גמרא
פירוש
אֵינוֹ נוֹטֵל וּמַחֲזִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נְעוֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה הֲרֵי הִיא כְּזֶבֶל.
אמַנִּיחִין מֵיחַם עַל גַּבֵּי מֵיחַם וּקְדֵרָה עַל גַּבֵּי קְדֵרָה אֲבָל לֹא קְדֵרָה עַל גַּבֵּי מֵיחַם וּמֵיחַם עַל גַּבֵּי קְדֵרָה וְטָח אֶת פִּיהָ בְּבָצֵק וְלֹא בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ מְשׁוּמָּרִים.
וּכְשֵׁם שֶׁאֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין כָּךְ אֵין טוֹמְנִין אֶת הַצּוֹנֵן רַבִּי הִתִּיר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן.
בוְאֵין מְרַזְּקִין לֹא אֶת הַשֶּׁלֶג וְלֹא אֶת הַבָּרָד בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִיל שֶׁיָּזוּבוּ מֵימָיו אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹךְ הַכּוֹס אוֹ לְתוֹךְ הַקְּעָרָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.הדרן עלך במה טומנין
פרק ה – במה בהמה
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
מניח אדם מיחם על גבי מיחם וקדירה ע״ג קדירה וכן מיחם על גבי קדירה וקדירה על גבי מיחם וטח את פיהם בבצק הנילוש מבעוד יום ומ״מ לא שיהיו העליונים צוננין לגמרי עד שהוא עושה כן כדי שיחמו מחומן של תחתונים אלא כשהם חמין מעט ועושה כן כדי להעמידן בחומם ומיחם פירושו כלי העשוי לחמם את המים וקדירה עשויה לתבשיל וי״מ קדירה של חרס ומיחם של נחשת ויש גורסין בכאן אבל לא מיחם על גבי קדירה ולא קדירה על גבי מיחם אלא שבספרים מדויקים היא כתובה כשיטתנו: אין מרסקין את השלג ואת הברד ר״ל שאין משברים אותו לחתיכות להתיכן בידים ולעשותם מים מפני שהוא כמוליד אבל נותן לתוך הכוס בימות החמה כדי לצננו אע״פ שנימוח שם מאליו וכן לתוך הקערה ובתוספתא שנו אבל מוחק הוא לתוך הקערה ומ״מ אם הניחן בחמה או כנגד המדורה ונפשרו מותרים הן שאינו מוליד בידים ואין זה כמשקים שזבו שאף בעודן קרושים תורת מים עליהם וקצת חכמי צרפת כתבו שאסור ליתן קדירה שקרש שמנוניתה כנגד המדורה הואיל ומתחלתו עב וקפוי ועכשיו נימוח ונצלל הרי הוא כנולד ולדעתם אף בחמה אסור ואין נראה כן שהשומן אוכל הוא ואפי׳ לרסקו לכתחילה מותר שהרי פירות שאינן בני סחיטה סוחטין אותן לכתחילה ואף בתותים ורמונים היוצא מעצמן אם לאוכלין מותר אלא ודאי הכל מותר בין בחמה בין כנגד המדורה בין במקומות שנשאר בהם חום מצד מה שהחמו בו מאתמול שכל זה מאליו הוא ולא גרע מנתינה לתוך הכוס ומשום חמום ליכא שאין זה אלא תולדת הפשר: ונשלם הפרק תהלה לאל: פרק חמשי בעזר הצור: במה בהמה יוצאה וכו׳ כבר ביארנו בתחלת המסכתא שהחלק הראשון שבה הוא לבאר המלאכות האסורות בו מן התורה וכבר ידעת שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כדכתיב למען ינוח ומ״מ אין בה איסור לאו ואע״פ שכתוב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ועבדך ואמתך ובהמתך פירשו בה דוקא כשהוא מחמר אחריה כמו שיתבאר בפרק אחרון וגדולי המחברים כתבו שהוא בעושה מלאכה בגוף הבהמה כגון חורש וכיוצא בה ומתוך כך כתבו שאין במחמר אחר בהמתו מלקות שהרי איסורו עשה דלמען ינוח ולא בחורש וכיוצא בו שלאו הניתן לאזהרת מיתת ב״ד הוא וכן ביארנו שההוצאה היא מלאכה ושרוב הפרקים הבאים באו לבאר ענינה ולמדנו שאף הבהמה אנו צריכים ליזהר שלא תוציא הואיל ונצטוינו על שביתתה ומעתה באו לבאר בזה הפרק איזה דבר הוא הנקרא אצלה הוצאה עד שיאסר ואיזה אינו קרוי הוצאה עד שנתיר יציאתה עמו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון לבאר הדברים שמותר לנו להניחה לצאת עמהם והשני הדברים שאסור לנו להניחה לצאת עמהם וכלל הדברים בענין זה שכל ענין שהוא עשוי לשמירה ושהבהמה צריכה לשמירה זו מותר שזהו כעין תכשיט ומלבוש אבל מה שאינו עשוי לשמירה או שעשוי לשמירה ואינו צריך לה כגון שמירה מעולה ביותר או שעשוי לשמירה ואינה שמירה כגון שמירה פחותה ביותר הרי הוא משוי ואסור להניחה לצאת עמו: זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו קצת דברים ע״י גלגול כמשפט סוגיית התלמוד כמו שקדם: והמשנה הראשונה ממנו תבאר החלק הראשון והוא שאמר במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה יוצא הגמל באפסר ואנקה בחטם והלובדקס בפרומביא והסוס בשיר וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ומזין עליהן וטובלין במקומן אמר הר״ם פי׳ אפסר הוא חבל שקושרין על פיות הגמלים וחטם הוא טס של ברזל שקושרים אותו על הלחיים ובלשון ערבי פח את פחי הזהב ומה שדקדק באנקה לבנה לפי שהיא חזקה יותר ותצטרך שמירה מעולה ולובדקס הוא מין מן החמורים שאינם למודים והוא בינוני בין חמור הבר וחמור היישוב ופרומביא הוא רסן של ברזל ושיר המתג וענין אמרו יוצאין בשיר ונמשכין בשיר שיוצאות הבהמות בעלי השיר וכליהן כרוכין על צואריהן ונמשכין בשיר כי הוא מותר למשכן במתג שלהן ומזין עליהם ר״ל על אותן המתגים כשנטמאו באהל המת ואמרו וטובלין במקומן בתנאי שלא יהיו חלקי אותן המתגים דחוקות קצתם אל קצתם ויהיה הריוח ביניהם מעט כדי שלא יעשו חציצה ודע כי העקר אצלנו כי כל מה שהוא מתכשיטי הבהמה אינו מקבל טומאה כאשר נבאר במסכת כלים ומה שאמרנו בכאן כי השיר וכיוצא בו יקבל טומאה לפי שהוא מכלי האדם בשעת הרכיבה לפי שהוא מנהיג בה הבהמה והוא ממשמשי האדם ולפיכך יקבל טומאה: אמר המאירי יוצא גמל באפסר והוא הקרוי בלעז קבישטרי מפני שהוא עשוי לשמירה ודיו בכך אבל נאקה והוא מין פרדה לבנה וקורי׳ לה דרומי״ל אין שמירתה מספקת באפסר מפני שטבעה לברוח והיא צריכה חטם והוא זמם של ברזל שנוקבים את חוטמה ומכניסים בתוכו כמין טבעת ומתוך כך יוצאה בחוטם אבל לא באפסר שמאחר שאין האפסר שמירה אצלה הרי הוא משאוי ולובדקיס בפרומביא פי׳ לובדקיס מין חמורים גדולים וקלי התנועה ובאים מארץ לוב וקורין לו חמרא לובא ושמירתו קשה וצריך פרומביא הנכנסת לתוך פיו ולא דיו באפסר וחטם מיהא אין צריך לו ומתוך כך יוצא בפרומביא: הסוס יוצא בשיר והוא כמין אצעדה סביב צוארו וטבעת קבועה בו ומכניסים בו רצועה או חבל ומושכין בה את הבהמה וכן כל בעלי השיר יוצאים בשיר כגון כלבים ציידים וכן חיות קטנות שנותנין שיר בצואריהם לנוי ואף לדעת האומר שכל העשוי לנוי משאוי הוא הואיל ודרכם בכך אף בחול חזר להם כעין תכשיט: יוצאין בשיר ונמשכין בשיר פי׳ בגמ׳ יוצאין כרוכים או נמשכים ר״ל יוצאין כרוכים והוא שהרצועה שבשיר כרוכה ואע״פ שאינו אוחז בה ולא עוד אלא שאין כרוכה לימשך ר״ל שאינו יכול להכניס ידו בין הרצועה והצואר מ״מ הואיל וכך דרכה אינו משאוי ויוצאין נמשכי׳ ר״ל שמפשט הרצועה ומושך בה ומעתה יוצא הסוס אף באפסר ששמירת האפסר והשיר ברצועה שבו שוות הן ומעתה מה שנהגו עכשו להוציאם בפרומביא שלא כהלכה הוא שהרי דיין באפסר או בשיר אלא שאנו רואין עכשיו שאין להם שמירה אלא בפרומביא ושמא שמירת הסוסים של עכשיו קשה משלהם או שהאפסר והשיר והפרומביא אין מלאכתן שבאותו זמן שוה לשל עכשיו ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות: ונתגלגל מדברים אלו לומר על השירין שהזכרנו שאם נטמאו מזין וטובלין אותן במקומן ר״ל כמות שהן בצואר הבהמה והוא שמכניסין את הבהמה עם השיר במים ופי׳ בגמ׳ שאע״פ שטבעת הבהמה והכלים אין מקבלים טומאה הואיל ודרך הבעלים להניח ידם בין הטבעת וצואר הבהמה למשכה למקום שירצו הרי היא כטבעת אדם ומ״מ צריך שיהא הטבעת נתון שם בריוח ליכנס המים בלא חציצה וכן שהחבל הקשור בו לא יהא קשור בדוחק: זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: זה שביארנו במשנה שכל שמירה מעולה ביותר הרי היא נידונת כמשאוי כך פסקו גדולי הפוסקים והמחברים וראייתם מזו ששאלוה בגמ׳ והביאוה ממה שחלקו חכמים וחנניה בחיה אם יוצאה בסוגר אם לאו שלדעת חנניה מותר ולדעת חכמים אסור ושאלו בה במאי עסקינן אילימא בחיה גדולה ר״ל כגון דוב מי סגי ליה בסוגר ומעתה שמירה פחותה היא וכל שמירה שאין דיה בכך אין ספק שמשאוי הוא אלא בחיה קטנה כגון נמיה וחולדה והרי ודאי דיה בכך ואין כאן משאוי והעמידוה בחתול שדיו במתנא בעלמא ר״ל בחבל אחד ונמצא סוגר שמירה יתירה ומתוך כך לדעת חכמים אסור והלכה כרבים ואע״פ שפסק שמואל הלכה כחנניה הרי בכיוצא בה חלק רב עמו במה שאמרו ולא תצא פרה ברצועה שבין קרניה ששמואל אמר לנוי אסור ר״ל שלא הניחה שם אלא לנוי כגון שצבעה ועשאה כמין קליעה אבל לשמור ר״ל לאחזה בידו משם ולהוליכה מותר ואע״פ שאין פרה צריכה אחיזה ודיה בהולכה לפניו (ששמירה) [כשמירה] מעולה מ״מ לאו משאוי הוא וחלק רב לומר שאפי׳ לשמור אסור הואיל ואין צריכה לכך וכבר ידעת שהלכה כרב באיסורי ואע״פ שהקשו עליו ממה שאמרו בענין פרה אדומה שאם קשרה במוסרה כשירה פירשה רבינא במורדת שהיא צריכה שימור הא אם לא היתה צריכה לכך אף היא פסולה מחמת משאוי וכן פסקוה גדולי המחברים ויראה שהדין כן במוליכה מעיר לעיר וכדעת אביי שאף באינה מורדת צריכה היא לכך שלא לפנות הנה והנה לרעות או שמא אף בלא הולכה מעיר לעיר ובלא מורדת שאני פרה דדמיה יקרים וצריכה שמירה מעולה וכדעת רבא הא לענין שבת כל שמירה מעולה משאוי הוא ומ״מ גדולי המפרשים פוסקים כחנניה ממה שפסק שמואל בהדיא כמותו ואע״פ שהלכה כרב באיסורי כבר נצטרף דעת רבה בר רב הונא עם שמואל במה שספרו בכאן לוי בר חייא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי באורחא קדמיה חמריה דלוי לחמריה דרבה בר רב הונא פי׳ וחשש לוי שלא יהא רבה כעוס עליו להחזיקו כמיקל לכבודו וחשב בעצמו להודיעו לפי תומו שמחמת החמור היה שלא היה יכול לעכבו ואמר לו חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא בשבת כלומר אע״פ שאין רוב חמורים צריכים פרומביא ואמר לו הלכה כחנניה כלומר ואפי׳ לא היה צריך לכך מותר ולא שלדעת חכמים יאסר שהרי אף לרב שאסר בפרה ברצועה שבין קרניה הקשו לו מפרה אדומה והעלוה במורדת כלומר שאף לענין שבת כל שזו צריכה לכך מותר וכן אמרו עגלי דרב הונא נפקי באפסרייהו ואע״פ שרב הונא תלמידו של רב היה מפני שהעגלים סתמן מורדין אלא שרצה לומר לו שאין צריך לומר בעסקיו רעים שמותר לדברי הכל אלא אף בתם מותר שאין הלכה כחכמים אלא כחנניה וי״ח לומר ובכל שמינו אינו צריך פרומביא אין מורדין שבאותו המין יוצאים בפרומביא ולא יראה כן: ולגוף המעשה מיהא אתה צריך לשאול שלא היה צריך לכך וכבר אמרו אין מכבדים בדרכים ופירשו מקצת חכמי צרפת שלא אמרו שלא לכבד אלא בשזה הולך לענינו וזה לענינו אבל כל ששניהם הולכים לענין אחד מכבדין ולי נראה שאע״פ שסתם בני אדם אין צריכים לכבד זה את זה בדרכים אין הטעם אלא מפני שאם כן הרי כל אדם צריך להתעכב בכל רגע אבל כל ששני בני אדם הולכים ומעלת היחיד מפורסמת על חבירו אין ספק שצריך להניח לו מקום לילך ראשון: ונשוב לדברינו והוא שגדולי המפרשים הביאו ראיה לדעת זה ג״כ ממה שאמרו עז שחקק לה בין קרניה יוצאה באפסר כלומר שמאחר שעבר האפסר בנקב הקרן אין השש להשמט אבל בקשירה בצוארה לא שמא מתוך שראשה דק כשהיא מתנתקת בשעת הולכתה ישלף מראשה ויבא להביאה ד׳ אמות וכן אם היה תחוב לה בזקנה כגון שקשר שערות זקנה ונעשה שם כמין נקב ותחב האפסר לתוכו נשארה כאן בספק וראוי להחמיר שמא מתוך שקשרי שערה עשויים להתרפות מתוך שמתנתקת מעט ניתר הקשר ויפול האפסר הא מ״מ בנקב הקרן מותר והרי זו שמירה יתירה היא אלא שלדעתי אין ראיה מזו שלא נאמר אלא בשעת הולכת׳ לשמרה שלא ליכנס בשדות והרי היא צריכה לזו שמירה מעלה: חכמי הראשונים שבקטלוני״א מכריעין בשיטות אלו לדעת שלישית לומר שכל שמירה יתירה שאין דרכה אף בחול כגון גמל בחטם אסורה ואף חנניה מודה בה אבל שמירה יתירה שמקצת בני אדם נוהגים בה בחול מותרת כגון היה בסוגר והלכה כחנניה וברצועת פרה נחלקו אם דרכה בחול בכך אם לאו ולפי הסוגיא אין זו נראית כלל שהרי לענין גמל בחטם אמרו כתנאי משמועת חיה בסוגר אלא שהם גורסי׳ בשמועת הסוגר תנו רבנן ולא כתנאי ומה שהביאם לזה הוא שהם מקשים מאחר ששמואל פוסק כחנניה היאך הוא מעיד ששאלו לפני ר׳ בגמל בחוטם ושהעיד לו ר׳ ישמעאל לאיסור כלומר למעוטי גמל בחטם עד שהתלמוד מתרץ לו שמא לא אמרה אלא למעט נאקה באפסר והרי נמצא מעיד כנגד עצמו ואף הרבה דוחקים בשאלה זו לתרצה בדוחק ולדעתי אין כאן קושיא ושמא זה שאמרו למעוטי נאקה באפסר תשובת ר׳ היתה והכל היה מעדותו של שמואל שכך אמר וכך השיבו לו והוא נסמך על התשובה האחרונה: מ״ש בסוגיא זו ארבע בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל והחמור כבר ביארנו במשנה שאין ממנה מחלוקת למ״ש הסוס יוצא בשיר שהשיר אף הוא שמירתו שוה לאפסר אלא שדרכו של גמל באפסר לבד ודרכו של סוס בשניהם ולשטתנו כולם אין יוצאין בחטם אא״כ מורדים וכן לשיטה אחרונה שהרי אף בחול אין אדם נוהג באלו בחטם אבל לשיטת גדולי המפרשים כולם יוצאים בחטם וכן מה שאמרו לובדקיס וגמל יוצאים באפסר אין הלכה כן שהרי אפסר ללובדקיס שמירה פחותה היא ולא הביאוה גדולי הפוסקים אלא לענין גמל: אע״פ שביארנו לדעתנו במין שאינו צריך לשמירה יתירה שהמורדים שבו יכולין לצאת בה אין אומרין בכיוצא בו שהמין שצריך לשמירה יתירה יהו תמים ובני תרבות שבו אסורין לצאת בה שהתמות יוצאה בנקל לכלל מרד ואין צד המרד חוזרת לתמות כ״כ וראיתי מי שחולק בה ופוסק ברייתא של לובדקיס יוצא באפסר ומעמידה בקטן או בתם כ״כ שדיו באפסר ומ״מ אף הם מודים שלא אמרוה אלא בלובדקיס שהדבר מצוי בו לשתי פנים יש מהם ששמירתן באפסר ויש שצריכין פרומביא ומתוך כך יוצאין זה בראוי לו וזה בראוי לו או שמא פרומביא לכולם ששמירה יתירה במקום שהיא שמירת מינו מותר:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush