח קיים.
ב. האם יש חיוב להחזיר את המעות ללוקח.
לדעת מקצת הגאונים (רב מתתיה גאון ורב האי גאון, מובאים באוצה״ג התשובות סי׳ שלח - שמה) אין הבעל יכול להוציא את הקרקע מהלקוחות עד שיחזיר להם את הדמים. הם משוים את הדין הזה למה שלמדנו במסכת בבא מציעא
(טו, ב) לגבי מי שקנה קרקע מגזלן ולקחוה ממנו, שמחזירים לו את המעות. החידוש בדבריהם הוא שהבעל צריך להחזיר את המעות למרות שהוא לא היה המוכר, ומבאר בעל הדרישה (סקל״ה) שהבעל עומד במקום אשתו ולכן צריך לשלם בעבורה.
הבית מאיר מסביר שלשיטה זו הבעל מחוייב לשלם את כל מה שלוותה אשתו, ועיין בבירור הלכה למסכת בבא קמא (דף פז, א ציון ד.ה.), שם נדונה השאלה אם האשה חייבת להחזיר את הלוואתה, או שאינה חייבת כשם שאינה צריכה לשלם על מה שהזיקה.
לעומתם יש מן הגאונים (רב עמרם גאון, רב נחשון גאון ורב נטרונאי גאון, מובאים באוצה״ג שם), שסוברים שהבעל מוציא מיד הלקוחות בלא דמים, וכן היא דעת הרי״ף (יח, ב) והרא״ש (סי׳ יז). סברתם נראית פשוטה, שאי אפשר לחייב את הבעל בחובות אשתו.
עם זאת כותבים הרי״ף והרא״ש שאם המעות נמצאות בעין - צריך הבעל להחזירן, ואינו יכול לטעון שאלה מעות אחרות שהיו לה ממציאה שמצאה. הרשב״א מדייק מלשון הרי״ף שאף על פי שאין הוכחה שאלה הן המעות שקיבלה עבור הקרקעות - צריך הבעל להחזירם ללקוחות, וכן כותב הרא״ש בפירוש. עם זאת כותב הרשב״א שאם ידוע בבירור שהחליפה את המעות בדבר אחר - אין הבעל חייב לשלם מהחליפין, משום שבשעה שהחליפה את המעות בדבר אחר נעשו המעות כחוב של האשה, שאין הבעל חייב להחזירו.
בענין זה חולקים עליו הרא״ה והריטב״א
(ב״ב נ, א) ולדעתם חייב להחזיר גם את חליפי המעות שנמצאים בעין. הרא״ה מסביר שחכמים אמנם תיקנו לבעל פירות נכסי מלוג אך לא פירות דפירות, ומשום כך אין לו זכות במעות הללו שקיבלה עבור הקרקע, וכל שנשארו המעות או חליפיהן בעין - צריך להחזירן.
בדעת החולקים על הרא״ה כותב החזון איש (אה״ע עה, ח) שסוברים שמאחר שהבעל מוציא מהלקוחות - נמצא שאין כאן מכירה, וממילא אין המעות נחשבות כתמורה לקרקע אלא כהלוואה שקיבלה האשה, ונעשו בעצמן כנכסי מלוג.
הרא״ה והריטב״א כותבים עוד שאם יש לאשה נכסים אחרים שלבעל אין רשות בהם - יכול הלוקח לגבות מהם, ומסתבר שאין על כך חולק.
באוצר הגאונים (סי׳ שלז) מובאת גם שיטת רבינו חננאל לפיה אם הדמים בעין - יש לבדוק בכמה קנה את הקרקעות, שאם קנה אותו בשוויין - ברור שחשב שקונה קרקע בעסקה רגילה, ודומה למי שקנה מגזלן שמקבל את מעותיו, אבל אם שילם הרבה פחות משוויין - מוכח שידע שקונה רק את הזכות לקבל את הקרקע אם תתאלמן או תתגרש, וממילא אין לו טענה לקבל את הדמים בחזרה כשהאשה מתה לפני הבעל.
בחידושי הרשב״א מובאת שיטה נוספת של רבינו אפרים, לפיה אין הבעל צריך להחזיר את המעות אפילו כשמודה שדמי המכר בידו, ומסביר הב״ח שכיון שהלוקח יודע שיכול להפסיד עליו להביא ראיה שלא נתן את המעות לאשה בתור מתנה.
לענין הבעלות על גוף הקרקע בזמן שבינתיים, כבר התבאר שהרמב״ם סובר שהרי היא של הלקוחות, וכן היא דעת המחבר בשלחן ערוך, אבל הרמ״א מביא את הדעה שאף בחייה מוציא הבעל את הקרקע מיד הלוקח.
לגבי המחלוקת אם הבעל חייב להחזיר את הדמים פוסק הרמב״ם כדעת הרי״ף שהבעל מוציא את הקרקע בלא דמים, ורק אם הדמים שקיבלה מהלקוחות קיימים בעצמם - מחזירם ללקוחות.
כך כותב גם המחבר בשלחן ערוך, והרמ״א מוסיף את דברי הרא״ש שחייב להחזיר מעות שניתן לתלות שהן אלה שקיבלה מהלקוחות, גם אם אין ידיעה ברורה על כך.
הטור כותב בתחילה בשם רבינו חננאל והרמב״ם שמחזירים ללוקח את הדמים שנמצאים בעין, ואחר כך כותב בשם הרא״ש שאפילו נמצאות בידה מעות שאין ידוע אם אלה הן דמי המכר - תולים שהן דמי המכר ומחזירן. מלשונו מבינים הב״ח ובעל הפרישה (סקל״ו) שמבין שיש מחלוקת בזה בין רבינו חננאל והרמב״ם לבין הרא״ש, שלא כפי שמבין הרשב״א מהרי״ף, שלשונו כלשון הטור בשם רבינו חננאל, שאף הוא סובר שתולים שאלה דמי המכר. הב״ח מסביר שלפי הבנת הטור דעת הרי״ף ורבינו חננאל היא שרק אם עד אחד או אשה טוענים שאלה הם דמי המכר, או שהאשה עצמה מודה בכך - אין הבעל יכול לטעון שאולי אלה מעות אחרות, בעוד שלדעת הרא״ש אין הבעל יכול לטעון זאת אפילו כשאין שום ידיעה שאלה דמי המכר.
אולם הבית יוסף מבין שאף הטור אינו מתכוון לומר שיש בזה מחלוקת, וכך הוא מפרש גם את דברי הרמב״ם, שאף הוא מסכים שצריך להחזיר מעות שניתן לתלות שהם של המכר.
ציון ו.
עיין בירור הלכה לעיל מט, ב ציון א-ג.