×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) נִטְמָא בָּעֲזָרָה וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ טוּמְאָה וְכוּ׳.: טוּמְאָה בַּעֲזָרָה מְנָלַן א״ראָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר {במדבר י״ט:י״ג} אֶת מִשְׁכַּן ה׳ טִמֵּא וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר {במדבר י״ט:כ׳} כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה׳ טִמֵּא (אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְטוּמְאָה שֶׁבַּחוּץ תְּנֵהוּ עִנְיָן לְטוּמְאָה שֶׁבִּפְנִים).
§ The mishna teaches about one who was ritually pure when he entered the Temple but who became impure while in the Temple courtyard, and afterward his impurity was hidden from him. The Gemara asks: From where do we derive that one is liable even if he contracted impurity in the Temple courtyard and failed to leave immediately by way of the shortest route, and not only if he entered the Temple courtyard when he was already impure? Rabbi Elazar says: One verse states: “He has defiled the Tabernacle of the Lord” (Numbers 19:13), and one verse states: “For he has defiled the Temple of the Lord” (Numbers 19:20). If this second verse is not needed for the matter of one who contracted impurity outside before he entered the Temple courtyard, as this situation is already referred to in the previous verse, apply it to the matter of one who contracted impurity inside the Temple courtyard.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
מתני׳. נטמא בעזרה נעלמה ממנו הטמאהא כול׳. מנהני מיליב כי המיטמא בעזרה ושהא שם חייב, גמדכתיבד את מקדש יי׳ טמא וכתיב נמיה את משכן יי׳ טמא, אם אינו עניין האי קרא דכתיב ואת (משכן) [מקדש] יי׳ טימא, כשניטמא בחוץ, דהא כתיב את משכן יי׳ טמא, תניהו עניין לטמאה שבפנים.
א. לפנינו, טומאה.
ב. כבכתה״י. ולפנינו, טומאה בעזרה מנלן.
ג. כבכה״י, תרי קאי כתיבי, כתיב וכו׳ וכתיב וכו׳. ולפנינו, כתוב אחד אומר וכו׳ וכתוב אחד אומר וכו׳.
ד. במדבר יט, כ.
ה. שם שם, יג.
טומאה בעזרה מנלן – מי שנטמא בעזרה מנלן דמיחייב הא לא קרינא ולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה) שכבר טימא.
שבחוץ כו׳ – שנטמא מבחוץ.
מתני׳ נטמא בעזרה ונעלמה ממנו הטומאה וזכור המקדש או נעלם ממנו המקדש וזכור את הטומא׳ או נעלם ממנו זה וזה והשתחוה או ששהא כדי השתחוי׳ בא לו בארוכה חייב – כלומר מי שיצא לו בדרך ארוכה ואעפ״י שלא השתחוה ולא שהא כדי השתחוי׳ כיון שהי׳ לו לצאת בדרך קצרה ויצא בדרך ארוכה חייב שהרי נשתהא בעזרה לאחר הטומאה.
טומאה בעזרה מנ״ל – שכשם מי שהי׳ טמא ונכנס לעזרה חייב כך מי שהי׳ בעזרה ואירע לו טומאה שם ונשתהא ולא יצא לאלתר חייב אמר ר׳ אלעזר כתוב אחד אומר כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה׳ טמא ונכרתה וכתוב א׳ אומר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה׳ טמא תרי קראי נ״ל אם אינו ענין האי קרא יתירה לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים:
נטמא בעזרה – תימה אמאי לא קתני שתים שהן שש דהא מצרכינן קרא בגמרא לטומאה שבפנים ויש לומר דמתני׳ לא איירי אלא בטומאה שבחוץ.
מה״מ – מהא דגמירי לקמן שיעור שהייה לא שמעינן לא מלקות ולא כרת דה״א איסורא בעלמא הוא דאיכא.
תנהו ענין לטומאה שבפנים – וא״ת עונש שמעינן אזהרה מנין ויש לומר מולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה) דמשמע אפי׳ נטמא בפנים ולא כמו שפירש בקונטרס דולא יטמאו משמע שנטמא בחוץ ולא נטמא בעזרה דאותו כבר טימא ומיהו מעיקרא דבעי מנהני מילי משום דכיון דאכתי לא מייתר האי קרא לית לן לאוקומה לא יטמאו אלא בנטמא מבחוץ דאשכחן דהזהיר בו הכתוב במקום אחר דכתיב (ויקרא יב) ואל המקדש לא תבא ועוד נראה דמעיקרא לא בעי כלל אלא לענין כרת אבל אזהרה פשיטא ליה דאיכא דלא יטמאו משמע דנטמא בפנים דהא כתיב (במדבר ה) וישלחו מן המחנה אבל קרא דכרת משמע דאיירי באותו שראוי להתחטא קודם שיטמא משכן.
נטמא בעזרה – פי׳ מתני׳ בטומאה שאירעה בפנים דאיתבה נמי קרבן עולה ויורד כשישבה העלם טומאה או העלם מקדש דומיא דטומאת חוץ ובגמרא מפרש מהיכא אתייא לן ומסתמא מתני׳ רבי היא דומיא דריש פרקין דמחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש ומיירי נמי בדאיכא ידיעה בתחלה קודם העלם או ידיעה גמורה או ידיעת בית רבו והקשו בתוס׳ אמאי לא קתני לעיל שתים שהן שש שהרי נתוספו בכאן שתים העלם טומאה והעלם מחדש ג״כ ותירצו דלא מיירי תנא לעיל אלא בטומאה דשכיחא דהיינו טומאת חוץ ועוד יש לומר דטומאת חוץ וטומאת פנים חדא חשיב לה במניינה דשם טומאה א׳ היא אפילו למאי דלא אמר הכי בריש פרקין התם הוא בקדש ומקדש אבל חוץ ופנים כחדא חשיב ליה כנ״ל.
טומאה בעזר׳ מנ״ל – פי׳ אע״ג דגמירי שהייה לטומא׳ שאירעה בפנים מההיא גמרא ליכא למגמר לא מלקות ולא כרת דאיכא למימר לאיסורא בעלמא גמירי לה כמו שפי׳ בתוס׳ הלכך אצטריך קרא ללמד על המלקות (ולא) ועל הכרת (ולא) ועל הקרבן ואצטריכא גמ׳ לשיעור שהייה.
אמר ר״א כתוב אחד אומר את משכן י״י טמא וגו׳ עד תנהו לענין טומאת שבפנים והקשו בתוס׳ עונש שמעי׳ אזהרה מנין דאי מולא יטמאו את מחניהם ההיא בטומאת שבחוץ משמע לפום מה שפירוש רש״י ז״ל ותירצו דודאי מקמי דאייתר האי קרא לכרת לטומאת בבפנים לא הוה משמע לן קרא דלא יטמאו את מקניהם אלא בטומאת חוץ דהכי משמע פשטה שלא יטמאוה בכניסתם ודומיא דכתיב ואל המקדש לא תבא אבל השתא דאייתר האי קרא לכרת שפיר משמע ולא יטמאו את מחניהם אפילו בטומאת פנים נמי דומיא דכתיב בפ׳ וישלחו מן המחנה ומיהו מעיקרא בין אאזהרה בין אכרת מיבעיא ליה עוד פי׳ דאפי׳ מעיקרא לא מיבעיא ליה מידי באזהרה דשפיר הוה משתמע לא יטמאו את מחניהם בתרווייהו מטעמא דפרישנא וכרת הוא דהוה מיבעיא לי׳ דכיון דכתיב בה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא משמע שהי״ל להתחטא כדי שלא יטמא מקדש ואפשר שאף רש״י ז״ל לא נתכוון לומר דלא יטמאו בטומאת חוץ משמע אלא לפום פשטיה ומקמי דאייתר לן קרא לכרת אבל למסקנא מודה דמשמע בו אפילו טומאת פנים דאי לא לרבינו זצ״ל אזהרה מנין.
א שנינו במשנה: נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה וכו׳. ושואלים: טומאה בעזרה, מנלן [מנין לנו]? מנין שמתחייב גם על טומאה שכזו אם אינו יוצא מהעזרה, ולא רק כאשר נכנס לעזרה כשהוא כבר טמא? אמר ר׳ אלעזר, כתוב אחד אומר: ״את משכן ה׳ טמא״ (במדבר יט, יג), וכתוב אחד באותה פרשה עצמה אומר: ״כי את מקדש ה׳ טמא״ (במדבר יט כ), והפסוק השני, אם אינו ענין לטומאה (למי שנטמא) שבחוץ לפני שנכנס למקדש, שזו כבר נאמרה בפסוק הקודם, תנהו ענין לטומאה שנטמא בהיותו בפנים.
§ The mishna teaches about one who was ritually pure when he entered the Temple but who became impure while in the Temple courtyard, and afterward his impurity was hidden from him. The Gemara asks: From where do we derive that one is liable even if he contracted impurity in the Temple courtyard and failed to leave immediately by way of the shortest route, and not only if he entered the Temple courtyard when he was already impure? Rabbi Elazar says: One verse states: “He has defiled the Tabernacle of the Lord” (Numbers 19:13), and one verse states: “For he has defiled the Temple of the Lord” (Numbers 19:20). If this second verse is not needed for the matter of one who contracted impurity outside before he entered the Temple courtyard, as this situation is already referred to in the previous verse, apply it to the matter of one who contracted impurity inside the Temple courtyard.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וּקְרָאֵי מְיַתְּרִי הָא מִיצְרָךְ צְרִיכִי דְּתַנְיָא ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אִם נֶאֱמַר מִשְׁכָּן לָמָּה נֶאֱמַר מִקְדָּשׁ וְאִם נֶאֱמַר מִקְדָּשׁ לָמָּה נֶאֱמַר מִשְׁכָּן אִילּוּ נֶאֱמַר מִשְׁכָּן וְלֹא נֶאֱמַר מִקְדָּשׁ הָיִיתִי אוֹמֵר עַל מִשְׁכָּן יְהֵא חַיָּיב שֶׁהֲרֵי מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְעַל מִקְדָּשׁ לֹא יְהֵא חַיָּיב וְאִם נֶאֱמַר מִקְדָּשׁ וְלֹא נֶאֱמַר מִשְׁכָּן הָיִיתִי אוֹמֵר עַל מִקְדָּשׁ יְהֵא חַיָּיב שֶׁהֲרֵי קְדוּשָּׁתוֹ קְדוּשַּׁת עוֹלָם וְעַל מִשְׁכָּן לֹא יְהֵא חַיָּיב לְכָךְ נֶאֱמַר מִשְׁכָּן לְכָךְ נֶאֱמַר מִקְדָּשׁ.

The Gemara asks: But is it really superfluous to have both of these verses, one having been sufficient? Aren’t they each necessary to teach a novel ruling? As it is taught in a baraita: Rabbi Elazar says: If it is stated: “Tabernacle,” why does it state: “Temple”? And if it is stated: “Temple,” why does it state: “Tabernacle”? He explains: Had the verse stated only: “Tabernacle,” and not stated: “Temple,” I would have said that one is liable for entering the Tabernacle in a state of impurity, since it was anointed with the anointing oil, and therefore it carries greater sanctity, but he is not liable for entering the Temple, which was not anointed with the anointing oil. And had the verse stated only: “Temple,” and not stated: “Tabernacle,” I would have said that one is liable for entering the Temple in a state of impurity, since its sanctity is an eternal sanctity, but he is not liable for entering the Tabernacle, whose sanctity was only for its time. For this reason, it is stated: “Tabernacle,” and for this reason, it is stated: “Temple.”
רש״יר״י מיגשתוספותרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קדושת עולם – שאין אחריה היתר במות.
ודייקינן: וקראי מי מייתרי והא מיצרך צריכי דתניא ר׳ אליעזר אומר אם נאמר משכן למה נאמר מקדש וכו׳.
ומהדרינן: ר׳ אליעזר דאפקי׳ להאי קרא יתירה לטומאה שבפנים הכי קא קשיא לי׳ מכדי מקדש אקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם ומשכן אקרי מקדש דכתיב ועשו לי מקדש וגו׳ וממילא שמעת מינה דמשכן היינו מקדש ומקדש היינו משכן וכיון דהכי הוא לכתוב רחמנא את מקדש ה׳ טמא ונכרתה ואנא ידענא דה״ה למשכן לפי שמשכן משמע בין משכן בין מקדש ומקדש משמע בין מקדש בין משכן תרי קראי דכתב רחמנא ל״ל ש״מ דהאי קרא יתירה לטומאה שבפנים הוא דכתב רחמנא.
קדושתו קדושת עולם – פירש בקונטרס שאין אחריה היתר במות וקשה דא״כ תפשוט מהכא דסבר רבי אליעזר דקידשה לעתיד לבא ולספרים דגרסי נמי רבי אלעזר תקשה דבפרק קמא דחולין (חולין ז.) אמר אישתמיטתיה דאמר ר׳ שמעון בן אליקים משום רבי אלעזר בן שמוע קדושה ראשונה וכו׳ ולא קידשה לעתיד לבא ויש לפרש קדושת עולם שהאריכו בקדושה יותר א״נ לפי שאין ראוי לחזור ולקדש אלא באותו מקום קרי ליה קדושת עולם.
שהרי קדושתו קדושת עולם. פירש רש״י ז״ל: שאין אחריה היתר במות, כלומר דמשנבנה הבית נאסרו הבמות לעולם, והקשו עליו בתוספות שהרי יש ספרים דגרסי הכא ר׳ אליעזר, ואם איתא נשמע מינה דר׳ אליעזר אית ליה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, דאלו למ״ד לא קדשה לעתיד לבוא הותרו הבמות לאחר שנחרב הבית, וכדאמרינן במגלה (י.) שמעתי שמקריבין בבית חניו קסבר בית חניו לאו ע״ז וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, ושמא רש״י ז״ל לא גריס הכא ר׳ אליעזר אלא ר׳ אלעזר וכן הוא ברוב הספרים. ויש מפרשים קדושתו קדושת עולם שמקום מקדש נקדש לעולם לכשיבנה שיבנה שם באותו מקום ושם נבנה בימי עזרא ושם יבנה לכשיבנה במהרה בימינו, ויש מפרשים שלא שרתה שכינה לאחר מכאן במקום אחר.
שקדושתו קדושת עולם – פי׳ רש״י ז״ל שאין אחריו היתר במות וקשה דא״כ תפשוט לן מהכא דס״ל לר״א דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא דהכי סברא דמ״ד שאין אחר קדושת ירושלים התר במות וכדאמרינן במסכת מגילה שמעתי שמקריבים בבית חוניו בזמן הזה קסבר דבית חוניו לאו ע״ז היא וקסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא ואיכא התר במות אלמא למ״ד קדשה לעתיד לבוא איכא איסור במות ויש גורסין כאן ר״א אומר וכו׳ ובתוספות פי׳ דקרי לה קדושת עולם לפי שהאריכה יותר בקדושתה ואינו נכון דלישנא דקדושת עולם לא משמע הכי עוד פי׳ לפי שא״א לחזו׳ ולקדש [אלא] באותו מקום וזה יותר נכון וקרוב לזה פי׳ רבינו הרמב״ן ז״ל דקארי ליה קדושת עולם שמאחר שנתקדשה ושרתה שם שכינה לא השרה הקב״ה שכנתו במקום אחר בתחתונים ואף על פי שחרב משא״כ במשכן ושאר המקומות וכן הכתוב אומר זאת מנוחתי עדי עד וזהו הנכון. כך הגירסא בעיקר הנוסחאות שלא הוגהו מיכדי מקדש חיקרי משכן ומשכן איקרי מקדש ליכתוב או אידי ואידי משכן או אידי ואידי מקדש משכן ומקדש למ״ל ש״מ תרתי ולהאי נוסחא מפ׳ רבנן ז״ל דכפל קראי איצטריך חד למקדש וחד למשכן ושנוייא דלישנא אתא לטומאה שבפנים ואית דק״ל על גי׳ זו וכיון דס״ל דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש תרי קראי למ״ל למשכן ולמקדש בחד מינייהו סגי לתרווייהו לכך הגיהו וה״ג מכדי משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן משכן ומקדש למ״ל. גירסא אחרת תרי קראי למ״ל ומפרשי לה דאתו לומר דר״א בן פדת לא דריש כפולא לכדר״א דלמשכן ומקדש בחדא סגי כיון דתרווייהו איקרי מקדש ואקרי משכן וכפילה לטומאה שאירעה בפנים וקשה א״כ אכתי אמאי שני קרא וי״ל דאי לא שני דילמא מוקמינן יתורא לשום ענין אחר ומדשני שמעינן דאיכא למידרש שינוי טומאה דהיינו טומאת פנים עוד הקשו דהיכי פליג ר״א בן פדת שהוא אמורא על ר״א דתנא או על ר׳ אליעזר וי״ל דר״א לאו משום דסברא דנפשיה פליג אלא דגמר לה דפליגי רבנן על ר״א ויש כיוצא בו בריש ערבי פסחים ובמקומות אחרים וכדפי׳ התם.
ור״א הכי ק״ל מכדי מקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש וזה תימא דהא קראי קא דרשינן כדאיתא בסמוך ובכמה דוכתי אמרינן לה ולא שיילינן לר״א מנ״ל ועוד דלישנ׳ דגמ׳ הכא לא אתי שפיר דלא הול״ל מיכדי מקדש איקרי משכן דהאי לישנא משמע (דאפי׳) [דאי לא] ס״ל כר״א ל״ק לן דמכדי מקדש וכו׳ ואם איתא דפליג ר״א אדר״א הכי הול״ל ור״א סבר דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרו מקדש ולא צריכי תרי קראי וזה דרך התלמוד לכך הנכון כלשון הגי׳ הראשונה ודקא ק״ל כיון דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש למ״ל תרי קראי הא לא קשיא דאפ״ה מצריך קרא לכל חד וחד כדאשכחן במסכת סוטה בפ׳ היה מביא ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים מנין פי׳ נוב וגבעון ל״ג דהא קי״ל דכל נדר שאינו קבוע אינו נדר ונדר אינו קרב בנוב וגבעון ול״ג שילו דההיא איקרי משכן כדכתיב ויטוש משכן שילו וגו׳ ולא צריך רבוייא וכן ביומא פ׳ טרף בקלפי גבי וכל אדם לא יהיה באוהל מועד איצטריך קרא לרבות מקדש וכן בפ׳ הוציאו לו גבי מעלה עשן דכי בענן אראה על הכפורת וכ״ת א״כ מאי אהני ליה דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש י״ל דאהני ליה למילי אחריני דלא הוו מגמר מילתא לגמרי כההיא דאמרינן בעירובין בפ״ק שלמים ששחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים שנאמר ושחטו פתח אהל מועד ואין לי אלא אהל מועד ב״המ מנין אשכחן מקדש דאיקרי משכן וכו׳ דהתם לאו מיגמר מילתא היא לגמרי כאידך דלעיל ומיהו אשכחן נמי בפ״ק דחולין דאיצטריך קרא למעוטי דלא ליגמרי מהדדי גבי לוים בשנים פסולים דאמרינן יכול אף בשילו ובית עולמים כן ת״ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד לא אמרת אלא בזמן שעבודה בכתף והתם נמי ודאי הוו גמרי מהדדי כיון דאיקרו משכן ומקדש כיון שאין שני הלוים תלוים בקדושת הבית אלא משום שירות בעלמא ולהכי איצטריך קרא לפרושי שאין פסול שנים משום שאר עבודות אלא מפני עבודה בכתף.
והשתחווה או ששהה כדי וכו׳ כולה מתני׳ מפרש בגמרא – ת״ר קידה על אפים וכו׳ הקשו בתוס׳ דהא הכי נמי אשכחן השתחואה על אפים כדכתיב וישתחו לאפיו ארצה וכתיב נמי וישתחוו לו אפים ארצה וכתיב אפים ארץ ישתחוו לך וכתיב ויקד וישתחו לאפיו ויש אומרים דשאני השתחואה דגלי בה קרא הכא להשתחוות לך ארצה דכיון דכתיב השתחואה ארצה בלא אפים גלי לך הארצה דהכי בהשתחואה דאידך קראי היינו פשוט ידים ורגלים ול״נ לי דהא גבי קידה נמי כתיב ארצה בלא אפים כדכתיב וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו ובתוס׳ תירצו הכא מגמרא אמרינן לה וה״ק קידה על אפים דוקא דהכי גמירי לה וכדכתיב ותפול בת שבע אפים ארצה אבל השתחואה אע״ג דאיכ׳ על אפים דומיא דקידה ה״נ איתא בפשוט ידים ורגלים כדכתיב להשתחוות לך ארצה והיא עיקר שם השתחוייה שאין כיוצא בו קידה וכיון שכן היא הנותנת דשיעור שהיה דהשתחוואה דגמירי במקדש היינו השתחואה הוו שהיא פשוט ידים ורגלים.
ושואלים: וקראי מיתרי כי הפסוקים הללו מיותרים] ודי היה באחד מהם? הא מיצרך צריכי [הרי נחוצים הם]! דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ אלעזר אומר: אם נאמר ״משכן״ למה נאמר ״מקדש״? ואם נאמר ״מקדש״ למה נאמר ״משכן״? ומשיב: אילו נאמר ״משכן״ ולא נאמר ״מקדש״, הייתי אומר: על טומאת משכן יהא חייב, שהרי המשכן מקודש בעצמו שהוא משוח בשמן המשחה, ועל מקדש שלא נמשח בשמן המשחה לא יהא חייב. ואם נאמר ״מקדש״ ולא נאמר ״משכן״, הייתי אומר: על מקדש יהא אדם הנכנס בטומאה חייב, שהרי קדושתו קדושת עולם, ועל משכן לא יהא חייב על כך לפי שקדושתו לא היתה אלא לזמנו, לכך נאמר ״משכן״, לכך נאמר ״מקדש״!
The Gemara asks: But is it really superfluous to have both of these verses, one having been sufficient? Aren’t they each necessary to teach a novel ruling? As it is taught in a baraita: Rabbi Elazar says: If it is stated: “Tabernacle,” why does it state: “Temple”? And if it is stated: “Temple,” why does it state: “Tabernacle”? He explains: Had the verse stated only: “Tabernacle,” and not stated: “Temple,” I would have said that one is liable for entering the Tabernacle in a state of impurity, since it was anointed with the anointing oil, and therefore it carries greater sanctity, but he is not liable for entering the Temple, which was not anointed with the anointing oil. And had the verse stated only: “Temple,” and not stated: “Tabernacle,” I would have said that one is liable for entering the Temple in a state of impurity, since its sanctity is an eternal sanctity, but he is not liable for entering the Tabernacle, whose sanctity was only for its time. For this reason, it is stated: “Tabernacle,” and for this reason, it is stated: “Temple.”
רש״יר״י מיגשתוספותרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ מִכְּדִי מִשְׁכָּן אִיקְּרִי מִקְדָּשׁ וּמִקְדָּשׁ אִיקְּרִי מִשְׁכָּן נִכְתּוֹב אוֹ אִידֵּי וְאִידֵּי מִקְדָּשׁ אוֹ אִידֵּי וְאִידֵּי מִשְׁכָּן מִשְׁכָּן וּמִקְדָּשׁ לְמָה לִי שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.

The Gemara answers: Rabbi Elazar did not base his derivation on a superfluous verse, but on the change in wording between the two verses. This is what is difficult for him: Since the Tabernacle is also called Temple and the Temple is also called Tabernacle, then let the verse write either in both verses: Temple, or in both verses: Tabernacle; why do I need both “Tabernacle” and “Temple”? Conclude two conclusions from it, i.e., that one is liable even for impurity contracted inside the grounds, and that the halakha applies both in the Tabernacle and in the Temple.
ר׳ חננאלתוספותרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דהא תרויהו, משכן ומקדש, איקרו משכן, שנ׳א ונתתי משכני בתוככם, ותרויהו איקרו מקדש, שנ׳ב ועשו לי מקדש, וכתיבג ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן.
דשמעת מינה תרתי, ש״מ דאע״ג דמשכן נמשח ומקדש לא נמשח, ומקדש קדושתו קדושת עולם ומשכן לאו קדושתו קדושת עולם, לעניין טומאה שניהן שוין, וש״מ כשם שחייבין בטומאה בחוץ, כך חייבין בטומאה שבפנים. וארון נמי איקרי מקדשה, שנ׳ו ונסעו נושאי המקדש.
א. ויקרא כו, יא. רש״י בעירובין ב,א פירש דהאי קרא ונתתי איירי במקדש ולא במשכן, שהרי נאמר לבני ישראל אחר הקמת המשכן. אבל מלשון ר״ח נראה כפירוש רש״י כאן, דקאי אתרויהו, וכל הניתן בתוככם קרי משכן.
ב. שמות כה, ח.
ג. שם שם, ט.
ד. חסר כאן, נכתוב או אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן.
ה. וזה לשון ר״ח בעירובין דף ב: אשכחן דמשכן איקרי מקדש, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן. ומקדש נמי איקרי משכן, דכתיב ונתתי משכני בתוככם. ותרווייהו חדא מילתא היא. ארון נמי אקרי מקדש שנאמר ונסעו הקהתים נושאי המקדש. ע״כ. וכפי הנראה מלשון ר״ח רק ארון הוא דאקרי מקדש, אבל מפירוש רש״י כאן נראה שארון לאו דוקא, אלא כמו שכתב בפירושו על התורה ובזבחים דף סא,א שכל כלי המקדש איקרו מקדש.
ו. במדבר י, כא. ונסעו הקהתים נשאי המקדש.
או אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן – משמע הכא דאף על גב דמקדש איקרי משכן לא גמרי מהדדי אי לאו דכתיבי קראי יתירי וכן בסוטה בפרק היה מביא (דף טז. ושם) דמצריך התם קרא לרבות שילה ובית עולמים וכן בפרק שני שעירים (יומא סז:) מדבר המדברה לרבות נוב וגבעון ושילה ובית עולמים ובפרק טרף בקלפי (שם דף מד. ושם) גבי וכל אדם לא יהיה באהל מועד ובפרק הוציאו לו (שם דף נג.) גבי מעלה עשן ותימה דבפרק קמא דחולין (דף כד. ושם) גבי לוים בשנים דרשינן יכול אף שילה ובית עולמים כך תלמוד לומר לעבוד עבודת עבודה וגו׳ לא אמרינן אלא בזמן שהעבודה בכתף אלמא אי לאו קרא הוה גמרינן מהדדי ובריש עירובין (דף ב. ושם) גבי שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אהל מועד נפקא לן היכל מדאיקרי משכן מקדש ומקדש משכן ושמא קים ליה להש״ס בעירובין ובחולין שיש אהל מועד מיותר ובחולין כי ממעט שילה ובית עולמים מוקמינן ליה לדרשה אחרינא ומיהו קשה כיון דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש אמאי לא ידעינן שפיר בכל דוכתא תרוייהו מחד קרא כמו חיה ובהמה שזו בכלל זו ורבינו חיים כהן היה מחלק דדבר שאינו תלוי בקדושת מקום כההיא דעירובין ובחולין התם סגי בחד קרא לשניהם אבל בשמעתין דתלוי בקדושת מקום לא גמרי מהדדי מטעמא דמפרש ר׳ אלעזר וכן בהנהו דיומא דנעשים בפנים הוי בקדושת מקום ושילוח שעיר המדבר בא מכלל חבירו שנעשה בפנים וכן ההיא דסוטה דצריך קרקע המשכן ואית דל״ג הכא ליכתב או אידי ואידי מקדש וכו׳ אלא גרסי מכדי מקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש מקדש ומשכן למה לי וקשה דא״כ ר׳ אלעזר אמורא חולק על רבי אלעזר תנא דרבי אלעזר קאמר בהדיא דלא גמרינן מהדדי ואמר הר״ר שלמה מדרוי״ש דלר׳ אלעזר נמי אית ליה דגמירי מהדדי משום דמשכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן וה״פ דמילתא אם נאמר מקדש למה נאמר משכן כלומר כיון דאיצטריך למיכתב תרוייהו משום טומאה שבפנים כדקאמר ר׳ אלעזר אמאי שני קרא בדיבורא ליכתיב או תרוייהו משכן או תרוייהו מקדש ומשני אילו נאמר מקדש בתרוייהו הייתי אומר דלהכי איכתיב קרא תניינא למעוטי משכן דלא נימא משכן איקרי מקדש וחייב ולא לטומאה שבפנים וכן אי הוה כתיב משכן בתרוייהו ה״א דאתא למעוטי מקדש להכי כתוב משכן ומקדש והשתא בחד קרא סגי והוה ידעינן תרוייהו מדמקדש איקרי משכן אלא ע״כ אתא חד קרא לטומאה שבפנים וקשה מכל הנהו שהבאתי שמצריך תרי קראי ובההיא דסוטה ל״ג בקונטרס נוב וגבעון לפי שלא היו סוטות שותות שם כדמוכח בפרק בתרא דזבחים (זבחים קיב.) וא״ת מ״ש דגבי המדבר המדברה מצריך לרבות נוב וגבעון טפי מבהנך וי״ל משום דבההוא עניינא כתיב כפורת והזה אל הכפרת דמשתעי בארון ובנוב ובגבעון לא היה ארון אבל קשיא לריב״א הא גבי מעלה עשן נמי כתיב כפרת ונראה לו דגבי שילוח שעיר המדבר כתיב שילוח מחנה ולכך איצטריך ריבוי דאפשר דאין קדושת מחנות בנוב וגבעון כיון שהותרו הבמות.
ה״ג וכן כתוב בעיקר נוסחי, ליכתוב או אידי ואידי משכן, או אידי ואידי מקדש, תרי קראיא למה לי – ופי׳ דרבי אלעזר בן פדת כרבי אליעזר ס״ל, דאמר אם נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר כו׳, דאע״ג דמקדש איקרי משכן ומשכן אקרי מקדש, אי לא כתיב קרא יתירא הוה אמינא אין בכלל זה אלא מקדש או משכן, שברוב מקדש אקרי מקדש ומשכן איקרי משכן, ולא מרבינן אלא מאי דכתיב ביה בהדיא, ומש״ה כתב רחמנא תרוייהו, ואפ״ה קשיא ליה לר׳ אלעזר בן פדת לכתוב רחמנא או אידי ואידי משכן או אידי ואידי מקדש, וכיון דתרוייהו חד שמא אית להו מרבינן בהו מקדש ומשכן, למה לי דשני קרא בדיבוריה ש״מ לדרשא. והא דאמר תרי קראיב לאו דוקא, אלא תרי לישני. א״נ דאי כתבינהו בחד לישנא לא הוה צריך למיכתב אלא חד קרא, ומצי למכתב ריבויא בההוא קרא גופיה, אבל השתא משום דשני בלישניה כתב נמי תרי קראי. ואיכא מקצת נוסחיג דכתיב בהו הכי, מכדי משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן תרי קראי למה לי, ומפרשי להו דרבי אלעזר בן פדת לא ניחא ליה בדרשה דרבי אלעזר, משום דמקדש איקרי משכן ומשכן מקדש, הילכך לא הוו צריכי תרי קראי, אלא לטומאה שבפנים אתא. ולאו מילתא היא דא״כ הוו להו למקשי אלא מ״ט דרבי אליעזר, ורבי אלעזר בן פדתד לאו תנא הוא דפליג. ועודה דאע״ג דמקדש איקרי משכן ומשכן מקדש מצרך צריכי תרי קראי, כדאמרינן במסכת סוטה בפ׳ היה מביאו ומן העפר אשר בקרקע המשכן יקח הכהן,⁠ז לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים. וכן במסכת יומא בפרק טרף בקלפיח גבי וכל אדם לא יהיה באהל מועד.⁠ט ובפרק הוציאו לוי גבי כי בענן אראה על הכפרת,⁠כ נמי צריך קרא יתירא לרבויי בית עולמים. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפ״ק דחוליןל גבי לויים שנפסלים בשנים, יכול אף בשילה ובית עולמים כן, ת״ל לעבד עבדת עבודה ועבודת משא באהל מועד,⁠מ לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף, אלמא אי לאו מיעוטא לא צריך קרא יתירה. והא לאו מילתא היא,⁠נ דהתם משום שאין שני הלויים תלויים בקדושת הבית אין לחלוק בין מקדש למשכן, אבל בדבר התלוי בקדושת הבית ודאי צריכי תרי קראי.
א. וכ״ה בחי׳ הר״ן. וראה דק״ס אות ש, ולפנינו: משכן ומקדש למה לי, וכ״ה בריטב״א בשם עיקר נוסחאות שלא הוגהו עיי״ש.
ב. וכ״ה בחי׳ הר״ן. וראה דק״ס אות ש, ולפנינו: משכן ומקדש למה לי, וכ״ה בריטב״א בשם עיקר נוסחאות שלא הוגהו עיי״ש.
ג. כן נראה שגורס הר״י מיגש, וגי׳ זו מובאת גם בתוס׳ ד״ה או.
ד. וכה״ק בתוס׳ שם, ועיי״ש מה שתירצו בשם הר״ר שלמה מדרויש וכה״ק בריטב״א ועיי״ש מה שתירץ.
ה. וכה״ק בתוס׳ שם ובתוס׳ הרא״ש, ועיי״ש בתוס׳ הרא״ש שהק׳ עוד קושיא על גירסא זו.
ו. טז, א.
ז. במדבר ה, יז.
ח. מד, א.
ט. ויקרא טז, יז.
י. יומא נג, א.
כ. ויקרא טז, ב.
ל. כד, א.
מ. במדבר ד, מז.
נ. וכן תירצו בתוס׳ שם בשם רבינו חיים כהן, וכ״ה בריטב״א עיי״ש.
מכדי מקדש אקרי משכן ומשכן איקרי מקדש לכתוב אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן תרי קראי למה לי. פירוש דר׳ אלעזר בר פדת דמוקי חד לפנים וחד לחוץ, ודאי אית ליה כהני דרשא דר׳ אליעזר, דאיצטריך למימר משכן ומקדש, אלא דהכי קא קשיא ליה לר״ל תרי קראי..... דשני קרא וכתב משכן ומקדש, דאלו כת׳ תרי קראי מקדש א״נ משכן הייתי מרבה מאחד השני שיהא חייב בין על משכן בין על מקדש כדר׳ אליעזר דתרוייהו איקרו מקדש ומשכן, אבל השתא דכתב תרי ועוד שני בלישנא, שמע מינה תרתי דרשות מדכתב תרי קראי, שמעינן אם אינו ענין לחוץ תנהו ענין לפנים וכדר׳ אליעזר בן פדת ומדשני בהן ש״מ בהדיא כר׳ אליעזר, כנ״ל לפרש.
גמ׳ אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים כל זה נמחק:
תוס׳ בד״ה או אידי כו׳ ואמר הר״ר שלמה מדריו״ש כו׳ נ״ב פי׳ ותופס גירסת הספרים דל״ג ליכתב או אידי ואידי כו׳ ודו״ק. [עיין במהרש״א]:
בא״ד וי״ל משום כו׳ נ״ב כמו אלא י״ל ודו״ק נ״ל:
בד״ה או אידי כו׳ ושמא קים ליה להש״ס בערובין ובחולין שיש אוהל מועד מיותר ובחולין כי ממעט כו׳ עכ״ל קצרו במקום שהיה להם להאריך דבההיא דחולין נמי איכא שום יתור דאיצטריך למעטינהו מזאת ובתר דמעטינהו ההוא יתורא אתי לדרשה אחריתא וכ״ה בתוספות בפ׳ טרף בקלפי ע״ש:
בא״ד ואומר ר״ש מדרוי״ש דלר״א נמי אית ליה דגמירי כו׳ עכ״ל כתב מהרש״ל ותופס עיקר גירסת הספרים דל״ג לכתוב או אידי ואידי כו׳ עכ״ל ואין זה נוח לי דכיון דהמקשה ע״כ הבין הברייתא דר״א כפשטה דלא גמירי מהדדי היאך ובמה השיב לו המתרץ כל זה וכולו חסר מן הספר אבל אי גרסינן ליה ניחא דהמתרץ השיב לו דר״א דברייתא לא קאמר דלא גמירי מהדדי אלא דה״ק לכתוב אידי ואידי משכן או אידי ואידי מקדש ומשני אלו נאמר מקדש בתרוייהו כו׳ כמ״ש התוס׳ ותו לא מידי ודו״ק:
ומשיבים: ר׳ אלעזר לא מייתור הפסוקים למד, אלא משינוי הלשון, הכי קא קשיא ליה [וכך היה קשה לו]: מכדי [הואיל] ומשכן איקרי [נקרא] ״מקדש״, וגם מקדש איקרי [נקרא] ״משכן״, אם כן נכתוב [שיכתוב] או אידי ואידי [זה וזה] בשני המקראות הללו ״מקדש״ או אידי ואידי [זה וזה] ״משכן״, ״משכן״ ו״מקדש״ בשינוי הלשון למה לי? שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים] הן שגם על טומאה שנטמא בפנים מתחייב, והן שהדבר מתייחס גם למשכן וגם למקדש.
The Gemara answers: Rabbi Elazar did not base his derivation on a superfluous verse, but on the change in wording between the two verses. This is what is difficult for him: Since the Tabernacle is also called Temple and the Temple is also called Tabernacle, then let the verse write either in both verses: Temple, or in both verses: Tabernacle; why do I need both “Tabernacle” and “Temple”? Conclude two conclusions from it, i.e., that one is liable even for impurity contracted inside the grounds, and that the halakha applies both in the Tabernacle and in the Temple.
ר׳ חננאלתוספותרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) בִּשְׁלָמָא מִקְדָּשׁ אִיקְּרִי מִשְׁכָּן דִּכְתִיב {ויקרא כ״ו:י״א} וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם אֶלָּא מִשְׁכָּן דְּאִיקְּרִי מִקְדָּשׁ מְנָלַן אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב {במדבר י׳:כ״א} וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נוֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ הָהוּא בְּאָרוֹן כְּתִיב אֶלָּא מֵהָכָא {שמות כ״ה:ח׳} וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם וּכְתִיב {שמות כ״ה:ט׳} כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן.:

The Gemara questions its previous assumption: Granted, the Temple is also called Tabernacle, as it is written: “And I will set My Tabernacle among you” (Leviticus 26:11), where the reference is to the Temple, as the verse is referring to that which will transpire after the Jewish people have settled in their land. But from where do we derive that the Tabernacle is also called Temple? If we say that it is derived from that which is written: “And the Kehatites, the bearers of the Temple, set forward” (Numbers 10:21), that instance of the term Temple is not written with regard to the Tabernacle; rather, it is written with regard to the Ark and the other sacred vessels. Rather, it is derived from here: “And let them make Me a Temple, that I may dwell among them” (Exodus 25:8), where the reference is to the Tabernacle, as immediately afterward it is written: “According to all that I show you, the pattern of the Tabernacle” (Exodus 25:9).
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אשכחן מקדש דאיקרי משכן כו׳ – כדמפרש לקמן.
ונתתי משכני בתוככם – כל הניתן בתוככם קרי משכן.
ההוא בארון כתיב – שהיו הקהתים נושאין את הארון והשולחן והמנורה והמזבחות שהם דברים המקודשים.
ומתקשים: בשלמא [נניח] מקדש איקרי [נקרא] ״משכן״, דכתיב [שנאמר]: ״ונתתי משכני בתוככם״ (ויקרא כו, יא), אלא משכן דאיקרי [שנקרא] ״מקדש״ מנלן [מנין לנו]? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר]: ״ונסעו הקהתים נשאי המקדש״ (במדבר י, כא), ושם הרי מדובר על המשכן — אולם הפסוק ההוא בארון כתיב [נאמר], ו״המקדש״ שם אין כוונתו למשכן אלא לדבר המקודש, שהוא ארון הקודש! אלא מהכא [מכאן מפסוק זה], שנאמר: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות כה, ח), וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך: ״ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן״ (במדבר י, ט).
The Gemara questions its previous assumption: Granted, the Temple is also called Tabernacle, as it is written: “And I will set My Tabernacle among you” (Leviticus 26:11), where the reference is to the Temple, as the verse is referring to that which will transpire after the Jewish people have settled in their land. But from where do we derive that the Tabernacle is also called Temple? If we say that it is derived from that which is written: “And the Kehatites, the bearers of the Temple, set forward” (Numbers 10:21), that instance of the term Temple is not written with regard to the Tabernacle; rather, it is written with regard to the Ark and the other sacred vessels. Rather, it is derived from here: “And let them make Me a Temple, that I may dwell among them” (Exodus 25:8), where the reference is to the Tabernacle, as immediately afterward it is written: “According to all that I show you, the pattern of the Tabernacle” (Exodus 25:9).
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְהִשְׁתַּחֲוָה אוֹ שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה.: אָמַר רָבָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי פְנִים אֲבָל הִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי חוּץ שָׁהָה אִין לֹא שָׁהָה לָא.

§ The mishna teaches: If he bowed down, or he tarried in the Temple courtyard long enough to bow down, or he went out by way of a longer route when he could have taken a shorter route, he is liable to bring a sliding-scale offering. Rava says: They taught this only when he bowed down in the Temple courtyard facing inward, toward the Holy of Holies, as that alone is proper bowing. But if he bowed down facing outward, that is not considered bowing. When he bows facing outward, if he tarried in the Temple courtyard long enough to bow down, yes, he is liable, but if he did not tarry long enough to bow down, he is not liable.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פיס׳. השתחוהא או שהא כדי השתחויה.
אמר רבא, לא שנו אלא בהשתחויהב כלפי חוץ, אבל השתחויה כלפי פנים אע״ג דלא שהא חייב.
א. לפנינו: והשתחוה.
ב. כבכתי״ר א׳: אמ׳ רבא לא שנו אלא השתחואה דכלפי חוץ אבל השתחואה דכלפי פנים (וכעי״ז בכתי״מ). ולפנינו: לא שנו אלא שהשתחוה כלפי חוץ וכו׳.
לא שנו – דבהשתחויה כל דהו אפי׳ לא שהה בה כדי השתחויה חייב.
אלא שהשתחוה כלפי פנים – לצד מערב.
אבל השתחויה כלפי חוץ – למזרח אין זו השתחויה ואי שהה כדי השתחואה מיחייב משום שהייה ואי לא לא.
והשתחוה או ששהא כדי השתחויה – פירוש: והשתחוה אעפ״י שלא שהא כגון שאנס את עצמו והשתחוה בלי שהיי׳ או ששהא כדי השתחוי׳.
אמר רבא לא שנו דהשתחוה ואעפ״י שלא שהא חייב אלא השתחוה כלפי פנים כיון שהי׳ לו לשום פניו כלפי חוץ ולצאת והחזיר פניו כלפי פנים והשתחוה ואעפ״י שאנס עצמו ולא שהא חייב אבל השתחוה כלפי חוץ דרך יציאתו כיון שלא שהא כלום פטור.
אמר רבא לא שאנו אלא שהשתחוה כלפי פנים. פירש רש״י ז״ל: כלפי פנים לצד מערב כלפי חוץ אין זו השתחויה, וה״ר ר׳ יוסף הלוי ן׳ מיגש ז״ל כתב כיון שהיה לו לשום פניו כלפי חוץ ולצאת, והחזיר פניו כלפי פנים והשתחוה אעפ״י שאנס עצמו ולא שהה חייב, אבל השתחוה כלפי חוץ דרך יציאתו כיון שלא שהה כלום פטור.
ב שנינו במשנה: והשתחוה או ששהה כדי השתחואה. אמר רבא: לא שנו אלא שהשתחוה בהיותו במקדש כלפי פנים המקדש, שזו אכן נקראת השתחואה, שהרי משתחוה בדרך הנכונה, אבל אם השתחוה כלפי חוץ, אין זו עצמה נקראת השתחואה, ואז אם שהה במקדש משך זמן השתחואה — אין [כן], חייב, לא שההלא.
§ The mishna teaches: If he bowed down, or he tarried in the Temple courtyard long enough to bow down, or he went out by way of a longer route when he could have taken a shorter route, he is liable to bring a sliding-scale offering. Rava says: They taught this only when he bowed down in the Temple courtyard facing inward, toward the Holy of Holies, as that alone is proper bowing. But if he bowed down facing outward, that is not considered bowing. When he bows facing outward, if he tarried in the Temple courtyard long enough to bow down, yes, he is liable, but if he did not tarry long enough to bow down, he is not liable.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא אוֹ שֶׁשָּׁהָה בִּכְדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה מִכְּלַל דְּהִשְׁתַּחֲוָאָה גּוּפַהּ בָּעֲיָא שְׁהִיָּיה אָמַר רָבָא אלֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי חוּץ אֲבָל כְּלַפֵּי פְנִים אע״גאַף עַל גַּב דְּלֹא שָׁהָה וְהָכִי קָאָמַר הִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי פְנִים אוֹ שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה בְּהָךְ הִשְׁתַּחֲוָאָה דִּכְלַפֵּי חוּץ חַיָּיב.

There are those who teach the statement of Rava with regard to the latter clause: Or if he tarried in the Temple courtyard long enough to bow down, he is liable to bring a sliding-scale offering. It may be said by inference that bowing down itself entails tarrying, and the mere act of bowing does not render one liable. With regard to this Rava says: They taught this only when he bowed down facing outward. In such a case, he is liable only if he tarried long enough to bow down. But if he bowed down facing inward toward the Holy of Holies, he is liable even if he did not tarry for that length of time. And this is what the mishna is saying: If he bowed down facing inward, or if he tarried long enough to bow down while he was bowing down facing outward, he is liable.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והכי קאמר השתחויה כלפי פנים – כל דהו או שלא השתחוה ושהה כדי שיעור חיוב השתחואה דהנך כלפי חוץ דבעי שיעור חיוב.
ואיכא דמתני לה אסיפא או ששהא כדי השתחוי׳ מכלל דהשתחויה גופה בעיא שהייה – פירוש: והכי קתני במתני׳ והשתחוה בשהי׳ ולא עוד אלא אפי׳ שהא כדי השתחוי׳ ואעפ״י שלא השתחוה חייב אבל אם השתחוה בלא שהיי׳ פטור:
אמר רבא לא שנו אלא שאם השתחוה בלא שהייה פטור אלא שהשתחו׳ כלפי חוץ דרך יציאתו אבל אם החזיר פניו כלפי פנים כגון שהי׳ לו בשעה שהרגיש לשום פניו דרך החוץ והחזיר את פניו כלפי פנים והשתחוה אעפ״י שאנס את עצמו ועשה השתחוי׳ בלא שהיי׳ חייב והני תרי לישני תרווייהו לחד טעמא סלקי שאם השתחוה כלפי פנים ואעפ״י בלא שהיי׳ חייב ואם השתחוה כלפי חוץ שהא אין לא שהא לא והיכא דשהא אפי׳ לא השתחוה נמי חייב:
איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונים את דברי רבא על סופה של המשנה]: או ששהה בכדי השתחואה, ויש לדייק: מכלל שהשתחואה גופה בעיא [עצמה צריכה] שהייה, ולא די בעצם המעשה. ועל כך אמר רבא: לא שנו אלא שהשתחוה כלפי חוץ, אז מתחייב אם שהה כשיעור השתחואה, אבל כלפי פניםאף על גב [אף על פי] שלא שהה — מתחייב, והכי קאמר [וכך הוא אומר]: השתחוה כלפי פנים, או ששהה כדי השתחואה בהך [בזו] ההשתחואה שכלפי חוץחייב.
There are those who teach the statement of Rava with regard to the latter clause: Or if he tarried in the Temple courtyard long enough to bow down, he is liable to bring a sliding-scale offering. It may be said by inference that bowing down itself entails tarrying, and the mere act of bowing does not render one liable. With regard to this Rava says: They taught this only when he bowed down facing outward. In such a case, he is liable only if he tarried long enough to bow down. But if he bowed down facing inward toward the Holy of Holies, he is liable even if he did not tarry for that length of time. And this is what the mishna is saying: If he bowed down facing inward, or if he tarried long enough to bow down while he was bowing down facing outward, he is liable.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) הֵיכִי דָּמֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה דְּאִית בַּהּ שְׁהִיָּיה וְהֵיכִי דָּמֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה דְּלֵית בַּהּ שְׁהִיָּיה דְּלֵית בַּהּ שְׁהִיָּיה זוֹ כְּרִיעָה בְּעָלְמָא הִיא דְּאִית בָּהּ שְׁהִיָּיה פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם.

The Gemara asks: What are the circumstances of bowing in which there is tarrying, and what are the circumstances of bowing in which there is no tarrying? The Gemara answers: With regard to bowing in which there is no tarrying, that is merely kneeling. As for bowing in which there is tarrying, that is prostrating oneself while spreading one’s arms and legs in total submission.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
השתחויה שאין בה שהייה, זו היא כריעה בלבד, אבל פישוט ידים ורגלים זו היא השתחויה שיש בה שהייה.
ושואלים: היכי דמי [כיצד היא בדיוק] השתחואה דאית [שיש] בה שהייה, והיכי דמי [וכיצד היא] השתחואה דלית [שאין] בה שהייה? ומשיבים: דלית [שאין] בה שהייה — זו כריעה בעלמא [בלבד] היא, שמכופף את חלק גופו העליון. דאית [שיש] בה שהייה — היא השתחואה שיש עימה פישוט ידים ורגלים על הארץ.
The Gemara asks: What are the circumstances of bowing in which there is tarrying, and what are the circumstances of bowing in which there is no tarrying? The Gemara answers: With regard to bowing in which there is no tarrying, that is merely kneeling. As for bowing in which there is tarrying, that is prostrating oneself while spreading one’s arms and legs in total submission.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְכַמָּה שִׁיעוּר שְׁהִיָּיה פְּלִיגִי בַּהּ ר׳רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי וְחַד דְּעִימֵּיהּ וּמַנּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי וְאָמְרִי לַהּ ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי וְחַד דְּעִימֵּיהּ וּמַנּוּ ר׳רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי וְאָמְרִי לַהּ ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר נַחְמָנִי חַד אָמַר כְּמֵימְרֵיהּ דְּהַאי פְּסוּקָא וְחַד אָמַר בכְּמִוַּיִכְרְעוּ לְסֵיפָא {דברי הימים ב ז׳:ג׳} וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רוֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה׳ עַל הַבָּיִת וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לַה׳ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

The Gemara asks: And what is the measure of that tarrying? Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani and one other Sage who was with him disagree about this. And who is that other scholar? Rabbi Shimon ben Pazi. And some say that it was Rabbi Shimon ben Pazi and one other Sage who was with him. And who is that other scholar? Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani. And some say it was Rabbi Shimon bar Naḥmani. One Sage says: It is as long as the time it takes to recite this following verse in its entirety, and one Sage says: It is as long as the time it takes to recite from the term “and they bowed” in the middle of that verse until the end. What is the verse? “And when all the children of Israel saw how the fire came down, and the glory of the Lord upon the House, and they bowed with their faces to the ground upon the pavement, and prostrated themselves, and praised the Lord, saying: For He is good, for His steadfast love endures forever” (II Chronicles 7:3).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכמה שיעור זו השהייהא, חד אמר כשיעור קריאת זה הפסוקב כולוג, וכל בני ישראל רואין ברדת האש וכבוד יי׳ על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוד והודות ליי׳ כי טוב כי לעולם חסדו, וחד אמר כשיעור קריאתו מן ויכרעו אפים ארצה עד סוף הפסוק.
א. וכן כתב הרמב״ם ששיעור אמירה זו היא שיעור השתחוויה. אבל המאירי כתב שצריך שישהה כדי אמירת פסוק זה מלבד השתחוויה עצמה.
ב. דבה״י ב ז, ג.
ג. לפנינו: כמימריה דהאי פסוקא. ובכתי״פ, מ׳, ור׳ א׳: כנגד כל הפסוק כולו (אלא שגם שם סדר האמוראים כלפנינו). וראה כסף משנה על הרמב״ם פרק ג מהל׳ ביאת מקדש הל׳ כג.
ד. צ״ל וישתחוו. כבגמרא לפנינו ובדבה״י.
ארצה – משמע לשון שיטוח.
משכן שעשה משה אף הוא דינו כדין המקדש וכשם שהבא למקדש בטומאה חייב כך הנכנס למשכן בטומאה חייב שנ׳ את מקדש י״י טמא שניהם שוים לענין זה:
זה שביארנו במשנה בנטמא בעזרה שכל ששהא לשם כדי השתחואה או השתחוה חייב צריך שתדע שהשתחואה היא פשוט ידים ורגלים כמו שאמרו קידה על אפים ר״ל שאינו נוגע בארץ לא מברכיו ולא מגופו אלא ראשו מגיע לארץ וכדכתי׳ ותקוד בת שבע אפים ארצה ולא הגוף וכריעה על ברכים כדכתי׳ מכרוע על ברכיו והשתחואה בפשוט ידים ורגלים שנ׳ ביוסף להשתחוות לך ארצה כלומר כל הגוף ושיעור השתחואה בכדי שיאמר אחר השתחואתו ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודו לי״י כי טוב ומ״מ בענין זה כל שהשתחוה כלפי פנים כלומ׳ שהחזיר פניו להיכל והשתחוה אפי׳ אנס עצמו במהירות גדול עד שלא שהה כשיעור שהזכרנו חייב שכל שהשתחוה כלפי פנים אין צריך שהייה אבל כל שלא השתחוה אלא ששהה אין שהייתו מחייבת אלא בכדי שהייה שהזכרנו ואם השתחוה ביציאתו כלפי חוץ אין בזה דין השתחואה ואינו מתחייב אלא בשיעור שהייה ויש כאן שטה אחרת לומ׳ שהשתחואה כלפי פנים אף בכריעה על ברכים חייב מפני שבקומו וחזרת פניו לחוץ יש כאן שיעור שהייה והכל עולה לענין אחד:
ושואלים: וכמה הוא שיעור אותה שהייה? פליגי [נחלקו] בה ר׳ יצחק בר נחמני וחד דעימיה חכם אחד שעימו], ומנו [ומי הוא זה]? ר׳ שמעון בן פזי; ואמרי לה [ויש אומרים] את המסורת באופן זה: ר׳ שמעון בן פזי וחד דעימיה [ואחד שעימו] שנחלק איתו, ומנו [ומי הוא]? ר׳ יצחק בר נחמני; ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה האיש השני ר׳ שמעון בר נחמני; חד [אחד מהם] אמר: כמימריה דהאי פסוקא משך זמן אמירתו של פסוק זה], וחד [ואחד מהם] אמר: כזמן שאומרים מ״ויכרעו״ שבאמצע אותו פסוק לסיפא [לסופו]. ומהו הפסוק? ״וכל בני ישראל ראים ברדת האש וכבוד ה׳ על הבית, ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו״ (דברי הימים ב ז, ג).
The Gemara asks: And what is the measure of that tarrying? Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani and one other Sage who was with him disagree about this. And who is that other scholar? Rabbi Shimon ben Pazi. And some say that it was Rabbi Shimon ben Pazi and one other Sage who was with him. And who is that other scholar? Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani. And some say it was Rabbi Shimon bar Naḥmani. One Sage says: It is as long as the time it takes to recite this following verse in its entirety, and one Sage says: It is as long as the time it takes to recite from the term “and they bowed” in the middle of that verse until the end. What is the verse? “And when all the children of Israel saw how the fire came down, and the glory of the Lord upon the House, and they bowed with their faces to the ground upon the pavement, and prostrated themselves, and praised the Lord, saying: For He is good, for His steadfast love endures forever” (II Chronicles 7:3).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן גקִידָּה עַל אַפַּיִם וְכֵן הוּא אוֹמֵר {מלכים א א׳:ל״א} וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ כְּרִיעָה עַל בִּרְכַּיִם וְכֵן הוּא אוֹמֵר {מלכים א ח׳:נ״ד} מִכְּרוֹעַ עַל בִּרְכָּיו דהִשְׁתַּחֲוָאָה זוֹ פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם וְכֵן אוֹמֵר {בראשית ל״ז:י׳} הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה.:

The Gemara discusses the different forms of bowing in greater detail. The Sages taught: The term kidda indicates falling upon one’s face, and so the verse states: “Then Bathsheba bowed [vatikkod] with her face to the ground” (I Kings 1:31). Keria means descending upon one’s knees, and so the verse states with regard to Solomon: “He rose from before the altar of the Lord, from kneeling [mikero’a] upon his knees” (I Kings 8:54). Hishtaḥava’a, this is prostrating oneself while spreading one’s arms and legs in total submission, and so the verse states that Jacob asked, in response to Joseph’s relating of his dream: “Shall I and your mother and your brothers indeed come to bow down [lehishtaḥavot] to you to the ground” (Genesis 37:10), i.e., spread out completely on the ground.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר״י מיגשתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ר. קידה על אפים, כריעה על ברכים, והשתחויה זו פישוט ידים ורגלים, כול׳ פשוטי מקראיא.
א. בד״ו הגיהו: כולהו איפשטו מקראי.
תנו רבנן קידה על אפים – פירוש: בלי שישים ברכיו וזרועותיו על הארץ אלא כשהוא עומד על רגליו שוחה פניו עד שמגיע לארץ וכן הוא אומר ותיקוד בת שבע אפים ארצה כלו׳ לא היה כל גופה על הארץ אלא פניה בלבד כריעה על ברכים שכורע את ברכיו ושוחה פניו עד שמגיע לארץ השתחוי׳ זה פישוט ידים ורגלים על הארץ וכה״א הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה – פירוש: דמשמע שהגוף כולו מתפשט על הארץ:
קידה על אפים – תימה השתחואה נמי אשכחן על אפים דכתיב (בראשית מח) ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה (ישעיהו מט) אפים ארץ ישתחוו לך (במדבר כב) ויקוד וישתחו לאפיו וי״ל דמגמרא אית לן קידה על אפים ומייתי דאשכחן נמי בקרא הכי.
ובענין זה מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: קידה האמורה בכל מקום היא על אפים כלומר, שמכופף את קומתו עד שנוגע בפניו בארץ, וכן הוא אומר: ״ותקד בת שבע אפים ארץ״ (מלכים א א, לא). כריעה היא על ברכים, וכן הוא אומר: ״מכרע על ברכיו״ (מלכים א ח, נד). השתחואהזו פישוט ידים ורגלים על הארץ, וכן אומר: ״הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה״ (בראשית לז, י) כלומר, שהשתחוואה היא כשנמצא כל כולו שטוח על הארץ.
The Gemara discusses the different forms of bowing in greater detail. The Sages taught: The term kidda indicates falling upon one’s face, and so the verse states: “Then Bathsheba bowed [vatikkod] with her face to the ground” (I Kings 1:31). Keria means descending upon one’s knees, and so the verse states with regard to Solomon: “He rose from before the altar of the Lord, from kneeling [mikero’a] upon his knees” (I Kings 8:54). Hishtaḥava’a, this is prostrating oneself while spreading one’s arms and legs in total submission, and so the verse states that Jacob asked, in response to Joseph’s relating of his dream: “Shall I and your mother and your brothers indeed come to bow down [lehishtaḥavot] to you to the ground” (Genesis 37:10), i.e., spread out completely on the ground.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר״י מיגשתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) בָּעֵי רָבָא הצָרִיךְ שְׁהִיָּיה לְמַלְקוּת אוֹ אֵין צָרִיךְ שְׁהִיָּיה לְמַלְקוּת לְקׇרְבָּן גְּמִירִי שְׁהִיָּיה לְמַלְקוּת לָא גְּמִירִי שְׁהִיָּיה

§ Rava raises a dilemma: Is tarrying long enough to bow down necessary to incur lashes? If one was warned not to remain in the Temple courtyard in a state of impurity, is he liable to receive lashes only if he remains there long enough to bow down, completely spread out on the ground? Or is tarrying not necessary to incur lashes, and he is immediately liable to receive lashes? The Gemara clarifies the two possibilities: Is it learned as a tradition that tarrying is necessary in order to incur liability to bring an offering, but not learned as a tradition that tarrying is necessary to become liable to receive lashes?
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מיגשרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
למלקות – אם התרו בו שלא לעמוד ועמד פחות מכדי שהייה.
בעי רבא צריך שהיי׳ למלקות או לא – פירוש: קיימא לן שהנכנס אל המקדש טמא במזיד מיחייב כרת כדכתיב כי את מקדש ה׳ טמא במזיד ונכרתה ותנן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרתן וקא בעי רבא השתא היכא דנטמא בעזרה ולא נתעלמה ממנו לא הטומאה ולא המקדש כלל ויצא והשתחוה דרך יציאתו כלפי חוץ שנמצא שהוא מזיד באותה השתחואה מי מיחייב מלקות באותה השתחוי׳ ואעפ״י שלא שהא כלום או לא.
לקרבן גמירי שהיי׳ אבל למלקות לא גמירי שהיי׳ אלא כיון שהשתחוה אעפ״י שלא שהא חייב.
הא דבעי רבא צריך שהיה למלקות או אין צריך שהיה – כגון שנטמא באונס קאמרי׳ ואתרו ביה לצאת, וקא מיבעיא ליה אם צריך כדי השתחויה, או כל שלא יצא מידא לוקה, והכי אמרי׳ במסכת נזיר בפרק מי שאמר הריני מגלח,⁠ב דבעי רבא נזיר בבית הקברות בעי שהיה למלקות, היכי דמי אילימא דאמרי ליה לא תנזר למה לי שהיה, הכא נמי אם טמא עצמו במזיד לא בעי שהיה,⁠ג דהרי הוא כמי שנכנס שם והוא טמא, דהא קא מתרין ביה שלא לטמא ואין מתרין בו לצאת, כדאיתא התם. ומשמע דאליבא דמ״ד התראת ספק שמה התראהד בעי לה, דאי אליבא דמ״ד לא שמה התראה אי צריך שהיה אינו לוקה, והיכי אמרי׳ צריך שהיה למלקות דאלמא לקי. ואיפשר דלכ״ע קא בעי לה, ואת״ל צריך שהיה לא לקי, והא דאמר למלקות לענין מלקו׳ קאמר, כלומר במזיד ובהתראה, ואמר לשון סתום שלא רצה להכניס ראשו בין המחלוקת.⁠ה
א. תוס׳ להלן יז, א, ד״ה או, ותוס׳ הרא״ש כתבו דבעינן שהייה כדי יציאה וכניסה, ועי׳ חי׳ הריטב״א.
ב. יז, א.
ג. וכ״ה בחי׳ הר״ן והריטב״א והרשב״א, וכ״ה בתוס׳ לקמן יז, א, ד״ה צריך, ושם כתבו שטמא עצמו בשוגג, וכ״ה בתוס׳ הרא״ש.
ד. לקמן כח, ב.
ה. עי׳ חי׳ הריטב״א.
בעי רבא צריך שהייה למלקות או לא. פירוש כגון שנטמא באונס והתרו בו לצאת, וקא מבעיא ליה אם צריך שהייה או לא [צריך שהייה] כדי השתחויה למלקות, דדילמא לא גמרי שהייה רק לקרבן. ואפשר לומר דבעיא זו דוקא אליבא דמ״ד (שבועות כח:) דהתראת ספק שמה התראה, דאלו למ״ד לא שמה התראה לא לקי, ואיפשר דלכ״ע קא בעי לה ואת״ל שמה התראה לקי ולמ״ד לא שמה, את״ל בעי שהייה לא לקי הא אי לא בעי שהייה לקי והא דקאמר למלקות היינו לענין מלקות קאמר כלומר כשהתרו בו.
ג בעי [שאל] רבא: האם צריך שהייה למלקות שאם התרו בו שלא יישאר בעזרה, האם רק אם נשאר שם כדי השתחויה הריהו מתחייב במלקות, או אין צריך שהייה למלקות, והריהו מתחייב מיד במלקות? וצדדי השאלה: לקרבן גמירי [למדנו] שצריך שהייה, למלקות לא גמירי [למדנו] שצריך שהייה
§ Rava raises a dilemma: Is tarrying long enough to bow down necessary to incur lashes? If one was warned not to remain in the Temple courtyard in a state of impurity, is he liable to receive lashes only if he remains there long enough to bow down, completely spread out on the ground? Or is tarrying not necessary to incur lashes, and he is immediately liable to receive lashes? The Gemara clarifies the two possibilities: Is it learned as a tradition that tarrying is necessary in order to incur liability to bring an offering, but not learned as a tradition that tarrying is necessary to become liable to receive lashes?
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מיגשרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבועות טז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבועות טז:, ר׳ חננאל שבועות טז: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י שבועות טז:, ר"י מיגש שבועות טז:, תוספות שבועות טז:, רמב"ן שבועות טז: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבועות טז: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבועות טז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבועות טז:, מהרש"ל חכמת שלמה שבועות טז:, מהרש"א חידושי הלכות שבועות טז:, פירוש הרב שטיינזלץ שבועות טז:, אסופת מאמרים שבועות טז:

Shevuot 16b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 16b, R. Chananel Shevuot 16b, Rashi Shevuot 16b, Ri MiGash Shevuot 16b, Tosafot Shevuot 16b, Ramban Shevuot 16b, Rashba Shevuot 16b, Meiri Shevuot 16b, Ritva Shevuot 16b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shevuot 16b, Maharsha Chidushei Halakhot Shevuot 16b, Steinsaltz Commentary Shevuot 16b, Collected Articles Shevuot 16b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144