×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לְמַאי הִלְכְתָא לִגְרִיעוּתָא אמָה בְּכוֹר אֵינוֹ נוֹטֵל בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק אַף הַאי אֵינוֹ נוֹטֵל בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק.:
With regard to what halakha was that word written in the Torah? This is in order to limit the inheritance. Just as a firstborn does not take in inheritance property due as he does property possessed, but instead receives a double inheritance only from that property already in actual possession of their father, so too, this one who enters levirate marriage, whether firstborn or younger, does not take in inheritance property due as he does property possessed.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותתוספות ישניםרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי יבמות כד ע״ב-כה ע״א} גמ׳ אמר רב ובעדים {כפי׳ ר״ח1} כלומר אם הוציא אותה בעלה בעידי טומאה מחמת זה הנטען וכנסה זה הנטען2 מוציאין אותה מתחת ידו אבל אם הוציא אותה בעלה בלא עידי טומאה אלא בעדי דבר מכוער3 בלבד וכנסה זה הנטען אין מוציאין אותה מידו. דייק4 רב מדקתני הוציאוה ולא קתני הוציאה מכלל דבית דין הוציאוה ובית דין אין מוציאין אלא בעדים. ואותבינן עליה דרב מהא דתניא במה דברים אמורים בשאין לה בנים מן הנטען הוא שמוציאין אותה מידו אבל אם יש לה בנים מן הנטען [לא תצא]⁠5 ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא דאלמא מפקינא6 לה מן הנטען בלא עדי טומאה. ואוקמה רב כרבי דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמר ר׳ הואיל ומכוער הדבר תצא רוק למעלה מן הכילה אמר ר׳ הואיל ומכוער הדבר תצא7 והלכתא כוותיה דרב והלכתא כוותיה דרבי קשיא הלכתא אהלכתא דהא רב לא מפיק לה8 מן הנטען אלא בעדי טומאה ורבי מפיק לה בעדי
דבר מכוער לא קשיא בקלא דפסיק עבדינן כרב [ולא]⁠9 מפקינן לה אלא בעדי טומאה ובקלא דלא פסיק מפקינן לה כר׳10 בעדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק עד כמה אמר אביי11 אמרה לי אם דומי מתא יומא ופלגא ולא אמרן אלא דלא פסיק ביני וביני אבל פסק ביני ביני הא פסק והוא דפסק שלא מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה כמה דלא פסק דאמי דמחמת יראה הוא דפסק12 ולא אמרן אלא היכא דליכא אויבים דמפקי ליה13 לקלא14 עליה מעיקרא אבל היכא דאיכא אויבים לנטען דמפקי ליה לקלא עליה מעיקרא15 לאו קלא הוא דאמרינן אויבים הוא דמפקי16 ליה לקלא. ושמעינן מיהא דתניא במה דברים אמורים בשאין לה בנים וכו׳17 (כלו׳)⁠18 דהיכא דאית לה בנים מן הנטען אע״ג דאיכא עדים בדבר מכוער19 לא מפקינן לה מיניה אבל אי איכא עדי טומאה שזינתה עמו כשהיא תחת בעלה מפקינן לה מיניה ואפילו יש לה20 כמה21 בנים והני מילי מבועל שהוא הנטען אבל מבעל עצמו לא מפקינן לה אלא בעדי טומאה בין יש לה בנים בין אין לה בנים כדגרסינן בקדושין בפרק האומר לחבירו22 {בבלי קידושין סו ע״א23} איבעיא להו זינתה אשתו בעד אחד24 מהו אמר רבא הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים25 והיכי26 דאמי עדי טומאה כדגרסינן בפרק27 כיצד28 העדים נעשין זוממין {בבלי מכות ז ע״א29} ורבנן היכי דייני כשמואל דאמר שמואל במנאפים משיראו מנאפין30 ובכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת אבל במנאפין לא בעינן עד שיראו שהכניס כמכחול בשפופרת31 וכן הלכה: ואם הוציא אותה בעלה32 בדבר מכוער והלכה ונישאת לאחר ואפסקיה33 ההוא אחר לקלא34 ולבתר35 הכין גירשה לא תנשא לההוא נטען לכתחלה ואם נשאת [לו]⁠36 וכנסה37 לא תצא
1. בליקוטי פי׳ ר״ח שבאוצר הגאונים כאן, סוף סי׳ כג.
2. וכנסה זה הנטען: חסר בכ״י פרמה.
3. מכוער: כ״י פרמה: ״מגונה״. אינו בר״ח.
4. דייק: כ״י נ, כ״י פרמה, דפוסים: ודייק.
5. לא תצא: גח, כ״י נ, כ״י פרמה, דפוסים. כ״י הספרייה הבריטית ״אין מוציאין אותה״.
6. מפקינא: גח, כ״י נ: ״מפקינן״.
7. רוק למעלה מן הכילה...תצא: חסר בכ״י פרמה.
8. לה: חסר ב-גח, כ״י פרמה.
9. ולא: כ״י נ, כ״י פרמה, דפוסים. כ״י הספרייה הבריטית דלא
10. מפקינן לה כר׳: כ״י נ, דפוסים: עבידנן כרבי ומפקינן לה.
11. אמר אביי: חסר בכ״י פרמה.
12. דמחמת יראה הוא דפסק: חסר בכ״י פרמה.
13. ליה: דפוסים: להו.
14. דמפקי ליה לקלא: חסר בכ״י נ.
15. עליה מעיקרא: חסר בכ״י נ. כ״י פרמה רק: ״מעיקרא״.
16. דמפקי: דפוסים: דקא מפקי.
17. וכו׳: בדפוסים אין רמז להמשך.
18. כלו׳: כ״י הספרייה הבריטית. חסר ב- גח, כ״י נ, כ״י פרמה, דפוסים.
19. מכוער: דפוסים: המכוער.
20. לה: דפוסים: לו.
21. כמה: חסר בדפוסים.
22. בקדושין בפרק האומר לחבירו: כ״י פרמה: ״בפר׳ האומ׳ לחבירו בקדושין״.
23. ובמקביל ברי״ף שם פרק ג (דף כח ע״ב).
24. אחד: חסר בכ״י פרמה.
25. משנים: דפוסים: משני עדים.
26. והיכי: גח: ״היכי״.
27. בפרק: דפוסים: בס״פ.
28. כיצד: חסר בכ״י נ, כ״י פרמה.
29. ובמקביל ברי״ף שם סוף פרק א (דף ג ע״א); רי״ף בבא מציעא פרק ז׳ (דף נג ע״א). מובא כראיה במאמר ר״ח (בשמו באור זרוע סוף סי׳ תרי״ד).
30. מנאפין: וכן בשם ר״ח שם. כ״י נ: ״המנאפים״. דפוסים: כמנאפים.
31. אבל במנאפין...בשפופרת: חסר בכ״י נ, כ״י פרמה.
32. בעלה: חסר בכ״י פרמה.
33. ואפסקיה: כ״י פרמה: ״ואפסקיה לקלא״. דפוס קושטא: ואפסקה. דפוסים: ואפסקא.
34. אחר לקלא: חסר בכ״י פרמה.
35. ולבתר: דפוסים: ובתר.
36. לו: גח, כ״י נ. חסר בכ״י הספרייה הבריטית, כ״י פרמה, דפוסים.
37. וכנסה: חסר בכ״י פרמה.
אלא למאי הלכתא קרייה בכור – ליכתוב גדול.
בכור אינו נוטל – חלק בכורה בנחלה הראויה לבא להם אחר מיתת אביהן אלא במה שמוחזק ביד אביהן ביום מותו דכתיב בכל אשר ימצא לו (דברים כא) אף יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו שמת אינו נוטל בראוי כבמוחזק.
וקריה רחמנא ליבם בכור, דמה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק דכל אשר ימצא לו כת׳ ולא ראוי לבוא, אף יבם יורש במוחזק ביד אחיו ולא ראוי לבוא לו. ואם קדם קטן ויבם זכה באשה וגם בנכסים.
למאי הלכתא לגריעותא – אר״י דהוי מצי למימר לחשיבותא שאין ירושתו חוזרת ביובל.
מהו דתימא דלמא ייבם בלא חליצה – וא״ת והא ידעינן מדלעיל לא גזרינן דלמא ייבם קודם חליצה וי״ל דשאני הכא דכל השתים מתייבמות שהרי זה מייבם חלוצתו של זה וזה מייבם חלוצתו של זה וא״כ יטעו העולם ויאמרו אחר שזה מייבם וזה מייבם ושתיהם מתייבמות מה לנו ולחליצותם אבל לעיל אנן חזינן דאיכא אחת דמתייבמת ואחת שאינה מתייבמת יבינו העולם וישימו ללב שלא תתיבם זאת עד שיהא חולץ לאחותה וכן יהי׳ פוגע באחות זקוקתו:
מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף היבם – פירש״יא ז״ל אף יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת אינו נוטל בראוי כבמוחזק, שהוא ז״ל סובר, דבנכסי אביו נוטל חלקו וחלק אחיו, אעפ״י שמת אביו לאחר שמת אחיו, ובראוי לאביהן קא אמרינן דומיא דבכור. אבל בהל׳ גדולות בהלכות נחלותב כתוב כך, וכן היבם בנכסי אחיו, ראובן ושמעון ראוין לירש את יעקב אביהןג, מת ראובן בחיי יעקב דהוה ליה נכסי יעקב אצל ראובן ראוי, ועמד שמעון ויבם את אשתו ואחר כך מת יעקב, אי נמי מת יעקב ואחר כך יבם שמעון, אין שמעון נוטל בראוי כבמוחזק, אלא מן נכסי דמטו ליה לראובן מן יעקב אבוה, מטי ליה לשמעון מנאתיה כחד מאחוהד. וכן נראין הדבריםה. ועוד דאמרינן לקמן בפרק החולץו, אי מה בכור לאחר מיתת אביו שקיל פי שנים אף יבם לאחר מיתת האב שקיל פי שנים, ומפרקינן מידי על שם אביו כתיב על שם אחיו אמר רחמנא ולא על שם אביו, ואע״ג דהתם לר׳ יהודה מקשינן, שמעינן מינה לרבנן דלאו על שם אביו כתיב, ולא שקיל פי שנים בנכסי האב, דראוי למורישו הוי, והוא אחיו הוא יורשז.
א. ד״ה בכור אינו נוטל.
ב. בה״ג דף קו ב (דפוס ווארשא).
ג. ושם נוסף: מת יעקב וירשוהו בניו ואח״כ מת ראובן בלא בנים ועמד שמעון ויבם את אשתו של ראובן אחיו נוטל חלקו של ראובן אחיו אבל וכו׳.
ד. עיין ברשב״א שהביא בשם בה״ג ובשם הר״ח כגון שמת יעקב ואח״כ מת ראובן ואבי אביהם יצחק עודנו קיים ובנכסי יצחק אינו נוטל היבם פי שנים דהו״ל ראוי. וצ״ע למה הוצרך ליצחק והלא ביעקב משכחת לה ראוי כשמת לאחר מות ראובן. ואולי משום דהא דחשיב בכור לא שייך כשיורש אחיו אלא בירושת אביו וכמש״כ בתוס׳ הרא״ש ליישב הגמרא בב״ב יב ב לכן כתב שמת יעקב ועדיין לא חלקו שאז נקרא בכור בירושת אביו וראוי בכה״ג דהוי בכור ל״ה אלא בירושת אבי אביו.
ה. וכ״כ הרשב״א והריטב״א ונמוק״י. ועיין בשו״ת המיימוני משפטים סי׳ נא, ובאו״ז ח״א תרמב. ובדעת הרמב״ם עיין פ״ג נחלות ה״ז ובמ״מ שם, ועיין מש״כ המאירי בדבריו, ועיין בביאור הגר״א אה״ע סי׳ קסג סק״ו.
ו. מ א.
ז. וליישב דברי רש״י נראה דבזה נחלקו ר׳ יהודה וחכמים וכמש״כ הריטב״א לדברי רש״י, ועי״ש שהוכיח מדברי רש״י לקמן מ א, דלר״י היבם יורש את אחיו ודריש ליה כדלקמן מ א יקום על שם אחיו כתיב, ולכן אם אביו קיים אביו קודם כמו בכל ירושה, ואם מת אביו אח״כ אינו יורש היבם משום דהוי ראוי לבא אחר מיתת אחיו, משא״כ לרבנן אין הוא יורש את אחיו אלא עומד במקומו ומשו״ה זוכה בנכסיו, לכן ל״ש לומר שאביו יהיה קודם דאין זה מדין ירושה, וכיון דבא גם מכח אחיו, בכור קרייה רחמנא וע״כ יורש מאביו שני חלקים, וראוי הוי כשבא לאחר מיתת אביו, ובזה מיושב משה״ק הרשב״א לר״י מאי איכא למימר, דלר״י ראוי הוי כשבא לאחר מיתת אחיו. ועיין בערוך לנר מש״כ בזה. ועיין ביש״ש פ״ד סי׳ כג. ולכשתימצי לומר פליגי בסברא זו אביי ורבא בבכורות נב א דלאביי לאחר שייבם השבח שלו אע״פ שלא חלקו ולרבא עד שעת חלוקה אינו מקבל שבח, משום דאביי ס״ל דברגע שייבם הרי הוא במקום אחיו וא״כ דידיה אשבח, משא״כ לרבא הא דזוכה מאחיו הוא מדין ירושה וכיון שהשביח אחר מיתתו הו״ל ראוי. ולפי״ז יש לפרש דאביי ורבא אזלי לשיטתייהו בב״ב יב ב דלאביי היבם כבכור ונוטל שניהם אחד מיצרא כיון דהוא במקום אחיו והרי הוא יורש מאביו שני חלקים כבכור ממש, משא״כ רבא לשיטתו דאין הוא יורש מאביו אלא יורש מאחיו נמצא דאינו יורש שני חלקים כבכור א״כ ל״ד לבכור ולכן אינו נוטל אחד מיצרא, וזו הכונה שם הויתו כבכור ואין חלוקתו כבכור, כלומר דאינו יורש שני חלקים כבכור, ועיי״ש בעליות ר״י.
הא דאמרינן מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף יבם אינו נוטל בראוי כבמוחזק. פרש״י ז״ל מה הבכור אינו נוטל בראוי ליעקב אביו מירושת יצחק, אלא מנכסי יעקב בלבד שהיו מוחזקין בידו בשעת מיתה, אף היבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת, אינו נוטל בראוי כבמוחזק. נראה שהוא ז״ל סובר דיבם נוטל בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת, אף על פי שמת אביהם לאחר שמת אחיו דומיא דבכור אבל הרב בעל ההלכות (גדולות בהלכות נחלות) ור״ח ז״ל פירשו בראוי לאח המת ובמוחזק לו. כגון, שמת יעקב וירשוהו בניו והחזיקו בירושה ועדיין לא חלקו, ויצחק אבי אביהם עדיין בחיים וראויין בני יעקב לירשו אחר מותו ומת ראובן ואחר כך מת יצחק, ויבם שמעון אשת ראובן, נוטל חלק ראוב מנכסי יעקב אביהם שהוא מוחזק, ואינו נוטל חלק ראובן מנכסי יצחק אבי אביהם שהיה ראוי לו לירש. וגם זה הענין מפורש בתוספתא בבא בתרא (פ״ז ה״ב) עכ״ל ר״ח ז״ל. וכן נראה ודאי לפי שזה, אחיו הוא יורש ולא אביו. ועוד קשיא ליה דאי איתא לר׳ יהודה דאמר דאין היבם קם בנחלה במקום שיש אב וכדתנן בפרק החולץ (יבמות מ.) ר׳ יהודה אומר בין כך ובין כך אם יש שם אב הנכסים של אב, בכור דקרייה רחמנא למה לי, והוה להו למיבעי הא תינח לרבנן לר׳ יהודה מאי איכא למימר. ועוד דאמרינן לקמן בפרק החולץ (יבמות מ.) מה בכור לאחר מיתת האב שקול פי שנים, אף יבם נמי לאחר מיתת אביו נוטל פי שנים מידי יקום על שם אביו כתיב על שם אחיו ולא שם אביו.
זה שכתבנו שהיבם יורש נכסי אחיו המת דוקא במוחזקים ביד האח אבל הראויים לו אינו נוטל בהם אלא כשאר אחים מעתה מת בחיי אביו זכה המיבם בנכסים שהיו מוחזקין בידו באותה שעה אבל לכשימות האב אין היבם נוטל בהם כלום מצד אחיו המת וכן הדבר מתברר בפרק החולץ (יבמות מ׳.) וכן כתבוה גאוני ספרד ומכל מקום גדולי הרבנים נראה שסוברים שהיבם נוטל חלקו וחלק אחיו בנכסי האב לכשימות ופירשו שאינו נוטל בראוי במה שהיה ראוי אביהם לירש עדין כגון שמת אביהם בחיי זקנם ואף גדולי המחברים נראה שכתבו כן וכן שיטת התלמוד מוכחת כמו שביארנו בראשון של בתרא (ב״ב י״ב:) שהרי אמרו שם שהיבם שבא ליטול חלקו וחלק המת בנכסי האב אין האחים חייבים ליתן לו שני החלקים ביחד וכן שנאמר שם שאם היה המת בכור שהיבם נוטל חלק בכורתו בנכסי האב ומכל מקום הם מפרשים בה כגון שמת האב ועדין לא חלקו ואבי אביהם קיים ומת זה קודם חלוקה שהמיבם קם תחתיו לחלוק ואם אבי אביהם קיים אינו נוטל בנכסיו כלום שראוי הם וכן הדין בנכסי אביו אם מת זה בחיי אביו וכן שמעתיה בשם התוספתא:
המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק הששי והוא שאמר הנטען מן השפחה ונשתחררה על הנכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו מבואר לר״ם:
אמר המאירי הנטען מן השפחה ונשתחררה ר״ל שנחשד ממנה ולעזו עליו הבריות בכך אע״פ שלא נתברר וכן מן הנכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס כו׳ מדקאמר לא יכנוס כלומר הוא ומשום קלא הא אחר יכנוס וכן שאף הוא אם כנס לא יוציא אלמא דגיורת הוי ואע״פ שהדברים מוכיחים שמצד הזנות נתגיירה והעלו בה שכל שבא להתגייר ואנו מכירין הסבה שהוא בא להתגייר עליה כגון איש שנתגייר לשם אשה או אשה שנתגיירה לשם איש או לשם שולחן מלכים ר״ל שיהו המלכים שלנו נותנים להם ארוחה או להיותם מעבדיהם כדי להיות אימתם מוטלת כמו שהיה בעבדי שלמה או מחמת יראה ידועה כגון אריות לכותיים או מחמת חלום או מחמת יראת נפש והם הנקראים גירי מרדכי ואסתר וכדכתיב ורבים מעמי הארץ מתיהדים בכל אלו ובכיוצא בהם אין מקבלין אותם אלא אם כן מתגיירים בלא שום סבה ושרואים אותנו נכנעים בגלות כבזמן הזה ודרך צחות אמרו מי גר אתך עליך יפול מי שהוא בא לגור אתך בעניותך עליך יפול ר״ל סמוך לך יהיה מחנה שלו הא אידך לא והוא שאמרו אין מקבלים גרים לימות המשיח וכיוצא בו אמרו לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה ומכל מקום כל שקדמו ונתגיירו גרים גמורים הם ואע״פ שלדעת האומר כותיים גירי אריות הם פירושו שעושין אותן כגויים גמורים כותיים שאני שעובדי ע״ז היו כדכתיב את ה׳ היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים אבל כל שנתגיירו לגמרי אע״פ שלסבה נתגיירו גרים גמורים הם ואם כן זו שבמשנתנו גיורת גמורה היא ואעפ״כ לא יכנוס הוא שנאמר ולזות שפתים הרחק ממך ופירשו גדולי הרבנים דאתי לאחזוקי לקלא ומכל מקום אם כנס לא יוציא ופירשו גם הם משום דברננה ר״ל המון עיר ודבת עם בלא עדות לא מפקינן ואין הפירוש מחוור שהרי אף אם נתברר בעדים שזינה עמה לא יוציא דהשתא מיהא לא אסירא ליה מן התורה אלא כך פירושו משום לזות שפתים שלא יאמרו לא נתגיירה אלא מחמת זנותו של זה ואף הוא לא כנס אלא לשם זנות ומכל מקום אם כנס לא יוציא:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
המשנה השמינית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו אע״פ שכנס יוציא אמר הר״ם נטען הוא החשוד המרומה ודין נטען על אשת איש הוא לפי מה שאספר וזה שהוא אם נטען עליו כשיעידו עדים בדמיון חזק האפשרות כמו מי שיראה איש יוצא מן ביתה או מן החדר שלה והיא חוגרת אזורה או יראה איש כבר התפרד ממקום והיא עמדה בזה המקום ממה שדומה לאלו הדמיונות מהענינים אשר יקראו אותם דבר מכוער הרי זה לא ישאנה ואם כנס לא יוציא ואם הרבו האנשים במאמר בהם בעת יציאת הדבר המכוער והתפשט במדינה יום וחצי וכל זה העת היה הקול הולך וחזק הנה משפטו שיוציא אלא אם כן שיהיו לו בנים ממנה שאז לא יוציא ואע״פ שהתפשט במדינה כדי שלא יוציא לעז על בניו שהם ממזרים ואם ראו שהם יעידו דבר עבירה ראיה אמתית אם כנס יוציא אע״פ שיהיו לה בנים ממנו לפי שהעקר אצלנו טמאה לבעל טמאה לבועל:
אמר המאירי קודם שתכנס בביאורה של משנה זו צריך שתזכור מה שכבר ביארנו שהמזנה תחת בעלה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ומעתה כל שנתברר בעדים שזינתה עם זה ברצון מוציאין אותה מן הבעל ואפילו היו לה כמה בנים ממנו ואין חוששין ללעז שלהם מחשש שמא יצא עליהם קול של ממזרות בכך ואם כנסה הבועל מוציאין אותה גם כן ממנו שהרי אסורה לו מן התורה גם כן ואפילו היו לה כמה בנים גם כן ממנו ואין חוששין ללעז שלהם לומר שבני הזונה הם ושהם מזוהמים ליוחסין אע״פ שאין כאן לעז של פסול שהרי אין בניה ממנו פסולין אע״פ שכבר בא עליה בעבירה בעוד שהיתה נשאת לאחר אלא שמכל מקום יש כאן פגם וזיהום אצל יוחסין ואעפ״כ אין חוששין ומוציאין אותה וכל זה מן התורה ובלא שום מחלוקת וזהו הנקרא איסור ביאה שמחמת זנות גמור:
ויש בכלל זה צד שני והוא שזינתה בעד אחד וכבר ביארנו בשלישי של קדושין (ס״ו.) שאין מוציאין אותה אלא שהדבר תלוי בהאמנתו אם אותו המעיד נאמן עליו כשנים ואף זו דוקא לאסרה עליו אבל לכתובה לא כמו שביארנו שם:
אלא שיש כאן צד שלישי בעדות אחד של טומאה הבא אחר קנוי שאוסר בלא האמנה ומפסדת כתובתה:
ויש צדדים אחרים שאינם זנות ברור אלא שהם חשד זנות וכל שאינו ברור אין בו איסור תורה ומה שיש לחוש בו הוא מדברי סופרים ולפי מה שדעתי מכרעת בענינים אלו חשד זה חלוק לשלשה מינים הראשון הוא שנראו בה דברים של חוצפא וטכסיסין של זונה כגון שרואין אותה אוכלת בשוק והולכת שם נטוית גרון ובעזות מצח ושמניקה את בנה בשוק ואינה חוששת לגלוי דדיה עד שהגיעה למשא ומתן של נשים הטוות בלבנה שדרכן לשוח תמיד על החשודות שבעיר וזו היא שהזכרנוה באחרון של גיטין (פ״ט.) ושפסקנו בה כר׳ יוחנן בן נורי שאמר לר׳ עקיבא כשהיה אומר תצא אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה ופסקנו שאין חוששין לה להוציאה לא מבעל ולא מבועל אפילו לא היו להם בנים ממנה ואפילו בא לישאל אומרים לו שאין לו צורך בכך להחמיר בעצמו לענין איסור ואע״פ שדברים אלו הם נכללים בעוברת על דת יהודית שיוצאה שלא בכתובה ודאי יוצאה היא שלא בכתובה אלא שאינה אסורה עליו ואף הפסד כתובתה אינו אלא בהתראה בעדים כמו שביארנו בפרק המדיר (כתובות ע״ב.):
המין השני הוא שיש כאן עדים שראו בה דברים שהם אמתלא לזנות או להקדמות של זנות אלא שאינם דברים שיהו הוראה על גוף הענין כגון חבוק ונשוק או שניהם יוצאים מבית אפל או מעלים זה את זה מן הבור או שהיו נכנסים בבית אחד וסוגרים אחריהם ומין זה לענין הפסד כתובה ודאי הפסידה ואינה צריכה התראה לדברי הכל אכן אם בא לישאל אומרין לו שמצוה עליו לגרשה אבל לענין איסור ולכוף להוציאה אם לבעל אם לבועל יש שמדמין אותה לעידי דבר מכוער שיתבאר אחריו ואומר שמוציאין אותה כדרך שמוציאין בעדות דבר מכוער אם דוקא מן הבועל אם גירשה הבעל וכנסה הוא אם אף מן הבעל כל אחד לפי שיטתו על הדרך שנבאר בעידי דבר מכוער ואף אנו כתבנוה כן בפ׳ המדיר (כתובות ע״ב.) אלא שנמשכנו לשיטת המפרשים בה להוציאה מן הבועל אבל לא מן הבעל ואף בתלמוד המערב שבפרק המדיר (ירושלמי כתובות ז׳:ו׳) אמרו מגפפין סוטה מנשקין סוטה תרעא טריק סוטה מוגף אינה סוטה וכן אמרו שם מעלין זה את זה מן הבור כעור הדבר תצא שניהם יוצאים ממקום אפל כעור הדבר תצא וכן הזכירום שם עם עידי דבר מכוער הנזכרים בסוגיא זו שהם חגירת סינר ורוק למעלה מן הכילה ומנעלים הפוכים על הדרך שיתבאר אלמא שכולם בדין אחד אלא שראיתי לקצת גאונים שכתבו שהנשוק והגפוף אינם עידי דבר מכוער לענין איסור לכוף בהוצאה אם לבעל אם לבועל והיו מביאים ראיה גם כן ממה שהזכרנו בשם תלמוד המערב בפרק המדיר וכשראיתי דבריהם חזרתי בי ונסמכתי לומר כדבריהם ממה שראיתי בסוגיא זו בבריתא של רבי שהזכיר בדברים מכוערים לומר שתצא בהם חגירת סינר ורוק בכילה ומנעלים הפוכים ואם הנשוק והגפוף עידי דבר מכוער היאך הניחם והזכיר את הגדולים מהם היה לו להזכיר גפוף ונשוק ושער סגור ואין צריך לומר באלו וכן התבוננתי בדברי גדולי המחברים שלענין הפסד כתובה צירפו את כל אלו ביחד בהלכות אישות ולענין איסור בהלכות סוטה לא כתבו אלא חגירת סינר ורוק בכילה:
ועיינתי בתלמוד המערב ומצאתי שהוא קרוב להסכים את דבריו לדעת זו והוא שאמרו שם ר׳ אלעזר בשם ר׳ חנינא ראו אותה חוגרת בסינר ורוכל יוצא כעור הדבר תצא רוק על גבי מטתו כעור הדבר תצא סנדלה לפני מטתו כעור הדבר תצא טופחת על יריכה בבית המרחץ כעור הדבר תצא מעלים זה את זה מן הבור כעור הדבר תצא שניהם יוצאים ממקום אפל כעור הדבר תצא ר׳ חנינא בשם רב יהודה בכלם אם הביאה ראיה לדבריה נאמנת ונראה לי בראיה זו נתינת אמתלא להתנצלות ואמר אחר כן ר׳ אבא בשם רב מעשה בא לפני רבי ואמר ומה בכך ויראה לי שעל האחרונות נאמר כגון מעלים זה את זה מן הבור ויוצאין ממקום אפל שאלו על הראשונות הרי אף הוא אמרה כן בסוגיא זו ר״ל בסינר וברוק ובמנעל שהדבר כעור תצא ועוד אמרו שם בעון קומוי ר״ל לר׳ אדא אפילו ראו אותן פיו על פיה אמר ביה כעור הדבר תצא כלומר שאלה היא אם יאמר רבי בזו כעור הדבר תצא מפני שזו הוראה פחותה מסינר ורוק וגדולה מבור ומקום אפל והשיבו בה מעשה באחד שראו אותו פיו על פיה אתא עובדא קומי ר׳ יוסה אמר תיפוק בלא פרן והוון קריבה עררין אין סוטה היא יאות תיפוק בלא פרן אין לית היא סוטה תינסוב פרן שלים והדברים ברורים שלא היו אוסרין אותה שאילו היו אוסרין אותה מה מקום לקרוביה לערער אלא הם ראו שלא היו אוסרין אותה והיו מערערין לומר אם סוטה היא ר״ל ושתאסר עליו תיפוק בלא פרן אבל אי לאו סוטה היא כלומר ואינה אסורה עליו אלא שהוא רוצה לגרשה מחמת דבר זה תנסוב פרן אמר להו ר׳ מונא אייתון פורנא וניקרינה אשכחון דהוה כתיב בגוה אין הדין פלונית תשנא להדין פלן ולא תצבי בשפתותיה תינסוב פלגו פרן אמרון מכיון שקבלה עליה שיתן את פיו על פיה כמאן דנשאת הוא תינסוב פלגו פרן אלמא מכל מקום שלענין איסור לא היו דנין אותה בדבר מכוער ומה שאמרו אחר כן מגפפין סוטה מנשקין סוטה חולק הוא על רבי שהלכה כמותו ונמצא שבמין זה אין כופין להוציא כלל לא בעל ולא חשוד לדעתנו אלא שמצוה עליו לגרשה:
המין השלישי הוא שיש כאן עדים שראו בה דבר מכוער ר״ל שהם דברים המבררים וידים המוכיחות שזנות ממש היה שם ונתפרשו מהם כאן שלש הראשון רוכל יוצא והיא חוגרת בסינר כלומר אותו רוכל העשוי למכור מיני קישוטין לנשים יוצא מחדרה והוא נטען ממנה והיא חוגרת בסינר והוא בגד שהנשים חוגרות לצניעות והוא אצל הנשים כמכנסים לאנשים והדבר מוכיח ביותר שלזנות התירתהו ואף גדולי המחברים כתבו בה שנכנסו מיד אחר יציאת הרוכל ומצאוה יורדת מעל המטה וחוגרת והשניה רוק למעלה מן הכילה ופירשו בה גדולי הרבנים רוק ממש ומצאוהו למעלה על הכילה ר״ל בגג הכילה בצד שעל המטה וודאי אין דרכו של אדם לרוק למעלה אלא מי שהוא שוכב פרקדן ר״ל שפניו למעלה וודאי היא שרקקה בשעת תשמיש ולי נראה לפרש ברוק זה שהוא כנוי לדבר אחר ולמעלה לאו דוקא אלא בכילה שאפשר שקנח בה והוא שאמרו בתלמוד המערב רוק על גבי מטתו ורוב מפרשים כתבו שאף זו ארוכל יוצא קאי כלומר שראו החשוד יוצא ונכנסו מיד ומצאו דבר זה הא בלא יציאת הנטען לא ויש מפרשין אותו אף בלא ראיית יציאתו והשלישי מנעלים הפוכים ר״ל שפניהם למטה בקרקע ושוליהם למעלה ותחת המטה פירושו מאחוריה לצד רגלי המטה שנראה שהסירן מעל רגליו בעודו עליה ונפלו בקרקע הפוכות ואף זו פירשוה דארוכל יוצא קאי והיתה שם ראיית יציאת הנטען וסימן זה ושאל בה ניחזי דמאן נינהו כדי לברר הענין ותירץ בה מקום מנעלים הפוכים ופירשו בה כגון שהיה שם עפר תיחוח ונמצא בעפר צורת פני המנעל כמי שנעץ רגליו בשעת מעשה ויש מפרשים שמצא מנעלים שלה כנגד מטתו של בעל ומפני שמן הסתם מטת הבעל חשובה יותר השכיבתו לשם וכן עיקר וזהו שבלשון תלמוד המערב אמרו סנדלה לפני מטתו כעור הדבר תצא:
ולמדת שענין זנות בעדים חלוק לארבעה מינים הראשון זנות ודאי והוא הנקרא עידי טומאה והשלש חשד זנות הראשון מהם נקרא עדות של חוצפא והשני עדות של אמתלא והשלישי עדות של דבר מכוער ויש שם מין רביעי בחשד זנות הבא על ידי קנוי של בעל וסתירה אחר קנויו ויתבאר ענינו במקומו במסכת סוטה אלא שעל מין שלישי ר״ל עידי דבר מכוער נחלקו רב ורבי שלדעת רב אין מוציאין אף כשאין לו בנים הימנה ולדעת רבי מוציאין כל שאין לו בנים הימנה ופסקנו כשניהם כרבי בקלא דלא פסיק וכרב בקלא דפסיק כמו שיתבאר אלא שבהוצאה זו נחלקו המפרשים מהם שאמרו שכופין אף את הבעל להוציאה אם אין לו בנים הימנה וכל שכן שאם כנסה הבועל אחר כן שאם אין לו בנים ממנה כופין אותו להוציא וזהו דעת גדולי הרבנים וכן כתובה בשאלתות בפרשת פנחס שאילתא קל״ד ולדעתם בעל ובועל בחדא מחתא מחתינהו כל שמוציאין אותה מן הבעל מוציאין אותה מן הבועל וכל שאין מוציאין אותה מן הבעל אין מוציאין אותה מן הבועל אבל גדולי הפוסקים והמחברים כתבו שהבעל אין כופין אותו להוציא אלא בעידי טומאה אפילו אין לו בנים הימנה ולא אמרו בכאן תצא אלא מן הבועל אם גירשה הבעל מאיליו וכנסה הוא דאלומי אלמיה לקלא וכל שהיא יוצאה מבעלה מחמתו בלא כתובה אם כנסה הוא תצא הא מבעל לא והביאו ראיה ממה שאמרו במסכת קדושין (ס״ו.) זינתה אשתו בעד אחד מהו אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואני אומר שאין זו ראיה שלא דברו שם אלא בבא לגרש על פי עדות שלא בשום נטען וחשוד ואין עדות אלא בשנים ודכותה אף בנטען אין מוציאין אותה בדבר מכוער דוקא בשנים הא כל שיש נטען וראיית דבר מכוער בשנים תצא מן הבעל ומכל מקום יש ראיה חזקה לדבריהם ממה שהזכרנו בר׳ יוחנן בן נורי (גיטין פ״ט.) שאמר לא הנחת בת כו׳ והתורה אמרה ערות דבר ונאמר להלן יקום דבר מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור אלמא אין מוציאין מן הבעל אלא בדבר ברור ואין דבר ברור אלא בעידי טומאה ואין איסור בדבר שאינו ברור אלא בקינא לה ונסתרה ואע״פ שלשיטה ראשונה אפשר לפרש בה דבר ברור עידי דבר מכוער אין נראה כן שהרי בגזירה שוה למדוה דבר מדבר לבירור ממש אלא ודאי מבועל נאמרה וכן עיקר:
ומעתה אנו מפרשים משנתנו וסוגיא שלה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והוא שאמרו הנטען לאשת איש והוציאוה בית דין מתחת ידו ואחר כך כנסה הנטען תצא ואמר רב עלה דוקא בעדים כלומר כשהיו שם מזה הנטען עידי טומאה הוא שאם כנסה הבועל תצא אבל אם גירשה בעלה מאליו בלא עידי טומאה ממנו אע״פ שהיו שם עידי דבר מכוער ממנו וכנסה לא תצא ודייק לה מדתני במתניתין והוציאוה אלמא בית דין הוציאוה ואין בית דין מוציאין אלא בעידי טומאה ועליה אמר שאם כנס יוציא ואותבוה מדתניא הנטען מאשת איש וגירשה הבעל וכנסה אחר שאינו נטען וגירשה ואחר כך כנסה הנטען לא יוציא והיכי דמי אי דאיכא עדים כי נסבה אחר מאי הוי אלא דליכא עדים אלא שגירשה מחמת הקול וטעמא דאתא אחרינא ואפסקיה לקלא כלומר שמאחר שלא כנסה הנטען הורה שאין הקול כלום הא אם כנסה יוציא וודאי בעידי דבר מכוער דאי בקול בעלמא ודאי אם כנס לא יוציא ותירץ הוא הדין דאע״ג דלא אתא אחרינא אלא דהכי קאמר דאפילו הכי לא יכנוס לכתחלה וכן הלכה אלא שאם כנס לא יוציא אע״פ שהיו שם עידי דבר מכוער הואיל ונשארה אחר בנתים והרי דעת רב שכל שלא היו שם עידי טומאה אין מוציאין מן הבעל ואם גירשה מאליו וכנסה נטען גם כן אין מוציאין והדר אותבוה מדתניא במה דברים אמורים כשאין לו בנים ופירשו גדולי הרבנים מן הבעל ויש מפרשים מן הבועל וגדולי קדמונינו פירשוה בין מבעל בין מנטען וכן עיקר הא אם יש לה בנים לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה בנים תצא אלמא דרישא בלא עידי טומאה וכשאין לה בנים מיהא תצא אם דוקא מבועל אם אף מן הבעל מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ותירץ רב מוקים למתניתין ביש לה בנים ויש עדים ומדקאמר הוציאוה ומחו ליה בתר הכי להאי אוקימתא וחזרו ואמרו האי מתניתין רבי היא דמפיק לה בדבר מכוער כל שאין כאן זלזול בנים אם מבועל דוקא אם אף מבעל כמו שכתבנו חלוק הדעות הא לרב אף כשאין שם זלזול בנים אין מוציאין בדבר מכוער אף מבועל:
ולענין פסק הלכה כרב בקלא דפסיק ר״ל שכל שנפסק הקול אם הוציאה בעלה בעידי כיעור אין מוציאין מן הבועל והלכה כרבי בקלא דלא פסיק שכל שלא נפסק הקול וכן שהוציאה הבעל בעידי כיעור מוציאין מן הבועל ולשיטה האחרת אף לענין הבעל כל שלא נפסק הקול מוציאין מן הבעל בעידי כיעור וכל שנפסק לא וקלא דלא פסיק הוא שנמשך בלא הפסק יום וחצי יום אלא אם כן פסק בנתים ומכל מקום כל שפסק מחמת יראה אינו הפסק וכן כל שיש שם סרך איבה אין חוששין לקול אויבים הוא שהוציאוהו ואע״פ שעידי כיעור מסייעין מכל מקום אין מוציאין וגאוני ספרד כתבו שאם היתה קטטה בינה ובין בעלה ולא יצא הקול אלא לאחר הקטטה כאויבים דמי שהבעל הוא שהוציא את הקול וכל מה שכתבנו אינו אלא שלא לכוף להוציא אבל שלא לכנסה הנטען לכתחלה כל דאיכא קלא דלא פסיק אסור אפילו לא היו שם עידי כיעור כלל דהא נטען לשפחה ונכרית ליכא עדים ואמרו לא יכנוס וכל שכן באשת איש וגאוני ספרד האריכו בה בראיות אלא שהדברים פשוטים ועידי טומאה פירושו משיראו כמנאפים אע״פ שלא נראה בהם כמכחול בשפופרת על הדרך שהתבאר בה לענין עונשין:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:
שמא תאמר לשיטת גדולי הפוסקים היאך מחמירים בבועל יותר מן הבעל אין זה תימה חדא מפני שראוי לקונסו ועוד שהדבר דומה למה שאמרו (יבמות צ״ב.) קלא דבתר נשואין לא מפקינן לה וכן זו לבעל הוא קלא דבתר נשואין ולבועל הוא קלא דמקמי נשואין:
יש שמועות בסוף מסכת נדרים שבתחלת העיון נראות כסותרות מקצת דברים שכתבנו וכשתעיין בהם כראוי אתה מוצא שלא נאמרו אלא בבא לצאת ידי שמים אבל לענין איסור גמור להוציאה לא וכן אתה אומר בקצת שמועות שבמסכת קדושין פרק שלישי (ס״ו.):
למאי הלכתא. לכתו׳ גדול. בראוי. לבא אחר מיתת אביהם אלא במה שהוא מוחזק בו, דכתו׳1 בכל אשר ימצא לו. אף יבם שנוטל בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו שמת, אינו נוטל אלא במה שהוא מוחזק.
1. דברים כא, יז.
רש״י בד״ה אי עולמית עליו הס״ד:
הנטען מן העובדת כוכבים כו׳. נטען משמע אע״ג שהוא יודע בעצמו שאינו אמת מכל מקום מפני החשד שיאמרו שכבר עשה עבירה עמה לא יכנוס והיינו הסר ממך עקשות דהיינו דבר עקום ואינו אמת ודו״ק:
גמ׳. אינו נוטל בראוי כבמוחזק. פרש״י (ד״ה בכור אינו נוטל) שהיבם נוטל פי שנים בנכסי אביו דהיינו את חלקו וחלק אחיו שמת, ואינו נוטל בראוי כבמוחזק בנכסי אביו מחלק אחיו. ויעויין ברשב״א ובראשונים אחרים המביאים שהר״ח חולק על פרש״י וס״ל שאם היבם ייבם בחיי אביו ואח״כ מת אביו אין היבם לוקח כלל את חלק אחיו בירושת אביהם דהוי׳ ראוי בנכסי אחיו המת. והר״ח פירש שהגמרא ר״ל שאע״פ שהיבם יורש את אחיו המת אינו נוטל בראוי מנכסי אחיו המת, ולכן אינו נוטל כלום בנכסי אביו שמת אחרי היבום דהוי ליה כולו ראוי. ועלינו לבאר את המחלוקת בין רש״י והר״ח.
למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נכתב כן, ולא נכתב במפורש ״גדול״? — לגריעותא [לגריעות], כלומר לגרוע מדינו ולהשוותו לבכור: מה בכור אינו נוטל פי שנים בירושה בראוי כבמוחזק, שהבכור אינו מקבל פי שנים אלא רק מן הנכסים הנמצאים בחזקת אביהם בפועל, אבל לא בנכסים הראויים להגיע אליו מאוחר יותר, כגון פרעון חובות — אף האי [זה] היבם, אינו נוטל בירושת אביו בנוסף לחלקו גם את חלק אחיו המת בראוי כבמוחזק, שכל מה שלא היה ברשות אביו בעת מותו, אין ליבם בו גם את חלק אחיו.
With regard to what halakha was that word written in the Torah? This is in order to limit the inheritance. Just as a firstborn does not take in inheritance property due as he does property possessed, but instead receives a double inheritance only from that property already in actual possession of their father, so too, this one who enters levirate marriage, whether firstborn or younger, does not take in inheritance property due as he does property possessed.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותתוספות ישניםרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מתני׳מַתְנִיתִין: בהַנִּטְעָן עַל הַשִּׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה אוֹ עַל הַגּוֹיָה1 וְנִתְגַּיְּירָה הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנוֹס וְאִם כָּנַס אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ הַנִּטְעָן עַל אֵשֶׁת אִישׁ וְהוֹצִיאוּהָ מִתַּחַת יָדוֹ אע״פאַף עַל פִּי שֶׁכָּנַס יוֹצִיא.:

MISHNA: One suspected by others of engaging in sexual relations with a Canaanite maidservant and she was later set free, or one suspected of relations with a gentile woman and she subsequently converted, may not marry that woman, since this will strengthen the suspicions against him. But if he did marry her, they, the judges of the court, do not remove her from him, i.e., they do not require him to divorce her. With regard to one who is suspected of illicit relations with a married woman and they, the judges of the court, removed her from her husband, i.e., required them to divorce due to this, even if the man suspected of the illicit relations subsequently married her, he must divorce her.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״העובדת כוכבים״.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםפסקי רי״דבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההררשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ הנטען – חשוד כלומר שטוענים עליו דברי לעז.
לא ישאנה – משום לעז שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון.
הנטען על אשת איש והוציאוה – בית דין מתחת בעלה בשביל זה שאסרה עליו והלך זה ונשאה.
יוציא – דמדאורייתא אסורה נמי לבועל דדרשינן ונטמאה ונטמאה (במדבר ה) שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל במסכת סוטה (דף כז:).
הנטען על השפחה, בלעז זנותא, ונשתחררה או על הנכרית נטען ונתגיירה, הרי זה לא יכנס אותה, מפני שמחזיק את הלעז ועושהו אמת. ואם כנס אין מוציאין אותה, דמשום לעז כי האי לא מפקינן. ומסקנא דאע״ג דמיגיירא לשם איש הויא גיורת, וכן איש שנשתחררב לשם אשה, ולכתחילה אין מקבלין אותן משום הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממךג.
א. כלומר שטוענים עליו דברי לעז (רש״י).
ב. משמע שגם בשחרור צריך קבלת מצות. ועי׳ מה שכתב בדעת רבינו, הגר״א יפהן בהע׳ לריטב״א עמ׳ תקפח.
ג. ולפי״ז מה שאמרו בגמ׳ אי הכי לכתחילה נמי, היינו לכתחילה נקבל הני גרים. ומשני אין מקבלין משום לזות. ולא מיירינן כלל בנטען. [לא כשא״ר שפירשו לכתחילה יכנוס את הגיורת, וע״ז משני משום לזות שפתים שיאמרו מה שנטען אמת הוא]. ול״מ חבר לפירוש זה. ועיין להריטב״א שפירש, לכתחילה נמי, לכתחילה יכנוס את הגיורת, ומשני משום לזות שפתים, שיאמרו נתגיירה לשם זנות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתניתין נטען על השפחה ונשתחררה או לנכרית ונתגיירה ה״ז לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו ונטען על א״א והוציאה מת״י אע״פ שכנס מוציא, פי׳ הנחשד מן השפחה ואח״כ נשתחררה או על הנכרית ואח״כ נתגוירה ה״ז לא יכנוס שלא יאמרו אמת הי׳ החשד אבל נחשד על א״א ונתגרשה אע״פ שכנס יוצאי מפני שהיא אסורה לבעל ולבולע כדאמרינן בסוטה ומשום דתנן לעיל ואם כנסו אין מוציאין מידן מ״ה תנא מצוה בגדול ליבם ואם קדם הקטן ויבם זכה, ותנא נמי הנטען על השפחה ואם כנס אין מוציאין מידו ותנא נמי ב״א דמוציאים וכל הנ״ך אע״פ שאין זה מקומן:
ואמרי׳ דגירות מיהא הוי פי׳ אע״פ שבשבילו נתגיירה כדי שישאנה ורמינה וא׳ איש שנתגייר לשם אשה וא׳ אשה שנתגיירה לשם איש וכן נמי שנתגייר לשם שנתן מלכים לשם עבדי שלמה אינם גרים דר״נ שהי׳ ר׳ נחמי׳ אומר א׳ גירי אריות וא׳ גירי חלומות וא׳ גירי מרדכי ואסתר אינם גרים עד שיתגיירו בזמן הזה בזמן הזה ס״ד אלא אימא כבזמן הזה, הוא איתמר עלה אר״י ב״ר שמואל בר״מ משמי׳ דרב ה״ל כולן גרים הן א״ה לכתחילה נמי יכנוס משום דר״א דאר״א הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך:
הנטען על א״א וכו׳ א״ר ובעדים פי׳ אם הוציאה מבעלה בעידי טומאה אז אם הלך הנטען וכנסה יוציא שכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אבל אם הוציאה בעלה שלא בעידי טומאה וכנסה הנטען אין מוציאין אותה מידו כיון שלא נודע הדבר בבירור א״ר ששת אמינא כי נאים ושכיב רב אמרה להא שמעתתא דתנאי הנטען מא״א והוציאה מת״י ונתגרשה מאחר ה״ז לא יכנוס ואם כנס יוציא, פי׳ יציאה מת״י הבעל והלכה ונשאת לאחר ונתגרשה גם ממנו ה״ז לא יכנוס אותו החשוד הראשון ואם כנס לא יוציא משמע השתא דמשום דנשאת לאחר הוא דאמרי׳ ואם כנס לא יוציא, ה״ד אידאיכא עדים כי אתא אחר ואפסקא לקלא מאי הוי כיון שיש עדים שזינתה עמו. עד לעולם האי אסורה לו ומה תועיל הפסקת האחר אלא לאו דליכא עדים וטעמא דאיתא אחר ואיפסקא לקלא הא לאו הכי מפקינן אלמא אפילו בלא עידי טומאה מפקינן מן החשוד, א״ל רב ה״ה דאע״ג דלא אתא אחר ואפסקי׳ לקלא אי איכא עדים מפקינן ואי לא, לא מפקינן וה״ק אע״ג דדאתא אחר ואפסקא לקלא היכא דליכא עדים, לכתחלה לא יכנוס:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הנטען. חשוד שטענו עליו שם רע ממנה. לא ישאנה. משום לעז, שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון. וכתב הר״ם בגירושין פרק י׳1 וכן גוי ועבד הבא על בת ישראל ונתגייר הגוי או נשתחרר העבד הרי זה לא ישאנה. איכא מאן דאמ׳ דוקא שפחה ונכרית דאיכא אסורא הוא דגזור רבנן שלא ישאנה, אבל נטען על הפנויה לא גזור רבנן וישאנה2, דהא לית בה איסורא. ע״כ. וזה הבל, שהבא על הפנויה עובר משום לא תהיה קדשה כדתניא בסיפרא3 אל תחלל את בתך להזנותה4, זה המוסר בתו פנויה שלא לשום אשות וכן המוסרת עצמה שלא לשום אשות. מיהו לא גזרו חכמים אלא במי שאין לו בה קידושין, כגון שפחה ונכרית, שאם נטען עליה אפי׳ נתגיירה או נשתחררה לא ישאנה, ובהנהו דדמי להו גזרו משום דלא מצו למימר שקדשה, אבל בפנויה שיש לו בה קדושין, אע״ג דאיכא אסורא טפי אם בא עליה בזנות, דאיכא לאו דקדשה, לא גזרו שלא ישאנה, דבהא ליכא לעז, דמימר אמרי שקדשה בצנעה, וכי נסיב לה מוכחא מילתא טפי שקדשה מתחלה. והיינו דבמתני׳ לא תנן אלא שפחה ונכרית ואשת איש ולא תני הנטען מן האשה, דהואיל ויש לו בה קדושין לא גזרו מטעמ׳ דפרישנא. וכן נראה מלשון הר״ם בגירושין פרק י׳5 שלא הביא אלא שפחה ונכרית כלשון המשנה. ואיכא מאן דאמ׳ דכל שכן נטען מן הפנויה דאיכא לאו, מה שאין כן בשפחה ונכרית דליכא אלא אסורא דרבנן, שלא אסרה תורה אלא דרך חתנות6, ונקט במתני׳ שפחה ונכרית וכל שכן פנויה, דטעמ׳ דמילתא שמחזק הקול הראשון. והעיקר מה שכתבנו שלא גזרו אלא בשפחה ונכרית. והוציאוה. ב״ד מתחת ידי הבעל בשביל זה שאסרה לו. יוציא. שכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל.
1. הי״ד.
2. ראה תוד״ה משום, וברא״ש סי׳ ו הובאו ב׳ דעות.
3. קדושים פרק ז ה״א.
4. ויקרא יט, כט.
5. הי״ד.
6. ע״ז לו, ב.
ונראה דהר״ח והראשונים אחרים ס״ל שזכות היבם בנכסי אחיו המת חל מדין ירושה בדומה לזכיית ירושת הבכור. וכמו שירושת הבכור אינה חלה בראוי אלא במוחזק ה״ה ירושת היבם בנכסי אחיו המת חלה רק בנכסים המוחזקים לאחיו בחייו ולא בראוי.
א משנה הנטען, מי שחשוד, שאנשים טוענים עליו, שבא על השפחה, ונשתחררה אחר כך השפחה, או נטען על הגויה ונתגיירה — הרי זה לא יכנוס (ישא) אותה לאשה, מפני שבזה יגביר עוד את החשד. ואם בכל זאת כנס — אין מוציאין מידו. הנטען על אשת איש והוציאוה בית דין מתחת ידו של בעלה בגללו, אף על פי שכנס הנטען — יוציא.
MISHNA: One suspected by others of engaging in sexual relations with a Canaanite maidservant and she was later set free, or one suspected of relations with a gentile woman and she subsequently converted, may not marry that woman, since this will strengthen the suspicions against him. But if he did marry her, they, the judges of the court, do not remove her from him, i.e., they do not require him to divorce her. With regard to one who is suspected of illicit relations with a married woman and they, the judges of the court, removed her from her husband, i.e., required them to divorce due to this, even if the man suspected of the illicit relations subsequently married her, he must divorce her.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםפסקי רי״דבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההררשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) גמ׳גְּמָרָא: הָא גִּיּוֹרֶת מִיהָא הָוְיָא וּרְמִינְהִי אֶחָד אִישׁ שֶׁנִּתְגַּיֵּיר לְשׁוּם אִשָּׁה וְאֶחָד אִשָּׁה שֶׁנִּתְגַּיְּירָה לְשׁוּם אִישׁ וְכֵן מִי שֶׁנִּתְגַּיֵּיר לְשׁוּם שׁוּלְחַן מְלָכִים לְשׁוּם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה אֵינָן גֵּרִים דִּבְרֵי ר׳רַבִּי נְחֶמְיָה.

GEMARA: The mishna teaches that one who is suspected of relations with a gentile woman who later converted may never marry her. This implies that she is, however, a convert, although it appears that she converted only in order that he might marry her. The Gemara raises a contradiction from a baraita: Both a man who converted for the sake of a woman and a woman who converted for the sake of a man, and similarly, one who converted for the sake of the king’s table, so that he could serve in a prestigious capacity, or for the sake of Solomon’s servants, who were also considered prestigious, in all of these cases they are not converts; this is the statement of Rabbi Neḥemya.
רי״ףרש״יתוספותתוספות ישניםההשלמהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ הא גיורת מיהא הויא – ואע״ג דלא נתגיירה לשם יהדות אלא בשביל שישאנה זה.
עבדי שלמה – בעלי שררה היו.
גיורת מיהא הויא – דמשמע לא יכנוס הוא אבל אחר שרי לכנוס לכתחלה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא אחד איש שנתגייר לשום אשה ואחד אשה שנתגיירה לשום איש וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים לשם עבדי שלמה אינם גרים דברי רבי נחמיה שהיה ר״נ אומר אחד גרי אריות ואחד גרי חלומות ואחד גרי מרדכי ואסתר אינם גרים עד שיתגיירו שנית ואע״ג דכותיים אליבא דמ״ד גרי אריות הן עובדי כוכבים גמורים הן התם לא נתגיירו לגמרי כדכתיב את ה׳ היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים אבל (התם) [הכא] שנתגיירו לגמרי הלכה כולן גרים הן רבינו יעקב ז״ל:
הא גיורת מיהא הויא – פי׳ מדלא קתני לא יכנוס אותה ישראל ואם כנס לא יוציא, שמא לא משום הנטען נתגיירה וכיון דאיכא נטען אע״ג דאתא אחר [ונסיב לה]⁠א ואפסיקב ליה לקלא לא יכנוסג. ואיפשר לפרושי הא גיורת מיהא הויא, דאי ס״ד ספק גיורת היא, אף על פי שכנס יוציא, דאוקמה אחזקתה וגויה היא עד שיודע לך במה נתגיירה, וכל שכן דכיון שכנס אלומיה אלמיה לקליהד. ואוקימנא משום דאפילו נתגיירה לשם איש גיורת הויא, דהלכה כולם גרים.
א. עפ״י כת״י א ב. ועיין מש״כ עפי״ז בהערה 340.
ב. שם: ומפסיק.
ג. פירוש זה הוא כדברי התוס׳ ד״ה גיורת. הנה כתב רבינו דאפי׳ אפסקיה אחר אסורה על הנטען. וכ״כ בתוס׳ רי״ד בסוף הפרק על המשנה כו א וכפירש״י שם. ועיין באוצה״פ סי׳ יא אות סא שהביא יש מתירים באופן זה.
ד. וכ״כ הרשב״א והריטב״א שני הפירושים. ועיין במהרש״א ומהר״ם ובערוך לנר.
הא גיורת מיהא הויא. מדקתני אם כנס לא יוציא, דאי סלקא דעתך ספק גיורת הויא, אף על פי שכנס יוציא דאוקמה אחזקתה עד שיודע לך למה נתגיירה אי נמי יש לומר דמדקתני לא יכנוס קא דייק, כלומר הוא לא יכנוס, אבל ישראל אחר יכול ליכנוס.
ואסיקנא כולן גרים הן. ואם תאמר דהא אמרינן בכל דוכתא (ב״ק לח:) דמאן דסבירא ליה גירי אריות הן, שעושין אותן כעכו״ם גמורים. ונראה לי דהיינו גירי אריות דכותיים שהיו עובדים אלהיהם, כדכתיב את ה׳ היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים וישלח ה׳ בם את האריות. אבל שאר גירי אריות גרים גמורים הן, שמחמת סבת האריות מתגיירין לגמרי, ואפילו בכותיים מאן דאמר גירי אמת הן, הוי טעמא כדאמרן דמחמת סבת האריות נתגיירו לגמרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הויא. ואע״ג דלא נתגיירה אלא כדי שישאנה זה. עבדי שלמה. בעלי שררה. גירי אריות. כלומ׳ מחמת יראה, ולקח1 אריות משום כותים שנתגיירו מחמת האריות בספר מלכים2 וישלח י״י בם את האריות. ס״ד. כלומ׳ הנך דמקמי הכי לאו גרים נינהו. כבזמן הזה. שלא יעשה מחמת שררה. אי [הכי. דהויא גיור]⁠ת גמורה, אמאי לא ישאנה לכתחלה. דלא הוה ס״ד דמשום לזות שפתים הוא, דאתי לאחזוקי לקלא קמא. והלכה כרב דאמ׳ כולן גרים הם. וא׳ תא׳3 והא למאן דאמ׳ כותים גירי אריות הם אמרי׳ בכולא תלמודא4 דגוים גמורים הם5. תריץ שאני כותים שלא נתגיירו לגמרי, דכתו׳ בהו6 את י״י היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים, אבל מי שנתגייר לגמרי, אעפ״י שנתגייר מחמת יראה, דהיינו רוצה לומ׳ גירי אריות, הוי גר גמור. וכן כתב הר״ם בקדושה פרק י״ג7. אין מקבלים. שאינם מתגיירים אלא מפני השלוה, ואין לנו לקבלם. בימי שלמה. אלא אותן שנתגיירו נתגיירו מאליהן.
1. אולי צ״ל: ונקט.
2. מ״ב יז, כה.
3. =ואם תאמר.
4. ב״ק לח, ב; חולין ג, ב; נדה נו, ב.
5. ראה חולין ו, א.
6. מ״ב יז, לג.
7. הל׳ איסו״ב הט״ו-י״ז.
הא גיורתא מיהא הויא כו׳ ואע״ג שלא נתברר לנו אם נתגיירה שלא מחבתן דהא מדקתני ונתגיירה ולא קתני ואח״כ נתגיירה משמע אפילו נתגייר׳ לאלתר שרגלי׳ לדבר לחוש וכיון דאם איתא דלשם כך לא הויא גיורת היכי קתני לא יכנוס הוא דמשמע דאחרים כונסים ועוד היכי קתני אם כנס אינו מוציא הא ודאי היה לנו להעמידה בחזק׳ של בת עכו״מז עד שיתברר לנו שנתגייר׳ בלב שלם.
מאידך רש״י ס״ל שאין היבם זוכה בנכסי אחיו מדין יורש דכהת״כ אלא בהלכה מיוחדת שקם היבם במקום אחיו שמת. ולכן ס״ל לרש״י שהיבם זוכה בנכסי אחיו המת בראוי כבמוחזק. ולכן זוכה נמי בחלק אחיו המת בנכסי אביו שמת אחרי היבום כי היבם במקום אחיו המת עומד ולכן יורש אף את נכסי אביהם במקום אחיו. אלא דגזיה״כ שבראוי דאביהם אינו זוכה.
ב גמרא שנינו במשנה שמי שנטען על הגויה ונתגיירה — לא ישאנה. ומדייקים: הא [הרי], מכאן נלמד שגיורת מיהא הויא [על כל פנים הריהי], אף שכנראה נתגיירה רק כדי שזה ישא אותה לאשה ולא לשם יהדות. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] מברייתא: אחד איש שנתגייר לשום [לשם] אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים שיוכל לשמש בתפקיד גבוה אם יתגייר, או לשום עבדי שלמה, שאף עבדיו ומשרתיו הם חשובים, ונתגייר זה כדי להימנות עימם — כל אלה אינן גרים, אלו דברי ר׳ נחמיה.
GEMARA: The mishna teaches that one who is suspected of relations with a gentile woman who later converted may never marry her. This implies that she is, however, a convert, although it appears that she converted only in order that he might marry her. The Gemara raises a contradiction from a baraita: Both a man who converted for the sake of a woman and a woman who converted for the sake of a man, and similarly, one who converted for the sake of the king’s table, so that he could serve in a prestigious capacity, or for the sake of Solomon’s servants, who were also considered prestigious, in all of these cases they are not converts; this is the statement of Rabbi Neḥemya.
רי״ףרש״יתוספותתוספות ישניםההשלמהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) שֶׁהָיָה רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר אֶחָד גֵּירֵי אֲרָיוֹת וְאֶחָד גֵּירֵי חֲלוֹמוֹת וְאֶחָד גֵּירֵי מׇרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר אֵינָן גֵּרִים עַד שֶׁיִּתְגַּיְּירוּ בַּזְּמַן הַזֶּה.

As Rabbi Neḥemya would say: With regard to converts by lions, i.e., forced converts such as the Samaritans [Kutim] described in II Kings (17:24–25); and converts who convert based on their dreams; and converts of the time of Mordecai and Esther described in the verse, “And many from among the peoples of the land became Jews; for the fear of the Jews was fallen upon them” (Esther 8:17); all of these are not converts until they are converted at this present time.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גירי אריות – כגון כותים דכתיב בספר מלכים (ב׳ יז) וישלח ה׳ בהם את האריות ונתגיירו כדכתיב התם בגלות שומרון.
גירי חלומות – בעל חלומות אמר להם להתגייר.
מרדכי ואסתר – ורבים מעמי הארץ מתיהדים (אסתר ח).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י ד״ה גירי אריות כגון כותים. עי׳ סנהדרין פה ע״ב ברש״י ד״ה גירי אריות:
שהיה ר׳ נחמיה אומר: אחד גירי אריות כגון הכותים, שנתגיירו מפני שפחדו מן האריות ששלח בהם ה׳, כמסופר במלכים ב׳ פרק יז, ואחד גירי חלומות שהתגיירו בגלל חלום רע שחלמו, ואחד גירי מרדכי ואסתר (כאמור: ״ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם״. אסתר ח, יז) — כל אלה אינן גרים, עד שיתגיירו בזמן הזה.
As Rabbi Neḥemya would say: With regard to converts by lions, i.e., forced converts such as the Samaritans [Kutim] described in II Kings (17:24–25); and converts who convert based on their dreams; and converts of the time of Mordecai and Esther described in the verse, “And many from among the peoples of the land became Jews; for the fear of the Jews was fallen upon them” (Esther 8:17); all of these are not converts until they are converted at this present time.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בַּזְּמַן הַזֶּה ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא אֵימָא כְּבַזְּמַן הַזֶּה.

The Gemara clarifies the meaning of the words: Could it enter your mind to say only at this present time? Since he mentioned the converts of Mordecai and Esther, who were deceased before Rabbi Neḥemya made this statement, he therefore cannot possibly mean this phrase literally. Rather, say: Like at this present time, when the Jewish people are in exile and there is no material benefit to conversion.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בזמן הזה ס״ד – כל הני מקמי הכי לאו גרים נינהו כגון נבוזראדן וכיוצא בו.
כבזה״ז – שלא יעשה מחמת שררה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותחילה מבררים את הלשון: בזמן הזה סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! כיצד יכולים גרי מרדכי להתגייר בזמן הזה? אלא אימא [אמור]: כבזמן הזה כאשר ישראל בגלות ואין בגיור צד הנאה חומרית. ולפי שיטה זו, כיצד תיחשב זו שנתגיירה לשם איש, לגיורת?
The Gemara clarifies the meaning of the words: Could it enter your mind to say only at this present time? Since he mentioned the converts of Mordecai and Esther, who were deceased before Rabbi Neḥemya made this statement, he therefore cannot possibly mean this phrase literally. Rather, say: Like at this present time, when the Jewish people are in exile and there is no material benefit to conversion.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ א״ראָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב גהֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר כּוּלָּם גֵּרִים הֵם.

Returning to the question above: How could a woman who converted for the sake of a man be considered a true convert? The Gemara answers: But wasn’t it stated with regard to that baraita that Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta said in the name of Rav: The halakha is in accordance with the statement of the one who says that they are all converts.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הלכה כדברי האומר כולם גרים הם – הך גירי אריות לא דמי להא דאיכא מ״ד כותים גירי אריות הן דהתם היו עובדים אלהיהם כדכתיב בספר מלכים ולמ״ד גירי אמת הן קסבר דשוב נתגיירו לגמרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הלכה כדברי האו׳ כלן גריס – פי׳ דגמרא גמירי׳ לן דרבנן פליגי על ר׳ נחמיא וסתם מתני׳ כרבנן הוא והקשו בתוספות כיון דגרי אריות גרים הן לרבנן למה אמרו שהם כעכו״מז למ״ד גרי אריות הם ותירצו דשאני התם שהכתוב אומר עליהם ואת אלהיה׳ היו עובדים לומר שלא נתגיירו בלב שלם מעולם ולא קבלו עליהם ומאן דמכשר התם סבר דנתגיירו בלב שלם אלא חזרו לסורם אבל הא הכא כיון דנתגיירו וקבלו עליהם חזק׳ הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו ואע״ג דמחמת האונס הוא גירות הוא אליבא דרבנן.
ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] על ברייתא זו, אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה [משמו] של רב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם.
Returning to the question above: How could a woman who converted for the sake of a man be considered a true convert? The Gemara answers: But wasn’t it stated with regard to that baraita that Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta said in the name of Rav: The halakha is in accordance with the statement of the one who says that they are all converts.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אִי הָכִי לְכַתְּחִלָּה נָמֵי מִשּׁוּם דְּרַב אַסִּי דְּאָמַר רַב אַסִּי {משלי ד׳:כ״ד} הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה וּלְזוּת שְׂפָתַיִם וְגוֹ׳.

The Gemara asks: If so, why is one suspected of relations with such a woman not permitted to enter into marriage with her ab initio as well? The Gemara answers: The reason for the prohibition is due to the following statement of Rav Asi. As Rav Asi said with regard to such cases: “Put away from yourself a twisted mouth, and perverse lips put far from you” (Proverbs 4:24). If they were to marry, they would give substance to the prior suspicions.
רי״ףרש״יתוספותתוספות ישניםרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי הכי – דגיורת מעלייתא היא.
לכתחלה נמי – יכנוס ואמאי תני לא יכנוס.
דאמר רב אסי – טעמא דמתניתין משום דכתיב הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך דאתו לאחזוקי לקלא קמא.
אי הכי לכתחלה נמי – אי אמרת בשלמא דאינה גיורת גמורה ניחא דלכתחלה לא יכנוס משום דספק גיורת היא דשמא נתגיירה לשם איש ודיעבד אין להוציא דאין להחמיר משום חששא זו.
משום דרב אסי הסר ממך עקשות פה כו׳ – אר״י דבנטען על הפנויה אין להחמיר מלכנוס משום לזות שפתים דאדרבה מצוה לכונסה דבאנוסה כתיב ולו תהיה לאשה (דברים כב).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואקשינן אי הכי לכתחלה נמי – שהרי אפילו בא עליה בגיותהא אינה נאסרת עליו. ואמר רב אסי משום ולזות שפתים הרחק ממך, פרש״י ז״לב דאתי לאחזוקי לקלא קמא. מיהו כנס לא יוציאג, והכי נמי אמרינן לקמןד ברננה לא מפקינן. וקשה לי, הא בעדים מפקינן, והא סיפא דמתניתין אוקי רב בעדים, רישא בלא עדים וסיפא בעדים, אם כן ליפלוג וליתני בדידה. ועוד מצאתי בתוספתאה, הנטען מאשת איש [וכו׳]⁠ו, גוי ועבד הבא על בת ישראל, אעפ״י שחזר הגוי ונתגייר עבד ונשתחרר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא. ישראל הבא על שפחה ועל הנכרית, אף על פי שחזרה שפחה ונשתחררה נכרית ונתגיירה, הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא. מדקתני גבי אשת איש נטען, וגבי שפחה הבא, ש״מ דוקא קתני, שבא עליה בעדים ואעפ״כ לא יוציאז. לפיכך נראהח שיש לפרש במתניתין, אפילו איכא עדים, ומשום לזות שפתים דידה ודידיה אסור, שלא יאמרו לשום זנות נתגיירה זו ולשום זנות נשאהט כדפרישית. והא דאמרינן לקמןי ברננה לא מפקינן, הכי קאמר, משום רנון קול לעז שאין בו איסור גמור לא מפקינן, הלכך גבי חכם שאסר את האשה בנדר, כיון שגרשה בעלה גירושין גמורין בלא תנאי, שאפילו נמצא הלעז אמת, שאפשר היה לו לחכם להתיר לה, אין הגט בטל, לא מפקינן לה מיניהכ.
א. בנדפס: בעודה עכו״ם, וכן בכל מקום שכתוב גוי גויה שם: עכו״ם, מטעמים מובנים.
ב. ד״ה דאמר רב אסי.
ג. המלים: ״מיהו כנס לא יוציא״, ליתא בכתבי היד. אכן ברשב״א ובריטב״א איתא.
ד. כו א.
ה. פ״ד ה״ה.
ו. כצ״ל ע״פ כת״י א ב.
ז. הובאו דברי רבינו ברשב״א ובריטב״א ובנמוק״י. ועיין בעל״נ. ועיין בשו״ת רעק״א סי׳ קכא, ובשו״ת אחיעזר ח״ג סי׳ כו.
ח. בכ״י א: לפיכך יש לפרש מתניתין.
ט. בכ״י ב: נשאה זה, בכ״י א: נשתחררה זו. ועיין בהערה 348.
י. לקמן כו א.
כ. הובאו דברי רבינו ברשב״א ובריטב״א ובנמוק״י. ועיין בעל״נ. ועיין בשו״ת רעק״א סי׳ קכא, ובשו״ת אחיעזר ח״ג סי׳ כו.
ואקשינן אי הכי לכתחלה נמי ופרקינן כדרב אסי דאמר רב אסי ולזות שפתים הרחק ממך. פרש״י ז״ל (ד״ה דאמר רב אסי) דאתי לאחזוקי לקלא קמא. מיהו בשכנס לא יוציא כדאמרינן לקמן דכנסה לא מפקינן. והקשה הרמב״ן נ״ר דא״כ משמע דבעדים מפקינן, ולא משמע הכי, דהא סיפא דמתניתין בעדים היא כדאוקמה רב, מדקתני הוציאוה מתחת ידו ומדסיפא בעדים רישא נמי בעדים. ועוד דגרסינן בתוספתא (פ״ד ה״ה) הבא על השפחה ועל הנכרית אף על פי שחזרה שפחה ונשתחררה נכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא. שמע מינה אם בא עליה ודאי, אם כנס לא יוצא אלא משום לזות שפתים, שלא יאמרו שזו לא נתגיירה אלא לשם זנות, וזה לא כנס אלא לשם זנות קאמר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משום דרב אסי דאמר ולזות שפתים הרחק וכו׳ – פרש״י ז״ל דכי כניס לה הוו אלומי קלא דמעיקר׳ דקושט׳ הוה והיינו דאמרי׳ לקמן אם כנס לא יוצא דברננה לא מפקי על הספק ונראה מדבריו ז״ל דמתניתין דנטען בקול או בעדי כעור בלבד וליתא דבתוספתא קתני לה בהדיא אפי׳ כשבא על בת עכו״מז ועל השפחה ובהא נמי׳ אם כנס לא יוציא ואי משום דקתני נטען היינו שטען באמ׳ וכדקתני סיפא הנטען מאשת איש ואוקמ׳ רב דאיכא עידי טומאה והכא הכי פי׳ משום לזות שפתים שיאמרו כל העולם לשם זנות נתגיירה זו ולשם זנות כונס אותה ומיהו אפילו בהא אם כנס לא יוציא דמשום רננה זו לא מפקינן כיון דגיורת מיהא הוי׳ ומותרת היא לו ולא שנא שיש לה בנים ממנו או שאין לה בנים וכן פי׳ ר״ה ז״ל והא דתנן הנטען מאשת איש והוציאוה מתחת ידו אם כנס הנטען יוציא אמרי׳ עלה בגמרא אמר רב ובעדים פי׳ דמתני׳ כשיש בה עדי ביאה וטומאה ממש ולפי׳ אם כנס הנטען אחרי כן יוציא דהא אסירא ליה מדאורייתא כשם שאסור׳ לבעל אסורה לבועל.
אמנם עדיין צ״ע שהרי למעלה בשיעורים (דף יז: רש״י והא) ביארנו את המחלוקת שבין רש״י והרשב״א שם באופן הפוך, שרש״י ס״ל שהיבם זוכה בנכסי אחיו מדין ירושה בכהת״כ שתלוי בחלות דין משפחת אב, ומאידך הרשב״א ס״ל שהיבם זוכה בנכסי אחיו בחלות דין ירושה מיוחדת ולא מדיני ירושת בני משפחה. ולכאורה שיטותיהם כאן הפוכות ממש״כ שם, וצ״ע.
ושואלים: אי הכי [אם כן] שאשה זו נחשבת לגיורת גמורה, לכתחלה נמי [גם כן] יכנוס אותה זה שהיה נטען עליה! ומשיבים: משום מה שאמר רב אסי. שאמר רב אסי, על כגון זה אומרים: ״הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך״ (משלי ד, כד).
The Gemara asks: If so, why is one suspected of relations with such a woman not permitted to enter into marriage with her ab initio as well? The Gemara answers: The reason for the prohibition is due to the following statement of Rav Asi. As Rav Asi said with regard to such cases: “Put away from yourself a twisted mouth, and perverse lips put far from you” (Proverbs 4:24). If they were to marry, they would give substance to the prior suspicions.
רי״ףרש״יתוספותתוספות ישניםרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן אֵין מְקַבְּלִין גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ כַּיּוֹצֵא בּוֹ דלֹא קִבְּלוּ גֵּרִים לֹא בִּימֵי דָוִד וְלֹא בִּימֵי שְׁלֹמֹה א״ראָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַאי קְרָא {ישעיהו נ״ד:ט״ו} הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי מִי גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל אֲבָל אִידַּךְ לָא.:

The Sages taught: Converts are not accepted in the days of the Messiah. Similarly, they did not accept converts in the days of King David or in the days of King Solomon. Rabbi Eliezer said: What is the verse that hints at this halakha? “Behold, they may gather together [gor yagur], but without Me; whosoever shall gather together [gar] with you shall fall on yours” (Isaiah 54:15). The word gor implies that only a convert [ger] who becomes part of the Jewish people when the Jews are living in exile, at a time when God is not clearly revealed, i.e., “without Me,” are considered part of the Jewish people. But another who wishes to convert in a time when God is clearly revealed shall not be accepted.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הן גור – הבא להתגייר יגור אפס מאותי בעוד שאין אני עמכם יתגייר דהיינו בזמן הזה.
מי גר אתך עליך יפול – מי גר אתך בעניותך כאשר אמרת.
עליך יפול – לעוה״ב. יפול – ינוח כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כה) יפול מצדך אלף (תהלים צא).
ות״ר אין מקבלין גרים לימות המשיח כיוצא בו לא קבלו גרים בימי דוד ובימי שלמה ואמר ר׳ אלעזר מאי קראה מי גר אתך בעניותך יפול עליך בעשירותךא. ומיהו אם מיתגיירי מיתגיירי והוו גרים דהא בימי מרדכי ניתגיירו והוו גרים.
א. הכי גריס רבינו בגמרא. וכ״ה ביל״ש וקצת כת״י של הגמ׳. עדק״ס.
לא בימי דוד ולא בימי שלמה – מאיתי הגיתי ובת פרעה דבימי שלמה לא קשה דמידי הוא טעמא אלא משום שולחן מלכים והני לא צריכי אבל קשה דאמרינן בהערל (לקמן דף עט. ושם) גבי מעשה דגבעונים דבימי דוד נתוספו גרים על ישראל ק״ן אלף וי״ל דמעצמן נתגיירו כדאשכחן גבי מרדכי ואסתר ורבים מעמי הארץ מתיהדים ויש ספרים שכתב בהן לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה אלא שנעשו גרים גרורים וההיא דפ״ב דשבת (דף לא.) ההוא דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני ע״מ לעשות כ״ג בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים וכן ההיא דהתכלת (מנחות מד.) דאתיא לקמיה דרבי גיירני ע״מ שאנשא לאותו תלמיד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין כו׳ כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד כו׳. והא דאמרינן פרק הערל נתוספו על ישראל ק״ן אלף גרים כו׳ מבואר בתוספות ועיין בחדושינו שם:
תוס׳ ד״ה לא בימי דוד וכו׳ דסופו לעשות לש״ש. עי׳ לקמן דף קט ע״ב תד״ה רעה:
תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מקבלין גרים לימות המשיח. כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. אמר ר׳ (אליעזר) [אלעזר]: מאי קרא [מהו הפסוק] המרמז על כך — שנאמר: ״הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול״ (ישעיהו נד, טו) כלומר, מי שגר עם ישראל בעניים ובגלותם שאין הקדוש ברוך הוא נגלה עליהם (=״אפס מאותי״) — הוא יהיה אתם גם לעתיד לבוא, אבל אידך [אחרים]לא.
The Sages taught: Converts are not accepted in the days of the Messiah. Similarly, they did not accept converts in the days of King David or in the days of King Solomon. Rabbi Eliezer said: What is the verse that hints at this halakha? “Behold, they may gather together [gor yagur], but without Me; whosoever shall gather together [gar] with you shall fall on yours” (Isaiah 54:15). The word gor implies that only a convert [ger] who becomes part of the Jewish people when the Jews are living in exile, at a time when God is not clearly revealed, i.e., “without Me,” are considered part of the Jewish people. But another who wishes to convert in a time when God is clearly revealed shall not be accepted.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) הַנִּטְעָן עַל אֵשֶׁת אִישׁ וְכוּ׳.: אָמַר רַב וּבְעֵדִים.

§ The mishna states that one who was suspected of relations with a married woman may not marry her even after she divorces her husband. Even if they marry without permission, they must divorce. Rav said: This is only in a case when there were witnesses to her infidelity, and because of their testimony the court required her first husband divorce her. However, if her first husband divorced her due to suspicion and rumors but without witnesses, her second husband would not be obligated to divorce her.
רי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובעדים – הא דתנן יוציא זה החשוד שכנסה כגון שבאו עדים על קול הראשון שראוה שזינתה עמו.
הנטען על אשת איש ויש לה בנים מבעלה, ובאו עידי טומאה והוציאוה בית דין מבעלה וכנסה הנטען, אע״פ שכנסה יוציא. הכי אוקמה רב למתני׳ ופסיק תלמודא הילכתא כרב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובעדים. הא דתנן אם כנס יוציא מיירי דאיכא עדים שזינתה עמו, אבל אי ליכא עידי זנות אלא קול, או1 כגון שהיו שם עידי דבר מכוער כדלקמן, אם כנס לא יוציא. כי ניים. כלומ׳ שהוא לא אמרה מעולם. דתניא. תיובתיה. ובא אחר. שנשאה אחר ולא הנטען. ואפסקיה לקלא. שלא יצא עליה קול שזינתה תחתיו, ומת זה השני או גרשה, אם כנסה הנטען לא יוציא. דאיכא עדים. שזינתה עמו כשהיתה אשת הראשון. כי אתא אחר. ונשאה ונפסק אותו קול, שהרי לא זינתה עמו כשהיתה תחת השיני. מאי הוי. הרי נאסרה עליו איסור עולם. אלא לאו דליכא. עידי זנות. וטעמ׳. דלא יוציא מפני שלא כנסה מיד שגירשה בעלה, דאיכא למימר שאם היה הקול אמת מיד היה כונסה, ואפי׳ הכי משום חומרא דאשת איש לא יכנוס לכתחלה. מפקינן. הילכך מתני׳ דתני יוציא אפי׳ ליכא עדים מתוקמא, דהא לא אתא אחר ואפסקיה לקלא. הוא הדין וכו׳. ובריתא דתני לא יוציא, בדליכא עדים מתוקמא, ולא תדוק וטעמ׳ דאתא אחר, אלא היא גופה אתא לאשמועי׳ דאע״ג דאתא אחר ואפסקיה לקלא לא יכנוס לכתחלה, ומשום לא יכנוס הוא דאוקמה בדאתא אחר ואפסקיה לקלא, ולא משום לא יוציא. ומיהו אם כנס לא יוציא דהא ליכא עדים. בד״א. דאמרינן שאם כנס הנטען יוציא. שאין לה בנים. פי׳ ר״ש2 מבעלה ראשון. והרי״ף פי׳3 מהנטען, וכן פי׳ הר״ם בסוטה פרק ב׳4. לא תצא. לפי׳ ר״ם דכי מפקינן לה מחזקינן לה לקלא קמא ואיכא לעז בבנים. אע״ג דאמרינן בסוטה5 אשה מזנה בניה כשירין דרוב בעילות אחר הבעל, לעז מיהא איכא. ור״ש פי׳6 ועבדינן להו ממזירין. ולא נהיר כדכתבינן, דאפילו היתה פרוצה ביותר הוי התם בעיא ולא אפשי׳. ומדקאמ׳ סיפא ואם באו עידי טומאה, מכלל דרישא דליכא עדים, ואפי׳ הכי כי אין לה בנים אם כנס יוציא. תצא. דהואיל ואסירא ליה מדאוריתא לא חיישי׳ ללעז הבנים. ומשני דאין הכי דינא היכא דליכא בנים אע״ג דליכא עדים של טומאה אם כנס יוציא, והיכא דאיכא בנים לא יוציא אלא בעדים, והאי דאוקים רב למתני׳ דתני יוציא דוקא בעדים, משום דמוקים לה כשיש שם בנים, ואי ליכא עדים הוה אמרי׳ לא יוציא. קשיתיה. לישנא דמתני׳ דיק דודאי בעדים משמע, ואתא רב למימר דהואיל ואיכא עדים אע״ג דאיכא בנים תצא, הא ליכא עדים ואיכא בנים לא תצא. הוציאה. מעצמו בלא ב״ד משמע. בעדים. שאין אשה נאסרת על בעלה בקול.
ואבעית אימ׳. כלומ׳ דלרב אע״ג דליכא בנים לא מפקינן אלא בעידי טומאה, ומתני׳ אע״ג דליכא בנים מתוקמה. ואפי׳ הכי קאמ׳ רב ובעדים. והני מתנית׳. דקאמרי דהיכא דליכא בנים אע״ג דליכא עדים מפקינן לה מהנטען. ר׳. תני להו. פיר״ש7 דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהו. נראה דעתו דהאי תצא דקאמ׳ ר׳ שבעלה חיב להוציאה. וקמסיק תלמודא דהואיל ואלימי עידי כיעור שבעלה חיב להוציאה, דינא הוא שאם כנסה הנטען שיוציאנה. מיהו אם יש לו לבעל בנים הימנה לא יוציא הנטען שנשאה משום לעז הבנים. והאי פירושא לא דיק מכמה אנפי. חדא דאם כן הוה לר׳ למימר תצא ואם יש לה בנים לא תצא. דודאי אי לזה הנטען חיישי׳ משום לעז בניו של בעל ראשון ואמרי׳ דלא יוציא הואיל ויש לבעל ראשון בנים, כל שכן שנחוש ללעז גירושין, שאם הוא חיב להוציא כל שכן דאיכא לעז טפי. ועוד שלא מצינו בשום מקום שאם יצאה שם רע על אשתו יהא חיב להוציאה ואפי׳ בדיני שמים, ואע״ג דבעד אחד בבא לצאת ידי שמים מחיב8, כדאיתא פרק האשה9, התם הוא דהוא עד טומאה והוא מהימן ליה כבתרי דלא משקר, דהוה ליה כשני עדים, [אבל] מילתא דקלא חששא בעלמא, וכי האי גונא אפי׳ בדיני שמים לא מחיב, וכל שכן שאין ב״ד מחייבין אותו לגרש, דדבר שבערוה אינו פחות משנים, שיעידו עדות ברורה, כדאמרי׳ בכיצד העדים10 אמר שמואל במנאפים משיראו מנאפים. אלא אמרו חכמים11 המוציא אשתו משום שם רע, כלומר שרצה להוציאה מדעתו. ועיקר הפי׳ דתצא, דדין יוצאה משום שם רע הוא דקאמ׳ ר׳, והכי פירושא. הני מתנייתא דקאמרי דאפי׳ ליכא עדים תצא מנטען כשאין לו בנים ר׳ היא, ומיירי שהיה שם עידי כעור, דלר׳ אלימי עידי כיעור לשוייה יוצאה משום שם רע, שאם רצה הבעל לגרשה אבדה כתובתה, כדאסיקנא בפרק אלמנה ניזונת12 דיוצאה משום שם רע הפסידה כתובתה ונוטלת מה שבפניה והולכת. וקאמ׳ ר׳ דהיכא דאיכא עידי כעור תצא כדין יוצאה משום שם רע והפסידה כתובתה, כלומ׳ אם רצה הבעל להוציאה אינו מחזירה. ואע״ג דאמרי׳ בסוף גיטין13 שמי שרואה את אשתו יושבת וראשה פרוע ופרומה משני צדדין ורוחצת במקום שבני אדם רוחצין מצוה לגרשה מן התורה, התם אינה אסורה לבעלה, ואינו חיב להוציאה, אלא מפני שאינה צנועה כבנות ישראל מצוה לגרשה ואפי׳ יש לו בנים הימנה, דהואיל ולא חיישי׳ שזינתה ואינו חיב להוציאה אעפ״י שהיא מצוה מפני שאינה צנועה כבנות ישראל, ליכא לזות שפתים, אבל הכא האי חששא דר׳ משום זנות היא שזינתה עם הרוכל, ויוצאה משום שם רע היא, ואי אמרת תצא שבעלה חיב להוציאה איכא לזות בבנים. והואיל והאי חששא משום זנות, ליכא לפרושי תצא משום מצוה כי ההיא בריתא דסוף גיטין, דלא דמו אהדדי כדפרישנא. והיינו דלא פליג התם בין יש לה בנים לאין לה בנים. והא דאמר׳ בסוף נדרים14 אתתא שריא אם איתא דעבד⁠(׳) אסורא ארכוסי הוה מירכס, הא פרישנא התם15 אתתא שריא אעפ״י שקינא לה בעלה, שאין חשש טומאה בסתירה זו מפני זו הטענה. ורבינו תם פי׳16 דמיירי דקאמרה איהי טמאה אני לך, ואיכא רגלים לדבר, משום הכי אי לאו האי טענה הוה אסירא לבעל. ואיכא מאן דמפרש17 האי תצא דקאמ׳ ר׳ מהרוכל, כלומ׳ אם גירשה בעלה וכנסה הרוכל תצא, ומפרשי נמי אתתא שריא דנדרים לההוא גברא. והואיל ואמ׳ ר׳ דהיכא דאיכא עידי כיעור אם גירשה הבעל אבדה כתובתה כדין יוצאה משום שם רע, הכי נמי קאמ׳ בהני ברייתות שאם כנסה הנטען יוציא, והוא שלא יהיו לו בנים לנטען. אבל אם היו לו בנים הימנה לא יוציא משום לעז הבנים, הואיל וב״ד מחייבין אותו יאמרו הרואים שזינתה, אבל אם לא היו לו לנטען בנים הימנה והיו לה בנים לבעל ראשון שגירשה מדעתו יוציא, דהואיל ובעל ראשון לא מחיב לאפוקה ליכא לעז בבניו. דאע״ג דנטען מחיב לאפוקה, אמרי אינשי תחת הנטען זינתה. וטעמ׳ דיוציא, דהואיל ואיכא עידי כעור אסרוה לו חכמים היכא דליכא לעז בבנים, או משום לזות שפתים, דחומרא דאשת איש שאני, דהא גבי שפחה ונשתחררה לא יכנוס משום לזות שפתים ואם כנס לא יוציא. ומתני׳ מתוקמה לר׳ אפי׳ בעידי כעור והוציאה מדעתו ואם כנס לא יוציא, והוא דליכא בנים. וכן נראה דעת הרי״ף18 והר״ם ממה שכתב בסוטה פרק ב׳19 ובאישות פרק כ״ד20.
1. ייתכן שמלה זו מחוקה.
2. ד״ה במה.
3. ו, א בדפי הרי״ף.
4. הט״ו.
5. כז, א.
6. ד״ה אבל.
7. ד״ה ואבע״א.
8. = מיחייב.
9. צ״ל פרק האומר - קידושין סו, א.
10. מכות ז, ב.
11. להלן כה, א.
12. כתובות קא, א.
13. צ, א.
14. צא, ב.
15. ד״ה תהוי.
16. הובא בתוס׳ מהר״ם בשמו. ובתוד״ה אמר הובא בשם ר״י, ועי׳ תוס׳ ישנים ותוס׳ הרא״ש.
17. רבינו חננאל, הובא בתוס׳ ורמב״ן ושא״ר כאן, [והרמב״ן הביא שיטה זו בשם הלכות ראשונות והרי״ף].
18. ו, ב בדפי הרי״ף.
19. הי״ג.
20. הט״ו.
ג שנינו במשנה שהנטען על אשת איש והוציאוה בגללו מבעלה — צריך לגרשה אם נשאה הוא. אמר רב: ובעדים, כלומר, שהוציאוה מבעלה הראשון לא בשל חשד בלבד, אלא שהיו עדים שהעידו שזינתה.
§ The mishna states that one who was suspected of relations with a married woman may not marry her even after she divorces her husband. Even if they marry without permission, they must divorce. Rav said: This is only in a case when there were witnesses to her infidelity, and because of their testimony the court required her first husband divorce her. However, if her first husband divorced her due to suspicion and rumors but without witnesses, her second husband would not be obligated to divorce her.
רי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר רַב שֵׁשֶׁת אָמֵינָא כִּי נָיֵים וְשָׁכֵיב רַב אָמַר לְהַאי שְׁמַעְתָּתָא דְּתַנְיָא ההַנִּטְעָן עַל אֵשֶׁת אִישׁ וְהוֹצִיאוּהָ עַל יָדוֹ וְנִתְגָּרְשָׁה מִתַּחַת יְדֵי אַחֵר אִם כָּנַס לֹא יוֹצִיא.

Rav Sheshet said: I say that when Rav was dozing or sleeping he said that halakha, and it is mistaken. As it is taught in a baraita: With regard to one who was suspected of adultery with a married woman and as a result the court requires her husband to divorce her, and later she married someone else and was then divorced by this other, if the one who had been suspected of illicit relations with her then married her, he need not divorce her.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

להא שמעתתא – בעדים.
כי ניים ושכיב רב אמרה דתניא – תיובתא.
ונתגרשה מתחת ידי אחר – ראובן נטען על דינה אשת שמעון וגירשה שמעון ונשאה נחשון וגירשה אם כנסה ראובן מעתה לא יוציא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב אשי אמינא כי נאים ושכיב אמרה רב להאי שמעתת׳ דתניא – כלומר דהא מתני׳ פליג עילויה ואע״ג דרב תנא הוא ופליג עלי׳ וקא סבר רב ששת דהא מתני׳ דמייתי קושטא היא והלכתא ומאן דפליג עליה קא טעי ול״ג בהא ברייתא והוציאה דהא אוקימנ׳ אדליכא עדי טומא׳ ולדברי הכל הוציאוה בב״ד משמע וב״ד בעדי׳ הוא דמפקי כדאיתא לקמן בשמעתיה הילכך והוציאוה תנן וגרסי׳ שהוציא׳ הבעל מעצמו מפני שהי׳ לבו נוקפו וה״ק ואע״ג דאתא אחר ואפסקי׳ לקל׳ לכתחלה לא יכנוס פי׳ וכדקתני אם כנס לא יוציא דווקא כנס בדיעבד וק״ל אי משום הא תנא עדיפ׳ ליה דליתני בהדיא לא יכנוס וי״ל דתנא ברא סרכא דלישנא דמתני׳ נקט.
אמר רב ששת: אמינא [אומר אני] כי ניים ושכיב [כאשר נמנם ושכב] רב, אמר להאי שמעתתא [את ההלכה הזו], שאינה נכונה. דתניא כן שנינו בברייתא]: הנטען על אשת איש והוציאוה מבעלה על ידו (בגללו), בגלל זה שנטען עליה, ואחר כך נישאה לאדם אחר ונתגרשה מתחת ידי אחר, אם כנס מי שהיה חשוד — לא יוציא.
Rav Sheshet said: I say that when Rav was dozing or sleeping he said that halakha, and it is mistaken. As it is taught in a baraita: With regard to one who was suspected of adultery with a married woman and as a result the court requires her husband to divorce her, and later she married someone else and was then divorced by this other, if the one who had been suspected of illicit relations with her then married her, he need not divorce her.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ה״דהֵיכִי דָּמֵי אִי דְּאִיכָּא עֵדִים כִּי אֲתָא אַחֵר וְאַפְסְקֵיהּ לְקָלָא מַאי הָוֵי אֶלָּא לָאו דְּלֵיכָּא עֵדִים וְטַעְמָא דַּאֲתָא אַחֵר וְאַפְסְקֵיהּ לְקָלָא הָא לָאו הָכִי מַפְּקִינַן.

The Gemara clarifies this: What are the circumstances of this case? If it is referring to a case where there are witnesses to their adultery, when another came and put an end to the rumor of her misconduct by marrying her, what of it? If there were witnesses, the adulterers may never marry each other. Rather, is it not referring to a case where there were no witnesses to the adultery, and the reason she does not have to be divorced from her third husband, with whom she committed adultery while married to her first husband, is specifically because another came and, by marrying her, put an end to the rumor? This implies that were it not so, i.e., had she not married someone else before marrying the man suspected of committing adultery with her, the court would have removed her from him and required them to divorce, even without witnesses to their adultery. This contradicts Rav’s statement above that they must divorce only if there were witnesses to the infidelity.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי דאיכא עדים – בזנות קמא הרי נאסרה עולמית עליו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם גמ׳ כי אתא אחר ואפסקיה לקלא כו׳ (א) האי לישנא קצת מגומגם כיון דבאיכא עדים קיימינן השתא מאי אפסקיה לקלא שייך כאן ולא ה״ל למימר אלא אי דאיכא עדים כי אתא אחר מאי הוי ועיין במרדכי בשם מהר״ם שכתב ליישב זה לשיטת רש״י ושאלתות והניח דבר זה בצ״ע לשיטת התוס׳ שכתבו בשמעתין בשם ר״ת ור״ח ור״י ע״ש:
ונברר, היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]: אי דאיכא [אם המדובר שיש] עדים שבא עליה בזמן שהיתה אשת איש, אם כן כי אתא אחר ואפסקיה לקלא מאי הוי [כאשר בא אחר והפסיק את הקול, את השם הרע, מה יהיה] על ידי כך? הרי ודאי אסורה היא לו. אלא לאו דליכא [האם לא מדובר שם שאין] עדים, וטעמא [והטעם, דווקא] דאתא אחר ואפסקיה לקלא [שבא אחר ונשאה והפסיק את הקול], הא לאו הכי, מפקינן [הרי לולא כן, מוציאים אנו] אותה ממנו!
The Gemara clarifies this: What are the circumstances of this case? If it is referring to a case where there are witnesses to their adultery, when another came and put an end to the rumor of her misconduct by marrying her, what of it? If there were witnesses, the adulterers may never marry each other. Rather, is it not referring to a case where there were no witnesses to the adultery, and the reason she does not have to be divorced from her third husband, with whom she committed adultery while married to her first husband, is specifically because another came and, by marrying her, put an end to the rumor? This implies that were it not so, i.e., had she not married someone else before marrying the man suspected of committing adultery with her, the court would have removed her from him and required them to divorce, even without witnesses to their adultery. This contradicts Rav’s statement above that they must divorce only if there were witnesses to the infidelity.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר לְךָ רַב הוּא הַדִּין דאע״גדְּאַף עַל גַּב דְּלָא אֲתָא אַחֵר וְאַפְסְקֵיהּ לְקָלָא אִי אִיכָּא עֵדִים מַפְּקִינַן אִי לֵיכָּא עֵדִים לָא מַפְּקִינַן וְהָכִי קָאָמַר דאע״גדְּאַף עַל גַּב דַּאֲתָא אַחֵר וְאַפְסְקֵיהּ לְקָלָא לְכַתְּחִלָּה לֹא יִכְנוֹס.

The Gemara responds: Rav could have said to you that the same is true even if another did not come and put an end to the rumor by marrying her. The same principle applies: If there were witnesses to the adultery the court removes her and requires them to divorce, but if there were no witnesses, the court does not remove her. And this is what the baraita is saying: The novelty in this baraita is that even though another came and put an end to the rumor by marrying her, nevertheless, the suspected adulterer may not marry her ab initio due to the original suspicions.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ה דאפילו דלא אפסיק אחר לקלא – וכנסה ראובן מגירושי שמעון לא תצא הואיל וליכא עדים. והא דנקט מתחת ידי אחר היא גופה איצטריך לאשמועינן רבותא דלכתחלה לא יכנוס כדקתני אם כנס אין לכתחלה לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והכי הכי קאמר דלעולם אליבא דרב אפילו מנטען אין מוציאין אלא בעידי ביאה ואף על פי שאין לה בנים ולדידיה מתני׳ אפילו שאין לה בנים ומשום דאיכא עדים הוא דאם כנס נטען יוציא אבל תני מתניתא דמפקי מנטען בלא עדים דטומאה בשאין לה בנים אליבא דר׳ הם שהוא מחמיר לבני נטען משום דהוה לה קלא דמקמי נשואין להוציא ממנו כשאין שם בנים אף על פי שכנס בקלא או בעדי דבר מכוער והא דקתני ר׳ הואיל ומכוער הדבר תצא אי בעית אימא תצא מנטען קאמר ולישנא קלילא נקט דאמתני׳ קאי אי בעית אימא תצא מן הבעל לומר שאם רצה להוצי׳ מפני שלבו נוקפו תצא ממנו בעל כרחה כעוברות על דת משה ויהודית שהיא יוצאה בלא כתובה אם רצה הבעל להוציא ולא עוד אלא דההיא צריכה התרא׳ להפסידה כתובתה כדאסיקנא במסכת סוטה אבל זו שיש בה דבר מכוער מאבדת התראתה והא דאמרינן בירושלמי דכתבות (פ׳ המדיר הלכה ו׳) מגפפים סוטה. מנשקים סוטה. תרעא טריק סוטה. מגוף צריכה ע״כ ההיא שאסורה לצאת ידי שמים.
ומ״ש שם בירוש׳ על הא אבל בכלם אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת רב אדא בר אהבא בשם ר׳ מעשה בא לפניו ר׳ ומר מה בכך בעיין קומוי אפי׳ רואים אותו נותן פיו על פיה וכו׳ – אתא עובדא קומי ר׳ יוסי ואמר תיפוק בלא פרן.
ההוא נמי שאם רצה הבעל להוציאה בלא כתובה רשאי והשתא להאי שיטתא אתי שפיר מאי דאמר רב נחמן לקמן מתני׳ נמי הוציאה קתני – כלומר שלא הוציאו׳ ב״ד וא״ה קתני שאם כנס נטען יוציא בע״כ דלהאי פי׳ משכחת לה שלא תצא מן הבעל בע״כ ואם הוציאה מדעתו וכנסה נטען יוציא כגון דאיכא דבר מכוער אבל לשיטת רש״י ז״ל ורב אחא גאון ז״ל דקאי כוותיה אין הפרש דלעולם אליבא דר׳ ולא לדידן אליבא דהלכתא בין בעל לנטען והם צריכים לומר דההיא דרב נחמן פליגא וקסבר דכל שהוציאה בעל מדעתו מוציאים מן הנטען אם כנסה משום דאלימא לקלא והוא דוחק גדול וכל הני עובדי דבשלהי אלו נדרי׳ כעובדי דתוחלי ועובדא דגברא דעל לביתה וכי אתא מרי ביתא ערק כדאמרן התם דאסרה להו לכלהו כשרצ׳ לגרש אם בא לצא׳ ידי שמים אבל כשטוען ואומר כי אשתו מותרת לו ומכחיש את הדבר אין אוסרי׳ אותה עליו אלא בעדי טומאה והרי זה ברור וכן דעת הר״ם ז״ל ודעת ר׳ הגדול וכן העלו בתוס׳.
ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב: הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שלא אתא [בא] אחר ונשא אותה ואפסקיה לקלא [והפסיק את הקול], גם אז, אי איכא [אם יש] עדים מתחילה — מפקינן [מוציאים אנו], אי ליכא [אם אין] עדיםלא מפקינן [אין אנו מוציאים], והכי קאמר [וכך אמר], כך יש לפרש את הברייתא, שהחידוש שבה הוא: דאף על גב דאתא [שאף על פי שבא] אדם אחר ונשאה ואפסקיה לקלא [והפסיק את הקול], בכל זאת לכתחלה לא יכנוס משום החשד.
The Gemara responds: Rav could have said to you that the same is true even if another did not come and put an end to the rumor by marrying her. The same principle applies: If there were witnesses to the adultery the court removes her and requires them to divorce, but if there were no witnesses, the court does not remove her. And this is what the baraita is saying: The novelty in this baraita is that even though another came and put an end to the rumor by marrying her, nevertheless, the suspected adulterer may not marry her ab initio due to the original suspicions.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מֵיתִיבִי ובד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאֵין לָהּ בָּנִים אֲבָל יֵשׁ לָהּ בָּנִים לֹא תֵּצֵא זוְאִם בָּאוּ עֵדֵי טוּמְאָה אֲפִילּוּ יֵשׁ לָהּ כַּמָּה בָּנִים תֵּצֵא.

The Gemara raises an objection from a different baraita that qualifies the previous one: In what case is this statement, that the court removes her from the suspected adulterer, said? It is when she has no children from her first husband. But if she has children from him, she is not required to be divorced from the suspected adulterer. On the contrary, if they were required to divorce, it could strengthen the original rumor and others might suspect that her children are mamzerim. However, if witnesses to her impurity, i.e., her adultery, came and testified that she had relations with this man while she was married, then even if she has several children from the first husband, she is required to be divorced. This implies that a woman without children from her first husband must separate from a man suspected of illicit relations with her on strength of suspicion alone.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות ישניםההשלמהפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במה דברים אמורים – דאם כנס הנטען יוציא כשאין לה בנים מן הראשון.
אבל יש לה בנים – מן הראשון לא תצא דכי מפקי לה קא מחזקינן לקלא קמא ועבדינן להו ממזרים.
ואם באו כו׳ – אלמא אין לה בנים בלא עדים נמי מפקינן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא בד״א שתצא כשאין לה בנים אבל כשיש לה בנים לא תצא. הרב אלפס פירש כשיש לה בנים מן הנטען ור״ש פי׳ כשיש לה בנים מן הבעל והרב״י כתב כשיש לה בנים מן הנטען או מן הבעל לא תצא והא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר ואמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא וקיי״ל כותיה בקלא דלא פסיק לכאורה נראה דאבעל קאי וכן נראה מפי׳ רש״י ז״ל דבדבר מכוער מפקינן לה מבעלה והר׳ אלפס כתב כל דהוא נטען מפקינן מיניה בדבר מכוער אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים ומסתברא כותיה דהא גמרי׳ דבר דבר מממון מה להלן דבר ברור ולא באמתלא אף כאן דבר ברור ולא באמתלא ולא בדבר מכוער. ובמס׳ סוטה איבעיא לן עוברת על דת משה ויהודית אם רשאי הבעל לקיימה או לא ולא איפשיטא ומיהו מעוברת על דת ליכא ראיה דהתם [אין] עדים בדבר מכוער של זנות אלא לדבר מכוער של חוצפא ומש״ה איבעי לן אם רשאי הבעל לקיימה ואפילו תימא דבדבר דבדבר מכוער של זנות מפקינן מבעל בדבר מכוער דחוצפא לא מפקינן והתם אסיקנא דלהפסידה כתובתה צריכה התראה אבל אי הדרא בה תהדר:
מיתיבי בד״א כשאין לה בנים פי׳ מבעלה אז אם כנסה נטען יוציא אבל יש לה בנים מבעלה לא תצא אם באו עידי טומאה אפי׳ יש לה כמה בנים תצא אלמא בלא עדים נמי מפקינן לה מנטען וק׳ לרב. רב מוקי מתני׳ ביש לה בנים מבעלה ויש לה עדים ומאי דוחקי׳ לאוקמי׳ כשיש לה בנים וטעמא דאיכא עדים דמפקינן הא לאו הכי לא מפקינן לוקמי׳ כשאין לה בנים ואע״ג דליכא עדים א״ל רבא מתני׳ קשיתי׳ מאי ארייא תני׳ הוציאוה ליתני הוציא אלא כל הוציאוה בב״ד משמע, וב״ד בעדים הוא דמפקי׳ לפום האי תירוצא כשבא הבעל אל מפקינן אלא בעדים ומנטען מפקינן אפי׳ בלא עדים אם אין לה בנים מבעלה, ואם יש לה בנים מבעלה אפי׳ מנטען לא מפקי אלא בעדים כדי שלא להוציא לעז על בני׳ ואיבע״א לעולם רב בנטען נמי בעדים קאמר בלא עידי טומאה לא מפקינן והנך מתנייתא דמוכחי דמפקינן לה בלא עדים ר׳ נינהו דאפילו הבעל נמי מפיק בלא עדים דתניי׳ רוכל היוצא ואשה חוגרת בסינר א״ר הואיל ומכוער הדבר תצא והסינר הוא כעין כנסים לנשים לצניעות רוק למעלה מן הכילה א״ר הואיל ומכורע הדבר תצא שכיון שיש רוחק למעלה מן הכילה מוכח מילתא שעל המטה עלה ורקק שם ואין הרוק בלא האשה. מנעלים הפוכים תחת המטה א״ר הואיל ומכוער הדבר תצא פי׳ פיהן לחוץ ועיקרן לפנים דמוכחא מילתא שהרוכל כנס שם תחת המטה וקלקל עמה שם ובחפזון יצא והניח מנעליו שם. ומקשי ונחזי דמאן נינהו פי׳ נראה אם אלו מנעלים הם של רוכל נחזיק הכיעור מפני שראינהו יוצא אבל אם אינן שלו למה נחזיק הכעור שמא הפקידו בידה ומשני מקום מנעלים הפוכים פי׳ שנראה בקרקע שאדם יצא מתחת המעה וכיון דרוכל נכנס ויוצא אמרי׳ דהוא הי׳ שם וקלקל שמה במחבא כדרך מנאפים שאלו מדרך זה הי׳ מב״ב הו״ל להיות מדרך פי׳ המנעו לפנים ועקרו לחוץ כדרך הלוך בבית אבל זה המדרך מוכח שמתחת המטה יצא וכיון דרוכל יצא תליין בי׳ ואין חילוק עכשיו בין בעל לבועל דלרב אפי׳ מבועל לא מפקינן אלא בעדים ולר׳ אפי׳ מבעל נמי מפקינן בדבר מכוער:
ואסיק תלמודא דהל׳ כוותי׳ דרב והל׳ כוותתי׳ דרבי קשיא הלכתא אהל׳ ל״ק הא קלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק פי׳ דרב ור׳ פליגי בין גבי בועל בין גבי בעל שניהם דינם שוה לר׳ תתצא בדבר מכוער אפי׳ מבעל ולרב לא תצא אלא בעדים אפי׳ מבועל כדפרש״י ורב ור׳ לא חילוק דבריהם דר׳ מפיק בעדים דבר מכוער אפי׳ בקלא דפסיק א״נ דליכא קלא כלל ורב לא מפיק אפי׳ בקלא דלא פסיק כ״א בעידי טומאה והתלמוד בא והכריע ביניהם ופסק הל׳ בקלא דלא פסיק אי איכא עדים בדבר מכוער תצא כר׳ ולא כרב דאמר אפי׳ בקלא דלא פסקי בעינן עידי טומאה בקלא דפסיק הל׳ דרב דלא תצא אלא בעידי טומאה ולא בעידי דבר מכוער כרבי:
וקלא דלא פסיק עד כמה אמר אביי אמרה לי אם דומי דמתא יומא ופלגא ול״א אלא דלא פסיק ביני ביני אבל פסיק ביני ביני לא, ול״א אלא דלא פסיק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה מחמת יראה הוא דפסק ול״א אלא דליכא אויבים אבל איכא אויבים אויבים הוא דמפקי לקלא:
שלח לי׳ רבא בר״פ לרבה בר״נ הא דתנן התם המוציא את אשתו משום ש״ר לא יחזיר, כנס מהו שיוצאי התם גבי נטען אם כנס אלמי אלמוהו לקלא מ״ה יוצא אבל הכא גבי בעל אם כנס אמרי קם בי׳ במילתא וליתא הלכך אם כנס לא יוציא:
מתניתין המביא גט ממ״ה ואמר בפ״נ ובפ״נ לא ישא את אשתו. מת הרגוהו הרגגוהו לא יששא את אשתו ר״י אומר הרגתיו ל״י א״א הרגנהבו תנשא את אשתו פי׳ המביא גט ממ״ה כיון שהוצרך לומר בב״נ ובב״נ כדאמרינן בפ״ק דגיטין לפי שאין בקיאין לשמה ואי לא אמר הכא לא מנסבין לה נמצא שע״פ עדותו היא נשאת והלכך ל״י את אשתו משום לזות שפתחים הרחק ממך שלא יאמור עיניו נתן בה ושקר העיד וכן נמי כשהעיד על האשה שמת בעלה האי נשאת ע״פ ומשום לזות שפתים ל״י אותה ר״י אומר כשאומר הרגתיו לא תנשא האשה ע״פ ומפני שהוא רשע אין מקבלין עדותו אבל כשאמר הרגנוהו תנשא אשתו:
כשיש לה בנים. פירש״י ז״ל מראשון וטעמא משום שאתה מוציא לעז על בניה. ובהלכות הרב אלפסי כשיש להן בנים מן הנטען. וכן מצאתיה גירסת הברייתא עצמה בספר מוגה בישיבת רבינו נסים ז״ל. ואף על פי שאפילו זנתה עמו ונשאה נטען אחר שגירש ראשון אין הולד פסול. מכל מקום מזוהם הוי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״א כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא – פרש״י ז״ל שיש לה בנים מבעלה הראשון דאתי לאתויי לעז ממזרות על בניה ונרא׳ מדבריו ז״ל דמשום בנים דאית לה מן הנטען לא חיישי להו דאפי׳ היה אמת שזינתה עמו בעודה עם בעלה בנים שהיו עתה מן הנטען לאחר שנתגרשה מבעלה אינם אלא חייבי לאוין בלבד שהיא אסור׳ לבועל כזונה וכשריה הם אבל הגאונים ורבי׳ נסים ז״ל פי׳ (אע״ג) אפי׳ כשיש לה בני׳ מן הנטען חיישי׳ ללעז דידהו שלא להוציא לעז על הספק דמ״מ מזוהמים עבדי להו שבעה ואם באו עדים של טומאה אפי׳ שיש לה כמה בנים תצא וא״ת פשיטא דהא אסורא לו מן התורה ומשום לעז בנים לא שרי איסורא כלל י״ל דאע״ג דעדי׳ אלו אינם יודעים אם היה באונס או ברנון אשמועי׳ שתצא ולא אמרי׳ אולי אנוס׳ היתה וספיקא לקולא משום בנים דאוקי׳ איתתא בחזקת כשרה קמ״ל דאדרבה סתם מזנה בחזקת רצון היתה והכי מוכח בהדיא בפ״ק דכתובות גבי הא דאמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואמרי׳ משום דפתח פתוח כעדים דמי וכל דאיכ׳ עדי׳ בעילה קרי להו עדי טומאה משום דהכי הוי דין ביאתה מסתמא עוד י״ל דלא נקט׳ אלא למידק מינה בלא עדי טומאה אם יש לה בים לא תצא.
מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא אחרת, נאמר כי מי שטענו עליו שבא על אשת איש, ונתגרשה אותה אשה מבעלה, ואחר כך נשא אותה החשוד לאשה — מוציאים אותה מתחת ידו. ולזה מעירים: במה דברים אמורים — כשאין לה בנים, אבל יש לה בנים מנישואין אלה — לא תצא מן החשוד. שכן אם יוציאוה יבואו אנשים לחשוב שאכן נתברר החשד שזינתה ויתייחסו אל הבנים הללו כממזרים. ואם באו עדי טומאה המעידים שבא על האשה בעודה נשואה לאחר, אפילו יש לה כמה בנים — תצא. הרי שאשה בלא בנים מוציאים אותה מן הנטען אף בחשד בלבד!
The Gemara raises an objection from a different baraita that qualifies the previous one: In what case is this statement, that the court removes her from the suspected adulterer, said? It is when she has no children from her first husband. But if she has children from him, she is not required to be divorced from the suspected adulterer. On the contrary, if they were required to divorce, it could strengthen the original rumor and others might suspect that her children are mamzerim. However, if witnesses to her impurity, i.e., her adultery, came and testified that she had relations with this man while she was married, then even if she has several children from the first husband, she is required to be divorced. This implies that a woman without children from her first husband must separate from a man suspected of illicit relations with her on strength of suspicion alone.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות ישניםההשלמהפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) רַב מוֹקֵי לַהּ לְמַתְנִיתִין בְּיֵשׁ לָהּ בָּנִים וְיֵשׁ לָהּ עֵדִים וּמַאי דּוּחְקֵיהּ דְּרַב לְאוֹקֹמֵי לְמַתְנִיתִין בְּיֵשׁ לָהּ בָּנִים וְיֵשׁ לָהּ עֵדִים וְטַעְמָא דְּאִיכָּא עֵדִים מַפְּקִינַן וְאִי לֵיכָּא עֵדִים לָא מַפְּקִינַן לוֹקְמַהּ בְּשֶׁאֵין לָהּ בָּנִים אע״גאַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא עֵדִים.

The Gemara answers and explains that Rav establishes the mishna as referring only to a case where she has children by her first husband and there are witnesses to her adultery. In such a situation, she and the adulterer must divorce, but without witnesses they are not required to divorce. The Gemara asks: What forced Rav to establish the mishna as referring to a case where she has children and there are witnesses and explain that the reason that the court removes her from the suspected adulterer is because there were witnesses, but that if there were no witnesses they do not remove her? Why does he not establish the mishna as referring to a case where there were no children and that they must divorce even if there were no witnesses?
רי״ףרש״יתוספות ישניםרמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב מוקי למתניתין ביש לה בנים – ומש״ה אמר רב ובעדים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשאין לה בנים – פרש״י ז״לא מראשון. ורבינו יצחק ז״ל פי׳ בהלכותב, משני מן הנטען. ולא נתברר לי טעמו, שהרי אפילו זנתה עמו ודאי ונשאה נטען אין הולד פסול, שלא מצינו פסול בולדות ואפילו (ליכנס) [ליפגם]⁠ג לכהונה. ויש לומר אעפ״כ הולד מזוהם, וכדי שלא תוציא עליהן לעז זוהמא בעלמא אין מוציאין מידו.
א. ד״ה במה דברים אמורים.
ב. הרי״ף סי׳ כג. וכ״כ הרמב״ם פ״ב סוטה הי״ג. וכ״כ הרשב״א והריטב״א בשם הגאונים. ובתוס׳ חד מקמאי בשם הרב״י (כנראה ר׳ אברהם בר יצחק דהיינו הר״א אב״ד) כתב בין מבעל בין מן הנטען: עיין במאירי סוף עמוד 102.
ג. כצ״ל עפ״י כת״י א ב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב אוקים לה למתני׳ כשיש לה בנים ויש לה עדים – פי׳ רב לא אתא לאשמועי׳ דבעדים מפקינן אלא לומר דבלא עדים לא מפקינן משו׳ דבר מכוער כשיש לה בנים מיהת וכדקתני הך מתניתא.
ומשיבים: רב מוקי לה למתניתין [מעמיד מסביר אותה, את משנתנו] ביש לה בנים, ורק אם יש לה (עליה) עדים שזינתה מוציאים אותה ממנו. ושואלים: ומאי דוחקיה [ומה דוחקו] של רב, מה גרם לו לדחוק לאוקמי למתניתין [להעמיד את משנתנו] ביש לה בנים ויש לה עדים, וטעמא דאיכא [והטעם, דווקא, כשיש] עדים מפקינן [אנו מוציאים], ואי ליכא [ואם אין] עדים לא מפקינן [אין אנו מוציאים], לוקמה [שיעמיד אותה] את המשנה בשאין לה בנים, אף על גב דליכא [אף על פי שאין] עליה עדים?
The Gemara answers and explains that Rav establishes the mishna as referring only to a case where she has children by her first husband and there are witnesses to her adultery. In such a situation, she and the adulterer must divorce, but without witnesses they are not required to divorce. The Gemara asks: What forced Rav to establish the mishna as referring to a case where she has children and there are witnesses and explain that the reason that the court removes her from the suspected adulterer is because there were witnesses, but that if there were no witnesses they do not remove her? Why does he not establish the mishna as referring to a case where there were no children and that they must divorce even if there were no witnesses?
רי״ףרש״יתוספות ישניםרמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אָמַר רָבָא מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי הוֹצִיאוּהָ לִיתְנֵי הוֹצִיאָהּ אֶלָּא כֹּל הוֹצִיאוּהָ בְּבֵית דִּין וּבֵית דִּין בְּעֵדִים הוּא דְּמַפְּקִי.

Rava said: The language of the mishna was difficult for him; due to that he deemed it necessary to interpret it as he did. Why does the tanna specifically teach: They remove her from him [hotziuha]? Let it teach: He divorces her [hotziah] in the singular. Rather, every time the plural form: They remove her, is used, it is referring to the judges of the court. And a court removes a woman from her suspected adulterer only if there were witnesses, and not due to suspicion alone.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וב״ד בעדים הוא דמפקי – מבעל ראשון דאין אשה נאסרת לבעלה משום קול ואתא רב למימר דוקא מתני׳ משום כך יוציא הנטען הואיל ואיכא עדים אבל בלא עדים הואיל ויש לה בנים לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם אמר רבא מתניתין קשיתיה מאי אריא דתני הוציאוה כו׳ בכל נוסחות הגמרות שלפנינו גרסינן נמי בברייתא דלעיל הנטען על א״א והוציאוה כו׳ (ב) ונראה דצ״ל והוציאה דע״כ הברייתא בדליכא עדים קמיירי כדאמרינן לעיל:
אמר רבא: מתניתין קשיתיה [המשנה היתה קשה לו] ומשום הקושי שנוצר תוך דיוק בלשונה של המשנה, היה חייב לפרש בדרך זאת. כי מאי איריא דתני [מה שייך, מדוע דווקא, ששנה במשנה] ״הוציאוה מתחת ידו ״? ליתני [שישנה] ״הוציאה״, כלומר, בעלה גירשה! אלא, כל ״הוציאוה״ בלשון רבים כוונתו בבית דין, שדייני בית דין פסקו שחייב להוציאה, ובית דין רק בעדים הוא דמפקי [שמוציאים] אשה מבעלה, ולא על פי שמועה או חשד בלבד.
Rava said: The language of the mishna was difficult for him; due to that he deemed it necessary to interpret it as he did. Why does the tanna specifically teach: They remove her from him [hotziuha]? Let it teach: He divorces her [hotziah] in the singular. Rather, every time the plural form: They remove her, is used, it is referring to the judges of the court. And a court removes a woman from her suspected adulterer only if there were witnesses, and not due to suspicion alone.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְאִי בָּעֵית אֵימָא הָנֵי מַתְנְיָיתָא רַבִּי הִיא דְּתַנְיָא חרוֹכֵל יוֹצֵא וְאִשָּׁה חוֹגֶרֶת בְּסִינָר אָמַר רַבִּי הוֹאִיל וּמְכוֹעָר הַדָּבָר תֵּצֵא רוֹק לְמַעְלָה מִן הַכִּילָה אָמַר רַבִּי הוֹאִיל וּמְכוֹעָר הַדָּבָר תֵּצֵא

If you wish, say a different answer for Rav’s explanation: Those baraitot that require the wife and the suspected adulterer to divorce even without witnesses to the adultery are taught in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. As it is taught in a baraita: With regard to a case where a husband saw a peddler leaving the house, and when he entered he found his wife retying her smock [sinar], i.e., putting her clothes back on, Rabbi Yehuda HaNasi said: Since this is a distasteful matter because it looks as though she committed adultery with the peddler, she must be divorced by her husband. Alternatively, if the husband entered after the peddler had left and found saliva above the netting of the bed, implying that someone had lain on the bed and spit upward, although no actual act was witnessed, Rabbi Yehuda HaNasi said: Since this is a distasteful matter, she must be divorced.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותתוספות ישניםרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך רק
רקא(יבמות כד) רוק שהוא למעלה מן הכילה אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא פי׳ שנמצא רוק בכילה למעלה איכא למימר ששכבה פורקדנית בשעת תשמיש רקקה למעלה מן הכילה זה פי׳ מגנצא ואבא מרי רבינו יחיאל ז״ל פי׳ רוק שהוא זרוק בכח ועלה למעלה מן הכילה שזה ודאי כח איש הוא ולא כח האשה והיה מספר במשל סוחר אחד היתה לו אשה יפה וזינתה עליו ובשעת תשמיש רק אותו האיש למעלה בשמי הקורה העליונה והיתה הקורה מצופה זהב כולה אח״כ בא בעלה לשכב עמה ולשמוח עמה נשא עיניו למעלה וראה רוק למעלה בקורה אמר לאשתו מי רק שם ואמרה אני אמר לה עשה כן לפני ואראה זה הכח שיש ליך ולא יכלה והרגיש מה שעשתה וכן מצינו בפירוש ר׳ חננאל זצ״ל בחלק (סנהדרין קא.) בגמרא הלוחש רוקא דחמת קא חזינא הכא – פי׳ שידה ששמה חמת ושורה על אותו כלי של שמן שלוחשין עליו. (נדה יג) ב״ש אומרים צריכה עד שהרוק בתוך הפה נימוק והולך לו פי׳ עד שהלחלוחית של תשמיש בתוך הפה נימוקה אותם טיפה והלכה לה:
ערך סנר
סנרב(שבת צב:) באמת אמרו האשה החוגרת בסונר בין מלפניה בין מלאחריה חייבת שכן ראוי להיות חוזר פי׳ האשה החוגרת בסינר ומחתה ביה מדעם אפילו נתכוונה לפניה ובא לאחוריה חייבת שכן ראוי להיות חוזר שלא תראה כגבשושית בשיפולי מעיה וכל באמת הלכה היא. (שבת יג:) סינר מפסיק בינו לבינה פי׳ מכנסים קטנים. (בבא קמא פב) אשה חוגרת בסינר (יבמות כד) בגמרא הנטען על אשת איש רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר (א״ב פי׳ בלשון יוני חגורה עיין ערך זנר):
א. [שליים, שפייעכטץ.]
ב. [גירטעל.]
ואבע״א – בלא בנים לא נפקא בלא עדים והני מתנייתא דאמרי נפקא ר׳ אמרינהו דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהו.
רוכל – מוכר בשמים לנשים להתקשט בהן.
רוכל יוצא – מן הבית ומצא זה את אשתו שהיא חוגרת בסינר מכוער הדבר שלא התירתו מעליה אלא לזנות.
סינר – הוא כעין מכנסים שהיו הנשים חוגרות לצניעות.
רוק למעלה מן הכילה – ארוכל יוצא קאי ומצא בעל רוק למעלה בגג הכילה שעל מטתו מי זרק הרוק למעלה כ״א השוכב ופניו למעלה הלכך זינתה זו ורקקה בשעת תשמיש.
ופסיק נמי הלכתא כרבי דאמר בקלא בעלמא מפקינן. דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר, אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא, רוק למעלה מן הכילה אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא.
אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא – אר״ת דתצא מן הרוכל אם נשאת לו דכל הסוגיא איירי בנטען דאין לומר תצא מן הבעל דאין האשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קנוי וסתירה או שיראו דרך מנאפין ועוד דלגבי בעל הוי קלא דבתר נשואין דאמר בהאשה רבה (לקמן דף צב. ושם) דלקלא דלבתר נשואין לא חיישינן ורוק למעלה בגג הכילה לא עדיף מקלא דלא פסיק דהא בסמוך אמר דלרבי מפקינן אפי׳ בקלא דפסיק מכח הך ברייתא אלא ודאי תצא מן הרוכל אם נשאה דרוק למעלה בגג הכילה הוי קלא דקמי נישואי רוכל וכן פר״ח וכן נראה לר״י דמתוך ההלכה משמע דאין מוציאין ע״י קול מבעלה דקאמר ובית דין בעדים הוא דמפקי משמע דדבר פשוט הוא דמבעל לא מפקי׳ אלא בעדים אע״ג דמנטען קתני בברייתא דמפקי בקול אף דקתני הוציאוה הדר רב נחמן דבסמוך הוציאה תנן דמשמע על ידי בעלה אפ״ה מבעלה לא מפקינן על ידי קול באין בנים מן הראשון והא דאיצטרי׳ בהנהו עובדי דסוף נדרים (דף צא:) להנהו טעמי דאיתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוי מירכס ואם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול נראה לר״י דהתם באומרת טמאה אני כי מתני׳ דהתם דעלה קאי ואפ״ה שריא מהנהו טעמי אבל באומרת טהורה אני שריא בלאו הנהו טעמי דהתם ואין לתמוה אמאי שריא כיון שאומרת טמאה הא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להם להתירן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דתניא הואיל ומכוער הדבר תצא – פרש״י ז״לא מבעל, והכי קאמר, הני מתנייתא ר׳ היא, וכיון דמבעל מפקינן בקלא ודבר מכוער, נטען דאחזקיה לקליה לעולם יוציא, דלא גרע חזקה דאחזיק נטען לקול מעדי דבר המכוער. ורב אחא משבחא כתב בשאלתא דפנחסב, דהיכא דאיכא עדים בדבר המכוער וקלא דלא פסיק מפקין לה בין מבעל בין מבועל, אלמא מנטען נמי בעינן תרתי. וקשה לי אם כן הך מתנייתא קמייתא דקתני לא יוציא משום דאתא אחר ואפסקיה לקלא, הא לאו הכי יוציא, היכי מתוקמא כר׳, מי עדיף נטען לבתר הפסק, מבעל גופיה דמנסבא גביה בהיתר גמור וקים ליה בקליה דליתיה, ואפילו הכי מפקת לה מיניהג. ושמא הוא גורס, הא מתניתאד מני ר׳ כדכתיב במקצת נוסחי, אבל מתניתא קמייתא כדתריצנא, ובדליכא עדים בדבר המכוער היא. אי נמי, לר׳ בכל נטען יוציא, אלא מיהו אנן קיימא לן במסקנא בקלא דלא פסיק ודבר המכוער כר׳ אפילו מבעל, בקלא דפסיק כרב דבעי עידי טומאה, הא בעידי דבר המכוער לא תצא אפילו מנטען, וכ״ש בקלא דלא פסיק בלא עידי דבר המכוער דלא תצא, נמצאו בעל ונטען שוין. וקשה לי הא דאמרינן בסמוךה, ולא היא התם אלומיה אלמיה לקליה הכא קים ליה בקליה וליתיה, דאלמא איכא חומרא בנטען שאין בבעל המחזיר, וכל שכן בבעל שלא גירש כלל דבהיתר היא גביה. ויש לומר ההיא לרבא בר רב נחמן דקתני הוציאה דעל כרחיה לדידיה טעמא דנטען משום דאלמיה לקליה, אבל בעל אעפ״י שהוציאה כיון שמחזירה קים ליה בקלא דליתיה, אבל לרב דקתני הוציאוה במתניתין, בעל ובועל שוין ואנן כרב פסקי׳ו. זה נ״ל לתרץ דברי רב אחא גאון ז״ל, אבל לא ידעתי אם רש״י נסכם בזה, שיותר מחוור הוא לפרושי כמו שהזכרתי תחלה, דכניסת נטען כעידי כיעור, הילכך קלא דלא פסיק ועידי דבר המכוער לבעל כר׳, קלא דלא פסיק וכניסה דנטען לנטען, ואם הפסיקו אחר לא תצא, קלא דפסיק עידי טומאה לנטען וכל שכן לבעל כרב. זהו המ⁠(ת)⁠חוור לי בדעת רש״י ז״לז, אלא שאין דברי רב אחא כן. מ״מ כשיש לה בנים אינה יוצאה מאחד מהם אלא בעידי טומאה, ובזה אין דברי רב אחא ז״ל ברורין, עיין בהןח.
ובעל הלכות ראשונותט ורבינו ז״לי פירשו, אם עבר נטען ונשאה, אבל מבעל בלא עידי טומאה לא מפקינן. וכן כתב הרב ר׳ יעקבכ בשם רבינו חננאל ז״ל. ומייתו לה ראייה מההיא דתניא בשילהי גיטיןל, אמר לו ר׳ יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחתמ בעלה ותורהנ אמרה כי מצא בה ערות דבר נאמר כאן דבר ונאמר להלן על פי שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור. ואתמר נמיס בעלמא אין דבר שבערוה פחות משנים. וזו אינה ראייה, דאדרבה מדאמרינן דבר ברור, ש״מ לאו עדות גמורה בעינן שיראו כמנאפים, אלא דבר שיש לו רגלים וראוי לחוש לו, לאפוקי מוזרות בלבנהע. והכי נמי מוכחא מילתא בשילהי מסכת נדריםפ, בההוא גברא דהוה מהרזק בביתא הוא ואנתתא וכו׳, ואמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס. טעמא משום הכי, הא אי לא חזינן דלא מירכס איתתא אסירא, ואף על גב דליכא עדות גמורה, והתם קלא הות בהו. א״נ אלים ההוא דבר המכוער מדר׳, דהא הכא בעינן קלא דלא פסיק ועדים בדבר המכוער, והתם לא בעינן קלא. אלא מיהו שמעינן מינה, דלא בעינן עדי טומאה, אלא אפילו בעידי דבר המכוער מפקינן. ובתוספותצ מתרץ לה להא, כגון שאמרה האשה טמאה אני, דכיון דאיכא רגלים לדבר ראוי היה להאמינה, אלא שמצאהק לה היתר משום דלא מירכס. וזה אינו נכון כלל, ואיני יודע בזה טענה מספקת לדברי גאונים הללו. אלא אם כן הם מפרשים אותה לצאת ידי שמים, דאי לאו משום דלא מירכס אסורה לו, לא שתצא בב״ד, אלא לצאת ידי שמיםר כעין העוברת על דת משה ויהודיתש, שאם רצה הבעל מוציאה בלא כתובה, ואם רצה לקיימה אין ב״ד מוציאין מידו, וכן בדבר המכוער וקלא דלא פסיק אם רצה מוציאה בלא כתובה, דלא גרעה מעוברת על דת משה ויהודית. ובמסכת כתובות בפרק המדיר בירושלמית, משמע דמן הבעל קאמר. ועוד נראה שם שמפסדת כתובתה, וזה פשוט הוא דלא גרעה מעוברת על דת כדפרישית. ומה שאמרו אין דבר שבערוה פחות משנים, לומר שאין מתקיים על פי אחד, כדאיתא בקדושיןא, אבל עידי דבר המכוער שנים הם. ומה שאמרוב ורבנן היכי דייני כשמואל דאמר שמואל במנאפין משיראו כמנאפין, גבי מיתה ועונשין איתמר בהדיא, אבל להוציאה מבעלה לא שמענו. ואי נמי משכחת לה אף להוציאה, בדליכא קלא כלל, אבל איכא עידי דבר מכוער וקלא דלא פסיק תצא.
א. ד״ה ואבעית אימא.
ב. שאילתא קלד, ועיין בהגהות הגרי״פ על הרא״ש.
ג. עיין בהעמק שאלה שם אות ט, שהביא קושיא זו של רבינו ומש״כ בזה.
ד. בכ״י א המלה ״מתניתא״ ליתא.
ה. כה א.
ו. וכ״כ הרשב״א בקיצור.
ז. רבינו מסתפק אם דעת רש״י כדעת השאלתות. ועיין ברשב״א ובמאירי שכתבו שדעת רש״י והשאלתות שוים. ועיין ברמ״א אבה״ע סי׳ יא א שכתב לחלק לפי שיטת רש״י בין בעל ובועל דלבעל אסורה ע״י עדי כיעור וקלא דלא פסיק, ולבועל אסורה בא׳ מהם, ועיי״ש בט״ז שתמה בדבריו דלא מצינו דיעה זו ועיי״ש בב״ש. ובאמת היא שיטת רבינו בדעת רש״י.
ח. עיין ברמ״א אה״ע יא א ובח״מ סק״ה משה״ק בדבריו. ועיי״ש בא״מ סק״ו ועיין בהעמק שאלה קלד אות ז.
ט. הלכות גדולות הלכות מיאון סג ד דפי ווארשא.
י. הרי״ף סי׳ כג ו ב. וכ״ד הרמב״ם פ״ב סוטה הי״ג. ועיי״ש במאירי עמ׳ 102 ובהערה 344.
כ. רבינו תם בספר הישר סי׳ לט (יד).
ל. פט א.
מ. בכ״י א ב: לפני.
נ. בכ״י א ב: והתורה. וכ״ה בגיטין שם.
ס. קידושין סו א. עיין ברי״ף שהוכיח מגמ׳ זו.
ע. עיין ברשב״א ובריטב״א.
פ. צא ב.
צ. ד״ה אמר. ובכתובות סג ב ד״ה אבל.
ק. בכ״י א ב: שמצאו.
ר. וכ״כ הרשב״א והריטב״א, וכ״כ הר״ן בנדרים שם.
ת. כתובות פ״ז ה״ו.
א. סו א.
ב. מכות ז א, ב״מ צא א.
הא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר הואיל ומכוער הדבר תצא. פרש״י ז״ל תצא מבעל (עיין בד״ה ואבע״א וברמב״ן) כלומר וכל שכן מבועל דכל שאתה אוסרה לבעל אתה אוסרה לבועל. וכן כתב רב אחא ז״ל בשאלתא דפנחס (קלד). ונמצא לפי פירוש זה דלר׳ בדבר מכוער מפקינן בין מבעל בין מבועל, ואפילו בקלא דפסיק, ותדע לך מדאמרינן בסמוך (יבמות כה.) קלא דפסיק כרב, אלמא לרבי בקלא דפסיק מפקינן. ודוקא בשאין לה בנים אבל יש לה בנים עד דאיכא עדי טומאה, וכדתני בברייתא ואם באו עדי טומאה אילו יש לה בנים תצא. ודבר רחוק הוא דקלא דלא פסיק ודבר מכוער קרי עדי טומאה. הלכך הא דאמרינן בסמוך קלא דלא פסיק ודבר מכוער תצא כרבי בשאין לה בנים קאמר, ולאו כרבי ממש קאמר, אלא תצא כמו שאמר רבי דתצא שלא בעדים. והא דלא פריש התם ואי איכא עדים אפילו יש לה בנים, היינו טעמא משום דלא אצטריך למפסק אלא במאי דפליגי אבל כשיש לה בנים דשוו בה כולהו עד דאיכא עדי טומאה לא אצטריך ליה לפרושי כנ״ל.
עוד נראה לי שאפשר לפרש דלרבי אפילו בקלא דפסיק כל שיש דבר מכוער אפילו יש לה בנים תצא. דלרבי אפילו בקלא דפסיק כל שיש דבר מכוער אפילו יש לה בנים תצא, דדבר מכוער היינו טומאה שהדבר מכוער מעיד בפנינו. אי נמי עדי טומאה זו, כלומר ששנינו מעידים שראו זה הדבר המכוער, ואי ליכא בנים אפילו ליכא דבר מכוער תצא, ובקלא דלא פסיק, אבל בקלא דפסיק וליכא דבר מכוער אפילו ליכא בנים לא תצא.
ורבינו אלפסי ור״ח ז״ל פירשוה תצא מנטען אבל מבעל לא תצא אלא בעדים. וכדתניא בשלהי המגרש (גיטין פט.) אכלה בשוק גרגרה בשוק כו׳ ר׳ מאיר אומר תצא כו׳ אמר לו ר׳ יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר מה להלן דבר אף כאן דבר ברור. ואמרינן בקדושין בשלהי פרק האומר (קידושין סו.) אשתו זנתה בעד אחד אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. אלמא אין מוציאין מבעל אלא בעדים. וכן כתב בעל ההלכות (גדולות) בהלכות מיאון האי דאמר רבנן הנטען מאשת איש ונפיש לעז דידה בקלא דלא פסיק ואיכא עדים בדבר מכוער, ההוא לענין אפוקי מנטען כו׳, אבל לענין אפוקי מן גברא לא מפקי לה בי דינא אלא עד דחזו עדים כמכחול בשפופרת ע״כ.
ויש מתרצים (הרמב״ן) דהא דאמרינן התם בדבר ברור, לאו עדי טומאה קאמר, אלא עדי דבר מכוער קרי דבר ברור, דהא לא קאמר בעדות ברור. ואינו מחוור בעיני דבהדיא אמרינן בפרק קמא דסוטה (סוטה ג:) בלא קנוי וסתירה דלא מהימן בעד אחד מנא לן נאמר כאן כי מצא בה ערות דבר ונאמר להלן יקום דבר מה להלן עדים שנים אף כאן עדים שנים. ומיהו ההיא דאין דבר שבערוה פחות משנים (קדושין שם) לא קשיא. דאנן נמי עדי דבר מכוער נמי בעינן, אבל בעד אחד של דבר מכוער לא תצא. והא דקיימא לן (ב״מ צא, א. מכות ז.) כשמואל דאמר במנאפים עד שיראה כמנאפים, ההיא לענין עונשין היא, הא לאוסרה על בעלה אפילו בדבר מכוער תצא, והכין נמי מוכח בשמעתא בתרייתא דנדרים (נדרים צא:) דאמרינן התם ההוא נואף דעל לגבה דההיא אתתא אתא גברא סליק נואף אתיב אבבא הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא, בעא מריא דביתא למיכל מן הלין תחלי בלא דעתא דאנתתיה. אמר ליה ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמינון חויא, אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דניכול ולימות. אלמא אי לאו דאמר ליה הכין איתתא אסירא. מיהו לאו קושיא היא דהתם בבא לצאת ידי שמים קאמר, ובהכי אזלא כולה סוגיא דהתם. וכעין העוברת על דת (כתובות עב.) שאם רצה הבעל להוציא נותן כתובה, ואם רצה לקיימה אין בית דין מוציאין אותה מידו.
ולדידי קשיא לי מדאמרינן הוציאה, בבית דין משמע, ובית בדין בעדים הוא דמפקי׳ לה, אלמא לכולי עלמא לא מפקי לה בית דין מבעל אלא בעדים. ואי לרב בלחוד קאמר הוה ליה למימר וקסבר דבית דין בעדים הוא דמפקי לה. ועוד דאי אפשר לומר כן דרוכל יוצא ומקום מנעלים הפוכים, עדיפי ממקנא לאשתו על פי עצמו או על פי עד אחד ואמר לה אל תסתתרי עם פלוני ונכנסה לסתר או לחורבה ושהתה עמו כדי טומאה דאינה נאסרת על בעלה (סוטה ב:) ואפילו במקנא לה על פי שנים ונסתרה על פי שנים, איכא מאן דאמר שיכול למחול על קנוי, ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר אין קנויו מחול לאחר סתירה, הא ודאי ר׳ אחא ורבינא דפליגי בה (סוטה כה.) לאו בדרבי פליגי דנימא דמאן דאמר מחיל ליה דרבי. ובודאי אין לך דבר מכוער יותר ממי שמקנא לאשתו ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ואחר כך נסתרה עמו בחורבה ושהתה עמו כדי טומאה. וגברא דעל לביתא וכי אתי מארי ביתא עריק לא עדיף מהאי, ואמאי מקפינן לה מבעל בעל כרחיה בכך. אלא שהוא לצאת מידי שמים, דומה למה שאמר שמואל לההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה, אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ואי לא לא תפקה כדאיתא בשלהי האומר בקדושין (קידושין סו.).
ורבינו תם ז״ל גם כן הביא ראיה מדאמרינן (כתובות ט.) אין האשה נאסרת אלא על ידי קנוי וסתירה, אלמא בדבר מכוער בלבד אינה נאסרה עליו. ומיהו בזה יש לי לתרץ דבלא עדי דבר מכוער קאמר, אבל עדי דבר מכוער לרבי כעין עדי טומאה משוי להו. ועוד הביא רז״ל ראיה דהני דברים המכוערים לא עדיפי מקלא דלא פסיק, ובכל קלא קיימא לן דקלא דבתר נשואין לא מפקינן לה, כדאיתא בשלהי פרק המגרש (גיטין פח:), ובלעל קלא דבתר נשואין היא, אבל לנטען הוי כקלא דקודם נשואין, ובקאל דקודם נשואין מפקינן כדאיתא התם. והשתא נמי אתי שפיר הא דאמרינן בסמוך (יבמות כג.) ורב נחמן נמי מתניתין הוציאה קתני. דשפיר משכחינן דלא מפקינן מבעל בעל כרחיה ואפילו הכי אם אפקה מדעתה וכנסה נטען מפקינן לה מיניה, כגון דליכא עדים אלא דאיכא קלא דלא פסיק ודבר מכוער, דאלו מבעל לא מפקינן ומנטען מפקינן.
אבל לדברי רש״י ורב אחא ז״ל כל שאתה מוציאה מנטען אתה מוציאה מבעל, ושאין אתה מוציאה מבעל כו׳, דאי איכא קלא דלא פסיק ועדים בדבר מכוער בין מבעל בין מנטען נפקא, ואי ליכא עדים בדבר מכוער, אי נמי דאיכא עדים בדבר מכוער וליכא קלא דלא פסיק לא מפקינן לה לא מבעל ולא מנטען וכדאמרינן הכא. וכן כתב רב אחא ז״ל מפורש. אם כן הא דרב נחמן היכי משכחת לה דאפקה בעל מדעתיה ומפקינן לה מנטען בעל כרחיה, ויש לומר דההוא דרב נחמן הוא דסבירא ליה הכין ומתניתין היא דמתני לה הוציאה ואפילו הכי קתני אם כנס מוציא, ואנן לא קיימא לן כותיה אלא הוציאוה תנינן ובית דין הוא דמפקי לה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רוכל. מוכר בשמים לנשים. ואשה חוגרת. שנכנסו תיכף שיצא הרוכל ומצאוה שעדין היא חוגרת הסינר, והוא כעין מכנסים שנושאות הנשים לצניעות, וזהו דבר כיעור, שנראה שהתירתו מעליה לדבר עבירה שזינתה עמו. או מצאו בגג כילה שעל המטה רוק לח, ואין דרך לרוק למעלה אלא השוכב ופניו למעלה. הילכך נראה שזינתה עמו ורקקה בשעת תשמיש.
ואי׳ בעית אימא הא מתני׳ מני ר׳ היא – פי׳ מתני׳ בתרייתא וי״ג הכי מתני׳ מני ר׳ וכן גורס רש״י ז״ל והכל ענין א׳ ופרש״י ז״ל לעולם רב אפי׳ כשאין לה בנים קאמר שאין מוציאין מן הנטען שכנס אלא כשיש שם עדי ביאה והני מתנייתא דשמע׳ מנייהו דכשאין שם בנים מפקינן מן הנטען בלא עדי ביא׳ ר׳ היא דסבר דאפי׳ בעל מפקינן בקלא או בעדים דבר מכוער וכדקתני הואיל ומכוער הדבר תצא כלומר תצא מבעלה ואפילו בע״כ וכ״ש שמוציאין מן הנטען דהא ודאי עדיף בעל דה״ל קלא דלבתר נשואין דאמרינן בשלהי מסכת גיטין דלא חיישינן ליה אפילו בנטען ה״ל קלא במקמי נשואין ואיכא למיחש לה זו שיטת רש״י ז״ל מתוך מה שכתב הוא ז״ל דהכא ק״ל במנאפים עד שיראו מנאפים ולא קשיא היא דהתם לחיוב עונשין.
ועוד הקשו עליו דהא קי״ל כר׳ יוחנן בן נורי דאמר בשילהי מסכת גיטין נאמר כאן ערוה ונאמר להלן על פי שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור וליכא למימר דדבר מכוער הוי דבר ברור חד׳ דלישנא לא משמע הכין כלל ועוד דדומיא דדבר ברור בעריות בעלמ׳ קאמרי׳ ועוד דהא אשתו זינתה בעד א׳ קי״ל דשרינן לה עליה אא״כ מהימן ליה ולבו נוקפו כדאית׳ בקדושין ולא עדיפי דבר מכוער מעד א׳ דבזנות ממש שנאמר באיסורין דעלמא ועוד הקשה ר״ת ז״ל דהא קי״ל שאין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קנוי וסתירה וההיא נמי כשקינה לה ע״פ שנים ונסתרה ושהתה עמו כדי ביאה לא אסרינן ליה עלי׳ בעל כרחיה ואפי׳ במקנ׳ על פי עדים ומחל על קנויו קודם סתירה אף על פי שנסתרה אח״כ שריא ליה ואין לך דבר מכוער גדול מזה ולא עוד אלא דאיכא דמאן דהוה סבר התם דאפילו לאחר סתירה אם מחל על קנויו מחול ועוד דהא רב סתמ׳ קאמר וב״ד בעדים הוא דמפקי ולכולי עלמא אמר לך דאי לא הכי הוה לן למימר וקסבר רב דב״ד בעדים ועוד דאי רב אליבא דנפשיה בלחוד קאמר אמאי אמרינן דמתניתא בלחוד הוי כר׳ אפילו מתני׳ הוי שפיר כר׳ ואע״ג דתני הוציאה דהא אמרת דלר׳ ב״ד בלא עדים בשל ביאה מפקי לה אלא ודאי מכל אלו נרא׳ דלכולי עלמא אין ב״ד מוציאין מן הבעל בעל כרחו כשאין לבו נוקפו אלא בעדי ביאה וכ״פ הרי״ף והגאונים ור״ת ז״ל.
רוק למעלה מן הכילה – ארוכל יוצא קאי כדפרש״י ז״ל והא דקתני כמה זמנין ר׳ אומר תצא ולא כייל להו כלהו בחדא בבא משום דהכי איתמר ע״י מעשה כל חדא באנפי נפשא ודכוותא בתלמודא והלכתא כרב.
בד״ה מכוער כו׳ התירה מעליה אלא לזנות כצ״ל:
תוס׳ בד״ה הלכה כו׳ לא דמי להא דאיכא מ״ד כו׳ כצ״ל:
בד״ה אמר רבי כו׳ או שיראו אותה כדרך המנאפין כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה א״ה לכתחלה נמי אא״ב דאינה גיורת גמורה ניחא כו׳ עכ״ל פי׳ דספק גיורת היא אם תנשא לזה הנטען ולכך לא יכנוס לכתחלה אבל אם לא תינשא לו גיורת גמורה היא ואחר שרי לכונסה לכתחלה כדדייק המקשה גופיה מעיקרא הא גיורת מיהא הוי כו׳ וכמ״ש התוספות לעיל ומה שהכריח התוספות לפרש דהמקשה פריך מעיקרא מדיוקא דמתני׳ דהוא לא יכנוס אבל אחר שרי לכנוס לכתחלה ובברייתא קתני אינן גרים ולא שנפרש דפריך מעיקרא אהא דקתני ואם כנס אין מוציאין מידו ובברייתא קתני אינן גרים י״ל דהיינו נמי מהאי טעמא משום דאיכא למימר דברייתא נמי דקתני אינן גרים היינו משום דספק הוא דשמא נתגיירה לשום אישות ומיהו אדיוקא דמתניתין דלאחר שרי לכנוס לכתחלה פריך שפיר דאינן גרים משמע דלגבי כולי עלמא אינן גרים ואף לאחר לא תינשא דנתגיירה לשום אישות דקתני דומיא דלשום עבדי שלמה דאינן גרים לגבי כ״ע:
ד״ה אמר רבי וכו׳ ורוק למעלה בגג כו׳. עיין לקמן דף צב ע״א תד״ה כל קלא:
משנה. הנטען. יעויין בגמרא המבארת שהאיסור שלא ישאנה חל משום ״הסר ממך עקשות ולזות שפתים״, כלומר למנוע חשד וכדי שלא יאמרו שבא עליה ושהקול אמת. וכן כתב רש״י (ד״ה לא) וז״ל שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון עכ״ל. ולפי״ז לכאורה משמע שמי שבודאי בא על נכרית ונתגיירה לא נאסר בה שהרי אינו מאמת איזה חשד שהרי ידוע שבא עליה בנכריותה.
מאידך הרמב״ם (פ״י מהל׳ גירושין הלי״ד) כ׳ וז״ל הנטען על השפחה ונשתחררה על הנכרית ונתגיירה ה״ז לא ישאנה, וכן עכו״ם ועבד הבא על בת ישראל אע״פ שחזר העכו״ם ונתגייר העבד ונשתחרר ה״ז לא ישאנה, וכולן אם עברו ונשאו אין מוציאין מידם עכ״ל. הרמב״ם אסר הנבעלת לעכו״ם עליו אחרי שנתגייר, ואע״פ שאין בכך החזקת קול. ופסקו ע״פ התוספתא (ד׳: ה׳). ולכאורה היה מקום לחלק בין שני המקרים, ושדין התוספתא איסור גמור ואינו רק מניעת חשד. אך לפי״ז היה בדין שאם כנס יוציא, ואילו התוספתא והרמב״ם פסקו שאם כנס לא יוציא. ומשמע שגם האיסור השני הוא איסור חשד, כלומר שיש חשד שהעכו״ם התגייר לשם אישות ולא לשם שמים, ובהתאם לכך אסור לכתחילה להנשא לו שלא לחזק את החשד הזה. ובדיעבד אם כנס לא יוציא כמו בדין הנטען.
גמ׳. איש שנתגייר לשום אשה. בביאור המחלוקת בין ר״נ ובין החכמים יעויין בענין גירות (לקמן דף מו.) אותיות י׳ - י״א.
תוס׳ ד״ה משום. וז״ל אר״י דבנטען על הפנויה וכו׳ עכ״ל. יעויין ברא״ש שהביא מחלוקת שבין הראשונים, שי״א שבנטען על הפנויה חל איסור שלא יכנוס מפני החשד ואחרים אומרים שמצוה לכנוס. ונראה דפליגי ביסוד הגזירה שהנטען על השפחה ועל הנכרית לא יכנוס וכדכתיב ״הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים״, די״ל שגדר האיסור מדרבנן הוא שהנטען צריך להיות נקי בעיני אדם ולהסתייג מן החשד. ומאידך י״ל שמפני לזות שפתים הרבנן האמינו לקול וקנסוהו על חטאו לא להכניסה. ונ״מ לגבי דין פנוי הבא על הפנויה, שאם הגזירה הוי איסור להתרחק מהחשד אף בפנוי ופנויה חל איסור. מאידך אם הרבנן האמינו לקול, אזי אדרבא מצוה חלה על הפנוי להכניס את הפנויה מדין אונס ומפתה.
בא״ד. דאדרבא מצוה לכונסה דבאנוסה כתיב ולו תהיה לאשה עכ״ל. מצות ״ולו תהיה לאשה״ כתיבה בפרשת אונס. ויל״ע האם המצוה חלה במפותה. ומהתוס׳ משמע דס״ל לר״י שמצוה זו נוהגת בין באונס ובין בפתוי שלא חילק ביניהן בנטען. וכן כתב הרא״ש וז״ל ויש אומרים דמצוה לכנוס כדאשכחן באונס ומפתה ולו תהיה לאשה עכ״ל. אמנם במשנה (כתובות לט.) ובגמרא (שם לט: - מ.) איתא שדוקא המאנס חייב להכניס את האנוסה בעל כרחו, אך לא כן הדין במפתה דכתיב בו ״מהר ימהרנה לו לאשה״, ודרשינן ״לו - מדעתו״. ומשמע קצת שמצות ״ולו תהיה לאשה״ אינה נוהגת במפתה. ואליבא דהר״י צ״ל שאע״פ שהמצוה חלה אף במפתה מ״מ לא כופין אותו עליה מגזיה״כ ״לו - מדעתו״. ברם ברמב״ם (במנין המצוות ריש הל׳ נערה בתולה ושם בהל״ג) מובאת מצות ״ולו תהיה לאשה״ רק באונס ולא בפתוי, דס״ל שאין מצוה חלה על המפתה לישא את המפותהא.
תוס׳ ד״ה אמר רבי. ר״ת מחלק שקול דלא פסק אוסרה לבועל אבל לא לבעל, ושיטתו צריכה ביאור. ולכאורה י״ל דלבעל יש חזקת היתר ולכן לא נאסרה עליו בקול, ואילו לבועל איננה עומדת בחזקת היתר אלא בחזקת איסור, ולכן נאסרה עליו בקולב.
ויתכן לבאר בדרך אחרת, דיעויין במס׳ קידושין (דף סו.) בדין זינתה בעד א׳ דרבא סובר דזנות דאשת איש מהוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. ויתכן שדין הסוטה דהו״ל דבר שבערוה הוא רק בנוגע לאיסור סוטה לבעל ולא בנוגע לאיסור סוטה לבועל. והביאור כי איסור סוטה לבעלה חל בעצם האישות, דטומאה כתיב בה כעריות. והראייה דהוי איסור אישות ממה שאיסור סוטה לבעלה חל נמי ליבם, כי עצם האישות דסוטה לבעלה נאסרת מדין טומאה. משא״כ באיסור סוטה לבועלה, דלחד תירוץ בתוס׳ לעיל (דף ג: ד״ה לפי) לא חל דין טומאה כתיב בה כעריות בסוטה לבועלה. ומכך שאיסור סוטה לבועלה חלות איסור ביאה דעלמא הוא כשאר איסורי ביאה שבתורה שאינן חלות איסורי דבר שבערוה. ודומה לאיסורי אחותו ואמו ובתו שאינן דבר שבערוה ואינן זקוקים לב׳ עדים לברורי מילתא אלא עד אחד נאמן לאוסרן ככל איסורין דאינן חלין מדין איסורי אישות כמו חלות איסור אשת איש ואיסור סוטה לבעלה. ונ״מ שלאוסרה לבועל לא צריכין שני עדים לברורי שחל דין עד א׳ נאמן באיסורין.
ואם ננקוט דהאיסור דסוטה לבועל קל מהאיסור דסוטה לבעל מן התורה משום דניתן לבררו בעד א׳ ולא הוי כמו איסור הסוטה לבעל דצריך ב׳ עדים, י״ל דמשו״ה החמירו החכמים לאסור סוטה לבועל בקול זנות בעלמא מדהוי איסור קל שאינו איסור חמור דדבר שבערוה, ומאידך לא אסרו סוטה לבעלה ע״י קול כל שהוא משום דהאיסור לבעל חמור דהוי איסור דבר שבערוה, ומשום כך קול בעלמא אינו יכול לאוסרה לבעלה אף מדרבנן, בדומה לדין עד א׳ מדאורייתא, המועיל לאוסרה לבועל אך לא לבעל.
אמנם יש ראשוניםג דס״ל דאף האיסור לבועל צריך לבררו בב׳ עדים. ויתכן דס״ל דהוי חלות שם איסור דבר שבערוה וכדיעה הראשונה בתוס׳ לעיל (דף ג.) דס״ל דדין טומאה כתיב בה כעריות חל בבועל כמו דחל בבעל.
ויעויין במל״מ (פ״ב מהל׳ סוטה הלי״ב) שחוקר בסוטה שנאנסה ע״י הבועל שמותרת לבעלה האם האיסור סוטה לבועל תלוי באיסור סוטה לבעל או לא. ואם ננקוט שתלוים ב׳ האיסורים זה בזה, אזי י״ל דמשו״ה צריך אף האיסור לבועל שני עדים לא משום דהוי בעצמו דבר שבערוה אלא משום שאיסור הבועל תלוי באיסור הבעל והאיסור לבעל הוי דבר שבערוה. ברם יש לעיין בזה, די״ל דשאני בציורו דמשל״מ, שהאשה נאנסה ע״י הבועל דמשום שמותרת לבעלה משו״ה מותרת אף לבועלה, ואע״פ שהבועל זינתה עמה בזדון משום שחלות איסור הבועל תלוי בחלות האיסור לבעל, ומשנאנסה ומותרת לבעלה מותרת נמי לבועלה. משא״כ לענין בירור הדבר, שהרי אם באמת זינתה הרי היא נאסרה גם על הבעל וגם על הבועל, אלא שאיסור בעלה זקוק לשני עדים לברר משום דהו״ל חלות דבר שבערוה, ואילו את האיסור לבועל יש לברר בעד א׳ או בקול דעלמא, וצ״ע בזה.
בא״ד. ואין לתמוה אמאי שריא כיון שאומרת טמאה הא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא דלפי שראו חכמים שנקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להם להתירן עכ״ל. ויעויין בר״ן (נדרים דף צ:) המביא כמה פירושים במה שלא האמינו לאשה לומר טמאה אני לך וביניהם כ׳ וז״ל ואחרים תרצו כו׳ דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו כו׳ עכ״ל. ולכאורה תירוצם מיוסד על הגמרא בנדרים (דף טו:) באשה שנדרה תשמישי עליך שכופין אותה ומשמשתו דשעבודי משעבדת ליה ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו (ועיי״ש בר״ן ד״ה והא). ברם מש״כ תמוה שהרי כשהאשה אומרת טמאה אני לך חל דין שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא והוי דין נאמנות, דלגבה עצמה נאמנת, ומהי השייכות לדיני הקונמות. ומכאן משמע דס״ל לאחרים שאין דין שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא חל מדין נאמנות אלא מדין נדר שבדיבורה אסרה את עצמה בנדר על בעלה, ומכיון דמשועבדת לו לאו כל כמינה לאוסרו. אך נראה שאין זה מוכרח, די״ל דאע״פ דשוויה אנפשה וכו׳ חל מדין נאמנות מ״מ מועלת רק כשהנאמנות חלה בנוגע לעצמו של המדבר ולא לבעלים אחרים, דמכיון דכל אדם הוי בעלים לבדו על עצמו הרי הוא נאמן על עצמו לשוויה חתיכה דאיסורא. משא״כ אשה המשועבדת לבעלה, דדיבורה ״טמאה אני לך״ מפסידה לו את שעבודו, ועל שעבודו איננה בעלים, ומשום הכי אינה נאמנות אף על עצמהד.
רא״ש סי׳ ח׳. וז״ל ור״ת חזר לפרש כפירוש השאלתות בהאי דקאמר רב ובעדים היינו דאיכא עדים בדבר מכוער וכו׳ ופלוגתא דרבי ורבנן דרוכל בדבר מכוער בלא עדים אלא בקול ומיהו בבעל שראה דבר מכוער לא משוינן ליה אנפשיה חתיכה דאיסורא בהכי אלא בדבר מכוער בעדים דאיכא לעז טפי שיתפרסם ויצא הקול עכ״ל. לפי פירוש זה הא דאסרינן כשיש עדי דבר מכוער אינה משום לידת הספק (מדרבנן) שמא זינתה, דא״כ היה סגי בראיית הבעל לאוסרה בלי עדים. אלא שאסרוה בעדים משום לעז דאיכא לעז טפי כשיש עדי כיעור.
בא״ד. ורבינו מאיר פירש דלא קשה מידי לפי׳ השאלתות ולפירוש ר״ת כו׳ ה״נ נאמר אם יש עדים שראו דבר מכוער כשני עדי טומאה דמי דכיון שראו רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר וכל הני דלקמן מוכחא מילתא דיש כאן טומאה, ומה שהקשה ר״ת דהוי קלא דבתר נישואין כו׳ דלא חיישינן לקלא דבתר נישואין היינו בלא עדים אבל הכא שיש עדים שראו הדבר מכוער רגלים לדבר כאילו ראוה שנבעלה ואסרינן לה על בעלה כפתח פתוח או בעד א׳ אחר קינוי וסתירה כו׳ עכ״ל. שיטת מהר״ם שהאיסור בעדי דבר מכוער חל מדרבנן משום לידת הספק ורגלים לדבר שזינתה, ונאסרה דהו״ל כאילו ראינו בעינינו שזינתה. והמהר״ם מדמה את זה לאיסור סוטה כשיש עד א׳ שזינתה, דה״ה בעדי דבר מכוער מדרבנן הוי כאילו ראינוה נבעלה, שיש לידת הספק עם רגלים לדבר שזינתה, ומשו״ה אסורה מדרבנן.
והנה כבר הבאנו לעילה שקיימת בזה מחלוקת בין הראשונים ביסוד הדין דסוטה אחרי קינוי וסתירה הנאסרה באיסור סוטה ספק. שיטת התוס׳ היא שהאיסור חל מדין לידת הספק ממש דדילמא באמת זינתה, ואילו הרמב״ם סובר שאין בסוטה לידת הספק ממש אלא דהוי חלות איסור בפני עצמו שחל ע״פ גזיה״כ. ונראה שה״ה בעד א׳ המעיד שזינתה דקי״ל (סוטה ב.) שנאסרה באיסור סוטה ודאי קיימת מחלוקת זו. לפי תוס׳ גדר הדין הוא שהעד נאמן לברר שזינתה משום שיש רגלים לדבר. ולפי הרמב״ם כשיש עד א׳ גזה״כ שאיסור חדש חל בתורת ודאיו. ונראה לפי מהר״ם שיש לדמות את האיסור דרבנן בקול של דבר מכוער לדין סוטה דאורייתא אחרי קינוי וסתירה, דהיינו שאם נקטינן בסוטה אחרי קינוי וסתירה שנולד ספק ממש מדאורייתא ה״ה בדבר מכוער גזרו הרבנן לידת ספק ממש. ומאידך אם בדין סוטה דאורייתא לא חל ספק ממש אלא דהוי חלות דין איסור בפני עצמו ה״ה בדבר מכוער מדרבנן לא חל ספק ממש אלא דחל איסור בפני עצמו.
ברם מלשונו של מהר״ם משמע דס״ל כתוס׳ דהיינו דבסוטה חל ספק ממש דלמא זינתה, ויש רגלים לדבר שמוכיחים שזינתה, ולפי׳ אסורה. ומשמע נמי דס״ל בדין עד א׳ שנאמן להעיד בסוטה אחרי קינוי וסתירה שזינתה, שהעד נאמן בתורת ודאי וכאילו העידו שני עדים שזינתה. ולכן השווה מהר״ם את תקנת החכמים בעדים שהעידו על דבר מכוער לסוטה משום שבדבר מכוער מדרבנן יש לידת הספק ורגלים לדבר שזינתה כמו שיש מדאורייתא בסוטה אחרי קינוי וסתירה כשעד אחד מעיד שנטמאת.
ולכאורה שיטתו צ״ע, דאם ס״ל דבעדי דבר מכוער מדרבנן חל לידת הספק ורגלים לדבר ממש שזינתה, למה ס״ל לרב שמותרת בדליכא עדים וכשהבעל עצמו יודע שעשתה דבר מכוער, דלמה לא תאסר עליו מדין שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, דלפי נאמנותו על עצמו נולד לו ספק ורגלים לדבר שזינתה.
ונראה דאף שמהר״ם כתב שבסוטה יש ספק ורגלים לדבר שזינתה מ״מ עצם חלות האיסור דסוטה אינו מדין ספק דאורייתא לחומרא דעלמא. שהרי הדין דסוטה אסורה לבעלה חל מדין ספק טומאה ברה״י לחומרא וכדאיתא במס׳ נדה (דף ב: - ג.) דהו״ל הלכה מיוחדת דספק טומאה ברה״י לחומרא ואינו מטעם ספק דאורייתא לחומרא דעלמאז. וא״כ י״ל דה״ה מדרבנן בגזירת דבר מכוער שההכרעה לחומרא ולאוסרה הלכה מיוחדת היא כבסוטה ואינו חומרא מדין איסור ספק דעלמא. ונ״מ לענין דין שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אם חל בדבר מכוער או לא. כי מאחר שההכרעה לחומרא בספק זנות דסוטה הו״ל הלכה מיוחדת וחלות איסור טומאה בפני עצמו יתכן שההלכה דורשת שהספק יוולד בב״ד ע״י העדאת שני עדים, ורק ב״ד מכריעים את הספק לחומרא מדין ספק סוטה, אבל כשאין ספק בפני ב״ד, דליכא העדאת עדי כיעור, אלא שהבעל בעצמו ראה את הדבר המכוער בלי עדים, לא חלה ההלכה המיוחדת דספק סוטה לחומרא. כי הספק לא נולד בפני ב״ד, וההלכה דספק סוטה לחומרא חלה רק בספק טומאת זנות שבאה בפני ב״ד להכרעה, אך לא שהבעל יכריע את הספק דסוטה והדבר המכוער לעצמו לחומרא בלי הכרעת ב״ד מדין דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ודומה למקדש בעד א׳ שאינה מקודשת ולא אמרי׳ שוויה אנפשיה כי בלי עדים הקידושין לא חלין, וה״ה באיסור סוטה ודבר מכוערח.
ויעויין בס׳ בית הלוי (חלק ב׳ סי׳ מ״א - מ״ב) שקבע שבסוטה דין הקינוי שונה מדין הסתירה. כי הדין דלחד מ״ד צריכים ב׳ עדים בקינוי הוא מפני דס״ל שהעדים פועלים כעדי קיום המקיימים את מעשה הקינוי. ואילו כשהבעל לבדו קינה לה בלי עדים אין מעשה הקינוי חל כלל. מאידך שיטת מ״ד דסתירה צריכא ב׳ עדים אינה כדי לקיים את הסתירה אלא כדי לברר לב״ד שהיתה סתירה. אמנם אם הבעל בעצמו יודע שנסתרה אחרי הקינוי, ואע״פ שלא היו שם עדים, הרי היא אסורה עליו וחל בזה דין שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ודברי בית הלוי שלא כביאורנו שהרי לפי ביאורנו אף הכרעת הספק דסוטה לחומרא אינה חלה אלא בב׳ עדים בלבד והוא מפני שדין ספק טומאה ברה״י לחומרא הו״ל דין חדש בהכרעת ב״ד ולא דין ספק לחומרא דעלמא ולכן לא חלה בו דין שוייה אנפשיה.
והנה במה שביארנו דלא אמרינן שוויה אנפשיה בדיני ספק סוטה וספק זנות דעדי מכוער צע״ק מסוגית פתח פתוח מצאתי (כתובות דף ט.) דחל בו דין ספק זנות לחומרא מדין שוויה אנפשיה. ונראה דשאני התם שנולד ספק ממש מדאורייתא דלמא זינתה ואסורה לו שהרי מצא פתח פתוח, ובספק כזה חל הדין דעלמא דספק דאורייתא לחומרא. משא״כ בספק סוטה בקינוי וסתירה מדאורייתא או בדבר מכוער מדרבנן שלא נולד בהם ספק דעלמא כלל שהרי אין אוסרין על היחוד (קדושין דף פא ועי׳ בחי׳ רבינו חיים הלוי הל׳ יבום פ״ו הי״ט) אלא דחל איסור חדש ע״פ הלכות סוטה, והא דאזלינן בו לחומרא הויא הלכה מיוחדת דספק טומאה ברה״י לחומרא. וזקוקה איפוא להכרעת הב״ד במיוחד להחמיר, ובדליכא עדים, דהספק אינו בא לפני ב״ד, אלא דהוי ספק משום דשוויה אנפשיה בלחוד, ההלכה המיוחדת דסוטה להכריע את הספק לחומרא לא חלה ומותרת.
בא״ד. ולכן נראה לי כו׳ הלכתא כרב בקלא דפסיק כו׳ וכוותיה דרבי בקלא דלא פסיק ובעדי כיעור אבל בראיית הבעל לחוד אפילו בקלא דלא פסיק לא מפקינן ועדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק חשיב כפתח פתוח או עד א׳ אחר קינוי וסתירה כו׳ עכ״ל. הרא״ש סובר כאן שנאסרה רק בצירוף קול עם עדי כיעור. ונראה שהוא משום שמדרבנן הצירוף בין קול ובין עדי כיעור יוצר רגלים לדבר וספק דילמא זינתה ונאסרה. ומ״מ בראיית הבעל את דבר המכוער בלי עדים לא נאסרת שלא חל דין שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. והביאור כנ״ל במהר״ם משום דהלכה של ספק טומאה ברה״י לחומרא הלכה מיוחדת בסוטה, ורק בעדים כשהספק מגיע לפני ב״ד, חלה ההלכה להחמיר ולא בספק שחל רק לבעל עצמו מטעם שוויה אנפשיה.
אמנם ביאור זה קשה בלשונו של הרא״ש המשווה דבר מכוער לפתח פתוח, דא״כ למה לא חל דין שוויה אנפשיה בדבר מכוער כמו שחל בפתח פתוח. ויתכן לפי הרא״ש אליבא דרש״י שהאוסר הוי הלעז ולא הרגלים לדבר, ויש לעז יותר כשיש עדים. אך גם זה קשה לומר ברא״ש, שהרי מדמה דבר מכוער לפתח פתוח האוסר אותה מעיקר הדין ולא משום לעז. ועוד קשה שהרי כתב הרא״ש דהוי כמו עד א׳ אחרי קינוי וסתירה שאסורה מפני רגלים לדבר ולידת הספק ולא מפני לעז בעלמא, וצ״ע.
א. אלא שאם המפתה ישאנה הריהו פטור מלשלם קנס. ויתכן דס״ל לרמב״ם שבאונס המצוה מהוה חיוב מצות עשה, ואילו במפתה המצוה מהוה קיום מצות עשה אך אינה חיוב עשה, וקיום מצות העשה קובעת את פטור התשלומין.
ב. עי׳ לקמן (לו ב) בתוס׳ ד״ה אשה שדן אם יש חזקת היתר לכשתתאלמן.
ג. עיין בנודע ביהודה אה״ע סי׳ צ״ג שכ׳ שיש בזה מחלוקת בין הראשונים. ועיין בגיטין (סד א) במחלוקת בין תוס׳ והרמב״ן.
ד. ע״ע בפתחי תשובה (יו״ד סי׳ א׳ ס״ק י״ח).
ה. בשיעורים (דף יא א) ד״ה צרת סוטה אסורה ועיין נמי בחדושי רבנו חיים הלוי (פ״ו מהל׳ יבום הלי״ט ופ״א מהל׳ איסורי ביאה הלכ״ב).
ו. יש להעיר מגמ׳ סוטה (ג א) וז״ל: תנא דבי ר״י מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה שרגלים לדבר עכ״ל. וקשה על מהלך רבינו זצ״ל לפי הרמב״ם. וצ״ל שזה רק טעמא דקרא אבל גדר הדין אינו בירור הזנות אלא איסור חדש. ועי׳ במרדכי פרק הגוזל קמא סי׳ לק״ח ובגליון הש״ס בסוטה שם. ועי׳ בחידושי ר׳ חיים הלוי הל׳ סוטה (פ״ג הכ״ג) שהוכיח מפסק הרמב״ם בבא עד אחד אחר ששתתה שאין נאמנות העד תלוי במעשה קינוי וסתירה לחוד אלא בעי איסור קינוי וסתירה. ומבואר שאינו דין רגלים לדבר אלא גזה״כ. אך עדיין יש להעיר מהסוגיא בסוטה (לא ב) דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ומובא ברמב״ם (פ״א מהל׳ סוטה הט״ז), ומשמע קצת שגדר הדין הוא נאמנות העד לברר כמו שני עדים, ואכמ״ל.
ז. עיין בתוס׳ נדה (דף ב א) ד״ה והלל, וע״ע למעלה בשיעורים (דף יא א) ד״ה צרת סוטה אות ג׳.
ח. לכאורה יפלא שא״כ לכאורה אין דין שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא חל בכל ציור של ספק טומאה ברה״י, ונצטרך לאוקמיה לכל המשניות וסוגיות בענין ספק טומאה ברה״י במקום שהיה עדים ולא שמענו דבר כזה, וצ״ע. אמנם נראה שאין זו קושיא משום דאיסור סוטה לבעלה מהוה דבר שבערוה הזקוק ושנתפס בהעדאת ב׳ עדים דעדותם חלה רק בפני ב״ד. ומשו״ה דין ספק טומאת סוטה וההכרעה לחומרא נמי חל רק בב״ד ובהעדאת ב׳ עדים בלבד ולא מחוץ לב״ד מדין שוויה אנפשיה. משא״כ טומאה דעלמא דהוי דין איסורין שעד א׳ נאמן בו גם מחוץ לבי״ד, ובהתאם לכך חל נמי דין שווייה אנפשיה וספק טומאה ברה״י לחומרא אפילו מחוץ לב״ד.
ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר, והוא: הני מתנייתא [אלה הברייתות, המשניות] שהבאנו, שאף בלי עדים מוציאים אשה — כשיטת רבי היא. דתניא כן שנינו בברייתא]: אם ראה הבעל שרוכל יוצא מן הבית, וכאשר נכנס הבעל מצא אשה (אשתו) חוגרת בסינר, כלומר לובשת בגד תחתון, אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר, שנראים הדברים שזינתה עמו — תצא. וכן אם נכנס הבעל לאחר צאת הרוכל ומוצא רוק למעלה מן הכילה, ומזה ניתן לחשוב ששכב מישהו במיטה וירק למעלה. אף שלא ראה בפועל מעשה מגונה, אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר — תצא,
If you wish, say a different answer for Rav’s explanation: Those baraitot that require the wife and the suspected adulterer to divorce even without witnesses to the adultery are taught in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. As it is taught in a baraita: With regard to a case where a husband saw a peddler leaving the house, and when he entered he found his wife retying her smock [sinar], i.e., putting her clothes back on, Rabbi Yehuda HaNasi said: Since this is a distasteful matter because it looks as though she committed adultery with the peddler, she must be divorced by her husband. Alternatively, if the husband entered after the peddler had left and found saliva above the netting of the bed, implying that someone had lain on the bed and spit upward, although no actual act was witnessed, Rabbi Yehuda HaNasi said: Since this is a distasteful matter, she must be divorced.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותתוספות ישניםרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יבמות כד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים יבמות כד:, עין משפט נר מצוה יבמות כד:, רי"ף יבמות כד: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס יבמות כד:, רש"י יבמות כד:, ראב"ן יבמות כד: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות יבמות כד:, תוספות ישנים יבמות כד:, ההשלמה יבמות כד:, פסקי רי"ד יבמות כד:, רמב"ן יבמות כד: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א יבמות כד: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי יבמות כד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר יבמות כד: – מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה), ריטב"א יבמות כד:, מהרש"ל חכמת שלמה יבמות כד:, מהרש"א חידושי הלכות יבמות כד:, מהרש"א חידושי אגדות יבמות כד:, גליון הש"ס לרע"א יבמות כד:, רשימות שיעורים לגרי"ד יבמות כד: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ יבמות כד:, אסופת מאמרים יבמות כד:

Yevamot 24b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Yevamot 24b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Yevamot 24b, Rif by Bavli Yevamot 24b, Collected from HeArukh Yevamot 24b, Rashi Yevamot 24b, Raavan Yevamot 24b, Tosafot Yevamot 24b, Tosefot Yeshanim Yevamot 24b, HaHashlamah Yevamot 24b, Piskei Rid Yevamot 24b, Ramban Yevamot 24b, Rashba Yevamot 24b, Meiri Yevamot 24b, R. Avraham of Montpellier Yevamot 24b, Ritva Yevamot 24b, Maharshal Chokhmat Shelomo Yevamot 24b, Maharsha Chidushei Halakhot Yevamot 24b, Maharsha Chidushei Aggadot Yevamot 24b, Gilyon HaShas Yevamot 24b, Reshimot Shiurim Yevamot 24b, Steinsaltz Commentary Yevamot 24b, Collected Articles Yevamot 24b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144