א. אולם עיין בחידושי הגרי״ז עה״ת (סטנסיל אות ק״ס) שדייק מרן הגרי״ז זצ״ל דמדלא כתב הרמב״ם לגבי עמלק דכל מי שבא לידו א׳ מהם ולא הרגו עובר בל״ת כמש״כ לגבי ז׳ עממים, מבואר דרק בז׳ עממים חל חיוב הריגה על כל יחיד ויחיד משא״כ בעמלק חל חיוב מלחמה על הציבור ולא על כל יחיד ויחיד, וכן מבואר מלשון הרמב״ם בספה״מ (סוף מנין מצות עשה) וז״ל וכשתסתכל כל אלו המצות וכו׳ שתמצא מהם מצות שהם חובה על הציבור לא כל איש ואיש כמו בנין בית הבחירה והקמת מלך והכרתת זרעו של עמלק, ומהם מצות שהם חובה לאיש אחד וכו׳ עכ״ל. ובס׳ מאורי המועדים (עמ׳ רכ״ד) הביא בשם מרן הגרי״ז זצ״ל דלכן אמר שמואל לאגג לפני שהרגו ״כאשר שכלה מנשים חרבך כן תשכל מנשים אמך״, והיינו שא״ל שדין מיתתו הוא משום דהוי רוצח, וצ״ע למה הוצרך לטעם זה דתיפוק ליה מדין מחיית עמלק. וי״ל דכיון דדין מחיית עמלק הוא רק בתורת מלחמה דהציבור, ומכיון כבר דנגמרה המלחמה אין עוד חיוב ומצוה להרגו מדין מחיית עמלק דאין מצות מחיית עמלק מוטלת על היחיד אלא על הציבור בתורת מלחמה, ולכן א״ל שהורגו מטעם דהוי רוצח. ועיין בס׳ גן שושנים (סימן מ״ה לידידי הגאון הרב מנחם גנק שליט״א) שדקדק דהחינוך (מצוה תר״ג - מצוה לזכור מה שעשה עמלק לישראל בצאתם ממצרים) כתב וז״ל ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, לא לנשים עכ״ל, ותמה עליו המנ״ח (תר״ג אות א׳) דהרי במלחמת מצוה קיי״ל (סוטה מד:) דהכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, וא״כ לכאורה אף נשים חייבות במלחמת עמלק וא״כ לחייבו נמי במצות זכירת מעשה עמלק. ועוד צ״ע בשיטת החינוך, דבמצוה (תכ״ה) כתב החינוך דנשים חייבות במצות הריגת ז׳ עממים, ומ״ש מחיית עמלק ממצות החרם תחרימם. ונראה דהחינוך סובר דיש חילוק ביסוד דין מלחמת עמלק דהוי חלות שם חיוב מלחמה המוטל על הציבור, משא״כ מצות הריגת ז׳ עממים הוי חיוב ומצות הריגה בעלמא המוטל על כל יחיד ויחיד, וכן מדוייק מהרמב״ם (פ״ה מהל׳ מלכים ה״ד) שכתב וז״ל מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה וכו׳ עכ״ל, משא״כ ביחס לעמלק לא כתב הרמב״ם (שם הל׳ ה׳) דכל מי שבא א׳ מעמלק לידו ולא הרגו עובר בל״ת, דרק מצות החרם תחרימם הוי מצות הריגה המוטלת על היחיד ומי שבא לידו א׳ מז׳ עממים ולא הרגו ביטל מצוה זו, משא״כ מחיית עמלק הוי חובת מלחמה המוטלת על הציבור ואין חלות דין מלחמה ביחיד. ולפי״ז נמי יש לבאר מש״כ החינוך במצוה (תכ״ה) ״ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה״, וצ״ע במש״כ דאם יכול להרגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו ביטל עשה זה, דהקשה המנ״ח דנהי דכל המצות נדחים מפני הסכנה מ״מ מצוה זו דהתורה ציותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס כמבואר ברמב״ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, א״כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה. א״כ דחויה סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן, וצ״ע. וי״ל דהא דאין מחשבין בסכנה ופקו״נ הוא דין מסוים בדין מלחמה, משא״כ דין הריגת ז׳ עממים דאינה חיוב מלחמה אלא חלות שם מצות הריגה המוטלת על כל יחיד ויחיד, ולא שנא משאר המצות שבתורה שנידחין מפני פקו״נ, ולכן דקדק החינוך דרק אם יכול להרגם מבלי להסתכן ולא הרגן ביטל עשה זו דהחרם תחרימם. משא״כ מחיית עמלק הוי חיוב מלחמה המוטל על הציבור ובזה אין חשבון של פקו״נ וסכנת נפשות. וי״ל דמשו״ה חילק החינוך בין מצות מחיית עמלק דהוי חלות חיוב מלחמה דנשים פטורות ממצות מלחמה דלאו בנות כיבוש הן והא דקיי״ל דבלחמת מצוה אפילו כלה מחופתה יוצאת היינו מדין חובת יחיד שמוטל על כל א׳ וא׳ וחל רק בז׳ עממים שיש חובת יחיד להרגם, משא״כ מחיית עמלק דהוי חלות שם מצות מלחמה המוטלת על הציבור ובזה נשים פטורות, ולכן ס״ל להחינוך דפטורות נמי ממצות זכירת מעשה עמלק. ויתכן דרבינו זצ״ל נקט בדעת הרמב״ם דחל חובת יחיד להלחם בעמלק ואינה רק חובת ציבור מדכתב הרמב״ם ״מצות עשה להחרים שבעה עממין וכל שבא לידו אחד מהם ולא הרגו עובר בלא תעשה שנא׳ לא תחיה כל נשמה וכו׳ וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק״, וממש״כ הרמב״ם ״וכן״ משמע קצת דהשווה מצות מחיית עמלק למצות לא תחיה כל נשמה שנאמרה בנוגע דז׳ עממין, דחלה חובת יחיד למחות ולאבד את עמלק כמו להרוג ז׳ עממין. ולפי״ד רבינו זצ״ל יתכן דלהרמב״ם נשים חייבות בחובת יחיד לאבד זרע עמלק וחייבות בקריאת פרשת זכור משום דחייבים במצות מחיית עמלק החלה על היחיד, (ועיין במנ״ח מצוה תר״ג אות ג׳ שנקט בדעת הרמב״ם דנשים חייבות בזכירת מחיית עמלק דבמלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו כלה מחופתה). אך הרמב״ם כתב להדיא בספה״מ (סוף מנין מ״ע) דמצות מחיית עמלק הוי חובת ציבור ולא חובת יחיד.

ב. ועיין במש״כ רבינו זצ״ל בקובץ חידו״ת הגר״מ והגרי״ד בענין מלחמת מצוה (עמ׳ קכ״ח – קל״א) ונדפס גם בחידושי הגר״מ והגרי״ד (פ״ז מהל׳ מלכים ה״א).

ג. אולם עיין בחידושי הגר״מ והגרי״ד (פ״ז מהל׳ מלכים ה״א) שביאר רבינו זצ״ל דמשמעות לשון הרמב״ם היא שהשווה מלחמה להציל את ישראל מיד צר שבא עליהם למלחמת ז׳ עממים ומלחמת עמלק, דכולהו הויין חלות שם מלחמת מצוה, ובכולהו חל דין דאין חוזרין מעורכי המלחמה דבמלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחופתו וכדכתב הרמב״ם (פ״ז מהל׳ מלכים ה״ד) וז״ל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה עכ״ל. וי״ל דאע״פ דמעיקר הדין חל פטור לחזור מעורכי המלחמה וכדמוכח מהא דחלה דין קריאת הפרשה אף במלחמת מצוה מ״מ חל דין כפייה שהמלך כופה אותן לצאת למלחמה אע״פ שפטורין הן מעיקר דין מלחמה, דכתב הרמב״ם (פ״ה מהל׳ מלכים ה״ב – ה״ג) וז״ל מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת וכו׳ ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו ודרך המלך אין לה שיעור וכו׳ לא הולך בשווה ועושה מלחמתו עכ״ל. ויש לדייק דהרמב״ם כלל ביחד הדין שמלך כופה את העם לצאת למלחמה ביחד עם הדין דמלך פורץ לעשות לו דרך, ומבואר מזה דהדין שמלך כופה את העם לצאת למלחמה הוא מדין כפייה של מלך מפרשת המלך, וא״כ י״ל דגם במלחמת הצלת ישראל מיד צר יכול המלך לכופן להלחם, ומשו״ה אף במלחמת הצלת ישראל מיד צר הבא עליהם הכל יוצאין ואין חוזרין בפועל מעורכי המלחמה.

ד. אמנם לכאורה יש לדחות את הראייה דעיי״ש בסוגיא וז״ל עכו״ם דלא ליתי עלייהו מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה רשות נפקא מינה לעוסק במצוה שפטור מן המצוה עכ״ל, דר״י קרי למלחמה דלא ליתי עלייהו מצוה אך לא חובה כמלחמת יהושע לכיבוש א״י, דמלחמת חובה כמלחמת יהושע מהווה חפצא דמלחמת מצוה דהכל יוצאין אליה, אפילו חתן וכלה, משא״כ מלחמה דלא ליתי עלייהו דהוי חפצא דמלחמת הרשות אך ר״י קרי ליה מצוה בנוגע לדין עוסק במצוה שפטור מן המצוה, אך עצם החפצא דמלחמה אינה מלחמת מצוה וחובה ולפיכך חוזרין ממנה מעורכי המלחמה. אמנם לר״י מלחמה להציל את ישראל מיד צר הבא עליהם הוי חפצא דמלחמת מצוה דהכל יוצאין אפילו חתן וכלה. ויש חילוק בין מלחמה להציל את ישראל מיד צר שבא עליהם ומלחמה דלא ליתי עלייהו. ועיין בחידושי הגרי״ז לסוטה מד: ד״ה בד״א במלחמות הרשות אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין.

ה. והעיר רבינו זצ״ל דלכאורה דין חזרה מעורכי המלחמה חל רק היכא דא״צ להנך חיילים להלחם, אבל באופן שצריכים שילחמו לא בעינן דין כפייה לכפותם להלחם אלא הן חייבין מדין מצות פקוח נפש דעלמא.

ו. עיין בחזון איש אה״ע סימן קמ״ו ס״ק ה׳ וז״ל נראה דכוונת הראב״ד דלעמלק אין פותחין לשלום ואין דורשין ממנו מס ועבדות אלא שאם קיבל ז׳ מצוות ע״כ אסור להורגו, ולשון הר״א מתפרש שיכול עמלק לומר השלימו אתי ע״מ שאני מקבל מצוות ב״נ, ונראה דדוקא קודם שנכנסו למלחמה אבל לאחר שנכנסו אין מקבלין אותן דלא עדיפי מז׳ אומות עכ״ל,

ז. ועיין בלחם משנה פ״ו מהל׳ מלכים ה״א.

א. ועיין בקונטרס חנוכה ומגילה סימן כ״ה אות ל״ב (להגרח״א טורצין זצ״ל) שהביא בשם הגרי״ד בן הגרי״ז זצ״ל לתרץ דחל דין דהמלך יכול לקדש את מי שרוצה ואין אשה מתקדשת אלא מדעתה אך אם האשה לא תרצה להתקדש תהיה לה דין מורדת במלכות, וקלסיה מרן הגרי״ז זצ״ל דזה תירוץ נכון. אמנם לכאורה עדיין צ״ע בזה דאם היא מורדת במלכות אם לא תתרצה להתקדש למלך אזי היא חייבת מיתה מדין מורד במלכות וא״כ אם רצונה להתקדש כדי שלא תהרג אזי לכאורה הו״ל כתליוהו וקידשה שאין קידושיה קידושין, דרק הסכימה להתקדש מאימת מות כדי שלא תהרג, וצ״ע.

א. ולפי״ז יש לתרץ מה שהקשה רבינו לעיל דהאיך היה נוהג דין מלך לפני כניסתן לא״י, די״ל דחל בהם דין מיוחד למנותן למלך מאחר שהיו גדולי הדור ונשיאי הסנהדרין. ועוד י״ל דשאני משה רבינו שהיה לו דין מלך להיות ממונה על כל שררה ומינוי בישראל, דהרי היה למשה רבינו דין כה״ג לעשות עבודה במשכן בז׳ ימי המילואים (עיין בסוגיא בזבחים קא: - קב.), והיה נשיא הסנהדרין (כדמבואר ברמב״ם פ״א מהל׳ סנהדרין ה״ג), ומשה רבינו במקום ע״א (סנה׳ טז:), וגם מלך (רמב״ם פ״ו בית הבחירה הי״א). ויתכן דיהושע נתמנה להיות מלך כדי ללחום מלחמת מצוה דז׳ עממים ולקדש את א״י, וי״ל דמשו״ה משה רבינו ויהושע נתמנו למלך אף קודם כניסה לא״י.

א. ועוד י״ל עפי״ד הרמב״ם (פ״א מהל׳ מלכים ה״ג) וז״ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו עכ״ל. ומבואר דבעינן נבואת נביא להעמיד מלך, ומכיון שלא היתה נבואה מימות משה רבינו עד שמואל להעמיד לישראל מלך, לא העמידו מלך עד שנתנבא שמואל.

ב. ועוד י״ל אליבא דרש״י דע״ה קלקלו במה שאמרו (שמואל א: ט:כ) ״והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו״, דנתכוונו למנות מלך כדי שיהיו חזקים וינהגם המלך במלחמה ככל הגוים, ושמו את בטחונם במלך בשר ודם, ואילו הכח לנצח במלחמה הוא מהקב״ה בלבד כדכתיב ״ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון״, ״ה׳ איש מלחמה״, ״כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל״, וע״כ כתיב (שמואל א:ח:ז) ״כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם״, דהיתה בבקשתם שמץ של כפירה ומרידה בהקב״ה, ומעין עבודה זרה כדכתיב (שם:ח) ״ככל המעשים אשר עשו מיום העלתי אותם ממצרים עד היום הזה, ויעזבני ויעבדו אלוהים אחרים כן המה עושים גם לך״. ועיין במלבי״ם (שמואל א:ח: ז- ח) שפירש וז״ל כי לא אותך מאסו וכו׳ כי בזה רוצים לפרוק מעליהם משפטי התורה ומלכות שמים, ככל המעשים וכו׳ ר״ל והגם כי רוצים לעזוב מקור חיים לחצוב להם בארות נשברים כי עד עתה שהיית בראשם היו מונהגים מהשגחה העליונה והי״ת המולך עליהם והולך לפניהם, ועתה רוצים להיות תחת הנהגת בשר ומקרי הטבע, הנה זה דומה ככל המעשים אשר עשו מיום העלתי אותם מארץ מצרים, שהעליתם מתחת ממשלת המערכה אל צל ההשגחה וכו׳ שמאסו להיות מונהגים על ידך הנהגה ניסיית השגחיית והם רוצים הנהגה טבעית לבטוח בזרוע בשר, וזה שאמרו חז״ל שבקשו לעבוד ע״ז, ר״ל שנדמה בזה קצת כפי שהמשיל הכתוב ענינם עכ״ל.

ג. וביאר רבינו זצ״ל דאין הכוונה דבמלכי בית דוד המלכות עוברת להם בירושה דהרי גם במלכי ישראל חל דין ירושה, אלא דר״ל דבמלכי בית דוד מלכות הבנים וכל זרעו נכללה בעצם המשיחה של דוד, וכמש״כ הרמב״ם פ״א מהל׳ מלכים ה״ז וז״ל כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם שנא׳ כסאך יהיה נכון עד עולם עכ״ל. ועיין עוד בס׳ ברכת יצחק סימן כ״ח לידידי הרה״ג ר׳ מנחם גנק שליט״א שדן בדברי רבינו זצ״ל.

ד. ועיין ברד״ק (שמואל א:י:א) עה״פ ״ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו״, וז״ל את פך השמן – לא היה זה שמן המשחה כי לא היו מושחים ממנו אלא מלכי בית דוד אבל שמן אפרסמון היה ואמרו שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן עכ״ל.

ה. ואמר רבינו זצ״ל דהקשה הגר״מ זצ״ל דצ״ע דמהו יסוד הדין למשוח מלכי ישראל בשמן אפרסמון, דלכאורה יסוד הדין דמשיחה מקדשת להיות מלך הוא משום שנמשח בשמן המשחה שנתקדש בכלי שרת, וכמו שמשיחה בשמן המשחה מקדשת כלי שרת בקדושתן כמו״כ משיחת מלך בשמן המשחה מקדשו להיות מלך, ואילו משיחה בשמן אפרסמון לא מעלה ולא מוריד ואינה אלא כיציקת שמן בעלמא על ראשו ואינו מקדש להיות מלך, וצ״ע.

ו. ואמר רבינו זצ״ל דאין לתרץ דבאמת שאול נתקדש להיות מלך לעולם לו ולזרעו מחמת שנמשח בשמן המשחה, ומפני שחטא ניטלה המלכות ממנו, וכדמשמע מפשטות הפסוקים (שמואל א:ט״ו:י – כ״ט), דהרי כתב הרמב״ם (פ״י מהל׳ יסודי התורה ה״ד) וז״ל שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר, ולא מצינו שחזר בדבר טובה אלא בחרבן ראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו עכ״ל, ולכאורה לפי״ז אין לומר שחזר בו הקב״ה מהבטחתו לשאול שיהיה הוא וזרעו מלך עד עולם. אלא עכצ״ל דמתחילה לא נתמנה שאול להיות מלך אלא בתנאי שילחם מלחמת ה׳ כראוי, ומאחר שלא נלחם כראוי נתבטל המינוי.

ז. ועיין בשיעורים על הרמב״ם פ״א מהל׳ מלכים ה״ג.

א. ועיין בלחם משנה (פ״א מלכים ה״א).

ב. וע״ע במש״כ רבינו זצ״ל בחידושי הגר״מ והגרי״ד (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הי״ד) שהאריך לבאר יסוד זה.

ג. עיין בהגהות מיימונית פ״ד מהל׳ מלכים ה״ו אות ב׳.

ד. ואמר רבינו זצ״ל דשמע מאביו מרן הגר״מ זצ״ל דבשעת תחילת שלטון הקומוניסטי ברוסיא, היו הקומניסטים נוטלים תבואתם וממונם של האזרחים הקאפטליסטים בעל כרחם (וזה נקרא בלע״ז רקוויזישי״ן), והיו מוכרין את רכושם בזול להמון עם, ונתעורר השאלה האם מותר לקנות הדברים האלו מהממשלה, דלכאורה י״ל דדינא דמלכותא דינא. ואמר הגר״מ זצ״ל דזה אינו דוכי משום שהנהיגו הממשלה חוק ליטול מהעשירים את נכסיהם ולמכור את הנכסים להמון עם הוי בכלל דינא דמלכותא דינא, וכי כל דבר שנעשה עפ״י גושפנקא דמלכא חל בזה דין דינא דמלכותא דינא, והרי אף בסדום היו חוקים, ואעפ״כ כתיב ״ואנשי סדום רעים וחטאים לה׳ מאד״,דדינא דמלכותא דינא אינו נוהג אלה באופן שהחוקים של המדינה הם בישרות וצדק - דדינא דלמכותא דינא ולא חמסנותא דמלכותא.