×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי אֶלָּא לָאו ש״משְׁמַע מִינַּהּ אשָׁאנֵי בֵּין מְחוּבָּר מֵעִיקָּרוֹ לְתָלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִבְּרוֹ ש״משְׁמַע מִינַּהּ.
Ostensibly, the two clauses of the baraita are difficult, as they contradict each other, since the first clause states that slaughter with a blade that is attached is valid and the latter clause states that slaughter is not valid. Rather, must one not conclude from it that there is a difference between a case where the blade was attached from the outset and a case where the blade was detached and ultimately he reattached it? The Gemara affirms: Indeed, learn from it.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
קשיין אהדדי רישא וסיפא כלומר דרישא משמע במחובר לקרקע שחיטתו כשרה וסיפא א׳ היה צור יוצא מן הכותל וכו׳ כלומר דמחובר הוא ופסול:
אלא לאו ש״מ1 מאי דאמרי׳ במחובר לקרקע שחיטתו כשרה. כלומר רישא תדע דמשמע דתלוש ולבסוף חיברו לדקא תני נעץ סכין (קרוב לו וכשרו):
1. נראה דצ״ל אלא לאו ש״מ שאני וכו׳ כלומר רישא דאמר במחובר לקרקע שחיטתו כשרה מיירי בתלוש ולבסוף חברו ותדע דמיירי בתלוש ולבסוף חברו דקתני נעץ סכין בכותל.
קשיין אהדדי – דקתני רישא במחובר לקרקע שחיטתו כשרה אלמא בדיעבד שפיר דמי והדר תני היה צור יוצא כו׳.
אלא לאו ש״מ כו׳ – והא מתניתין רבי היא דאי רבי חייא אפילו לכתחלה מכשיר.⁠1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן ד״ה ״צור יוצא״ שמופיע במהדורתנו בסוף דף ט״ו:
רש״י בד״ה צור יוצא כו׳ לא ישחט קנה כו׳ הד״א:
ברש״י צור יוצא מן כו׳ והאי דהדר תנא נעץ סכין בכותל כו׳. דאף ע״ג דלא מבטל ליה אפ״ה לכתחלה כו׳ עכ״ל היינו למאי דמסיק הכא דלא שאני לן אלא בין מחובר מעיקרו ובין תלוש ולבסוף חברו ובכל תלוש ולבסוף חברו כשר בדיעבד אית לן למימר הכי אבל למאי דבעי רבא למימר דבתלוש ולבסוף חברו ומבטל ליה פסול אפילו בדיעבד הא מסיק לקמן דפירושי קמפרש ליה ודו״ק:
ולכאורה, שני חלקי הברייתא קשיין אהדדי [קשים הם זה על זה], שהרי מצד אחד שנינו שהשוחט במחובר — שחיטתו כשרה, ובסוף שנינו שהשוחט בצור היוצא מן הכותל או בקנה העולה מאליו — שחיטתו פסולה! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי שאני [שונה] הדין בין מחובר מעיקרו, כגון צור הבולט מכותל של סלע, או קנה הצומח מאליו, לבין תלוש ולבסוף חברו? ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
Ostensibly, the two clauses of the baraita are difficult, as they contradict each other, since the first clause states that slaughter with a blade that is attached is valid and the latter clause states that slaughter is not valid. Rather, must one not conclude from it that there is a difference between a case where the blade was attached from the outset and a case where the blade was detached and ultimately he reattached it? The Gemara affirms: Indeed, learn from it.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר מָר הַשּׁוֹחֵט בְּמוּכְנִי שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה וְהָתַנְיָא שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה ל״קלָא קַשְׁיָא הָא בְּסַרְנָא דְּפַחְרָא הָא בְּסַרְנָא דְּמַיָּא.

§ The Master said: In the case of one who slaughters with a mechanism of a wheel with a knife attached to it, his slaughter is valid. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that his slaughter is not valid? The Gemara answers: This contradiction is not difficult. This baraita, which rules that the slaughter is valid, is in a case where the knife was attached to a potter’s wheel, whose movement is generated by the potter pressing on a pedal. Since the slaughter was performed by the force of the person’s actions, the slaughter is valid. That baraita, which rules that the slaughter is not valid, is in a case where the knife was attached to a waterwheel. Since the slaughter was not performed by the force of the person’s actions, the slaughter is not valid.
מיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא בסרנא דפחרא – כשרה דאתי מכח גברא בכל שעה:
בסרנא דמיא דאתי מכח ראשון של אדם וכשר ואח״כ אתי מכח מיא ופסול:
ערך סדן
סדןא(סוטה יא:) אמר להן מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע עושה מלאכה על האבנים תרגום על סדנא (חולין טז.) לא קשיא הא בסדנא דמיא הא בסדנא דפחרא כבר פי׳ בערך מיכני. (פסחים צד) ודלמא כסדנא דריחים אי נמי כצינורא דדשא פי׳ כמו הסדן הזה אע״פ שסובב הגלגל קבוע בו עולה ויורד ב׳ קצוות הסדן במקומן נראים לעולם אין הדרומי נראה בצפון ולא הצפוני בדרום א״נ בצינורא דדשא והדבר אחד זה פי׳ ר״ת ז״ל. ס״א בבוצינא דריחים וכבר פי׳ במקומו מפי רבי גרשם ז״ל:
ערך וו
ווב(קידושין סו:) לכן אמור הננו נותן לו את בריתי שלום ו׳ דשלום קטיעה ללמדך שאין הברית לכהן אלא כשהוא שלם בלא מום אבל אם חסר פסול. וו (נזיר יא.) תנא משום רבי יוסי בן חוני מפני מה נקוד עלו׳ שבובקומה של בכירה לומר שבשכבה לא ידע ובקומה ידע מאי הוה ליה למעבד מה דהוה הוה נפקא מינה דלפניא אחרינא לא איבעי ליה למשתי חמרא. (ובילמדנו אתה עובר היום) ותהרין שתי בנות לוט מאביהן מאי מאביהן אלא שמאביהן היה הדבר ראה מה כתיב ולא ידע בשכב׳ ובקומ׳ ובקומ׳ נקוד למה שהיה שכור מאמש אבל בלילה פג יינו והרגיש בה לפיכך ובקומה נקוד מפני כך הוא מתפרסם בכל שבת הרי הוא חייב לעצמו בוא וראה אע״פ שעשה מה שאפשר וכו׳. וו (חולין טז) א״ל ו׳ דכתיבא אאופתא קאמר פירש אופת׳ עיקר חריות של דקל מתקרע מעט מעט קרעים ארוכין וכשכותב עליהן ו׳ נכנס בתוך הקרע ואינו ניכר מקומו והכי קאמר כלומר אין מדבריו כלום. פי׳ אחר סדקין נראין כמין ו׳ והן אינן ווין ואין בהן ממש:
ערך מכן
מכןג(יומא לז.) אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה. (גמרא) מאי מוכני אמר רבא גלגלא דהוו משקיעין ביה פירוש מוכני גלגל הוא. (עירובין קד.) וממלאין מבור הגילה בגלגל בשבת ודייקינן בשבת אין במדינה לא דאולודי קלא בשבת אסור וזה יש לו קול. (תמיד כח) עד שיהיו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. והן אומר הגיע. ומפורש (זבחים יח) והוא שהיה מושך ומסלק הכיור מלא מים מתוך הים שעשה שלמה שהיה משוקע בו כל הלילה שלא יפסלו מימיו בלינה וגרסינן בירושלמי הים הזה בית טבילה לכהנים היה שנאמר והים לרחצה לכהנים בו ואקשינן ולאו כלי הוא ופרקינן כההיא דא״ר יהושע בן לוי אמת המים היתה מושכת לו מעין עיטם (שבת מו) ותנן (אהלות פרק ח) מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת פי׳ גם זה גלגל הוא הוא כגון גלגל של עגלה. אינמי גלגל של בור שתולין אותו על פיו ומעלין בו דלי כדכתיב ונרוץ הגלגל אל הבור. ויש אומרים מוכני מלשון ואת כנו. (חולין טז) השוחט במוכני שחיטתו כשירה. פי׳ במוכני דבר המתגלגל בעיגול כדאמרינן אף הוא עשה מוכני ומפרש בגמרא גלגלא. ומוכני זה לשון יון והוא כגון סולם ששליבותיו עולות בנין שגלגל סביבותיו כמין כבש ומשתפע ועולה בעיגולא. ויש כענין הזה סכין מובלעת בתוך יד הסכין ואינה נראית הסכין אלא זנבה יוצאת מן הקצה התחתונה של יד הסכין וכשמחזיר בגילגול זנב הסכין ראשה יוצאת מן הקצה האחר וכל זמן שמתגלגל הזנב בגלגול הריחים הסכין יוצאת כענין הזה אם היתה בהמה רבוצה ונתן יד סכין זה בצוארה וסיבב זנב הסכין ויצא הסכין ושחטה כיון שמכח בן אדם נמשך הסכין ושחטה שחיטתו כשירה אבל אם היו מים מסבבין את זנב הסכין כעין סדנא דפחרא שהוא כגון גלגל של יוצרים ואם מכח המים יצא הסכין ושחט כיון דלאו מכח אדם שחטה שחיטתו פסולה (חולין לא) נפלה הסכין ושחטה ואע״פ ששחטה כדרכה שחיטתו פסולה ואם מכח בן אדם נפלה הסכין ושחטה שחיטתו כשרה זה פירוש מוכני וסדנא דפחרא וסדנא דמיא סדנא דפחרא הוא גלגל היוצר שגלגלו ע״י אדם וסדנא דמיא כגון הריחים של מים. פי׳ כח ראשון אתי מכח אדם. וכדרב פפא הא דרב פפא (סנהדרין עז) זה פירוש רבינו חננאל זצ״ל (א״ב פירוש בלשון יוני ורומי מעשה ערמנות עוזר לעשות דבר מה בקלות ובפרט להניע כובד גדול תרגום שני בפסוק בימים ההם כשבת כורסא במוכנא אזל):
ערך שן
שןד(קידושין כד.) אי כתב רחמנא שן הוה אמינא אפי׳ שן דחלב פי׳ שן תינוק שיונק החלב שחוזר מפני שמחליף שיניו שן של מעדר עיין בערך מעדר (כתובות עח:) הוא נתן אצבע בין שיניה פי׳ משל הוא כאדם שנתן אצבע בין שיני חברו וא״ל למה נתת אצבע בין שיני ה״נ כיון דנדר׳ ולא היפר לא יוציא ויתן כתובתה דאמרה ליה אמאי לא היפרת לי. כל שבמת טמא חוץ מן השינים והציפורן עיין בערך גרם (שבת פב. חולין טז) המקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו נושרות ועשבים יבשים וקרומית של קנה אור שולט בהן במהרה:
א. [ראד.]
ב. [דער זעקסטער בוכשטאב, האקען.]
ג. [מאשונע.]
ד. [צאהן.]
בסרנא דפחרא – גלגל של יוצרים של חרס ויש להם מוכני שמגלגלין בו כשחוקקין את הכלי.
פחרא – חרס וחבירו בדניאל בחלומו של נבוכדנצר חסף די פחר.
סרנא דפחרא – שחיטתו כשרה שאדם מגלגלו.
תניא השוחט במוכני שחיטתו כשרה והא תניא שחיטתו פסולה, לא קשיא הא בסרנא דפחרא הא בסרנא דמיא. ואי בעית אימא הא והא בסרנא דמיא, ולא קשיא הא בכח ראשון הא בכח שני. אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע״ז הוי תלוש דאמר רב המשתחוה לבית אסרו, בעי רבא תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי. פי׳ כשבטלו ואין עתיד לפנותו, דאי בשלא בטלו לכתחילה אסור ודיעבד שרי, ולא איפשיטא בעיין ולחומרא עבדינן ושחיטתו פסולה בשבטלו.
א אמר מר [החכם] באותה ברייתא: השוחט במוכנישחיטתו כשרה. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: שחיטתו פסולה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא בסרנא דפחרא [זו הברייתא שמכשירה עוסקת בסכין שמחוברת לגלגל של יוצר כלי חרס], שהוא מניע את הגלגל ברגלו ומקרב אליו את צואר הבהמה, וכך הוא שוחט, ושחיטה זו כשרה משום שנעשית בכוחו. הא בסרנא דמיא [זו שפוסלת עוסקת בגלגל שמונע בכוח המים], ששחיטתו פסולה, מפני שאינה נעשית בכוח אדם.
§ The Master said: In the case of one who slaughters with a mechanism of a wheel with a knife attached to it, his slaughter is valid. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that his slaughter is not valid? The Gemara answers: This contradiction is not difficult. This baraita, which rules that the slaughter is valid, is in a case where the knife was attached to a potter’s wheel, whose movement is generated by the potter pressing on a pedal. Since the slaughter was performed by the force of the person’s actions, the slaughter is valid. That baraita, which rules that the slaughter is not valid, is in a case where the knife was attached to a waterwheel. Since the slaughter was not performed by the force of the person’s actions, the slaughter is not valid.
מיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא בְּסַרְנָא דְּמַיָּא וְלָא קַשְׁיָא הָא בבְּכֹחַ רִאשׁוֹן הָא בְּכֹחַ שֵׁנִי.

And if you wish, say instead: The rulings of both this baraita and that baraita are in a case where the knife was attached to a waterwheel, and the contradiction is not difficult. This baraita, which rules that the slaughter is valid, is in a case where the movement of the slaughter was generated by primary force, as the person releases the water that turns the wheel, and on that initial turn of the wheel the knife slaughters the animal. That baraita, which rules that the slaughter is not valid, is in a case where the slaughter was generated by secondary force, as the knife slaughters the animal on the second turn of the wheel.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דמיא – שחיטתו פסולה שהמים מגלגלין אותו ואין שחיטה זו מכח אדם ותנן לקמן (דף לא.) נפלה ושחטה שחיטתו פסולה דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל כו׳.
בכח ראשון – מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחלת גלגולו שחט מכח אדם שנטל הדף.
בכח שני – לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא בסרנא דמיא [זו וזו עוסקת בגלגל של מים], ולא קשיא [ואינו קשה]: הא [זו] מדברת בכח ראשון, שהשחיטה מתבצעת מיד כשמאפשר למים לזרום ולסובב את הגלגל שהסכין קבועה בו, הא [זה] בכח שני, לאחר שהגלגל הסתובב פעם נוספת מחמת המים.
And if you wish, say instead: The rulings of both this baraita and that baraita are in a case where the knife was attached to a waterwheel, and the contradiction is not difficult. This baraita, which rules that the slaughter is valid, is in a case where the movement of the slaughter was generated by primary force, as the person releases the water that turns the wheel, and on that initial turn of the wheel the knife slaughters the animal. That baraita, which rules that the slaughter is not valid, is in a case where the slaughter was generated by secondary force, as the knife slaughters the animal on the second turn of the wheel.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְכִי הָא דְּאָמַר רַב פָּפָּא גהַאי מַאן דְּכַפְתֵיהּ לְחַבְרֵיהּ וְאַשְׁקֵיל עֲלֵיהּ בִּידְקָא דְּמַיָּא וּמִית חַיָּיב מ״טמַאי טַעְמָא גִּירֵי דִּידֵיהּ הוּא דְּאַהֲנִי בֵּיהּ וה״מוְהָנֵי מִילֵּי בְּכֹחַ רִאשׁוֹן אֲבָל בְּכֹחַ שֵׁנִי גְּרָמָא בְּעָלְמָא הוּא.

And this is like that which Rav Pappa says: In the case of a certain person who bound another and diverted a flow [bidka] of water upon him and he died, the one who diverted the water is liable for his murder. What is the reason? It is because those were his arrows that were effective in his murder. And this matter applies in a case where he killed the other person by primary force, as the person was proximate to him and was directly drowned by the water. But if the person was further away and was killed by secondary force after the water flowed on its own, it is not by his direct action; rather, it is merely an indirect action, and he is exempt.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דכפתיה – קשרו.
דאשקיל עליה בידקא דמיא – שהפנה המים לעבור עליו וניערוהו.
חייב – דהרגו ממש באותן המים והן הן כלי זיינו ולא הוי גרמא.
בכח ראשון – שקשרו סמוך לשפת המים וכיון שנקב נקב בשפת המים מיד באו המים לפיו.
אבל בכח שני – שקשרו ברחוק והמים הלכו שם אע״פ שהוא נקב הנקב והפכו לשם פטור דגרמא בעלמא הוא.
אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא – ואכפיתה לא מיחייב דלא מיבעיא היה עומד שם וכפתו במקומו דפטור אפילו היה סוף מים לבא עליו דלא רביה רחמנא מצמצם אלא במקום שהתחיל ההיזק כבר כגון כבש עליו לתוך האש או לתוך המים כדתנן בהנשרפין (סנהדרין עז. ושם ד״ה סוף) אבל סוף חום לבא וסוף מים לבא פטור אפילו כפתו במקום אחר והביאו שם פטור אע״ג דאם היה סוף מים לבא עליו היה חייב למאן דאמר אשו משום חציו דמאי שנא מאשו ברוח מצויה דאין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר למקרב הדבר אצל האש דהא כופף קומתו של חבירו לפני הדליקה שיכולה ולבא ברוח מצויה חייב כדאמר בריש הכונס (ב״ק נו. ושם ד״ה אילימא) מ״מ הכא פטור שבשעה שהביאו שם לא היה סוף מים לבא אי לאו דאשקיל אחר כך ואמה דאשקיל לא מיחייב בכח שני ודומה לזרק חץ ותריס בידו וקדם בעצמו וסילק את התריס דפטור.
בד״ה דאשקיל עליה בידקא דמיא שהפכה כו׳ כצ״ל:
וכי הא [וכמו זו] שאמר רב פפא לענין אחר: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא ומית [מי שכפת את חבירו והיטה לעברו שטף מים ומת]חייב משום רוצח, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? והרי לא הרגו בידים! מפני שגירי דידיה הוא דאהני ביה [חיציו שלו הוא שהועילו בו], וכאילו ירה בו חיצים. והוסיף רב פפא: והני מילי [ודברים אלה] אמורים בכח ראשון, כלומר, שחבירו היה קרוב אליו, ומיד כשאיפשר למים לזרום נחנק על ידם, אבל בכח שני, לאחר שהמים זרמו בעצמם — אין זה מעשה שלו, אלא גרמא בעלמא [גורם בלבד] הוא, ופטור.
And this is like that which Rav Pappa says: In the case of a certain person who bound another and diverted a flow [bidka] of water upon him and he died, the one who diverted the water is liable for his murder. What is the reason? It is because those were his arrows that were effective in his murder. And this matter applies in a case where he killed the other person by primary force, as the person was proximate to him and was directly drowned by the water. But if the person was further away and was killed by secondary force after the water flowed on its own, it is not by his direct action; rather, it is merely an indirect action, and he is exempt.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) יָתֵיב רַב אֲחוֹרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי חִיָּיא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי וְיָתֵיב רַבִּי וְקָאָמַר מִנַּיִן לִשְׁחִיטָה דשהוא בְּתָלוּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר {בראשית כ״ב:י׳} וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחוֹט א״לאֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּיא מַאי קָאָמַר א״לאֲמַר לֵיהּ וי״ווָיו דִּכְתִיב אַאוּפְתָּא קָאָמַר וְהָא קְרָא קָאָמַר קְרָא זְרִיזוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

§ Rav sat behind Rabbi Ḥiyya, and Rabbi Ḥiyya sat before Rabbi Yehuda HaNasi, and Rabbi Yehuda HaNasi sat and said: From where is it derived that slaughter is performed specifically with a blade that is detached? It is derived from a verse, as it is stated: “And Abraham stretched forth his hand and took the knife to slaughter his son” (Genesis 22:10). Rav said to Rabbi Ḥiyya: What is he saying? Rabbi Ḥiyya said to Rav: He is saying an incorrect reason, comparable to the letter vav that is written on the rough surface of a tree trunk [a’ufta]. The Gemara asks: But didn’t Rabbi Yehuda HaNasi say a verse as proof for his statement? The Gemara answers: The verse teaches us the diligence of Abraham, who had a knife prepared to slaughter Isaac. It does not teach any halakha concerning ritual slaughter.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דכתוב אאופתא – כלומר כמו סדוקה שבעץ שדומה היא כמו זו כלומר ביקוע מה אותו ביקוע אין בו יתרון לכל דבר אף דבר זה אין בו ראיה וקרא זריזותיה [דאברהם קמ״ל] ולא מצינו למשמע דלא תהא שחיטה כשרה במחובר:
מאי קאמר – היכי יליף טעמא מהכא.
אמר ליה וי״ו דכתיב אאופתא קאמר – כלומר טעם שאינו נכון קאמר כמו שכותב וי״ו על הבקעת וכולה מנותחת לפרקים מפני שיני הבקעת שהן עשויין חריצין חריצין ואינה חלקה. לשון אחר אותן חריצין קרי וי״ו. רבי חייא לטעמיה דמכשיר לעיל שחיטה במחובר.
וקפריך גמרא והא קרא קאמר.
קרא זריזותיה דאברהם קמ״ל – שחש ונזהר שמא לא ימצא צור אפילו מחובר והביא עמו מאכלת.
ל״א: רב לא שמע דבריו של רבי אלא מקרא שמע יוצא מפיו ולא ידע על מה ואמר ליה רב לרבי חייא מאי קאמר רבי אמר ליה טעם הביא לשחיטה שנפסלה במחובר ומן המקרא אבל אינו עיקר אמר ליה והא קרא קאמר כו׳.
מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת – ואם תאמר והא האי קרא בקדשים כתיב דבפרק התודה (מנחות דף פב: ושם ד״ה ויקח) ובסוף פ׳ דם חטאת (זבחים דף צז: ושם ד״ה והתם) נפקא לן מהכא דקדשים טעונין כלי ואומר ר״ת דלענין תלוש גמרינן נמי אחולין מדכתיב לשחוט את בנו ולא כתיב לשחוט את העולה אבל כלי לא שייך למילף בחולין אלא בקדשים כשאר עבודות דבעו כלי שרת ומדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין דרשינן תלוש בחולין ומדכתיב מאכלת ולא כתיב המחתך דרשינן כלי בקדשים ואע״ג דהכא דחי רבי חייא דזריזותיה דאברהם קמ״ל התם לא שייך למימר הכי.
בד״ה קרא זריזות דאברהם קמ״ל שחט ונזהר כו׳ עכ״ל כצ״ל:
ב בענין שעסקנו בו תחילה, מסופר: יתיב [ישב] רב אחוריה [אחרי] רבי חייא, ורבי חייא ישב קמיה [לפני] רבי, ויתיב [ויושב] היה רבי וקאמר [ואומר]: מנין לשחיטה שהוא דווקא בתלוש? שנאמר באברהם: ״ויקח את המאכלת לשחוט״ (בראשית כב, י), הרי שצריך לקחת בידו דבר כדי לשחוט בו. אמר ליה [לו] רב לרבי חייא: מאי קאמר [מה הוא אומר]? מה טיבה של הוכחה זו? אמר ליה [לו]: וי״ו דכתיב אאופתא קאמר [וי״ו שכתובה על עץ מבוקע אמר], כלומר, דבר שאין בו ממש. ושואלים: והא קרא קאמר [והרי מקרא הוא אומר] כראיה לדבריו! ומשיבים: קרא זריזותיה [המקרא רק את זריזותו] של אברהם קא משמע לן [משמיע לנו], שהיתה לו סכין מוכנה לידו לשם כך, ואין ללמוד מכאן איך צריכה להיות השחיטה.
§ Rav sat behind Rabbi Ḥiyya, and Rabbi Ḥiyya sat before Rabbi Yehuda HaNasi, and Rabbi Yehuda HaNasi sat and said: From where is it derived that slaughter is performed specifically with a blade that is detached? It is derived from a verse, as it is stated: “And Abraham stretched forth his hand and took the knife to slaughter his son” (Genesis 22:10). Rav said to Rabbi Ḥiyya: What is he saying? Rabbi Ḥiyya said to Rav: He is saying an incorrect reason, comparable to the letter vav that is written on the rough surface of a tree trunk [a’ufta]. The Gemara asks: But didn’t Rabbi Yehuda HaNasi say a verse as proof for his statement? The Gemara answers: The verse teaches us the diligence of Abraham, who had a knife prepared to slaughter Isaac. It does not teach any halakha concerning ritual slaughter.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רָבָא פְּשִׁיטָא לִי תָּלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִבְּרוֹ לְעִנְיַן עֲבוֹדָה זָרָה1 הָוֵי תָּלוּשׁ דְּאָמַר מָר ההַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבַיִת שֶׁלּוֹ אֲסָרוֹ וְאִי ס״דסָלְקָא דַעְתָּךְ הָוֵי מְחוּבָּר {דברים י״ב:ב׳} אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים ווְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם.

§ Apropos the issue of slaughter with a detached blade, Rava said: It is obvious to me that concerning an item that was detached and ultimately one attached it, with regard to the matter of idol worship its halakhic status is that of a detached item, as the Master says: One who bows to his house has rendered it forbidden as an object of idol worship. And if it enters your mind to say that its halakhic status is that of an attached item, it is written with regard to idolatry: “Their gods, upon the high mountains” (Deuteronomy 12:2), from which it is derived: But the mountains are not their gods, as items attached to the ground are never rendered forbidden as objects of idol worship. The halakhic status of a house built from stones that were detached is that of a detached item.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פשיטא לי דלענין ע״ז הוי תלוש ואסור:
דאמר רב המשתחוה לבית אסרו לכל דבר כלומר שהוא תלוש ולבסוף חיברו:
ואי ס״ד דמחובר הוא אמר רחמנא (דכתיב) אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם דמשמע אלהיהם על ההרים כלומר שהוא דבר תלוש ממש ולא ההרים עצמן שהן מחוברין ולאו חשוב אלהיהם והא דקא חזינן המשתחוה לבית אסרו שמעינן מינה דלאו חשוב כמחובר ועדיין לא מצינן למשמע דלא תהא שחיטה כשרה במחובר. לענין הכשר זרעים תנאי היא דאי תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש ואי לאו. דתנן הכופה קערה על הכותל וכו׳ להדיח הקערה הרי זה בכי יותן ואם בשביל שלא ילקה כלומר שמגין על הכותל מן המים שאינו צריך לאותן מים על הכלי אינו בכי יותן (הקערה):
לענין עבודת כוכבים – דקיימא לן (ע״ז דף מה:) שעובד את ההרים אינן נאסרים ההרים בכך דכתיב את אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ה״מ הר דמחובר מעיקרו אבל תלוש ולבסוף חברו ומשחברו עבדו נאסר משום לא ידבק בידך.
המשתחוה לבית שלו – אבל של חברו אינו יכול לאסור.
לענין עבודת כוכבים הוי תלוש דאמר רב המשתחוה לבית כו׳ – לא בעי לאתויי הכא פלוגתא דרבי יוסי ורבנן דפליגי במשתחוה לאילן בפרק כל הצלמים (ע״ז דף מח.) דאפילו רבנן דשרו התם היינו דוקא אילן שנשרש ויוצא מן הקרקע וחשיב כמחובר מעיקרו ולא דמי לבית ומתניתין דכל הצלמים (שם דף מז.) דמי שהיה כותלו סמוך לעבודת כוכבים ונפל כו׳ אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ לא מצי נמי לאתויי דהתם כשבנאו מתחלה לשם עבודת כוכבים או השתחוה מקודם לכל אבן ואבן.
תלוש ולבסוף חברו אף בבטלו לענין ע״ז דינו כתלוש והמשתחוה לאותו דבר אסרו אם היה שלו וזהו שאמרו המשתחוה לבית אסרו ואלו היה דינו כמחובר כבר ידעת שהמשתחוה להר וכדומה לו לא אסרו שנאמר אלהיהם על ההרים על ההרים אלהיהם ולא ההרים אלהיהם ועקר דבר זה בתלמוד ע״ז:
ג ובענין שחיטה בדבר שהיה תלוש וחיברו, מביאים מה שאמר רבא: פשיטא [פשוט] לי, דבר שהיה תלוש ולבסוף חברו, לענין עבודה זרה הוי [הרי הוא] נידון כתלוש. דאמר מר [שאמר החכם]: המשתחוה לבית שלואסרו בהנאה, כדין עבודה זרה, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שתלוש ולבסוף חיברו הוי [הריהו] נחשב מחובר, מדוע נאסר? הרי נאמר בענין עבודה זרה ״אלהיהם על ההרים״ (דברים יב, ב), ומשם דייקו חכמים — ולא ההרים עצמם אלהיהם, שדבר המחובר לקרקע אינו נאסר משום עבודה זרה! אלא מכאן שהתלוש שחיברו, כגון בית הבנוי מאבנים תלושות שחוברו לקרקע, נדון כתלוש.
§ Apropos the issue of slaughter with a detached blade, Rava said: It is obvious to me that concerning an item that was detached and ultimately one attached it, with regard to the matter of idol worship its halakhic status is that of a detached item, as the Master says: One who bows to his house has rendered it forbidden as an object of idol worship. And if it enters your mind to say that its halakhic status is that of an attached item, it is written with regard to idolatry: “Their gods, upon the high mountains” (Deuteronomy 12:2), from which it is derived: But the mountains are not their gods, as items attached to the ground are never rendered forbidden as objects of idol worship. The halakhic status of a house built from stones that were detached is that of a detached item.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) לְעִנְיַן הֶכְשֵׁר זְרָעִים תַּנָּאֵי הִיא דִּתְנַן זהַכּוֹפֶה קְעָרָה עַל הַכּוֹתֶל בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח הֲרֵי זֶה בְּכִי יוּתַּן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִלְקֶה הַכּוֹתֶל אֵינוֹ בְּכִי יוּתַּן.

With regard to the matter of rendering seeds susceptible to ritual impurity, there is a dispute between tanna’im, as we learned in a mishna (Makhshirin 4:3): In the case of one who places a bowl on the wall while it is raining so that the bowl will be rinsed with the rainwater, if the water from the bowl then falls onto produce, that is under the rubric of the verse: “But when water is placed upon the seed” (Leviticus 11:38). The water has the halakhic status of a liquid that he poured of his own volition on fruit and seeds. Consequently, it renders them susceptible to ritual impurity. But if he placed the bowl there so that the wall will not be damaged, it is not under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed.” Since he had no intent to use the water, it is not considered to have entered the bowl of his own volition, and it does not render produce susceptible to impurity.
עין משפט נר מצוהרש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לענין הכשר זרעים תנאי היא – אי הוי מחובר אי הוה תלוש דאי אחשבינהו לגשמים בירידתן לצורך שום דבר ואחר כן נפלו פירות לתוכה אע״פ שלא ידע כשהוכשרו אותן פירות ולא ניחא ליה בההוא הכשר הוו מוכשרין דתנן בתחלת מסכת מכשירין (משנה א) כל משקה שתחלתו לרצון אע״פ שאין סופו לרצון מכשיר. וה״מ כי אחשבינהו בירידתן לצורך דבר תלוש אבל אי אחשבינהו לצורך מחובר לא מכשרי דהכי תניא בת״כ אשר יבא עליו מים אין לי אלא מים וכו׳ יכול אפילו הן בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת״ל כלי אין לי אלא שמלאן בכלי לשתות מנין לגבל בהן את הטיט ולכבס בהן את הכלים ת״ל בכל יטמא אי בכל יטמא יכול אפילו בבורות שיחין ומערות ת״ל כלי מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל כו׳ יכול אפילו חישב עליהם שירדו בבורות ושיחין ומערות יהו מכשירין ת״ל אשר ישתה אין לי אלא שמלאן לשתיה מנין שאם חישב עליהן להדיח עצים ואבנים ת״ל מים כו׳ אלמא אחשבינהו לצורך תלוש מכשירין לצורך מחובר לא מכשירין אא״כ ניחא ליה בנפילת הפירות לתוכן דהיינו הדר אחשבינהו לתלוש. והא דאמרינן בפסחים (דף טז.) מחוברין מכשירין היינו דניחא ליה שיפלו פירות לתוכן או להושיט ידיו להדיחן כשיוציא הפירות מן המים.
בשביל שתודח – הקערה הרי הן בכי יותן אם נפלו אחר כך על הפירות אפילו לאחר זמן הוכשרו דאחשבינהו להנך משקין להדחת קערה וניחא ליה בהך נפילה אפילו לא אחשבינהו לצורך הנך פירות כי יותן קרינא ביה דניחא ליה בהך נפילה.
בשביל שלא ילקה הכותל – ונפלו על הקערה וממנו לפירות לא הוכשרו דלא ניחא ליה בהנך גשמים ובנפילתן.
לענין הכשר זרעים תנאי היא. איכא למידק בההיא דגרסינן בפרק המוכר את הביתא בעי רב יוסף מי גשמים שחשב עליהם להדיח בהן את האצטרובל מהו. ומאי תיבעי ליה, פלוגתא דתנאי היא. איכא למימר קא מיבעיא ליה לאוקמתא דר׳ אלעזר אליבא דמאן דאמר בכותל אין זה בכי יותן, מי אמרינןב גבי כותל הוא דאינן בכי יותן משום דאין עתיד לטלטל לעולם ובטיל ליה לגבי קרקע אבל באצטרובל לא, או דילמא לא שנאג.
א. ב״ב סו, ב.
ב. כי״ל. בשאר כי״י בטעות: מדאמרי׳.
ג. דברי רבינו מיוסדים על התוס׳ בב״ב שם ד״ה בעי. וכ״כ התוס׳ כאן ד״ה אמר, אבל לא ביארו טעם החילוק בין כותל לאיצטרובל. וראה מלחמות ד, ב בדפי הרי״ף. ועי׳ שטמ״ק.
לענין הכשר זרעים תנאי היא. קשיא לי דהא רבא קא מהדר לאשכוחי תנא דסבירא ליה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי, ואם כן אמאי נקט להא כאוקימתא דרבי אלעזר דאמר תברא, לימא בהכשר זרעים כתלוש דמי וכאוקימתא דרב פפא. וניחא לי דהכי קאמר אפילו תמצא לומר כרבי אלעזר דאמר תברא, לכל הפחות איכא חד תנא דסבירא ליה כתלוש דמי, ולרבותא אמר הכין. ואי נמי יש לומר דרבא משמע ליה טפי כאוקימתא דרבי אלעזר דמוקי לה בחד טעמא, ולא אוקמוה בחד תנא ובתרי טעמא, דפלוגתא דאמוראי היא בבבא מציעא (בבא מציעא עא.) גבי חבית, הי⁠(ה) עדיף [אי] דחקינן ומוקמינא בחד תנא ובתרי טעמא או דחקינן ומוקמינן בחד טעמא ובתרי תנאי.
אף לענין הכשר זרעים תלוש ולבסוף חברו כתלוש הוא והוא שהדבר ידוע שהמים שנתלשו ממקומן שלא ברצון אין מכשירין אפי׳ נפלו על האוכלין ברצון אבל המים שנתלשו ברצון אם היה אותו רצון לצורך דבר תלוש הרי הן מכשירין כל זמן שיפלו על האוכלין ברצון ואם לא היה אותו רצון אלא לצורך מחובר אין מכשירין תלוש ולבסוף חברו לענין זה כתלוש הוא כיצד נפלו גשמים על הכותל וכפה הוא קערה על הכותל אם כיון להדחת הקערה הרי מים אלו נתלש ברצון ולדבר התלוש והרי הן מכשירין כל זמן שיפלו על הפירות ברצון ואם כפה הקערה בשביל שלא ילקה הכותל הרי לא נפלו ברצון ואינן מכשירין כפה את הקערה בשביל לגלגל את המים על ידה במקום מן הכותל כדי שיודח אותו מקום שבכותל הרי שנתלשו ברצון והדבר תלוי אם הכותל נקרא מחובר אם נקרא תלוש מעתה אם היה הכותל כותל בנין הרי אלו מכשירין ואם היה כותל זה גופו של קרקע כגון כותל מערה אין מכשירין וקצת מפרשים כתבו דברים בזו חוץ משטתנו והוא שלדעתם כל שנרצית תלישתם לצורך דבר התלוש אע״פ שנפלו על האוכלין שלא ברצון הוכשרו וכן כתבוה גדולי הרבנים וממה שאמרו בתחלת מסכת מכשירין כל משקה שתחלתו מרצון אע״פ שאין סופו ברצון או סופו ברצון אע״פ שאין תחלתו ברצון הרי זה בכי יותן ופירשו בה תחלתו ברצון שנתלשו ברצונו כגון בשביל שתודח הקערה או לשאר תשמישין אע״פ שאין סופן לרצון שכשנפלו על הפירות לא ניחא ליה או סופן לרצון ר״ל שנוח לו כשנופלים על הפירות אבל עקר תלישתם לא היתה נוחה לו ומ״מ אנו כתבנוה כשטת גדולי המחברים ומשנת מכשירין הם מפרשים בה כל משקה שנפל על האוכל בתחלה ברצון אע״פ שלסוף קשה לו כגון שנפלו שם יתר מדאי או בהפך כגון שתחלה היה מתירא שיפלו עליהם יותר מדאי ולא נפלו אלא כפי הצורך:
והוסיף רבא, לענין הכשר זרעים (ושאר אוכלים) לקבלת טומאה — תנאי [מחלוקת תנאים] היא מה דינו של תלוש ואחר כך חיברו. דתנן [ששנינו במשנה]: הכופה (הופך) קערה על הכותל בשביל שתודח, כדי שישטפו אותה הגשמים היורדים על הכותל — הרי זה ב״כי יותן״, כלומר, המים שנפלו עליה מכשירים אוכלים לקבלת טומאה. משום שירדו לרצונו על הקערה. אבל אם כפה את הקערה רק בשביל שלא ילקה (יינזק) הכותל, ואינו מעוניין במים — אינו ב״כי יותן״.
With regard to the matter of rendering seeds susceptible to ritual impurity, there is a dispute between tanna’im, as we learned in a mishna (Makhshirin 4:3): In the case of one who places a bowl on the wall while it is raining so that the bowl will be rinsed with the rainwater, if the water from the bowl then falls onto produce, that is under the rubric of the verse: “But when water is placed upon the seed” (Leviticus 11:38). The water has the halakhic status of a liquid that he poured of his own volition on fruit and seeds. Consequently, it renders them susceptible to ritual impurity. But if he placed the bowl there so that the wall will not be damaged, it is not under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed.” Since he had no intent to use the water, it is not considered to have entered the bowl of his own volition, and it does not render produce susceptible to impurity.
עין משפט נר מצוהרש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הָא גּוּפַא קַשְׁיָא אָמְרַתְּ בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח הֲרֵי זֶה בְּכִי יוּתַּן הָא בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּדַח הַכּוֹתֶל אֵין זֶה בְּכִי יוּתַּן.

This mishna itself is difficult, as the inferences from the first clause and the latter clause are contradictory. In the first clause you said: In the case of one who places a bowl on the wall so that the bowl will be rinsed with the rainwater, that is under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed,” and the water renders produce susceptible to impurity. By inference, if he placed the bowl so that the wall will be rinsed by means of the bowl, that is not under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed.” That water would not render produce susceptible to impurity, because the intent was for the water to rinse the wall, which is an item attached to the ground.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא גופא קשיא אמרת בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן וכו׳:
הא בשביל שיודח הכותל – כגון שהיו נופלין סמוך לכותל ונתן שם קערה שתביאם לכותל.
ויש לשאול: הא גופא קשיא [משנה זו עצמה קשה] מתוכה, שכן מתחילה אמרת [אומר אתה]: כפה את הקערה בשביל שתודח הקערה עצמה — הרי זה ב״כי יותן״, ונדייק מכאן: הא [הרי] אם עשה זאת בשביל שיודח הכותל, להביא עליו את מי הגשמים באמצעות הקערה — אין זה ב״כי יותן״, שאין מים מכשירים אם חשב עליהם לשם דבר מחובר,
This mishna itself is difficult, as the inferences from the first clause and the latter clause are contradictory. In the first clause you said: In the case of one who places a bowl on the wall so that the bowl will be rinsed with the rainwater, that is under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed,” and the water renders produce susceptible to impurity. By inference, if he placed the bowl so that the wall will be rinsed by means of the bowl, that is not under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed.” That water would not render produce susceptible to impurity, because the intent was for the water to rinse the wall, which is an item attached to the ground.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וַהֲדַר תָּנֵי בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִלְקֶה הַכּוֹתֶל אֵינוֹ בְּכִי יוּתַּן הָא בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּדַח הַכּוֹתֶל ה״זהֲרֵי זֶה בְּכִי יוּתַּן.

And then the mishna teaches in the latter clause: If he placed the bowl so that the wall will not be damaged, it is not under the rubric of the verse: “But when water is placed upon the seed.” By inference, if he placed the bowl so that the wall will be rinsed, that is under the rubric of the verse: “But when water is placed upon the seed,” as a wall has the status of a detached item, since it was built from stones that were detached.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אינו בכי יותן – ואע״ג דאחשבינהו לצורך הכותל חשיבות דמחובר לאו חשיבות הוא עד דליחשבינהו לצורך דבר תלוש כדאמרן.
והדר תני [וחזר ושנה]: כפה את הקערה בשביל שלא ילקה הכותלאינו ב״כי יותן״, ומכאן נדייק: הא [הרי] אם כפאה בשביל שיודח הכותלהרי זה ב״כי יותן״!
And then the mishna teaches in the latter clause: If he placed the bowl so that the wall will not be damaged, it is not under the rubric of the verse: “But when water is placed upon the seed.” By inference, if he placed the bowl so that the wall will be rinsed, that is under the rubric of the verse: “But when water is placed upon the seed,” as a wall has the status of a detached item, since it was built from stones that were detached.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) א״ראָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר תִּבְרַאּ מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ רַב פָּפָּא אָמַר כּוּלָּהּ חַד תַּנָּא הוּא הָא בַּכּוֹתֶל מְעָרָה הָא בְּכוֹתֶל בִּנְיָן.

Rabbi Elazar said: This mishna is disjointed; the tanna who taught this first clause did not teach that second clause. There is a tannaitic dispute whether the status of a wall that is built from detached stones is that of an attached item or a detached item. Rav Pappa said: The entire mishna is the opinion of one tanna: This first clause is in the case of the wall of a cave, which is attached from the outset; that latter clause is in the case of the wall of a building, which is built from stones that were detached from the ground.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ר׳ אלעזר תברא – כלומר דשני תנאים למדוה ולא קשיא לך דאמור הכי מי ששנה זו לא שנה זו (לעולם לר׳ אלעזר דתברא תנאי היא) ולמאן דאמר אינו בכי יותן הוא סבר דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש:
רב פפא אמר לעולם כולה חד תנא היא ולא קשיא הא בכותל מערה והא בכותל בנין. בד״א בכותל מערה דאינו בכי יותן כלומר דמחובר מעיקרו אבל בכותל בנין כלומר שהוא תלוש ולבסוף חיברו בשביל שלא ילקה וכו׳ הא בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן:
תברא – קשיא הך רישא לסיפא ותרי תנאי נינהו מר חשיב ליה תלוש להאי כותל ומר חשיב ליה מחובר מר חשיב ליה תלוש הואיל ולאו מחובר מעיקרו הוא שכבר היו אבניו תלושות וחברם בבנין ומר חשיב ליה מחובר והיינו תנאי דאמר לעיל.
חד תנא הוא – ודכ״ע תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש.
בכותל מערה – שהוא עשוי מאליו שחוקק הקרקע והכותל עומד מאליו ומחובר מעיקרו הוא אבל בכותל בנין שהוא תלוש בשביל שלא ילקה הכותל דלא ניחא ליה בהו אינו בכי יותן אבל בשביל שיודח דאחשבינהו לצורך כותל מכשרי זרעים לטומאה.
אמר רבי אלעזר תברא כו׳ – לא שייך לשנויי הכא הא בשביל שיודח הכותל נעשה כמי שלא ילקה הכותל כיון דאין לו לתלות זה בזה דאין הטעמים שוין דהא דלא הוי בכי יותן בשביל שיודח היינו משום דחשיב כמחובר ובשביל שלא ילקה הוי משום דלא ניחא ליה ולא דמי לנתן הוא ואמרה היא דבפ״ק דקדושין (דף ה:) דמשני התם נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא דחד טעמא הוא משום דכתיב (דברים כד) כי יקח איש אשה ולא שתקח את עצמה ואם תאמר דהכא משמע דפליגי תנאי בתלוש ולבסוף חברו לענין הכשר זרעים ולרב פפא הוי לכ״ע כתלוש וא״כ מאי קא מבעיא ליה לרב יוסף בפ׳ המוכר את הבית (ב״ב דף סו: ושם ד״ה בעי) מי גשמים שחשב עליהם להדיח את האיצטרובל מהו להכשיר בהן את הזרעים וי״ל דלרבי אלעזר דאמר תברא למ״ד מחובר הוי מבעיא ליה דשמא איצטרובל לא הוי מחובר כמו בית.
ובהסבר הדבר אמר ר׳ אלעזר: תברא [שבורה] המשנה, ומי ששנה זו, את ההלכה הראשונה, לא שנה זו, את ההלכה השניה. ונמצא כי יש במשנה זו מחלוקת תנאים, האם כותל, שהוא תלוש וחיברו, נחשב כמחובר או כתלוש, וכדברי רבא. רב פפא אמר: כולה חד תנא [כשיטת תנא אחד] הוא, הסבור שתלוש וחיברו דינו כתלוש לענין זה. אלא הא [הלכה זו, הראשונה] שממנה דייקנו שאם רצונו שיודח הכותל אין זה ב״כי יותן״, עוסקת בכותל של מערה, שהוא מחובר מתחילתו. הא [הלכה זו, השניה] שדייקנו ממנה שאם רצינו שיודח הכותל הרי זה ב״כי יותן״, עוסקת בכותל בנין, שנבנה מאבנים שהיו תלושות.
Rabbi Elazar said: This mishna is disjointed; the tanna who taught this first clause did not teach that second clause. There is a tannaitic dispute whether the status of a wall that is built from detached stones is that of an attached item or a detached item. Rav Pappa said: The entire mishna is the opinion of one tanna: This first clause is in the case of the wall of a cave, which is attached from the outset; that latter clause is in the case of the wall of a building, which is built from stones that were detached from the ground.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וה״קוְהָכִי קָאָמַר הַכּוֹפֶה קְעָרָה עַל הַכּוֹתֶל בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח ה״זהֲרֵי זֶה בְּכִי יוּתַּן הָא בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּדַח הַכּוֹתֶל אֵין זֶה בְּכִי יוּתַּן.

And this is what the mishna is saying: In the case of one who places a bowl on the wall so that the bowl will be rinsed with the rainwater, that is under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed,” and the water renders produce susceptible to impurity. By inference, if he placed the bowl so that the wall will be rinsed by means of the bowl, that is not under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed.”
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והכי קאמר [וכך הוא אומר]: הכופה קערה על הכותל בשביל שתודחהרי זה ב״כי יותן״, הא [הרי] אם כפאה בשביל שיודח הכותלאין זה ב״כי יותן״.
And this is what the mishna is saying: In the case of one who places a bowl on the wall so that the bowl will be rinsed with the rainwater, that is under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed,” and the water renders produce susceptible to impurity. By inference, if he placed the bowl so that the wall will be rinsed by means of the bowl, that is not under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed.”
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) חבד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכוֹתֶל מְעָרָה אֲבָל בְּכוֹתֶל בִּנְיָן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִלְקֶה הַכּוֹתֶל הוּא דְּאֵינוֹ בְּכִי יוּתַּן הָא בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּדַח הַכּוֹתֶל ה״זהֲרֵי זֶה בְּכִי יוּתַּן.

In what case is this statement said? It is said in the case of the wall of a cave, which was always attached to the ground. But in the case of the wall of a building, whose stones were detached and subsequently reattached, if he places the bowl so that the wall will not be damaged, that is when it is not under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed.” But if he places the bowl so that the wall will be rinsed, that is under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed.”
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
במה דברים אמורים? בכותל מערה, משום שכותל המערה מחובר לקרקע מעיקרו. אבל בכותל בנין — אם כפאה בשביל שלא ילקה הכותלהוא שאינו ב״כי יותן״, מפני שאינו רוצה במים, הא [הרי] בשביל שיודח הכותלהרי זה ב״כי יותן״. וממשיכים בדברי רבא.
In what case is this statement said? It is said in the case of the wall of a cave, which was always attached to the ground. But in the case of the wall of a building, whose stones were detached and subsequently reattached, if he places the bowl so that the wall will not be damaged, that is when it is not under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed.” But if he places the bowl so that the wall will be rinsed, that is under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed.”
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) בָּעֵי רָבָא

Rava raises a dilemma:
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעי [שאל] רבא:
Rava raises a dilemma:
פירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין טז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין טז. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום חולין טז., הערוך על סדר הש"ס חולין טז., רש"י חולין טז., תוספות חולין טז., ההשלמה חולין טז. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן חולין טז. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין טז. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין טז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה חולין טז., מהרש"א חידושי הלכות חולין טז., גליון הש"ס לרע"א חולין טז., פירוש הרב שטיינזלץ חולין טז., אסופת מאמרים חולין טז.

Chulin 16a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 16a, Attributed to R. Gershom Chulin 16a, Collected from HeArukh Chulin 16a, Rashi Chulin 16a, Tosafot Chulin 16a, HaHashlamah Chulin 16a, Ramban Chulin 16a, Rashba Chulin 16a, Meiri Chulin 16a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 16a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 16a, Gilyon HaShas Chulin 16a, Steinsaltz Commentary Chulin 16a, Collected Articles Chulin 16a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144