^א *) הבירור בסוגיא זו, מקורו בתשובה שכתב הגריי״ו לרבי דוד העלער (שליט״א) [זצ״ל], שנדפסה בשו״ת שרידי אש, ח״א, סי׳ ל״ז. בספר זה, שהוא בעיקרו ספר חידושים, הושמטו ההערות האישיות שבתשובה. נציין עוד שחלק מן הגמ׳ המובא כאן בפתיחה, הובא כבר בפתיח לסימן ״אפר חמץ ואפר נותר לשיטת הרא״ש מלוניל״, והבאנו שוב את הדברים כאן, מקום הבירור המרכזי בסוגיא.

^ב בשעת לימוד השיעור נתקשיתי גם אני בזה. נראה מתוך המשך הדברים, דהקושי שהתקשה הוא שהתוס׳ והרא״ש הדגישו דמיירי כאן דלא הוי פסיק רישיה, והרא״ש הוסיף לפרש דמיירי כגון שיכול לסתום נחיריו שלא יהנה מן הריח. וקשה, דמה איכפת לן שיכול היה לסתום נחיריו, סוף סוף עכשיו הוא לא סותם, ובמצב של עכשיו הרי זה פסיק רישיה?!

^ג וא״כ אין ההליכה לכאן נחשב למעשה, שהרי מצד ההליכה לא היה צריך להריח, והא שלא סתם נחיריו אין איסור, דהא הריח בא מאליו ואין שום מעשה מצידו. בביאור הדברים נראה כי כאן זהו מצב הפוך מהמצב הרגיל של אינו מתכוין. במצב הרגיל, הוא עושה מעשה, ורק עלינו להפריד בין המעשה שעושה לעבירה, וע״כ די לנו שאי אפשר הא בלא הא, כדי שנקבע שלא ניתן להפריד המעשה מן העושה, והוא מתחייב. אך בעבודה זרה באופן ראשוני הוא לא עושה שום מעשה, זה בא מאליו, וכדי לחייבו אנו צריכים להגדיר שההליכה עצמה נחשבת למעשה ע״מ להריח. במילים אחרות אנו צריכים לצרף את ההליכה להנאה שבאה לו ממילא. וע״כ די באפשרות שהיה יכול אם רצה בכך לסתום נחיריו כדי לפוטרו. וכל זה כמובן אליבא דר׳ שמעון שפוטר באינו מתכוין (ובהמשך דבריו כותב הגריי״ו חידוש גדול יותר, דלפי הר״ן אם אינו מתכוין הרי אינו מרגיש שום הנאה, ולהכי אפילו בפסיק רישא מותר, דבהנאה לא רק שהיא נפרדת מן המעשה, אלא שהיא איננה הנאה כלל, וא״כ מה מהני הפסיק רישא, והא הוא לא הרגיש בהנאה זו?!).
אלא שיש כאן שאלה חמורה, דלכאורה אין זה דומה לדין הרגיל שבו ר׳ שמעון מתיר, דההיתר כאן הוא לא משום חסרון כוונה אלא משום חסרון מעשה (ועי׳ ג״כ ברש״י ד״ה דלא אפשר, שהביא, עפ״י הגמ׳ שבת כ״ט,ב שחלקו אליבא דר׳ שמעון גם בגרירת מטה בשבת). אך אחר העיון נראה שהגריי״ו נותן כאן ביטוי לרעיון נפלא: הרי לדעתו ההיתר באינו מתכוין הוא מטעם דאנו מפרידים את מעשה העבירה מן העושה, ונמצא המעשה ללא עבירה, כי האדם מחובר רק לאותו דבר שהתכוין אליו, והעבירה ללא מעשה. וא״כ ההיתר בריח של עבודה זרה בנוי על אותו יסוד, שאנו רואים את הריח כבא מעצמו, ונמצא מעשה ההליכה ללא עבירה והעבירה ללא מעשה.
אלא שכאן נחלקו אביי ורבא. לאביי לא די בכך ש״אפשר״ לו ללכת בדרך אחרת, כדי שנצרף את ההליכה להרחה. ולרבא די ב״אפשר״, כלומר די בזה שהיה יכול להימנע מללכת בדרך זו, כדי לצרף את ההליכה. וע״כ רק כש״לא אפשר״ אנו מנתקים את ההליכה מן ההרחה (ואז יכול להיות שגם אם אינו יכול לסתום נחיריו זה יהיה מותר, ועדיין צריך בירור). וזה מסביר יפה שלרבא בעינן תרתי למעליותא, לא אפשר ולא מכוין, דרק כך אין המעשה מיוחס אליו.
ואם מכוין, הרי ללישנא קמא לכו״ע אסור אף בלא אפשר, וצ״ל שאז רואין את ההליכה כהליכה ע״מ להריח ושוב יש כאן מעשה.
ולר׳ יהודה, כשם שאין די בכך שאינו מתכוין כדי להפריד את המעשה מן העושה, כך אין אנו מפרידים את ההרחה מן ההליכה, ודו״ק.

^ד ואם אי אפשר לו באופן אחר, אז המעשה נחשב למעשה של צרכו ולא של עבירה. וכל זה לאביי, ללישנא בתרא. ולרבא ודאי שגם הכוונה בכוחה לצרף הליכה להנאה, ור׳ יהודה לא בא אלא להחמיר – שגם ה״אפשר״ בכוחו לצרף.

^ה ולהכי בלא ניחא ליה מותר, דבלא ניחא ליה לא אמרינן דבסתמא נתכוין, מכיון שאינו רוצה בכך. לא ניחא ליה, היינו שלא איכפת לו, עי׳ תוס׳ כתובות ו׳,א ד״ה האי מסוכרייתא.
ומה שכתב הגריי״ו דבפסיק רישא אמרינן דמסתמא נתכוין, מאחר שיודע שהוא בא לידי עבירה, כוונתו שיודע שהוא בא לידי אותו מעשה המוגדר כעבירה, וזה לא מנע ממנו לעשות את הפעולה. ולפי״ז פסיק רישא דלא ניחא ליה, היינו שיודעים אנו שלא איכפת ליה.

^ו אבל בהנאה, לא רק שהיא נפרדת מן המעשה, אלא שהיא איננה הנאה כלל, וא״כ מה מהני הפסיק רישא והא הוא לא הרגיש בהנאה זו?! קשה לומר דבמציאות הוא לא הרגיש בהנאה. וכפה״נ כוונתו דהגם שהוא הרגיש בה, אין זה מוגדר, מבחינת הלכתית, כהנאה, כיון שהלך כדרכו, והיא באה לו ״בעל כרחו״.
ור׳ צבי לוי נ״י הוסיף להטעים שגם בגרירת מטה, במידה והוא פסיק רישא, הקשר בין הגרירה והחפירה הוא ״הלכתי״, כי סוף סוף במציאות הוא לא התכוין לעבירה. אז, בכיוון הפוך, לגבי הנאה, הגם שבמציאות הוא נהנה, אך מבחינת הלכתית הנאה זאת לא נחשבת.

^ז וא״כ הא תינח במוכרי כסות, שפיר יש לומר כן, אבל גבי בגדי כהונה הרי יש מצוה בלבישה, ובודאי שהוא מתכוין ללובשו ולא לשאת משא, א״כ יש בזה משום כלאים. במילים אחרות, המצוה לא יכולה להוריד את ההנאה, כי אדרבה המצוה היא גוף הלבישה, וע״כ כשמתכוין למצוה הוא מתכוין ללבישה.

^ח וצ״ל, שלפי הר״ן מאן דסבר דבר שאינו מתכוין אסור אין אנו משגיחים בכוונתו וברצונו כלל, אלא מי שעשה מעשה עבירה חייב, וא״כ מי שלבש בגד שמסתמא יש בו הנאה, אעפ״י שהוא לא הרגיש בהנאה זו, מ״מ חייב. ונמצא שבמבריח את המכס, אע״ג דהוי פסיק רישא, היא מחלוקת בין ר׳ יהודה ור׳ שמעון. לר׳ יהודה כוונתו לא מעלה ולא מורידה, ומה שקובע הוא אם עשה מעשה עבירה, ולר׳ שמעון, כיון דאינו מתכוין, זה הופך למשא וע״כ גם בפסיק רישא מותר.
ויש קצת דמיון עם מי שהולך לדרכו ובא לו ריח של עבודה זרה, דעפ״י מש״כ הגריי״ו המחלוקת היא דווקא במציאות של ״פסיק רישא״ בפועל, ולר׳ יהודה אסור כי מצרפין את ההליכה לעבירה, ולר׳ שמעון מותר כי אין כאן מעשה, וזה שהיה יכול לסתום נחיריו רק עוזר שההליכה לא נחשבת למעשה.

^ט וא״כ אפילו בדליכא דרכא אחריתא מ״מ מחוייב הוא לעצום את עיניו כדי שלא יזנה בעיניו, ואינו שייך כלל להנאת עבודה זרה, שלא נאסרה אלא ע״י מעשה ולא הנאה הבאה מאליו. מהנכתב לעיל עולה שאם לא עשה כלל מעשה הליכה, וישב במקומו ובא אליו לאחר זמן ריח של עבודה זרה, הוא לא יעבור, ולכאורה אף אם יכוין ליהנות, כי אין מעשה שאפשר לצרפו להנאה.
ובנקודה זו, דומני, נעוץ ההבדל עם עריות (הדברים הבאים נכתבו בעקבות הערות שהעיר לי הרב אוריאל בנר שליט״א). ודאי בעריות גם במצב זה שישב במקומו והגיע לפניו ערוה – אסור להסתכל, אלא שאלולא חידוש הרמח״ל שהביא הגריי״ו, הייתי אומר שראיית העינים אסורה כעין סייג, שזה יכול להביאו לידי מעשה. כלומר לא בגלל מעשה שקדם יהיה אסור אלא בגלל המעשה שזה יכול להוליד. אך ״סייג״ זה שייך רק אם מכוין, אך אם אינו מכוין אין מה לאסור ואינו מחויב לעצום עיניו, כי אין כאן לא מעשה שקדם ולא מעשה שיכול לצמוח מן הראיה.
ובהפלגה מזה, הרי בכל מצב שלפי הדעות הנ״ל אין כאן צירוף של מעשה שקדם, כגון ללישנא קמא לר׳ שמעון אף בדאפשר אליבא דאביי, ובדלא אפשר אליבא דרבא, וללישנא בתרא אף לרבא, היה לנו להתיר גם בעריות, כמובן כשאינו מכוין. וכאן יהיה הנפקא מינה עם עבודה זרה: בעבודה זרה ללישנא בתרא, הרי לשיטת אביי אליבא דר׳ יהודה, הכוונה לא אוסרת במידה ולא אפשר, כי רק האפשר יוצר את הצירוף עם המעשה שקדם. אך בעריות ודאי שגם אביי יודה שאף בכהאי גוונא יהיה אסור, מחשש שזה יביא לידי מעשה.
ועתה בעקבות החידוש של הרמח״ל שהביאו הגריי״ו, הרי הראיה אסורה באיסור עצמי, היא עצמה בבחינת ״מעשה עינים״, ואין צורך לצרף לה מעשה שקדם, וגם לא מעשה שהיא יכולה להוליד, וממילא גם ביושב במקומו והגיעה לפניו ערוה, מחוייב הוא לעצום עיניו גם כשאינו מכוין. וכן הדבר בכל האופנים הנ״ל, שאין כאן צירוף של המעשה שקדם.