×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
פרק א – מבוי שהוא גבוה
(1) מתני׳מַתְנִיתִין: מָבוֹי אשֶׁהוּא גָּבוֹהַּ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה יְמַעֵט ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ.
Chapter 1
MISHNA: If an alleyway is enclosed on three sides with courtyards opening into it from three sides, and the fourth side opens into a public domain, it is prohibited by rabbinic law to carry objects in it on Shabbat. However, carrying in an alleyway under those circumstances is permitted if a cross beam is placed horizontally over the entrance to the alleyway. The mishna teaches that if the cross beam spans the entrance to an alleyway at a height above twenty cubits, one must diminish the height of the cross beam so that it is less than twenty cubits. Rabbi Yehuda says: He need not diminish it, since the cross beam enables one to carry in the alleyway even at that height.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. תנא כיצד ממעטו נותן עליו קורה מכ׳ אמה ולמטה.
(הקדמה)
1 פרק א – מבוי
אַתְחִיל לִכְתוב הִלְכּות
עֵירוּבִין
בְּסַיַּיעְתא דִּשְׁמַיָּיא
{משנה עירובין א:א} מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט ר׳ יהודה אומר אינו צריך [והרחב]⁠2 מעשר אמות ימעט3 ואם יש לו צורת פתח אע״פ [שרחב]⁠4 מעשר אמות אינו צריך למעט:
1. במסכת עירובין נוסח הפנים הוא ע״פ כ״י אוקספורד הונטינגטון 135 (כ״י א). חילופי נוסחאות מוצגים מכ״י ניו יורק ביהמ״ל Rab. 692 (כ״י נ), כ״י גירונה, כתב יד פריס 756 (בפרקים ה׳,ז׳) שהוא זוג דפים שבכריכה הפנימית של כ״י חובות הלבבות, כתב יד גירונה (בפרקים ט׳-י׳), קטעי הגניזה, דפוס קושטא, ודפוסים מאוחרים.
2. והרחב: כך ב- גב, כ״י נ, עיתים, רא״ש. כ״י א: ״הרחב״, וכן ברמב״ם פיהמ״ש.
3. גא נוסף: ״ר׳ יהודה אומ׳ אינו צריך״.
4. שרחב: גא גב, כ״י נ, דפוסים. כ״י א, רמב״ם פיהמ״ש, רא״ש: ״שהוא רחב״.
ערך מבוי
מבויא(עירובין ב.) מבוי שהוא גבוה פי׳ מקום שנכנסין ממנו לחצירות ולבתים:
א. [פארטעאלע.]
מתני׳ מבוי שהוא גבוה – שהניחו את הקורה למעלה מעשרים אמה וקורה זו להתיר לטלטל לתוכה באה דמדאורייתא איתסר הוצאת רה״ר בשבת ומה היא רה״ר סרטיא ופלטיא גדולה כדאמרן בפרק יציאות השבת (שבת דף ו:) שדומין לדגלי מדבר דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן ועגלות של לוים ברוחב י״ו אמה אזלי כדאמרן בהזורק (שם דף צט.) הלכך לא הוי רה״ר בציר מי״ו אמה רוחב ומפולש משני ראשין אבל מבוי קצר הוא ואינו רחב י״ו אמה ואי נמי רחב הוא אינו מפולש אלא ראשו אחד פתוח לרה״ר וראשו אחד סתום דאי הוה מפולש לא הוי משתרי בקורה כדאמרינן בגמרא וכיון דלאו רה״ר הוא שרי לטלטולי ביה מן התורה בלי שום תיקון ורבנן גזור עליה משום דאתי לאיחלופי ברה״ר ושריוה בתקנתא דלחי או קורה דליהוי היכירא דלא ליתי למישרי רה״ר גמורה.
ימעט – ישפיל וטעמא מפרש בגמרא.
מתני׳ מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט – הקשה מהר״י מאורלינ״ש דהוה ליה לאשמועינן הכשר מבוי ברישא שהוא בלחי וקורה ואם הניח למעלה מעשרים ימעט ותירץ דתנא ניחא ליה להתחיל בהאי לישנא כמו שמתחלת מתניתין דסוכה ולהכי פריך שפיר טפי בגמרא מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה.
[ב, א, רי״ף סי׳ תקפב]
פרק א, משנה א
אחל לכתוב מסכת עירובין:
מבוי שהיה1 גבוה2 מעשרים אמה וכול׳. רשצז״ל:⁠3 מבוי שהיה גבוה, פיר׳, שהניחו את הקורה למעלה מעשרים אמה. וקורה זו להתיר לנו4 לטלטל לתוכה באה. דמדאוריתא איתסר [הוצאת]⁠5 רשות הרבים בשבת. ומה היא רשות הרבים, סרטיא ופלטיא גדולה, כד אמרינן בפרק יציאות השבת,⁠6 שדומין לדגלי מדבר. דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן. ועגלות של לוים7 הרוחב שש עשרה אמ⁠(רי)[ה]⁠8 אזלי, כד אמרינן בהזורק.⁠9 הולכך לא האוי רשות הרבים בציר מי״ו רוחב ומפולש משני ראשיו. אבל מבוי שהוא10 קצר ואינו רוחב שש עשרה אמה, (ואו) ואי נמי רחב הוא ואינו מפולש, אלא ראשו אחד פתוח לרשות הרבים11 וראשו אחד סתום, (דאו) דאי הוה מפולש לא הוה משתרי בקורה, כד אמרי׳ בגמ׳.⁠12 וכיון דלא רשות הרבים הוא, שרי לטלטולי ביה מן התורה בלא שום תיקון. ורבנן (גמור) [גזור]⁠13 עליה משום דאתי לאיחלופי ברשות הרבים.⁠14 ושריוה בתקנתה דלחי או קורה דליהוי ביה הכירא15 ולא אתי למשרי רשות הרבים גמורה. ימעט, פיר׳16 ישפיל.
ר׳ יהודה אומ׳ אינו צריך. פיר׳17 דקסבר ר׳ יהודה אפי׳ גבוה יותר מכ׳ אמה כשר הוא ולא צריך מיעוטא. והתם בסוכה18 פליג נמי ר׳ יהודה וקסבר אע״פ שהסוכה גבוהה מכ׳ אמה, כשרה (הוא) היא.⁠19
1. במשנה לפנינו: ׳שהוא׳.
2. כגי׳ בכ״י (ראה דק״ס, א), רי״ף, ר״ח, ר׳ נסים גאון ועו״ר. וכן הגי׳ בברייתא לקמן (בע״ב), וגם הגמ׳ בסוכה (ב, א) הביא כן ממשנתנו. ולפנינו: ׳למעלה׳ מעשרים. ובחידושי הריטב״א לסוכה (שם) ביאר (מ״ט ל״ג ׳למעלה׳ בעירובין כבסוכה): ׳..והא דלא קתני התם למעלה מעשרים, כדקתני גבי סוכה, אע״ג דשוו בדינייהו, דחלל מבוי תנן, משום דהכא איירינן בתיקון הסכך שהוא עיקר המצוה והוא עומד על החלל ושייך למתני ביה למעלה, אבל התם לא קתני קורת מבוי שהיא גבוהה אלא מבוי שהוא גבוה, דבתיקון מבוי והכשירו מיירי, וכיון שכן לא שייך למתני ביה הכי, שהמבוי הוא גובהו של חלל׳. ושמא מה״ט הביא רבינו בסמוך מפי׳ רש״י: ׳שהניחו את הקורה למעלה מעשרים׳, אף דלא גרס כן במשנה, כי ׳בקורה׳ שלא כ׳במבוי׳ אפשר לומר ׳למעלה׳ (אלא שלפי״ז להלן בדין הסוכה, ד״ה ר׳ יהודה, לא היה לו לכתב ׳למעלה׳). ועוי״ל דאין ניגוד בין שתי הגי׳, מהטעם שכתב שם הריטב״א בסיום: דגם הלשון ׳מעשרים׳ אתא ׳לאשמועינן דחלל מבוי תנן, וכאלו קתני שהוא גבוה יותר מעשרים׳ (וע״ע בגליון הש״ס וברש״ש).
3. ד״ה שהוא גבוה (בשינויים מעטים, וראה הע׳ קודמת).
4. כגי׳ בכ״י (ראה דק״ס, א). ולפנינו ליתא: ׳לנו׳.
5. כ״ה ברש״י.
6. שבת ו, ב.
7. .בכתה״י הלמ״ד נקודה בפת״ח והיו״ד בחירי״ק.
8. כ״ה ברש״י.
9. שם צט, א.
10. לפנינו ברש״י: ׳אבל מבוי קצר הוא ואינו רחב... אינו מפולש׳.
11. וכן בפתוח לכרמלית נמי הצריכו לחי או קורה כמוש״כ רבינו יהונתן, וכן משמע לקמן (סוף ז, א), שאמרו במבוי הפתוח מב׳ צדדיו לכרמלית ונסתם רוח אחד ע״י צורת הפתח, דנידון עי״ז כמבוי סתום כמוש״כ הט״ז (סי׳ שסד ס״ק א) ואפ״ה צריך לחי בצד האחר.
12. לקמן ו, ב.
13. הוגה עפ״י רש״י.
14. ל׳ רש״י שם. וכעי״ז כתב רבינו יהונתן: ׳דילמא אתי למיטעי ולמשרי רה״ר גמורה׳. ומובא שם פירוש נוסף: ׳אי נמי כי היכי דלא ליתו לטלטולי מרשות הרבים לתוכו׳. ובאמת שני הפי׳ של ריו״נ יסודם ברש״י. וכ״כ בספר פריו בעתו: ׳דאתי לאיחלופי ברה״ר׳, שיחליפו את רה״ר במבוי, לומר כשם שמותר להוציא מרה״י למבוי, או לטלטל בתוכו, כן מותר (א) להוציא ממבוי לרה״ר או להכניס מרה״ר למבוי, או (ב) לטלטל ברה״ר ד׳ אמות׳.
15. לשון רש״י שם. ובגליון הש״ס הקשה, דהא קימ״ל לחי העומד מאליו הוי לחי, דלחי משום מחיצה. ועיין רש״ש שכתב: ׳עי׳ גיליון הש״ס. וי״ל דליהוי היכרא לא קאי אלא אקורה דסליק מינה. אולם [את] לשונו בריש סוכה א״א ליישב כן׳. ונראה דכוונת הרש״ש למש״כ ברש״י סוכה (ב, א) סד״ה מבוי: ׳ולפי שאין לו מחיצה רביעית וקרוב הוא להיות דומה לרה״ר, הצריכו היכר.. או לחי זקוף או קורה׳. וכאן הרי פשוט דקאי נמי אלחי. ויש ליישב קצת, דהגם דעיקר טעמא דלחי לא הוי משום מחיצה, מ״מ אית ביה נמי טעמא דהיכר, וכדברי התוס׳ לקמן (ה, ב) ד״ה ארבע אמות (וכ״ה בסוכה כב, ב ד״ה אבל): ׳אפילו למ״ד לחי משום מחיצה.. מ״מ היכר קצת בעינן׳.
16. רש״י ד״ה ימעט.
17. כ״ה בפי׳ רבינו נסים גאון למסכת עירובין, שהועתק מכ״י אדלר. (הובא ע״י ר״ש אברמסון בספרו רנ״ג עמ׳ 105 ומשם ע״י הרב ד׳ מצגר בנספח לפי׳ ר״ח לעירובין, הוצאת מכון ׳לב שמח׳).
18. ב, א.
19. עד כאן מפי׳ רנ״ג.
מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט – פירוש: ובמיעוט שעשה שהוריד הקורה למטה מעשרים ניתקן המבוי. והרחב מעשר אמות ימעט ואף על פי שמיעט הרוחב מעשר לא ניתקן המבוי בכך שצריך לחי או קורה.
מתני׳: מבוי שהיא גבוה מעשרים אמה ימעט. פירוש: ימעט יתקן, בין שישפיל הקורה בין שיגביה הקרקע, וכמו שאמרו בגמרא (עירובין ד:) כמה ממעט רב יוסף אמר טפח אביי אמר ארבעה דהיינו מלמטה. ובהדיא גרסינן בירושלמי (ה״א) כיצד הוא ממעט עושה מסטכא על הפתח ומתיר את המבוי, כמה יהא בה רב אחא בשם ר׳ אושעיא אמר ד׳ טפחים כדי מקום, ר׳ יוסי אומר טפח כדי קורה. ורש״י ז״ל פירש ימעט ישפיל את הקורה, לאו דוקא דלמעלה נקט. ודוקא בשהכשרו בקורה, בין למאן דאמר (עירובין ה.) קורה משום היכר בין למאן דאמר קורה משום פתח, דלמעלה מעשרים ליכא היכר, וכן לא מצינו פתח יותר מכשיעור הזה, אבל בלחי לא איכפת לן בין שארוך יותר מעשרים בין שאינו, דלא שייך ביה חד מהני טעמי ואפילו למאן דאמר לחי משום מחיצה.
ורבי יהודה אומר אינו צריך. כדפריש בברייתא (עירובין יב:) אפילו עד ארבעים וחמשים. איכא למידק אמאי לא תנא הכא נמי ושאינו גבוה עשרה כדתני לה גבי סוכה (סוכה ב.) וכדאמרינן לקמן בגמרא (עירובין ה.) היה פחות מעשרה טפחים חוקק בו להשלימו לעשרה. ומסתבר לי משום דבשיעור דלמטה ליכא פלוגתא ותנא בסוכה והוא הדין למבוי, דאפילו (ד)⁠בשיעור דלמעלה אקשינן בגמרא (עירובין ג.) למה לי לאפלוגי בתרתי ואמרינן דצריכי, הא לאו הכי לא הוי תני הכא כיון דתנא בסוכה.
והפרק הראשון אמנם יסוד ענינו להתחיל בביאור ענין החלק הראשון ובפרט בתקוני המבוי ורובו יסוב על שני ענינים הראשון לבאר שיעור חלל המבוי ואם יש בחללו יתר מכשיעור כיצד מתקנין אותו ואיזה מבוי ניתר בלחי או קורה ואיזה צריך להכשר יתר ממנו וביאור עניני הקורה והלחי והצורת פתח ושאר דברים שבתקון המבואות והשני הוא ממין זה החלק גם כן ובפרט בעניני חבלים שהוקפו למחיצות על איזה צד מטלטלין ביניהם זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:
והמשנה הראשונה מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט ר׳ יהודה אומר אינו צריך והרחב מעשר אמות ימעט אם יש לו צורת הפתח אע״פ שהוא רחב מעשר אמות אינו צריך למעט אמר הר״ם פי׳ ר׳ יהודה אמר כי שערי היכלי המלכים אולי הם גבוהות יותר מעשרים אמה ולפיכך נוכל לעשות בפתח המבוי כל מה שיהיה ותנא קמא אומר כי שיהיה גובה הקורה העומדת על ראש המבוי יותר מעשרים אמה אינה ניכרת ולא יביטו אליה ולפיכך אם יש בקורה הנתונה בין כותלי המבוי פתוחים ומשכיות כמו אותן שאנו קוראים אותם בערבי מקרבץ והוא שקוראים אותם החכמים אמלתרא לא יצטרך למעט ואפילו יהיה גובה הקורה המפותחת יותר מעשרים אמה לפי שבני אדם כולם יביטו אליה לרוב חשיבותה ויתאמת בהיכר וכמו כן אם יש לה צורת פתח אינו צריך למעט ואפילו היה גבוה יותר מעשרים אמה וצורת פתח הוא שני עמודים בגובה ושלישי ברוחב נטוי על ראשיהם מלמעלה והוא אמרם קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן וכשנצטרך לצורת פתח אינה אלא זו בלבד לא בעירובין ולא בסוכה וחייב אתה לדעת כי המבוי לא יהיה גבהו פחות מעשרה טפחים בשום פנים ולא יותר מעשרים אמה אלא באחד מאלו התנאים והם שיהיו לו צורת פתח או אמלתרא ולפיכך אם יש גובה קנה מכאן וקנה מכאן עשרה טפחים לא יצטרך שיהיה קנה על גביהן נוגע בהן אלא אפילו נתרחק מהם יותר משלשה טפחים נחשוב אותו צורת פתח ודע כי כל אמה הנזכרת בעירובין וסוכה וכלאים היא אמה בינונית ר״ל בת ששה טפחים וכל מה שנצטרך למוד איזה רוחק שיהיה באחד מאלו השלשה מקומות נתכוין בו לחומרא והוא כי אתה תמוד בטפח מצומצם אם יהיה בו חומרא כמו גובה סוכה וגובה מבוי אם יש בהם יותר מעשרים אמה ויהיו פסולין וכמו כן תמיד בטפח שאינו מצומצם אם יש בו חומרא כמו עשרה טפחים של גובה מבוי וגובה סוכה ושש עשרה אמה של קרחת הכרם ושתים עשרה אמה של מחול הכרם שקדם ביאורם במסכת כלאים וכל הדומה לזה וענין מצומצם שיהיו אצבעות ידיך מקובצות קצתם על קצתם מהדקת בשעת מדידת הששה טפחים ושתהדק האצבעות כל מה שתוכל ושאינו מצומצם הוא היפך זה והוא שתניח אצבעותיך קרובות זו לזו ולא יהיה מקובצות ולא מרווחות שיכנס אויר ביניהם ושמור זה העיקר ואל תצריכני ותטריחני לשנותו בכל מקום ואין הלכה כר׳ יהודה:

פרק א

א משנה מבוי (סימטא, רחוב צר) הסגור משלושה צדדים, מותר לטלטל בו בשבת על ידי הנחת קורה בגובה פתחו. במקרה שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה — ימעט גובה זה, באופן שיהא פחות מעשרים אמה. ר׳ יהודה אומר: אינו צריך למעט, כיון שאף בגובה זה מתירה הקורה את הטלטול במבוי.

Chapter 1

MISHNA: If an alleyway is enclosed on three sides with courtyards opening into it from three sides, and the fourth side opens into a public domain, it is prohibited by rabbinic law to carry objects in it on Shabbat. However, carrying in an alleyway under those circumstances is permitted if a cross beam is placed horizontally over the entrance to the alleyway. The mishna teaches that if the cross beam spans the entrance to an alleyway at a height above twenty cubits, one must diminish the height of the cross beam so that it is less than twenty cubits. Rabbi Yehuda says: He need not diminish it, since the cross beam enables one to carry in the alleyway even at that height.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְהָרָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת יְמַעֵט וְאִם יֵשׁ לוֹ צוּרַת הַפֶּתַח אע״פאַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת אֵין צָרִיךְ לְמַעֵט.:

If the entrance to the alleyway is wider than ten cubits, one must diminish its width. However, if the entrance to the alleyway has the form of a doorway, i.e., two vertical posts on the two sides, and a horizontal beam spanning the space between them, even if it is wider than ten cubits, he need not diminish it, as it is then regarded as an entrance, rather than a breach, even if it is very wide.
רי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והרחב מעשר אמות ימעט – דזהו שיעור רוחב סתם פתחים וטפי מהכי לא מיקרו פתח אלא פרצה ואנן בעינן פתח וצריך לנעוץ קנים למעט רוחב כניסתה ולהעמידה על עשר או על פחות.
צורת הפתח – לחי מיכן ולחי מיכן קורה (ס״א וקנה) על גביהן:
והרחב מי׳ אמות ימעט פיר׳1 [דזהו]⁠2 שיעור רוחב סתם פתחים. [ו]⁠טפי3 מהכי לא מקרי פתח אלא פרצה, ואנן בעינן פתח. וצריך לנעוץ קנים למעט רוחב כניסתן להעמיד על עשר או על פחות. ואם יש לו צורת פתח4 וכו׳. פיר׳5 צורת הפתח, לחי מיכן ולחי מיכן וקורה על גביהן.
כזה:⁠6
[גמ׳ שם]
גמר׳, אמרינן בגמרא,⁠7 מאי שנא גבי סוכה דקתני8 פסולה, דתנן סוכה שהיא גבוה9 מכ׳ אמה פסולה, ור׳ יהודה מכשיר, ומאי שנא גבי מבוי דקתני תקנתא. פיר׳10 דתני ימעט ולא תני פסול. ומהדרינן, סוכה חיובא דאוריתא, כדאמרי׳11 לקמן12 למען ידעו דורותיכם כי בסוכות וגו׳,⁠13 תאני פסולה.⁠14 הואיל וכבר מימות משה רע״ה נתנה מידתה, באו15 חכמ׳ לפרש לך שום פסולות16, אבל מבוי17 שלא נאמ׳ תורתו בהר סיני כלל, שהרי כאן התחילו להראותך עיסקי מבוי ותורתו, תאני תקנתא.
1. רש״י ד״ה והרחב מעשר אמות ימעט (בשינויים מעטים).
2. הושלם עפ״י רש״י.
3. כ״ה ברש״י.
4. כגי׳ בכ״י מינכן (ראה דק״ס, ב). ולפנינו (וכן להלן): ׳הפתח׳.
5. רש״י ד״ה צורת הפתח.
6. נראה לכאורה דיש בציור לחיים, דלא כציור שלפנינו ברש״י (ועי׳ בפי׳ שבספר ׳פריו בעתו׳).
7. שם (וברי״ף ליתא).
8. לפנינו: ׳דתני׳ (ב״פ).
9. כ״ה בשינויי נוסחאות למשנה ריש סוכה. ולפנינו: ׳למעלה מכ׳⁠ ⁠׳ (וראה לעיל הע׳ 2).
10. רש״י ד״ה דתני תקנתא.
11. עפ״י רש״י ד״ה סוכה.
12. בגמ׳ ג, א (וברש״י הלשון: ׳התם׳, ומכוון לגמ׳ בסוכה ב, א).
13. ויקרא כג, מג.
14. רש״י ד״ה תני פסולה.
15. כ״ה בכ״י (דק״ס, ו). ולפנינו ברש״י: ׳ניתנה מדה זו, ובאו׳ חכמים.
16. ולא העתיק מה שנוסף שם ברש״י: ׳ואף על גב דמהניא בה תקנתא, כל כמה דלא מתקן לה איקריא פסולה׳, (וכן בסמוך בד״ה מבוי, החסיר מסד״ה: ׳ומאי פסול שייך למימר וכו׳⁠ ⁠׳) ונראה דרבינו הביא עיקר הפי׳, וכמוש״כ הר״ן. דלרש״י נחלקו שתי הלשונות שבגמ׳ מה עדיף, האם לכתוב פסול או צורת התיקון. ללישנא קמא עדיף בד״כ לכתוב ׳פסול׳, וכ״ה בסוכה. ׳אבל מבוי, דאכתי לא ידעינן דיניה, ורבנן הוא דתקון, לא שייך למיתני ביה פסולה׳. וללישנא בתרא, בעלמא עדיף לכתוב התיקון, כמו במבוי, אך בסוכה, בגלל ריבוי הדינים, כתב ׳פסול׳.
17. עפ״י רש״י ד״ה מבוי (וראה הע׳ קודמת).
אם יש לו צורת פתח כול׳ – פירוש: קנה מיכן וקנה מיכן וקנה על גביהן אבל שני כותלי המבוי וקורה על גביהן לא הוי צורת פתח דצורת פתח בענן שתי מזוזות משני הצדדין שיהא הדלת שוקף עליהן בלא הכתלים.
והרחב מעשר אמות ימעט. כלומר: בין שהכשירו בלחי בין שהכשירו בקורה, משום דיתר מעשר נידון כפרצה (עירובין ט״ו: במשנה), ואין לחי וקורה מתירין את הפרצה לדעת רבנן. אבל לר׳ יהודה אינו צריך למעט עד שלש עשרה אמה ושליש או עד עשרים כדאיתא בגמרא (עירובין י.) למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והא דלא פליג ר׳ יהודה במתני׳ ברחב, משום דסמיך אמאי דפליג בברייתא וכדאמר בגמרא (עירובין ב:).
ואם יש לו צורת פתח אפילו רחב מעשר אינו צריך למעט. קשיא מאי שנא רחב מעשר דנקט, הא הוי מצי למימר והרחב מעשר או גבוה מעשרים אם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט, והוה משמע דאכולהו קאי בין לגבוה בין לרחב, וצורת פתח ודאי אפילו אגבוהה נמי מהניא כדאיתא בברייתא לקמן (עירובין יא.) גבי הרחב מעשר, וצ״ע.
אמר המאירי המשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר שיעור חלל המבוי וקודם שתכנס בביאורה צריך שתדע דרך הקדמה שיש לנו בדין הוצאה דינין מן התורה ומכח הלכות סיני ומבית דינו של שלמה ולפי מה שנפרש במשנה השניה יש לנו בה דין רביעי לאיסור חכמים בשתי מחיצות דעריבן כמו שיתבאר שם והענין הוא שמן התורה אין איסור הוצאה מרשות לרשות אלא מרה״י גמורה לרה״ר גמורה וכן אין איסור טלטול והעברת ארבע אמות או יתר מארבע אמות בתוכו אלא ברה״ר גמורה ורה״ר הוא דרך שיש ברחבה שש עשרה אמה ומפולש משני ראשיו עד שיוכל אדם לעבור ביושר בלא עכוב ושאינו מקורה וכן הצריכו בו גדולי הרבנים שיהא בו דריסת רגל לששים רבוא ולא שיהו ששים רבוא יכולין לעבור שם ביחד אלא שיהא דרך מצוי לששים רבוא ורגילים לעבור שם ורה״י הוא כל רשות גבוה עשרה או עמוק עשרה ורחב ארבעה ויש דעות אחרות בענין רה״ר לקצת רבותינו הצרפתים יתבארו במסכת זו וכן רמזנו עליהם בראשון של שבת ולא באנו עכשיו לבאר אלא שלא נאסר מן התורה אלא הוצאה מרה״י לרה״ר או הכנסה מרה״ר לרה״י או טלטול והעברת ארבע אמות ברה״ר ואין צריך לומר שמן התורה כל חצר שמתחלקת בדיורין אע״פ שיד כולם שוה בחצר מותר לטלטל מחצר לבתים ומבתים לחצר ואין צריך לומר טלטול והעברה לחצר עצמה וכן מדינה המוקפת חומה עשרה ויש לה דלתות נעולות בלילה וכן הדין במבוי הסתום והוא שיש בו כותלים משלש רוחותיו ופתוח מצד רביעי לרה״ר וכל שכן לכרמלית אע״פ שאין בו כלום מצד רביעי רה״י גמורה הוא בין לזרוק בין לטלטל והלכת סיני החמירה להצריך מרוח רביעי לחי או קורה להיתר טלטול וזו היא שיטת בית הלל שהלכה כמותו ואין צריך בה ללחי או קורה כדברי גדולי המחברים שלדעת בית הלל מן התורה שלש מחיצות הוא דבעינן בין לזרוק בין לטלטל כמו שכתבנו ואתאי הלכתא לאוסופי אטלטול ברביעית לחי או קורה כל זה היה בדין תורה עם צירוף הלכה והוא שאמרו (עירובין ד׳.) מחיצין הלכה למשה מסיני ואע״פ שלדעת בית שמאי מן התורה אין רה״י אלא ארבע מחיצות והלכות סיני באה להקל לאוקומה לרביעית אלחי וקורה ותרוייהו בעינן וכן שיש מי שסובר שתי מחיצות גמורות רה״י מדאורייתא ואף במחיצות דלא עריבן כמו שיתבאר לדעת ר׳ יהודה בפרק גגות מ״מ הלכה כבית הלל ושלמה ובית דינו תקנו עוד שלא לטלטל מבתים לחצר אלא בעירוב לרמוז שכלם שוים באותו אוכל וכן יהו כלם שוים באותו הרשות כברשות אחת והוא הנקרא עירובי חצרות וכן לא מחצר למבוי אא״כ בעירוב גם כן והוא הנקרא שתופי מבואות ועכשיו אנו עסוקים בתקון המבוי הסתום שמן התורה הוא רה״י גמורה לטלטל בתוכו ולחייב בזריקה מתוכו לרה״ר ומכח הלכה לדעת בית הלל שהלכה כמותו נאסר שלא לטלטל בתוכו עד שיעשו בו דופן רביעית אלא שדיה בלחי או קורה מפני שאין הענין אלא משום היכר שאם לא יראו סתימה מצד רביעי יחשבו שאף דרך המבוי מרה״ר יבואו לטלטל מתוכו לרה״ר ואע״פ שהיא מכח הלכה קראוהו לפעמים מדברי סופרים כמו שאמרו בסוגיא זו מבוי דרבנן אחר שאינו מן התורה ולפעמים קורא הלכות סיני דבר תורה כמו שיתבאר למטה בענין רובו המקפיד ועל ענין זה באה משנה זו ר״ל מבוי שהוא גבוה ומלת מבוי הוא מענין מבוא וכמו שאתה מוציאה בלשון קבוצה בלשון מבואות ועל שם שכל בני המבוי נכנסים דרך שם הוא קרוי כן כמה דאת אמר את מבוא העיר וכל השביל הוא קרוי מבוי ולפעמים הוא קורא חלקי המבוי ותקוניו בלשון מבוי כמו שקצת פרטים נקראים לפעמים בשם הכלל ועל דרך זה הוא קורא במשנה זו קורת המבוי בשם מבוי והוא שאמר מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט כלומר שאם עשה בו קורה לתקנו לטלטל בתוכו אלא שהיא גבוהה מעשרים אמה ר״ל שחלל שמפי הקורה המביט לארץ עד הקרקע הוא גבוה מעשרים אמה והרי נמצא שאין העין שולט בו ואין כאן היכר ולפיכך ימעט ר״ל שישפיל הקורה עד שלא יהא בחללה יתר מעשרים או יעשה איצטבא למטה הן בסתום הן במפולש שכבר הכשירו מן הצד השני בצורת פתח:
ור׳ יהודה אומר אינו צריך שהוא סובר שזה שהזקיקה הלכה למשה מסיני בקורה זו לאו משום היכר הוא אלא משום מחיצה ומעתה הואיל ויש כאן מחיצה מ״מ שהרי פי הקורה יורד וסותם אינו צריך כלום ואתה צריך לומר לענין פירוש שר׳ יהודה סובר שכל שיש שם שתי מחיצות חשובות אין רגל הנכנסים והיוצאים מבטלת מחיצה על הדרך שאמרה בשני בתים בשני צדי רה״ר ואף למעלה מחמשים או כמה כשרה לדעתו אבל לדעת חכמים אילו היתה קורה באה משום מחיצה לא היתה מועלת כלום שהרי הם סוברים רגל הנכנסת והיוצאה מבטלת מחיצה בכל שאין שם שלש מחיצות של תורה ורביעית של הלכה ומתוך כך נחלקו בפרק גגות שלר׳ יהודה מערבין במבוי מפולש ומטלטלין בתוכו ר״ל בהכשר לחי או קורה משני צדדיו שמאחר שיש קורה בשני ראשיו ופי תקרה יורד וסותם הרי יש כאן ד׳ מחיצות אבל לדעת חכמים שלש מחיצות בעינן והרביעית אינה אלא להיכר בעלמא ואין הלכה כר׳ יהודה לא בסתום ולא במפולש אלא כחכמים:
והרחב מעשרים אמה ימעט – פירוש הא ודאי אתיא אפי׳ למאן דאמר לחי משום היכירא דהא לא אשכח לי׳ תנא תקנת׳ אלא בצ״פ ואלו הוה סגי בלחי כל שהוא כל שכן בצ״פ דאינון קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. אלא ודאי כדאמרן. וטעמא דמילתא משום דכל שהוא רחב מעשר אינו נידון אלא משום פרצה ואין לחי ולא קורה מתירין את הפרצה: ובברייתא קתני דפליג רבי יהודא שאינו צריך למעט עד עשרי׳ אמה או עד שלש עשרה אמה ושליש כדאית׳ בתלמודא ולא אדכרה תנא דמתניתין להאי פלוגתא משום דסמיך אמאי דתני לה תנאי דידי׳ בברייתא. וק״ל היכי קאי תנא מבוי שהיא גבוה ימעט דהא הוה ליה לאקדומי מאי דקתני לקמן כיצד הכשר מבוי. וי״ל דמשום דפתח בהאי דהאי פלוגתא דר׳ יהודא ורבנן במסכת סוכה פתח ביה נמי הכא: גמרא.
רש״י בד״ה צורת הפתח כו׳. נ״ב צורה זו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם:
ואם היה פתח המבוי רחב יותר מעשר אמות — ימעט. ואם יש לו למבוי צורת הפתח, כלומר, שיש בשני צידיו שני עמודים, ועליהם עמוד נוסף, והרי זה כדלת שיש לה שתי מזוזות ומשקוף על גביהן, אף על פי שהוא רחב מעשר אמות — אין צריך למעט, שכן הפתח מכשיר את המבוי בטלטול בשבת, אפילו הוא רחב ביותר.
If the entrance to the alleyway is wider than ten cubits, one must diminish its width. However, if the entrance to the alleyway has the form of a doorway, i.e., two vertical posts on the two sides, and a horizontal beam spanning the space between them, even if it is wider than ten cubits, he need not diminish it, as it is then regarded as an entrance, rather than a breach, even if it is very wide.
רי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) גמ׳גְּמָרָא: תְּנַן הָתָם בסוּכָּה שֶׁהִיא גְּבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה פְּסוּלָה וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר מַאי שְׁנָא גַּבֵּי סוּכָּה דְּתָנֵי פְּסוּלָה וְגַבֵּי מָבוֹי תָּנֵי תַּקַּנְתָּא.

GEMARA: We learned in a mishna there, in tractate Sukka: A sukka that is more than twenty cubits high is unfit, and Rabbi Yehuda deems it fit. The halakhot are similar in substance but differ in formulation, and accordingly the Gemara asks: What is the difference that with regard to a sukka the mishna teaches that it is unfit, whereas with regard to an alleyway, it teaches the method of rectification, that one must diminish the height of the cross beam?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנן התם סוכה שהיא גבוהה מכ׳ אמה פסולה. מאי שנא גבי סוכה תני פסולה ומאי שנא גבי מבוי תני תקנתא וכו׳ ופשוטה היא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ דתני תקנתא – דתני ימעט ולא תנא פסול.
סוכה – דטעמא דידה דאורייתא כדאמרי׳ התם מלמען ידעו דורותיכם.
תני פסולה – הואיל וכבר מימות משה ניתנה מדה זו ובאו חכמים לפרש לך שאם לא עשה כן פסולה שייך למיתני בה לשון פסלות ואע״ג דמהניא בה תקנתא כל כמה דלא מתקן לה איקריא פסולה.
מבוי – דכל עיקריה דרבנן הוא לא שייך למימר ביה לשון פסלות שהרי כאן התחילו להראותך עסקי מבוי ותורותיו ומאי פסול שייך למימר אכתי לא הודיעוך רבנן שיעוריה בהכי דליתני אם לא עשה כן פסול.
גמרא: מאי שנא גבי סוכה תני פסולה ומאי שנא גבי מבוי תני תקנתא. פירוש: וליתני או כאן וכאן פסולה או כאן וכאן תקנתא, דאפילו גבי מבוי נמי שייך למתני ביה פסול, דפסול היינו אסור, כלומר: אסור להשתמש בו, וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (חולין יח.) גמרא השוחט במגל יד אוסרים ומתירין פוסלין ומכשירין חדא מלתא היא. ואמרינן בגמרא (עירובין ג.) מקצת סכך למטה מעשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים בסוכה כשרה ובמבוי פסול. וגרסינן בירושלמי (ה״א) רחב מעשר בסוכה כשרה ובמבוי פסול, ותנן נמי במתניתין (עירובין יא:) דהכשר מבוי ב״ש אומרים בלחי וקורה, והפך הכשר היינו פסול. כך נראה לי.
והרחב מעשר אמות וכו׳ ומכיון שהוא רחב יותר מעשר אמות אין זה קרוי פתח אלא פרצה ואינה ניתרת בקורה שאין כאן היכר ומתוך כך ימעט והוא שיסתום בראש המבוי קצת הרחב בכותל או בפס ארבעה עד שיעמידנו על פחות מעשר או בעשר ויעשה שם קורה או לחי ור׳ יהודה חולק אף בזו כמו שאמרו בבריתא לומר שאינו צריך ואין הלכה כדבריו:
מ״ש גבי סוכה דתני פסולה ומ״ש גבי מבוי דתני תקנתא – פי׳ דאתרווייהו פריך כחדא דליתני בתרוייהו פסולה או ליתני בתרוייהו תקנתא והכי משמע פשטיה דהאי לישנא. ופי תימא היכי שייך פסולה בכיוצא בזה שאינו דבר שכתובה. י״ל דהכי קאמר פסולה ואסור מלהשתמש בו וכדאמרינן בפרק השוחט פוסלין ומכשירין אוסרין ומתירין חדא היא: ואשכח בתלמודא דקאמר מקצת קורה למעלה מעשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים במבוי פסול. ובכמה מקומות הזכירו בה לשון כשרות וכיון דכן הכי נמי שייך למימר ביה לשון פסלות.
ב גמרא תנן התם [שנינו במשנה שם במסכת סוכה]: סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה — פסולה, ור׳ יהודה מכשיר. ההלכות דומות איפוא בעיקרן, אלא שהן שונות בסגנונן. ושואלים על כך: מאי שנא גבי [במה שונה אצל] סוכה דתני [ששנה בה במשנה לשון] ״פסולה״ וגבי [ואצל] מבוי תני תקנתא [שנה לשון תקנה שימעט]?
GEMARA: We learned in a mishna there, in tractate Sukka: A sukka that is more than twenty cubits high is unfit, and Rabbi Yehuda deems it fit. The halakhot are similar in substance but differ in formulation, and accordingly the Gemara asks: What is the difference that with regard to a sukka the mishna teaches that it is unfit, whereas with regard to an alleyway, it teaches the method of rectification, that one must diminish the height of the cross beam?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) סוּכָּה דְּאוֹרָיְיתָא תָּנֵי פְּסוּלָה מָבוֹי דְּרַבָּנַן תָּנֵי תַּקַּנְתָּא.

The Gemara answers: With regard to sukka, since it is a mitzva by Torah law, the mishna teaches that it is unfit, as if it is not constructed in the proper manner, no mitzva is fulfilled. Whereas with regard to an alleyway, where the entire prohibition of carrying is only by rabbinic law, the mishna teaches the method of rectification, as the cross beam comes only to rectify a rabbinic prohibition, but does not involve a mitzva by Torah law.
ר׳ נסים גאוןרי״ףתוספותתוספות רי״ד מהדורה תנינארשב״אריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פרק מבוי. מבוי דרבנן תאני תקנתא בפר׳ עושין פסין (עירובין כא) אמ׳ רב יהודה אמ׳ שמואל בשעה שתיקן שלמה עירובין וידים יצתה בת קול ואמרה לו בני אם חכם לבך ודע כי כל דבר שאינו כתוב בקראי ואע״פ שהוא מתקנת נביאים דרבנן מיתקרי כי מפי השמועה שלהן קיבלנוהו ועירובין דרבנן לפי שאינם כתובים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סוכה דאורייתא תני פסולה – פרש״י דשייך למיתני בה לשון פסול הואיל ומימות משה ניתנה מדה זו [אף על גב דבדאורייתא שייך נמי תקנתא] ולישנא דאיבעית אימא בדאורייתא נמי תני תקנתא לא אתי שפיר לפירושו כי גם ללשון ראשון תני בדאורייתא תקנתא ולא קאמר אלא דשייך למתני בה לשון פסולה לכך נראה לפרש סוכה דאורייתא תני פסולה דלשון ימעט משמע חומרא בעלמא ואתי למיטעי ולומר דדווקא לכתחלה אבל בדיעבד שפיר דמי אבל במבוי דרבנן אין לחוש והא דאמרינן בפ׳ במה מדליקין (שבת דף כב.) נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי ואע״ג דנר חנוכה הוי דרבנן נקט פסולה אגב סוכה דבתריה א״נ התם לא מצי למיתני ימעט דהוה משמע כמו שהיא דולקת ימעט וזה אינו דאפילו למ״ד הנחה עושה מצוה צריך לכבותה ולהדליקה שלא יאמר הרואה לצרכו הוא דאדלקה כדאמרינן התם גבי הדליקה מבפנים והניחה מבחוץ.
מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. סוכה דאוריתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא – פירוש: סוכה שמצותה מן התורה שייך למיתני בה התנא שאם לא עשאה כהלכתה היא פסולה אבל מבוי שכל מצותו אינה אלא מדרבנן לא שייך למיתני בה פסולה. ומאי דאמרינן בפרק במה מדליקין נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה דברי אמורא הם וכך שייך האמורא לומר פסולה על מצות התנא כמו התנא על מצות התורה. אבל התנא לא הוה תני בנר חנוכה פסולה.
סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא. פירש רש״י ז״ל: סוכה דאורייתא וכבר נודעו דיניה שייך למתני ביה פסולה, מבוי דרבנן תני תקנתא דעכשיו באו להודיע דיניו אי אפשר למתני ביה פסולה עד דלישמעינן דיניו. ואינו מחוור, דא״כ תינח במבוי דלא אפשר למתני פסולה, מכל מקום לתני כאן וכאן תקנתא, דהא על כרחך אפילו בסוכה איבעיא להו אמאי לא תני ביה תקנתא, וכדמוכח במאי דאמרינן בלישנא בתרא ואי בעית אימא דאורייתא [נמי] תני תקנתא. ולפיכך פירשו בתוספות (ד״ה סוכה) סוכה דאורייתא תני פסולה דאי הוה אמר ימעט הוה חאיש שמא יטעה אדם לומר לכתחילה ימעט ובדיעבד כשרה ואתי לידי איסור דאורייתא, אבל [מבוי] דרבנן לא חאיש, וכל היכא דאפשר למיתני תקנתא לא תני פסולה. ובנר חנוכה דרבנן דאמרינן ביה פסולה, כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כב.) נר חנוכה שהניחה למעלה מכ׳ אמה פסולה כסוכה וכמבוי. איכא למימר דהתם אי אפשר בלאו הכי, דאי הוה תני ימעט הוה משמע שאם היא מודלקת ומונחת למעלה מכ׳ אמה ישפילנה, ואילו בין למאן דאמר הדלקה עושה מצוה אי אפשר, ואפילו למאן דאמר הנחה עושה מצוה חיישינן דילמא הרואה אומר לצורכיה הוא דאדלקיה, וכדאמרינן התם (שבת כב:) גבי הדליקה מבפנים והניחה מבחוץ.
סוכה דאורייתא תני פסולה – פירש״י ז״ל סוכ׳ שכבר נודעו דינים שייך למיתני ביה פסול מבוי דרבנן שעדיין לא שמענו דיני׳ ועכשיו בא התנא להשמיעם תני תקנתא. והקשו בתוספת דאכתי תיקשי לן דמכל מקום ליתני כאן וכאן תקנתא דהא ודאי גם זה שהיה בכלל שאלתו וכדפי׳ וכדמוכח ממאי דאמרינן ואי בעית אימא דאורייתא נמי תני תקנת׳ לכך פי׳ ר״י ז״ל סוכ׳ דאורייתא והוא דבר חמור קתני פסולה כי שמא אלו תני תקנתא הוה טעות דבדיעבד כשרה. ואתי לידי אסורא דאורייתא. אבל מבוי כיון שהוא מדרבנן לא חש להכי ותני תקנתא דכל היכא דאפשר לי׳ לישנא דתקנתא עדיף למיתני ליה. ואם תאמר והא אמרינן התם נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי ואמאי לא נקט תקנתא. יש לומר דהתם כיון שהדליקה שלא במקומה לא סגי ליה בתקנתא שישפילנה כי צריך הוא לכבתה ולחזור ולהדליקה כדפרש״י בדוכתה.
רש״י ד״ה מבוי שהניחו את הקורה למעלה מכ׳. וכ״כ הרע״ב ובחידושי למשניות כתבתי לתמוה הא מסקינן לקמן דחלל מבוי תנן וא״כ אפשר לקורה להיות מונח למעלה מכ׳ אלא דהחלל צריך שלא יהי׳ למעלה מכ׳ עוד כתבתי לתמוה במה דכתב רש״י בזה הדבור וכן הרע״ב ושריוה בתקנתא דלחי או קורה דליהוו היכר. הא קיי״ל דלחי העומד מאליו הוי לחי דקיי״ל לחי משום מחיצה:
ומשיבים: סוכה, כיון שמצוותה דאורייתא [מן התורה], תני [שנה] בה ״פסולה״, שכן אם לא עשאה כראוי אינה מצווה. ואילו היתר מבוי, שכל עיקרו הוא דרבנן [מדברי חכמים], תני תקנתא [שנה תקנה], שהרי היתר המבוי אינו אלא לתקנה, ואינו מצוה מן התורה.
The Gemara answers: With regard to sukka, since it is a mitzva by Torah law, the mishna teaches that it is unfit, as if it is not constructed in the proper manner, no mitzva is fulfilled. Whereas with regard to an alleyway, where the entire prohibition of carrying is only by rabbinic law, the mishna teaches the method of rectification, as the cross beam comes only to rectify a rabbinic prohibition, but does not involve a mitzva by Torah law.
ר׳ נסים גאוןרי״ףתוספותתוספות רי״ד מהדורה תנינארשב״אריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְאִיבָּעֵית אֵימָא דְּאוֹרָיְיתָא נָמֵי תָּנֵי תַּקַּנְתָּא אֶלָּא סוּכָּה דִּנְפִישִׁין מִילֵּיהּ פָּסֵיק וְתָנֵי פְּסוּלָה מָבוֹי דְּלָא נְפִישִׁי מִילֵּיהּ תָּנֵי תַּקַּנְתָּא.

The Gemara suggests an alternative explanation: And if you wish, say instead that even with regard to matters prohibited by Torah law, it would have been appropriate for the mishna to teach a method of rectification. However, with regard to sukka, whose matters are numerous, it categorically teaches that it is unfit. Merely diminishing the height of a sukka is insufficient to render it fit; it must also satisfy requirements governing its size, its walls, and its roofing. Teaching the remedy for each disqualification would have required lengthy elaboration. With regard to an alleyway, however, whose matters are not numerous, the mishna teaches the method of rectification. Once the height is diminished, it is permitted to carry in the alleyway.
רי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאורייתא נמי תני תקנתא – בעלמא במילי אחריני.
דנפישי מיליה – דקתני התם ושאין לה שלש דפנות ושאינה גבוהה עשרה ושחמתה מרובה מצילתה.
פסיק ותני פסולה – דהשתא מצי כייל ותני להו כולהו כחדא דאי הוה תני תקנתא לא הוה מצי לערובינהו ולמתנינהו דבשאין לה שלש דפנות בעי למיתני יעשה לה דופן ובשאינה גבוהה בעי למיתני יגביה ובשחמתה מרובה מצילתה יוסיף על סככה ואמר מר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה (פסחים דף ג:).
איבעית אימא דאורייתא נמי תקנתא – פירוש דהא ודאי עדיף ליה כדאמרן ולא הוה חייס דטעי לאכשורי בדיעבד: מיהו סוכה דנפישא מילתא: פירש דהתם איירי במילי טובא דבעי תקנתא ואין התקנה שוה בהם דהא איירי בגובהה דבעי למימר ישפיל וכשאינה גבוה דבעו למיחש יגביה ובשחמת׳ מרובה מצילתה דבעי למיתנ׳ ירבה בסכך הילכך אי אתי למתני תקנתא צריך לאורוכא טובא אבל הכא לא נפישא מילתא דהא לא קתני אלא גובהה ופותיא בלחוד ותרווייהו אית להו חדא תקנתא במיעוט ומ״ה פסק ותני תקנתא.
ואיבעית אימא: דאורייתא נמי תני תקנתא [ואם תרצה אמור הסבר אחר: בדברים שמן התורה גם כן שונה במשנה תקנה] אלא, בענין סוכה דנפישין מיליה [שמרובים דבריו, הלכותיו] — פסיק ותני [פסק ושנה] ״פסולה״, שהרי לא די בהכשר סוכה שתהיה בגובה המתאים, אלא דרוש שיהא בה שטח מספיק ודפנות וסכך כהלכתם. ואילו מבוי דלא נפישי מיליה [שאין מרובים דבריו, הלכותיו] — תני תקנתא [שנה תקנה], שאם ימעטו את גובה הקורה, יותר המבוי בטלטול.
The Gemara suggests an alternative explanation: And if you wish, say instead that even with regard to matters prohibited by Torah law, it would have been appropriate for the mishna to teach a method of rectification. However, with regard to sukka, whose matters are numerous, it categorically teaches that it is unfit. Merely diminishing the height of a sukka is insufficient to render it fit; it must also satisfy requirements governing its size, its walls, and its roofing. Teaching the remedy for each disqualification would have required lengthy elaboration. With regard to an alleyway, however, whose matters are not numerous, the mishna teaches the method of rectification. Once the height is diminished, it is permitted to carry in the alleyway.
רי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב חֲכָמִים לֹא לְמָדוּהָ אֶלָּא מִפִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל וְרַבִּי יְהוּדָה לֹא לְמָדָהּ אֶלָּא מִפִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם.

Rav Yehuda said that Rav said: The Rabbis only derived this halakha, that an opening more than twenty cubits high is not considered an entrance, from the doorway of the Sanctuary, the inner sanctum of the Temple. And Rabbi Yehuda only derived his opinion, that even an opening more than twenty cubits high is considered an entrance, from the doorway of the Entrance Hall leading into the Sanctuary.
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב יהודה אמר רב חכמים לא למדוה שעד כ׳ אמה כפתח הוא חשיב אלא מפתחו של היכל שהיה גובהו כ׳ אמה כדתנן במסכת מדות פתחו של היכל גובהו כ׳ ורחבו י׳ אמות ור׳ יהודה למד מן האולם דתנן ושל אולם גובהו מ׳ אמה ורוחבו כ׳ אמה ושניהם מהדין אחד דרשו ושחטו פתח אהל מועד. רבנן סברי פתח אהל מועד ההיכל הוא דאקרי אהל מועד וההיא פתח פתח ההיכל הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם יש שם צורת פתח ר״ל קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן אפי׳ רחב מעשר אמות אינו צריך למעט שאין לך היכר גדול כזה אלא שמ״מ צריך שיהא ראוי להחזיק דלת של זמורות או של הוצין מגעת מן הקרקע עד הקורה כמו שיתבאר:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה כמו שהתבאר במקומו ושאלו בסוגיא זו מאי שנא דגבי סוכה תני פיסולא ומאי שנא דגבי מבוי תני תקנתא ר״ל ימעט דהא סכה נמי אית לה תקנתא ותירץ סוכה דפיסולא דידה דאוריתא תני פיסולא מבוי שכל עצמו אינו אלא מדברי סופרים תני תקנתא אי נמי דאף בדאורייתא כל דאית ליה תקנתא אית ליה למתנייה אלא דסוכה נפישן מלתא בההיא מתני׳ גבוהה למעלה מכ׳ ונמוכה למטה מעשרה ושאין לה שלש דפנות ושחמתה מרובה ואילו היה שונה תקון לכלם היו הדברים יגעים מצד שהיה צריך לשנות תקון מיוחד לכל אחד מהם [פסק ותני פסולה] אבל במשנתנו לא שנה אלא שני פיסולין ואף הם שניהם מתוקנים בתקון אחד:
כבר ביארנו בראשון של יומא סדרי בנין בית המקדש בהר הבית היאך הוא עשוי וביארנו בכלל אותם הדברים שמפתח עזרת ישראל עד פתח האולם שבעים ושש אמה ומפתחו של אולם עד סוף העזרה מאה אמה ובשבעים ושש אמה הראשונות הם י״א אמה לדריסת רגלי ישראל וי״א לדריסת רגלי הכהנים עם הדוכן ושלשים ושתים למזבח ועשרים ושתים משפת המזבח החיצון עד האולם ומפתחו של אולם ולפנים נקרא היכל ששם היה המזבח ושלחן ומנורה ושיעורו מאה אמה עם עובי הכותלים כיצד אולם רחבו עשר אמות וכותלו שש אמות וכותל ההיכל המבדיל בין האולם למקום שנקרא היכל בפרט שש אמות וארך ההיכל ארבעים אמות ומחיצה המבדלת בין ההיכל לדביר ר״ל קדש הקדשים אמה ונקראת אמה טרקסין ובית קדשי הקדשים עשרים אמה וכותל בית קדשי הקדשים שש אמות וחלל התא שאחריו חמש אמות וכותל התא שש אמות הרי מאה אמה ומכותל זה של תא עד כותל מערבי של עזרה י״א אמות אויר והוא אחורי הכפרת ונמצאו מאה ושמונים ושבע אמה ממזרח למערב ט״ו מעזרת ישראל עד האולם ומאה מהאולם עד כותל התא שהוא סוף העזרה והם מאה ושבעים וששה ועם האחת עשרה אמה הם מאה ושמנים ושבעה וכל הקפ״ז בכלל נקראים עזרה אבל עזרת נשים שלפני עזרת ישראל לצד המזרח והחיל שלפני עזרת נשים אינו בכלל העזרה הכל כמו שביארנו שם:
פתחו של אולם גבהו ארבעים אמה ורחבו עשרים ולא היו בו שערים וחמש אמלתראות של מילה והוא עץ הנקרא גווני״ץ היו על גב הפתח זו למעלה מזו והתחתונה שבהן עודפת על רוחב הפתח אמה מכאן ואמה מכאן וכל אחת מן העליונות עודפת על שלמטה הימנה אמה מכאן ואמה מכאן נמצאת התחתונה ארכה הנתון לרחב הפתח כ״ב אמות והסמוכה לה כ״ד אמות והשלישית לה כ״ו והרביעית לה כ״ח והעליונה ל׳ ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת:
הפתח של היכל לפנים מן האולם גבהו עשרים אמה ורחבו עשר אמות ולפי מה שיתבאר במקומו לא היו שם אמלתראות ואע״פ שאמרו בכאן דילמא תבנית היכל כתבנית אולם אינה אלא למה שעשוי לנוי:
משכן שעשה משה ארך החצר שהיה בנוי בה היה ארכו מאה אמות ורחבו חמשים והיה המשכן בנוי בשפת חצי החצר ונשאר לפני המשכן חמשים אמה על חמשים אמה אויר וארך המשכן שלשים ונשארה לאחריו רחבה עשרים ורחב המשכן היה עשר אמות לרחב החצר ונשארו בסביבות החצר רחבה עשרים לצפון ועשרים לדרום נמצא למשכן לפניו רחבה חמשים על חמשים ובכלל שאר סביבותיו רחבה עשרים אמה וגבהו היה עשר אמות והיו לסביבות החצר כלה קלעים בארך מאה אמה וברחב חמשים ובצד שלפניה היו הקלעים מזה ומזה וריוח באמצע לצרך פתח ליכנס בחצר שלפני המשכן והיה רוחב קלעים שלפני החצר ט״ו אמה רחב מכאן וט״ו מכאן ונמצא פתח באמצע ברוחב עשרים וגבהן של קלעים חמש עשרה אמה ומה שנאמר ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים וקומה חמש אמות שפירושו שגובה הקלעים חמש אמות פירושו משפת מזבח ולמעלה שהמזבח גבהו עשר כגובה המשכן וקלעים חמש עשרה ונמצאו עודפות על גובה המזבח חמש אמות ואע״פ שנאמר במזבח ושלש אמות קומתו פירושו מן הסובב ולמעלה אבל גבהו מן היסוד עשר אמות והוא ששנינו בסדר משנת המשכן ויעש את מזבח העולה חמש אמות ארכו וחמש אמות רחבו רבוע ושלש אמות קומתו ממשמע שנאמר חמש אמות ארכו וחמש אמות רחבו איני יודע שהוא רבוע אלא נאמר כאן רבוע ונאמר במזבח הקטורת רבוע שנאמר אמה ארכו ואמה רחבו רבוע ואמתים קומתו מה רבוע האמור במזבח הקטורת גבהו פי שנים כרחבו אף במזבח העולה כן ונמצא גבהו עשר אמות וכן שנינו מזבח שעשה משה גבהו עשר ושעשה שלמה גבהו עשר ושעשו בני גולה גבהו עשר ואף לעתיד לבא גבהו עשר א״כ למה נאמר שלש אמות קומתו מן הסובב ולמעלה עד מקום המערכה והוא ששנינו במסכת מדות פ״ג מ״א על מזבח של בית המקדש מזבח היה שלשים ושתים על שלשים ושתים עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד עלה חמש וכנס אמה זהו סובב עלה שלש וכנס אמה זהו מקום מערכה ומקום קרנות אמה נמצא גבהו עשר אמות ולענין רוחב המזבח נמצא היסוד שלשים ושתים על שלשים ושתים ומן היסוד ועד הסובב עשרים ושמנה על עשרים ושמנה ומקום חלק שבין קרן לקרן עשרים וששה על עשרים וששה ומקום מערכה עשרים וארבעה על עשרים וארבעה כמו שביארנו במסכת מדות וזה שלא דבר אלא מן הסובב ולמעלה מפני שכשהיה הכהן נותן דמים על הסובב היה עומד וכמו שאמרו עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית וצרף גובה קלעי החצר על גובה המשכן הוא שאם לא היו גבוהות על גבי גובה המשכן והמזבח היה מתן דמים של כהן נראה מבחוץ ומתוך כך היו גבוהות חמש אמות יותר ודעת זה לדעת ר׳ יוסי שהלכה כמותו שנחלקו הוא ור׳ יהודה בענין זה במסכת זבחים (נ״ט.) שלר׳ יהודה דברים ככתבן ר״ל שגובה המזבח שלש אמות לבד וגובה הקלעים חמש אמות לבד ואע״פ שהיה הכהן נראה אמה שהרי גבהו של אדם בינוני שלש אמות מ״מ עבודה שבידו לא היתה נראית שהרי הקלעים עודפות על גובה המזבח שתי אמות ומ״מ אין הלכה כן אלא כר׳ יוסי ועל הדרך שביארנו:
מקום שחיטת הזבחים אינה שוה בכל הקרבנות והוא שקדשי קדשים שחיטתן (בהיכל) [בעזרה] לצפון המזבח בתחום שביארנו בראשון של יומא וקדשים קלים ר״ל שלמים והדומה להם שחיטתן בכל מקום בעזרה שהרי נאמר בהן ושחטו פתח אהל מועד ולא ייחד להם רוח ושמא תאמר הרי מ״מ צריך לשחטם בסמוך לפתח שהרי כתיב פתח אהל מועד לא נאמר מקרא זה אלא ללמד שאע״פ שאין לשחיטתם מקום ידוע אינו שוחטם עד שיפתחו דלתות ההיכל שנאמר בהם ושחטו פתח אהל מועד בזמן שדלתות ההיכל פתוחות ולא בזמן שהם נעולות ולמדת לפי דרכך שפתחו של היכל דלתות היו שם אע״פ שפתחו של אולם לא היו בו דלתות ואם שחט את השלמים בנעילת דלתות ההיכל פסולים וכל שדלתותיו מוגפות הרי הן כנעולות אבל אם היו הפרכות עליו אינן פוסלות ושמא תאמר ומה הוצרכת לכך והרי כל שהדלתות נעולות עדיין לא קרב תמיד של שחר וקיימא לן אין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת ונרות ולא מתאחר על תמיד של ערב אלא פסחים אפשר שזו אינה אלא מצות עשה וכמו שאמרו (פסחים נ״ח:) העולה עולה ראשונה וכן עליה עליה השלם ולא נפסלה בדיעבד אלא מצד נעילת דלתות בהיכל משכן שעשה משה ארכו שלשים ורחבו עשרים ופרכת היה מונח לסוף עשר אמות למערב ונמצאו עשרים אמות מפרכת ואילך כנגד הפתח ושם היה המזבח ושלחן ומנורה וזהו בדמיון היכל (למקדש) [במקדש] ופתחו הוא הנקרא פתח אהל מועד והחצר וכבר ביארנו שפתח משכן גבהו עשרה ורחבו עשרים:
פתח זה של מבוי שביארנו שכל שהוא גבוה מעשרים אמה אינו קרוי פתח לדעת חכמים ולדעת ר׳ יהודה אף למעלה מעשרים הוא קרוי פתח בגמ׳ שאלו מהיכן יצא לנו כן ואמרו על זה בשם רב חכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל שהיה גבהו עשרים ורחבו עשר והוא הנקרא פתח ממה שנאמר פתח אהל מועד ואע״פ שבמשכן הוא כתוב מ״מ הרי הוא בדמיון פתח היכל (למקדש) [במקדש] והרי מצינו פתח גבוה עשרים ורחב עשר שנקרא פתח והוא שאמרו מצינו משכן שנקרא מקדש ומקדש קרוי משכן ואין לומר שנלמוד מפתח משכן שהרי מ״מ מצינו פתח היכל שנקרא פתח הא מכאן ואילך אינו קרוי פתח ואע״פ שפסוק זה בשלמים כתיב ושלמים אינן צריכים פתח שהרי שחיטתן בכל מקום בעזרה מ״מ הרי פרשנו עליה בזמן שהפתח פתוח וכו׳ ור׳ יהודה שמכשיר ביתר מעשרים למדה מפתחו של אולם ומאחר שפתחו של אולם נקרא פתח אין עוד שיעור לפתח אלא אף בגובה כמה ורחב כמה ואע״פ שפסוק של פתח אהל מועד בהיכל כתיב הוא סובר קדושת היכל ואולם חדא הוא ומ״מ לא לענין קדושה הוא אומר כן שהרי משנה שלימה במסכת כלים פ״א מ״ו עשר קדושות בירושלם זו למעלה מזו ונכללו ביניהם בין האולם להמזבח מקודש הימנו שאין בעלי מום ופרועי ראש נכנסים לשם היכל מקודש ממנו שאין שתויי יין נכנסין לשם אלא לומר שכל עבודות הכשרות בהיכל כשרות באולם ואעפ״כ חזר בו לומר שקדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד אם מפני שקדושת היכל חמורה אם מפני שהדברים שבתוך ההיכל כגון מזבח ושלחן ומנורה בכלן נאמר פתח אהל מועד וכן שמא עבודות הראויות להיכל אין כשרות באולם עד שהביאה מאמרו פתח אולם הבית והשיב לו שר״ל הבית הפתוח לאולם והוא ההיכל:
אמר רב יהודא אמר רב חכמי׳ לא למדוה אלא מפתחו של היכל כו׳ – פי׳ דקסבר רב דטעמא דקורה במבוי כדי לעשותו פתח ומ״ה נקט כל חד מינייהו ההוא שיעורא דאשכחן בפתח דעלמא ושניהם מקרא א׳ דרשו דכתיב ושחטו פתח אהל מועד. פי׳ גבי משכן כתב והכתוב מדבר בין על אהל מועד שבמשכן בין על הבית שיהא במקומו בבית עולמי׳ כי גם באהל מועד שבמשכן היה השולחן והמנור׳ ומזבח הזהב. ודכ״ע היכל שבבית עולמים במקום אהל מועד זה וגבי אולם הוא דפליגי אם הוא גם בכלל ההיכל רבנן סברי קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד פי׳ לענין מנורה ושלחן ומזבח שהיה לנו להעמיד בהיכל וכן לענין שאסור להיות שום אדם בהיכל בשעה שמניחים הקטורת במזבח הזהב וכן לענין כהן שנכנס להיכל שלא לצורך עבודה שהוא סופג את הארבעים ולכמה דברים אחרים כדאיתא בפ״ק דזבחים. הלכך כי כתיב ושחטו פתח אהל מועד על היכל בלחוד הוא דכתיב וא״ת ובר מהאי קרא נמי איכא כמה קראי דכתיב בהדיא פתח היכל ולמה להו לרבנן למילף מהאי ויש לומר שלא באו חכמים ללמוד מכאן דווקא אלא ללמדנו שלא נכלל כאן אלא היכל לחוד ולאפוקי מסברתו של ר׳ יהודא ומשום דרבנן איירי במתני׳ מעיקרא וחזו לאקדומינהו נמי אקדי׳ ונקט טעמא דידהו ר׳ יהוד׳ סבר קדושת אולם והיכל חדא קדושה היא. פירוש לכל הדברים שהם בענין ההיכל וכיון דכן אף לפתח אולם קרא הכתוב פתח אהל מועד. ולפי׳ יליף מפתחו של אולם דנפיש טפי דבהאי דינא דמבוי שיעורא דאשכחן דנפיש טפי אי׳ לן למשקל ולא נתפיש בכאן את המועט דכיון דמבוי דרבנן הוא כל מאי דאפשר לאכשורי טפי בעי לאכשורי.
היינו טעמא דר׳ יהודא דכתיב אל פתח אולם הבית כו׳ לקמן הוא מפורש והא כי כתב כאן במשכן כתב פי׳ כי עיקרו של מקרא זה לא נאמר אלא על אהל מועד שבמשכן שהיה במדבר ושם לא היה אולם ולא פתח ההיכל ששנינו כי היה גבוה ל׳ כי פתח אהל מועד לא היה גבוה אלא עשר אמות כשיעור גובה הקרשים: ואם משם אנו באין ללמוד למבוי אין לנו להכשיר אלא מבוי שהוא גבוה עשר אמות בלבד וקושיין משום רבי יהודא ואלו רבנן הא איכא כמה דוכתי דכתב בהדיא פתח ההיכל כדכתיב לעיל ואע״ג דדברי קבלה הם מה בכך הא לעיל הוה בעי רבי יהודא למילף מדכתיב פתח אולם הבית.
מאדוני אבי זקני הגאון מהו״רר שעפטל זצ״ל תוספ׳ ד״ה דכתיב אל פתח אולם הבית וכו׳ וקאמרי רבנן וכו׳: נ״ל דהוצרכ׳ לזה שלא יטעה הטועה שרבנן פליגי על צירוף פסוק לעשות פסוק א׳ וכענין זה מצינו גם גבי ונתן הכסף וקם לו לכן כתבו דהכי פירושו אי כתב פתח אול׳ פי׳ אי הוי ב׳ פסוקי׳ דהיינו אי כתב פתח אולם ופתח בית הוי מצרפינין כדקאמרת וזהו שכתבו שלא היה כתב בשום מקום אולם בית רק פתח בית וק״ל ואפי״ה הוי מצרפינין יחדיו ולא אמרתי הבית פתוח לאולם מכח שכתב בפ׳ פתח סמוך לאולם אבל עכשיו כשכתב אולם בית ופתח בית וע״י זה לא נוכל לומר לאולם.
ג אמר רב יהודה אמר רב: חכמים לא למדוה להלכה זאת שפתח הגבוה למעלה מעשרים אמה אינו קרוי פתח, אלא מפתחו של היכל שבמקדש. ור׳ יהודה לא למדה לשיטתו, שאף הגבוה משיעור זה קרוי פתח, אלא מפתחו של אולם שבמקדש.
Rav Yehuda said that Rav said: The Rabbis only derived this halakha, that an opening more than twenty cubits high is not considered an entrance, from the doorway of the Sanctuary, the inner sanctum of the Temple. And Rabbi Yehuda only derived his opinion, that even an opening more than twenty cubits high is considered an entrance, from the doorway of the Entrance Hall leading into the Sanctuary.
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) דִּתְנַן גפִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל גׇּבְהוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה וְרׇחְבּוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת דוְשֶׁל אוּלָם גׇּבְהוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה וְרׇחְבּוֹ עֶשְׂרִים אַמּוֹת.

As we learned in a mishna: The doorway of the Sanctuary is twenty cubits high and ten cubits wide, and that of the Entrance Hall is forty cubits high and twenty cubits wide.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וצורת פתח יתבאר בגמ׳ שכשם שמועיל לרחב יתר מעשר כך מועיל בגבוה יתר מעשרים שהרי יש כאן היכר ורבותי נסתפקו אם צורת פתח מועלת לפחות מעשרה גובה שאף בו המבוי פסול כמו שיתבאר וגדולי המחברים כתבוה כן אף בפחות מעשרה אלא שאנו מתמיהים בה מצד שאין צורת פתח מועיל במקום שאין מחיצות שכל מחיצה הפחותה מעשרה אינה מחיצה וגדולי הדור ראיתי שמתמיהים בה מצד שאין צורת פתח מועיל יתר ממחיצה ומחיצה שאינה גבוהה עשרה אינה כלום ואיני מבין שאף גדולי המחברים לא אמרוה אלא בשהפתח גבוה עשרה כמו שיתבאר למטה אלא שכותלי המבוי נמוכות מעשרה אלא שאף בזה הדברים מתמיהים כמו שכתבנו:
דתנן כן שנינו במשנה]: פתחו של היכל גבהו עשרים אמה ורחבו עשר אמות, ושל אולם גבהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמות.
As we learned in a mishna: The doorway of the Sanctuary is twenty cubits high and ten cubits wide, and that of the Entrance Hall is forty cubits high and twenty cubits wide.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וּשְׁנֵיהֶן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ {ויקרא ג׳:ב׳} וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד דְּרַבָּנַן סָבְרִי קְדוּשַּׁת הֵיכָל לְחוּד וּקְדוּשַּׁת אוּלָם לְחוּד וְכִי כְּתִיב פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אַהֵיכָל כְּתִיב.

The Gemara explains the basis of this tannaitic dispute. Both of them, the Rabbis and Rabbi Yehuda, interpreted the same verse homiletically: “And he shall lay his hand upon the head of his offering and slaughter it at the doorway of the Tent of Meeting, and Aaron’s sons, the priests, shall sprinkle the blood on the altar round about” (Leviticus 3:2). As the Rabbis hold that the sanctity of the Sanctuary is discrete and the sanctity of the Entrance Hall is discrete, i.e., the Sanctuary and the Entrance Hall have distinct levels of sanctity. And since the essence of the Temple is the Sanctuary and not the Entrance Hall, and since the Sanctuary in the Temple parallels the Tent of Meeting in the Tabernacle, when the verse speaks of the doorway of the Tent of Meeting, it is referring to the doorway of the Sanctuary. Therefore, the term doorway applies to an opening similar to the doorway of the Sanctuary, which is twenty cubits high. There is no source indicating that an opening with larger dimensions is also considered a doorway.
רי״ףרש״יתוספות רי״ד מהדורה תנינאפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אהל מועד – הוא ההיכל ששם היה נתון מזבח הזהב והשלחן והמנורה ובכולהו כתיב אהל מועד.
רבנן סברי – קדושת אולם לאו כקדושת היכל וכל עבודות האמורות בהיכל אי הוה עביד להו באולם שלפניו לא מיתכשרי הלכך: לא מיקרי אהל מועד ולא אשכחן קרא דליקרי לפתח דיליה פתח.
קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד – עיין מה שכתבתי בפרק קמא דכלים.
ושניהן חכמים ור׳ יהודה מקרא אחד דרשו: ״וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד וזרקו בני אהרן הכהנים את הדם על המזבח סביב״ (ויקרא ג, ב) דרבנן סברי [שחכמים סברו]: קדושת היכל לחוד, וקדושת אולם לחוד. שיש הבדל בדרגות הקדושה בין היכל ואולם, ועיקרו של המקדש בהיכל הוא ולא באולם. וכי כתיב [וכאשר נאמר] ״פתח אהל מועד״ — אהיכל כתיב [על פתח ההיכל נאמר] ומכאן נלמד שהמושג ׳פתח׳ מתייחס על פי הכתוב לפתחו של היכל בלבד, שגובהו עשרים אמה, והגבוה מזה איננו יודעים אם קרוי פתח כלל.
The Gemara explains the basis of this tannaitic dispute. Both of them, the Rabbis and Rabbi Yehuda, interpreted the same verse homiletically: “And he shall lay his hand upon the head of his offering and slaughter it at the doorway of the Tent of Meeting, and Aaron’s sons, the priests, shall sprinkle the blood on the altar round about” (Leviticus 3:2). As the Rabbis hold that the sanctity of the Sanctuary is discrete and the sanctity of the Entrance Hall is discrete, i.e., the Sanctuary and the Entrance Hall have distinct levels of sanctity. And since the essence of the Temple is the Sanctuary and not the Entrance Hall, and since the Sanctuary in the Temple parallels the Tent of Meeting in the Tabernacle, when the verse speaks of the doorway of the Tent of Meeting, it is referring to the doorway of the Sanctuary. Therefore, the term doorway applies to an opening similar to the doorway of the Sanctuary, which is twenty cubits high. There is no source indicating that an opening with larger dimensions is also considered a doorway.
רי״ףרש״יתוספות רי״ד מהדורה תנינאפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר הֵיכָל וְאוּלָם קְדוּשָּׁה אַחַת הִיא וְכִי כְּתִיב פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אַתַּרְוַיְיהוּ הוּא דִּכְתִיב.

And Rabbi Yehuda holds that the Sanctuary and the Entrance Hall are one, equal, sanctity, and therefore, when it is written: “The doorway of the Tent of Meeting,” it is referring to both of them, and accordingly, the term doorway applies to a larger entrance as well.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור׳ יהודה סבר קדושת אולם והיכל חדא מלתא הוא. וכולהו אהל מועד אקרי ואף על גב דההיא קרא ושחטו פתח אהל מועד במשכן כתיב וליכא התם אולם אשכחן דמשכן אקרו מקדש שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ומקדש נמי אקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם ותרווייהו חדא מילתא היא ארון נמי אקרי מקדש שנאמר ונסעו הקהתים נושאי המקדש אמרינן (מדילפי) [אדילפי] מפתח אהל מועד לילפי מפתח שער החצר שהיה גובהו ה׳ אמות ורוחבו כ׳ אמה שנאמר אורך החצר מאה באמה וגו׳ טול כ׳ אמה אחורי המשכן ול׳ אמה המשכן הרי נ׳ נשארו מן האורך של חצר המשכן ורוחב כולן רוחבן נ׳ פרנסתו החצר לאורכה וזו עוד מדת רחבת המשכן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואילו ר׳ יהודה סבר: היכל ואולם, קדושה אחת היא. וכי כתיב [ומה שנאמר] ״פתח אהל מועד״ אתרוייהו הוא דכתיב [על שניהם הוא שנאמר], והמושג ׳פתח׳ יכול להתייחס גם לפתח גדול יותר.
And Rabbi Yehuda holds that the Sanctuary and the Entrance Hall are one, equal, sanctity, and therefore, when it is written: “The doorway of the Tent of Meeting,” it is referring to both of them, and accordingly, the term doorway applies to a larger entrance as well.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאִיבָּעֵית אֵימָא לר׳לְרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי קְדוּשַּׁת אוּלָם לְחוּד וּקְדוּשַּׁת הֵיכָל לְחוּד וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה דִּכְתִיב אֶל פֶּתַח אוּלָם הַבַּיִת.

The Gemara suggests an alternative understanding of the dispute. And if you wish, say instead that even according to Rabbi Yehuda, the sanctity of the Sanctuary is discrete and the sanctity of the Entrance Hall is discrete. And here, this is the reasoning of Rabbi Yehuda: By fusing together language from different verses, the result is as it is written: To the doorway of the Entrance Hall of the House. Therefore, even the doorway of the Entrance Hall is referred to in the Torah as a doorway, and the same is true of any opening with comparable dimensions.
רי״ףרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד. ונפקא מינה לשלחן ומנורה ומזבח הזהב אם הניחם באולם. ועוד נפקא מינה לכדאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה (מנחות כז:) הנכנס להיכל שלא לצורך עבודה סופג את הארבעים. ועוד לדברים אחרים כדאיתא בזבחים (זבחים יד.).
דכתיב אל פתח אולם הבית. מקרא זה איננו. אלא שרבנו שמואל ז״ל דוחק לומר דדייק מדכתיב ביחזקאל (ח, טז) והנה פתח היכל ה׳ בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש, דאלמא היינו אולם היינו היכל, דאי לא (אי) פתח היכל אינו בין האולם ולמזבח אלא בין ההיכל ואולם, ואי בין האולם ולמזבח אינן פתח היכל ה׳. והשתא הוי האי קרא כמו ונתן הכסף וקם לו. ואינו מחוור בעיני דכיון דאסיקנא דאפילו לר׳ יהודה קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד, מאי טעמא קרי ליה לאולם הכא היכל. ועוד דאי מההיא דוקא קא יליף ליה, מאי קאמרינן ורבנן אי כתיב פתח אולם הכי נמי. ובתוס׳ (ד״ה דכתיב) דוחקין דדייק לה מדכתיב בהרבה מקומות אולם הבית וכתיב נמי פתח הבית, ולפיכך משמע ליה היינו פתח הבית ולאולם קרי פתח הבית.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור הסבר אחר]: לר׳ יהודה נמי [גם כן] קדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד. והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם] של ר׳ יהודה — שמצירוף לשונם של כמה פסוקים יחד כתיב [נאמר מתקבל הביטוי] ״אל פתח אולם הבית״, נמצא שפתח האולם קרוי אף הוא במקרא ׳פתח׳, ומשיעורו אנו למדים.
The Gemara suggests an alternative understanding of the dispute. And if you wish, say instead that even according to Rabbi Yehuda, the sanctity of the Sanctuary is discrete and the sanctity of the Entrance Hall is discrete. And here, this is the reasoning of Rabbi Yehuda: By fusing together language from different verses, the result is as it is written: To the doorway of the Entrance Hall of the House. Therefore, even the doorway of the Entrance Hall is referred to in the Torah as a doorway, and the same is true of any opening with comparable dimensions.
רי״ףרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְרַבָּנַן אִי הֲוָה כְּתִב אֶל פֶּתַח אוּלָם כִּדְקָאָמְרַתְּ הַשְׁתָּא דִּכְתִיב אֶל פֶּתַח אוּלָם הַבַּיִת הַבַּיִת הַפָּתוּחַ לָאוּלָם.

And the Rabbis say: Had the verse written: “To the doorway of the Entrance Hall,” it would be interpreted as you said. However, now that it is written: “To the doorway of the Entrance Hall of the House,” it is to be understood: To the doorway of the House that opens into the Entrance Hall, i.e., the Sanctuary, and consequently, the definition of doorway is derived from the dimensions of the doorway of the Sanctuary.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אל פתח אולם – אלמא פיתחא אקרי.
הבית הפתוח לאולם – והוא היכל.
דכתיב אל פתח אולם הבית – זה הפסוק אינו בשום מקום ואור״י דמצינו דכתיב (יחזקאל מ) אולם הבית ובקרא אחרינא (שם מז) כתיב פתח הבית והוי כאלו נכתב בהדיא בחד קרא פתח אולם הבית וקאמרי רבנן אי כתב פתח אולם כדקאמרת פי׳ שלא היה כתוב בשום מקום אולם הבית.
(ואו) ואי1 בעית אימא סוכה דאוריתא נמי הוה ליה למיתנא בה תקנתא, מיהו האי דקתאני פסולה ולא קתני תקנתא משום2 דנפישן מילה3 וצריך למתנא בה (שיעור)⁠4 מילי בשיעור דפנות.⁠5 דקתאני6 התם, ושאין לה ג׳ דפנות, ושאינה גבוהה י׳, ושחמתה מרובה מצלתה ובדין7 הסכוך ובמה מסככין ובמה אין מסככין. ומשום הכי פסיק ותני פסולה,⁠8 (דאו) דאי הוה תאני תקנתא לא הוה מצי לעוריבנהו ולמתנינהו, דבשאין לה ג׳ דפנות יעשה לה דופן, ובשאינה גבוהה י׳ בעי למתני יגביה. ושחמתה מרובה מצלתה בעי למתני יוסיף על סככה. ואמ׳ מר,⁠9 לעולם ישנה אדם לתלמיד דרך קצרה.
1. מפי׳ רנ״ג למסכת עירובין (הובא ע״י ר״ש אברמסון ור״ד מצגר, שם).
2. בפי׳ רב נסים שם: ׳משום דסוכה נפישין מילה׳.
3. כ״ה בכ״י מינכן וד״י (דק״ס, ז). ולפנינו: ׳מיליה׳.
4. נמחק בכתה״י בהעברת קולמוס. (ובפי׳ רנ״ג שם נוספה כאן תי׳: ׳כמה׳).
5. עד כאן פי׳ רנ״ג, המובא שם.
6. רש״י ד״ה דנפישי.
7. ג״ז מפי׳ רנ״ג המובא שם.
8. רש״י ד״ה פסיק ותני (בשינויים מעטים).
9. פסחים ג, ב.
תוס׳ בד״ה דכתיב אל פתח אולם כו׳ אי כתיב פתח אולם כדקאמרת פי׳ שלא היה כתוב בשום מקום אולם הבית עכ״ל נראה שהוצרכו לכך דכיון דהני קראי חשבינן להו כחד קרא א״נ דהוה כתיב בהדיא פתח אולם אי הוה כתיב נמי בשום מקום אולם הבית הוה מפרשינן ליה פתח אולם הבית הפתוח לאולם אלא דה״ק אילו הוה כתיב פתח אולם לחוד ולא הוה כתיב בשום מקום אולם הבית אז ודאי דהוה מפרשינן ליה פתח אולם ממש דפתחו לעזרה קרוי פתח וק״ל:
ורבנן [וחכמים] אומרים: אי הוה כתב [אילו היה נאמר] ״אל פתח אולם״ — היה זה כדקאמרת [כמו שאמרת], השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] ״אל פתח אולם הבית״ הרי אנו מבינים: פתחו של הבית הפתוח לאולם, והוא ההיכל, ומשיעור פתחו נלמד.
And the Rabbis say: Had the verse written: “To the doorway of the Entrance Hall,” it would be interpreted as you said. However, now that it is written: “To the doorway of the Entrance Hall of the House,” it is to be understood: To the doorway of the House that opens into the Entrance Hall, i.e., the Sanctuary, and consequently, the definition of doorway is derived from the dimensions of the doorway of the Sanctuary.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְהָא כִּי כְּתִיב הַאי בְּמִשְׁכָּן כְּתִיב.

The Gemara raises a difficulty with the very basis of this explanation: But when this is written: “The doorway of the Tent of Meeting,” isn’t it written with regard to the Tabernacle in the wilderness? How can the status in the permanent Sanctuary, i.e., the Temple in Jerusalem, be derived from matters stated with regard to the Tabernacle?
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא כי כתיב – פתח אהל מועד במשכן שהיה במדבר כתיב ושם לא היה אולם ופתח היכל י׳ אמות הוא דגבוה שהקרשים לא היו אלא עשרה אמות גובהן.
ואם היה מבוי זה רחב עד עשרים אמה או יותר עושה פס עשרה במשך ארבע אמות שהוא שיעור ארך מבוי ומעמידו לארכו על מבוי באמצע ונעשה כשני מבואות ואין כח באויר שמשני צדדיו לבטלו אבל בפחות מכאן אויר שמכאן ומכאן מבטלו וכן יתבאר בגמ׳:
בפרש״י בד״ה והא כי כתיב פתח אוהל כו׳ ושם לא היה אולם ופתח היכל עשר כו׳ עכ״ל ר״ל דלא היה אולם ותקשי לר׳ יהודה דיליף ליה מפתח אולם ולרבנן תקשה דפתח היכל במשכן לא היה רק עשר אמות גבוה כו׳ מפירושו נראה דפתח היכל דאוהל מועד נקרא שפיר פתח ולכך לא קשיא להו ארוחב כיון דהיה פתח היכל במשכן רחב י׳ אמות אבל מהא דפריך לקמן ולבעי דלתות מוכח לחד תירוצא של התוס׳ שם דמפתח אוהל מועד ליכא למילף רוחב י׳ כיון שהיה פרוץ במלואו דלא ה״ל גיפופי ולתירוץ קמא של התוס׳ שכתבו דליכא למילף מאוהל מועד אלא באינו גבוה אלא י׳ ניחא קצת דמרוחב נמי קא קשיא ליה הכא דלא קאמרי׳ רוחב י׳ באוהל מועד אלא באינו גבוה אלא י׳ ודו״ק:
ומקשים על תחילתה של הראייה: והא כי כתיב האי [והרי כאשר נאמר ביטוי זה ״פתח אוהל מועד״] במשכן כתיב [נאמר]! וכיצד למדים אנו דברים האמורים במקדש מדברים האמורים במשכן?
The Gemara raises a difficulty with the very basis of this explanation: But when this is written: “The doorway of the Tent of Meeting,” isn’t it written with regard to the Tabernacle in the wilderness? How can the status in the permanent Sanctuary, i.e., the Temple in Jerusalem, be derived from matters stated with regard to the Tabernacle?
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אַשְׁכְּחַן מִשְׁכָּן דְּאִיקְּרִי מִקְדָּשׁ וּמִקְדָּשׁ דְּאִיקְּרִי מִשְׁכָּן דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל השְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן קוֹדֶם פְּתִיחַת דַּלְתוֹת הַהֵיכָל פְּסוּלִין שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא ג׳:ב׳} וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד בִּזְמַן שֶׁפְּתוּחִין וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהֵן נְעוּלִים וְהָא כִּי כְתִיב הָהִיא בְּמִשְׁכָּן כְּתִיב אֶלָּא אַשְׁכְּחַן מִקְדָּשׁ דְּאִיקְּרִי מִשְׁכָּן וּמִשְׁכָּן דְּאִיקְּרִי מִקְדָּשׁ.

The Gemara answers: We find that the Tabernacle is called Temple, and that the Temple is called Tabernacle; therefore, the halakhot that govern one can be derived from the other. As if you do not say so, that the Tabernacle and the Temple are one with regard to their halakhot, that which Rav Yehuda said that Shmuel said: Peace-offerings that were slaughtered in the Temple prior to the opening of the doors of the Sanctuary in the morning are disqualified would be difficult. That halakha is derived as it is stated: “And he shall slaughter it at the doorway [petaḥ] of the Tent of Meeting,” from which it is derived: When the doors to the Tent of Meeting are open [petuḥin], and not when they are closed. But when this is written: The doorway of the Tent of Meeting, isn’t it written with regard to the Tabernacle? Rather, for halakhic purposes, we find the Temple called Tabernacle, and the Tabernacle called Temple.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תנינארשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלמים ששחטן – שחרית קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין.
הא במשכן כתיב – ובבית עולמים מנא לן.
אשכחן משכן דאיקרי מקדש – ונפקא מינה שאינו דוחה את השבת ושלא יכנס אדם שם באבק שעל רגליו משמע דמשכן ומקדש גמרינן מהדדי וכן בפ״ק דחולין (דף כד.) גבי מומין שפסולין בכהנים ולוים בשנים דקאמר יכול אף בשילה ובית עולמים כן וקשה דבפ״ב דשבועות (דף טז:) מצריך תרי קראי דקאמר דלכתוב אידי ואידי מקדש וכו׳ וכן בסוטה (דף טז.) וביומא (דף מד.) ובכמה דוכתי ותירץ הר״ר נתנאל דהכא לא צריך קרא דעיקר דרשה אינה אלא על המקדש דבמשכן לא היו דלתות וההיא דחולין סברא הוא אם לא היה הפסוק שיפסלו אף בשילה הואיל ואינו תלוי בקדושת המשכן.
שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין – ואם תאמר תיפוק ליה דנשחטו קודם תמיד של שחר ואמרינן העולה עולה ראשונה דתמיד של שחר נמי בעי פתיחת דלתות ההיכל כדתנן בתמיד נשחט (פסחים דף נח:) לא היה תמיד נשחט עד שהיה שומע קול שער שנפתח וי״ל דקרא דהעולה דווקא בהקטרה איירי ולא בשחיטה אי נמי למצוה ולא לעכב כדאמר בהדיא בהתכלת (מנחות דף מט.) והא דתניא בתוספתא כל הזבחים שהקדימן לתמיד של שחר או עיכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולין היינו מדרבנן אי נמי הכא איצטריך כשנפתחו וחזרו וננעלו.
שלמים ששחטן קודם פתיחת שערי ההיכל פסולין – שנאמר ושחטו פתח אהל מועד אבל עלת התמיד מנלן דבעיא פתיחת ההיכל דתנן בפ״ג דתמיד ולא היה השוחט שוחט עד שהוא שומע את קול שער הגדול שנפתח.
דאי לא תימא הכי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אוהל מועד. איכא למידק האי קרא לשלמים למאי אצטריך, תיפוק ליה דאין דבר קודם לתמיד של שחר (פסחים נח:), ואילו בתמיד צריך פתיחת דלת, כמו ששנינו בתמיד (פ״ג, מ״ז) לא היה שוחט התמיד עד שהיה שומע קול שער גדול שנפתח. ויש לומר דנפקא מינה כגון שנסגרו דלתות אחר שנשחט התמיד. אי נמי יש לומר דאי משום קדימת התמיד לא תפסלי ולא נאמר אלא למצוה מן המובחר, ואתא קרא דושחטו פתח אוהל מועד להטעינן פתיחת דלתות ואם שחטו קודם שנפתחו דלתות פסולין. והא דתניא בתוספתא דפסח שני (פ״ד, ה״ב) כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר או לאחר תמיד של בין הערבים פסולין שאין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת ופסח בלבד, יש לומר דפסולין מדרבנן קאמר דפסלום כדי שלא יבא להקריבם לכתחילה. והא נמי דמשמע בפסח שני בפרק אלו דברים (פסחים עג:) גבי שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידן דקדשים ששחטן קודם שחיטת התמיד פסולין, התם נמי מדרבנן קאמר.
וסתם מבוי למדת ממה שכתבנו שהוא גבוה עשרה וארך ארבע אמות ומהם ולמעלה ורחבו גדולי המחברים נראה שכתבוהו משלשה ולמעלה שהרי הם כתבו מבוי שאין ברחבו שלשה טפחים אינו צריך לא לחי ולא קורה ומותר לטלטל בכלו שכל פחות משלשה כלבוד דמי למדת שבשלשה מיהא צריך הכשר ומ״מ יש פוסקים דוקא בארבעה טפחים כמו שיתבאר:
אשכחן משכן דאיקרי מקדש ומקדש דאיקרי משכן – פ׳ וכיון דכן כי הדדי נינהו. ומאי דכתיב ושחטו פתח אוהל מועד במשכן הרי הוא כאלו נכתב מקדש על פתח ההיכל שהי׳ בו וכיון דאולם לר׳ יהודא מכלל ההיכל שהוא שפיר יליף מהאי קרא.
מאבי זקיני הגאון הנ״ל אשכחן משכן דאקרי מקדש וכו׳ דעיקר דרשא אינה אלא על מקדש וכו׳ כתב רש״ל א״כ מניין ללמוד אבק שעל רגליו. וקצת מפרשים פירשו עליו: ולי נראה דאין מקום לתמיהתו מאחר שע״כ גם ומקדשי תיראו לאו כפשוטה הוא יכול ממקדש אתה ירא וכו׳ ת״ל שבתות ממי שצוה על השבת וכו׳: והנה מובן פסוק של מקדשי תיראו ממי שהזהי׳ על המקדש הוא הק״בה וכשקאי על הק״בה אין סברא לחלק בין מקדש למשכן מכח השראת שכינה היה במקדש וק״ל.
דאי לא תימא הכי הא דאמר שמואל כו׳ – ואם תאמר מה היה צריך לדברי שמואל בכאן דהא בסמוך מביא ראי׳ דמשכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן. ויש לומר מפני שמצינו מקומות דלא ילפי מהדדי דהא בפ״ב דשבועות בעינן רבוייא דקרא למקדש וכן בפ״ק דחולין וכן במסכת סוטה בפ׳ המביא מרבינן בית העולמי׳ מייתורא דכתיב אשר יהיה בקרקע המשכן הלכך איצטריך לומר כאן דהא דרב דהכא לדשמואל דמיא דמיירי בהאי קרא גופיה מטעמא דילפינן מהדדי מקדש ממשכן. למימרא דכל דבר שאינו תלוי בקדושת הבית כגון הא דהכא וההיא דשמואל שפיר ילפי מהדדי. והא דטרחינן לאתויי הכא אלא משכן דאיקרי מקדש מנא לן לא הוה צריך לן דמסתיין כיון דמקדש איקרי משכן אלא כיון דקושטא הוא בעינן לברורה.
שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנ׳ ושחטו פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול – פי׳ לאו דדרשי׳ פתח כמו פתוח דא״כ יהא זה הפך מימר׳ דרב דיליף לעיל מפתח ממש אלא כך ר״ל שאינו נקרא פתח בדווקא אלא בזמן שהוא פתוח. והקשו בתוספ׳ ולמה לי לפוסלה מהאי קרא תיפוק לי שאם שחטן קודם פתיח׳ דלתות ההיכל הרי שחטן קודם שחיטת תמיד שלא היה תמיד נשחט אלא לאחר פתיחת דלתות כדתנן במסכת תמיד בהדיא לא היה שוחט את התמיד אלא עד שהיה שומע קול שער גדול שנפתח וקיימ׳ לן שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר שנ׳ העול׳ עולה ראשונה: וי״ל דההיא למצוה לכתחילה אבל בדיעבד אין הקרבן נפסל מן התורה והא דתניא בתוספת דפסח שני כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר או לאחר תמיד של בין הערבים פסולין י״ל דהתם כשהקטירו הקריב קודם לתמיד של שחר דהכי מוכח בריש תמיד נשחט דכולי קרא דוערך עליה העולה בהקטרה הוא דכתיב. והא דמשמע בפסח שני בסוף אלו דברים גבי שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם ממנו דאפילו משום ששחט הפסח לאחר שחיטת בין הערבים נפסל דנפקא לן נמי מדכתיב העולה עליה השלם כל הקרבנות כולן: ההוא מדרבנן הוא דנפסל. אי נמי דהתם אם הקריבו כשר אלא דהתם עדיין לא הקריבו וכיון דאסור לכתחילה להקריבו קודם תמיד של בין הערבים אף בראשו של מזבח אין מעלין אותו ונפסל בלינה א״נ כמ״ד דלינה פוסלת אפילו בראשו של מזבח דפלוגת׳ היא בפ׳ המזבח מקדש ועי״ל דאיצטריך האי קרא לשמואל כגון שהקריבו התמיד תחילה בדלתות סגורות דהא לא אשכחן דמיפסיל בהכי דלא תנן אלא לא היה שוחט את התמיד כו׳. אי נמי שפתח דלתו׳ ושחט את התמיד ואח״כ סגר הדלתות והקריב שלמים אלו כל זה שטת התוספת.
תוס׳ בד״ה אשכחן משכן דאיקרי מקדש כו׳. נ״ב פי׳ מאחר דמשכן נמי איקרי מקדש אם כן כל מה שכתוב במקדש הוי כאלו כתוב במשכן והיינו מ״ש במקדש את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו דילפינן מיניה דבנין בית המקדש אינו דוחה שבת וכן שצריך לירא מן המקדש דהיינו שלא יכנס באבק שע״ג רגליו ה״ה נמי במשכן שהרי אף הוא איקרי מקדש ומש״ה פריך תלמודא מקדש דאיקרי משכן מניין ר״ל מה שנכתב במשכן דהוי כאלו נכתב במקדש מנ״ל וק״ל:
בא״ד דעיקר דרשה אינה אלא כו׳. נ״ב ולפי״ז אינו מיושב מנא לן דילפינן משכן ממקדש לענין שאינו דוחה השבת וכן שלא יכנס באבק שעל גבי רגליו ואפשר לומר דלא דייקי תוס׳ כולי האי לאשכוחי פירוקא כי מאי דהוה הוה מה שאין כן במקדש ודו״ק:
בד״ה אשכחן משכן כו׳ ונ״מ דאינו דוחה את השבת כו׳ עכ״ל ואע״ג דבמשכן גופיה נמי דרשינן אך את שבתותי מסמיכות שמירת שבת למלאכת המשכן דאין מלאכת המשכן דוחה שבת אינו אלא לאסמכתא בעלמא ולא מייתי לה תלמודא הך דרשה אבל עיקר דרשה במקדש כדאמרינן בפ״ק דיבמות יכול יהא בנין בהמ״ק דוחה שבת ת״ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו ולמאי שכתבו התוס׳ בסוף דבריהם דלא ילפינן מהדדי אלא בדבר שאינו תלוי בקדושת משכן ניחא דהני מילי שאינו דוחה שבת ושלא יכנס כו׳ ודאי תלוין בקדושה ולא ילפינן להו מהדדי ולא נקטו בדבריהם ה״מ מעיקרא אלא לפום רהיטא ומיהו פסיקא להו דאיכא נ״מ נמי במילי אחריני דאינן תלוין בקדושת משכן וילפינן להו שפיר משכן ממקדש ותו לא מידי ודו״ק:
תוס׳ ד״ה שלמים וכו׳ דתמיד של שחר נמי וכו׳. עי׳ זבחים דף סא ע״א תוס׳ ד״ה קודם שיעמדו:
בא״ד פסולין היינו מדרבנן. עי׳ הוריות דף ד ע״א ברש״י ד״ה ספק משחשיכה ובתו׳ שם:
ומשיבים: אשכחן [מוצאים אנו] משכן דאיקרי [שנקרא] מקדש, ומקדש דאיקרי [שנקרא] משכן, והלכותיהם נלמדות זו מזו. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] שמשכן ומקדש אחד הם לענין הלכה, הא [הלכה זו] שאמר רב יהודה אמר שמואל: שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל שבמקדש — פסולין, שנאמר ״ושחטו פתח אהל מועד״ ונלמד: בזמן שפתוחין פתחי אוהל מועד, ולא בזמן שהן נעולים, והא כי כתיב ההיא [והרי כאשר נאמר אותו פסוק] במשכן כתיב [נאמר] אלא, על כרחנו עלינו לקבל כי להלכה אשכחן [מוצאים אנו] מקדש דאיקרי [שנקרא] משכן ומשכן דאיקרי [שנקרא] מקדש.
ושואלים: בשלמא [נניח] מקדש דאיקרי [שנקרא] משכן יש מקרא המוכיח כן, דכתיב [שנאמר]״ונתתי משכני בתוככם״ (ויקרא כו, יא), והמדובר במה שיהא כשיישבו ישראל בארצם. אלא משכן דאיקרי [שנקרא] מקדש מנלן [מנין לנו]? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר] ״ונסעו הקהתים נשאי המקדש והקימו את המשכן עד באם״ (במדבר י, כא)
The Gemara answers: We find that the Tabernacle is called Temple, and that the Temple is called Tabernacle; therefore, the halakhot that govern one can be derived from the other. As if you do not say so, that the Tabernacle and the Temple are one with regard to their halakhot, that which Rav Yehuda said that Shmuel said: Peace-offerings that were slaughtered in the Temple prior to the opening of the doors of the Sanctuary in the morning are disqualified would be difficult. That halakha is derived as it is stated: “And he shall slaughter it at the doorway [petaḥ] of the Tent of Meeting,” from which it is derived: When the doors to the Tent of Meeting are open [petuḥin], and not when they are closed. But when this is written: The doorway of the Tent of Meeting, isn’t it written with regard to the Tabernacle? Rather, for halakhic purposes, we find the Temple called Tabernacle, and the Tabernacle called Temple.
The Gemara questions its previous conclusion: Granted, the Temple is called Tabernacle, as it is written: “And I will set My Tabernacle among you” (Leviticus 26:11), and the reference is to the permanent Sanctuary, i.e., the Temple, as the verse is referring to that which will transpire after the Jewish people settle in their land. However, the fact that the Tabernacle is called Temple, from where do we derive it? The Gemara answers: If you say that it is derived from that which is written: “And the Kehatites, the bearers of the Temple, set forward, that they may set up the Tabernacle before they came” (Numbers 10:21),
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תנינארשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) בִּשְׁלָמָא מִקְדָּשׁ דְּאִיקְּרִי מִשְׁכָּן דִּכְתִיב {ויקרא כ״ו:י״א} וְנָתַתִּי (אֶת) מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם אֶלָּא מִשְׁכָּן דְּאִיקְּרִי מִקְדָּשׁ מְנָלַן אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב {במדבר י׳:כ״א} (וְנָשְׂאוּ) הַקְּהָתִים נוֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בּוֹאָם

The Gemara questions its previous conclusion: Granted, the Temple is called Tabernacle, as it is written: “And I will set My Tabernacle among you” (Leviticus 26:11), and the reference is to the permanent Sanctuary, i.e., the Temple, as the verse is referring to that which will transpire after the Jewish people settle in their land. However, the fact that the Tabernacle is called Temple, from where do we derive it? The Gemara answers: If you say that it is derived from that which is written: “And the Kehatites, the bearers of the Temple, set forward, that they may set up the Tabernacle before they came” (Numbers 10:21),
רי״ףרש״ירשב״אעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונתתי משכני בתוככם – וכשנאמר מקרא זה כבר הוקם המשכן שהרי בתורת כהנים נכתב וכל אותו הספר באהל מועד נאמר כדכתיב (ויקרא א) וידבר ה׳ אליו מאהל מועד ועל איזה משכן היה מבטיחן עוד אם לא על המקדש.
בשלמא מקדש דאקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם. והא דאצטריך לאתויי האי קרא אף ע״ג דכבר דייקינן הכי מדרבנן, אכתי לא ידעינן דמקדש אקרי משכן. והא דלא אייתי ליה האי קרא מעיקרא, משום דניחא ליה לאתויי להא דרב יהודה דמינה שמעינן דעל כרחין ההיא קרא גופיה דושחטו פתח אוהל מועד במקדש נמי כתיב.
רי״ףרש״ירשב״אהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ערובין ב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ערובין ב., עין משפט נר מצוה ערובין ב., ר׳ חננאל ערובין ב., ר׳ נסים גאון ערובין ב., רי"ף ערובין ב. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ערובין ב., רש"י ערובין ב., תוספות ערובין ב., ספר הנר ערובין ב. – באדיבות המכון התורני אור עציון, מהדורת הרב שלום קליין (כל הזכויות שמורות למו"ל), תוספות רי"ד מהדורה תנינא ערובין ב., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה ערובין ב., רשב"א ערובין ב. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ערובין ב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א ערובין ב., מהרש"ל חכמת שלמה ערובין ב., מהרש"א חידושי הלכות ערובין ב., גליון הש"ס לרע"א ערובין ב., פירוש הרב שטיינזלץ ערובין ב., אסופת מאמרים ערובין ב.

Eiruvin 2a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Eiruvin 2a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Eiruvin 2a, R. Chananel Eiruvin 2a, R. Nissim Gaon Eiruvin 2a, Rif by Bavli Eiruvin 2a, Collected from HeArukh Eiruvin 2a, Rashi Eiruvin 2a, Tosafot Eiruvin 2a, Sefer HaNer Eiruvin 2a, Tosefot Rid Second Recension Eiruvin 2a, Tosefot Rid Third Recension Eiruvin 2a, Rashba Eiruvin 2a, Meiri Eiruvin 2a, Ritva Eiruvin 2a, Maharshal Chokhmat Shelomo Eiruvin 2a, Maharsha Chidushei Halakhot Eiruvin 2a, Gilyon HaShas Eiruvin 2a, Steinsaltz Commentary Eiruvin 2a, Collected Articles Eiruvin 2a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144