×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הַשֵּׁנִית וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה דְּאִי מִבְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה הֲוָה אָמֵינָא כִּי קוּשְׁיַן קָא מַשְׁמַע לַן הַשֵּׁנִית וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן הַשֵּׁנִית הֲוָה אָמֵינָא בַּתְּחִילָּה בָּרִאשׁוֹן וּבַשֵּׁנִי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה.
the term: The second, and it was also necessary to write the phrase: In each and every year; proof from one of the verses would have been insufficient. As, if I had derived the halakha only from the phrase: In each and every year, I would have said my conclusion according to our question raised earlier: Why not celebrate Purim in the Adar adjacent to Shevat? Therefore, it teaches us using the term: The second. And had it taught us only the term: The second, I would have said that Purim must be celebrated both in the first Adar and in the second Adar, ab initio. Therefore, it teaches us: In each and every year, indicating that even in an intercalated year, just as in an ordinary year, Purim is to be celebrated only once.
רי״ףריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי מגילה ז ע״א} {אסתר ט:כב} ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. תאני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו1 [שתי] מנות2 לאדם אחד ומתנות לאביונים [שתי]⁠3 מתנות לשני בני אדם.
1. ומשלוח מנות איש לרעהו: חסר בדפוסים.
2. מנות: כ״י נ: ״מתנות״, וכן גא לפני הגהה.
3. שתי, שתי: גא, גט, גלד, דפוסים, וכן בר״ח, רמב״ם משנ״ת הל׳ מגילה (ב:טו). כ״י א, כ״י נ: ״שני, שני״.
(1-7) הכי דאמרי שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים ולא רביעים – ופירש רש״י ז״ל בג׳ מקומות יש לנו לכתוב מחיית זכר עמלק ולא יתר ולא נהיר׳ דמה ענין עמלק לפסוק זה לפי׳ פירושו וכו׳ כי שלמה אמר שכתב ג׳ ספרים ולא היה אפשר לו לכתוב יותר וכיון שהוא לא היה אפשר לו להוסיף עוד על כתב הקדש היאך נכתב אנו ספר שלך וכן דרשו במדרש פסוק זה על שיר השירים וקהלת ומשלי.
חלק ב, סימן ט
בהא דאין מברכין על משלוח מנותא*
והאם כופין על משלוח מנות
בפורים זה הרהרתי בקושיית האחרונים: למה אין מברכין על משלוח מנות, לפי טעם הרשב״א בתשובותיו סי׳ י״ח שאין מברכין על הצדקה שמא לא יקבל, והרי גבי משלוח מנות יוצאין אף אם אינו מקבל, כמו שכתב הרמ״א או״ח סי׳ תרצ״ה סעיף ד׳ (והפרי חדש חולק עליו). ובאמת נראה שאין כוונת הרשב״א דאיכא למיחש שמא לא יקבל ותהא ברכתו לבטלה, דמה יאמר למי שנותן לעני המבקש נדבה? אלא כוונתו שאין מברכין על מצוה שאינהב תלויה בעושה המצוה לבדו אלא גם באחר. ואפשר שמטעם זה אין מברכין על נתינת תרומה לכהן, אף שגם הנתינה היא מצוה כמו ההפרשה שעליה מברכין.
ועוד נ״ל שמשלוח מנות היא להרבות שלום ואהבה וריעות, כמו שכתב החתם סופר באורח חיים סי׳ קצ״ו. והנה אף שבכל המצוות גדול המצווה ועושה (עי׳ קידושין ל״א,א) ומברכין וציונו — במשלוח מנות טוב שיתן מרצונו החפשי, מתוך רגש של אהבהג לאחיו העברי, ואם הוא נותן רק עפ״י צווי הוא מפחית מידת האהבה. וכן הדין בצדקה, שאם הוא נותן מתוך רחמנות או מתוך אהבת ישראל טוב יותר ממי שנותן מתוך צווי וכפיה. וראה מה שכתב הרמב״ם בשמונה פרקים (פרק ו׳) על מחלוקת הפילוסופים אם טוב יותר לעשות עפ״י צווי או עפ״י רצון פנימי והכרעת הרמב״ם בזה. ואפשר שמשום כך אין מברכין על כיבוד אב ואם.
ובזה נ״ל לפשוט ספקם של האחרונים אם כופין על משלוח מנות כמו שכופין על הצדקה, שמשלוח מנות ע״י כפיה אינה כלום, ושאני צדקה, דהתם העני מבקש לחם להשביע רעבונו.
ועוד נ״ל לחדש, שמשלוח מנות היא באמת מצוה תמידית בכל השנה, ורק בפורים נצטוינו לקיים בפועל מצוה זו כדי שנזכור בכל השנה, כדרך שאנו קוראים פרשת זכור, כדי שנזכור כל השנה. וידוע מה שכתב באור זרוע (ח״א הל׳ ברכת המוציא אות ק״מ), שמצוה שהיא תמידית ואין לה הפסק אין מברכין עליה.⁠ד
א. *) תשובה שנכתבה למהר״ז רוזנגרטן ז״ל בשנת תש״ט ונדפסה בשו״ת שרידי אש, מהדורה חדשה, ירושלים תשנ״ט, ח״א סי׳ ס״א.
ב. אלא כוונתו שאין מברכין על מצוה שאינה תלויה בעושה המצוה לבדו אלא גם באחר. ומה שכתב הרשב״א ״שאפשר שלא יתרצה בה חברו ונמצא מעשה מתבטל״ רק בא להבליט שיש כאן רשות אחרת בקיום המצוה. ואין להקשות מהא דמברכין בברית מילה ובפדיון הבן — דשם עיקר המצוה על הבן והאב רק התמנה ע״י התורה להיות שלוחו כביכול. ואין להקשות מברכות שניתן לברכן רק בציבור, דהכלל של הרשב״א רק נאמר בברכת המצוות. ועדיין צריך קצת ביאור כיצד מברכין ברכת כהנים. ואפשר דטעם הדבר דבעינן מצוה שתלויה בעושה המצוה לבדו, דבברכה מודה האדם מישראל להשי״ת שזוכה לקיים מצוותיו. ואם הוא תלוי באחר, אפשר שאין האחר שותף כמוהו בהרגשה, ונמצאת הברכה נאמרת בתרי קלי ובשתי דעות. אך בברכת כהנים השותף הוא עם ישראל, כלשון הברכה וציונו לברך את עמו ישראל באהבה.
והעירו לי שהשאלה שמעורר הגריי״ו על הרשב״א ״דמה יאמר למי שנותן לעני המבקש נדבה״, רמוזה ברשב״א עצמו בהמשך תשובתו, וז״ל: ״ומנא לן דכל מצוה שאפשר למיעקרא ואע״ג דהשתא לא מיעקרא כמאן דמיעקרא דמיא דתנן וכו׳⁠ ⁠״, עיי״ש בתשובתו שמביא ראי׳ מפרק אלו נערות. והעולה מדבריו בהבנה פשוטה שזה גופא שאפשר שתיעקר המצוה ביד האחר – ״כמאן דמיעקרא דמיא״, גם אם ברור שלמעשה הוא לא יעקור. ועפ״י הבנת הגריי״ו, האפשרות שתיעקר היא רק אות וסימן שהוא לא הבעלים על המצוה, דיש כאן רשות אחרת.
ג. במשלוח מנות טוב שיתן מרצונו החפשי, מתוך רגש של אהבה לאחיו העברי, ואם הוא נותן רק עפ״י צווי הוא מפחית מידת האהבה. וראה מש״כ המהר״ל בספר גור אריה על התורה (שמות כ׳, כ״ב) שכתב דלכך כתבה התורה (שמות כ״ב, כ״ד) אם כסף תלוה את עמי בלשון ״אם״ שמורה על רשות, אעפ״י שההלואה לעני היא חובה, כי יש לו לנהוג כאילו היא רשות: ״אם הלוה כסף כאילו מקיים גזירת המלך אין זה מצוה כי צריך שיהיה מצוות הלואה מרצונו בלבו טוב כדכתיב אף בנתינה (דברים ט״ו, י׳) ולא ירע לבבך״.
ואמנם כופין על הצדקה, אלא דבצדקה, מעבר לרגש האהבה לאחיו העברי, יש ג״כ בחינה של מס שהטיל עליו מי שלו הכסף והזהב, כדי שיחיה אחיו עמו, וכלשון הגריי״ו בסמוך, בבואו לבאר למה כופין על הצדקה (משא״כ במשלוח מנות): ״ושאני צדקה, דהתם העני מבקש לחם להשביע רעבונו״.
והנה תירוצו של הגריי״ו מיוסד על מש״כ החתם סופר עפ״י הספר מנות הלוי לרבינו שלמה הלוי בן אלקבץ, בפירושו על מגילת אסתר, שמשלוח מנות הוא להרבות השלום והריעות, היפך מרגילתו של הצר שאמר מפוזר ומפורד. ועיי״ש בחתם סופר שכתב דלטעם זה יוצאין אף אם אינו מקבל, וכפסק הרמ״א, כיון ששלח והראה חיבתו. אך לפי הטעם המובא בתרומת הדשן סי׳ קי״א שתיקנו משלוח מנות כדי שיהיה הרוחה לבעלי שמחות, אולי לא יספיק לו סעודתו — הרי חברו מסייעו (וע״כ אינו יוצא אם שלח סדינים וכדומה), י״ל דאין יוצאין אם אינו מקבל (ומהחתם סופר משתמע דגם הפרי חדש לא הכריע בזה, אלא שתמה על הרמ״א דמנין לו להכריע מה היתה כוונת מתקני תקנת משלוח מנות).
ועפי״ז יובן נפלאות למה אין מברכין על משלוח מנות. דממ״נ, אם אזלינן לפי הטעם הראשון — להרבות שלום וריעות, אין לו לברך דאם הוא נותן רק עפ״י צווי הוא מפחית מידת האהבה, כלשון הגריי״ו [והדברים נכונים גם לפי ההסבר הנוסף שהביאו הגריי״ו בסמוך, דאין מברכין על מצוה שהיא תמידית ואין לה הפסק]. ואם אזלינן לפי הטעם השני, דמשלוח מנות היא הלכה בהלכות סעודת פורים, נמצא דאם אינו מקבל אין יוצאין, וממילא איכא למיחש שמא תהא ברכתו לבטלה. ודרך זאת תואמת גם את ההבנה הראשונית בדברי הרשב״א בתשובותיו, ודו״ק.
וראה ב״השלמות״ בסוף הסימן חילוקים שונים המסתעפים משני הטעמים הנ״ל.
ד.
השלמות
הערה א׳: במשלוח מנות טוב שיתן מרצונו החפשי, מתוך רגש של אהבה לאחיו העברי, ואם הוא נותן רק עפ״י צווי הוא מפחית מידת האהבה. הגריי״ו אזיל הכא לטעם האחד שהובא בחתם סופר, שתיקנו משלוח מנות להרבות חיבה שלום וריעות. ולטעם השני תיקנו משום הרווחת הסעודה (ואפילו אית ליה טובא מכל מקום תיקנו כך שלא לבייש מי שאין לו). ויש כמה חילוקים המסתעפים מטעמים אלו.
א. אם כפו עליו לשלוח מנות, לטעם הראשון לא יצא, וכך מבואר בדברי הגריי״ו, אך לטעם השני יצא, דסוף סוף יש הרווחה לסעודת המקבל, והוי כמו צדקה דסוף סוף יש לעני לחם להשביע רבעונו.
ב. עפ״י החתם סופר הנ״ל: אם שלח ולא קיבל המקבל, לטעם הראשון יצא, לטעם השני לא יצא.
ג. עפ״י הכתב סופר אורח חיים סי׳ קמ״א: אם שלח משלוח מנות לרעהו ואין המקבל יודע מי שלח לו. לטעם הראשון לא יצא, דאין כאן דרך חיבה וריעות ואינו מקרב לבבות (ועי׳ בשבת י׳,ב דהנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, וברש״י שם: ״צריך להודיעו שמידו באה לו שמתוך כך יהא אוהבו״). ולטעם השני יצא, דסוף סוף הגיע לתכלית המכוון, והוא כעין מצות צדקה.
ד. עפ״י השבט סופר, אורח חיים סי׳ כ״ח: האם יוצא במשלוח מנות לאביונים משום תרתי, משלוח מנות ומתנות לאביונים. לטעם הראשון לא יצא, דאי שלח לעני ורצה לקיים בו מתנות לאביונים לא ניכר אהבת רעים. ולטעם השני, כיון דעיקר משום הספקת סעודה למי שאין לו, יצא משום תרתי. ובדעת סופר אורח חיים סי׳ קכ״ח הוסיף להטעים דעפ״י טעם זה לא שייך כאן אין עושין מצוות חבילות חבילות, דהא דאין עושין מצוות חבילות חבילות לא שייך רק בשני מצוות חלוקות, משא״כ אם שני המצוות הם מענין אחד, כגון הכא דשניהם לטובת אביונים נתקנה.
ה. עפ״י מועדים וזמנים, של הגאון הרב משה שטרנבוך שליט״א, פורים סי׳ קפ״ו: אם אדם מכובד ועשיר שלח מנה פעוטה. לטעם הראשון לא יצא, שאין המקבל מרגיש ממנו ריעות אלא בדבר חשוב ויקר. ולטעם השני יצא, דסוף סוף יש למקבל סעודת פורים יותר ברווח. ועי׳ בסוגיא דמשלוח מנות, מגילה ז׳,א⁠־ז׳,ב ובגירסאות שהובאו בראשונים בהקשר למשלוח מנות ששדר רבי יהודה נשיאה.
ו. עפ״י מועדים וזמנים הנ״ל: אי בן עיר שלח בי״ד לבן כרך. לטעם הראשון יצא, דענין ריעות הוא בכל אחד מישראל. לטעם השני לא יצא, דשמא יאכלנו כבר היום, וכל שכן בן כרך ששולח בט״ו לבן עיר, דלא יצא.
ז. אי שלח מנה שעדיין צריכה איזשהו תיקון. לטעם הראשון יצא, דיש כאן ביטוי לחיבה וריעות. ולטעם השני, כתב במועדים וזמנים הנ״ל דלא יצא, דבעינן דבר הראוי לאכול כמות שהוא, ואם טעון תיקון, לא ניכר ששולח לסעודה דווקא, רק שיכול לתקנו אימת שירצה (ואמנם בפרי חדש כתב דאם שלח תרנגול שחוט יצא. ועפ״י המבואר לעיל, דגם הפרי חדש לא הכריע בין שני הטעמים, אפשר דכאן הכריע לקולא, כיון דעפ״י טעם הראשון ודאי יצא, וגם עפ״י טעם השני, הוי קצת ניכר כיון ששולח תרנגול שחוט).
״השנית״ ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] גם ״בכל שנה ושנה״ ואין די בראיה אחת. דאי [שאם] היה מביא ראיה רק מ״בכל שנה ושנה״ הוה אמינא כי קושין [הייתי אומר כמו קושייתנו] שהקשינו מדוע לא נעשהו סמוך לשבט, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] במה שנאמר ״השנית״. ואי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו] ״השנית״ בלבד הוה אמינא בתחילה [הייתי אומר כי מלכתחילה] יש לעשות פורים בראשון ובשני יחד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ״בכל שנה ושנה״, לומר שאף בשנת העיבור, כבכל שנה ושנה, עושים רק פעם אחת.
the term: The second, and it was also necessary to write the phrase: In each and every year; proof from one of the verses would have been insufficient. As, if I had derived the halakha only from the phrase: In each and every year, I would have said my conclusion according to our question raised earlier: Why not celebrate Purim in the Adar adjacent to Shevat? Therefore, it teaches us using the term: The second. And had it taught us only the term: The second, I would have said that Purim must be celebrated both in the first Adar and in the second Adar, ab initio. Therefore, it teaches us: In each and every year, indicating that even in an intercalated year, just as in an ordinary year, Purim is to be celebrated only once.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בר׳בְּרַבִּי יוֹסֵי הַאי הַשֵּׁנִית מַאי עָבֵיד לֵיהּ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה בַּתְּחִילָּה קְבָעוּהָ בְּשׁוּשַׁן וּלְבַסּוֹף בְּכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.

The Gemara asks: And Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei, what does he do with this term: The second? Since he holds that the Megilla is read in the first Adar, what does he derive from the verse? The Gemara answers: He requires the term to derive that statement of Rav Shmuel bar Yehuda, as Rav Shmuel bar Yehuda said: Initially, they established the observance of Purim in the city of Shushan alone, and ultimately they established it throughout the world, according to the second letter of Purim.
רי״ףרש״יריטב״אפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לבסוף קבעוה כו׳ – וזהו השנית.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

בגמ׳ דאמר רב שמואל ב״י בתחלה קבעוהו בשושן ולסוף בכל העולם כולו. ואע״ג דמקמי הכי נמי אחר האגרת הראשון שכתב מרדכי כתיב קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם וסמיך ליה והימים האלה נזכרים ונעשים מ״מ פשטא דקרא משמע דעיקר הקבלה לא הוי אלא לענין עשיה והא דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים אינן מדברי האגרת הראשון אלא שהכתוב בעצמו מעיד על זה והן מדברי רוח הקדש ובהאי קרא גופא כתיב וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם ומהנך קראי גופייהו ילפי רב יוסף ורב נחמן ב״י בסמוך דאסתר ברוח הקדש נאמרה וא״כ לפ״ז שפיר מצינן למימר שמה שקיבלוהו בכל העולם כולו היינו לענין קריאת המגילה ולאחר האגרת השנית. ועי״ל דאע״ג שכבר קימו וקבלו לאחר האגרת הראשון היינו ע״פ צווי מרדכי או מאהבת הנס וא״כ לפ״ז עדיין לא הוקבע הדבר לחובה לדורות ומכש״כ במקום דאיכא צד חשש סכנה כדאמר רב שמואל ב״י גופא בסמוך דשלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות ושלחו לה קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות א״כ נהי דבאותו הדור לא הוו מתיראין משום קנאה מאימת מרדכי ואסתר ואחשורוש וכמו ששלחה אסתר ואמרה כבר כתובה אני בספר דברי הימים כו׳ מ״מ אפשר שהדורות הבאים יבטלו הדבר מחמת קנאת האומות ואפשר גם כן כשכתבו האגרת הראשון עדיין לא הסכימו חכמים בדבר כמו שהשיבו לה שלישים ולא רביעים אלא דלאחר שמצאו מקרא כתוב בתורה כדאי׳ בסמוך אז כתבו האגרת השני׳ ע״פ חכמים וכן פרש״י להדיא בפי׳ המגילה על פסוק ומאמר אסתר קים והיינו על תשובת האגרת השנית הרי להדיא כמ״ש ואפשר שזה כוונת הפסוק שלאחר אגרת הראשון כתיב קימו וקיבל בלא וא״ו והקריאה היא בוא״ו והיינו כדפרישית דמעיקרא לא היה הסכמה וקבלה בכולם כיון שלא נעשה ברצון חכמים כ״א ע״פ צווי מרדכי ויתכן יותר לפי מאי דמסקינן בסמוך דלענין קריאה ודאי ברוח הקדש נאמרה אבל לא ניתן ליכתב ברוח הקדש כ״א לאחר שמצאו מקרא כתוב בתורה ולפ״ז א״ש טובא דהקרי הוא וקיבלו כיון שהיה ברוח הקודש והכתיב הוא וקיבל כיון דהכתיבה לאו ברה״ק נאמרה מש״ה לא קיבלו כולם אלא מקצתן והיינו דכתיב וקיבל בלשון יחיד משא״כ בשני דקבלו כולם ולזה נתכוין רש״י בעצמו בד״ה לבסוף קבעו כו׳ וקבעו עליהם חובה והיינו כדפרישית דבתחלה לא שייך לשון חובה כיון שלא היה ברצון חכמים. ובזה נתיישב לי ג״כ שאחר אגרת השני דכתיב ותכתוב אסתר את כל תוקף לקיים ימי פורים האלה בזמניהם ודרשינן לה בר״פ דזמנים הרבה קבעו להם חכמים ומדלא כתיב הכי לעיל באגרת הראשון דלא כתיב אלא כזמנם והיינו משום דמרדכי ודאי לא צוה אלא י״ד וט״ו בעצמו שהן ימי הנס משא״כ באגרת השני׳ שנעשה ברצון חכמים כתיב זמניהם דהיינו טובא י״א י״ב י״ג שתקנו אנשי כה״ג בעצמם כדאי׳ להדיא בר״פ כנ״ל נכון:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ור׳ אליעזר בר׳ יוסי האי [מלה זו] ״השנית״ מאי עביד ליה [מה עושה הוא בה] ומה דורש הוא מזה? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרכה לו] לדרשה של רב שמואל בר יהודה, שאמר רב שמואל בר יהודה: בתחילה קבעוה את שמחת הפורים בשושן בלבד, ולבסוף בכל העולם כולו, על פי אגרת הפורים השנית.
The Gemara asks: And Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei, what does he do with this term: The second? Since he holds that the Megilla is read in the first Adar, what does he derive from the verse? The Gemara answers: He requires the term to derive that statement of Rav Shmuel bar Yehuda, as Rav Shmuel bar Yehuda said: Initially, they established the observance of Purim in the city of Shushan alone, and ultimately they established it throughout the world, according to the second letter of Purim.
רי״ףרש״יריטב״אפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה שָׁלְחָה לָהֶם אֶסְתֵּר לַחֲכָמִים קִבְעוּנִי לְדוֹרוֹת שָׁלְחוּ לָהּ קִנְאָה אַתְּ מְעוֹרֶרֶת עָלֵינוּ לְבֵין הָאוּמּוֹת שָׁלְחָה לָהֶם כְּבָר כְּתוּבָה אֲנִי עַל דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס.

Apropos the statement of Rav Shmuel bar Yehuda with regard to the establishment of the holiday of Purim, the Gemara cites a related statement. Rav Shmuel bar Yehuda said: Esther sent to the Sages: Establish me for future generations. Esther requested that the observance of Purim and the reading of the Megilla be instituted as an ordinance for all generations. They sent to her: You will thereby arouse the wrath of the nations upon us, as the Megilla recounts the victory of the Jews over the gentiles, and it is best not to publicize that victory. She sent back to them: I am already written in the chronicles of the kings of Media and Persia, and so the Megilla will not publicize anything that is not already known worldwide.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קנאה את מעוררת עלינו כלומר כיון שתיכתב ותיקבע לדורות יהיו האומות שומעין הדבר הזה ומתקנאין ואומרים נשלם גמולכם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלחה להם – בשנה שנייה לקובעה עליהם חובה.
קבעוני – ליום טוב ולקרייה להיות לי לשם.
קנאה את מעוררת עלינו – שיאמרו האומות שאנו שמחים להזכיר מפלתן.
כבר אני כתובה – ושם יהו רואין מה שאירע להם על ידי ישראל.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני כו׳. כל דבר זה קצת מפורש בקרא דכתיב מעיקרא ויכתוב מרדכי גו׳ לקיים עליהם להיות עושים גו׳ ולא רצו לקבל משום קנאה את מעוררת כו׳ עד ותכתוב אסתר גו׳ לקיים את אגרת הפורים גו׳ השנית וישלח ספרים גו׳ ומסיים ליה דאין לחוש לקנאה רק דברי שלום ואמת גו׳ הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א אגב דברי רב שמואל בר יהודה לענין קביעת חג הפורים, מובא עוד, אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות, כלומר, עשו את חגיגת הפורים וקריאת המגילה תקנה לדורות! שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות, שהרי במגילה מסופר נצחון היהודים על הגויים, ומוטב שלא נפרסם את הדבר. שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס, ואם כן ידוע כבר הדבר בעולם וראוי שגם בישראל יעשו כן.
Apropos the statement of Rav Shmuel bar Yehuda with regard to the establishment of the holiday of Purim, the Gemara cites a related statement. Rav Shmuel bar Yehuda said: Esther sent to the Sages: Establish me for future generations. Esther requested that the observance of Purim and the reading of the Megilla be instituted as an ordinance for all generations. They sent to her: You will thereby arouse the wrath of the nations upon us, as the Megilla recounts the victory of the Jews over the gentiles, and it is best not to publicize that victory. She sent back to them: I am already written in the chronicles of the kings of Media and Persia, and so the Megilla will not publicize anything that is not already known worldwide.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) רַב וְרַב חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַב חֲבִיבָא מַתְנוּ בְּכוּלֵּיהּ סֵדֶר מוֹעֵד כָּל כִּי הַאי זוּגָא חַלּוֹפֵי רַבִּי יוֹחָנָן וּמְעַיֵּיל רַבִּי יוֹנָתָן שָׁלְחָה לָהֶם אֶסְתֵּר לַחֲכָמִים כִּתְבוּנִי לְדוֹרוֹת שָׁלְחוּ לָהּ {משלי כ״ב:כ׳} הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִישִׁים שִׁלֵּישִׁים וְלֹא רִבֵּעִים.

It was related that Rav and Rabbi Ḥanina and Rabbi Yoḥanan and Rav Ḥaviva taught the statement cited below. The Gemara comments: Throughout the order of Moed, wherever this latter pair of Sages is mentioned, exchange Rabbi Yoḥanan and insert Rabbi Yonatan in his place. They said: Esther sent to the Sages: Write me for future generations and canonize my book as part of the Bible. They sent to her that it is written: “Have I not written for you three times” (Proverbs 22:20), indicating that Israel’s battle with Amalek is to be mentioned three times in the Bible and not four times? Since it is already mentioned three times (Exodus 17:8–16; Deuteronomy 25:17–19; I Samuel 15), there is no need to add a fourth source.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב ורב חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו – הא דאמרינן לקמן.
בכוליה סדר מועד – שהוזכרה שם זוג זה של ארבע חכמים הללו חלופי רבי יוחנן ומכניסין רבי יונתן.
שלישים – בשלשה מקומות יש לנו להזכיר מלחמת עמלק בספר ואלה שמות (יז) ובמשנה תורה (דברים כה) ובספר שמואל (א טו) וזהו שאמר שלמה בדבר ששילשתו אי אתה רשאי לרבעו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

כתבוני לדורות כו׳. פי׳ שבקשה אסתר שתהיה המגילה מכלל הכתובים וכשפרש״י בפסוק ומאמר אסתר קיים גו׳ ונכתב בספר גו׳ אסתר בקשה מחכמי הדור לקבעה ולכתוב בספר זה עם שאר כתובים וזהו ונכתב בספר עכ״ל והשיבו לה דהכתוב מיעט את המגילה מהיותה מכלל הכתובים דכתיב הלא כתבתי לך וגו׳ שאמר הכתוב בתחלה הט אזנך ושמע לדברי חכמים כו׳ פי׳ שתהיה המגילה מכלל המצות שאינן אלא דברי חכמים כמו מצות נר חנוכה ולא מכלל מצות הכתובים הנאמרים ברוח הקדש כדכתיב בתר הכי הלא כתבתי לך שלישים גו׳ אין לך לרבעו עד שמצאו להם סמך מן המקרא דהמגילה היא מכלל השלשה כמאן דסבירא ליה הכי דכתיב כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה הוא מקום אחד זכרון מה שכתוב בנביאים הוא מקום ב׳ בספר מה שכתוב במגילה הוא מקום שלישי וכתבתי לך שלישים יתפרש השתא טפי אתורה נביאים וכתובים והכי מפרש בירושלמי כתוב בתורה כמה דתימא וזאת התורה זכרון אלו נביאים דכתיב ויכתב ספר זכרון לפניו גו׳ בספר אלו כתובים דכתיב ומאמר אסתר גו׳ ונכתב בספר גו׳ ועוד אמרו בירושלמי שהשיבו לה משום דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה עד שהאיר הקב״ה עיניהם ומצאו כתובה בתורה ונביאים וכתובים ואיכא למימר דתלמודנו לא חש שישיבו לה כן דאין כאן משום דאין נביא רשאי לחדש דהא איכא ק״ו כדלקמן ומה מעבדות לחירות אמרו שירה ממיתה לחיים לא כ״ש ומיהו לא סגי לן בהאי קל וחומר ואיצטריך קראי דהכא דמשום האי ק״ו ראוי לאומרה במצות חכמים כמו השירה אבל לקובעה בין הכתובים ליכא למילף מקל וחומר אי לאו הני קראי ור׳ יהושע נמי דפליג הכא היינו שלא ניתנה לקובעה בין הכתובים להיות מטמא את הידים אבל לקרותה מדברי חכמים אית ליה מקל וחומר דלקמן:
שם רב ור״ח ור״י ור׳ חביבא מתנו כו׳ שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים ולא רביעים עד שמצאו כו׳. ושמעתי מקשים ממ״נ מעיקרא מאי סברי ולבסוף מאי סברי אי פשיטא להו דתורה ומשנה תורה חשיבי חדא כר״א המודעי בסמוך א״כ מאי שלחו מעיקרא שלישים ולא רביעים ות״ל שעדיין לא נכתב כ״א שני פעמים ואי ס״ל תורה ומשנה תורה חשיבי תרתי כרבי יהושע בסמוך א״כ מאי עד שמצאו מקרא כתוב דקאמרי אדרבה מהאי קרא נמי משמע שאין לכתוב עוד יותר במגילה כדקאמר ר׳ יהושע להדיא ושמעתי ליישב בדרכים שונים אמנם כן באתי לדון בדבר חדש במאי דפרש״י ז״ל דשלישים ולא רביעים אמלחמת עמלק קאי יש לתמוה שמלחמת עמלק לא נזכר׳ כלל בהאי ענינא דפסוקי משלי לא לפניו ולא לאחריו רק בעניני שבח כל התורה כולה איירי קראי ואם נאמר באמת בכוונת רש״י ז״ל דלאו אמלחמת עמלק לחוד קאי אלא על כל התורה כדמשמע מסיום לשונו שכתב בדבר ששילשתו אי אתה רשאי לרבעו אלא דממילא שמעינן נמי למלחמת עמלק דקיימינן ביה אלא דבזה נמי קשה הא אשכחן כמה דברים בתורה שנאמרו כמה וכמה פעמים כיציאת מצרים והרבה כיוצא ומ״ש מלחמת עמלק מהנך והנלע״ד בזה דודאי הלא כתבתי לך שלישים אכל התורה כולה קאי וכמו שפרש״י להדיא במשלי דשלישים היינו תורה נביאים וכתובים וכן הוא במדרש וזה ברור דבהכי איירי פשטא דקרא וענינו שהתורה משולשת ואלו לבד ניתנו ליכתב ולא יותר והיינו תורה מפי משה ונביאים כתבו ספריהם וכתובים היינו מה שכתבו ג״כ נביאים שביניהם או ע״פ רה״ק ומיקרו דברי קבלה ועליהם אין להוסיף שום דבר בכתב כדקיי״ל דברים שבע״פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב והיינו דשלחו לה תחלה שלישים ולא רביעים דכיון שעדיין לא הופיע רוח הקדש עליהם שיש לקבוע מגלה זו בין הכתובים יפה השיבו דאיכא איסורא בדבר עד שמצאו מקרא כתוב בתורה כתוב זאת והיינו כדאיתא בירושלמי בפירקין כתוב זאת אין זאת אלא תורה דכתיב וזאת התורה אשר שם משה וממילא דמשנה תורה נמי מיקרי זאת דהאי קרא וזאת התורה עלה קאי זכרון זו נביאים כמה דאת אומר ויקשב ה׳ וישמע ויכתב בספר זכרון בספר אלו כתובים וכיון שלא מצאו מלחמת עמלק בכתובים על כן למדנו מכאן שעתידה מגילה זו ליכתב בין הכתובים לקיים מה דכתיב בספר כן נ״ל נכון וברור בעז״ה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר: רב ורב חנינא ור׳ יוחנן ורב חביבא מתנו [היו שונים], ומעירים: בכוליה [בכל] סדר מועד כל מקום שנמצא כי האי זוגא [בדומה לזוג הזה] של ארבעת החכמים חלופי [מחליפים] את ר׳ יוחנן ומעייל [ומכניסים] במקומו את ר׳ יונתן, וכך אמרו: שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות. שלחו לה: כבר נאמר ״הלא כתבתי לך שלישים״ (משלי כב, כ), לומר: שלישים ולא רבעים, כלומר, שיש להזכיר את מפלת עמלק שלוש פעמים, וכיון שהיא נזכרת בשלושה מקומות במקרא, אין צורך להוסיף לה עוד מקור רביעי,
It was related that Rav and Rabbi Ḥanina and Rabbi Yoḥanan and Rav Ḥaviva taught the statement cited below. The Gemara comments: Throughout the order of Moed, wherever this latter pair of Sages is mentioned, exchange Rabbi Yoḥanan and insert Rabbi Yonatan in his place. They said: Esther sent to the Sages: Write me for future generations and canonize my book as part of the Bible. They sent to her that it is written: “Have I not written for you three times” (Proverbs 22:20), indicating that Israel’s battle with Amalek is to be mentioned three times in the Bible and not four times? Since it is already mentioned three times (Exodus 17:8–16; Deuteronomy 25:17–19; I Samuel 15), there is no need to add a fourth source.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) עַד שֶׁמָּצְאוּ לוֹ מִקְרָא כָּתוּב בַּתּוֹרָה {שמות י״ז:י״ד} כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר כְּתֹב זֹאת מַה שֶּׁכָּתוּב כָּאן וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה זִכָּרוֹן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּנְּבִיאִים בַּסֵּפֶר מַה שֶּׁכָּתוּב בַּמְּגִלָּה.

The Sages did not accede to Esther’s request until they found a verse written in the Torah: “Write this for a memorial in the book, and rehearse it in the ears of Joshua: That I will utterly blot out the remembrance of Amalek from under the heavens” (Exodus 17:14). The Sages interpreted the verse: “Write this,” that which is written in the Torah here in Exodus, and in Deuteronomy; “a memorial,” that which is written in the Prophets, i.e., in I Samuel, on this matter; “in the book,” that which is written in the Megilla. The Megilla is the third mention of Amalek and not the fourth, as both mentions in the Torah pertaining to Amalek are considered one; therefore, Esther would be the third, not the fourth source.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שלישים ולא רבעים פי׳ לא נתן להיכתב זכרון עמלק פעמים אמור בתורה ויבא עמלק. וקי״ל כר׳ אלעזר המודעי דאמר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה. זכרון מה שכתוב בנביאים. בספר [מה] שכתוב במגילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה – דכל מה שכתוב בתורה קורא כתב אחד.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה, ומה נאמר? ״כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים״ (שמות יז, יד), וכך דרשו: ״כתב זאת״ — מה שכתוב כאן בספר שמות ובספר משנה תורה (ספר דברים) שהוא הדבר הכתוב בתורה, ״זכרון״ — מה שכתוב בנביאים בענין זה, ״בספר״ — מה שכתוב במגלה, ואם כן המגילה היא הזכרה שלישית ולא רביעית. שכל שנזכר בתורה בענין זה נחשב אחד.
The Sages did not accede to Esther’s request until they found a verse written in the Torah: “Write this for a memorial in the book, and rehearse it in the ears of Joshua: That I will utterly blot out the remembrance of Amalek from under the heavens” (Exodus 17:14). The Sages interpreted the verse: “Write this,” that which is written in the Torah here in Exodus, and in Deuteronomy; “a memorial,” that which is written in the Prophets, i.e., in I Samuel, on this matter; “in the book,” that which is written in the Megilla. The Megilla is the third mention of Amalek and not the fourth, as both mentions in the Torah pertaining to Amalek are considered one; therefore, Esther would be the third, not the fourth source.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) כְּתַנָּאֵי כְּתֹב זֹאת מַה שֶּׁכָּתוּב כָּאן זִכָּרוֹן מַה שֶּׁכָּתוּב בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה בַּסֵּפֶר מַה שֶּׁכָּתוּב בַּנְּבִיאִים דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר כְּתֹב זֹאת מַה שֶּׁכָּתוּב כָּאן וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה זִכָּרוֹן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּנְּבִיאִים בְּסֵפֶר מַה שֶּׁכָּתוּב בִּמְגִילָּה.

The Gemara comments: This matter is parallel to a dispute between the tanna’im, as it was taught in a baraita: “Write this,” that which is written here, in the book of Exodus; “a memorial,” that which is written in Deuteronomy; “in the book,” that which is written in the Prophets; this is the statement of Rabbi Yehoshua. Rabbi Elazar HaModa’i disagrees and says: “Write this,” that which is written in the Torah here in Exodus, and in Deuteronomy; “a memorial,” that which is written in the Prophets on this matter; “in the book,” that which is written in the Megilla. Here too, the tanna’im disagreed whether or not the book of Esther has the same force and sanctity as that of the canonized books of the Bible.
רי״ףריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: כתנאי [כתנאים] שנחלקו בענין זה, שהיו שדרשו: ״כתב זאת״ — מה שכתוב כאן בספר שמות, ״זכרון״ — מה שכתוב במשנה תורה, ״בספר״ — מה שכתוב בנביאים. אלו דברי ר׳ יהושע. ואילו ר׳ אלעזר המודעי אומר: ״כתב זאת״ — מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, ״זכרון״ — מה שכתוב בנביאים, ״בספר״ — מה שכתוב במגילה, וגם כאן נחלקו אם למגילה יש תוקף וקדושה כשאר ספרי המקרא.
The Gemara comments: This matter is parallel to a dispute between the tanna’im, as it was taught in a baraita: “Write this,” that which is written here, in the book of Exodus; “a memorial,” that which is written in Deuteronomy; “in the book,” that which is written in the Prophets; this is the statement of Rabbi Yehoshua. Rabbi Elazar HaModa’i disagrees and says: “Write this,” that which is written in the Torah here in Exodus, and in Deuteronomy; “a memorial,” that which is written in the Prophets on this matter; “in the book,” that which is written in the Megilla. Here too, the tanna’im disagreed whether or not the book of Esther has the same force and sanctity as that of the canonized books of the Bible.
רי״ףריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל אֶסְתֵּר אֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶת הַיָּדַיִם.

Rav Yehuda said that Shmuel said: The book of Esther does not render the hands ritually impure. Although the Sages issued a decree that sacred scrolls render hands ritually impure, the book of Esther was not accorded the sanctity of sacred scrolls.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אסתר מטמא את הידים דברי רשב״י פי׳ כל כתבי הקדש מטמאין את הנוגע בהן כדתנן בסוף מסכת ידים תרגום שבעזרא ושבדניאל מטמאין את הידים תרגום שכתבו עברית ועברית שכתבו תרגום [וכתב עברי] אין מטמאין את הידים (וכתב עברי) לעולם אין מטמא עד שיכתבנו אשורית על העור בדיו אומרים צדוקים קובלים אנחנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקדש מטמאין את הידים וכתבי המירם אינן מטמאין את הידים אמר להם רבן יוחנן בן זכאי וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד הרי הן אומרים עצמות חמור טהורין ועצמות יוחנן כה״ג טמאין. א״ל לפי חיבתן הן טומאתן שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות. אמר להן אף כתבי הקדש לפי חיבתן הן טומאתן כו׳ כלומר גזרו עליהן טומאה שלא יהיו מצויין לנגיעתן בכל עת ומפורש במסכת שבת פ״א [ד׳ י״ד] ובספר מאי טעמא גזרו ביה [טומאה] דאמר רב משרשיא בתחלה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ס״ת אמרי האי קדש והאי קדש כיון דחזו דאתו לידי פסידא שהיו העכברים אוכלים הספרים גזרו ביה רבנן [טומאה] ואף אסתר מטמאה את הידים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אינה מטמאה את הידים – כשאר ספרים דאמר ביציאות השבת (דף יד.) שגזרו עליהן לטמא את הידים לתרומה ומחלוקת בית שמאי וב״ה היא.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

א״ר יהודה אמר שמואל אסתר אינה מטמאה את הידים – פי׳ שאינה מכלל כתבי הקדש שגזרו חכמים האוחז אותם ערומים אפילו ידיו רחוצות יהיו ידיו שניות לטומאה לענין תרומה כדאית׳ בפ״ק דשבת ופרכי׳ למימרא דסבר אסתר לאו ברוח הקדש נאמרה והא איהו קאמר דברוח הקדש נאמרה ופרקי׳ נאמרה לקרות ולא נאמרה ליכתב ואוקימנ׳ כרבי יהושע ופירש רש״י שלא ניתנה ליכתב כלל אלא לקרותה על פה וא״ת הא דתנן קראה על פה לא יצא יש לומר דההיא דר״מ ואידך תנאי היא ור׳ יהושע ושמואל לא סברי לה מי׳ הא ק״ל הא דאמרינן בפרק הקורא רב ושמואל דאמרי תרוייהו לעז יונית לכל כשר ואינהו דאמור כרשב״ג ומהדרינן דאי הוה אומר הלכה כרשב״ג הייתי אומר ה״מ ספרים אבל מגלה דכתיב ככתבם וכלשונם לא כלומר הייתי אומר לא הוה שרי שתכתב יונית בספרים קמ״ל אלמא רב ושמואל כתיבא בעו והא לא קשיא כלל דא״כ ה״ק דאי אמרינן הלכה כרשב״ג ה״א דוקא בספרים עביד יוני כאשורי בין ללשון בין לכתב אבל לענין מגלה הרי יונית כשאר לשונות קמ״ל לעז יונית לכל כשר ויוצא כל אדם בשמיעתו אבל כתיב׳ לא בעינן כלל מיהו הא ודאי קשיא דאמר שמו׳ בההוא פירקא הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא ואי לא בעי כתיבה אמאי לא יצא לא תהא אלא קריאה על פה ויש לומר דשמואל ה״ק שלא ניתנה ליכתב בכלל ספרי הקדש עד שתהא כמותה לטמא את הידים אבל מכל מקום ניתנה ליכתב שלא תהא ע״פ והקוראה ע״פ לא יצא ומאי דאוקימנא כר׳ יהושע משום דר׳ יהושע נמי ה״ק שלא תהא בכלל ספרי הקדש כדאמרינן שלשים ולא רבעים ולא חשיב רביעי אלא כשנמנה עם הג׳ ואסתר היתה רוצה שיכתבנה לדורות עם כתבי הקדש. ואי ק״ל הא דאמרינן במסכת יומא פרק אמר להם הממונה מפני מה נמשלה אסתר לאילת השחר לומר לך מה שחר זה סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הניסים ופרכי׳ והא איכא חנוכה ופריק ניתנה ליכתב קאמרי׳, הניחא למ״ד ניתנה אלא למ״ד לא ניתנה ליכתב מאי איכא למימר, דאלמא מ״ד שלא ניתנה ליכתב היינו שלא ניתנה ליכתב כלל דומיא דחנוכה דאי ניתנה ליכתב מה שאין כן בחנוכה שאסור לכותבה.⁠1 וי״ל דכל שלא ניתנה ליכתב בכתבי הקדש ובקדושת׳ לא חשיבא כתיבה עד דנימ׳ בה שהיא סוף כל הניסים וליכא שבחא בהא כולי האי אי נמי מסתבר לי דהא מקשינן דודאי לישנא דסוף כל הניסים לא שייך שנכתבה לעצמה אלא כשהיא בכלל כל כתבי הקדש והיא סוף להם ודומיא דשחר זה שהוא מכלל לילה והוא סוף לה ואינה חלוק לעצמו.
(7-20) אמר שמואל דידי עדיפא מכלהו קימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה – ומנא ידעינן אלמלא שנאמרה ברוח הקדש ובמסכת שבת דרשי לה מדרשא אחרינא תרתי ש״מ.
1. כן בכ״י. המגיה הציע להוסיף כאן: ״מאי קשיא ליה״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב ו אמר רב יהודה אמר שמואל: אף שגזרו חכמים שכתבי הקודש יטמאו את הידים הנוגעות בהם כדי להרחיק את הספרים מן התרומה, מכל מקום מגילת אסתר אינה מטמאה את הידים, לפי שלא נתקדשה בקדושת כתבי הקודש.
Rav Yehuda said that Shmuel said: The book of Esther does not render the hands ritually impure. Although the Sages issued a decree that sacred scrolls render hands ritually impure, the book of Esther was not accorded the sanctity of sacred scrolls.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) לְמֵימְרָא דְּסָבַר שְׁמוּאֵל אֶסְתֵּר לָאו בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה נֶאֶמְרָה לִקְרוֹת וְלֹא נֶאֶמְרָה לִיכְתּוֹב.

The Gemara asks: Is this to say that Shmuel maintains that the book of Esther was not stated with the inspiration of the Divine Spirit? But didn’t Shmuel himself say elsewhere that the book of Esther was stated with the inspiration of the Divine Spirit? The Gemara answers: It was stated with the Divine Spirit that it is to be read in public; however, it was not stated that it is to be written. Therefore, the text was not accorded the sanctity of sacred scrolls.
רי״ףתוספותרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נאמרה לקרות ולא לכתוב – משמע דסבר דמותר לקרותה ע״פ וקשה דהיכי פליג על סתם משנה דלקמן דפ״ב (דף יז:) דתני קראה על פה לא יצא ורב נמי הוא דאמר לקמן (דף יט.) שצריך לכותבה ולתופר׳ בגידין ור׳ יוחנן נמי [אמר] (שם:) דאם קראה בין הכתובים לא יצא לכך נר׳ לפר׳ דהא דקאמר לא ניתנה ליכתב ברוח הקודש אבל מדרבנן ניתנה ליכתב ולקרות ואכתי קשיא דהא אמרינן בפ׳ הממונה במסכת יומא (יומא כט.) נמשלה אסתר לאילת השחר מה שחר סוף הלילה אף אסתר סוף הנסים ופריך והא איכא חנוכה ומשני ניתן ליכתב קאמר ופריך הניחא למאן דאמר ניתן ליכתב אלא למאן דאמר לא ניתן ליכתב מאי איכא למימר ואין לומר דהא דניתן ליכתב מדרבנן קרי כתיבה דאם כן הדרא קושיין לדוכתא דהא איכא חנוכה שניתנה לכתוב מדרבנן במגילת תענית ותירץ הר״ר אלחנן דכתיבה דמגילה מהניא טפי דהא צריכה גידין ושרטוט וכמה דברים דלא צריכי במגילת תענית.
ניתנה לקרות ולא ניתנה ליכתב. ואוקימנא דשמואל כרבי יהושע דאמר כתוב זאת (שמות יז, יד) כתוב מה שכתוב כאן זכרון מה שכתוב במשנה תורה בספר מה שכתוב בנביאים, אלמא לרבי יהושע לא ניתנה ליכתב כלל. ובריש פרק אמר להם הממונה ביומא (יומא כ״ט. עיי״ש) אמרינן מפני מה נמשלה אסתר לאילת השחר לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים והא איכא חנוכה ניתנה ליכתב קאמרינן הניחא למאן דאמר ניתנה ליכתב אלא למאן דאמר לא ניתנה ליכתב מאי איכא למימר, דאלמא לרבי יהושע ולשמואל לא ניתנה ליכתב כלל, ומתניתין (מגילה יז.) דהקורא את המגילה על פה לא יצא דלא כרבי יהושע ודלא כשמואל. ואיכא למידק דהא שמואל גופיה הוא דאמר בפרקין דלקמן (מגילה יט.) הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא, ואם איתא דאין צריך לקרותה מתוך הכתב כתובה בין הכתובים מאי הוי והא לא בעיא קריאה מן הכתב כלל. ועוד הקשו בשם הרב ר׳ אלחנן זצ״ל מדאמרינן לקמן בריש פרק שני (מגילה יח.) רב ושמואל דאמרי תרוייהו לעז יוני לכל כשר ואינהו דאמור כרבן שמעון בן גמליאל דאמר (מגילה ח:) אף ספרים לא הותרו שיכתבו אלא יונית, ואקשינן ולימא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ומשני אי אמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל הוה אמינא הני מילי שאר ספרים אבל מגילה דכתיב בה (אסתר ח, ט) ככתבם וכלשונם אימא לא קא משמע לן. ואינה קושיא בעיני, דלא משום כתיבה קאמר אלא משום לשון, וקא משמע לן דאפילו במגילה דכתיב בה כלשונם אם שמעה בלעז יוני יצא ואפילו מי שאינו יוני כרבי שמעון בן גמליאל דאסר כל הלשונות בכל הספרים ואפילו הכי התיר יוני דאלמא יוני כשר כאשורי. אבל עדיין קשה מההיא דמגילה הכתובה בין הכתובים. והם תירצו דמודה שמואל דצריכה כתיבה מדרבנן, וההיא דריש פרק אמר להם הממונה לא ניתנה ליכתב וניתנה ליכתב מדאורייתא קאמר. ועוד היא צריכה לפנים.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

תד״ה נאמרה לקרות ולא לכתוב כו׳ ור׳ יוחנן נמי אמר דאם קראה בין הכתובים לא יצא כו׳ עכ״ל צ״ע אמאי לא הביאו מדברי רב יהודה אמר שמואל גופיה דאית ליה נמי הכי בפ״ב דאם קראה בין הכתובים דלא יצא ונראה לפרש משום דמלתא דשמואל איכא לפרושי דקראה בין הכתובים גרע מקראה בע״פ אבל בההיא דאר״י קראה בין הכתובים לא יצא א״א לפרש דגרע מקראה בע״פ דקאמר בצבור שנו ואי גרע מקראה בע״פ יחיד נמי לא יצא דיחיד לא יצא בע״פ וק״ל:
בא״ד ואכתי קשיא כו׳ ואין לומר דהא דניתן ליכתב מדרבנן קרי כתיבה כו׳ עכ״ל פי׳ כיון דמדרבנן ניתן לכתב ולקרות אכתי קשיא אההיא דפ׳ אמר להם הממונה דקאמר הניחא למ״ד כו׳ אלא למ״ד לא ניתן ליכתב מא״ל כיון דניתן לכתוב מדרבנן לא ה״ל לסתום דבריו למקרי לא ניתן ליכתב סתמא וא״ל דאה״נ הא דקאמר הניחא למ״ד ניתן ליכתב היינו נמי מדרבנן דקרי כתיבה ואלא למ״ד לא ניתן ליכתב היינו נמי אפי׳ מדרבנן דאם כן הדרא קושיין לדוכתין האיכא נמי חנוכה כו׳ ולא הל״ל הניחא למ״ד ניתן ליכתב ותירץ הרר״א דזו הסברא קיימת הא דמגילה ניתן ליכתב מדרבנן קרי כתיבה ושפיר קאמר [א] הניחא למ״ד ניתן לכתב משום דכתיבה דמגילה מהניא טפי כו׳ [ב] וק״ק לפי דרך זה הא דקאמר אלא למ״ד לא ניתן לכתב היינו אפי׳ מדרבנן ולא אשכחן הך דעת שלישית הכא ובשום דוכתא דאיכא מאן דאית ליה הכי ודו״ק:
בתוספות בד״ה נאמרה לקרות כו׳ וקשה דהאיך פליג על סתם משנה כו׳. ואע״ג דבלא״ה לא ס״ל לשמואל כי האי סתם משנה בהאי דקתני נמי קראה בכל לשון לא יצא ורב ושמואל סברי דלעז יווני לכל כשר ומסקינן התם אינהו דאמרו כרשב״ג מ״מ לא ניחא להו לתוספות לומר דפליג נמי ברישא והא דלא מייתי מהאי גופא דקאמר שמואל לעז יווני לכל כשר כרשב״ג א״כ משמע דשאר לשונות פסולין דלא ניתנו ליכתב אלא אשורית ויוונית אלא דכבר תירצה הרשב״א ז״ל דמהא לא איריא דאיכא למימר דאקריאה לחוד קאי לשון יווני לכל כשר ולעולם בע״פ ולא בכתב מיהו בהא דמייתי מדר׳ יוחנן דאמר קראה במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא והקשה מהרש״א ז״ל אמאי לא מייתי מדשמואל גופא דאמר נמי התם קראה בין הכתובים לא יצא ותירץ דאיכא למימר דבין הכתובים גרע טפי מבע״פ וזה דוחק גדול וכן במ״ש דלר׳ יוחנן ליכא למימר דגרע מבע״פ מדקאמר בציבור שנו ואי גרע מבע״פ מאי איריא ציבור אפילו יחיד נמי דהא קראה בע״פ לא יצא ויש לתמוה על דבריו דהא עיקר קושית התוספות דלא משמע להו לומר דפליגי שמואל ור׳ יוחנן וא״כ לפ״ז סבר ר׳ יוחנן נמי דקראה בע״פ יצא בין ביחיד בין בציבור ובין הכתובים דגרע טפי לא מיתסר אלא בציבור ואדרבה מהכא הוי סייעתא לומר דר״י סבר נמי לא ניתן ניכתוב מש״ה מחלק בין יחיד לציבור דאי ניתן ליכתב מ״ש יחיד מצבור והנלע״ד דלא פסיקא להו להקשות מדשמואל אדשמואל דאיכא למימר דדוקא לענין טומאת ידים פסק כר״י דאפושי טומאה לא מפשינן מספיקא במידי דרבנן משא״כ לענין מגילה גופא חייש לדר׳ אלעזר המודעי וכולהו תנאי דבסמוך ומספיקא צריך לחזור ולקרות משא״כ ר׳ יוחנן דאמר בציבור שנו א״כ מספיקא לא הוי מטרחינן ציבורא כדאשכחן בכמה דוכתי ועי״ל דלשמואל איכא למימר דהא דקאמר התם לא יצא היינו אליבא דהאי תנא דאמר ניתנ׳ ליכתוב ואיהו לא ס״ל והא דלא קאמר בהדיא הכי היינו משום דסמיך אהאי מימרא דהכא משא״כ ר׳ יוחנן דסתמא קאמר ומסיק עלה נמי בציבור שנו משמע דהכי ס״ל כן נ״ל ודו״ק:
בא״ד לכך נראה לפרש כו׳ אבל מדרבנן ניתנה ליכתוב ולקרות. קשיא לי כיון דמדאורייתא לא ניתן ליכתוב א״כ האיך שרו רבנן הא קיי״ל דברים שבע״פ אסור לאומרן בכתב ואפשר כיון דניתן לקרות ברוח הקודש התירו נמי ליכתוב דלאו הכל בקיאין לקרות בע״פ ולא גרע מהא דאמרינן בגיטין דרבה ורב יוסף מעייני באגדתא משום עת לעשות לה׳ הפרו תורתיך. מיהו אכתי קשה כיון דשמואל ס״ל כר״י דלא דריש בספר אמגילה א״כ הא אסור לכתבן מקרא דהלא כתבתי לך שלישים ולא רביעים כדשלחו מעיקרא ובשלמא למאי דפרישית דהאי קרא אכל התורה קאי והיינו נמי משום דדברים שבע״פ אין לאמרן בכתב א״כ איכא למימר כדפרישית משא״כ למאי דמשמע לכאורה מפרש״י דאמלחמת עמלק קאי א״כ קשה אין הותר ליכתב מדרבנן מה שאסרה התורה בפירוש ויש ליישב:
מיהו יש ליישב בהערה זו מה שהניח מהרש״א ז״ל בקושיא בסוף דברי התוס׳ היאך מצינו שום תנא דסובר דמגלת אסתר לא ניתן ליכתב אפילו מדרבנן ולמאי דפרישית נתבאר דאדרבא מסברא משמע דמאן דאמר לאו ברוח הקדש נאמרה לא ניתן ליכתב כלל אפילו מדרבנן וכדשלחו מעיקרא הלא כתבתי לך שלישים ולא רביעים ואפשר דר׳ יהושע גופא סבר נמי הכי דלא ניתן ליכתב כלל כדין ספר בגידין ושרטוט אלא משום פרסומי ניסא ומשום עת לעשות לה׳ ניתן ליכתב כדי לקרות ובהכי לא עדיפא ממגילת חנוכה ומקשו התם שפיר למ״ד לא ניתן ליכתב מאי איכא למימר כן נ״ל ליישב דברי התוספות וכפירוש מהרש״א ז״ל ודו״ק:
בד״ה לכולהו איכא פירכא כו׳ וקשה דהא רבא גופא הוא דאמר בפרק ר״ע דמכאן מודע׳ רבא כו׳ עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ״ל ליישב קושיתם בענין אחר דאדרבא למאי דדריש רבא גופא להאי קרא דקימו וקיבלו דהדר קיבלוהו בימי אחשורוש א״כ כ״ש דמוכח טפי דברה״ק נאמרה דהא ע״כ עיקרא דמילתא דהאי דרשא דהדר קיבלוהו היינו שקיבלו בלב שלם ברצון עצמם וא״כ אכתי היכי ידעינן שכל אחד ואחד מכל ישראל שהיו מפוזרים בקכ״ז מדינות ומנא ידעינן דלא הוי בהו חד שלא קיבל בלב שלם דהא בכה״ג גופא יליף ר״ע דברוח הקודש נאמרה מקרא דויהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה ורבי יוסי מקרא דובביזה לא שלחו עי׳ פרש״י. ואם נאמר דמרדכי ואסתר פריסתיקות שדרו כדאמרינן בסמוך לענין הביזה והשיבו לו דבר בכל המקומות הרחוקים שכולם כאחד קיבלו עליהם התורה בלב שלם אכתי כ״ש דקשה מנא ידעו שעשו כן בלב שלם שמא עשו כן מאימה יתירה ממרדכי ואסתר וא״כ אדרבה הוי מודעא טפי שהרי כתבו התוס׳ שם בפרק ר״ע אהא דאמרינן מכאן מודעא רבא דאע״ג שכרתו בהר גריזים אפ״ה כיון דע״פ הדיבור היה אכתי הוי מודעא א״כ כ״ש אם נאמר שעשו כן מאימת מרדכי ואסתר ואף שכתבו התוס׳ שם שבימי אחשורוש עשו כן מאהבת הנס אכתי הא גופא קשיא מאן יימר דהכי הוא שמא מיראת מרדכי ואסתר עשו ועוד התינח אותן שהיו באותו הדור אבל הדורות הבאים אחריהם מאי איכא למימר ואדרבה כיון דעיקר המודעא היינו שיפרקו מעליהם עול העונש וכדאשכחן בימי יחזקאל שהשיבו תשובה נצחת בענין הזה כדאיתא בפרק חלק וא״כ כ״ש בימי אחשורוש שנתחייבו כליה באותה שעה מפני שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר אע״ג דאנדרטא בעלמא הוי ולא עשו אלא לפנים כדאיתא לקמן א״כ מה״ט גופא יחזיקו במודעא על הקבלה כדי שלא יבואו לידי עונש כזה שאין יכולים לעמוד בהם ויצטרכו תמיד לנס ולאו בכל יומא מתרחיש ניסא אלא ע״כ מדהעיד הכתוב שקימו וקיבלו בלב שלם שפיר שמעינן דברוח הקודש נאמרה והיינו דאמר רבא דלשמואל לית ליה פירכא דממ״נ ידעינן דברוח הקודש נאמרה אי משום דדרשינן מיניה קימו למעלה כדשמואל או משום דרשא גופא היינו משום דהדר קיבלוהו כנ״ל ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: למימרא [האם לומר מכאן] שסבר שמואל שמגילת אסתר לאו [לא] ברוח הקודש נאמרה? והאמר [והרי אמר] שמואל עצמו שאסתר ברוח הקודש נאמרה! ומתרצים: נאמרה לקרות, שעצם המגילה ברוח הקודש נקבעה ומשום כך יש לקרוא אותה ברבים ואולם לא נאמרה ליכתוב, כלומר, שאין הדברים הכתובים מקודשים באותיותיהם שתהא בהם קדושת כתבי הקודש.
The Gemara asks: Is this to say that Shmuel maintains that the book of Esther was not stated with the inspiration of the Divine Spirit? But didn’t Shmuel himself say elsewhere that the book of Esther was stated with the inspiration of the Divine Spirit? The Gemara answers: It was stated with the Divine Spirit that it is to be read in public; however, it was not stated that it is to be written. Therefore, the text was not accorded the sanctity of sacred scrolls.
רי״ףתוספותרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מֵיתִיבִי רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם וּמַחְלוֹקֶת בְּשִׁיר הַשִּׁירִים ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שִׁיר הַשִּׁירִים מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם וּמַחְלוֹקֶת בְּקֹהֶלֶת ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר קֹהֶלֶת מִקּוּלֵּי ב״שבֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי ב״הבֵּית הִלֵּל אֲבָל ארוּת וְשִׁיר הַשִּׁירִים וְאֶסְתֵּר מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם הוּא דְּאָמַר כר׳כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

The Gemara raises an objection from a baraita. Rabbi Meir says: The book of Ecclesiastes does not render the hands ritually impure, as it was not accorded the sanctity of sacred scrolls; however, there is a dispute with regard to whether or not the Song of Songs renders the hands impure. Rabbi Yosei says: The Song of Songs renders the hands ritually impure, but there is a dispute with regard to the book of Ecclesiastes. Rabbi Shimon says: The ruling with regard to Ecclesiastes is among the leniencies of Beit Shammai and among the stringencies of Beit Hillel, as according to Beit Hillel it renders the hands impure and according to Beit Shammai it does not. However, everyone agrees that the books of Ruth, and the Song of Songs, and Esther render the hands ritually impure, contrary to the opinion of Shmuel. The Gemara answers: It was Shmuel who stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua cited earlier that the book of Esther was not accorded the sanctity of sacred scrolls.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הוא דאמר כרבי יהושע – דאמר לעיל זאת מה שכתוב בתורה זכרון מה שכתוב במשנה תורה בספר מה שכתוב בנביאים אבל במגילה לא ניתנה ליכתב אלא לגורסה על פה ולקרותה.
זהו ביאור המשנה על הדרך שנתישבו עניניה בגמרא ומה שנתחדש עליה בגמרא כך הוא:
מגלת אסתר הרי היא בכלל ספרי הקדש ומטמאה את הידים ומוחזקת היא אצלנו שברוח הקודש נאמרה מעתה הרי קדושתה כקדושת ספרי הקדש ומטמאה את הידים וענין טומאה זו הוא שגזרו על כל ידים הנוגעות בספר שיהיו טמאות לתרומה ותקנו דבר זה מפני מעלת הספר שלא יתעסקו בו הידים יותר מדאי ויניחו שם דברים שבסבתם יבואו הספרים לידי קלקול או הפסד ואף ספר שאינו שלם יראה לי שמטמא את הידים ממה שראיתי בתלמוד המערב במסכת סוטה שמגלת סוטה הואיל וניתנה לימחק אין מטמאה את הידים אלמא שאם לא ניתנה לימחק מטמאה:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתיבי [מקשים על כך], מן המשנה, ששנינו, ר׳ מאיר אומר: ספר קהלת — אינו מטמא את הידים, שאין בו קדושת כתבי הקודש ומחלוקת בשיר השירים אם מטמא. ר׳ יוסי אומר: שיר השירים מטמא את הידים, ומחלוקת היא בקהלת. ר׳ שמעון אומר: קהלת הוא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, שלבית הלל הוא מטמא ולבית שמאי אינו מטמא, אבל רות ושיר השירים ואסתר לכל הדעות מטמאין את הידים. הרי משנה מפורשת שלדעת הכל אסתר מטמא את הידים. ומשיבים: הוא שמואל שאמר את דבריו, היה זה כשיטת ר׳ יהושע שהובאה קודם, שמגילת אסתר לא נתקדשה.
The Gemara raises an objection from a baraita. Rabbi Meir says: The book of Ecclesiastes does not render the hands ritually impure, as it was not accorded the sanctity of sacred scrolls; however, there is a dispute with regard to whether or not the Song of Songs renders the hands impure. Rabbi Yosei says: The Song of Songs renders the hands ritually impure, but there is a dispute with regard to the book of Ecclesiastes. Rabbi Shimon says: The ruling with regard to Ecclesiastes is among the leniencies of Beit Shammai and among the stringencies of Beit Hillel, as according to Beit Hillel it renders the hands impure and according to Beit Shammai it does not. However, everyone agrees that the books of Ruth, and the Song of Songs, and Esther render the hands ritually impure, contrary to the opinion of Shmuel. The Gemara answers: It was Shmuel who stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua cited earlier that the book of Esther was not accorded the sanctity of sacred scrolls.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) תַּנְיָא ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר בקֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם מִפְּנֵי שֶׁחׇכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הִיא אָמְרוּ לוֹ וְכִי זוֹ בִּלְבַד אָמַר וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר {מלכים א ה׳:י״ב} וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וְאוֹמֵר {משלי ל׳:ו׳} אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו.

It is taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Menasya says: The book of Ecclesiastes does not render the hands ritually impure because it is the wisdom of Solomon, and not divinely inspired. They said to him: It was certainly divinely inspired and that is the reason that the book of Ecclesiastes was added to the canon; as was it this alone that Solomon said? Wasn’t it already stated: “And he spoke three thousand proverbs, and his poems were a thousand and five” (I Kings 5:12)? Solomon spoke many proverbs, but only a portion of them were canonized in the Bible. Apparently, what is unique about those in Ecclesiastes is that they were divinely inspired. And it says: “Add you not unto his words” (Proverbs 30:6).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והלא כבר נאמר וידבר כו׳ – וקהלת כבר נאמרה וכיון דלא כתב את כולן למדת שמה שכתב רוח הקודש היה.
אל תוסף על דבריו – מקרא הוא בספר משלי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

מפני שחכמתו של שלמה היא כו׳. רצה לומר שחכמת התורה היא חכמה העצמית שניתנה ליכתב אבל חכמת שלמה חכמת האדם היא כעין דברים שבעל פה שלא ניתנו ליכתב ולא שייכא בין הכתובים וא״ל וכי זו בלבד נאמרה והלא כבר נאמר וידבר שלשת אלפים גו׳ ולמה נכתב קהלת טפי מהשאר אלא שהיא שייכא בין הכתובים ואמר וכ״ת דאי בעי איכתב כו׳ וקהלת איכתב והשאר עד שלשת אלפים משל גו׳ לא איכתב ת״ש אל תוסף על דבריו וע״כ לא דברים ממש קאמר דדברים שבעל פה אין להם שיעור אלא ע״כ על דברים שבכתב נאמר כן וכיון שקהלת ניתן ליכתב ע״כ דבין הכתובים הוא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא [שנויה ברייתא], ר׳ שמעון בן מנסיא אומר: קהלת אינו מטמא את הידים מפני שחכמתו של שלמה היא אבל אינה ברוח הקודש, אמרו לו: ודאי ברוח הקודש נאמרה, שמגילת קהלת נבחרה משום כך משאר דברי שלמה, שהרי וכי זו בלבד אמר? והלא כבר נאמר: ״וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמישה ואלף״ (מלכים א׳ ה, יב) הרי שאמר שלמה משלים הרבה ורק חלק מהם אספו במקרא ובודאי יחודם של אלה הוא בכך שברוח הקודש נאמרו. ואומר: ״אל תוסף על דבריו״ (משלי ל, ו).
It is taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Menasya says: The book of Ecclesiastes does not render the hands ritually impure because it is the wisdom of Solomon, and not divinely inspired. They said to him: It was certainly divinely inspired and that is the reason that the book of Ecclesiastes was added to the canon; as was it this alone that Solomon said? Wasn’t it already stated: “And he spoke three thousand proverbs, and his poems were a thousand and five” (I Kings 5:12)? Solomon spoke many proverbs, but only a portion of them were canonized in the Bible. Apparently, what is unique about those in Ecclesiastes is that they were divinely inspired. And it says: “Add you not unto his words” (Proverbs 30:6).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מַאי וְאוֹמֵר וְכִי תֵּימָא מֵימָר טוּבָא אֲמַר דְּאִי בָּעֵי אִיכְּתִיב וּדְאִי בָּעֵי לָא אִיכְּתִיב תָּא שְׁמַע אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו.

The Gemara asks: What is added by the proof introduced with the phrase: And it says? Why wasn’t the first proof sufficient? The Gemara answers: And if you would say that in terms of what he said, he said a great deal, with regard to which, if he so desired, it was written, and if he so desired, it was not written; then that is why not all of his statements were preserved. Therefore, come and hear: Add you not unto his words. Apparently, the reason that it is prohibited to add to the proverbs is that the book of Ecclesiastes was divinely inspired.
רי״ףרש״יריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאי בעי כתב ואי בעי לא כתב – ולעולם מה שכתב משלות בעלמא נינהו ולא מפי הקב״ה.
תא שמע אל תוסף על דבריו – מדקאסר להוסיף עליהן שמע מינה ברוח הקודש נאמרו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מאי [מה] מדוע מוסיף ״ואומר״? הרי לכאורה הראיה הראשונה מספקת! ומשיבים: וכי תימא [ואם תאמר]: מימר טובא [לומר הרבה] אמר, אלא שהעלה על הכתב רק דברים מסויימים, דאי בעי [שאם רצה] להעלות על הכתב דבר מסויים — אכן איכתיב [נכתב], ודאי בעי [ואם רצ ה] שלא להעלות על הכתב דברים אחרים — לא איכתיב [נכתב], ולכן לא נשארו כל דבריו. תא שמע [בוא ושמע], ממה שנאמר: ״אל תוסף. על דבריו״, לומר שאם אסור להוסיף עליהם, משמע שברוח הקודש נאמרו.
The Gemara asks: What is added by the proof introduced with the phrase: And it says? Why wasn’t the first proof sufficient? The Gemara answers: And if you would say that in terms of what he said, he said a great deal, with regard to which, if he so desired, it was written, and if he so desired, it was not written; then that is why not all of his statements were preserved. Therefore, come and hear: Add you not unto his words. Apparently, the reason that it is prohibited to add to the proverbs is that the book of Ecclesiastes was divinely inspired.
רי״ףרש״יריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) תַּנְיָא ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה שֶׁנֶּאֱמַר {אסתר ו׳:ו׳} וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ ר׳רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה שֶׁנֶּאֱמַר {אסתר ב׳:ט״ו} וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כׇּל רוֹאֶיהָ.

It is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: The book of Esther was said with the inspiration of the Divine Spirit, as it is stated: “And Haman thought in his heart” (Esther 6:6). If the book of Esther was not divinely inspired, how was it known what Haman thought in his heart? Rabbi Akiva says: The book of Esther was said with the inspiration of the Divine Spirit, as it is stated: “And Esther obtained favor in the sight of all those who looked upon her” (Esther 2:15); this could have been known only through divine inspiration.
רי״ףרש״יריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויאמר המן בלבו – מנא ידעו כותבי המגילה שכך אמר בלבו אלא רוח הקודש נגלה עליהם.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא [שנויה ברייתא] ר׳ אליעזר אומר: מגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר: ״ויאמר המן בלבו״ (אסתר ו, ו) שאם אינה מרוח הקודש — מניין אם כן ידעו מה חשב המן בלבו? ר׳ עקיבא אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר: ״ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה״ (אסתר ב, טו), וכיצד ידעו זאת, אם לא ברוח הקודש?!
It is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: The book of Esther was said with the inspiration of the Divine Spirit, as it is stated: “And Haman thought in his heart” (Esther 6:6). If the book of Esther was not divinely inspired, how was it known what Haman thought in his heart? Rabbi Akiva says: The book of Esther was said with the inspiration of the Divine Spirit, as it is stated: “And Esther obtained favor in the sight of all those who looked upon her” (Esther 2:15); this could have been known only through divine inspiration.
רי״ףרש״יריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) ר״מרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה שֶׁנֶּאֱמַר {אסתר ב׳:כ״ב} וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמׇרְדֳּכַי רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוֹרְמַסְקִית אוֹמֵר אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה שֶׁנֶּאֱמַר {אסתר ט׳:י׳,ט״ו,ט״ז} וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם.

Rabbi Meir says: The book of Esther was said with the inspiration of the Divine Spirit, as it is stated with regard to the conspiracy of Bigtan and Teresh against Ahasuerus: “And the thing became known to Mordecai” (Esther 2:22). This too could have been known only through divine inspiration. Rabbi Yosei ben Durmaskit says: The book of Esther was said with the inspiration of the Divine Spirit, as it is stated: “But they did not lay their hands on the plunder” (Esther 9:15). The only way that could have been stated with certainty is through divine inspiration.
רי״ףרש״יריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויודע הדבר למרדכי – מי גלה לו רוח הקדש שרה עליו.
ובבזה לא שלחו את ידם – היאך ידעו מה עשו הרחוקים.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ מאיר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר בענין הקשר שקשרו בגתן ותרש על אחשורוש: ״ויודע הדבר למרדכי״ (אסתר ב, כב), וכיצד נודע לו? ודאי ברוח הקודש. ר׳ יוסי בן דורמסקית אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר: ״ובבזה לא שלחו את ידם״ (אסתר ט, טו) וכיצד ידעו מה קרה בכל העולם? אלא ודאי ברוח הקודש הוא.
Rabbi Meir says: The book of Esther was said with the inspiration of the Divine Spirit, as it is stated with regard to the conspiracy of Bigtan and Teresh against Ahasuerus: “And the thing became known to Mordecai” (Esther 2:22). This too could have been known only through divine inspiration. Rabbi Yosei ben Durmaskit says: The book of Esther was said with the inspiration of the Divine Spirit, as it is stated: “But they did not lay their hands on the plunder” (Esther 9:15). The only way that could have been stated with certainty is through divine inspiration.
רי״ףרש״יריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אָמַר שְׁמוּאֵל אִי הֲוַאי הָתָם הֲוָה אָמֵינָא מִלְּתָא דַּעֲדִיפָא מִכּוּלְּהוּ שֶׁנֶּאֱמַר קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ קִיְּמוּ לְמַעְלָה מַה שֶּׁקִּיבְּלוּ לְמַטָּה.

Shmuel said: Had I been there among the tanna’im, I would have stated a matter that is superior to them all, as it is stated: “They confirmed, and took upon themselves” (Esther 9:27), which was interpreted to mean: They confirmed above in heaven what they took upon themselves below on earth. Clearly, it is only through divine inspiration that this could have been ascertained.
ר׳ חננאלרי״ףריטב״אמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ברוה״ק נאמרה שנאמר קיימו וקבלו היהודים (מכלל שיש בה קדושה) קיימו למעלה מה שקבלו עליהם למטה וכל אלו הפסוקים כגון ויאמר המן בלבו וכיוצא בו מי מודע מה היה בלבו אלא הקב״ה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

קיימו וקבלו קיימו למעלה מה כו׳ מפורש פרק רבי עקיבא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר שמואל: אי הואי התם, הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו [אילו הייתי שם בין התנאים הייתי אומר דבר שהוא עדיף מכולם] והוא, שנאמר במגילה: ״קימו וקבל״ (אסתר ט, כז) וכבר דרשוהו: קימו למעלה מה שקיבלו למטה, ודבר זה יכול להיאמר רק ברוח הקודש.
Shmuel said: Had I been there among the tanna’im, I would have stated a matter that is superior to them all, as it is stated: “They confirmed, and took upon themselves” (Esther 9:27), which was interpreted to mean: They confirmed above in heaven what they took upon themselves below on earth. Clearly, it is only through divine inspiration that this could have been ascertained.
ר׳ חננאלרי״ףריטב״אמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אָמַר רָבָא לְכוּלְּהוּ אִית לְהוּ פִּירְכָא לְבַר מִדִּשְׁמוּאֵל דְּלֵית לֵיהּ פִּירְכָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סְבָרָא הוּא דְּלָא הֲוָה אִינִישׁ דַּחֲשִׁיב לְמַלְכָּא כְּוָותֵיהּ וְהַאי כִּי קָא מַפֵּישׁ טוּבָא וְאָמַר אַדַּעְתֵּיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר.

Rava said: There is a refutation for all of these proofs, except for the proof cited by Shmuel, for which there is no refutation. The Gemara elaborates. That which Rabbi Eliezer said with regard to knowledge of what Haman was thinking in his heart can be refuted, as it is based on logical reasoning to conclude that this was his thinking. There was no other person as important to the king as he was; and the fact is that when he elaborated extensively and said: “Let the royal apparel be brought” (Esther 6:8), he said it with himself in mind.
רי״ףרש״יתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מפיש ואמר טובא – יביאו לבוש מלכות אדעתא דנפשיה קאמר שמע מינה זאת היתה בלבו.
לכולהו איכא פירכא בר מדשמואל – וקשה דלשמואל מי ליכא פירכא דהא רבא גופיה הוא דאמר פרק רבי עקיבא (שבת דף פח. ושם). (מכאן מודעא רבה לאורייתא) שקבלו שנית בימי אחשורוש אלמא דאיצטריך קרא לדרשא אחרינא ויש לומר דלא חשיב האי פירכא דהא שפיר שמעינן מינה תרתי ולא דמי האי פירכא לשאר פירכות דאינך דסתר סברתם לגמרי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

בד״ה לכולהו איכא פירכא כו׳ דלשמואל נמי איכא פירכא כו׳ עכ״ל כצ״ל:
קמפיש טובא ואמר כו׳. היינו שאמר מתחלה ואשר נתן כתר מלכות בראשו ששאל גם על כתר המלכות ולבסוף שראה שעיני המלך רעה בו ששאל גם על כתר מלוכה לא אמר רק ונתון הלבוש והסוס גו׳ כפרש״י במגילה ע״ש אית לן למימר מסברא דלא שאל כל כך גם על כתר מלוכה אי לאו דבלבו אדעתיה דנפשיה קאמר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא [לכולם יש פירכה] לסתור את דבריהם, לבר [חוץ] מלדברי שמואל דלית ליה פירכא [שאין לו פירכה], ומסבירים מה היא הפירכה: שמה שאמר ר׳ אליעזר כיצד ידעו מה חשב המן בליבו — סברא הוא שהרי לא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה [לא היה אדם שחשוב למלך כמותו] והאי כי קא מפיש טובא [וזה שהירבה הרבה] ואמר ״יביאו לבוש מלכות״ (אסתר ו, ח)אדעתיה דנפשיה קאמר [על דעת שיעשו זאת עבור עצמו אמר].
Rava said: There is a refutation for all of these proofs, except for the proof cited by Shmuel, for which there is no refutation. The Gemara elaborates. That which Rabbi Eliezer said with regard to knowledge of what Haman was thinking in his heart can be refuted, as it is based on logical reasoning to conclude that this was his thinking. There was no other person as important to the king as he was; and the fact is that when he elaborated extensively and said: “Let the royal apparel be brought” (Esther 6:8), he said it with himself in mind.
רי״ףרש״יתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) דר״עדְּרַבִּי עֲקִיבָא דִּלְמָא כר׳כְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד נִדְמְתָה לוֹ כְּאוּמָּתוֹ.

That which Rabbi Akiva said with regard to the knowledge that Esther found favor in the eyes of all, perhaps it can be understood and refuted in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who said: This teaches that she appeared to each and every one as one of his nation, and they expressed that sentiment aloud.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נדמתה לו כאומתו – והיו אומרים בפיהם זו משלנו היא.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

מלמד שכל אחד ואחד נדמתה לו כו׳. לפי שמדרך שאדם נושא חן ביותר בעיני אומתו וגבי אסתר כתיב לא הגידה אסתר את עמה גו׳ כי מרדכי צוה גו׳ אפשר שהוא עשה כן כדי שלא תהיה נושאת חן וישלחוה אבל מאלהים היה בהיפך זה כיון שלא הכירו את עמה כל אחד ואחד נדמתה לו כאילו היא מאומתו ולכך נושאת חן בעיני כל רואיה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן מה שאמר ר׳ עקיבא כיצד ידעו שמצאה חן בעיני הכל — דלמא [שמא] יש להבינו מסברה וכדברי ר׳ אלעזר, שאמר: מלמד שכל אחד ואחד נדמתה לו כבת אומתו, ולכן סביר להניח שמצאה חן בעיני הכל.
That which Rabbi Akiva said with regard to the knowledge that Esther found favor in the eyes of all, perhaps it can be understood and refuted in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who said: This teaches that she appeared to each and every one as one of his nation, and they expressed that sentiment aloud.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וְהָא דְּרַבִּי מֵאִיר דִּלְמָא כְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא דְּאָמַר בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי טַרְשִׂיִּים הָיוּ.

And that which Rabbi Meir said, i.e., that the divine inspiration of the book of Esther is clear from the fact that Mordecai exposed the conspiracy against Ahasuerus, perhaps this can be explained and refuted in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Abba, who said: Bigtan and Teresh were both members of the Tarsi people and conversed in their own language. Mordecai, who was a member of the Sanhedrin and therefore fluent in many languages, understood what they were saying.
רי״ףרש״יריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דרבי חייא בר אבא – לקמן בפירקין.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא [וזה] שאמר ר׳ מאיר הלומד מזה שנודע דבר הקשר על אחשוורוש למרדכי — דלמא [שמא] היה הדבר כדעת ר׳ חייא בר אבא, שאמר: בגתן ותרש שני טרשיים היו ודיברו זה עם זה בשפתם ומרדכי שהיה בקי בלשונות רבות, הבין מה הם מדברים.
And that which Rabbi Meir said, i.e., that the divine inspiration of the book of Esther is clear from the fact that Mordecai exposed the conspiracy against Ahasuerus, perhaps this can be explained and refuted in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Abba, who said: Bigtan and Teresh were both members of the Tarsi people and conversed in their own language. Mordecai, who was a member of the Sanhedrin and therefore fluent in many languages, understood what they were saying.
רי״ףרש״יריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וְהָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוֹרְמַסְקִית דִּלְמָא פְּרִיסְתָּקֵי שַׁדּוּר דִּשְׁמוּאֵל וַדַּאי לֵית לֵיהּ פִּירְכָא אָמַר רָבִינָא הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי טָבָא חֲדָא פִּלְפַּלְתָּא חֲרִיפְתָּא מִמְּלֵי צַנֵּי קָרֵי.

And that which Rabbi Yosei ben Durmaskit said with regard to the knowledge that no spoils were taken, perhaps this can be explained and refuted by the fact that they dispatched messengers who informed them of the situation. However, with regard to Shmuel’s proof from the fact that they confirmed above what they took upon themselves below, there is certainly no refutation. Ravina said: This explains the folk saying that people say: One sharp pepper is better than a basketful of pumpkins, as the quality of the pepper’s taste is more significant than the quantity of the pumpkins.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פלפל
פלפלא(שבת סד:) בפלפל ובגרגיר מלח (בילמדנו פרשת ויקח קרח שם נ) פלפלת כל שהיא (פסחים מב:) זנגבילא רטיבא ופילפלי אריכתא ופת נקייה ובשר שמן ויין ישן מעלו לכולהו גופא (יומא פה: מגילה ז. חגיגה י) דשמואל ודאי לית ליה פירכא היינו דאמרי אנשי טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלא צנא דקרי פי׳ שהיה אמורא קטן מכולם כמו שהפלפל קטן מכל מיני תבלין וחריף מכולם כך זה האמורא חריף מכל התנאין שהפליגו עליו:
א. [פפעפער.]
פריסתקי שדור – שלוחים שלחו להם למרדכי ואסתר שלא נגענו בביזה שלא ירע למלך.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

דילמא פריסתקי שגר כו׳. יש לדקדק מעיקרא דדייק ליה ובבזה לא שלחו וגו׳ היאך ידעו מה עשו הרחוקים אי לאו ברוח הקדש טפי ה״ל לדייק כן מרישא דהאי קרא דכתיב ושאר היהודים גו׳ והרוג בשונאיהם חמשה ושבעים אלף גו׳ היאך ידעו מספר הרוגים של הרחוקים אי לאו ברוה״ק וי״ל משום דבכתב המלך ניתן רשות ליהודים גם בבזה דכתיב אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר גו׳ להשמיד ולהרוג גו׳ ושללם לבוז גו׳ אלא שהם מעצמם הרחיקו מהבזה שלא יהא עין המלך צרה בממון כפרש״י במגילה והשתא בדבר שנתקיים כתב המלך להרוג בשונאיהם ידע למימר שהיה הקול יצא לידע גם ממרחקים את מספר ההרוגים אבל בדבר שלא קיימו מצות כתב המלך שלא שלחו ידם בבזה לא הוו ידעי בקלא בעלמא אי לאו ברוה״ק והמדחה קאמר דע״י שליח הודיעו להם כן וכדי שלא יהא עין המלך צרה בממון:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא [וזה] שאמר ר׳ יוסי בן דורמסקית מהיכן ידעו מה קרה בכל העולם בענין הביזה — דלמא פריסתקי שדור [שמא שליחים שלחו] והם שהודיעו להם. אלא הראיה שמביא שמואל שקיימו למעלה מה שקיבלו למטה, ודאי לית ליה פירכא [אין לו פירכה]. אמר רבינא: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] בפתגם עממי: טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צני קרי [טוב פילפל חריף אחד ממלוא הסל דלעות], שהוא טעים יותר מכולן.
And that which Rabbi Yosei ben Durmaskit said with regard to the knowledge that no spoils were taken, perhaps this can be explained and refuted by the fact that they dispatched messengers who informed them of the situation. However, with regard to Shmuel’s proof from the fact that they confirmed above what they took upon themselves below, there is certainly no refutation. Ravina said: This explains the folk saying that people say: One sharp pepper is better than a basketful of pumpkins, as the quality of the pepper’s taste is more significant than the quantity of the pumpkins.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) רַב יוֹסֵף אָמַר מֵהָכָא {אסתר ט׳:כ״ח} וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אוֹמֵר מֵהָכָא וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם.:

Rav Yosef said: Proof that the book of Esther was divinely inspired may be cited from here: “And these days of Purim shall not cease from among the Jews” (Esther 9:28), an assertion that could have been made only with divine inspiration. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: Proof may be cited from here, at the end of that verse: “Nor the memorial of them perish from their seed” (Esther 9:28).
רי״ףרש״יתוספותריטב״אמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא יעברו – מנא ידע את העתיד.
ורב נחמן אמר מהכא וזכרם לא יסוף מזרעם – דברישא דקרא לא חזינן אלא היהודים שבאותו הדור.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

מהכא וזכרם לא יסוף מזרעם כו׳. כתבו התוס׳ דברישא דקרא לא חזינן אלא היהודים שבאותו דור עכ״ל ולא משמע כן דברישא דקרא נמי כתיב בכל דור ודור גו׳ אלא נראה דרישא דקרא איכא לפרושי שכן קבלו עליהם שלא יעבור אבל מיתורא דלא יסוף מזרעם משמע ליה למדרש דרוח הקדש אומרת כן בלשון הבטחה דלא יסוף מזרעם וכה״ג דרשו מיניה בירושלמי דימי פורים לא יתבטלו גם לעתיד:
שדר ליה קיימת בנו ומשלוח מנות פרש״י דהא תרי מנות איכא כו׳ ע״ש פירושו אינו מבורר ומאי אשמועינן בכך הא ודאי דאטמא דעגלא וגרבא דחמרא ב׳ מנות הן ונראה לקיים כל נוסחות הגמרות שלפנינו דמייתי נמי סיפא דקרא ומתנות לאביונים ומשום דמנה משמע כל דהו ולכך בעי תרי לאיש אחד אבל מתנה בעי שיעור נתינה כדאמרינן בכמה דוכתין וסגי לאיש אחד מתנה אחת ומשום דשלח לו ב׳ מנות אטמא דעגלא וגרבא דחמרא שהם גדולות כשיעור נתינה אמר דבהנך ב׳ מנות גדולות טפי משיעור מנות קיימת ג״כ ומתנות לאביונים כשיעור נתינה לר׳ אושעיא ולבני ביתו וזה שדקדק לומר וקיימת בנו ולא קאמר וקיימת בי דר״ל וקיימת בנו לשני אנשים שתי מתנות ומלת לאביונים יש בו רמז א״ב בנ״י דיוצאים בשתי מתנות לאב ובנים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב יוסף אמר מהכא [מכאן] יש ראיה שהמגילה נכתבה ברוח הקודש, שנאמר: ״וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים״ (אסתר ט, כח) וקביעה החלטית זו ודאי שאינה יכולה להיאמר אלא ברוח הקודש. רב נחמן בר יצחק אומר מהכא [מכאן], מסופו של פסוק זה, שנאמר: ״וזכרם לא יסוף מזרעם״.
Rav Yosef said: Proof that the book of Esther was divinely inspired may be cited from here: “And these days of Purim shall not cease from among the Jews” (Esther 9:28), an assertion that could have been made only with divine inspiration. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: Proof may be cited from here, at the end of that verse: “Nor the memorial of them perish from their seed” (Esther 9:28).
רי״ףרש״יתוספותריטב״אמהרש״א חידושי אגדותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.: תָּנֵי רַב יוֹסֵף וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ גשְׁתֵּי מָנוֹת לְאִישׁ אֶחָד וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים דשְׁתֵּי מַתָּנוֹת לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם.

The mishna mentions: And gifts distributed to the poor. Rav Yosef taught a baraita that the verse states: “And of sending portions one to another” (Esther 9:22), indicating two portions to one person. The verse continues: “And gifts to the poor” (Esther 9:22), indicating two gifts to two people.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו. ב׳ מנות לאדם אחד דכתיב מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. ב׳ מנות לב׳ בני אדם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מנות – מיני מעדנים.
שתי מנות לאדם אחד – דכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאדם אחד ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם די לכל אחד ואחד מתנה אחת דהא אביונים נמי תרתי משמע.
תני רב יוסף משלוח מנות איש לרעהו שני מתנות לאדם אחד ומתנות לאביונים שני מתנות לשני אביונים.
שתי מנות לאדם אחד. למי שהוא עשיר. ולאביונים שאינן רגילים כל כך לאכול בריוח, די להם במתנה אחת והיא נחשבת בעיניהם כדבר גדול.
מנות. מיני מעדני׳1.
שתי מנות לאדם אחד. מדכתי׳ מנות איש לרעי׳2.
שתי מתנו׳ לב׳ אדם. די⁠(י) לכל אדם במתנה אחת דהא אביונים תרי משמ׳3. שר שלום או׳ מתנות פורים אין להם קיצב׳ מה שירצ׳ יתן4. משו׳ דהוי צדקה ואין לה שיעור.
1. כ״פ רש״י ד״ה מנות.
2. כ״פ רש״י (ד״ה שתי מנות). וכ״כ הר״ח.
3. כ״פ רש״י (ד״ה שתי מנות) וכעי״ז כתב המאירי. ועיין בר״ן (דף ד,ב ד״ה ומשלוח מנות) שכתב דאיש לרעהו שתי מנות לאדם אחד היינו מאכל ומשתה לעשירים ומתנות לאביונים די לכל אחד במתנה אחת שהיא נחשבת בעיניהם כדבר גדול.
4. עיין בריטב״א שכתב וז״ל ומסתברא דמתנות לאביונים היינו אפילו בב׳ פרוטות דשוה פרוטה חשיבא מתנה אבל לא בפחות כדאיתא בגיטין ובדוכתי אחריתי. ועיין משנ״ב סימן תרצ״ד סק״ב.
מתנות לאביונים שהוזכרו במשנתנו די לו שיתן מתנה אחת לכל אחד מהם אבל מנות שהוא שולח לחבירו צריך שישלח שתים בכל מקום שיהיה משלח בו והוא שנ׳ ומשלוח מנות איש לרעהו יש במשמע שתי מנות לחבר אחד ומתנות לאביונים יש במשמע שתי מתנות לשני אביונים התבאר בתוספתא שאין מדקדקין במעות פורים ואין בודקין בהם כלל אלא כל הרוצה ליטול מהם יטול:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאדם אחד – כלומר לרעהו העשיר ומתנות לאביונים ב׳ מתנות לב׳ בני אדם ר׳ יהודה נשיאה שדר ליה לרב הושעיא אטמא דעגלא תליתא וגרבא דחמרא גרש״י ז״ל שלח לו קיימ׳ בנו רבי׳ ומשלוח מנות ופי׳ דהכא מנות איכא ול״ג הדר שלח ליה איהו אבל בכלהו נוסחי גרסי קיימת בנו רבי׳ ומתנות לאביונים פי׳ שלא היתה יקרה התשורה בעיניו ואמר שאינה מתנה לאדם כמוהו ולא יצא ידי חובת משלוח מנות איש לרעהו הדר שלח ליה כלומר ר׳ יהודה נשיאה גופיה עגלא תליתאה ותלת גרבי יין שלח ליה קיימת בנו רבי׳ ומשלוח מנות איש לרעהו כלומר שזו התשורה הראויה לך ומסתברא דמתנות לאביונים היינו אפילו בב׳ פרוטות דשוה פרוטה חשיבא מתנה אבל לא בפחות כדאיתא בגטין ובדוכתי אחריתי.
גרסינן בגמ׳ דב״מ פרק השוכר את האומנין מגבת פורים לפורים ואין מדקדקין בדבר ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו והכי פירושו כל מה שגבו ביום פורים סתם הרי זה כמפורש ואין הגבאין רשאין לחלקו לעניים ולקנות דבר אחר אלא לצורך סעודת פורים של עניים וקתני עלה בתוספתא ומגבת העיר לאותה העיר ואין מדקדקים בדבר פירשו בירוש׳ שכל הפושט ידו ליטול יתנו לו לומ׳ שנותנין לכל אדם ואין מדקדקים אם הוא עני וראוי ליתן לו שאין נתינה זו מדין צדקה גרידתא אלא מדין שמחה שהרי אף לעשירים יש לשלוח מנות ולפי׳ נהגו ליתן מעות פורים לגוים ואפילו עשירים שכיון שאנו נותנים לכל אדם אם לא ניתן להם יהא שם איבה וכדתנן מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ויש גם כן בכלל אין מדקדקין בדבר שאין נותנים להם צורך סעודת פורים בדקדוק וצימצום אלא בהעדפה וכמ״ש בתוספתא אין מדקדקין במגבת פורים אלא שוחטין את העגלים לרוב ושוחטין אותם ואוכלים ואם יותר ימכר ויפול לקופה של צדקה ומאי דקתני סיפא ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו אוקימנא כר״מ דאמר כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן וכאידך דתניא הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית וכו׳ ולית הלכתא כוותיה בחד מהני אלא רשאי העני לעשות מהם כל צורכו דנותן לא קפיד כהאי ומראה מקום הוא לו דאיהו לצדקה נתכוון ולעשות מצות בוראו ועני ליעביד בנפשיה הרי זה כנותן מעות לביתו או לאחרים לקנות בו קרקע או להנשא בהם שאין קפידא בדבר מן הדבר עד שיתננה בפי׳ אלא תעשה מהם מה שתרצה וכן דעת רבותינו נר״ו וכבר כתבתי במסכת כתובות ושכיב מרע שהקדיש לעניים וצוה שיחלוקו פירותיו על יד קרוביו בזמן ידוע בשנה ודאי קרובים הוי קפידא אבל זמן ידוע לא היא מסתמא דניחא ליה לאיניש שיחלקו אותם בזמן אחר שיראו קרובים שהוא הגון יותר ואין כזה משום מצוה לקיים דברי המת הרי הוא כאותה שאמר האומר תנו לבני שקל בשבת והם ראויים לתת להם סלע שנותני׳ להם סלע דלזרוזינהו הוא דעבד וכן כל כיוצא בזה מפי רבי׳ נר״ו.
גמרא שתי מתנות לאדם אחד – למי שהוא עשיר. ולאביונים שאינן רגילין כ״כ לאכול די להם במתנה אחת והיא נחשבת בעיניהם כדבר גדול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג שנינו במשנה, שנותנים מתנות לאביונים. תני [שנה] רב יוסף בברייתא, נאמר: ״ומשלח מנות איש לרעהו״ (אסתר ט, כב) ומדקדוק הלשון משמע: שתי מנות אפילו לאיש אחד, די בהן לצאת ידי חובה. ומה שנאמר ״ומתנות לאבינים״ (אסתר ט, כב), משמע — שתי מתנות לשני בני אדם לפחות.
The mishna mentions: And gifts distributed to the poor. Rav Yosef taught a baraita that the verse states: “And of sending portions one to another” (Esther 9:22), indicating two portions to one person. The verse continues: “And gifts to the poor” (Esther 9:22), indicating two gifts to two people.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה שַׁדַּר לֵיהּ לְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אַטְמָא דְּעִיגְלָא תִּלְתָּא וְגַרְבָּא דְחַמְרָא שְׁלַח לֵיהּ

The Gemara relates that, on Purim, Rabbi Yehuda Nesia sent to Rabbi Oshaya the leg of a third-born calf and a jug of wine. Rabbi Oshaya sent him a message of gratitude:
ר׳ חננאלרי״ףרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ יהודה נשיאה שלח לר׳ הושעיא ירך של עגל שלישי לבטן וקנקן יין שלח ליה קיימת בנו רבינו ומתנות לאביונים כלומר נתינת אביונים נתת לי מנה אחת והיא הירך חזר שלח לו עגל וג׳ קנקני יין כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עגלא תלתא – שלישי לבטן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר: ר׳ יהודה נשיאה [הנשיא] שדר ליה [שלח לו] בפורים לר׳ אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא [ירך של עגל משולש, שהוא שלישי לאמו, וקנקן יין], שלח ליה [לו] ר׳ אושעיא דברי תודה:
The Gemara relates that, on Purim, Rabbi Yehuda Nesia sent to Rabbi Oshaya the leg of a third-born calf and a jug of wine. Rabbi Oshaya sent him a message of gratitude:
ר׳ חננאלרי״ףרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מגילה ז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה מגילה ז., ר׳ חננאל מגילה ז., רי"ף מגילה ז. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס מגילה ז., רש"י מגילה ז., ראב"ן מגילה ז. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות מגילה ז., ר"י מלוניל מגילה ז. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ר׳ יהודה אלמדארי מגילה ז. – מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), רשב"א מגילה ז. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי מגילה ז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א מגילה ז., ר"ן מגילה ז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"א חידושי הלכות מגילה ז., מהרש"א חידושי אגדות מגילה ז., פני יהושע מגילה ז., חדושי בעל שרידי אש מגילה ז. – חידושי הרב יחיאל יעקב ויינברג – ערוכים ומסודרים עם ביאור גחלי אש מאת תלמידו הרב אברהם אבא וינגורט, ברשותו האדיבה של הרב וינגורט (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ מגילה ז., אסופת מאמרים מגילה ז.

Megillah 7a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Megillah 7a, R. Chananel Megillah 7a, Rif by Bavli Megillah 7a, Collected from HeArukh Megillah 7a, Rashi Megillah 7a, Raavan Megillah 7a, Tosafot Megillah 7a, Ri MiLunel Megillah 7a, R. Yehuda Almadari Megillah 7a, Rashba Megillah 7a, Meiri Megillah 7a, Ritva Megillah 7a, Ran Megillah 7a, Maharsha Chidushei Halakhot Megillah 7a, Maharsha Chidushei Aggadot Megillah 7a, Penei Yehoshua Megillah 7a, Chidushei Baal Seridei Eish Megillah 7a, Steinsaltz Commentary Megillah 7a, Collected Articles Megillah 7a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144