ציון א.
עיין בירור הלכה לסנהדרין ל, א ציון ח.
עדות מוכחשת בכשרותו של כהן
ציון ב (כו, ב).
גמרא. אלא הכא במאי עסקינן? דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, ונפק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר ׳ידענא ביה דכהן הוא׳ ואסקיניה, ואתו בי תרי ואמרי ׳בן גרושה׳ ו׳בן חלוצה הוא׳ ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר ׳ידענא ביה דכהן הוא׳... אלא אמר רב אשי: במצטרפין לעדות קמיפלגי... רבי נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום, וכשיבא חבירו למחר - שומעין דבריו.
וכן בעת שמעידין בבית דין - יבוא אחד ושומעין דבריו היום, וכשיבוא העד השני לאחר זמן שומעין דבריו, ומצטרפין זה לזה ומוציאין בהן הממון.
(רמב״ם עדות ד, ד)
בדיני ממונות אין צריכין להעיד שני העדים כאחד, אלא יבוא אחד בפני בית דין ושומעין דבריו היום, וכשיבא העד השני לאחר זמן - שומעין דבריו, ומצטרפים זה לזה ומוציאים בהם הממון.
(שו״ע חושן משפט ל, ט)
מי שהוחזק אביו כהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה - חוששין לו ומורידין אותו. בא עד אחד אחר כך והעיד שהוא כשר - מעלין אותו לכהונה על פיו. באו שנים עדים אחר כך והעידו שהוא חלל - מורידין אותו מן הכהונה. בא עד אחד אחר כך והעיד שהוא כשר - מעלין אותו לכהונה, שזה האחרון מצטרף לעד ראשון, והרי שנים מעידין שהוא כשר ושנים מעידים שהוא פסול, ידחו אלו ואלו וידחה הקול, שהשנים כמאה, וישאר כהן בחזקת אביו.
(רמב״ם איסורי ביאה כ, טז ואבן העזר ג, ז)
הגמרא מעמידה את המשנה בכגון שמוחזק לנו שאביו של זה כהן ויצא עליו קול שהוא חלל, ובא עד אחד והעיד שהוא כהן כשר, ובאו שנים ואמרו שהוא חלל, ובא עד נוסף ואמר שהוא כשר. רב אשי מסביר שהתנאים נחלקו אם מצרפים את שני העדים המכשירים, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, שהלכה כמותו, מצרפים אותם ומעלים אותו לכהונה על פיהם, אף על פי שלא העידו בבת אחת.
רש״י (ד״ה ואנן) מבאר שאמנם יש כאן הכחשה של תרי ותרי, אך מעמידים אותו על חזקתו הראשונה שהיה כהן כשר לאחר שהעלוהו לכהונה על פי העד הראשון שאמר שהוא כשר, וביטל את הקול שיצא שהוא חלל.
התוספות (ד״ה אנן) מקשים על סוגייתנו מהגמרא בקידושין
(סו, א) האומרת לגבי ינאי המלך שהיה חשש שאמו נשבתה והוא חלל ולבסוף הכשירוהו, שאילו היו שני עדים שאמו נשבתה ושני עדים שלא נשבתה - לא היה אפשר להכשירו, הרי שבספק של ״תרי ותרי״ אין מעמידים אותו בחזקת הכשרות של אמו שהיתה טהורה.
אכן הרמב״ן מבאר שלכן רש״י מפרש שהחזקה שעליה מעמידים את הכהן אינה חזקת אביו, אלא הוא מוחזק כהן על פי העד הראשון שהכשירו קודם שבאו עדי הפסול, כפי שיטתו במסכת קידושין (שם ד״ה סמוך) שלא היה אפשר להעמיד את ינאי המלך בחזקת אמו, שכן ינאי הוא הנידון ולא אמו, ולפי דברי העדים בשעה שנולד כבר היה פסול.
התוספות (כאן ובקידושין) מקשים על שיטת רש״י בקידושין מדברי הגמרא לעיל
(יב, ב): ״לדברי המכשיר בה - מכשיר בבתה״, הרי שחזקת כשרות האם מועילה גם לבת, ואף לפי הדעה הפוסלת בבתה - אין זה אלא משום שעשו מעלה בזנות. הר״ן (ט, א בדפי הרי״ף) מיישב שיתכן שיצא קול על אמו של ינאי שנשבתה קודם שנולד והוחזק הקול בבית דין, ולכן אין להעמידו בחזקת אמו.
הרמב״ן והרשב״א מקשים על רש״י כיצד אפשר לומר שיש לו חזקה על פי העד הראשון האומר שהוא כהן כשר, הרי אין זו חזקה אלא עדות, וכאשר באה עדות אחרת היא מבטלת אותה לגמרי.
הרמב״ן והר״ן (יא, א בדפי הרי״ף) כותבים שיתכן שכוונת רש״י לומר שחזקת אביו שהוא כהן מועילה להצטרף עם דברי העד, על אף שאינה מועילה בפני עצמה. הפני יהושע מוסיף על דבריהם שכיון שהעלוהו כדין על פי העד והעמידוהו בחזקת אביו - הרי זו חזקה, ואף שבאו שנים והכחישום - אין בכך כדי לבטל את החזקה, מאחר שבא לבסוף העד השני והתברר למפרע שהורידוהו שלא כדין. נמצא לפי פירוש רש״י שאצל ינאי המלך לא היתה חזקה, אבל בדרך כלל מעמידים על החזקה גם בספק של ״תרי ותרי״, וסומכים עליה אף לגבי אכילת תרומה מדאורייתא. מסקנה דומה אפשר להסיק מפירוש רבינו תם (בתוספות כאן) שהטעם שלא העמידו את ינאי בחזקת אמו הוא שכל הנשים באותה העיר היו בחזקת שבויות. אך התוספות דוחים גם את פירושו, מפני שהגמרא בקידושין משווה זאת לדין אשה שזינתה בעד אחד, ושם יש לה חזקת כשרות.
התוספות מביאים הסבר נוסף בשם רבינו יצחק בר ברוך, שאם בתחילה העידו שני העדים הפוסלים - מיד בטלה החזקה, ואין מעמידים על החזקה גם לאחר שבאו שני העדים המכשירים, וכך היה במעשה של ינאי המלך שהפוסלים העידו תחלה. אבל כאן מדובר בכגון שהעד המכשיר העיד תחילה, ולכן מעמידים על החזקה. אולם ר״י (בתוספות) מקשה שכיון שאחריו באו שני עדים הפוסלים לא מסתבר שהעמיד אותו על חזקתו רק משום שהעד המכשיר העיד תחילה.
לעומת כל אלה כותבים התוספות בשם ר״י שבספק של ״תרי ותרי״ אין מעמידים על החזקה באיסורים של תורה, כמו באיסור עבודה לינאי המלך או בתרומה של תורה, ובסוגייתנו מדובר בתרומה דרבנן, ורק בזה הקלו חכמים להעמיד על החזקה.
הר״ן (שם) כותב שביאור סוגייתנו תלוי במחלוקת המובאת במסכת יבמות
(דף לא, א) האם בהכחשה של תרי ותרי אין מעמידים על החזקה מדאורייתא או מדרבנן. לפי הדעה שמן התורה הדין נשאר בספק ואין מעמידים על החזקה, צריך לומר שבסוגייתנו מדובר בתרומה דרבנן. אבל לפי הדעה שהספק הוא רק מדרבנן - אפשר להקל ולומר שחכמים החמירו דוקא באיסור אשת איש או באיסור עבודה לזר, אך לענין תרומה לא החמירו, ולפי זה בסוגייתנו מדובר גם בתרומה מדאורייתא.
יתר על כן, הריטב״א בחידושיו לקידושין (שם) כותב שאף לדעת הסוברים ש״תרי ותרי״ הוא ספק מן התורה יש מקום להעמיד על החזקה בסוגייתנו אפילו לתרומה דאורייתא, שכן אביו של זה הוא כהן כשר וחזקה שלא עבר על איסור תורה לשאת גרושה או חלוצה, על כן ראוי להכריע כדברי העדים האומרים שכהן זה כשר.
הריטב״א (שם) מביא דעה נוספת שמן התורה אין סומכים על החזקה ב״תרי ותרי״ על מנת לעשות מעשה לכתחילה, כגון להשיא את בתו לכהונה ולהקריב על גבי המזבח, אך סומכים על החזקה להשאיר אותו בחזקתו, ואם היה אוכל בתרומה של תורה - אין מונעים זאת ממנו.
אולם הרשב״א מסיק שאף אם ״תרי ותרי״ הוא ספק מדרבנן לא הקלו אלא בתרומה דרבנן, וכן היא מסקנת הרמב״ן, הריטב״א, הרי״ד והמאירי (על המשנה).
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים ששני העדים המכשירים מצטרפים זה לזה, ולכן ישאר הכהן בחזקת אביו.
הב״ח מבין מדבריהם שמעמידים אותו בחזקת כהן אף להאכילו בתרומה דאורייתא, אך למעשה הוא כותב שיש להחמיר כשיטת התוספות שאין להאכילו אלא בתרומה דרבנן.
אולם הבית שמואל (סקי״ד) והט״ז (סק״ז) כותבים שאף לדעת הרמב״ם והשלחן ערוך אוכל בתרומה דרבנן בלבד, שהרי הם מדברים על מי שאביו לא היה כהן מיוחס אלא רק מוחזק ככהן, וכהני חזקה אינם אוכלים בתרומה של תורה, כפי שכותב הרמב״ם בהלכה א.
הפרי מגדים (יו״ד בפתיחה להלכות שחיטה, השורש הד׳ ד״ה העולה; מובא בפתחי תשובה סק״ט) מעיר על סתירה בדברי הבית שמואל, שכאן נוקט כשיטת התוספות שמעמידים על החזקה רק באיסור דרבנן, ואילו בסימן מז (סק״ב) כותב שדוקא באיסור אשת איש החמירו ב״תרי ותרי״, וזה כשיטת הר״ן המיקל אף בתרומה דאורייתא.
ציון ג.ד (כו, ב), ציון א.ב (כז, א).
משנה. האשה שנחבשה בידי גוים, על ידי ממון - מותרת לבעלה...
גמרא. אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אבל יד אומות העולם תקיפה על עצמן - אפילו על ידי ממון אסורה לבעלה...
משנה. על ידי נפשות - אסורה לבעלה.
גמרא. אמר רב: כגון נשי גנבי. ולוי אמר: כגון אשתו של בן דונאי. אמר חזקיה: והוא שנגמר דינן להריגה. ורבי יוחנן אמר: אף על פי שלא נגמר דינן להריגה.
האשה שנחבשה ביד גוים, על ידי ממון - מותרת, ועל ידי נפשות - אסורה לכהונה. לפיכך, אם היה בעלה כהן - נאסרה עליו. במה דברים אמורים? בזמן שיד ישראל תקיפה על הגוים והם יריאים מהם, אבל בזמן שיד הגוים תקיפה עלינו, אפילו על ידי ממון, כיון שנעשית ברשות הגוים - נאסרה, אלא אם כן העיד לה אחד כשבויה, כמו שביארנו.
(רמב״ם איסורי ביאה יח, ל)
האשה שנחבשה בידי גוים, על ידי ממון - מותרת אפילו לכהונה, הגה. ודוקא שחייבים להם שיראו ליגע בה פן יפסידו מכיסם, אבל אם תפסו אותה כדי שיפדוה בממון, שלא יפסידו מכיסם - אסורה לבעלה כהן, על ידי נפשות - אסורה לכהונה, ולפיכך אם היה בעלה כהן - נאסרה עליו. הגה. ויש אומרים דעל ידי נפשות אסורה אפילו לבעלה ישראל, דחיישינן שמא נתרצית להם כדי שלא יהרגוה. ודוקא בנחבשה מחמת עצמה ויש להם חשש מיתה, אבל ביושבות חבושות מחמת בעליהן - אינן אסורות אלא אם כן נגמר דין בעליהן למיתה. ויש אומרים דכל מקום שהיא סבורה להחיות על ידי פדיון ולחזור - אינה אסורה לבעלה ישראל, דאינה מתרצית אף על פי שחבושה מחמת עצמה. ובשעת הזעם והרג רב התירו רבותינו לבעלה ישראל, וכסברא הראשונה. ואם נחבשה בידי גוים ויהודים נכנסים ויוצאים אצלה - שריא לבעלה... במה דברים אמורים? בזמן שיד ישראל תקיפה על הגוים והם יראים מהם, אבל בזמן שיד הגוים תקיפה, אפילו על ידי ממון, כיון שנעשית ברשות הגוים - נאסרה, אלא אם כן העיד לה אחד כשבויה. וכו׳.
(שו״ע אבן העזר ז, יא)
א. הדין באשת כהן ובאשת ישראל.
רש״י (ד״ה אסורה לבעלה) מבאר שהטעם שאסורה לבעלה כשנחבשה מחמת נפשות הוא שחוששים שמא נתרצתה לאחד משוביה, ולפי זה המשנה אוסרת גם אשת ישראל, הנאסרת על בעלה דוקא כשנבעלה ברצון, וכן מבאר רש״י במסכת עבודה זרה (כג, א ד״ה תדע).
לגבי מי שנחבשה מחמת ממון כותבים התוספות (ד״ה על ידי) שמותרת אפילו לבעלה כהן, ואין חוששים שנאנסה, מפני ששוביה יראים להפסיד את ממונם. כך מוכח לדעתם מהגמרא שדנה בדברי רב שאם יד הגוים תקיפה על עצמם אסורה לבעלה אפילו כשנחבשה מחמת ממון, בהשוואה למשנה במסכת עדויות
(ח, ב) המספרת על נערה שנתמשכנה באשקלון וריחקוה בני משפחתה, ושם מדובר באיסור לכהונה, שכן אילו היה מדובר באיסור לישראל היתה אסורה רק לבעלה, ולא היו בני משפחתה מרחיקים אותה.
אולם בדעת רש״י מבינים התוספות (
ע״ז כג, א ד״ה על ידי), בעל המאור (יא, א בדפי הרי״ף), הרמב״ן, הרשב״א והרא״ה שמפרש שאף ברישא מדובר באשת ישראל, אבל אשת כהן אסורה לבעלה גם כשנחבשה מחמת ממון מחשש שנאנסה. לעומת זאת מבינים הריטב״א והר״ן שגם רש״י מסכים שההיתר בנחבשה מחמת ממון הוא אף באשת כהן, וכן מבין הב״ח.
הרמב״ן, הרא״ה, הרשב״א, הרי״ד ורבינו קרשקש מקבלים את פירוש רבינו חננאל והגאונים שמדובר במשנה רק באשת כהן, אפילו בסיפא. על כן כשנחבשה מחמת ממון מותרת לבעלה, שאין חוששים שנאנסה, שכן הגוים יראים להפסיד את ממונם, וכשנחבשה מחמת נפשות אסורה משום שמפקירים אותה וחוששים שנאנסה, אבל אשת ישראל מותרת אף בזה כיון שחזקה היא שאין אשת ישראל נבעלת ברצון. לדעתם פירוש זה הכרחי מפני שזו שנחבשה מחמת נפשות אינה גרועה מסתם שבויה שמותרת לבעלה ישראל ואין חוששים שנבעלה ברצון. גם מהגמרא להלן
(נא, ב) מוכח שנשים שנגנבו מותרות לבעליהן ואין חוששים שנבעלו ברצון.
על שיטתם יש קושי מלשון המשנה שמדברת על האשה סתם ואינה מפרשת שמדובר בכהנות, אולם הם מסבירים שהתנא לא ראה צורך לפרש זאת שכן גם המשניות הקודמות עוסקות בנשים כהנות. קושיה נוספת היא מדוע נוקטת המשנה שאסורה לבעלה, אם מדובר רק על אשת כהן שאסורה לכל הכהנים ולא רק לבעלה. על כך הם כותבים שהמשנה משמיעה חידוש שאף על פי שיש לה בעל אין הגוי ירא ממנו, ושגם אם נחבשה מחמת עסקי נפשות של בעלה הרי היא אסורה.
כאמור שיטת התוספות היא שההיתר בנחבשה מחמת ממון הוא גם באשת כהן, ולגבי האיסור בנחבשה מחמת נפשות כותבים התוספות (ד״ה ועל ידי נפשות), הרא״ש (סי׳ כט), המרדכי (סי׳ קמח), הסמ״ק (סי׳ קצ) ותרומת הדשן (פסקים סי׳ צב) שהוא גם באשת ישראל. נמצא שלשיטתם מדובר במשנה בין באשת כהן ובין באשת ישראל, שאם נחבשה מחמת ממון הרי היא מותרת אף לבעלה הכהן, מפני שאין חוששים כלל שנאנסה כיון שהגוי ירא להפסיד את ממונו, ואם נחבשה מחמת נפשות הרי היא אסורה אף לבעלה ישראל. אמנם בשבויה סתם אין חוששים שמא נתרצתה, אך כאן שרוצים להורגה יש לחשוש שמא נתרצתה לגוי כדי למצוא חן בעיניו על מנת שלא יהרגנה.
הרמב״ן דוחה את שיטת התוספות ולדעתו גם אם התרצתה לגוי מחמת פחד שיהרגנה - נחשבת אנוסה ומותרת לבעלה ישראל.
ב. נחבשה שלא מחמת ממון ולא מחמת נפשות.
במשנה לא מבואר מה הדין באשה שנחבשה שלא מחמת נפשות ולא מחמת ממון, כגון שלא היתה חייבת ממון לגוי אלא תפסו אותה על מנת לקבל כופר, שאין לגוי בזה הפסד כספי אלא מניעת רווח.
הגמרא בעבודה זרה
(כג, א) מסיקה שהטעם לכך שהנחבשת מחמת ממון מותרת לבעלה הוא שהגוי ירא להפסיד את ממונו, ומשמע שאם נחבשה סתם אסורה כיון שהגוי אינו מפסיד את ממונו.
רבינו תם (מובא במרדכי שם) סובר שבנחבשה סתם שלא על ידי ממון ולא על ידי נפשות אסורה לכהן, מחשש שנאנסה, ומותרת לישראל. בדרך זו הוא מיישב את הדיוקים הסותרים במשנה, שמהרישא ניתן לדייק שאם נחבשה סתם אסורה, בעוד שמהסיפא ניתן לדייק שמותרת.
הסבר זה אפשרי רק לשיטת התוספות שמדובר במשנה בין באשת ישראל ובין באשת כהן, אך לפי שיטת רבינו חננאל שמדובר רק באשת כהן, כותב הב״ח שאת הדיוק מהרישא שאם נחבשה סתם אסורה ניתן לפרש על הדין שלכתחילה, ואת הדיוק מהסיפא שמותרת ניתן לפרש על הדין בדיעבד.
כאמור, הגמרא בעבודה זרה מבארת במסקנה שהטעם שאם נחבשה מחמת ממון מותרת הוא שהגוי ירא להפסיד את ממונו ואין חוששים שנבעלה. אולם קודם לכן מובאים שם דברי רבינא שמחלק בין הדין לכתחילה לבין הדין בדיעבד, ומפרש במשנתנו שאין חוששים בדיעבד שהאשה נאנסה על ידי הגוי. הרא״ש (
עבודה זרה פ״ב סי׳ ב) מסביר שלשיטתו אין כוונת המשנה להתיר דוקא במי שנחבשה מחמת ממון, אלא הוא הדין שמותרת כשנתפסה על ידי גנבים או שתפסוה לגבות כופר, אף שבזה לא קיימת הסברה שיראים להפסיד את ממונם, שאין בזה אלא מניעת רווח.
הרא״ש מוסיף שאף שהגמרא דוחה, כאמור, שההיתר מבוסס על הסברה שהגוי ירא להפסיד את ממונו, אין זו אלא דחייה בעלמא, ויש לקבל את דברי רבינא. נמצא שלהלכה סובר הרא״ש שאשה שנחבשה בלא חוב כספי מותרת בדיעבד אף לבעלה הכהן. גם המאירי מביא שיטה כזו, אך דוחה אותה מפני שלא מובנים לפיה דברי הגמרא שאם יד אומות העולם תקיפה אסורה אף אם נחבשה על ידי ממון.
בדרך שונה כותב הרא״ש בשם רבינו אלחנן (בתוספותיו לע״ז שם) שהגמרא במסקנה דוחה את דברי רבינא, ומתירה רק אשה שנחבשה לאחר שהיא או בעלה היו חייבים כסף לגוי, שאז ירא להפסיד את ממונו. שתי השיטות מובאות גם בתוספות בעבודה זרה (שם ד״ה ותו לא מידי).
מדברי החלקת מחוקק (סקט״ז) נראה שמבין שדעת הרא״ש עצמו לפסוק הלכה כרבינא ולהתיר לא רק כשנחבשה מחמת ממון אלא כל שנחבשה שלא מחמת נפשות.
אולם הבית שמואל (סקכ״א) כותב שמדברי רב בסוגייתנו, שההיתר של זו שנחבשה מחמת ממון חל רק כשיד ישראל תקיפה על הגוים, מוכח שטעם ההיתר הוא שהגוי ירא להפסיד את ממונו, שכן לפי רבינא בגמרא בעבודה זרה ראוי להתירה אף כשיד הגוים תקיפה. לפי זה הוא מוכיח שהרא״ש בסוגייתנו והפוסקים שמביאים את החילוק שבין יד ישראל תקיפה לבין יד הגוים תקיפה סוברים שדוקא כשנחבשה מחמת ממון מותרת, שלא כדעת רבינא בעבודה זרה.
סברה אחרת להקל בענין זה ניתן ללמוד מדברי הרא״ה, הריטב״א ורבינו קרשקש שמקשים מדוע אשה שנחבשה משום שבעלה גנב, לפי דעת לוי, או שלא נגמר דינה להריגה, לפי דעת רבי יוחנן, אינה נאסרת, בעוד שלפי מסקנת הגמרא בעבודה זרה כל שהגוי אינו ירא להפסיד את ממונו נאסרת, ומתרצים שכל שנחבשה מחמת המלכות - אינה נאסרת כל זמן שלא הופקרה על ידי המלכות, שכן האנשים מתיראים שמא תצווח למלכות וישמעו דבריה, ואימת המלכות חמורה בעיניהם מהחשש להפסד ממון.
רש״י (ד״ה ע״י נפשות) מפרש שאשה שנחבשה מחמת נפשות היינו אשה שנדונה למות. אמנם בגמרא נחלקו רב ולוי אם אשה שנתפסה מחמת שבעלה חייב מיתה נחשבת כמי שנחבשה מחמת נפשות רק אם בעלה התחייב מיתה על רצח או גם על גניבה, ומשמע שלא מדובר במי שהתחייבה מיתה בעצמה, אך השיטה מקובצת מסביר שלפי רש״י רב ולוי באו להוסיף על המשנה העוסקת באשה שנדונה למות בעצמה. אולם יש להעיר שמלשון הגמרא ״כגון״ משמע שרב ולוי מפרשים את המשנה עצמה שמדובר באשה שנחבשה בעוון הבעל, וכן משמע מדברי המרדכי, הריא״ז (הלכה ד, ט), הרא״ה והריטב״א.
חזקיה ורבי יוחנן נחלקו אם גם כשעדיין לא נגמר דינם להריגה נחשבות כמי שנחבשו מחמת נפשות, ויש לדון אם מחלוקתם היא במי שנחבשה מחמת עוון בעלה או מחמת עוונה, ומהי דעתם ביחס למחלוקת רב ולוי.
הריטב״א מביא שיש שפירשו ששתי המחלוקות תלויות זו בזו, שחזקיה סובר כרב שמדובר בנשות הגנבים, לכן אינה נאסרת עד שיגמר דינם להריגה, ורבי יוחנן סובר כלוי שמדובר דוקא בנשות הרוצחים, ואותם המלכות מפקירה אף קודם שיגמר דינם להריגה.
אולם הריטב״א דוחה שהיה על הגמרא לומר זאת במפורש. לכן הוא מפרש שאין קשר בין המחלוקות, אלא חזקיה מצריך שיגמר דינם אפילו לפי הדעה שמדובר דוקא בנשות הרוצחים, ורבי יוחנן אינו מצריך שיגמר דינם אפילו לפי הדעה שמדובר גם בנשות הגנבים.
בעל תרומת הדשן (שם) כותב שחזקיה חולק על רבי יוחנן רק לגבי מי שנחבשה בעוון בעלה, אבל לגבי מי שנחבשה מחמת עוון עצמה אף הוא מסכים שאסורה גם אם עדיין לא נגמר דינן למיתה.
לעומתו כותב הרש״ל (יש״ש סי׳ מד) להיפך, שדברי חזקיה ורבי יוחנן נוגעים לדין הפשוט של המשנה שהנשים נחבשו מחמת עוון עצמן, ובזה מצריך חזקיה שיגמר דינן להריגה. אבל במה שרב ולוי מוסיפים שהוא הדין כשנחבשו בעוון הבעלים אין משמעות לגמר דין, משום שאף אם יברחו בעליהן יפקירו הגוים את נשותיהם.
הריטב״א והרי״ד פוסקים הלכה כרב, שאפילו נשות הגנבים אסורות, שהלכה כרב לגבי לוי. אולם מדברי הריא״ז (שם) שכותב שמדובר באשתו של ליסטים משמע שפוסק כלוי.
במחלוקת חזקיה ורבי יוחנן פוסקים רבים מהראשונים כחזקיה שהיה רבו של רבי יוחנן, אבל המאירי מביא שיש פוסקים כרבי יוחנן, ומסיק שנראים דבריהם.
הרמב״ם כותב שאשה שנחבשה מחמת נפשות אסורה לכהונה, משמע שאם בעלה ישראל הרי היא מותרת, כשיטת רבינו חננאל שאין חוששים לכך שנתרצתה.
הרי״ף והרמב״ם אינם מביאים לא את דברי רב ולוי שגם נשים שנחבשו בעוון בעליהן אסורות ולא את הדיון לגבי נשים שלא נגמר דינן.
המגיד משנה מבאר שהם מפרשים שמדובר על נשות הרוצחים והגנבים שנתפסות למלכות מחמת שיודעות ומסייעות למעשי בעליהן, ויש חשש שיהרגו גם אותן כמו אלה שנתפסו מחמת עצמן, ולכן לא ראו צורך לכתוב זאת במפורש.
הרש״ל (יש״ש סי׳ מד) מבאר באופן אחר שבזמן הגמרא היתה המלכות מפקירה את הנשים בעוון בעליהן, אבל בארצות ישמעאל לא היה קיים מנהג זה ואיש בחטאו יומת, לכן אין הרי״ף והרמב״ם מביאים דינים אלה.
לגבי מחלוקת חזקיה ורבי יוחנן מסביר המגיד משנה שהרי״ף והרמב״ם פוסקים כרבי יוחנן שאסורות גם אם לא נגמר דינן, וממילא אין צורך לכתוב זאת במפורש. אולם הרש״ל דוחה שכלל פשוט הוא שהלכה כחזקיה לגבי רבי יוחנן, ולדעתו טעם ההשמטה הוא שכל זמן שלא נגמר דינן להריגה אינן נחשבות כלל כמי שנחבשו מחמת נפשות, כדעת חזקיה, ואין צורך לומר זאת.
החתם סופר (בחידושיו) מחדש בדעת הרמב״ם שלפי שיטתו שאשה שנחבשה מחמת נפשות אסורה לכהונה ומותרת לבעלה ישראל, היינו דוקא כשנתחייבה מיתה בעוון עצמה, כיון שאפילו אם נבעלה ברצון כדי להציל את עצמה הרי היא נחשבת אנוסה, אבל אם נתפסה בעוון בעלה והיא עצמה לא נתחייבה מיתה - אסורה אף לבעלה ישראל, מפני שאם נתרצתה מחמת פחד נחשבת כמי שנבעלה ברצון. החתם סופר מסביר שלדעת הרמב״ם סוגייתנו שאוסרת אף כשנתפסה בעוון בעלה, וממילא אוסרת אף לבעלה ישראל, חולקת על הסוגיה בעבודה זרה
(כג, א) ממנה עולה שהאיסור במשנה הוא לכהונה, כפי שהתבאר, ולפי הסוגיה בעבודה זרה מדובר דוקא באשה שנתפסה בעוון עצמה ולא בעוון בעלה, שהסכמתה להיבעל נחשבת לאונס.
בעל ההפלאה כותב באופן דומה שלדעת הרמב״ם הסוגיות חלוקות, וכיון שהסוגיה בעבודה זרה מסיקה שההיתר הוא דוקא מחמת הפסד ממון - אין מקום לדיון המובא בסוגייתנו לגבי זו שנחבשה מחמת נפשות, שאינו נוגע להלכה.
המחבר בשלחן ערוך פוסק כדעת הגאונים והרמב״ם שאשה שנחבשה מחמת נפשות אסורה לכהונה ואינה אסורה לבעלה ישראל. אבל הרמ״א מביא את הדעה האוסרת אף לבעלה ישראל.
גם הטור פוסק שאם נחבשה מחמת נפשות אסורה אפילו לישראל, ומביא בתור דוגמה את זו שנחבשה מחמת בעלה הרוצח ונגמר דינו להריגה, כלומר שפוסק כלוי וכחזקיה. אולם הרמ״א כותב בסתם שמי שנחבשה מחמת בעלה אינה אסורה אלא אם כן נגמר דינו להריגה, ומשמע שפוסק כדעת רב שאף נשות הגנבים אסורות. הרמ״א מוסיף על פי תרומת הדשן שאם נחבשה מחמת עצמה אסורה גם אם עדיין לא נגמר דינה, כפי שהתבאר שבזה חזקיה אינו חולק על רבי יוחנן. עוד מוסיף הרמ״א על פי מה שמובא בתרומת הדשן (שם) בשם תשובת רבינו שמחה, שכל שהאשה סבורה שתינצל על ידי פדיון - מותרת לבעלה ישראל אף על פי שנחבשה מחמת עצמה, מפני שמן הסתם לא הפקירה את עצמה וסמכה על כך שיפדוה.
לגבי הדין באשה שנתפסה על מנת שיפדו אותה בממון, כותב הרמ״א שהיא אסורה לבעלה הכהן, ואינה מותרת אלא כשנתפסה מחמת שחייבת ממון ועלולים להפסיד ממון מכיסם.
החלקת מחוקק (סקט״ז) תמה על הרמ״א מדוע אינו מביא את דעת התוספות והרא״ש בתירוצם הראשון המקילים בכך, כפי שהתבאר לעיל, ובאיסור דרבנן ראוי להביא גם את דעת המקילים. אולם כאמור, הבית שמואל (סקכ״א) מצדיק את הרמ״א ומוכיח שהרא״ש עצמו ושאר הפוסקים מחמירים בזה למעשה.