×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לָא אֶפְשָׁר לְמִקְצְיַיהּ אֶלָּא קֶרֶן שֶׁל פָּרָה לִיקְצְיַיהּ וליתביה לָהּ.
it is not possible to cut it off, as it is certainly prohibited to cut off the hand of a slave, and he therefore must give her the slave. But if he wrote the bill of divorce on the horn of a cow, let him cut it off and give it to her. Why does the mishna state that he must give her the cow?
רי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה גיטין ב:ד} מתני׳ אין כותבין במחובר לקרקע
כתבו [על המחובר]⁠1 ותלשו2 וחתמו ונתנו לה כשר ר׳ יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש רבי יהודה בן בתירה אומר אין כותבין לא על נייר מחוק ולא על הדפתרא מפני שהוא יכול3 להזדייף וחכמים מכשירין:
{בבלי גיטין כא ע״ב} כתבו על המחובר (לקרקע4): והא אמרת רישא אין כותבין אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן והוא ששייר מקום התורף5 ורבי אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי והכי קאמר אין כותבין טופס במחובר גזירה שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו וכתבו לתורף ונתנו לה כשר:
1. על המחובר: גב, כ״י נ, ר״ן, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695, אך הביאו בגמ׳ כאן. ספה״ב: ״במחובר״, כברב״ם פיהמ״ש.
2. ותלשו: כברמב״ם פיהמ״ש. גב, כ״י נ, דפוסים: ״תלשו״.
3. שהוא יכול: כ״י נ: ״שיכול״.
4. לקרקע: חסר ב-גב, כ״י נ, דפוסים. ראה משנה.
5. וכן אמר רבה בר בר חנה...התורף: חסר בכ״י נ.
לא אפשר למקצייה – דשייך במצות ואינו רשאי לחבל בו ואם חבל בו יוצא לחירות בראשי אברים אלמא אינו רשאי לחבל בו.
על קרן של פרה ונותן לה את הפרה וכו׳. מפורש בפירוש המשנה. יש מי שאומר קציצת הנייר לאחר [כתיבת] הגט מזה ה⁠[נייר הגדול] ... ובכל דבר שהוא תלוש כיון [שאינו] מחובר לק⁠[רקע. כתב רב] האיי גאון דאי יריעה גדולה היא, דקא בעי למכתב גט במקצתה ולמישבק מק⁠[צתה לדברים] אחרים - אם כתב ואחר כך קצץ, פסול, כדקאמרי׳ יצא זה שמחוסר [כתיבה] קציצה [ונתינה]. ואי דעתיה מעיקרא למשבק כולה מגילתא, וכתבה שלא על דעת לקוץ, לפי ש⁠[רוצה] למשקל מורשי בקרנא הא מן מגילתא כי היכי לאשפורא, אי נמי שנתגרשה לדעת [שלא למי]⁠קץ, ואחר כך קצץ קצת מגילתא לצורך - לא מיפסיל, שהרי כתב על מה שאינו מח⁠[וסר] [אלא] כתיבה ונתינה ולא קציצה.
ועל הקרן של פרה וכו׳ בשלמא יד עבד אי אפשר למקצייה אלא קרן של פרה נקצייה וליתביה (וניכתביה ניהלי׳) [לה] אמר קרא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה:
גמרא אלא קרן של פרה לקצייה אמר קרא וכתב ונתן כו׳ ולכאורה נראה פשוט מסוגיא דשמעתין דהא דקתני במתני׳ ונותן לה את העבד ואת הפרה היינו דאל״כ פסול הגט ממ״נ אם יקצצנו פסול משום וכתב ונתן וכל זמן שלא קצצו אי איפשר ליתן לה ע״י שיור שיאמר הרי זה גיטך על מנת שאני משייר לעצמי גוף העבד והפרה דבכה״ג נמי פסול משום דאין זה כריתות אלא דלפ״ז קשה א״כ היאך אמרינן לעיל בברייתא ה״ז גיטך ע״מ שהנייר שלי אינה מגורשת ופירש״י ז״ל משום דנמצא׳ אותיות פורחות באויר משמע להדיא דהיכא שנותן לה הנייר ומשייר לעצמו הנייר העודף על הגט מגורשת וכן נראה מדקמיבעיא ליה לרב פפא בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה משום דצריכי לגט נראה דאם משייר לעצמו גליון הגט העודף על הכתיבה לא מיפסל בהכי ולא אמרינן דאין זה כריתות כמו בעבד ופרה דפסול אם שייר לעצמו הגוף. וליכא למימר דדוקא בעבד פסול משום דלא אפשר למקצייה ואין זה כריתות אבל בפרה אין לפסול אם לא יקצצנו וישייר לעצמו אלא דפסול משום גזירה שמא יקצוץ הא ליתא דא״כ תיקשי לאביי דלא גזיר אפילו בעלה של עציץ נקוב וכ״ש דתיקשי לשיטת התוספות דפסלי אם קצץ הקלף לאחר כתיבה וא״כ אכתי אמאי מכשרינן לעיל כשמשייר לעצמו הגליון נגזור שמא יקוץ ואף שיש ליישב מ״מ פשטא דמילתא משמע שאם שייר העבד והפרה לעצמו פסול משום דאין זה כריתות וכן נראה מל׳ הרשב״א ז״ל בחידושיו וא״כ קשה מההיא דנייר שלי ויש ליישב וצ״ע:
לא אפשר למקצייה [לקצוץ אותה], שוודאי אסור לקצוץ את ידו של העבד, אלא קרן של פרהליקצייה וליתביה [שיקצוץ אותה ויתן אותה] לה, לאשה!
it is not possible to cut it off, as it is certainly prohibited to cut off the hand of a slave, and he therefore must give her the slave. But if he wrote the bill of divorce on the horn of a cow, let him cut it off and give it to her. Why does the mishna state that he must give her the cow?
רי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר קְרָא {דברים כ״ד:א׳} וְכָתַב וְנָתַן לַהּ אמִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא כְּתִיבָה וּנְתִינָה יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר כְּתִיבָה קְצִיצָה וּנְתִינָה.:

The Gemara answers: The verse states: “And he writes her a scroll of severance, and gives it in her hand” (Deuteronomy 24:1), meaning that something is valid as a bill of divorce when it is lacking only writing and giving, excluding this, a cow’s horn, which is lacking writing, cutting, and giving. Since the additional step of cutting would be required in order for him to give her the horn alone, the horn would not be a valid bill of divorce, so he must give her the cow.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

1יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה כו׳ – פי׳ רבינו שמואל דוקא בבעלי חיים או במחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו חשיב מחוסר קציצה ותדע דבסמוך איפליגו אביי ורבא כשכתבו על עלה של עציץ נקוב דרבא גזר שמא יקטום אבל כשאינו נקוב משמע אפי׳ יקטום כשר וכן פירש הרב רבי שמעיה בפירושו ואם כתב גט בקלף גדול ואח״כ חתכו לפי זה כשר ומעשה היה בימי ה״ר יצחק ברבי מנחם ופסלו ונחלקו עליו גדולי הדור ובה״ג פוסל וכן ר״ת היה מחמיר מדקאמר בסמוך כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב לה ניהליה והא דלא פליג עלה רבא משום דליכא למיגזר שמא ישבר העציץ דאין דרך לשוברו כמו בקרן של פרה דלא גזרי׳ שמא יקצץ דאין דרך ליקצץ ודוקא בעלה גזרי׳ שמא יקטום ולאו דוקא נקט עלה של עציץ נקוב דהוא הדין כשאינו נקוב אלא משום רבותא דאביי נקטיה דאפילו בנקוב מכשיר ועוד אור״י דמסתבר דאין האשה קונה את הגט שכתוב על עלה של עציץ נקוב במשיכת העציץ או בהגבהתו כל זמן שלא פסקה יניקת העלה כדאמרינן בסמוך מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים אבל במשיכת העציץ לא קנה דאכתי חשיבי מחוברין בשעת משיכה והא דמכשיר אביי משום דשקיל ליה ויהיב לה היינו דהניחתו במקום שפוסקת יניקת העציץ דהשתא הוי רבותא טפי דמכשיר אביי בעציץ נקוב דלא גזרי׳ דיהיב לה בפסיקת היניקה אטו בלא פסיקת היניקה וקמ״ל נמי אע״פ שצריך ליתן לה בפסיקת היניקה לא חשיב בהכי מחוסר קציצה ור״י מייתי ראיה לפי׳ ר״ת דחשיב בפ׳ כסוי הדם (חולין דף פט.) עפר עיר הנדחת מחוסר תלישה קביצה ושריפה ויותר נחשב מחובר גט בקלף גדול מחיבור עפר עיר הנדחת והא דלא חשיב לקורה הנעוצה בארץ מחוסר תלישה בפ׳ נגמר הדין (סנהדרין דף מו:) משום דלא חשיב חיבור לקרקע כולי האי ולר״ת דוקא נחתך מקלף גדול חשיב מחוסר קציצה אבל חותך מן הגט דבר מועט כמו שעושין לייפותו לא חשיב בהכי מחוסר קציצה כדאמרי׳ לעיל גזייה לזמן ויהבי׳ ניהלה כו׳ בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו גבי והנייר שלי משמע דדבר מועט לא חשיב מחוסר קציצה.
1. בדפוס וילנא מופיע כאן תוס׳ ד״ה ״על עלה של זית״. ד״ה זה מופיע במהדורתנו בדף י״ט.
יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה – יש מחלוקות שאומרים והוא הדין לנייר ולכל תלוש שאם חתך ממנו אחר שכתב בו הגט פסול, וכן כתב בעל הלכות ז״לא בלשון הזה ולמאןב דכתיב גיטא ליפסוק מגילתא שיעור גיטאג והדר ליכתביה דאי כתיב ליה מקמי דליפסוק מגילתא ופיישא מגילתא ופסיק לה בתר דכתב גיטא מפסיל גיטאד, דכתיב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה, וכן נמי כתוב בפסוקותה. ואף ר״ח ז״ל כתב כאןו ש״מ אפילו אם מחוסר בו קציצה אחר הכתיבה פסול וכ״ש זולתו, והטעם לראיה זו לפי שקרן הפרה תלוש הוא, ואע״פ כן כשהוא קוצצו פסול. וי״אז שלא אמרו כן אלא במחובר אבל תלוש אינו מחוסר קציצה אע״פ שקצץ כשר. ותולש מבעלי חיים עוקר דבר מגדולו וכמחובר דמי, כדאמרינן בפרק כלל גדול שבשבתח התולש כנף מן העוף והקוטמו והמורטו חייב שלשט, ומפרש התם בגמרא תולש משום גוזז, אבל בדבר תלוש לא. וזו אינה טענה, שאם משום גוזז בלבד הוא חייב אף לאחר מיתה הוא חייב, ואע״פ שהוא כתלוש ולא משום עוקר מן המחובר, כמו שפירשתי שם בפרק כלל גדול בראיות גמורות, אלא שי״ל דכל עוקר דבר מגדולו כעוקר מן המחובר הוא ומחוסר קציצה איקרי, אע״פ שחיובו בבעלי חיים לענין שבת משום גוזז דדמי ליהי. וכן נמי אמרינן במסכת בכורותכ התולש שער מן העור כעוקר דבר מגדולו הוא, וראיה לדברל מהא דגרסינן לקמן בסמוך עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר פסול גזירה שמא יקטום, אלמא בעציץ שאינו נקוב לא גזרינן שאפילו קטם כשר. ואףמ רבינו חננאל עצמו כתב עלה ודייקו מינה מדגזר בעלה של עציץ נקוב, שמעינן מינה בנייר כי האי גוונא אפילו קצץ כשר.
ובעלי הדין דוחין, לעולם אפילו בשאינו נקוב גזר רבא, והאי דנקט נקוב להודיעך כחו דאביי, ועוד לאשמועינןנ שעל החרס כשר. ואין זה נכון, שאם אפילו בתלוש נקרא מחוסר קציצה כמו שהם אומרים, אין כח לאביי בנקוב יותר משאינו נקוב, ועוד לדבריהם על החרס נמי ליגזר דילמא גייז ליה למקום הגט ומפסיל, והם משיבים דלא גזרינן אלא בעלה משום דשכיחא ביה קציצה, אבל בחרס לא גזרינן, כי היכי דלא גזרינן בקרן הפרה. ומ״מ קשיא למה לי נקוב, ואפשר שאפילו בעלה לא גזר רבא בעציץ שאינו נקוב משום דתלוש גמור הוא, ואם אתה גוזר בתלוש שמא יקוץ אין לדבר סוף שאפילו בנייר עצמו יש לחוש שמא יגוז ממנו לתקנוס כתקון הסופרים, אבל במחובר לא חלקו חכמים אלא אע״פ שאפשר לו שלא לתלוש כגון זה, כיון שאפשר לבא לידי תלישה פסול. והאי דלא אמרינן נמי על עלה של עציץ שאינו נקוב כשר דשקיל ליה לכוליה ויהיבניה ניהלה, משום דחרס ועלה אתי בנקובע לאשמועינן. והכי משמע ליפ מדאמרינן כתבו על החרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהביה ניהלה, למה ליה למשקל ליה לחרס כוליה לגזייה למקום הגט. ועוד למה להו לפרושי בגמ׳ היכי עביד, הא אי שקיל ליה כשר, ואי נמי גייז ליה כשר, אלא ש״מ דאי גייז ליה מחרס למקום הגט פסול הוא, ואע״פ שהחרס תלוש הוא כדמפרש ואזיל. ומשום הכי הוצרכו בגמרא לפרש דשקיל ליה ויהיב לה ניהלה כמו שפי׳ אביי בעלה.
ומצאתי בתוספותצ שזה דעת ר״ת ז״ל, והם מדמים הדברים לאותה שאמרו בפרק נגמר הדיןק עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר וכו׳ מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה ור׳ יוסי אומר יצא זה שמחוסר חפירה וקבורה, ורבנן חפירה לאו כלום היא, ע״כ לא פליגי אלא בחפירה שאע״פ שהקורה משוקעת בארץ כתלושה ממנה היאר, הא במחוסר קציצה בגוף הדבר חסרון הוי אף לדברי חכמים. וכן נמי אמרו בפרק כסוי הדםש בעפר עיר הנדחת, יצא זה שמחוסר תלישה קציצה ושריפה, אע״פ שאינו עוקר דבר מגדולו אלא ממקום חבורו. ומ״מ אני תמה בה, ואפילו לעיקר הגמרא קשיא לי שלא מצאתי בתלמוד יצא זה שמחוסר, אלא בשאי אפשר לעשות ממנו אותו מעשה בחסרון הדבר, כמו זה שהזכרתי מסנהדרין שאי אפשר לקבור עץ בלא קציצה, וכן מחובר גמור אי אפשר לקיים בו נתינה אלא בקציצה, אבל בתלוש גמורי מאי מחוסר איכא, וכןת נמי מחובר דעציץ וקרן מאי מחובר איכא, ובשלמא התם איכא למימר דגזירה משום מחובר גמור הוא, וטעמא דמחובר גמור מפרשים בגמרא עלה, אבל תלוש גמור איני יודע בו לשון חסרון כלל. אבל ראיתי בירושלמיא דמפיק מחובר מספר, מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל שהוא בתלוש. וברייתא היא בספריב ובתוספתאג ותני לה ברבי יהודה בן בתירה, ומיהו בגמ׳ דילן לא דרשי האי ספר כלל, ומשמע דלמאן דדריש לא נפקא ליה ממחוסר קציצה כשנתן לה אילן וקרקע, דדמי למניח גט בחצירו וכתב לה מתנה עליו ואפ״ה פסול, ומחוסר קציצה פסול אחר הוא ואתלוש נמי קאיד, ומאי דקשיא לך לאו מחוסר מיקרי, י״ל כיון שאין בדעתו ליתן לה פרה מחוסר מיקרי, דהאיך נתינה אחריתי היא, ונתינה דקרן לא אפשר אלא בקציצה, וכן נתינה דעלה ומקצת חרס מחוסרת קציצה היא, כיון שאינו נותן לה הכל.
ולפי זה הטעם נראים לי דבריו של רבינו האיי ז״ל, שאמר אם מקודם כתיבה הוה דעתיה למיגז ליתה ליה למגזר לבתר דאכתיב, אבל אי לא הוה בדעתיה למיגז לית לן בהו, אלו דבריו, והם נכונים לפי דברינו, דמחוסר מעשה בנתינה זו קאמר, ובדעתו של אדם הוא חסרון זו דהא בתלוש הוא, ומיהו גבי פרה וכל דבר ששיורו חשוב אצל הכל ושמו עליו בפני עצמו, אפילוז בדעתו שלא לשייר פסול, דמתני׳ דפרה סתמא תנן, ויש לסמוך זה ממה שאמרוח גזייה לזמן ויהבה ניהלה מאי וכו׳. אלא שמצאתי לרבותינו בעלי תוספות ז״לט סברא שאמר שבזמן שאדם חותך הגט מדבר גדול ושלם ממנו, כגון קרן מן הפרה ועלה מן העציץ הוי פסול, דמיקרי מחוסר קציצה, אבל בזמן שאדם חותך זמן מן הגט מועט מן המרובה, שהגט שמו עליו וחשוב משיטה של זמן, לא מיקרי הגט מחוסר קציצה, וזו סברא נכונה למי שאמרה ז״ל.
א. הלכות גדולות הלכות גיטין סי׳ לט, והובא בראשונים כאן.
ב. בנדפס: ומאי.
ג. בנדפס: מגילתא. ובכת״י וכן ברשב״א הביא גירסת הבה״ג כפי הנוסח המתוקן.
ד. ברשב״א הסתפק בכונת הבה״ג אי דווקא בחותך מעט מן הקלף הארוך דלא בטיל לגבי גיטא.
ה. הלכות פסוקות [שלאסברג] דיני גיטין סי׳ יד.
ו. דקדק רבנו שכתב ר״ח ״כאן״, משום דלהלן בסוגית כתבו על עלה של עציץ נקוב כתב הר״ח דכשר, וכבר עמד בעל העיטור מאמר ז׳ ח״א בסתירה.
ז. תוס׳ בשם רשב״ם והר׳ שמעי׳ ובש״ר.
ח. עד ב.
ט. בכתי״ק הגירסא: לשם ג, ובנדפס: שלש חטאות.
י. וכ״ה ברבינו בחידושיו שם, ועיין דבר אברהם ח״א סי׳ כג וכד.
כ. כב א.
ל. כ״כ התוס׳ בשם ר״ת, והרשב״א והריטב״א וש״ר.
מ. בנדפס חסר מואף ר״ח עד ובעלי הדין.
נ. לכאורה אינו מובן דהא החרס לעולם תלוש הוא.
ס. בנדפס חסר לתקנו.
ע. בנדפס חסר בנקוב.
פ. וכ״כ התוס׳ בשם ר״ת והרשב״א הר״ן והמאירי.
צ. ד״ה יצא, ובספר הישר [שולזינגר] סי׳ קלט ובאו״ז סי׳ תשיח.
ר. כ״כ בתוס׳, ובריטב״א כתב דלר׳ יוסי דס״ל התם דמיקרי מחוסר חפירה י״ל אף בגט דעתו כן.
ת. בנדפס חסר מתיבת וכן עד ובשלמא.
א. בפרקין הלכה ג.
ב. פרשת תצא פסקא קלד.
ג. פ״ב ה״ו.
ד. בנדפס: וכתב.
ה. בנדפס נשמט מתיבת לית עד לית לן בה מה״ד, והיא איפכא ממה שלפנינו, וכ״ה הגירסא זו בר״ן ובמ״מ פ״א מגירושין ה״ו.
ו. עיין בשו״ת שאלת דוד שהיו לפניו דברי רבינו בשיבוש, ובמקום להוסיף הקטע הנ״ל הוסיף תיבת ״שלא״ ולמד מזה דשם היה בדעתו לקצוץ פסול אע״ג שלא קצץ, ועשה בזה מחלוקת ראשונים. ולגירסא לפנינו מבואר כדברי הר״ן, וכן הוכיח בתורת גיטין קכד סק״ה מדברי הר״ן.
ז. בנדפס: נתן בדעתו.
ח. לעיל יז ב.
ט. תוד״ה יצא בשם ר״ת, והרשב״א בשם ר״י וכ״כ בר״ן.
יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. פירש רבינו שמואל ז״ל דלא שייך למימר מחוסר קציצה אלא במחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו כעלה של עציץ נקוב אי נמי מבעלי חיים כעין קרן של פרה אבל כותב על הנייר או על הקלף ארוך ואחר כך קצצו לא קרינן ביה מחוסר קציצה. ודייק לה מדאמרינן לקמן על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר רבא אמר פסול אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה רבא אמר פסול גזרה שמא יקטום, אלמא מדנקט עציץ נקוב שמע מינה דבעציץ שאינו נקוב אפילו רבא מודה דכשר דליכא למיגזר מידי דאפילו כי יקטום נמי לית לן בה. ורבינו תם ז״ל דחה דהוא הדין בשאינו נקוב דפסיל ליה רבא אלא דהתם לאשמועינן כחו דאביי דאפילו בנקוב שרי וכח דהתרא עדיף ליה ואף על גב דלא קיימא לן כותיה. ואי נמי איכא למימר דאפשר דרבא לא גזר אלא בעלה של עציץ נקוב דכיון דיניק שפיר אורחא דמלתא למיתלש מיניה ועיקר שרשוהי בארעא שבוקו ליה, אבל בעלה של עציץ שאינו נקוב לאו אורחיה למתלשיה כולי האי ולא גזרינן ביה, אלא מיהו אי קייץ פסול דמחוסר קציצה קרינן ליה. ותדע דהא אמרינן כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה, אלמא דוקא משום דלאו אורחיה למיתבר עציצו הוא דשרינן דכוליה יהיב ליה ניהלה הא לאו הכי פסיל, ואף על גב דעציץ לאו עוקר דבר מגדולו הוא, והילכך אפילו כתבו על הקלף ואחר כך קצצו פסול. ור״י הסכים לדברי רבינו תם ז״ל ודייק לה מדאמרינן בחולין (חולין פט.) מכסים בעפר עיר הנדחת ופרכינן אמאי איסורי הנאה הוא אמר ר׳ זירא לא נצרכה אלא לעפר עפרה דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, ובודאי יותר מחובר הקלף חלק אל חלק מן העפר זה עם זה ואפילו הכי חשבינן ליה מחוסר תלישה. ואפשר לומר דאין מכל אלו קושיא על דברי רבינו שמואל ז״ל, דההיא דעציץ נקוב דאמרינן דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה לאו דוקא קאמר אלא משום דבעלה של עציץ איצטריך אביי דמכשר למינקט כי האי לישנא דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה נקט נמי בעציץ עצמו כי האי לישנא ולאו דוקא נקטיה, וההיא דעפר עיר הנדחת הכי קאמר את כל שללה תקבוץ מי שיוכל לקבוץ ולשרוף כגון עפרה אבל עפר עפרה שאי אפשר לו לקבצו אלא אם כן יתלוש עד תהום לא דלא אמרה תורה אלא מי שאינו מחוסר אלא קביצה אבל קרקע עולם לא וכי יתלוש ותוקד אש עד מוסדי עולם ולא משום דמחוסר תלישה דוקא קאמר, ואי נמי שהעפר יונק הוא זה מזה וכעוקר דבר מגדולו הוא, אבל כתבו על הנייר או על הקלף ואחר כך קצצו לא. ואף ר״י ז״ל כתב דלכולי עלמא לא אמרינן דהוי מחוסר קציצה אלא בקוצץ ממנו דבר ראוי אבל בקוצץ ממנו כגון אלו שמתקנין ומיפין אותו וקוצצין מן הגליונים מעט אין זה מחוסר קציצה וכדאמרינן לעיל (גיטין כ:) בין תיבה לתיבה בין שטה לשטה מהו אלמא ליכא משום מחוסר קציצה דאם כן כי היכי דפרכינן ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים לפרוך נמי ותיפוק לה דמחוסר קציצה הוא אלא שמע מינה דקוצץ ממנו דבר הבטל לגבי הגט לאו מחוסר קציצה קרינן ליה, ואמרינן נמי לעיל (גיטין יז:) גזיה לזמן ויהבה נהלה מאי דאלמא אף על גב דגזיה לזמן לא מפסיל משום מחוסר קציצה. ובה״ג כתב ומאן דכתב גיטא ליפסוק מגילתא שיעור גיטא והדר ליכתוב דאי כתיב לה מן קמי דליפסוק מגילתא ופיישא מגילתא ופסיק לה בתר דכתיב גיטא מפסיל גיטא, עד כאן. ואפשר שאף הרב ז״ל לא אמר אלא בדפיישא מגילתא טובא דלא בטיל לגבי גיטא. ירושלמי (פ״ב ה״ג): על העלה של זית ולאו כמקורע היא אמר רבי זירא תנא בונא בר שילא אפילו כתב אני פלוני מגרש את אשתי כשר.
תוס׳ בד״ה יצא זה כו׳ כשכתבו על עלה של עציץ נקוב כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בא״ד וכן היה ר״ת מחמיר מדקאמר בסמוך כתבו על חרס של עציץ נקוב כו׳ עכ״ל מפורש בדברי הרא״ש משמע דאי תבריה ויהיב לה החרס דפסול וחשבינן ליה כו׳ עכ״ל ע״ש וכן יש לדקדק מפרש״י שכתב ואין לחוש שמא ישבור החרס כו׳ עכ״ל דמשמע (ג) אם שברו הוה מחוסר כו׳ אבל הרא״ש כתב בשם רש״י שהיה מכשיר וצ״ע:
תוספות בד״ה יצא זה שמחוסר קציצה פירש רבינו שמואל כו׳ ומעשה היה בימי הריב״ם ז״ל כו׳ ופסלו עכ״ל. ויש לתמוה טובא מאי טעמא דהני רבוותא דפסלי דכיון שאין הכרח לקציצת הקלף אמאי מיקרי מחוסר מעשה דבכל דוכתא דמייתי הש״ס כהאי גוונא בכל דוכתא איירי כשהוא צריך דוקא לאותו מעשה מיקרי מחוסר מעשה כדמשמע להדיא בכיסוי הדם דדרשינן ושפך וכסה שלא יהא מחוסר מעשה בין שפיכה לכיסוי ואפ״ה לא מיקרי מחוסר מעשה במה שהצריכו חכמים לבדוק הסכין קודם הכיסוי וכן בדם חיה אמרינן להדיא שצריך לבדוק הריאה והרי לפנינו שצריך להפשיט ולבדוק ואפ״ה לא מיקרי מחוסר מעשה כיון דמדינא אפשר לכסות בלא אותו מעשה וסמיך ארובא אלא מחומרא בעלמא הצריכוהו בדיקה מש״ה לא מיקרי מחוסר מעשה וכמ״ש הרשב״א ז״ל בפרק כיסוי הדם לענין דם שעל הסכין חייב לגוררו וכהנה הרבה בתלמוד וא״כ אמאי אמרי׳ הכא דחתיכת הקלף מיקרי מחוסר מעשה ולולא דמסתפינא מרבוותא היה נ״ל דהא דפסלי הני רבוותא בקלף שחתכו היינו היכא שאין בדעתו להקנות לה הקלף דא״כ אי אפשר ליתנו לה אלא ע״י קציצה דאל״כ הו״ל שיור בגט ואין זה כריתות וכמ״ש בסמוך ואם יקנה לה בפירוש גם שאר הקלף הו״ל מחוסר מעשה דהקנאה והני דמכשרי היינו משום שכל הקלף נקנה לה ממילא כדאמרי׳ לעיל אוירא דמגילתא הוא ובזה היה אפשר ליישב קושיית מהרש״א ז״ל שהקשה על מה שהביא הרא״ש ז״ל דרש״י ז״ל נמי מכשר בחתך הקלף לאחר כתיבה וא״כ קשה דרש״י ז״ל עצמו כתב בסמוך גבי עציץ דשקיל לה ויהיב לה ניהליה ואין כאן מחוסר קציצה כו׳ משמע להדיא שאם שיבר החרס לאחר כתיבה מיפסל אע״ג שאינו מחובר ולא ב״ח ולמאי דפרישית שפיר יש לחלק דבקלף מכשיר כיון דבטיל ממילא לגבי הגט וא״צ להקנות בפירוש ואפשר ליתנו בלא קציצה מש״ה כי נמי קצצו לא מיקרי מחוסר מעשה משא״כ בעציץ אי לאו דחייס עליה לשברו סד״א דמשייר העציץ לעצמו ואינו רוצה ליתנו לה אלא מקום כתיבת הגט וממילא נמי הוי שיור וא״כ אין זה כריתות וצריך לקוצצו וא״כ הדר הו״ל מחוסר מעשה. לכך הוצרך לפרש דלא מפסיד ליה לעציץ וא״כ מסתמא בדעתו ליתנו לה לגמרי כן נ״ל נכון לשיטת רש״י ז״ל. ואפשר שהיא שיטת רבינו האי גאון ז״ל שהביא הב״י באה״ע סימן קכ״ד עיין שם. אלא דמסתימת לשון הפוסקים לא משמע כן אלא דהני דפסלי פסלי בכל גווני. ולפ״ז צריך לומר דמשמע להו דלאו משום מחוסר מעשה פסלינן אלא עיקר קפידא דקרא דוכתב ונתן כמו שהגט הוא בשעת כתיבה כמו כן צריך ליתנו לידה בלי שום גרעון ומש״ה לא מכשרי אלא במעט כדי לייפותו דלא מיקרי שינוי בהכי כן נ״ל ודו״ק:
גמ׳ מי שאינו מחוסר. כעין זה חולין דף קלה ע״א ושם נסמן:
ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: ״וכתב... ונתן לה״ (ראה דברים כד, א), לומר שאין גט כשר אלא מי (דבר) שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה, קרן של פרה שמחוסר כתיבה, קציצה, ונתינה, ולכן גט שצריך לקצוץ אותו על מנת ליתנו בו אינו גט, אלא אם כן נותן את הדבר כולו.
The Gemara answers: The verse states: “And he writes her a scroll of severance, and gives it in her hand” (Deuteronomy 24:1), meaning that something is valid as a bill of divorce when it is lacking only writing and giving, excluding this, a cow’s horn, which is lacking writing, cutting, and giving. Since the additional step of cutting would be required in order for him to give her the horn alone, the horn would not be a valid bill of divorce, so he must give her the cow.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר וְכוּ׳.: מ״טמַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי דְּתַנְיָא סֵפֶר אֵין לִי אֶלָּא סֵפֶר מִנַּיִן לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר וְכָתַב לָהּ מִכׇּל מָקוֹם אִם כֵּן מָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר סֵפֶר מָה סֵפֶר דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים וְאֵינוֹ אוֹכֶל אַף כׇּל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים וְאֵינוֹ אוֹכֶל.

§ The mishna taught that Rabbi Yosei HaGelili says that a bill of divorce may not be written on something living, nor on food. The Gemara asks: What is the reason for Rabbi Yosei HaGelili’s opinion? As it is taught in a baraita: It is said in the Torah with regard to a bill of divorce: “And he writes her a scroll of severance” (Deuteronomy 24:1). From the word “scroll,” I have derived only that a scroll is valid; from where do I derive that it is correct to include all objects as valid materials upon which a bill of divorce may be written? The verse states: “And he writes her,” in any case, i.e., a bill of divorce can be written on any type of surface. If so, what is the meaning when the verse states “scroll”? This teaches: Just as a scroll is neither alive nor food, so too, a bill of divorce may be written on any object that is neither alive nor food. This is why Rabbi Yosei HaGelili deems invalid a bill of divorce written on a living being.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ספר – משמע קלף.
וכתב לה מכל מקום – מדלא כתב ונתן ספר כריתות בידה.
תלמוד לומר וכתב לה מ״מ – וא״ת ואימא וכתב כלל ספר פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וי״ל ונתן חזר וכלל אע״ג דלא מייתי אלא כללא קמא הכי נמי אשכחן בפ״ק דקידושין (דף כא:) מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול וכו׳ ת״ל ולקחת כל דבר הניקח ביד ולא מייתי בברייתא כללא בתרא ובסוגיא דהתם מוכח דכלל ופרט וכלל קא דריש ונתת באזנו חזר וכלל.
מה ספר דבר שאין בו רוח חיים – לא בעי למימר מה ספר דבר הבא מב״ח כו׳ לאפוקי עלה וטבלא ופינקס אף ע״ג דבפ״ק דקידושין (דף יז.) גבי הענקה אמרי׳ דאי כתיב צאן ה״א דוקא ב״ח אין אבל גדולי קרקע לא שמא לא חשיב כל כך צד חשוב דבר הבא מב״ח כמו צד של בעלי חיים עצמו ועוד דהכל כפי מה שדומה לחכמים נקיט בכל א׳ ענין הראוי לו דבפ׳ בכל מערבין (עירובין דף כז:) נקט פירי מפרי וגידולי קרקע ובסוכה (דף יא:) מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה [וגידולו מן הארץ] (ואינו אוכל).
ר׳ יוסי הגלילי אומר וכו׳ מ״ט דר׳ יוסי הגלילי דתניא ספר אין לי אלא ספר מניין לרבות כל דבר ת״ל וכתב מ״מ א״כ מה ת״ל ספר מה ספר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל אף כל שאין בו רוח חיים ואינו אוכל. פי׳ אונתן בידה קסמיך דה״ל כלל ופרט ורבנן אי כתב בספר כדקאמרת השתא דכתיב ספר לספירת דברים בעלמא הוא דאתא פי׳ אי כתב בספר הוה משמע יכתוב בקלף ומצית למימר דכי נמי מרבית מוכתב לה דומיא דקלף הוא דרבי השתא דכתב ספר אין זה אלא וכתב ספר כריתות ספירת דברי כריתות על כל מה דבעי לכתוב וקי״ל יחיד ורבים הלכה כרבים:
א שנינו במשנה שר׳ יוסי הגלילי אומר שאין כותבים על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלים. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יוסי הגלילי? ומשיבים, שדבר זה שנינו במפורש, דתניא כן שנינו בברייתא]: נאמר בתורה בענין גט ״וכתב לה ספר כריתות״ (שם) — אין לי אלא ספר בלבד, מנין לרבות כל דבר? תלמוד לומר: ״וכתב לה״מכל מקום, כל צורת כתיבה, על כל דבר. אם כן, כיון שיכול לכתוב על כל דבר, מה תלמוד לומר ״ספר״? ללמד: מה ספר הוא דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל (מאכל), אף כל דבר אחר ראוי לכתיבת גט עליו, ובלבד שיתקיימו בו תנאים אלו — שאין בו רוח חיים ואינו אוכל.
§ The mishna taught that Rabbi Yosei HaGelili says that a bill of divorce may not be written on something living, nor on food. The Gemara asks: What is the reason for Rabbi Yosei HaGelili’s opinion? As it is taught in a baraita: It is said in the Torah with regard to a bill of divorce: “And he writes her a scroll of severance” (Deuteronomy 24:1). From the word “scroll,” I have derived only that a scroll is valid; from where do I derive that it is correct to include all objects as valid materials upon which a bill of divorce may be written? The verse states: “And he writes her,” in any case, i.e., a bill of divorce can be written on any type of surface. If so, what is the meaning when the verse states “scroll”? This teaches: Just as a scroll is neither alive nor food, so too, a bill of divorce may be written on any object that is neither alive nor food. This is why Rabbi Yosei HaGelili deems invalid a bill of divorce written on a living being.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְרַבָּנַן אִי כְּתִיב בְּסֵפֶר כִּדְקָאָמְרַתְּ הַשְׁתָּא דִּכְתִיב סֵפֶר לִסְפִירַת דְּבָרִים הוּא דַּאֲתָא.

The Gemara asks: And how do the Rabbis, who disagree and say that a bill of divorce may be written even on a living creature or on food, interpret the verse? They contend: If the verse were written: And he shall write for her in the scroll [besefer], then it would be as you said, and it would indicate the type of surface on which the bill of divorce may be written. Now that it is written: “Scroll [sefer],” it comes to teach that a mere account of the matters [sefirat devarim] is required. In other words, sefer is referring not to the surface on which a bill of divorce must be written, but rather, to the essence of the bill of divorce. The verse teaches that the bill of divorce must contain particular content.
רי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי כתב בספר – משמע יכתוב בקלף ומצית למימר דכי רבי מוכתב לה דומיא דקלף הוא דרבי.
השתא דכתיב ספר – אין זו אלא וכתב ספירת דברי כריתות ועל כל מה דבעי לכתוב.
שם ורבנן אי כתיב בספר. עי׳ סוטה דף טז ע״א:
ושואלים: ורבנן [וחכמים] המכשירים כתיבת גט אף על דבר שאין בו רוח חיים ועל אוכלים, מה אומרים הם על כך? ומשיבים: אי כתיב [אם היה כתוב] ״וכתב בספר״, הייתי מפרש כדקאמרת [כפי שאתה אומר], שהכוונה לדבר שכותבים עליו, השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] ״ספר״, אין משמעותו הדבר שכותבים עליו את הגט, אלא לספירת (סיפור) דברים הוא דאתא [שבא]. כלומר, ״ספר״ הוא שם עצם מופשט, שפירושו: סיפור ענין הכריתות.
The Gemara asks: And how do the Rabbis, who disagree and say that a bill of divorce may be written even on a living creature or on food, interpret the verse? They contend: If the verse were written: And he shall write for her in the scroll [besefer], then it would be as you said, and it would indicate the type of surface on which the bill of divorce may be written. Now that it is written: “Scroll [sefer],” it comes to teach that a mere account of the matters [sefirat devarim] is required. In other words, sefer is referring not to the surface on which a bill of divorce must be written, but rather, to the essence of the bill of divorce. The verse teaches that the bill of divorce must contain particular content.
רי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְרַבָּנַן הַאי וְכָתַב מַאי עָבְדִי לֵיהּ מִיבְּעֵי לְהוּ בבִּכְתִיבָה מִתְגָּרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּכֶסֶף ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא אַקֵּישׁ יְצִיאָה לַהֲוָיָיהּ מָה הֲוָיָיה בְּכֶסֶף אַף יְצִיאָה נָמֵי בְּכֶסֶף קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara continues: And the Rabbis, what do they do with this phrase in the verse: “And he writes her”? The Gemara answers: For them, that phrase is required to teach the principle that a woman is divorced only via writing, i.e., a bill of divorce, and she is not divorced via giving money. It might enter your mind to say: I should juxtapose leaving marriage, i.e., divorce, to becoming married, i.e., betrothal, and I will say that just as becoming married is effected with giving money, so too, leaving marriage can also be effected with giving money. Therefore, the Torah teaches us: “And he writes her”; divorce can be effected only with a written bill of divorce.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכתב לה מאי עבדי ליה – לדידהו לא איצטריך לרבות כל דבר שהרי לא קבע הכתוב דבר לכתיבתו ומונתן ספר כריתות שמעינן.
ואינה מתגרשת בכסף – אם אמר לה הילך פרוטה והתגרשי לי בה.
אקיש יציאה להוייה – כדכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר.
הוייה – קידושין שמהוה בהן עצמה לבעל.
בכתיבה מתגרשת – תרי וכתב לה כתיב אחד דרשינן וכתב לה לשמה ומוכתב אחרינא בכתיבה מתגרשת ומלה לה ולא לה ולחברתה.
ואינה מתגרשת בכסף – הך דרשה לרבא אבל לאביי נפקא ליה דאינה מתגרשת בכסף מסברא דיאמרו כסף מכניס כו׳ ומ״מ איצטריך לדידיה נמי וכתב למעוטי חליצה והתם ממעט חליצה מספר כורתה היינו דרשה דר׳ יוסי הגלילי ונקט לה לפי שהיא פשוטה וכן רגיל בכמה דוכתי.
בד״ה ואינה מתגרשת כו׳ אבל לאביי כו׳ מסברא דיאמרו כסף כו׳ למעוטי חליצה כו׳ עכ״ל כל זה בריש פרק קמא דקדושין ע״ש:
בד״ה בכתיבה מתגרשת תרי וכתב לה כתיבי כו׳ עכ״ל. ויש לדקדק דהא איצטריך נמי וכתב לאשמעינן ולא וחקק כדדרשינן לעיל. מיהו י״ל דהאי לאו מייתורא דקראי דרשינן אלא פשטא דלישנא וכתב משמע ולא וחקק דחקיקה לאו כתיבה היא וא״כ מהאי וכתב לה דדרשינן לה לשמה ממילא מישתמע דולא וחקק. אלא דאכתי יש לדקדק דבספרי דרשינן וכתב לה ספר כריתות אין לי אלא דיו מנין לרבות סם וסיקרא וכל דבר המתקיים ת״ל וכתב מכל מקום. לכאורה נראה דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא דהא מספר משמע דבעינן דוקא דיו כדאמרינן במנחות לענין ס״ת דבעינן דיו משום דכתיב ספר ולהלן אומר מפיו יקרא כו׳ על הספר בדיו ואם כן איצטריך וכתב לאשמעינן דלא בעינן דיו ובשלמא לרבנן איכא למימר דכיון דסברי ספר דהכא לספירת דברים בעלמא הוא דאתא א״כ מאי איצטריך לרבות דלא בעינן דיו דמהיכא תיתי משא״כ לרבי יוסי דמשמע ליה ספר ממש א״כ מנא ליה דלא בעינן דיו. ואפשר דכיון דדריש וכתב מכל מקום לענין דלא בעינן קלף ממילא משמע נמי דלא בעינן דיו דבכל ענין דרשינן וכתב מכל מקום. ועוד יש ליישב ע״פ מה דאמרי׳ בסוטה בג׳ מקומות הלכה עוקרת מקרא רחמנא אמר בספר והלכה בכל דבר וא״כ לרבי יוסי נמי איצטריך הילכתא ואיצטריך קרא ודו״ק:
ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [ריבוי זה] של ״וכתב״ מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: הם רואים אותו כמיעוט; מיבעי להו [צריכים הם אותו] כדי לומר שדווקא בכתיבה האשה מתגרשת, ואינה מתגרשת בכסף. ומסבירים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שמתגרשת בכסף, שהרי הכתוב אקיש [השווה] יציאה (גירושין) של האשה מבית בעלה להוייה של אישות (קידושין), ומשום כך נלמד: מה הוייה של קידושין היא בכסף, אף יציאה נמי [גם כן] תהיה בכסף, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב שאינה מתגרשת בכסף.
The Gemara continues: And the Rabbis, what do they do with this phrase in the verse: “And he writes her”? The Gemara answers: For them, that phrase is required to teach the principle that a woman is divorced only via writing, i.e., a bill of divorce, and she is not divorced via giving money. It might enter your mind to say: I should juxtapose leaving marriage, i.e., divorce, to becoming married, i.e., betrothal, and I will say that just as becoming married is effected with giving money, so too, leaving marriage can also be effected with giving money. Therefore, the Torah teaches us: “And he writes her”; divorce can be effected only with a written bill of divorce.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְאִידַּךְ נָפְקָא לֵיהּ {דברים כ״ד:א׳} מִסֵּפֶר כְּרִיתוּת סֵפֶר כּוֹרְתָהּ וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ.

The Gemara asks: And the other tanna, Rabbi Yosei HaGelili, from where does he derive this reasoning? He derives it from the phrase “scroll of severance,” which teaches that a scroll, i.e., a written document, severs her from her husband and nothing else severs her from him.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מספר כריתות – מדסמך כריתות לספר.
כבר ביארנו שאין האשה מתגרשת אלא בשטר שנאמר ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה והמגרש את אשתו צריך שיהא ענין הגט דבר הכורת בינו לבינה ומכאן אמרו הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין לעולם על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות ואף ריח הגט אין בו כל שלשים יום או כל ימי חיי פלני הרי זה גט שהרי כרת בינו לבינה ואין שום רשות משתייר אצלו לכשיעברו שלשים או ימות הפלני ולענין שלא תלכי לבית אביך לעולם יש שואלים שהרי לענין נדרים אמרו קנם ביתך שאני נכנס מת או מכרו מותר שמאחר שמת או מכרו אין זה ביתו והיה לך לומר אף בזו שאין קרוי בית אביה אלא בחייו והרי אמרנו דכל ימי חיי פלוני שהוא כריתות תירצו בה שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל בגיטין אף לאחר מיתת אביה הוא קרוי בית אביה ולכשתכנס שם יעקר התנאי שבית אביה קרוי אף לאחר מותו וכן אם נפל הבית או מכרו אין זה כלום שכל מקום שהוא עומד שם קרוי ביתו ומכל מקום אם מת אביה ונפל הבית שלו יש חוככים לומר שנתקיים התנאי שהרי אביה אין כאן ובית אביה אין כאן ומ״מ מגדולי הרבנים מסכימים לומר שאף כשיבנה נקרא ביתו וכן נראה שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין וכל שבשעת נתינת הגט אין בו כריתות אינו כלום:
ושואלים: ואידך [והאחר], ר׳ יוסי הגלילי, מהיכן לומד הוא דבר זה? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] הדבר ממה שנאמר ״ספר כריתות״, לומר: ספר כורתה מבעלה, ואין דבר אחר, כגון כסף כורתה.
The Gemara asks: And the other tanna, Rabbi Yosei HaGelili, from where does he derive this reasoning? He derives it from the phrase “scroll of severance,” which teaches that a scroll, i.e., a written document, severs her from her husband and nothing else severs her from him.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאִידָּךְ מִיבְּעֵי לֵיהּ גדָּבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ כִּדְתַנְיָא דהֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ לְעוֹלָם אֵין זֶה כְּרִיתוּת עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זֶה כְּרִיתוּת.

The Gemara asks: And those who hold the other opinion, the Rabbis, how do they explain this phrase? For them, the phrase “scroll of severance” is required to teach that a bill of divorce must be a matter that severs all connection between him and her, as it is taught in a baraita: If a man says to his wife: This is your bill of divorce, on the condition that you will not ever drink wine, or on condition that you will never go to your father’s house, that is not severance, and the bill of divorce is not valid. If a bill of divorce imposes a condition upon the woman that permanently binds her to her husband, her relationship with her husband has not been completely severed, which is a prerequisite for divorce. If, however, he imposes a condition until thirty days have passed, or for any other limited period of time, that is severance. The bill of divorce is valid, as the relationship will be completely terminated at the end of the thirty-day period.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דבר הכורת – שלא יהא בו תנאי המקשרן יחד אלא תנאי הכורת ומבדיל ביניהם.
לעולם אין זה כריתות – שהרי כל ימיה קשורה בו.
שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות – תימה הא אם מת אביה או אם מכר לא חשיב תו בית אביה כדתנן בהשותפין (בנדרים דף מו.) קונם לביתך שאיני נכנס שדך שאיני לוקח מת או מכר לאחר מותר ויש לומר דכל יוצאי חלציו קרוים בית אביו ואפילו שמת כדכתיב (בראשית לח) שבי אלמנה בית אביך גבי תמר וכבר מת אביה כדמוכחי קראי.
ע״מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות – איכא דק״לא והרי אם מכר אביה ביתוב מותר לה לכנס שם, שכך אמרו בנדריםג קונם לביתך איני נכנס ומכרו לאחר מותר בפרק השותפין. ואם אמר להד לכל בית שיהיה לאביך אם מת אביה מותר לה ליכנס שם, ואמאי אינו כריתות ה״ל כל ימי חיי פלוני שזה כריתות, וא״לה דאמר לבית זה שהוא של אביךו, או שאמר לה בפירוש לא תכנסי לבית שבמקום פלוני לעולם שהוא היום של אביך, אלא דלא חש לפרושה הכא.
א. תוד״ה שלא, רשב״א ריטב״א מאירי ור״ן.
ב. בנדפס: אותו בית.
ג. מו א.
ד. בנדפס: נמי.
ה. בנדפס: ואי׳ למ״ד. ויותר נראה: ואפשר לומר.
ו. וכ״כ הרשב״א, והר״ן בדף פג וה״ה בפ״ח מגירושין הי״א.
1הא דאמרינן: על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות. מסתברא דלאו דוקא נקט לשון זה דבכי האי ודאי משמע דהוה לה כריתות, דהא מכרן האב או שמת מותרת ליכנס בהן וכדאמרינן בנדרים (נדרים מו.) קונם לביתך איני נכנס מת או שמכרו הרי זה מותר, אלא הכא באומר לה על מנת שלא תלכי לבית זה של אביך לעולם. ומכל מקום אכתי קשיא לי, דהא איפשר דנפל הבית בחייה והוה ליה כריתות דכיון דאפשר אף על פי שאינו ברי כריתות קרינא ביה, וכדאמרינן על מנת שלא תשתי יין כל ימי חייך שאין זה כריתות כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות אלמא כיון דאפשר דההוא גברא מיית ברישא כריתות קרינא ביה, ושמא מיתה שאני דשכיחא אבל לנפילה לא חיישינן, אי נמי יש לומר דאף על פי שנסתר הבית לא אמרינן בכי הא נפל אזדא דהתם (ב״מ קג.) גבי שוכר אמרינן נפל אזדא לדידה שכרו ולא ליראות בו בחרבנו אבל לגבי איסור אף בקרקעו אסור ליכנס דאפילו דריסת הרגל אסר עליה דבין שיהא הבית כמות שהיה בשעת תנאו או שנפל לאחר מכאן לעולם אסורה בו שכניסת קרקע אסר עליה והארץ לעולם עומדת, וזה נראה יותר, וכן נראה מן התוספתא כמו שאנו עתידין לכתוב בפרק המגרש בסייעתא דשמיא. והרמב״ם ז״ל (הל׳ גירושין פ״ח הי״א) שכתב הלשון הזה כצורתו נראה מדבריו שאף לשון זה לא הוי כריתות ונראה שהוא ז״ל דעתו לומר דכיון שאמר לה לבית אביך כיון שהיא אסורה בו כל זמן שהוא של אביה אף על פי שאם מכרו אביה נתרת בו אפילו הכי אין כריתות בתנאו שהרי מה שנאסר שהוא בית אביה לא הותר לה לעולם דעכשיו כשמכרו האב והיא נתרת בו לא בבית אביה נתרת אלא בבית נכרי, ודוגמתו אמר לה על מנת שלא תאכל ככר זה לעולם אין זה כריתות אף על פי שנשרף הככר והלך לו שהרי מכל מקום כל שהיה הככר בעולם נאסרת בו ואין זה כריתות בתנאו, ובפרק המגרש נאריך בו בסייעתא דשמיא במה שיש עליו מן הקושיא. ובתוספות תירצו דהתם בנדרים הוא דאמרינן שאם מת מותר ליכנס דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל הכא כל יוצאי ירכו קרי בית אביו וכדאשכחן גבי תמר שבי אלמנה בית אביך וכבר מת שם אביה כדמוכחי קראי ודחוק הוא, ועוד מכרו לאחד מאי איכא למימר. וצריך עיון.
1. ד״ה זה מופיע בדפוסים בדף כ״ב.
ושואלים: ואידך [ולבעל הדעה האחרת] של חכמים, מה עושה הוא בהדגשה זו של ״כריתות״? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרכה לו] ההדגשה ״כריתות״ לומר שהגט צריך להיות דבר הכורת ומבדיל לגמרי בינו לבינה, ואינו משאיר כל קשר ביניהם. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], האומר לאשתו: ״הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין״, או ״על מנת שלא תלכי לבית אביך״, אם אמר לה שתנאי זה הוא ״לעולם״אין זה כריתות, כיון שלא כרת וניתק לגמרי את הקשר ביניהם, שהרי מוטלת על האשה הגבלה זו מכוח נישואיה לבעלה. אבל אם אמר לה שלא תעשה דבר זה ״עד שלשים יום״הרי זה כריתות, כיון שתנאי זה קצוב בזמן — ועם מילואו ניתק הקשר בינה לבינו לחלוטין.
The Gemara asks: And those who hold the other opinion, the Rabbis, how do they explain this phrase? For them, the phrase “scroll of severance” is required to teach that a bill of divorce must be a matter that severs all connection between him and her, as it is taught in a baraita: If a man says to his wife: This is your bill of divorce, on the condition that you will not ever drink wine, or on condition that you will never go to your father’s house, that is not severance, and the bill of divorce is not valid. If a bill of divorce imposes a condition upon the woman that permanently binds her to her husband, her relationship with her husband has not been completely severed, which is a prerequisite for divorce. If, however, he imposes a condition until thirty days have passed, or for any other limited period of time, that is severance. The bill of divorce is valid, as the relationship will be completely terminated at the end of the thirty-day period.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְאִידָּךְ מִכָּרֵת כְּרִיתוּת.

The Gemara asks: And the other tanna, Rabbi Yosei HaGelili, from where does he derive that a stipulation without a termination point invalidates the divorce? From the fact that instead of using the term karet, the verse uses the more expanded term keritut. Inasmuch as both terms denote severance, using the longer term teaches us two things: Divorce can be effected only via writing and not through money, and divorce requires total severance.
רי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מכרת כריתות – דמצי למיכתב ספר כרת.
ורבי יוסי הגלילי מכרת כריתות כו׳ – קשה לרבינו תם דבפ׳ המגרש (לקמן פג:) קאמר על רבנן דרבי אלעזר בן עזריה דכרת כריתות לא דרשי ור׳ יוסי הגלילי הוא בכלל רבנן דהתם ויש לומר דלא דרשי כרת כריתות לההיא דרשה דהתם ולא בעי למימר דלא דרשי כלל.
ושואלים: ואידך [והאחר], ר׳ יוסי הגלילי, מהיכן לומד הוא הלכה זו? ומשיבים: ממה שהיה יכול להיכתב ״ספר כרת״, ונכתב ״כריתות״, הרי זה בא ללמד שני דברים במלה אחת.
The Gemara asks: And the other tanna, Rabbi Yosei HaGelili, from where does he derive that a stipulation without a termination point invalidates the divorce? From the fact that instead of using the term karet, the verse uses the more expanded term keritut. Inasmuch as both terms denote severance, using the longer term teaches us two things: Divorce can be effected only via writing and not through money, and divorce requires total severance.
רי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְאִידַּךְ כָּרֵת כְּרִיתוּת לָא דָּרְשִׁי.:

And the other, the Rabbis, what do they derive from this? The Gemara answers: They do not derive anything from the expansion of karet to keritut.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואידך [והאחר], חכמים, מה הם דורשים מכך? ומשיבים: הם ״כרת״ ״כריתות״ לא דרשי [דורשים], שאינם סבורים שיש ללמוד הלכה משינוי הלשון בכתוב זה.
And the other, the Rabbis, what do they derive from this? The Gemara answers: They do not derive anything from the expansion of karet to keritut.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מתני׳מַתְנִיתִין: האֵין כּוֹתְבִין בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע כְּתָבוֹ בִּמְחוּבָּר תְּלָשׁוֹ וַחֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ כָּשֵׁר רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל עַד שֶׁתְּהֵא כְּתִיבָתוֹ וַחֲתִימָתוֹ בְּתָלוּשׁ.

MISHNA: One may not write a bill of divorce on anything that is attached to the ground. If one wrote it on something that was attached to the ground, and afterward he detached it, signed it, and gave it to her, then it is valid. Rabbi Yehuda deems a bill of divorce invalid unless its writing and its signing were performed when it was already detached.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ אין כותבין במחובר – דכתיב וכתב ונתן שאינו מחוסר קציצה.
כתב על המחובר כו׳ – בגמ׳ פריך הא אמרת אין כותבין.
מתני׳ ו. אין כותבין במחובר לקרקע. דהא כתיב וכתב ונתן, מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה.
כתבו על המחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר. בגמ׳ פריך והא אמרת אין כותבין, דמדאוריתא מפסיל, וכל דבר שהוא פסול מדאורייתא ליכא לשוויי חילוק בין דאיעבד לכתחלה. [ומשני] חסורי מיחסרא והכי קתני, אין כותבין תופס שמא יכתוב טורף. כתבו לתופס, תלשו וכתבו לטורף ונתנו [לה] כשר. ור׳ אליעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי, דהאי וכתב לה אכתיבת הגט קאי, דהיינו טורף הגט, שהוא עיקר הגט מקום, הזמן ושם האיש ושם האשה, ומקום הרי את מגורשת ממני ומותרת לכל (ל)[ה]⁠עולם. ובו הקפידה תורה שלא יהיה על המחובר. אבל ייפויין הכתובין בגט לא הקפידה עליהם תורה, שהרי אינן גוף הגט. וחכמים עשו סייג לדברי תורה והצריכו לכתחלה גם התופס שלא במחובר (לכתחלה), משום גזירה שמא יכתוב תורף במחובר, אף אם עבר [ו]⁠עשה לא פסלוהו, ובלבד שיכתוב התורף כמשפט, דהיינו משנתלש. והאי חתמו דקתני [במתני׳], ר״ל היינו כתב התורף, אבל לחתום בו עדים אינו מצטר⁠[ך](ף) כלל, דהא סגי בעידי מסירה שנותנו לאשה בפניהם. ולר׳ אליעזר אין העדים [ש]⁠מסרוהו לפניהם חותמין על הגט, אלא מפני תיקון העולם, כלומר שמא ילכו למדינת הים, ואם יבא הבעל ויערער עליו, לא תוכל לקיים אותו. ומשום הכי הם חותמין עליו, ומקיים לחתימתן על ידי אחרים שמכירין צורת כתיבת ידן. וכי היכי דלא קפיד תנא קמא לפסול מחובר, אלא אתורף לחודיה ולא אחתימה, הכי נמי (לפלוני) [לענין] פסול בגט כיון שכתבה שלא לשמה, דבחתימה לא מיפסיל שלא לשמה. ור׳ יהודה פליג ואמר דכתיבה וחתימה בעינן שתהא בתלוש ואפי׳ דאיעבד, והוא הדין לגבי לשמה, דתרוייהו בעינן לשמה.
מתני׳ אין כותבין במחובר לקרקע כתבו על המחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר ור׳ יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ר׳ יהודה בן בתירא אומר אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדפתרא מפני שהוא יכול להזדייף וחכמים מכשירין. פי׳ אין כותבין במחובר לקרקע משום דבעי׳ וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיב׳ ונתינה יצא מחובר שמחוסר קציצה והילכך אי כתביה במחובר פסול הוא. כתבו על המחובר וכו׳ ופריך והאמרת אין כותבין וכו׳ פי׳ דמשמע שהמחובר פסול והדר מכשיר ליה אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף וכן אמר רב הושעיא והוא ששייר מקום התורף וכן אמר רבה בר רב חנה והוא ששייר מקום התורף ור׳ אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי וה״ק אין כותבין תופס גזירה שמא יכתוב תורף כתבו לתופס ותלשו וכתבו לתורף ונתנו לה כשר פי׳ ר׳ אלעזר סבר עידי מסירה כרתי והם הם העיקר שמוסר בפניהם הגט ועידי חתימה בלא עידי מסירה לא יועילו כלום שיתן לה גט חתום בלא עידי מסירה והיכא דאיכא עידי מסירה אע״ג דליכא עידי חתימה כשר שהעיקר עידי מסירה הן והכריתות נגמר עליהם וקרא דכתיב וכתב לה ספר כריתות לאו על חתימת העדים קאמר אלא על כתב הגט וגופו של גט הוא שמו ושמה שם עירו ושם עירה והזמן והרי את מותרת לכל אדם יקרא תורף והשאר תופס וה״ק אין כותבין התופס במחובר גזירה שמא יכתוב גם התורף הילכך אסרו חכמים לכתוב התופס במחובר לכתחילה ואם כתבו לתופס על המחובר ותלשו ואח״כ סיימו וכתב התורף בתלוש כשר והאי דקתני חתמו לאו דוקא חתימת עדים אלא כמו סיימו שסיים (חתמו שזייף) התורף בתלוש ור׳ יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו של תופס וסיימו של תורף בתלוש דגזר תופס אטו תורף ופסל אפילו בדיעבד:
מתני׳: אין כותבין במחובר לקרקע. כלומר משום דכשקוצץ מן הקרקע הוה ליה מחוסר תלישה ואילו אם נתן לה את הקרקע פסול משום דכתיב ספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש והכי גרסינן לה בירושלמי (שם), ואף על גב דבגמרין אמרינן דספר לספירת דברים בעלמא הוא דאתא מכל מקום מדאפקיה בלשון ספר קא משמע לן דספירה בתלוש בעי. ויש מפרשים משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש. ומעיקרא אשמעינן מתניתין דעל הקרן של פרה ועל היד של עבד כשר והוא שיתן לה את הפרה ואת העבד אבל קצץ לא ואחר כך קתני דכתבו על המחובר לקרקע אף על פי שלא קצץ אלא שנתן לה את הקרקע פסול ומן הטעם שכתבנו.
כתבו על המחובר תלשו חתמו ונתנו לה כשר. ואוקימנא לה בגמרא כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וכי כתיב וכתב אכתיבת הגט הוא דכתיב והכי קאמר אין כותבין טופס שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו כתבו לתורף ונתנו לה כשר. ואף על גב דחתמו שנינו, חתמו דהכא היינו השלימו וכעין חותמיהן של ברכות דהיינו עיקר הברכות וכלן מלשון חותם תכנית. ואתיא דלא כסוגין דבריש מכלתין דאוקימנא לה כרבי מאיר וכדמוקי לה ריש לקיש בשמעתין דהכא נמי, וטעמייהו דהני רבנן דמוקמי לה כרבי אלעזר אף על גב דסתם מתניתין כרבי מאיר ואף על גב דחתמו שנינו משום דלא משמע להו דניגזור תורף אטו חתימה.
רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. תמיהא לי דלא הוה ליה לומר אלא עד שתהא כתיבתו בתלוש, דהא מכיון דהוי כתיבתו בתלוש ודאי אי אפשר לחתימתו במחובר, ואי אפשר לדחוק דמלתא בעלמא הוא דקאמר וכדי נקטיה ובגררה דכתיבתו, מדאמרינן בריש מכלתין (ג.) מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה ואוקמה רב אשי (ד.) רבי יהודה היא דתנן רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. ונ״ל דמכאן יש לדקדק דתלוש ולבסוף חברו ובטלו הוה ליה כמחובר ופסול. ואף על גב דלענין עבודה זרה הוי כתלוש וכדתנן (ע״ז מז:) המשתחוה לבית אסרו ולענין הכשר זרעים פלוגתא דתנאי, הכא סבירא להו דהוה ליה כמחובר, והיינו דלא בעי לה הכא אי כתלוש דמי אי כמחובר דמי כדאיבעיא לן בחולין (חולין טו:) לגבי שחיטה, והכא הכי קאמר רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש שאם כתבו בתלוש וחברו ובטלו ואחר כך חתמו פסול משום דרבי יהודה סבירא ליה דכי כתיב וכתב לה אכולה כתיבה דגט קאי ואכתיבה וחתימה הוא דכתיב וכדאמרינן בשמעתא קמייתא דמכילתין, ומדרבי יהודה נשמע לרבי מאיר דכתבו בתלוש ולבסוף חברו ובטלו וחתמו ותלשו ונתנו לה פסול ולרבנן דהיינו רבי אלעזר דבעי כתיבה לשמה תלוש ולבסוף חברו ובטלו וכתבו ותלשו וחתמו ונתנו לה פסול, ומינה נמי שמעינן דדוקא בתלוש ולבסוף חברו וכתבו לרבנן אי נמי כתבו או חתמו לרבי יהודה הוא דפסול משום דכתיב וכתב ונתן דבעינן דבשעת כתיבה לרבנן ובשעת כתיבה וחתימה לרבי יהודה יהא בתלוש אבל כתבו בתלוש וחברו ובטלו וחתמו לרבנן אי נמי כתבו וחתמו בתלוש לרבי יהודה וחברו ובטלו ותלשו ונתנו לה כשר דלא הקפיד הכתוב שיהא בתלוש אלא אכתיבה או אחתימה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ואם תאמר מכל מקום מחוסר תלישה הוא קודם שיתננו לה, לא היא, דכי כתיב וכתב ונתן דמינה דרשינן יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה אשעת כתיבה הוא דכתיב כלומר כשיכתוב לא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה אבל מחוסר קציצה ונתינה שלא בשעת כתיבה לא והכא בשעת כתיבה הרי לא היה מחוסר תלישה. ואם תאמר והלא כותב בעלה של עציץ נקוב בשעת כתיבה לא היה מחוסר קציצה שהרי לא היה בדעתו לתלוש ואפילו הכי גזר רבא שמא ימלך ויקטום, הא ליתא, דמכל מקום כשיקטמנו הרי נתגלה שבשעת כתיבה היה מה שכתבו בו מחוסר קציצה זו אבל כאן לא נתחדש בו בגופו של קלף הגט שום מעשה דכמדתו שבשעת כתיבתו הוא אחר תלישתו וכיון שכן נמצא דלאו מחוסר תלישה היה. ואם תאמר דלמא לעולם כתבו בתלוש וחברו ובטלו ותלשו פסול דכיון דבטלו מחוסר קציצה מיקרי, ורבי יהודה דקתני עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש למעוטא תלוש ולבסוף חברו ואפילו לא בטלו אבל כתבו בתלוש וחברו ולא בטלו ותלשו ונתנו לה כשר, הא ליתא חדא דכשתמצי לומר דהפרש יש בלאחר כתיבתו וחתימתו בין תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו לחברו ובטלו אי אפשר אלא מאחד משני טעמים או שתאמר שלא בטלו כתלוש דמי או שתאמר דלא הקפידה תורה אלא אשעת כתיבתו וחתימתו, ואי כתלוש דמי אם כן אפילו חברו ולא בטלו וכתבו וחתמו כשר, ואי כמחובר דמי אלא שלא הקפידה תורה בלאחר כתיבתו וחתימתו אם כן אפילו חברו ובטלו לאחר כתיבתו וחתימתו כשר, ועוד דאין לך דבר שיהא בו תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו כמחובר, דאפילו לגבי שחיטה לא איבעיא לן התם (חולין שם) אלא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו כדאיתא התם אבל בשלא בטלו פשיטא דכתלוש דמי והכא נמי לא שנא, ואם נפשך לומר דנהי דמחובר גמור לא איקרי מכל מקום מחוסר חפירה מיהא הוי וקרינן ביה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה חפירה ונתינה, הא נמי ליתא, דמחוסר חפירה לאו כלום הוא וכדאיתא בסנהדרין (סנהדרין מו.) דתנן התם כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ ועץ יוצא ממנה ותולין בו ורבי יוסי אומר קורה מוטה בכותל ותולה בה כדרך שהטבחים עושין ואמרינן עלה בגמרא רבנן סברי כי קבור תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה וקבורה. ורבנן תלישה לאו כלום היא, אלא ודאי אין לך לומר אלא כלשון הראשון שכתבנו. ומיהו בירושלמי (פ״ב ה״ד) איבעיא להו כתבו בתלוש חברו חתמו ותלשו ונתנו לה מה אמרי ביה רבנן כתבו וחתמו בתלוש חברו ותלשו ונתנו לה מה אמר בה רבי יהודה ולא איפשיטא לה, ומכל מקום מדלא איבעיא להו לבעלי גמרא דילן משמע דממתניתין הוה שמיע להו כמו שפירשתי. כן נראה לי.
משנה אין כותבין במחובר וכתב רש״י ז״ל משום דמחוסר קציצה. ומילתא דפשיטא שכל שכן דפסול אם לא קצצו כדאיתא בתוספתא מה ספר תלוש:
ב משנה אין כותבין גט בדבר המחובר לקרקע. אם כתבו במחובר לקרקע, ואחר כך תלשו וחתמו ונתנו להכשר. ר׳ יהודה פוסל גט עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש.
MISHNA: One may not write a bill of divorce on anything that is attached to the ground. If one wrote it on something that was attached to the ground, and afterward he detached it, signed it, and gave it to her, then it is valid. Rabbi Yehuda deems a bill of divorce invalid unless its writing and its signing were performed when it was already detached.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ר׳רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר אֵין כּוֹתְבִין לֹא עַל הַנְּיָיר הַמָּחוּק וְלֹא עַל הַדִּיפְתְּרָא מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּיף וַחֲכָמִים ומַכְשִׁירִין.:

Rabbi Yehuda ben Beteira says: One may not write a bill of divorce on erased paper or on unfinished leather [diftera], because writing on these surfaces can be forged. And the Rabbis deem valid a bill of divorce that was written on either of these items.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך דפתר
דפתרא(מגילה יז.) על הנייר ועל הדיפתר׳ (גיטין כא:) לא על הנייר מחוק ולא על הדיפתרא (שבת עט) עור דפתרא דמליח וקמיח יצא עפיץ (ובילמדנו בריש וארא) הוצי׳ דפתרא של אלהות. (ובריש ב״ר) דפתראות ופינקסאות יש לו לידע היאך הוא עושה חדרים (א״ב פי׳ בלשון יוני עור מתוקן לכתוב עליו וגם אחר הכתיבה נקרא כן):
ערך אחר
אחרבעורי נקפו זאת בבראשית רבה (בריש פרשה מט) וירא אליו ה׳ אמר אברהם אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו להדבק לזאת אות ומבשרי אחזה אלוה אילולי שעשיתי כן מהיכן היה נגלה עלי הקב״ה. ואחר נדרים לבקר אם איחר אדם נדרו נתבקרה פנקסו (בראשית רבה כ״ב) קום עלה בית אל. אחר כבוד שלחני בילמדנו רב לכם אחרי קול רעש גדול בילמדנו שמע ישראל אחר חיתום שטרות בבבא בתרא (בבא בתרא קעה:) ובגיטין (גיטין כא). אחרים אומר רבי מאיר יש אומר רבי נתן מפורש בסוף הוריות (הוריות יג:) כל המעשה. מאחיך פרט לאחרים (בבא מציעא קיא) בגמרא דאחד שכר אדם פרע לאשת אחרים (סנהדרין כב) פי׳ אשת אחרים עכו״ם. אחרי ה׳ אלהיכם תלכו (סוטה יד). אחורים ותוך בתרומ׳ אבל לא בקדש (חגיגה כב). אם נפלו משקין טמאין באחורי כלים תוכו של כלי טהור לתרומה אבל לא לקודש. כל הכלים יש להן אחורים ותוך (פסחים יז) פי׳ כגון הכרים והכסתות משתמשין באחוריהן שיושבין על גבן ובתוכן נותנין הנוצה חשובין כשני כלים וכן השקין והמרצופין פעמים ישב עליהן ופעמים טוען בתוכן וכן מפורש בכלים פרק כל הכלים כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחורים (בכלים פרק ב):
א. [פעל, פארמיט.]
ב. [נאך, אנדרע.]
נייר המחוק – יכול לחזור ולמוחקו עד העדים ולכותבו ויעביר תנאי שהיה בו ולא מוכחא מילתא דהא עדים נמי על המחק חתומים וכן דיפתרא אין מחק שלו ניכר ובגמ׳ מפרש מאי דיפתרא.
וחכמים מכשירין – בגמ׳ מפרש לה.
ז. ר׳ יהודה בן בתירה אומר אין כותבין לא על הנייר המחוק. כגון שהעדים חתומין על הנייר שאינו מחוק, וכדאמרי׳ בגט [פשוט] הוא על המחק ועידיו על הנייר פסול, שהרי יכול⁠[ה] למחוק לכולהו תנאין דכתיבין בגיטא, או לזמן הכתוב בו ולהקדימו חדש או שנה, כדי שלא (תחשוב באשת) [תיחשב כאשת] איש אם זנתה, או משום פירות שאכל הבעל, או שמכרם, שיחזירו לי⁠[ד]⁠ה מאותו זמן, ולא יהיה ניכר בין נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים, כיון דעדים אנייר שאינו מחוק חתימי. שאם היו העדים חתומין על המחק הנמחק בפניהם, לא יכול לזייף, שהרי אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים. וכי תימא דילמא (שריא) [שדיא] האי איתתא דיוטא במקום סהדי, והדר מחיק ליה, ונמצא שהעדים חתומין על הנייר, והוא מחוק שני פעמים, וכי מחיק לשטרא פעם שלישית ולא יהיה ניכר, להא ליכא למיחש, דהא קיימא לן שאין העדים (חתומין) [חותמין] על השטר אלא אם כן נמחק בפניהם.
[ולא] על (האי) [ה]⁠דפתרא. שהוא קלף שאינו מליח וקמיח (ועפין) [ועפיץ]. הילכך מתוך שהוא עור קשה אדם יכול למחוק פעם אחת או שתים ולא יהיה ניכר כלל.
וחכמים מכשירין. ומפרש׳ בגמ׳ דהני חכמים ר׳ אליעזר הוא דאמר עידי מסירה כרתי, ונוכל לשאול את פיהם באי [זה] זמן הגיע גט לפניהם, [ואם] היה [בו] נמי תנאי (הוא).
גמ׳. והא אמרת רישא אין כותבין וכו׳. הכל מפורש בפירוש [ה]⁠משנה.
1לא על נייר מחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף. כלומר הוא על נייר מחוק ועדיו על החלק דאז יכול להזדייף, אבל הוא ועדיו על המחוק כשר דמאי אמרת מחיק ליה פעם שנית וכתיב ביה מאי דבעי הא אמרינן בבבא בתרא (בבא בתרא קסד.) דלהכי לא חיישינן דאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים. ורש״י ז״ל לא פירש כן.
1. ד״ה זה מופיע בדפוסים בדף כ״ב.
רש״י בד״ה נייר המחוק יכול לחזור ולמחקו עד העדים כו׳ ולא מוכח מילתא כו׳ עכ״ל. משמע להדיא שמפרש האי נייר מחוק בהוא ועדיו על המחק ורבים תמהו על פירושו דהא בפ׳ גט פשוט אמרינן להדיא דכה״ג אינו יכול לזייף דאינו דומה נמחק פעם א׳ כו׳ וכמו שכתבו התוס׳ לקמן בסמוך בד״ה ולא על נייר מחוק ע״ש ובלשון הרא״ש ז״ל. אמנם לענ״ד נראה לפרש וליישב לשון רש״י ז״ל דלא משמע ליה לפרש כפי׳ התוספות משום דמתניתין סתמא קתני משמע דאיירי בהוא ועדיו על המחק כמ״ש התוספות גופייהו בפרק גט פשוט דהוא על הנייר ועדיו על המחק לא שכיח וממילא משמע דה״ה להיפך נמי לא שכיח וא״כ סתמא דלישנא משמע בהוא ועדיו על המחק דשכיח כמו שכתבו התוספות שם להדיא. ועוד דבכתב על הנייר ועדיו על המחק משכחת לה דכשר היכא דכתב אנחנו סהדי חתמנו על המחק וגיטא על הנייר דתו ליכא למיחש מידי כדאיתא להדיא בפרק גט פשוט כמ״ש לקמן בלשון התוספות. ועוד דכיון דרישא דמתני׳ קתני אין כותבין במחובר ומוקמינן להאי כותבין אכתיבת הגט ולא על החתימה ממילא משמע דאין כותבין דסיפא נמי אכתיבה קאי לכך מפרש רש״י ז״ל דאיירי בכתבו הוא ועדיו על המחק ואע״ג דבשטרות כשר כה״ג משום דאינו דומה נמחק פעם אחד אפ״ה מחמרינן בגיטין דהא בשטרות גופא לא מכשרינן אלא משום דאין העדים חותמין אא״כ נמחק בפניהם וא״כ בגיטין גזרינן אטו לא נמחק בפניהם משא״כ בשטרות לא שייך לגזור ואחר כותבי מצאתי כיוצא בזה שהביא הב״י בשם העיטור. עוד נלע״ד דמדינא נמי יש לפסול בגיטין דהא מסקינן בפר׳ גט פשוט דהא דמכשרינן בהוא ועידיו על המחק ולא חיישינן שמא כבר נמחק מקום העדים שני פעמים ומקום הכתב פעם א׳ היינו משום דאין העדים חותמין אא״כ נמחק בפניהם וא״כ משמע דבלא״ה חיישינן ואע״ג דלא דמי נמחק פעם א׳ ולא יחתמו כשרואין שינוי כזה כבר כתבו התוספות שם דדוקא הב״ד מרגישין בין נמחק פעם אחד כו׳ אבל העדים אין מרגישין כו׳ ע״ש וא״כ לפ״ז א״ש דבשטרות מכשרי מהאי טעמא דאין דומה נמחק פעם א׳ דהא עיקר חשש זיוף בשטרות אינו אלא אם ירצה לגבות ע״פ ב״ד מבני חורין או מלקוחות שאם יפרענו הלוה מעצמו אין כאן חשש זיוף אע״כ דע״פ ב״ד מיירי וכיון דא״א לעולם לגבות בב״ד אלא ע״י השטר וא״כ הב״ד דייקי להבחין בין נמחק פעם אחד משא״כ בגיטין שאינה צריכה לבא לב״ד עם גיטה אלא כל זמן שיש שני עדים שראו הגט בידה מתירין אותה לינשא וא״כ אפילו בהוא ועדיו על המחק תוכל לזייף ולמחוק התנאי ולהראות הגט לפני עדים בלא תנאי והעדים הא אמרינן דלא דייקי להבחין ואח״כ תטמון או תשרוף גיטה ויתירוה ע״פ העדים שיאמרו שראו גיטה בידה מש״ה פסול אפילו בכה״ג כן נ״ל נכון מאד. ואף לדינא יש להחמיר ולהצריכה עידי מסירה אפילו בכה״ג. ודברי החולקים צריכין עיון. מיהו מה שכתב רש״י ז״ל כאן ולא מוכחא מילתא דהא עדים נמי על המחק חתומים עכ״ל משמע דבעדים על הנייר עדיף טפי והא ליתא דהא בשטר על המחק ועדים על הנייר פשיטא דפסול אף בשטרות. ולמאי דפרישית דברי רש״י ז״ל נכונין מאד דאזיל לשיטתיה לקמן בדף הסמוך בד״ה ר״א היא דמשמע מדבריו דר׳ מאיר לא בעי מוכח מתוכו וא״כ קשה מ״ט דר׳ יהודא בן בתירא דפליג אחכמים דהא חכמים לא מכשרי אלא כשהעידי מסירה הם לפנינו וא״כ בכה״ג אפי׳ לר״מ כשר דליכא למיחש מידי דכיון שהגט על המחק ועדים על הנייר פשיטא שלא יטעה שום אדם להכשיר בכך בלא עידי מסירה דהא איכא למימר שמא זייף הגט והכל מרגישים בזה כיון שהעדים על הנייר לכך כתב רש״י ז״ל דהא דפוסל ר״י בן בתירא היינו בהוא ועידיו על המחק שאין הכל מרגישין וא״כ למאי דס״ל כרבי מאיר דעידי חתימה לחוד כרתי איכא למיחש דזימנין דאתו למיסמך על ידי שתראה גיטה לפני עדים לאחר שתזייף והם לא ירגישו כיון שהעדים גם כן על המחק ויעידו להתירוה בב״ד כדפרישית. אבל חכמים מכשירין אפי׳ בכה״ג דס״ל כר״א דכל היכא דאיכא שום חששא לא מכשרינן אלא ע״י ע״מ ואם כן אם יאמרו העדים שראו בידה גט על נייר מחק יצריכוה לעידי מסירה ותו ליכא למיחש למידי כן נ״ל נכון וברור ליישב שיטת רש״י ז״ל ודוק היטב. והשתא דאתינן להכי א״כ לשיטת רש״י ז״ל אדרבה בגט על הנייר ועדים על המחק כשר דהא עיקר החששא בזה שמא ימחקנו ויהיה הוא ועדיו על המחק וכיון דבגט פסול הוא ועדיו על המחק לשיטת רש״י ז״ל כדפרישית א״כ בהוא על הנייר ועדיו על המחק ליכא למיחש למידי וכשר ודו״ק:
ר׳ יהודה בן בתירא אומר: אין כותבין גט לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא (עור שלא נגמר עיבודו), והטעם — מפני שהוא יכול להזדייף. וחכמים מכשירין אם נכתב גט על אלה.
Rabbi Yehuda ben Beteira says: One may not write a bill of divorce on erased paper or on unfinished leather [diftera], because writing on these surfaces can be forged. And the Rabbis deem valid a bill of divorce that was written on either of these items.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) גמ׳גְּמָרָא: כְּתָבוֹ עַל הַמְחוּבָּר וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא אֵין כּוֹתְבִין אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּיר מְקוֹם הַתּוֹרֶף.

GEMARA: The mishna taught: If one wrote it on something that was attached to the ground, and detached it before he gave it to her, then it is valid. The Gemara challenges: But didn’t you say in the first clause of the mishna that one may not write a bill of divorce on something that is attached to the ground? Rav Yehuda says that Shmuel says: The mishna’s statement that if something was detached and signed then it is a valid bill of divorce is applicable only when one left a place for the essential part of the document. He did not write the entire bill of divorce while it was attached to the ground. Rather, he wrote only the standard part of the bill of divorce. However, he left a place for the essential part of the bill of divorce, which includes the names of the man and woman, and wrote that part only after it was detached.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ והוא ששייר – סיפא דקתני כשר והוא ששייר מקום התורף וכתבו לאחר תלישה.
תורף – גלויו של שטר מקום האיש והאשה והזמן.
גמ׳ והוא ששייר מקום התורף כו׳. נ״ב והא דקאמר חתמו פירוש גמרו כמו תורה חתומה ניתנה תוס׳ לעיל פרק קמא (גיטין דף ג׳) בד״ה דתנן אין כותבין במחובר כו׳:
תוס׳ בד״ה יצא כו׳ ויותר נחשב מחובר גט בקלף גדול מחיבור כו׳ כצ״ל:
גמרא כתבו על המחובר והאמרת רישא אין כותבין. וליכא למימר דאין כותבין לכתחלה הא דיעבד כשר דכיון דפסול מחובר מדאורייתא הוא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד:
ג גמרא שנינו במשנה: כתבו על המחובר ותלשו — הרי זה כשר. ומקשים: והאמרת רישא [והרי אמרת בתחילת המשנה] שאין כותבין במחובר! אמר רב יהודה אמר שמואל: וזה ששנינו שאם נתלש ונחתם הגט כשר, הוא דווקא באופן ששייר מקום התורף, שכאשר כתבו במחובר — לא כתב את כולו אלא רק את הנוסח הכללי, הטופס של הגט, ואת החלק המיוחד והפרטי שבו שמות האיש והאשה ועוד, שהוא עיקרו של הגט, לא כתב.
GEMARA: The mishna taught: If one wrote it on something that was attached to the ground, and detached it before he gave it to her, then it is valid. The Gemara challenges: But didn’t you say in the first clause of the mishna that one may not write a bill of divorce on something that is attached to the ground? Rav Yehuda says that Shmuel says: The mishna’s statement that if something was detached and signed then it is a valid bill of divorce is applicable only when one left a place for the essential part of the document. He did not write the entire bill of divorce while it was attached to the ground. Rather, he wrote only the standard part of the bill of divorce. However, he left a place for the essential part of the bill of divorce, which includes the names of the man and woman, and wrote that part only after it was detached.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְכֵן אָמַר ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר א״ראָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּיר מְקוֹם הַתּוֹרֶף וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּיר מְקוֹם הַתּוֹרֶף ור׳וְרַבִּי אֶלְעָזָר הִיא דְּאָמַר עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי.

And so Rabbi Elazar says that Rabbi Oshaya says: And this is a case where he left a place for the essential part of the document. And so Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: And this is when he left a place for the essential part of the document. And all these Sages hold that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says: Witnesses of the transmission of the bill of divorce effect the divorce. It is not the signatures of the witnesses on a bill of divorce that validate it. Rather, the divorce is effected by the transmission of the document in the presence of witnesses. Therefore, the phrase: “And he writes” (Deuteronomy 24:1), must be referring to the writing of the bill of divorce and not to the signing of the witnesses, and the restrictions derived from this verse will apply to the writing of the bill of divorce, so the essential part may not be written on something that is attached to the ground.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ אלעזר היא – מתני׳ דבעי כתיבה בתלוש דדריש וכתב דקרא אכתב הגט ולא אחתימת עדים רבי אלעזר היא דאמר חתימת הגט אינה מן התורה אלא מפני תיקון העולם הילכך וכתב דקרא אכתב הגט קאי.
וכן אמר ר׳ אלעזר אמר ר׳ אושעיא: והוא ששייר מקום התורף. וכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: והוא ששייר מקום התורף. וכל זה שיטת ר׳ אלעזר היא, שאמר: עדי מסירה כרתי [הם הכורתים], המסיימים את חלותו של הגט.
And so Rabbi Elazar says that Rabbi Oshaya says: And this is a case where he left a place for the essential part of the document. And so Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: And this is when he left a place for the essential part of the document. And all these Sages hold that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says: Witnesses of the transmission of the bill of divorce effect the divorce. It is not the signatures of the witnesses on a bill of divorce that validate it. Rather, the divorce is effected by the transmission of the document in the presence of witnesses. Therefore, the phrase: “And he writes” (Deuteronomy 24:1), must be referring to the writing of the bill of divorce and not to the signing of the witnesses, and the restrictions derived from this verse will apply to the writing of the bill of divorce, so the essential part may not be written on something that is attached to the ground.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וה״קוְהָכִי קָאָמַר אֵין כּוֹתְבִין טוֹפֶס שֶׁמָּא יִכְתּוֹב תּוֹרֶף כְּתָבוֹ לַטּוֹפֶס וּתְלָשׁוֹ כְּתָבוֹ לַתּוֹרֶף וּנְתָנוֹ לָהּ כָּשֵׁר.

And this is what the mishna is saying: One may not write even the standard part on something that is attached to the ground ab initio, lest he write the essential part of the document in this manner as well. However, if he wrote the standard part while it was attached to the ground, and then detached it, wrote the essential part, and gave it to her, it is valid.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלא חתימת העדים של הגט היא המכשירה אותו, אלא מסירתו על ידי עדים היא העיקר, ולפי זה ״וכתב״ האמור בתורה מתייחס לכתיבת הגט עצמו ולא לחתימתו, ומשום כך, הכי קאמר [כך אמר] במשנתנו: לכתחילה אין כותבין אפילו טופס במחובר שמא יכתוב כך גם את התורף, אבל אם כתבו לטופס ותלשו, ואחר כך כתבו לתורף ונתנו להכשר.
And this is what the mishna is saying: One may not write even the standard part on something that is attached to the ground ab initio, lest he write the essential part of the document in this manner as well. However, if he wrote the standard part while it was attached to the ground, and then detached it, wrote the essential part, and gave it to her, it is valid.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר חָתְמוּ שָׁנִינוּ וְרַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר עֵדֵי חֲתִימָה כָּרְתִי.

And Reish Lakish says: The mishna should not be understood in that way, where the phrase: And signed it, is referring to the writing of the essential part, since we learned that they signed it, which is referring to the signatures of the witnesses. And it is taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that the signatory witnesses on the bill of divorce effect the divorce.
רי״ףרש״יפסקי רי״דפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חתמו שנינו – בסיפא דמתני׳ תלשו חתמו ונתנו לה כשר ואע״פ שנכתב כולו במחובר דכי כתיב וכתב דקרא אחתימת עדים שהיא עיקר ור׳ מאיר היא.
ור״ל אמר חתמו שנינו ור״מ (אמר) היא דאמר עידי חתימה כרתי וה״ק אין כותבין תורף גזירה שמא יחתום כתבו לתורף תלשו חתמו ונתנו לה כשר. פי׳ ר״מ סבר עידי חתימה כרתי הם הם העיקר וגט שיש עדים חתומים בו אע״פ שנתנו בינו לבינה כשר ונשאת בו אחרי שהגט יוצא חתום מתחת ידה ומקויים בחותמיו ולא בעי׳ עידי מסירה והאי וכתב לה על חתימת עדים קאי שהיא העיקר והלכך אם כתבו כולו ואפילו התורף במחובר ותלשו וחתמו ונתנו לה כשר ור׳ יהודה פוסל דבעי׳ כתיבת הגט וגם חתימתו בכשרות כדאמרן בשמעתא קמייתא בפ״ק דמסכתין מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה ר׳ יהודה הוא וקי״ל הלכה כרבי אלעזר בגיטין וכדאמרינן לקמן הלכה כרבי אלעזר. כתבו על חרס של עציץ נקוב [כשר] דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה. על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה:
שם ור״ל אמר חתמו שנינו ור״מ היא כו׳ הא דאסור לר״מ לכתחלה לכתוב תורף במחובר ולענין לשמה לא חייש אף לכתחלה כדאמרינן לקמן אפילו מצאו באשפה כשר כבר כתבו התוספות בריש מכילתין דלענין לשמה לא שייך לגזור העדים אטו הסופר משא״כ כאן שייך שפיר שיבואו העדים לחתום על אותו הגט עצמו כשהוא עדיין מחובר ע״ש:
וריש לקיש אמר: אין לפרש ״וחתמו״ שבמשנה במשמעות של כתיבת התורף, אלא חתמו ממש שנינו, ושיטת ר׳ מאיר היא שאמר עדי חתימה כרתי [הם הכורתים].
And Reish Lakish says: The mishna should not be understood in that way, where the phrase: And signed it, is referring to the writing of the essential part, since we learned that they signed it, which is referring to the signatures of the witnesses. And it is taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that the signatory witnesses on the bill of divorce effect the divorce.
רי״ףרש״יפסקי רי״דפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְהָכִי קָאָמַר זאֵין כּוֹתְבִין תּוֹרֶף גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹם כְּתָבוֹ לַתּוֹרֶף תְּלָשׁוֹ חֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ כָּשֵׁר.

And this is what the mishna is saying: One may not write the essential part on something that is attached to the ground due to a rabbinic decree, lest he also have the witnesses sign while it is attached. However, even if he wrote the essential part while it was attached, then detached it, had it signed, and gave it to her, it is valid. According to Rabbi Meir, when the verse states: “And he writes her,” it is referring to when he has the bill of divorce signed. Therefore, by Torah law, the limitation that it not be attached while he writes applies only to the signing but not to the writing. The Sages decreed that the essential part of the bill of divorce also not be written while it is attached to the ground, but if he violated this decree, it is still valid after the fact.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והכי קאמר [וכך אמר]: אין כותבין תורף במחובר, והטעם — גזרה שמא אף יחתום במחובר, ואולם אם כתבו אפילו לתורף במחובר, תלשו, חתמו ונתנו להכשר.
And this is what the mishna is saying: One may not write the essential part on something that is attached to the ground due to a rabbinic decree, lest he also have the witnesses sign while it is attached. However, even if he wrote the essential part while it was attached, then detached it, had it signed, and gave it to her, it is valid. According to Rabbi Meir, when the verse states: “And he writes her,” it is referring to when he has the bill of divorce signed. Therefore, by Torah law, the limitation that it not be attached while he writes applies only to the signing but not to the writing. The Sages decreed that the essential part of the bill of divorce also not be written while it is attached to the ground, but if he violated this decree, it is still valid after the fact.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) חכְּתָבוֹ עַל חֶרֶס שֶׁל עָצִיץ נָקוּב כָּשֵׁר דְּשָׁקֵיל לֵיהּ וְיָהֵיב לֵיהּ נִיהֲלַהּ עַל עָלֶה שֶׁל עָצִיץ נָקוּב אַבָּיֵי אָמַר כָּשֵׁר וְרָבָא אָמַר טפָּסוּל אַבָּיֵי אָמַר כָּשֵׁר

§ In connection with this discussion, the Gemara mentions several halakhot that are affected by items being attached to the ground or detached. If he wrote the bill of divorce on the clay of a perforated pot [atzitz], which is considered to be attached to the ground, then it is valid, as he can take this pot and give it to her. However, if he wrote it on a leaf of a plant growing in a perforated pot, then what is the halakha? Abaye says: It is valid. And Rava says: It is invalid. The Gemara clarifies their dispute in detail: Abaye says that it is valid
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דשקיל ליה – לכוליה עציץ ואין כאן מחוסר קציצה ואין לחוש שמא ישבר החרס ויתן לה החתיכה והויא ליה קציצה דלא מפסיד ליה לעציץ.
כתבו על החרס של עציץ נקוב – כבר כתבתיא שרש״י ז״ל פי׳ב במה שאמרו בפרק ראשון בעפר הבא בספינה שהוא בספינה של חרס ואינה צריכה לנקוב, ועציץ נקוב שאמרו הוא של עץג, וזו השמועה קשיא עליו. וי״א אע״ג דלענין מעשרות והבאת בכורים לא בעי נקוב בשל חרס כדאמרי׳ במנחותד, מיהו אינו מחובר אלא בעציץ נקוב, שאני התם דכל שהוא יונק ומפריח מריח האדמה חייב במעשרות וראוי לקרות עליו מן האדמה, שהרי יש לו אדמה בעציץ ואדמה מלמטה ואין מין במינו חוצץ, אבל אינו מחובר עד שיהא נקובה. והא דאמרינן לענין מעשרות נקבו בארץ ונופו בחוצה לארץ וכו׳, דמ״מ היכן דאינקוב בתר נקב אזלינן, דמהתם הוא יונק עיקר יניקתו, ואין לפירוש הזה עיקר. והרב אב ב״דו ז״ל כתב דבספינה שאינה עשויה לטלטל לא בעינן נקובה, אבל בעציץ בעינן נקוב לפי שהוא עשוי לטלטל, וקשיא לי ספינה נמי עשויה לברוח יותר מעציץ, וליכא למימר משום דמיא כארעא סמיכתא דמי, דהא ר׳ זירא לית ליה הך סברא ואמר עציץ נקוב באנו למחלוקת ר׳ יהודה ורבנן ולא בשאינו נקוב. וי״א דאפילו בשל חרס בעינן נקוב ואפילו אינו מטלטל כללז, מההיא דגרסינן בתוספתא מסכת שביעיתח הטומן לוף בשביעית כיצד יעשה יניחנו בעציץ של חרס כדי שלא יצמח וכו׳, כדכתיבנא בפ״קט, ועוד שסתם כל עציץ של חרס הואי, מדגרסי׳ בפרק שמונה שרציםכ האי מאן דתלש פטרא מאונא דחצבא מחייב משום עוקר דבר מגדולו, מתיב ר׳ אושעיא התולש מעציץ נקוב חייב משאינו נקוב פטור, אלמא בחרס נמי בעינן נקוב, וראיה נמיל מדאמרינן בשלהי המצניעמ חמש מדות בכלי חרס נקב במוציא משקין וכו׳ ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים, פי׳ דלאו כמחוברים הם שאין נקב זה ראוי לינק לחלוחית שבקרקע, נקב במוציא שרש קטן טהור מלהכשיר בו את הזרעים דכמחוברין הוו, וכן פי׳ שם רש״י ז״ל, וזו תשובה לדבריו. ור״ת ז״לנ אומר דבחרס סגי בנקוב אבל של עץ אפילו נקוב לא. והא דאמרינן במנחותס עציץ אעציץ ל״ק כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב בעציץ של חרס, והא דאמר ספינה אספינה ל״ק כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס, נמיע הכי פירושו הך בריתא דקתני מביא וקורא בספינה של חרס ובנקובה והך אחריתי בשל עץ, ואע״פ שהוא נקוב אינו קורא. וא״ת א״כ למה אמרו בלוף טומנו בכלי חרס, י״ל דכלי עץ ברוב ימים מרקיב לגמרי והלוף מוציא שרשיו בקרקע. ואינו נכון ומחוור, וכבר פירשתי העיקר דבעציץ של חרס בעינן נקוב אבל בשל עץ אע״פ שאינו נקוב נמי מחובר הוא ומביא וקורא, והיינו דאמרינן כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס, דספינה של עץ אע״פ שאינה נקובה מביא וקורא ושל חרס אינו קורא לפי שאינה נקובה, שסתם ספינה בכל מקום אינה נקובה. והיינו דאמרינן על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כלומר ברייתא קמייתא דקתני מביא וקורא בעציץ נקוב ובספינה של עץ, ואלו לפי׳ רש״י ור״ת ז״ל אי אתה אומר כן מפורש זה בתוספותפ. ומצאתי במס׳ ערלה בירושלמי בפרק קמאצ ר׳ חזקיה חקולה בשם ר׳ חזקיה הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, ר׳ יוסי אומר בשהשרשין מפעפעין אותו, ר׳ יונא מפיק לישנא כלי חרס עומד בפני שרשים, פי׳ בתמיהק, ר׳ ירמיה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא כנקוב אצל האילן נקוב הוא אצל זרעים, ומשמע דלגמרא דידן לזרעים פשיטא להו דלאו כנקוב הואר.
א. בנדפס: כבר פירשתי ורש״י ז״ל וכו׳, ולפי מה שלפנינו מתייחס רק לפירש״י.
ב. לעיל ז ב בד״ה עפר.
ג. שם ד״ה עציץ.
ד. פד ב.
ה. עיין באפיקי ים ח״ב סי׳ מג ובדברי יחזקאל סי׳ ב מ״ש בשיטת רש״י, ובשו״ת הרא״ש כלל ב סי׳ סד.
ו. בנדפס ובכתי״ו: הראב״ד.
ז. כוונתו לדעת הראב״ד הסובר דאינו מטלטל א״צ נקוב.
ח. פרק ד הלכה א.
ט. לעיל ז ב.
י. כ״כ התוס׳ מנחות פד ב ד״ה כאן.
כ. שבת קז ב, קח א.
ל. וכ״ה בתוס׳ מנחות שם, ותוס׳ שבת צה ב ד״ה טהור.
נ. כ״ה בתוס׳ לעיל ז ב ד״ה עציץ ומנחות שם.
ס. שם.
ע. בנדפס חסר מתיבת נמי עד ובנקובה.
פ. תוס׳ ז ב ומנחות שם, ועיין ברבינו לעיל ז ב.
צ. הלכה ב.
ק. כן פי׳ הר״ש האו״ז ותוס׳ הרא״ש שם והובא בב״י יו״ד סי׳ רצד. דלא כדברי חמודות בהלכות קטנות ס״ק י׳ דהוא מדברי הירושלמי, אלא היא תוספת ביאור מדברי הראשונים, ועיין בגר״א בשנות אליהו וברידב״ז שפי׳ כדברי הראשונים.
ר. משמע דרבינו ס״ל דרק בדין זרעים לא אזלינן בתר הירושלמי אבל בדין אילנות סברינן כירושלמי, אבל באו״ז כתב דסמכינן אגמ׳ דילן ואפי׳ באילן בעי נקובה וכ״ה בתוס׳ הרא״ש, ובדברי יחזקאל סי׳ כ׳ סקי״ב האריך.
כתבו על חרש של עציץ נקוב כשר שהרי נוטל כל העציץ ונותן לה על עלה של עציץ נקוב לדעת אביי כשר אע״פ שלענין שבת נקרא תולש אחר שמכל מקום הוא נותן לה את כלה ולרבא פסול ואע״פ שנתן לה את כלו גזירה שמא יקטום העלה והלכה כרבא ולא מצינו שנחלקו בעלה של עציץ שאינו נקוב אלמא אף לרבא כשר הואיל והעציץ עצמו תלוש שאף כשיקטום כשר ואין כאן חסור קציצה אחר שכלו תלוש כך היא סברת ראשוני הגאונים ורבינו חננאל בכללם ומכאן למדו שהקלף שכותבין בו את הגט אם נשתייר מן הקלף יותר מדאי וחתכו אחר כתיבת הגט אין כאן בית מיחוש ואין דין חסור קציצה נאמר אלא בבעל חיים ובמחובר שהוא תולש דבר מגדולו ויש חוככין בדבר להחמיר בכל חסור קציצה ופירשו דלא נקט פלוגתייהו בנקוב אלא משום דבחרס נקט ליה נקוב לאשמועינן ריבותא דאע״ג דלגבי שבת הוי מחובר לגבי גיטין לא קרינן ליה מחובר ומדאיתמר רישא בנקוב נקט פלוגתייהו בנקוב והוא הדין דפליגי בשאינו נקוב וראייה עוד לדבריהם דבחרס של עציץ נקוב אמרו שקיל ליה ויהיב לה כליה אלמא דאע״ג דחשבינן ליה בתלוש צריך שיהא נותן לה את כלו הא אם שבר חתיכת החרש שהגט כתוב בו אינו כלום וחסור קציצה הוא אע״פ שדינו כתלוש לענין גט וכן שהוא כמיטלטל לענין קנין משיכה וחזקה כמו שיתבאר אלא שיש לדחות ראייה זו דאורחא דמילתא נקט שדרך בני אדם ליתן את העציץ כלו ולא לשברו ומכל מקום אף בשוברו כן ומגדולי הגאונים כתבו דרך פשרא שאם כשהתחיל לכתבו היה בדעתו לקוץ ממנו אין לו לקוץ הא אם התחיל לכתבו שלא על דעת קציצה אחר כתיבתו לית לן בה שחסור הקציצה תלוי בדעתו ר״ל שמאחר שהיה דעתו לכך נמצא לפי מחשבתו שהוא נכתב בחסור קציצה הא סתמא אחר שהוא תלוש אין כאן חסור קציצה אלא בקרן פרה ויד של עבד והדומים להם ששיורם חשוב אצל הכל ובאלו אף במגלה דעתו שלא לשייר אם שייר פסול ועיקר הדברים שלא לחוש בה כלל מדין הלכה אלא שכמה גדולים פקפקו בדבר:
ושמא תאמר לדעת האוסרים למעלה בהרי זה גיטיך ונייר שבין שיטה לשיטה שלי לותיב ליה תפוק לי דמחוסר קציצה הוא הם מתרצים שזו פירושה והנייר שלי לאחר שיגיע הגט לידה וכשבא לידה מיהא אין כאן חסור קציצה ואין נראה כן דהא דאותיב ליה תיפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים נימא דבשעת נתינה מיהא ספר אחד הוא אלא בכולהו גוני מיקרו שנים ושלשה ספרים ואין ספק שאף לענין חסור קציצה כן אלא שאין דין חסור קציצה נאמר בתלוש ואף בבריתא דערלה מוכיח כן והוא שאמרו שם פרק ראשון אילן שנעקר ונשתייר בו שורש פטור וכמה מן השורש רשב״ג אומר כמחט של מיתון והוא מחט שהרוקם מחבר בו חוטי המשי על הדרך שהאורג מחבר חוטי הפשתן על הקנה הדק פחות מכן כתלוש השתחוה לו אסרו וכותבין עליו גיטי נשים אלמא אע״פ שקוצץ אותו שורש או מענפיו שהרי אין כלו בר נתינה כשר אלמא שאין דין חסור קציצה נאמר בתלוש ובתוספות כתבו לחזוק דברינו שכל אדם חותך את הגט מדבר גדול ושלם כגון קרן מן הפרה ועלה מן העציץ שהנשאר חשוב ממקום הגט זהו חסור קציצה אבל בזמן שאדם חותך מעט מן המרובה כגון מותר הקלף דרך תקון אינו כלום שהרי בגט אמרן גזייה לזמן ייהביה ניהליה ומפני שהגט שמו עליו וחשוב משיטת הזמן ואין הגט נקרא מחוסר קציצה בכך:
שם כתבו על חרס של עציץ נקוב. עי׳ לעיל דף ז ע״ב תוד״ה עציץ נקוב:
ד אגב דיון זה דנים בכמה הלכות שבהגדרת תלוש ומחובר. אם כתבו, את הגט, על חרס של עציץ נקובכשר, דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה [שלוקח אותו, את העציץ הזה, ונותן אותו לה]. אבל אם כתב אותו על עלה של צמח הנמצא בעציץ נקוב, מה יהא הדין? אביי אמר: כשר, ורבא אמר: פסול. ומפרטים: אביי אמר כשר,
§ In connection with this discussion, the Gemara mentions several halakhot that are affected by items being attached to the ground or detached. If he wrote the bill of divorce on the clay of a perforated pot [atzitz], which is considered to be attached to the ground, then it is valid, as he can take this pot and give it to her. However, if he wrote it on a leaf of a plant growing in a perforated pot, then what is the halakha? Abaye says: It is valid. And Rava says: It is invalid. The Gemara clarifies their dispute in detail: Abaye says that it is valid
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין כא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים גיטין כא:, עין משפט נר מצוה גיטין כא:, רי"ף גיטין כא: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס גיטין כא:, רש"י גיטין כא:, תוספות גיטין כא:, ר"י מלוניל גיטין כא: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב יהושע לייטנר והרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד גיטין כא:, רמב"ן גיטין כא: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א גיטין כא: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין כא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה גיטין כא:, מהרש"א חידושי הלכות גיטין כא:, פני יהושע גיטין כא:, גליון הש"ס לרע"א גיטין כא:, פירוש הרב שטיינזלץ גיטין כא:, אסופת מאמרים גיטין כא:

Gittin 21b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Gittin 21b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 21b, Rif by Bavli Gittin 21b, Collected from HeArukh Gittin 21b, Rashi Gittin 21b, Tosafot Gittin 21b, Ri MiLunel Gittin 21b, Piskei Rid Gittin 21b, Ramban Gittin 21b, Rashba Gittin 21b, Meiri Gittin 21b, Maharshal Chokhmat Shelomo Gittin 21b, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 21b, Penei Yehoshua Gittin 21b, Gilyon HaShas Gittin 21b, Steinsaltz Commentary Gittin 21b, Collected Articles Gittin 21b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144