×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מִידֵּי דְּהָוֵה לְאַחַר מִיתָה.
The Gemara answers: The halakha here is just as it is after the death of his father, and the son is liable for cursing his father even after his death. Therefore, he is also liable when his father’s death is imminent.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
מידי דהוה לאחר מיתה – דילפינן לקמן מקלל לאחר מיתה חייב וא״ת והתנן מכה לאחר מיתה פטור והכא מיחייב ליה אהכאה דקתני הכהו וקללו היינו טעמא דפטור מכה לאחר מיתה משום דבעינן חבורה ולאחר מיתה ליכא חבורה דליכא נפש דנפקא ליה לעיל מנפש ויוצא ליהרג איכא חבורה דחי הוא אלא דסופו למות.
מידי דהוה [כמו שהוא] לאחר מיתה שהבן חייב בקללת אביו גם לאחר מות אביו, לכן לגבי הבן אין הבדל אם האב חי או מת.
The Gemara answers: The halakha here is just as it is after the death of his father, and the son is liable for cursing his father even after his death. Therefore, he is also liable when his father’s death is imminent.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מַאי הֲוָה עֲלַהּ אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אלַכֹּל אֵין הַבֵּן נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְאָבִיו לְהַכּוֹתוֹ וּלְקִלְּלוֹ בחוּץ מִמֵּסִית שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה {דברים י״ג:ט׳} לא תַחְמוֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו.:

Despite several attempts to cite proof contradicting his opinion, there is no conclusive refutation of the statement of Rav Sheshet that a son may serve as an agent of the court to punish his father. The Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? Rabba bar Rav Huna says, and likewise the school of Rabbi Yishmael taught: With regard to all cases a son is not designated as an agent to strike his father or to curse him, except in a case where his father incites others to worship idols, as the Torah states: “Neither shall you spare, nor shall you conceal him” (Deuteronomy 13:9).
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
למרות הקושיות הרבות לא נמצאה ראיה גמורה לסתור את דברי רב ששת, ולכן שואלים: מאי הוה עלה [מה היה עליה, על הלכה זו], מה המסקנה? אמר רבה בר רב הונא, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו, חוץ מכאשר אביו מסית, שהרי אמרה תורה: ״ולא תחמל ולא תכסה עליו״ (דברים יג, ט), אבל בעבירות אחרות אסור לבן לעשות זאת וייעשה אחר שליח לדבר.
Despite several attempts to cite proof contradicting his opinion, there is no conclusive refutation of the statement of Rav Sheshet that a son may serve as an agent of the court to punish his father. The Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? Rabba bar Rav Huna says, and likewise the school of Rabbi Yishmael taught: With regard to all cases a son is not designated as an agent to strike his father or to curse him, except in a case where his father incites others to worship idols, as the Torah states: “Neither shall you spare, nor shall you conceal him” (Deuteronomy 13:9).
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מתני׳מַתְנִיתִין: גהַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהֶן חַבּוּרָה זֶה חוֹמֶר בַּמְקַלֵּל מִבַּמַּכֶּה דשֶׁהַמְקַלֵּל לְאַחַר מִיתָה חַיָּיב הוְהַמַּכֶּה לְאַחַר מִיתָה פָּטוּר.:

MISHNA: One who strikes his father or his mother is not liable to be executed unless he wounds one of them. This is a stringency with regard to one who curses his father that is more severe than the halakha with regard to one who strikes his father, as one who curses his father or his mother after his or her death is liable, but one who strikes one of them after his or her death is exempt, as he did not cause a wound.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ שהמקלל לאחר מיתה חייב – כדליף בגמרא.
והמכה לאחר מיתה פטור – דחבורה ליכא.
ואלו הן הנחנקין

{שמעתא דהכאה וקללה}

חומר במקלל מבמכה – מסתברא לי, כיון דתנא דידן אית ליה מקישין הכאה לקללה, אף בהכאה לא עשה בו שלא בעמך כבעמך, ומי שאינו עושה מעשה עמך אין חייבין על הכאתו. וה״מ, בהכאה שאין בה שוה פרוטה ולמלקות, דממלקות פטריה רחמנא דומיא דקללה. אבל מממון לא פטריה רחמנא. הלכך, אם הכהו הכאה שיש בה שוה פרוטה, אידי ואידי חייב לשלם.
ולית הלכתא כתנא ברא דהכא, דאמר, לא מקישין הכאה לקללה, ולא כההיא דבפ׳ אלו הן הגולין (מכות ח:), דאמר, ישראל גולה ולוקה ע״י עבד וכותי, משום דסתם מתני׳ עדיפא.
פרק אלו נחנקין
[במאור דף יט. ד״ה חומר במקלל. לרי״ף סי׳ אלף מב (סנהדרין דף פה:)]
[כתוב שם:] חומר במקלל מבמכה וכו׳. ולית הלכתא כתנא ברא דהכא דאמר לא מקישין הכאה לקללה, ולא כההיא דבפרק אלו הן הגולין [מכות דף ח:] דאמר ישראל גולה ולוקה ע״י עבד וכותי, משום דסתם מתניתין עדיפא.
אמר אברהם: כותיים כבר עשאום גויים גמורים [חולין דף ו.], ואין צריך להיקשא. לענין הכאה שיש בה ממון פשיטא אטו גבי חבלות מי כתיב בעמך.
המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין גונב נפש והוא שאמר הגונב נפש שאמרנו עליו שהוא בחנק אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו שנאמר ונמצא בידו ואין ידו אלא רשותו ופירוש שיכניסנו לרשותו ואח״כ ימכרנו ולדעת ר׳ יהודה עד שיכניסנו ברשותו וישתמש בו ר״ל ואח״כ ימכרנו שנאמר והתעמר בו ומכרו אבל אם גנבו ומכרו ולא נשתמש בו או גנבו ונשתמש בו ומכרו אבל לא הכניסו הגנב ברשותו פטור הגונב את בנו ר׳ יוחנן בן ברוקא מחייב וחכמים פוטרין והלכה כדבריהם והוא הדין באחיו הקטן או בעל הבית שגנב אחד מן הסמוכים על שולחנו או אפוטרופוס שגנב אחד מן היתומים הסמוכים אצלו או מלמד תינוקות שגנב אחד מן התלמידים אפילו נשתמש בו ומכרו שהרי נאמר כי ימצא פרט לאלו שהם מצויים אצל אלו תמיד גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור שאינו בכלל עמית וכל שכן עבד הגמור:
המכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה.
עיין ברמב״ם בספר המצוות (מצות לא תעשה שי״ט) שמנה לאו נפרד להכות אב ואם, וז״ל המצוה השי״ט היא שהזהירנו מהכות אב ואם. ולא התבאר גם כן בכתוב אזהרה מיוחדת מזה אבל זכר העונש ואמר (משפטים כא) מכה אביו ואמו מות יומת. ולמדנו אזהרה למכה אביו על דרך שלמדנו אותה למקלל אביו. וזה כי כבר בארנו במצות השלש מאות שאנו מוזהרין על כל איש מישראל שלא להכותו ואביו בכלל. ולשון מכילתא מכה אביו ואמו מות יומת עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר ארבעים יכנו לא יוסיף והרי דברים קל וחומר אם מי שמצווה להכותו הרי הוא מוזהר שלא להכותו מי שמצווה שלא להכותו דין הוא שיהא מוזהר שלא להכותו. והעובר על לאו זה כלומר שיכה אביו או אמו במזיד ויוציא מהם דם הרי הוא חייב חנק וכו׳ עכ״ל. ומבואר דלהרמב״ם איסור הכאת אב ואם נלמד מקרא (דברים כ״ה:ג) ״ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף להכותו״ שהוא איסור שלא להכות אדם מישראל וכמש״כ הרמב״ם (פ״ה מהל׳ חובל ומזיק ה״א) וז״ל אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה, שנ׳ לא יוסיף להכותו, אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק עכ״ל, ובספה״מ (מצות ל״ת ש׳) כתב וז״ל ובאה האזהרה מהוסיף בהכאתו ואפילו הכאה אחת נוספת על מה ששער הדיין שהוא יסבול והוא אמרו יתעלה כדי רשעתו במספר ארבעים יכנו לא יוסיף. ולשון ספרי אם הוסיף עובר בלא תעשה אין לי אלא בזמן שמוסיף על הארבעים מנין על כל אומד ואומד שאמדוהו בית דין תלמוד לומר לא יוסיף פן יוסיף, ומזאת האזהרה היא האזהרה מהכות כל איש מישראל. אם החוטא אנו מוזהרין שלא להכותו שאר כל אדם לא כל שכן עכ״ל. ומבואר דהרמב״ם סובר שאיסור הכאת אב ואם הוי לאו בפנ״ע, ונמנה כלאו בפני עצמו במנין המצות (ל״ת שי״ט), ואילו האיסור להכות אדם מישראל נמנה לאו בפנ״ע (בלא תעשה ש׳). ואע״פ שהאזהרה למכה אביו ואמו נלמדת מקרא דלא יוסיף. אמנם הרמב״ן כתב (בהשגות לספה״מ מצות ל״ת שי״ח) וז״ל ואני אומר כיון שאזהרת האבות בקללה ובהכאה לא באה אלינו אלא מפני שהם בכלל ישראל שהוזהרנו על כולם, אף על פי שגזר באלו עונש אחר אינם מניעות נמנות לעצמן, כי אין חשבוננו בעונשין אלא בלאוין. והרי הרב אומר כן שאין בהכאת האבות וקללתן אלא הלאוין הנאמרים בכלל כל אדם שהם כוללין האב וזולתו, וא״כ היאך ימנו האישים אחד אחד. ובאמת שזה דבר ברור בהכאה שלא הוזכר בה בתורה כתוב או רמז זולתי אזהרת פן יוסיף הכוללת כל אדם וכו׳ עכ״ל. הרמב״ן סובר דמכה אביו ואמו הוא נכלל באיסור שלא יכה אדם מישראל ואינו נמנה כלאו בפני עצמו, אלא דיש עונש מיוחד למכה או״א. וי״ל דנפ״מ באופן שמכה אביו או אמו והתרוהו שלא להכות א׳ מישראל, דלהרמב״ם לא חלה ההתראה מאחר שהן ב׳ איסורים ולאווין שונים, והו״ל כאילו מחלל שבת והתרוהו שלא לאכול חלב דלא חלה ההתראה דהויין ב׳ שמות נפרדים של איסור. משא״כ לרמב״ן חלה ההתראה מאחר שהן נאסרו בכלל אותו הלאו.⁠א
א. ועיין במנ״ח (מצוה מ״ח אות ד׳) שהקשה על פסק הרמב״ם (פ״ה מהל׳ ממרים הי״ב) וז״ל מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירות, אפילו נגמר דינן להריגה והם יוצאים ליהרג אסור להכותן ולקללם, ואם קלל או חבל בהן פטור, ואם עשו תשובה הרי זה חייב ונהרג עליהן אף על פי שהרי הן יוצאין למיתה, במה דברים אמורים בבנו אבל אחד שבא והכהו וקלל אחר שנגמר דינו אף על פי שעשה תשובה הרי זה פטור הואיל והוא הולך למיתה וכו׳ עכ״ל. וצ״ע כיון דאחר שהכהו פטור מכיון דעומד למיתה, על כרחך דבכה״ג אינו מוזהר מלאו דלא יוסיף, דאי מוזהר היה לוקה, וא״כ צ״ע אמאי חייב באביו ואמו, דנהי דעונש שמענו מפסוק ומכה אביו ואמו מות יומת אבל אזהרה לא שמענו, דהלאו אינו מזהיר על העומד למות, דהרי אחר שהכהו פטור, ואין עונשין אא״כ מזהירין, וכל עיקר אזהרה דמכה אביו אינו אלא מלאו דלא יוסיף דאוסר להכות א׳ מישראל, א״כ כיון דבאחר ליכא אזהרה א״כ לא נשמע אזהרה גבי מכה אביו ואמו ולמה יהיה חייב מיתה כשהכה אותם לאחר שעשו תשובה ונגמר דינם למיתה. ועיין בחידושי אבי עזרי על הרמב״ם פ״כ מהל׳ שבת ה״א (ונדפס בגליונות בעל האבי עזרי על המנ״ח – מנ״ח הוצאת מכון ירושלים) שתירץ דהרמב״ם סובר דאע״פ שמכה אביו ואמו נלמד מקרא דלא יוסיף והאיסור שלא להכות כל אדם מישראל, מ״מ הרמב״ם מנה אותם במנין המצוות כב׳ לאווין נפרדים (ל״ת ש׳, ול״ת שי״ט), משום דמכיון שחלוקין בעונשיהן על כרחך דחלוקין הן באזהרה (וכ״כ בפירוש לב שמח על ספר המצות להרמב״ם מצות ל״ת שי״ח), ולכן חייב הבן אף לאחר שנגמר דין האב למיתה דיש אזהרה מיוחדת ולאו נפרד למכה אביו ואמו עכת״ד. אמנם לכאורה תירוץ זה ניחא רק אליבא דהרמב״ם, ואילו לשיטת הרמב״ן דמכה אביו ואמו ומכה כל אדם בישראל נכללו בלאו אחד עדיין צ״ע בקושיית המנ״ח מ״ש דבנו חייב אף לאחר שנגמר דין האב למיתה ואילו שאר כל אדם פטור, והרי לאחר שנגמר דינו למיתה ליכא לאו דלא יוסיף. ולכאורה יתכן עוד נפ״מ בין הרמב״ם והרמב״ן עפ״י מה שנסתפק המנחת חינוך (מצוה מ״ח אות י״ז) לשיטת רש״י (שבועות כ: ד״ה ואזהרתיה מלא תשבעו וד״ה אכלתי ולא אכלתי) שצריך להתרות מקרא של הלאו המסוים שמוזהר ממנו, האם מועיל התראה אם התרו בן שמכה את אביו מקרא ד״מכה אביו ואמו מות יומת״ דמפורש בו העונש, ולא הלאו דלא יוסיף. ואפילו אם נאמר דבכל חייבי מיתות לא סגי מקרא דהעונש רק משום האזהרה מ״מ אפשר כיון דבאמת אין אזהרה מיוחדת לבן שלא יכה את אביו רק ילפינן האזהרה מהעונש, דאין עונשין אא״כ מזהירין, וכל שיש בו כרת או מיתה יש בו לאו, א״כ יתכן דסגי להתרותו מהפסוק מכה אביו ואמו מות יומת דכתיב ביה העונש. ויתכן דכ״ז רק אליבא דהרמב״ם משא״כ לפי שיטת הרמב״ן צריך להתרות דוקא מקרא דלא יוסיף.
א משנה המכה אביו ואמו אינו חייב מיתה עד שיעשה בהן חבורה. זה חומר (חומרה) שיש במקלל אביו מבמכה, שהמקלל אביו ואמו לאחר מיתהחייב, והמכה אותם לאחר מיתהפטור, שהרי אינו עושה חבורה.
MISHNA: One who strikes his father or his mother is not liable to be executed unless he wounds one of them. This is a stringency with regard to one who curses his father that is more severe than the halakha with regard to one who strikes his father, as one who curses his father or his mother after his or her death is liable, but one who strikes one of them after his or her death is exempt, as he did not cause a wound.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גמ׳גְּמָרָא: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן {ויקרא כ׳:ט׳} אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל לְאַחַר מִיתָה שֶׁיָּכוֹל הוֹאִיל וְחִיֵּיב בַּמַּכֶּה וְחִיֵּיב בַּמְקַלֵּל מָה מַכֶּה אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא מֵחַיִּים אַף הַמְקַלֵּל אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא מֵחַיִּים.

GEMARA: The Sages taught in a baraita that it is written: “For any man who curses his father and his mother shall be put to death, he has cursed his father and his mother; his blood shall be upon him who curses his father and his mother shall die; he has cursed his father and his mother; his blood shall be upon him” (Leviticus 20:9). This is referring to one who curses his parents even after their death, as one might have thought: Since one is liable for striking and one is liable for cursing, just as one who strikes is liable only when his father or mother are alive, so too, one who curses is liable only when they are alive.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ אביו ואמו קלל – קרא יתירא הוא דהא כתיב רישיה דקרא אשר יקלל את אביו ואת אמו.
שיכול הואיל וחייב במכה כו׳ – הוי מצי למימר הואיל וכתיב בעמך כדאמר לעיל במקוים שבעמך.
ומה מכה אביו כו׳ – ואם תאמר מה למכה שכן בחנק תאמר במקלל דבסקילה וי״ל דהיא גופה ילפינן השתא דמכה אביו בסקילה מקל וחומר ממקלל ומיהו קשה לבסוף דיליף דמקלל לאחר מיתה חייב נילף ליה שלא נעשה בו שלא בעמך כבעמך ממקלל דחייב ביה לאחר מיתה ומכה פטור דבעינן נפש כדדרשינן לעיל (דף פד:) עד דעביד חבורה.
תוס׳ בד״ה ומה מכה כו׳ נילף ליה שלא נעשה בו שלא בעמך כבעמך ממקלל כו׳ עכ״ל כצ״ל ורצה לומר דנילף במכה שלא נעשה שלא בעמך כבעמך ממקלל מק״ו דחייב לאחר מיתה ומכה פטור לאחר מיתה ויש רוצים לקיים לשון התוס׳ שלפנינו שנעשה בו בעמך כו׳ ומגיהין במקלל ורצה לומר דנילף במקלל שנעשה בו שלא בעמך כבעמך ממכה מק״ו דפטור לאחר מיתה ומקלל חייב לאחר מיתה ונוקי קרא דבעמך בעושה מעשה עמך היינו דוקא באחר אבל באביו איכא קל וחומר במקלל שנעשה בו שלא בעמך כבעמך ממכה אביו ולא יתכן לומר כן חדא דקרא דבעמך ודאי באביו נמי קמשתעי ועוד דמ״מ איכא למפרך אהאי ק״ו דאחר יוכיח דבמכה נעשה בו שלא בעמך כבעמך ובמקלל לא נעשה בו שלא בעמך כבעמך גם לשון התוס׳ הוא דחוק אבל לפי הגה״ה שכתבנו שלא נעשה שלא בעמך כו׳ לא קשה מידי:
ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר ״אביו ואמו קלל דמיו בו״ (ויקרא כ, ט), וכוונת הדברים היא: אפילו לאחר מיתה. שיכול הייתי לומר: הואיל וחייב במכה וחייב במקלל, מה מכה אינו חייב אלא מחיים של אביו ואמו — אף המקלל אינו חייב אלא מחיים.
GEMARA: The Sages taught in a baraita that it is written: “For any man who curses his father and his mother shall be put to death, he has cursed his father and his mother; his blood shall be upon him who curses his father and his mother shall die; he has cursed his father and his mother; his blood shall be upon him” (Leviticus 20:9). This is referring to one who curses his parents even after their death, as one might have thought: Since one is liable for striking and one is liable for cursing, just as one who strikes is liable only when his father or mother are alive, so too, one who curses is liable only when they are alive.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְעוֹד ק״וקַל וָחוֹמֶר וּמָה מַכֶּה שֶׁעָשָׂה בּוֹ שֶׁלֹּא בְּעַמְּךָ כבעמך לֹא חִיֵּיב בּוֹ לְאַחַר מִיתָה מְקַלֵּל שֶׁלֹּא עָשָׂה בּוֹ שֶׁלֹּא בְּעַמְּךָ כבעמך אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא חִיֵּיב בּוֹ לְאַחַר מִיתָה.

Furthermore, one may draw an a fortiori inference: If, with regard to one who strikes another, where the Torah deemed the status of striking one who performs actions not of your people, i.e., a sinner, like that of striking one who performs actions that are of your people, yet the Torah did not deem him liable for striking another after death, then with regard to one who curses, where the Torah deemed the status of cursing one who performs actions not of your people like that of cursing one who performs actions that are of your people, is it not right that the Torah did not deem him liable for cursing another after their death?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מכה שעשה שלא בעמך כבעמך – דגבי הכאה לא כתיב בעמך למעוטי שאינו עושה מעשה עמך והאי תנא סבר לא מקשינן הכאה לקללה מפני המקרא המפסיק בינתים.
לא חייב בו לאחר מיתה – דהא חבורה כתיב.
ועוד, לכאורה קל וחומר הוא: ומה מכה שעשה בו את זה שהוא בבחינת ״שלא בעמך״ כזה שהוא בבחינת ״עמך״, שאסור להכות גם אדם רשע, בכל זאת לא חייב בו לאחר מיתה, מקלל שלא עשה בו את זה שהוא ״שלא בעמך״ כ״בעמך״, שהרי האיסור לקלל הוא רק על מי שהוא ״בעמך״ ואינו רשע, אינו דין שלא חייב בו לאחר מיתה?
Furthermore, one may draw an a fortiori inference: If, with regard to one who strikes another, where the Torah deemed the status of striking one who performs actions not of your people, i.e., a sinner, like that of striking one who performs actions that are of your people, yet the Torah did not deem him liable for striking another after death, then with regard to one who curses, where the Torah deemed the status of cursing one who performs actions not of your people like that of cursing one who performs actions that are of your people, is it not right that the Torah did not deem him liable for cursing another after their death?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל לְאַחַר מִיתָה.

Therefore, the verse states the extraneous phrase: “He has cursed his father and his mother,” to include even one who curses his father or mother after that parent’s death.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תלמוד לומר: ״אביו ואמו קלל״ — מכל מקום, אפילו לאחר מיתה.
Therefore, the verse states the extraneous phrase: “He has cursed his father and his mother,” to include even one who curses his father or mother after that parent’s death.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) הָנִיחָא לר׳לְרַבִּי יוֹנָתָן דִּמְיַיתַּר לֵיהּ קְרָא אָבִיו וְאִמּוֹ אֶלָּא לר׳לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.

The Gemara asks: This works out well according to the opinion of Rabbi Yonatan, for whom the phrase “his father and his mother” is extraneous. But according to the opinion of Rabbi Yoshiya, who disagrees with him, what is there to say?
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושואלים: הניחא [זה נוח] לשיטת ר׳ יונתן, שעל פי שיטתו מייתר ליה קרא [מיותר לו פסוק זה] ״אביו ואמו״, ולכן לומד הוא מן החזרה. אלא לשיטת ר׳ יאשיה החולק, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?
The Gemara asks: This works out well according to the opinion of Rabbi Yonatan, for whom the phrase “his father and his mother” is extraneous. But according to the opinion of Rabbi Yoshiya, who disagrees with him, what is there to say?
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) דְּתַנְיָא {ויקרא כ׳:ב׳,ט׳} אִישׁ אִישׁ מָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר אִישׁ אִישׁ ולְרַבּוֹת בַּת טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ אֵין לִי אֶלָּא אָבִיו וְאִמּוֹ אָבִיו שֶׁלֹּא אִמּוֹ אִמּוֹ שֶׁלֹּא אָבִיו מִנַּיִין ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל אָבִיו קִלֵּל אִמּוֹ קִלֵּל דִּבְרֵי ר׳רַבִּי יֹאשִׁיָּה.

This is as it is taught in a baraita that it is written: “For any man [ish ish] who curses his father and his mother shall be put to death, he has cursed his father and his mother; his blood shall be upon him.” What is the meaning when the verse states redundantly: Ish ish”? It serves to include not only a son, but also a daughter, one whose sexual organs are indeterminate [tumtum], and a hermaphrodite who curse their parent. When the verse states: “Who curses his father and his mother,” I have derived only liability for cursing both his father and his mother. From where is liability derived for one who cursed his father but who did not curse his mother, or one who cursed his mother but who did not curse his father? The verse states: “He has cursed his father and his mother,” from which it is derived that the halakha is as if the verse states: He cursed his father or he cursed his mother. This is the statement of Rabbi Yoshiya.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לרבות בת – טומטום ואנדרוגינוס.
אין לי אלא אביו ואמו – שניהם יחד.
אביו קילל ואמו קילל – בראש המקרא סמך קללה לאביו ובסוף סמך לאמו.
איש איש מה תלמוד לומר איש איש – פירשתי שלהי פ׳ ד׳ מיתות (לעיל דף סו. ד״ה לרבות).
דתניא כן שנינו בברייתא] על הנאמר ״כי איש איש אשר יקלל את אביו ואמו״ (ויקרא כ, ט): מה תלמוד לומר ״איש איש״, מה טעמה של הכפלה זו? — לרבות לא רק איש שמשמעו גבר אלא גם בת, טומטום ואנדרוגינוס. ״אשר יקלל את אביו ואת אמו״ (יקרא כ, ט), אין לי אלא שקלל את אביו ואמו יחד, ואולם כאשר קילל את אביו שלא קילל את אמו, או שקילל את אמו שלא קילל את אביו, מניין שחייב? — תלמוד לומר פעם שניה: ״אביו ואמו קלל״ — ללמד שעל כל אחד מהם יידון לעצמו, כאילו נאמר אביו קלל, או אמו קלל, אלו דברי ר׳ יאשיה.
This is as it is taught in a baraita that it is written: “For any man [ish ish] who curses his father and his mother shall be put to death, he has cursed his father and his mother; his blood shall be upon him.” What is the meaning when the verse states redundantly: Ish ish”? It serves to include not only a son, but also a daughter, one whose sexual organs are indeterminate [tumtum], and a hermaphrodite who curse their parent. When the verse states: “Who curses his father and his mother,” I have derived only liability for cursing both his father and his mother. From where is liability derived for one who cursed his father but who did not curse his mother, or one who cursed his mother but who did not curse his father? The verse states: “He has cursed his father and his mother,” from which it is derived that the halakha is as if the verse states: He cursed his father or he cursed his mother. This is the statement of Rabbi Yoshiya.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ר׳רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר מַשְׁמָע שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד וּמַשְׁמָע אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב יַחְדָּיו.

Rabbi Yonatan says: In verses of this kind when two subjects are joined with a prefix of the letter vav, that prefix indicates the conjunction “and,” meaning both subjects together, and it also indicates the conjunction “or,” meaning each one by itself, unless the verse specifies with the word: “Together,” in which case the meaning is both together. Therefore, the phrase “he has cursed his father and his mother” is extraneous.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
עד שיפרט לך הכתוב יחדיו – וכמו שפרט בחורש בשור ובחמור מדפרט לך ש״מ דאי לא הוי יחדו הוה משמע שור לבדו וחמור לבדו והא אביו ואמו דרישא דרשינן נמי או אביו או אמו וסיפא לאתויי לאחר מיתה.
ר׳ יונתן אומר: בכתוב זה וכל כיוצא בזה שמוזכרים שנים יחד משמע שניהן כאחד, ומשמע כל אחד ואחד בפני עצמו, עד שיפרט לך הכתוב במפורש ״יחדיו״, שאז הכוונה היא לשניהם יחד ולא לכל אחד לעצמו.
Rabbi Yonatan says: In verses of this kind when two subjects are joined with a prefix of the letter vav, that prefix indicates the conjunction “and,” meaning both subjects together, and it also indicates the conjunction “or,” meaning each one by itself, unless the verse specifies with the word: “Together,” in which case the meaning is both together. Therefore, the phrase “he has cursed his father and his mother” is extraneous.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מְנָא לֵיהּ נָפְקָא לֵיהּ מִוּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת.

Since according to the opinion of Rabbi Yoshiya, the phrase is not redundant, from where does he derive that one is liable for cursing his father after his death? The Gemara answers: He derives it from that which is written: “And one who curses his father or his mother shall be put to death” (Exodus 21:17).
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מומקלל אביו – דואלה המשפטים.
ואם כן לשיטת ר׳ יאשיה ״אביו ואמו קילל״ אינו מיותר שהרי למד ממנו לקללת כל אחד מהם לחוד, ולשיטתו מנא ליה [מנין לו] שחייב לאחר מיתה? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו, הוא לומד זאת] מפסוק נוסף באותו ענין: ״ומקלל אביו ואמו מות יומת״ (שמות כא, יז).
Since according to the opinion of Rabbi Yoshiya, the phrase is not redundant, from where does he derive that one is liable for cursing his father after his death? The Gemara answers: He derives it from that which is written: “And one who curses his father or his mother shall be put to death” (Exodus 21:17).
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְאִידַּךְ הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת בַּת טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס.

The Gemara asks: And the other tanna, Rabbi Yonatan, what does he derive from that verse? The Gemara answers: He requires the other verse to include a daughter, a tumtum, and a hermaphrodite in the prohibition against cursing a parent.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואידך – דמפיק לאחר מיתה מאביו ואמו קילל.
ומקשים: ואידך [והאחר, ר׳ יונתן] מה עושה הוא בכתוב יתר זה? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [צריך לו] כדי לרבות בת, טומטום ואנדרוגינוס לאיסור קללה.
The Gemara asks: And the other tanna, Rabbi Yonatan, what does he derive from that verse? The Gemara answers: He requires the other verse to include a daughter, a tumtum, and a hermaphrodite in the prohibition against cursing a parent.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְתִיפּוֹק לֵיהּ מֵאִישׁ אִישׁ דִּבְּרָה תוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.

The Gemara challenges: But let him derive that halakha from the redundant use of ish ish,” as Rabbi Yoshiya does. The Gemara responds: Rabbi Yonatan holds that the Torah spoke in the language of people. The repetition of the term ish is merely a rhetorical flourish commonly employed in speech, and no additional halakhot can be derived from it.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומקשים: ותיפוק ליה [ושתצא לו, שילמד הלכה זו] מן ההכפלה ״איש איש״! ומשיבים: לדעתו דברה תורה כלשון בני אדם ואין ללמוד מכאן הלכה כלשהי, אלא כפל מילים זה מסגנון לשון המקרא הוא.
The Gemara challenges: But let him derive that halakha from the redundant use of ish ish,” as Rabbi Yoshiya does. The Gemara responds: Rabbi Yonatan holds that the Torah spoke in the language of people. The repetition of the term ish is merely a rhetorical flourish commonly employed in speech, and no additional halakhot can be derived from it.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְלִיתְנֵי חוֹמֶר בַּמַּכֶּה מִבַּמְקַלֵּל שֶׁהַמַּכֶּה עָשָׂה בּוֹ שֶׁלֹּא בְּעַמְּךָ כִּבְעַמְּךָ משא״כמַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמְקַלֵּל קָסָבַר מַקְּשִׁינַן הַכָּאָה לִקְלָלָה.

§ The Gemara asks with regard to the mishna: And let the tanna teach a second stringency in the mishna: This is a stringency with regard to one who strikes his father that is more severe than the halakha with regard to one who curses his father, that with regard to one who strikes a parent the Torah deemed the status of striking one who performs actions not of your people to be like that of striking one who performs actions of your people, which is not so with regard to one who curses a parent. The Gemara responds: The tanna of the mishna disagrees and holds that we liken striking to cursing based on the juxtaposition of the verses.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולתני נמי וכו׳ – אמתניתין קאי דקתני זה חומר במקלל מבמכה.
ג לגופה של המשנה שואלים: וליתני [ושישנה] גם כך: חומר במכה מבמקלל, שהמכה עשה בו את זה שהוא בבחינת ״שלא בעמך״ כזה שהוא בבחינת ״עמך״, מה שאין כן במקלל. ומשיבים: התנא במשנתנו אינו פוסק כך כי קסבר [סבור הוא]: מקשינן [משוים אנו] הכאה לקללה, ואף על הכאה אינו חייב לגבי כל אדם.
§ The Gemara asks with regard to the mishna: And let the tanna teach a second stringency in the mishna: This is a stringency with regard to one who strikes his father that is more severe than the halakha with regard to one who curses his father, that with regard to one who strikes a parent the Torah deemed the status of striking one who performs actions not of your people to be like that of striking one who performs actions of your people, which is not so with regard to one who curses a parent. The Gemara responds: The tanna of the mishna disagrees and holds that we liken striking to cursing based on the juxtaposition of the verses.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) לֵימָא הָנֵי תַּנָּאֵי כְּהָנֵי תַּנָּאֵי דְּתָנֵי חֲדָא כּוּתִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל הַכָּאָתוֹ וְאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל קִלְלָתוֹ וְתַנְיָא אִידַּךְ אִי אַתָּה מְצֻוֶּוה לֹא עַל קִלְלָתוֹ וְלֹא עַל הַכָּאָתוֹ.

The Gemara suggests: Let us say that the opinions of these following tanna’im are parallel to the opinions of those following tanna’im, as it is taught in one baraita: With regard to a Samaritan, you are commanded to refrain from striking him, but you are not commanded to refrain from cursing him. And it is taught in another baraita: You are commanded neither to refrain from cursing him nor to refrain from striking him.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לימא הני תנאי – תנא דמתניתין דלא תנא חומר במכה שעשה בו שלא בעמך כבעמך ותנא דברייתא דלעיל דתנא ומה מכה שעשה בו.
ומציעים: לימא הני תנאי כהני תנאי [האם לומר שתנאים אלה סוברים כתנאים אלה]? דתני חדא [ששנויה ברייתא אחת]: כותי (שומרוני) אתה מצווה על הכאתו, כלומר, אסור לך להכותו, ואי (אין) אתה מצווה על קללתו שהרי ודאי אינו נוהג בדיני ישראל, ורשע הוא. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אי אתה מצווה לא על קללתו ולא על הכאתו.
The Gemara suggests: Let us say that the opinions of these following tanna’im are parallel to the opinions of those following tanna’im, as it is taught in one baraita: With regard to a Samaritan, you are commanded to refrain from striking him, but you are not commanded to refrain from cursing him. And it is taught in another baraita: You are commanded neither to refrain from cursing him nor to refrain from striking him.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) סַבְרוּהָ דְּכוּלֵּי עָלְמָא כּוּתִים גֵּירֵי אֱמֶת הֵן מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר מַקְּשִׁינַן הַכָּאָה לִקְלָלָה וּמָר סָבַר לָא מַקְּשִׁינַן הַכָּאָה לִקְלָלָה.

It is assumed that everyone, i.e., the tanna of each baraita, agrees that Samaritans are true converts. Since their conversion was sincere, their status is that of a Jew who sinned. Based on that assumption, the Gemara suggests: What, is it not that they disagree about this: That one Sage, the tanna of the second baraita, holds that we liken striking to cursing and the halakha is the same with regard to both, and therefore it is neither prohibited to strike a Samaritan, nor is it prohibited to curse him; and one Sage, the tanna of the first baraita, holds that we do not liken striking to cursing, and there is no prohibition against cursing a sinner, but there is a prohibition against striking him?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גירי אמת הן – מתחילתן גרים גמורים היו ועכשיו הרשיעו וישראל שאינו עושה מעשה עמך הוא וכי היכי דעל קללתו פטור על הכאתו נמי פטור.
סברוה [סברו], הניחו מתחילה חכמים שדנו בנושא כי דכולי עלמא [לדעת הכל] בשתי הברייתות מוסכם כי כותים גירי אמת הן מתחילתם, והריהם מאז כיהודים לכל דבר, אלא שהם יהודים פורקי עול. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בנושא זה הם חולקים]: דמר סבר [שחכם זה בברייתא השניה סבור] כי מקשינן [משווים אנו] הכאה לקללה, ולכן כיון שרשעים הם מותר גם להכותם וגם לקללם, ומר סבר [וחכם זה בברייתא הראשונה סבור] כי לא מקשינן [אין אנו משווים] הכאה לקללה, ורק על קללת אדם רשע פטורים, ולכן פטורים על קללת כותי!
It is assumed that everyone, i.e., the tanna of each baraita, agrees that Samaritans are true converts. Since their conversion was sincere, their status is that of a Jew who sinned. Based on that assumption, the Gemara suggests: What, is it not that they disagree about this: That one Sage, the tanna of the second baraita, holds that we liken striking to cursing and the halakha is the same with regard to both, and therefore it is neither prohibited to strike a Samaritan, nor is it prohibited to curse him; and one Sage, the tanna of the first baraita, holds that we do not liken striking to cursing, and there is no prohibition against cursing a sinner, but there is a prohibition against striking him?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) לָא דכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא מַקְּשִׁינַן הַכָּאָה לִקְלָלָה וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר כּוּתִים גֵּירֵי אֱמֶת הֵן וּמָר סָבַר כּוּתִים גֵּירֵי אֲרָיוֹת הֵן.

The Gemara rejects the parallel between the two tannaitic disputes. No, everyone, i.e., the tanna’im in each baraita, agrees that we do not liken striking to cursing, and here they disagree about this: One Sage, the tanna of the first baraita, holds that Samaritans are true converts and their status is that of a Jew who sinned. Therefore, there is no prohibition against cursing him, but there is a prohibition against striking him. And one Sage, the tanna of the second baraita, holds that Samaritans are converts who converted under duress due to the threat of lions (see II Kings, chapter 17) and their conversion was never valid. Therefore, their legal status is that of a gentile and it is neither prohibited to strike a Samaritan nor to curse him.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גירי אריות הן – והרי הם כעובדי כוכבים גמורים.
את ההסבר הזה דוחים: לא, דכולי עלמא לא מקשינן [לדעת הכל אין אנו משווים] הכאה לקללה, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בענין זה נחלקו], מר סבר [חכם זה בברייתא הראשונה סבור] כי כותים גירי אמת הן ונוהגים בהם כאילו היו ישראלים רשעים, ולכן אף שמותר לקללם בשל היותם רשעים, מכל מקום אסור להכותם. ומר סבר [וחכם זה בברייתא השניה סבור] כי כותים גירי אריות הן ומתחילה לא נתגיירו אלא מאונס ומפחד האריות (מלכים ב׳ פרק יז), ולא היתה גרותם אמיתית, משום כך אין דינם כלל כיהודים אלא כגויים הם, ולכך מותר הן לקללם והן להכותם.
The Gemara rejects the parallel between the two tannaitic disputes. No, everyone, i.e., the tanna’im in each baraita, agrees that we do not liken striking to cursing, and here they disagree about this: One Sage, the tanna of the first baraita, holds that Samaritans are true converts and their status is that of a Jew who sinned. Therefore, there is no prohibition against cursing him, but there is a prohibition against striking him. And one Sage, the tanna of the second baraita, holds that Samaritans are converts who converted under duress due to the threat of lions (see II Kings, chapter 17) and their conversion was never valid. Therefore, their legal status is that of a gentile and it is neither prohibited to strike a Samaritan nor to curse him.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) אִי הָכִי הַיְינוּ דְּקָתָנֵי עֲלַהּ וְשׁוֹרוֹ כְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ בְּהֶיקֵּישָׁא פְּלִיגִי ש״משְׁמַע מִינַּהּ.:

The Gemara asks: If so, is that consistent with that which is taught with regard to the second baraita: And in terms of damage caused to his ox his status is like that of a Jew? Apparently, even the tanna of the second baraita holds that the conversion of the Samaritans was sincere. Rather, learn from it that the two tanna’im disagree with regard to the juxtaposition of the two prohibitions, as initially suggested; their dispute is not with regard to the status of a Samaritan. The Gemara affirms: Conclude from it that this is the crux of their dispute.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי הכי – דטעמא דפטור משום דגירי אריות הן.
היינו דתנא עלה – בתמיה בהך מתני׳ דקתני אינו מצווה לא על הכאתו ולא על קללתו קתני ושורו כישראל שור שלנו שנגח את שורו ושורו שנגח שלנו תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם ואילו דעובד כוכבים תנן שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים פטור ושל עובד כוכבים שנגח שור. של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם.
ושורו כישראל – לאו לגמרי כישראל דשור של ישראל שנגח לשור של כותי פטור משום דקנסינן להו כדאמר בריש פ׳ ד׳ וה׳ (ב״ק דף לז:) ומיהו לגבי הכי הוי כישראל דשור של כותי שנגח לשור של ישראל תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם ושור של עובד כוכבים שנגח לשור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם.
על סברה זו מקשים: אי הכי, היינו דקתני עלה [אם כך, זהו ששנינו עליה] על הלכה זו ברייתא האומרת שאין מצווים לא על הכאתו ולא על קללתו ושורו כישראל, שלענין שורו שנגח שור של איש ישראל דנים אותו בדיני ישראל לענין תם ומועד, הרי שוודאי אפילו לתנא זה הכותי כיהודי הוא! אלא שמע מינה [למד מכאן] כי בהיקישא פליגי ענין ההיקש, ההשוואה, הם חלוקים] אם הכאה דינה כקללה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].
The Gemara asks: If so, is that consistent with that which is taught with regard to the second baraita: And in terms of damage caused to his ox his status is like that of a Jew? Apparently, even the tanna of the second baraita holds that the conversion of the Samaritans was sincere. Rather, learn from it that the two tanna’im disagree with regard to the juxtaposition of the two prohibitions, as initially suggested; their dispute is not with regard to the status of a Samaritan. The Gemara affirms: Conclude from it that this is the crux of their dispute.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) מתני׳מַתְנִיתִין: זהַגּוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר {דברים כ״ד:ז׳} וְהִתְעַמֵּר בּוֹ וּמְכָרוֹ הַגּוֹנֵב אֶת בְּנוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל ר׳רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה מְחַיֵּיב וַחֲכָמִים חפּוֹטְרִין גָּנַב מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין ר׳רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.:

MISHNA: One who abducts a Jewish person is not liable to be executed unless he brings the abductee into his domain. Rabbi Yehuda says: He is not liable unless he brings him into his domain and exploits him, as it is stated: “If a man shall be found abducting a person of his brethren from the children of Israel, and he exploited him and sold him, then that abductor shall die” (Deuteronomy 24:7). The phrase “exploited him” indicates using him for labor. With regard to one who abducts his own son and sells him, Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, deems him liable, and the Rabbis deem him exempt. If one abducted one who is a half-slave half-freeman, i.e., a Canaanite slave who belonged to two owners and was emancipated by one of them, Rabbi Yehuda deems him liable, and the Rabbis deem him exempt.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ שיכניסנו לרשותו – דכתיב (שמות כב) ונמצא בידו ותניא במכילתא ונמצא אין מציאה בכל מקום אלא בעדים בידו אין בידו אלא ברשותו וכן הוא אומר (במדבר כא) ויקח את כל ארצו מידו.
עד שיכניסנו לרשותו – משום דכתיב ונמצא בידו ואע״ג דבפ״ק דבבא מציעא (דף י:) גבי גט וגניבה מצרכינן תרי קראי לרבויי דידו לאו דווקא דהוא הדין גגו חצירו קרפיפו דלמא כאן נמי יש שום ריבוי ואפשר דאם הגביהו אפילו ברשות בעלים חייב כדאשכחן גבי גניבה בפרק מרובה (ב״ק דף עט: ושם) דתנן היה מושכו ויוצא כו׳ אי נמי הכא דפטר ר׳ שמעון מכרו לקרובים דבעינן שיוציאנו מרשות אחיו כ״ש דברשות בעלים לא מהני כלל.
בן זה שאנו מחייבין אותו על הכאת אביו מחיים או בקללתו אף לאחר מיתה אין בו חלוק בין זכר לנקיבה אלא בין איש בין אשה אפילו טומטום ואנדרוגינוס כל שהגיעו לכלל עונשין נחנקין בהכאתן ונסקלין בקללתן אם יש עדים והתראה ובסדר בבות התבאר שהמכה את אביו על אזנו וחרשה חייב אין אפשר לעשות חרש בלא חבורה וטיפת דם יצאה לו מבפנים:
כותיים כבר עשאום גוים גמורים הן לענין עצמן הן לענין ממונן הן לכל הדברים ומעתה אין בהן אזהרה לא להכאה ולא לקללה ויתבאר במקום אחר שהשתוקי חייב על אמו ולא על אביו ואע״פ שנבדקה אמו ואמרה בן פלוני הוא אינו נהרג על פיה אבל ממזר אם עשה אביו תשובה נהרג עליו ואם לא שב פטור אלא שאסור לו וכן יתבאר ביבמות וולד שפחה ונכרית אינו חייב לא על האב ולא על האם ומ״מ מדברי סופרים שלא יקלל הגר את אביו גוי ולא יבזוהו שלא יאמרו בא לו מקדושה חמורה לקדושה קלה כלל אבל העבד אפילו נשתחרר אין לו שום יחס כלל ואין בו סרך איסור ויש בקצת דברים שכתבנו שיטה אחרת לקצת מפרשים ועיקר הדברים כמו שכתבנו:
משנה. הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכנסנו לרשותו, ר׳ יהודה אומר עד שיכנסנו לרשותו וישתמש בו שנאמר והתעמר בו ומכרו.
עיין בתוס׳ (ד״ה עד) וז״ל משום דכתיב ונמצא בידו, ואף על גב דבפ״ק דבבא מציעא (דף י:) גבי גט וגניבה מצרכינן תרי קראי לרבויי דידו לאו דווקא דהוא הדין גגו חצירו קרפיפו דלמא כאן נמי יש שום ריבוי, ואפשר דאם הגביהו אפילו ברשות בעלים חייב כדאשכחן גבי גניבה בפרק מרובה (ב״ק דף עט: ושם) דתנן היה מושכו ויוצא כו׳, אי נמי הכא דפטר ר׳ שמעון מכרו לקרובים דבעינן שיוציאנו מרשות אחיו כ״ש דברשות בעלים לא מהני כלל עכ״ל. ונראה לבאר דברי התוס׳ דמספק״ל אי הא דכתיב ״ונמצא בידו״ היינו דבעינן קנין או דסגי בהכנסה לרשותו, די״ל דגניבת ממון תלוי בקנין משא״כ גניבת נפשות אינו תלוי בקנין דליכא חלות קנין גניבה על נפש אדם. ומשו״ה נסתפקו בתוס׳ האם מועילה הגבהה ברשות הבעלים לחייב בגניבת נפשות או לא, דאם בעי קנין בגניבת נפשות אזי י״ל דמועיל קנין הגבהה אפילו ברשות הבעלים לחייב בגניבת נפשות, אמנם יתכן דהגבהה ברשות הבעלים אינה מועילה מכיון דליכא הוצאה מרשות הבעלים והכנסה לרשותו.
אמנם עוד י״ל דהספק של תוס׳ תלוי ביסוד הדין דמועילה הגבהה לחייב את הגנב בגניבת ממון, דאם הטעם שהגבהה מועילה בגניבת ממון הוא מדין קנין, דחלין קניני גניבה והכנסה לרשות הגנב ע״י ההגבהה אזי י״ל דלא שייך שיתחייב בהגבהה בגניבת נפשות דליכא חלות קנין בגניבת נפשות. אמנם יתכן דהא דמועילה הגבהה לחייב בגניבת ממון אינו מדין קנין אלא משום דזהו שיעור בלקיחת הממון, דחשיב לקיחה והוצאה מרשות הבעלים לרשותו של הגנב, א״כ י״ל דה״ה בגניבת נפשות דהגבהה מהוה שיעור בלקיחה המחייבת בגניבת נפש. ויתכן דבזה נחלקו ב׳ דיעות בתוס׳ ב״ק (דף עט. ד״ה או) האם בגניבה בעינן משיכה לסימטא או דסגי במשיכה לרה״ר. דאם משיכת גניבה מועילה מדין קנין אזי צריך הגנב למשוך לסימטא כדין קנין משיכה דעלמא. משא״כ אי המשיכה מחייבת מדין הוצאה מרשות הנגנב סגי במשיכה לרה״ר. ועוד י״ל דלכו״ע הגבהה מהוה שיעור בלקיחה, והספק בתוס׳ הוא האם יש להשוות שיעור לקיחה בגניבת ממון לשיעור לקיחה בגניבת נפשות או לא. ותוס׳ הוכיחו מהא דפטר ר״ש במכרו לקרובים דשיעור לקיחה בגניבת נפשות חלוק משיעור לקיחה שבגניבת ממון ומשו״ה הגבהה ברשות הבעלים אינה מועילה בגניבת נפשות.
והנה יש לעיין האם שייך חלות קניני גניבה וגזילה בגניבת נפש, דקיי״ל שגנב וגזלן אינם צריכים לשלם עבור ההשתמשות בחפץ הנגנב מאחר דיש להם קניני גניבה וגזילה בחפץ הגזול, ויל״ע האם חלין קניני גניבה בגונב נפשות, ובאופן שגנב נפש והשתמש בו האם הנגנב יכול לטעון שהגנב חייב לשלם עבור ההשתמשות שנשתמש בו או לא. ולכאורה יתכן לומר דזה תלוי במחלוקת בגמ׳ ב״ק (צז.) אי עבדים נגזלים או אינן נגזלין, דאי עבדים נגזלין אזי חל קנין וא״צ לשלם על תשמיש בגונב עבד, דה״ה בגונב בן חורין דחל חלות קנין גניבה וא״צ לשלם על תשמישיו. משא״כ למ״ד עבדים אינן נגזלין ליכא חלות קנין וס״ל דחל רק מעשה גזילה בעבד, וחייב לשלם על תשמיש העבד, וי״ל דה״ה בבן חורין ליכא חלות קנין גזילה וחייב לשלם על התשמיש של האדם שנגנב. אמנם יש לדחות דגונב נפש לא דמי לעבדים נגזלין - דהתם הנידון הוא האם צריך לשלם לאדון על שהפסידו וגזל ממנו תשמיש העבד, ואי ס״ל דחל קניני גזילה אינו חייב לשלם לו. ונראה דבגונב נפש ליכא כלל חלות קנין גניבה, וכל הספק בתוס׳ הוא האם חל מעשה קנין בגניבת נפש או דבעינן הוצאה מרשות והכנסה לרשותו. ולפי״ז הגונב נפשות חייב לשלם לנגנב על תשמישיו
ד משנה הגונב נפש מישראל שנמנה בראשית הפרק עם חייבי מיתת חנק — אינו חייב עד שיכניסנו, את הנגנב, לרשותו. ר׳ יהודה אומר: עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנאמר: ״כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא״ (דברים כד, ז), והוא מפרש ״והתעמר״ שיעשה בו עבודה. הגונב את בנו של עצמו ומוכרו, ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה מחייב, וחכמים פוטרין. גנב את מי שהוא חציו עבד וחציו בן חורין (כגון שהיה שייך לשני שותפים ואחד מהם שחררו), ר׳ יהודה מחייב, וחכמים פוטרין.
MISHNA: One who abducts a Jewish person is not liable to be executed unless he brings the abductee into his domain. Rabbi Yehuda says: He is not liable unless he brings him into his domain and exploits him, as it is stated: “If a man shall be found abducting a person of his brethren from the children of Israel, and he exploited him and sold him, then that abductor shall die” (Deuteronomy 24:7). The phrase “exploited him” indicates using him for labor. With regard to one who abducts his own son and sells him, Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, deems him liable, and the Rabbis deem him exempt. If one abducted one who is a half-slave half-freeman, i.e., a Canaanite slave who belonged to two owners and was emancipated by one of them, Rabbi Yehuda deems him liable, and the Rabbis deem him exempt.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) גמ׳גְּמָרָא: וְתַנָּא קַמָּא לָא בָּעֵי עִימּוּר א״ראָמַר רַבִּי אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא טעִימּוּר פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

GEMARA: The Gemara asks: And does the first tanna not require exploitation as a condition for liability? The Torah states it explicitly in the verse in Deuteronomy. Rabbi Aḥa, son of Rava, says: The difference between them is in a case of exploitation worth less than the value of one peruta. The first tanna holds that one is liable for any exploitation and there is no minimum value in order to establish liability. Rabbi Yehuda holds that one is liable only if one derives benefit equal to at least one peruta from his exploitation.
עין משפט נר מצוהרש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ עמור – שמוש.
גמ׳. ותנא קמא לא בעי עימור אמר רבי אחא בריה דרבא עימור פחות משוה פרוטה איכא בינייהו.
יש לעיין מנא ליה להגמ׳ דזוהי נפ״מ בין ת״ק לר׳ יהודה. וי״ל דלת״ק אין עימור מעשה המחייב בפני עצמו אלא דהוי תנאי ושיעור בהכנסה לרשותו, דלא מיקרי הכנסה לרשותו להתחייב מיתה אא״כ משתמש בו, ולכן חייב אף בעימור פחות משו״פ. משא״כ ר׳ יהודה סובר דעימור הוי מעשה מחייב בפנ״ע כמו הגניבה והמכירה, ומשו״ה סובר דצריך עימור שיעור שו״פ.
ועוד יש להעיר דלכאורה משיטת ת״ק מוכח דהגדר של ״ונמצא בידו״ אין הפירוש קנין אלא הכנסה לרשותו, והעימור הוי שיעור בהכנסה לרשותו דכשמתעמר בו ומשתמש בו אזי הוי כבוש תחת ידו ונקרא ״ונמצא בידו״ שנכנס לרשותו, ומשו״ה ס״ל לת״ק דחייב אף בעימור פחות משו״פ. וצ״ע בתוס׳ (ד״ה עד) דנסתפקו שמא הכוונה ד״ונמצא בידו״ היינו קנין, דלכאורה מוכח משיטת ת״ק ד״ונמצא בידו״ היינו הכנסה לרשותו, דאי ״ונמצא בידו״ היינו קנין חצר אזי אינו מסתבר לומר דיש תנאי דבעי נמי עימור כדי שיהיה ״ונמצא בידו״.
ה גמרא על דברי המשנה תוהים: וכי התנא קמא לא בעי [הראשון, חכמים, אינו צריך] עימור שישתמש בו, כדי לחייבו?! והרי נאמר הדבר בתורה במפורש! אמר ר׳ אחא בריה [בנו] של רבא: לגבי המקרה של עימור פחות משוה פרוטה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] האם עבדות כזו קרויה ״עימור״, או לא. שחכמים סבורים שאין לדבר קצבה, ור׳ יהודה אומר שצריך להשתמש בו בעבודה השווה פרוטה לפחות, שיש לה משמעות חוקית.
GEMARA: The Gemara asks: And does the first tanna not require exploitation as a condition for liability? The Torah states it explicitly in the verse in Deuteronomy. Rabbi Aḥa, son of Rava, says: The difference between them is in a case of exploitation worth less than the value of one peruta. The first tanna holds that one is liable for any exploitation and there is no minimum value in order to establish liability. Rabbi Yehuda holds that one is liable only if one derives benefit equal to at least one peruta from his exploitation.
עין משפט נר מצוהרש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) בָּעֵי ר׳רַבִּי יִרְמְיָה יגְּנָבוֹ וּמְכָרוֹ יָשֵׁן מַהוּ כמָכַר אִשָּׁה לְעוּבָּרָהּ מַהוּ יֵשׁ דֶּרֶךְ עִימּוּר בְּכָךְ אוֹ אֵין דֶּרֶךְ עִימּוּר בְּכָךְ.

Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If one abducted another and sold him while he was asleep, what is the halakha? If one abducted and sold a pregnant woman solely for benefit from her fetus, what is the halakha? Is that a manner of exploitation for which one is liable to be executed or is that not a manner of exploitation for which one is liable to be executed?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
א[בעי] רב אש⁠[י]:⁠ב מכ⁠[ר] ... ... ש⁠[פחה] להיות עוב⁠[רה שלו.
א. כת״י 1 קטע ה. דף מחוק וקשה מאוד לקריאה. השתדלתי מאוד לדייק ברישומי אותיותיו ולהעתיקו (ואת הספיקות הכנסתי בסוגריים מרובעות), ובכל זאת לפעמים הקריאה היא מהשפעת הדמיון. על תחילת הפרק ישנו קטע גניזה נוסף (כת״י 2 קטע ג) קרוע ובלוי ומה שהצלחתי להעתיק ממנו נמצא בנספח 1.
ב. כן הוא בכל כתה״י בגמרא.
גנבו ומכרו כשהוא ישן מהו – לקמן מפרש לה הבעיא.
מכר אשה לעוברה – גנב אשה מעוברת ומכרה לעוברה שלא מכר הגוף שלה אלא שיהא עובר מכור.
גמ׳. בעי רבי ירמיה גנבו ומכרו ישן מהו, מכר אשה לעוברה מהו, יש דרך עימור בכך, או אין דרך עימור בכך ותיפוק ליה דליכא עימור כלל לא צריכא, ישן דזגא עליה, אשה דאוקמא באפי זיקא, דרך עימור בכך או אין דרך עימור בכך, מאי תיקו.
עיין ברש״י (ד״ה דזגא עליה) וז״ל דסמך עליו עכ״ל, ובד״ה דאוקמי באפי זיקא כתב וז״ל וכל כמה שהוא עבה מועיל יותר להגין בפני הרוח עכ״ל. ומשמע דהספק הוא אי עימור בשב ואל תעשה חשיב עימור לחייב בגניבת נפשות או לא. ונראה לבאר דאם העימור הוי חלק ותנאי בגניבה אע״פ שהגניבה עצמה מחייבת אף כשהנגנב הוי שב ואל תעשה מ״מ מספק״ל לגמ׳ אי בעינן עימור בקום ועשה או״ד דחייב אף בעימור בשב ואל תעשה. ועיין ברמב״ם (פ״ט מהלכות גניבה ה״ג) וז״ל וכן אם גנבו והוא ישן ונשתמש בו כשהוא ישן ומכרו ועדיין הוא ישן הרי זה פטור עכ״ל. וכתב המ״מ שם שמקורו מסוגיין מבעיא דר׳ ירמיה וז״ל בעיא דלא איפשיטא שם וספק נפשות להקל עכ״ל. ומבואר דלהרמב״ם ר׳ ירמיה מיירי באופן שגנבו והתעמר בו ומכרו כשהוא ישן, ומשמע מדבריו דכשגנבו ומכרו כשהוא ניעור אף על גב דנשתמש בו כשהוא ישן לא קמיבעיא ליה לרבי ירמיה דודאי הוי דרך עימור בכך דזימנין אדם נסמך על עבדו בשעה שהוא ישן ולא קמיבעיא ליה אלא בגנבו ונשתמש בו ומכרו הכל כשהוא ישן ולא ניעור בנתיים.⁠א ונראה דאם היה ער בשעת המכירה אזי י״ל דעצם ידיעתו שנמכר קובע דנחשב לעימור בקום ועשה וחייב.
גמ׳. מכר אשה לעוברה מהו יש דרך עימור בכך או אין דרך עימור בכך ותיפוק ליה דליכא עימור כלל לא צריכא וכו׳ אשה דאוקמא באפי זיקא.
ופרש״י בד״ה (מכר אשה לעוברה) וז״ל גנב אשה מעוברת ומכרה לעוברה שלא מכר הגוף שלה אלא שיהא עובר מכור עכ״ל. והנה יש לעיין דהרי עובר לא מיקרי נפש (עיין ברש״י לעיל דף עב: ד״ה יצא), וא״כ היאך יתחייב משום גניבת נפש על גניבת עובר ומכירתו והרי כתיב ״גנב נפש מאחיו״, ועוד צ״ע דבגמ׳ (דף פו.) איתא דגונב עבד חייב לשיטת רבנן משום דאחיו הוא במצות, והרי עובר פטור ממצות, וא״כ לכאורה לא שייך חיוב גניבת נפש בעובר עצמו מאחר שאינו אחיו במצות. ונראה לומר דבאמת המחייב הכא הוי גניבת האם ומכירתה, ורק דמספק״ל להגמ׳ באופן שמכר את האם בנוגע לעובר, והעימור היה עם העובר משום שמגין מפני הזיקא, האם זה נחשב כמכירה ועימור לגבי האם או לא. אלא דלפי״ז צ״ב מהי כוונת הגמ׳ ״דרך עימור בכך או אין דרך עימור בכך״ דמשמע דמספק״ל האם זה נחשב עימור לגבי העובר, והרי המחייב היא האם ולא העובר. ונראה לומר דלעולם המחייב היא גניבת האם ומספק״ל להגמ׳ האם עימור בעובר הוי עימור לגבי האם דאי יש עימור בעובר אזי מעשה המכירה של האם הוי מכירה המחייבת, ואי אין עימור בעובר אזי אין מכירת האם מחייבת מיתה, דעימור הוי תנאי במכירה המחייבת מיתה - דאם נתעמר בנגנב והוי כבוש תחת ידו לתשמיש אזי חלה המכירה לחייבו מיתה. וכוונת הגמ׳ ״דרך עימור בכך או אין דרך עימור בכך״ ר״ל דמספק״ל האם חל חיוב מיתה דגונב נפשות באופן כזה שמכר אשה לעוברה או לא. וע״ז הקשה הגמ׳ ״ותיפוק ליה דליכא עימור כלל״ כלומר דלא שייך מציאות של עימור בעובר. ומתרצת הגמ׳ דיש היכי תימצי של עימור בעובר ״דאוקמא באפי זיקא״. ומספק״ל אי חל חיוב מיתה דגונב נפשות בכה״ג או לא.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ גניבה ה״ב) וז״ל אין הגנב חייב מיתת חנק עד שיגנוב את הישראל ויכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו לאחרים שנ׳ והתעמר בו ומכרו, ואפילו לא נשתמש בו אלא בפחות משוה פרוטה כגון שנשען עליו או נסמך בו אף על פי שהנגנב ישן הרי זה נשתמש בו עכ״ל. ומבואר דהרמב״ם פסק דעימור בישן הוי עימור. ועיין במגיד משנה (שם) שכתב ״זה מתבאר בסוגיא בפירוש דקאמר ישן דזגא עליה, ועל כרחך לא איבעיא להו התם אלא כשמכרו ישן אבל מכרו נעור ה״ז שמוש ודאי, אף על פי שיש שיטה אחרת בשאלה ההיא וכן עיקר״. ולפי המ״מ הספק בגמ׳ הוא באופן שמכרו כשהוא ישן, ומשמע דמספק״ל אי מכירה כשהוא ישן הוי מכירה או לא. וצ״ע דמהי הסברא לומר דמכירה כשהוא ישן לא הוי מכירה, ובשלמא אם הספק הוא אי חל עימור בישן י״ל דהספק הוא שמא רק כשיש לו ידיעה שמשתמשין בו חשיב עימור ומשו״ה ליכא עימור בישן. אך צ״ע בסברת הרמב״ם דס״ל דבודאי חל עימור בישן והספק הוא לגבי מכירה.
והנה עיין עוד ברמב״ם (פ״ט מהל׳ גניבה ה״ד) וז״ל וכן אם גנב אשה ומכרה לעובריה בלבד כגון שהתנה על הלוקח שזו השפחה לי ואין לך אלא הולדות הרי זה פטור עכ״ל. ויש לדייק דמשמע מלשון הרמב״ם דלא מיירי שמכר אשה מעוברת לעוברה, דהרי לא כתב הרמב״ם ״גנב אשה מעוברת ומכרה לעוברה״ כמו שפירש רש״י (בד״ה מכר אשה לעוברה), אלא כתב ״גנב אשה ומכרה לעובריה״, ומשמע דמיירי שגנב אשה שלא היתה מעוברת בשעה שמכרה, ומכר את עובריה שיוולדו לה בעתיד - כלומר דמכר את האשה לקנין פירות, ומספק״ל האם חל חיוב מיתה בגניבת נפשות היכא דגנב אדם ומכרו לקנין פירות ולא מכר את הנגנב לקנין הגוף או לא, (ופסק לקולא דספק נפשות להקל). ויש לדקדק דלכן כתב הרמב״ם ״ומכרה לעובריה״ בלשון רבים ולא כתב ״ומכר לעוברה״ בלשון יחיד, דר״ל דמכר קנין פירות באשה דעובריה שיוולדו בעתיד יהיו מכורין ללוקח. ולפי״ז נמי יש לבאר מש״כ ״כגון שהתנה על הלוקח שזו השפחה לי ואין לך אלא הוולדות״, דלכאורה צ״ע למה הוצרך להתנות כלל, והרי אם מכר רק את העובר ולא את האשה א״צ להתנות כלל, ודומה למי שמכר חצי שולחן שא״צ להתנות שאין ללוקח החצי השני של השולחן. ומשמע מזה דמיירי שמכר את האשה לגמרי בנוגע לעובריה דהוי מכירה של קנין פירות ולכן הוצרך להתנות ״ואין לך אלא הוולדות״. ועפי״ז נמי מבואר מש״כ הרמב״ם ״שזו השפחה״ דעל כרחך לא מיירי בשפחה ממש דהרי פסק (פ״ט מהל׳ גניבה ה״ו) דגנב עבד ומכרו פטור, אלא מיירי שמכר אשה לעובריה דהיינו לקנין פירות, ומש״כ הרמב״ם ״שזו השפחה״ ר״ל דבעלמא חיוב גניבת נפש תלוי בזה שנמכר למלאכה – ובאשה היינו מכירה לשפחות ולעבודה, ואילו כאן נמכרה לקנין פירות בעלמא ומשו״ה פטור ממיתה. אמנם צ״ע היאך הרמב״ם למד דין זה מהגמרא.
א. עיין בתורת חיים דף פה: ד״ה גנבו ומכרו, ובערוך לנר ד״ה יש דרך עימור בכך, שדייקו כך מדברי הרמב״ם.
בעי [שאל] ר׳ ירמיה: גנבו ומכרו כשהיה ישן, מהו? אם מכר אשה לעוברה, שגנב אשה הרה ונתכוון למכור רק את העובר מהו? האם יש דרך עימור בכך, או אין דרך עימור בכך? כי שמא באופן זה אין איסור עימור.
Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If one abducted another and sold him while he was asleep, what is the halakha? If one abducted and sold a pregnant woman solely for benefit from her fetus, what is the halakha? Is that a manner of exploitation for which one is liable to be executed or is that not a manner of exploitation for which one is liable to be executed?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּלֵיכָּא עִימּוּר כְּלָל לָא צְרִיכָא יָשֵׁן דִּזְגָא עֲלֵיהּ אִשָּׁה דְּאוֹקְמַא בְּאַפֵּי זִיקָא דֶּרֶךְ עִימּוּר בְּכָךְ אוֹ לאֵין דֶּרֶךְ עִימּוּר בְּכָךְ מַאי תֵּיקוּ.

The Gemara asks with regard to the dilemmas raised by Rabbi Yirmeya: But let him derive that the abductor is not liable, as there is no exploitation at all of a sleeping individual or a fetus. The Gemara answers: No, it is necessary to raise the dilemma only with regard to the sleeping individual in a case where one reclines on him, and with regard to the pregnant woman where one stands her in the face of the wind to protect himself from the wind. In those cases, is that a manner of exploitation for which one is liable to be executed or is that not a manner of exploitation for which one is liable to be executed? What is the halakha? The Gemara concludes: The dilemma shall stand [teiku] unresolved.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וא]⁠וקימנה: ... ישן – כגון דזגא עליה, [וש]⁠פחהא – כגון דאוקמ⁠[ה] קמ⁠[יה זיק]⁠א, שנמצא ... נ⁠[ת]⁠עמר בה. [ו]⁠על⁠[ה] בתיקו.
א. לפנינו בגמרא אשה. אולם כגירסת ר״ח כן הוא במגיד משנה פרק ט מגניבה הל׳ ו שכתב דגונב שפחה ומכרה פטור ׳ולא תטעה במה שאמרו בגמרא מכר שפחה לעובריה׳. וכן הוא בגמרא כת״י ה׳.
דליכא עימור – לא בישן ולא בעובר.
דזגא עליה – דסמך עליו.
דאוקמא באפי זיקא – וכל כמה שהיא עבה מועיל יותר להגין בפני הרוח.
על ספיקות ר׳ ירמיה תוהים: ותיפוק ליה [ושיצא לו] פתרון השאלה דליכא הרי אין כאן] עימור כלל, שכן הוא עצמו לא עשה באלה כל מלאכה, שכן איזו מלאכה אפשר לעשות בישן או בעובר! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה כזה: באיש ישןדזגא עליה [שנשען עליו], ואשה מעוברת — דאוקמא באפי זיקא [שהעמידה בפני הרוח] כדי שלא תנשוב בו, ואם כן עשה הוא עצמו שימוש באלה. והשאלה היא: אם דרך עימור בכך, שאפשר לומר שדברים אלה קרויים עימור, או אין דרך עימור בכך? ושואלים: אכן, מאי [מה הדין] בשאלה זו? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה, ללא פתרון.
The Gemara asks with regard to the dilemmas raised by Rabbi Yirmeya: But let him derive that the abductor is not liable, as there is no exploitation at all of a sleeping individual or a fetus. The Gemara answers: No, it is necessary to raise the dilemma only with regard to the sleeping individual in a case where one reclines on him, and with regard to the pregnant woman where one stands her in the face of the wind to protect himself from the wind. In those cases, is that a manner of exploitation for which one is liable to be executed or is that not a manner of exploitation for which one is liable to be executed? What is the halakha? The Gemara concludes: The dilemma shall stand [teiku] unresolved.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן {דברים כ״ד:ז׳} כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גּוֹנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ שֶׁגָּנַב אִשָּׁה מִנַּיִין ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר וְגוֹנֵב אִישׁ.

The Sages taught in a baraita that it is written: “If a man shall be found abducting a person of his brethren from the children of Israel, and he exploited him and sold him, then that abductor shall die” (Deuteronomy 24:7). I have derived only that a man who abducted another is liable. From where is it derived that a woman who abducts another is liable as well? It is derived from the verse that states: And one who abducts a man, and sells him, if he be found in his hand, he shall be put to death” (Exodus 21:16), where the sex of the abductor is not specified.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תניא: הג⁠[ונ]⁠ב בין איש בין [אשה, ו]⁠כן אש⁠[ה] שגנבה בין א⁠[י]⁠ש בין אשה – חייב⁠[ין], ש⁠[נ]׳: ומת הגנב – מ⁠[כל] מקו⁠[ם.
אין אלא איש – כשהגנב איש.
וגונב איש – שהנגנב איש ולא אשה וקרא קמא דלא קפיד אנגנב למהוי איש דכתיב נפש הלכך אין לי אלא איש שגנב בין איש בין אשה דהיכא דגנב הוי איש כתוב גונב נפש ואשה שגנבה איש דכתיב וגונב איש וגונב אפילו אשה גונבת משמע.
בפירש״י בד״ה וגונב איש כו׳ דלא קפיד אנגנב למהוי איש כו׳ עכ״ל כצ״ל:
ו תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא], ממה שנאמר: ״כי ימצא איש גנב נפש מאחיו״ (שם כד, ז), אין לי ללמוד אלא איש שגנב, ואולם אשה מניין שחייבת על גניבת אדם? — תלמוד לומר: ״וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת״ (שמות כא, טז), שכיון שלא פירש מי הגונב — אף אשה בכלל זה.
The Sages taught in a baraita that it is written: “If a man shall be found abducting a person of his brethren from the children of Israel, and he exploited him and sold him, then that abductor shall die” (Deuteronomy 24:7). I have derived only that a man who abducted another is liable. From where is it derived that a woman who abducts another is liable as well? It is derived from the verse that states: And one who abducts a man, and sells him, if he be found in his hand, he shall be put to death” (Exodus 21:16), where the sex of the abductor is not specified.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ שֶׁגָּנַב בֵּין אִשָּׁה וּבֵין אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁגָּנְבָה אִישׁ אִשָּׁה שֶׁגָּנְבָה אִשָּׁה מִנַּיִין ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא ממִכׇּל מָקוֹם.

I have derived only that a man who abducted another, whether a man or a woman, is liable, as it is written: “If a man shall be found abducting a person”; the abductor is male but the sex of the abductee is not specified. And I derived that a woman who abducted a man is liable, as it is written: “And one who abducts a man”; the sex of the abductor is not specified but the abductee is male. From where is it derived that a woman who abducted a woman is liable as well? It is derived from the verse that states: “Then that abductor shall die” (Deuteronomy 24:7); the abductor shall die in any case, regardless of the sex of the one who was abducted.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הגנב – מ״מ וההוא דרשינן ליה בספרי למעוטי גונב עבד.
גמרא אשה שגנבה אשה מניין ת״ל ומת הגנב כו׳ ורש״י בחומש כתב אין לי אלא גונב איש כו׳ לכך הוצרכו שניהם מה שחסר זה גילה זה עכ״ל קיצר בדבר דאכתי משניהם אשה שגנבה אשה מניין דגמרינן לה הכא בשמעתין מריבויא דומת הגנב ההוא וק״ל:
אין לי דין זה אלא באיש שגנב בין אשה ובין איש (שהרי נאמר בו ״גונב נפש״) וכן אשה שגנבה איש, ואולם אשה שגנבה אשה מניין שחייבת? — תלמוד לומר: ״ומת הגנב ההוא״ (דברים כד, ז)מכל מקום, יהא אשר יהא הגנב והנגנב.
I have derived only that a man who abducted another, whether a man or a woman, is liable, as it is written: “If a man shall be found abducting a person”; the abductor is male but the sex of the abductee is not specified. And I derived that a woman who abducted a man is liable, as it is written: “And one who abducts a man”; the sex of the abductor is not specified but the abductee is male. From where is it derived that a woman who abducted a woman is liable as well? It is derived from the verse that states: “Then that abductor shall die” (Deuteronomy 24:7); the abductor shall die in any case, regardless of the sex of the one who was abducted.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) תַּנְיָא אִידַּךְ כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גּוֹנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו אֶחָד הַגּוֹנֵב אֶת הָאִישׁ וְאֶחָד הַגּוֹנֵב אֶת הָאִשָּׁה נוְאֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר וְקָטָן חַיָּיב סגְּנָבוֹ וְלֹא מְכָרוֹ מְכָרוֹ וַעֲדַיִין יֶשְׁנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ פָּטוּר מְכָרוֹ לְאָבִיו אוֹ לְאָחִיו אוֹ לְאֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים חַיָּיב עהַגּוֹנֵב אֶת הָעֲבָדִים פָּטוּר

It is taught in another baraita that it is written: “If a man is found abducting a person of his brethren,” from which it is derived that whether he abducts a man, or whether he abducts a woman, or whether he abducts a convert, or whether he abducts an emancipated slave or a minor, he is liable. If he abducted another but did not sell him, or if he sold him but he remains in his domain, the abductor is exempt. If he sold him to the father of the abductee, or to his brother, or to one of his other relatives, the abductor is liable. One who abducts slaves is exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תניא] אידך: כי ימצא איש גנב נ⁠[פ]⁠ש מאחיו – [א]⁠חד [א]⁠יש ואחד אשה, ואפילו גר ועבד משוחרר וקטן – חייב.
גנבו ולא מכרו אועדיין ישנו ברשותוב.
מכרו לאביו, או לאחיו של נגנב, או [ל]⁠אח⁠[ד] מקרוביו – [חיי]⁠ב.
א. בגמרא גנבו ולא מכרו, מכרו ועדיין ישנו ברשותו, פטור. ופירש רש״י שעדיין ישנו לנגנב ברשות עצמו, שלא הוציאו הגנב מעולם מרשותו, הרי זה פטור. וכן כתב הרמב״ם בפרק ט מהל׳ גניבה הל׳ ב. ובמגיד משנה שם כתב שיש מי שפירש (הרמב״ן בפרשת משפטים) ועדיין ישנו ברשותו שלא הוציאו הלוקח מרשות המוכר. ואם אין כאן השמטה יש לפרש דברי ר״ח כפירוש הרמב״ן, וכלומר, שלא גמר למכרו כי עדיין הוא ברשותו.
ב. צ״ל, פטור.
ועדיין ישנו ברשותו – ברשות הנגנב עצמו שעדיין לא הכניסו גנב ברשותו.
פטור – שהרי לא גנבו.
לאביו – אביו של נגנב.
זהו ביאור המשנה והלכה כר׳ יהודה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
תשמיש זה שאנו מצריכין בחיובו לא סוף דבר תשמיש גדול אלא אף בפחות משוה פרוטה אפילו נשען עליו או סמך בו ואפילו היה הגנב ישן בשעה זו שקבל התשמיש ממנו כגון שכסהו הגנוב או שעשה לו איזה תשמיש בתוך שנתו של גונב אבל אם היה הגנוב ישן בשעה שגנבו ונשתמש בו בישן כגון שנשען עליו ומכרו בישן פטור מכר אשה לעובריה ר״ל שהיתה מעוברת ומכרה לעוברה ולא שיהא גופה מכור פטור:
אחד הגונב איש ואחד הגונב אשה אפילו גר תושב ואפילו עבד משוחרר הואיל ועמיתים הם כמצות וכן בין שהוא גדול אך קטן בן יומו הואיל ויצא מכלל נפל כגון שנודע שכלו חדשיו וכן בגנב בין שהיה הגנב איש בין שהוא אשה חייב הואיל והוא בר עונשין:
תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] באותו נושא: ״כי ימצא איש גנב נפש מאחיו״אחד הגונב את האיש, ואחד הגונב את האשה, ואחד גר, ואחד עבד משוחרר וקטןחייב, שכל אלה בכלל ״נפש״ הם. גנבו ולא מכרו, או מכרו ועדיין ישנו ברשותופטור. מכרו לאביו של הנגנב או לאחיו, או לאחד מן הקרוביםחייב. הגונב את העבדיםפטור.
It is taught in another baraita that it is written: “If a man is found abducting a person of his brethren,” from which it is derived that whether he abducts a man, or whether he abducts a woman, or whether he abducts a convert, or whether he abducts an emancipated slave or a minor, he is liable. If he abducted another but did not sell him, or if he sold him but he remains in his domain, the abductor is exempt. If he sold him to the father of the abductee, or to his brother, or to one of his other relatives, the abductor is liable. One who abducts slaves is exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סנהדרין פה: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים סנהדרין פה:, עין משפט נר מצוה סנהדרין פה:, ר׳ חננאל סנהדרין פה: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י סנהדרין פה:, תוספות סנהדרין פה:, בעל המאור סנהדרין פה: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם סנהדרין פה: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי סנהדרין פה: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"א חידושי הלכות סנהדרין פה:, רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין פה: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין פה:, אסופת מאמרים סנהדרין פה:

Sanhedrin 85b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Sanhedrin 85b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 85b, R. Chananel Sanhedrin 85b, Rashi Sanhedrin 85b, Tosafot Sanhedrin 85b, Baal HaMaor Sanhedrin 85b, Raavad Katuv Sham Sanhedrin 85b, Meiri Sanhedrin 85b, Maharsha Chidushei Halakhot Sanhedrin 85b, Reshimot Shiurim Sanhedrin 85b, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 85b, Collected Articles Sanhedrin 85b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144