כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר – אוקי׳ כר״ש דאמר מקלקל בחבורה חייב, ולזה המחלוקת לא מצינו עיקר בתלמוד. ורש״י ז״ל הביאו בקשר ענין, ואמר דנפקא לן מפלוגתייהו במלאכה שא״צ לגופה דשמעי׳ לי׳ לר״ש דאמר מלאכה שא״צ לגופה פטור עליה, וחובל ומבעיר חידוש הוא שחדשה בהן תורה שאין לך מבעיר ואפי׳ מדליק עצים לבשל קדרתו שיתחייב מן הדין שכולן מקלקלין הן,א ומה שהוא מתקן אצל אחרים כגון הבישול, מלאכה שא״צ לגופה היא ומן הדין פטור עליה, ומדחייבה אותן תורה ש״מ מקלקל בהבערה חייב, וכן בחבלה מדאיצטריך רחמנא למישרי מילה, ולר״י התם מתקן הוא אצל אחרים ומלאכה שא״צ לגופה חייב עלי׳, והיינו דמפרש בגמ׳ ואזיל מ״ט דר״ש מהאי טעמא גופיה גמרי׳ פלוגתייהו, זהו פירוש רש״י ז״ל.ב ומזה הפירוש נתחייב הר״ר שמואל רומרוגי תלמידוג ז״ל לומר דהא דאמר ר׳ יוחנן ואת״ל משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו, ה״ק ליה, אין הלכה כר״ש אלא כר״י, דאלו ר״ש לא בעי תיקון כלל דמנא תייתי לה. וא״ת נפקא לן ממילה, תיקון דמילה מאי היא, אי חשבית לי׳ תיקון דגופה א״כ כל טעמו של ר״ש בטל מעתה והרי חזר לדעתו של ר״י, ואי לאו תיקון דגופה אלא כמלאכה שא״צ לגופה היא א״כ לאו תיקון הוא כלל לדברי ר״ש, וא״ת דמודה ר״ש בתיקון דחובל ומבעיר שאף על פי שאינה תיקון דגופה חיובי מיחייב, א״כ היינו ר״י דס״ל דמקלקל בחבורה פטור, ומלאכה שאינה צריכה לגופה בחבורה מיחייב, ולמה אמרי׳ בכולה תלמודאד דמקלקל בחבורה פלוגתא דר״י ור״ש. אלא ה״פ חובל ומבעיר אינה משנה שיתחייב יותר משאר המקלקלין, דכר״י קי״ל, ואת״ל משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו והוא מתקן גמור. ורש״י עצמו ז״ל כ׳ דחובל וצריך לכלבו לר׳ יהודה כיון דמתקן הוא אצל הכלב כה״ג מלאכה היא.ה וזה הפירוש אינו נכון דאי ר׳ אבהו כר״ש היכי משתיק לי׳ ר׳ יוחנן, כדמקשי׳ בפ״ק חוליןו ורב משום דס״ל כר״י מאן דתני כר״מ שתוקי משתיק ליה. ועוד דלר״ש אפילו בחובל ומבעיר בעי׳ שתהא המלאכה צריכה לגופה, כדאמרי׳ בפרק כלל גדול,ז ובשילהי כל כתביח גבי חמשה נהרגין בשבת אלא לאו ר״ש דאמר מלאכה שא״צ לגופה פטור עליה אלמא אפי׳ במקלקל בחבורה בעי׳ מלאכה הצריכה לגופה. ובפרק ואלו הן הנחנקיןט אמרי׳ והא דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא חביל בי׳, ומתרץ התם אי לר״י מקלקל בחבורה הוא. אי לר״ש מלאכה שא״צ לגופה היא ופטור עלי׳, אלמא לר״ש מלאכה שא״צ לגופה בחבורה פטור. וכן זו שאמר רש״י ז״ל עצמו דאין לך מבעיר שאינו מקלקל ואפי׳ מבעיר עצים לבשל קדרתו, אינו נכון, שהרי גופה של אש צריך לו, וכן במבעיר להתחמם שהנאתו וביעורו שוין, והחורש ותולדותיה אין הנאתן בעצמן ממש אלא שהן תשמישו של עולם להנאת דברים אחרים, וכה״ג מלאכה הצריכה לגופה מיקרי, והרי בגמרא מפורש שאין טעמו של ר״ש מהבערה סתם אלא מהבערה דבת כהן, ולא מחבלה דשוחט אלא ממילה. לפיכך פירשוי דהא דאמרי׳ במחלוקת ר״י ור״ש בחובל ומבעיר גמרא גמירי לה, כי הא דאמרי׳ לקמן בפרק חביתכ רבי יוחנן ההוא כבן בינאי מתני לה ולא שמעי׳ לי׳ לבן בינאי הא אלא גמרא. ואמרי׳ בב״בל חרוב המורכב וסדן השקמה מחלוקת ר׳ מנחם בר׳ יוסי ורבנן, ולא מצינו בשום מקום מחלוקת זו, אלא דגמירי רבנן דגמרא היא, ואחרים כיוצא בזה יש הרבה. או שמא ברייתא היא באחת מן החיצונות כגון משנת בר קפרא ולוי ושאר התנאים, זה כתוב בתוס׳ חכמי הצרפתים ז״ל.מ ואין אני אומר כן דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה היא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול, ומהדומה לזה הנוטל צפרניו בכלי וכן שפמו שהוא חייב משום תולדה דגוזז,נ ואף על פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה הצריכה לגופ׳ נקראת1, וכן הזורה והבורר,ס ומאן דשקיל איקופי מגלימא,ע כולן דומות למילה. והבערה דבת כהן נמי כיון שהוא מדליק האש לבשל בו פתילה הרי היא מלאכה הצריכה לגופה דומיא דמדליק את האור להתחמם כנגדו ומדליק נר להשתמש לאורה, ולא שמענו מלאכה שא״צ לגופה במדליק אלא במכבה,פ אלא ודאי תרוייהו מלאכה הצריכה לגופה נינהו, אלא שהצורך עצמו נקרא קלקול בגופו, שהנימול נשאר חבול וחולה, והבערה של בת כהן כיון שאין בה הנאה לאדם ממנה, אינו אלא כמקלקל בעצים אלא שאדם צריך לזו המלאכה גופה מ״מ ויש בה תיקון שאינה מגופה של מלאכה שהיא קיום המצוה, ולר״ש אין אותו התיקון כלום הלכך לר״ש כל מלאכה שא״צ לגופה לא מחמת קלקול ולא מחמת תיקון פטור עליה ואפילו בחובל ומבעיר, והיינו נוטל קוצו וחובל בעצמו דמקלקל גמור וא״צ לכלום היינו מלאכה שא״צ לגופה ופטור עליה, ומ״ה בעי ר״ש חובל וצריך לכלבו מבער וצריך לאפרו כדי שתהא המלאכה צריכה לגופה לאו משום דבעי שום תיקון, וה״ק ליה רבי יוחנן חובל ומבעיר אינה משנה שיתחייב בדרך מקלקל מפני שהיא מלאכה שאין צריך לגופה ופטור עליה, ואם תמצי לומר משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו.צ וא״ת והרי אף על פי כן מלאכה שא״צ לגופה היא דומי׳ דחופר גומא וא״צ אלא לעפרה.ק לא תטעה בזה שהחבלה בכאן היא הדם עצמו שהוא צריך לו וכבר דמיתי זה לגוזז ונוטל שערו וצפרנו בין לתקן גופו ולייפות עצמו ובין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה היא, מפני שהכל דבר א׳ והנטילה היא עצמה המלאכה2, משא״כ בחופר גומא שהבנין בקרקע הוא והוא הנקרא מלאכה וכן הבערה לאפר צריך לגופה היא. וכאן הבן שואל בין לדברינו בין לדברי רבותינו הצרפתים ז״ל צריך לכלבו וצריך לאפרו מתקן גמור הוא ואמאי לא מיחייב לכ״ע. והשיבו בזהר שכל מה שאין דרכן של בני אדם לקלקל בשביל אותו התיקון אין זה מתקן אצל שבת. והטעם משום דמלאכת מחשבת בעינן ואין זו מלאכת מחשבת שיהא חובל באדם לצורך הכלב וידליק גדיש לצורך האפר, אבל שוחט ומדליק עצים לבשל בהן מתקן הוא אצל שבת לד״ה, דהא תנןש באבות מלאכות מבעיר, ומדמוסיף ר״י שובט ומדקדקת ש״מ שמודה בכולהו. ואף על גב דלענין ע״ז אמרי׳ בפ״ק דחוליןא סכין של ע״ז מותר לשחוט בה משום דמקלקל הוא, גבי שבת מיהא מחייב. ורבינו תם ז״ל מפרשב דהא דחשיב מקלקל אפילו צריך לכלבו וצריך לאפרו לפי שאין התיקון בא בשעת הקלקול, דלאחר שנעשית החבורה בא הדם ולאחר שנעשית הבערה בא האפר. ואין טעם זה מחוור ולא מסכים לדעתינו.
ואשוב לדברי לפרש טעמייהו דרבי אבהו ורבי יוחנן, הוי יודע דטעמא דר״ש דפטר מלאכה שא״צ לגופה משום מלאכת מחשבת, דטעמא דכל המקלקלין פטורין נמי משום דבעי׳ מלאכת מחשבת כדמוכח בפרק קמא דחגיגה,ג משום הכי סבר ר׳ אבוהו למימר הרי למדנו לר״ש דמילה קלקול הוא לגופו של נימול ותיקון הוא ודאי אצל אחרים שעושה נחת רוח ליוצרו ודרכן של ב״א לעשות כן, אלא כיון שאין התיקון ממש בגופו, כתיקון שהוא חוץ מגופה של מלאכה מתחשב, ונמצינו מחייבי׳ קלקול בחבורה לר״ש הלכך אפי׳ בשא״צ לגופה נמי מחייב, דהיינו מקלקל גמור בלא שום תיקון וכוונה. א״נ נוטל את הקוץ וחבל דהא גלי רחמנא דלא בעי׳ בהא מלאכת מחשבת. וה״נ אמרי׳ כה״ג במס׳ כריתותד הנח לחבורה הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב, כלומר דלא קפדי׳ בחבורה במלאכת מחשבת, דמתעסק משום מלאכת מחשבת הוא פטור. ור׳ יוחנן סבר מילה והבערה דבת כהן תרווייהו מלאכה הצריכה לגופה נינהו שהרי דעתו שיהא גופו נימול ודעתו להשתמש באש הזה שהדליק, ומלאכת מחשבת קרינן בהו ואין דעתו להזיק, ואין לך בהן אלא חידושו בלבד תיקון לא בעי׳ בהו כלל, אבל מלאכה הצריכה לגופה בעי׳,ה הילכך שאר חובלין ומבעירין להזיק כגון שהדליק גדיש בשבת שאין לו בגופו של מלאכה שום תשמיש פטור. והא דאמרי׳ בפרק כל כתבי ובפרק אלו הן הנחנקיןו דמלאכה הצריכה לגופה בעי׳ כדכתב׳ לעיל, כולהו אליבא דר׳ יוחנן אתיא דלר׳ אבהו לא בעי׳ מלאכה הצריכה לגופה. ועוד נראה לי דלר׳ אבהו נמי ר׳ שמעון מלאכה הצריכה לגופה בעי דומיא דמילה, ומ״ה פטרי׳ נוטל את הקוץז מפני שהוא מתכוין לקוץ ולא לחבורה אבל סבר ר״א דחובל בחבירו מאחר שהוא מתכוין לאותו הקלקול ולא לדבר אחר3. ונמצינו למדים שקלקול בחובל חייב דמלאכה הצריכה לגופה מיקרי, שהרי הוא צריך לקלקול והתורה עשתה מקלקל כמתקן בחבורה, ובמילה עצמה לא חייבה אותו התורה אלא מפני הקלקול, והרי החופר גומא כדי שיכשלו בה ב״א ודאי צריך לגופה מיקרי אלא שהוא קלקול ופטור, הלכך בחובל שמקלקל בו חייב4 כאלו היה צריך לדם, כאותה שאמרו בריש כתובותח אי דם חבורי מחבר דחייב דלדם הוא צריך, א״נ ר׳ אבהו לא פליג מידי ברייתא קא תני ורבי יוחנן פירשה ניהליה דצריך לגופה מיהא בעי׳ ומתכוין לקלקל לא כלום הוא, הלכך מלאכה שא״צ לגופה הוא עד שיהא לו שום תשמיש בקלקולו, שמחמתו הוא עושה זה הקלקול, שנמצא קלקול חבלה זו מלאכה הצריכה לגופה מצד א׳, ואף על פי שאין צרכו כנגד קלקולו חייב בחובל ומבעיר, מה שאין כן בשאר מקלקלין עד שיהא צרכו כנגד קלקולו בדברים שבני אדם עושין כן כמו שפירשתי, זהו מה שהעליתי בשמועה זו מתוך פלפולו של רש״י ז״ל ולא כדבריו ממש ודבר נכון הוא ועולה כהוגן. וא״ת ומה ראו לומר כן דר״ש בחובל ומבעיר מחייב במקלקל משום דלא חשיב תיקון דמצוה, אדרבה ליגמר מינייהו דכל מלאכה שא״צ לגופה חייב עליה, וממילא הו״ל מתקן כדרבי יהודה. י״ל מלאכה שא״צ לגופה לרבי שמעון מקרא מלא הוא מלאכת מחשבת וחידוש הוא שחדשה תורה באלו שתיהן.ט והא דאמרי׳ בטעמא דר׳ יהודה מה לי לתקן מילה מ״ל לתקן כלי,י לפי עניינו ודברי רש״י ז״ל צ״ל דה״פ, מ״ל לתקן כלי מ״ל לתקן מילה, כיון שהתורה פסלה בנו ערלה ה״ז תיקון במצוה, מה לי לבשל סממנין מה לי לבשל פתילה הרי אנו צריכים לבישול הזה לשם מצוה, וצרכנו זה כצורך הנאה של בישול אוכלין. שאם תפרש דלרב אשי תיקון גמור דגופו משוי לי׳, הרי כל הפי׳ שלנו בטל, דמנל״ל דר״ש נמי לא חשיב ליה תיקון דגופו. וא״ת כיון דבריתא דתני ר׳ אבהו קתני חוץ מחובל ומבעיר, צריכין למימר דר׳ שמעון היא ולא חשיב ליה כתיקון דגופו דאי לא ברייתא אמאן תרמייה, אכתי לר״י ל״ל לשויי תיקון דגופו, לימא משום דמצוה הוא. ולפ״ד הללו הא דאמרי׳ במס׳ פסחים בפ׳ א״דכ כי אזלת לקמיה דר׳ זריקא בעי מיניה לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שוחט שלא לאוכליו מאי תיקן תיקן להוציאו מידי אבר מן החי, דוקא לר׳ יהודה פריך דאמר מקלקל בחבורה פטור, דלר״ש דאמר חייב אע״פ שאין בו שום תיקון נמי מחייב בין לר׳ אבהו בין לר׳ יוחנן, דהתם מלאכה הצריכה לגופה היא, שהוא שוגג וסבור לשחוט יפה ומלאכת מחשבת קרינא ביה, וזה סיוע לדברי ולדברי רבותינו הצרפתים ז״ל5. דלר׳ יוחנן בעי ואליבא דר״ש הוא דקבעי, והוא ניהו מ״ד מקלקל בחבורה פטור. והביאו ראי׳ לדבר משום דההיא מתני׳ דהתם דמחייבא שוחט שלא לאוכליו לאו ר׳ יהודה היא, דקתני רישא ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראוין חייב, ואוקימנא בגמרא בטועה והיינו מתעסק ובכריתות פ׳ ספק אכלל משמע דלא מיחייב מתעסק אלא למאן דמחייב מקלקל בחבורה. ואין זה נכון דמ״ד מקלקל פטור היינו ר׳ יהודה ועליו אמרו כן בכ״מ. ובכמה מקומות אמרומ לר״ש דאמר מקלקל בחבורה חייב, ודקא קשי׳ להו רישא דלא כר״י נהי דרישא דמתני׳ לאו ר״י הוא מ״מ יכול הוא לישאל מה תיקן6, שהרי לא מצינו מי שחולק בזה לפטור. ועוד שאינו אלא שאלה ואלו לא מחייב מ״ד מקלקל בחבורה פטור בשוחט שלא לאוכליו היה יכול להשיב מאן שמעת לי׳ דאמר הכי ר׳ יהודה לר׳ יהודה הכא נמי דפטור. ועוד יש חילוק גדול בין מתעסק דשני תינוקות לשאר הזבחים. ובירושלמי (ירושלמי ב׳:ה׳)נ בר קפרא אמר אפי׳ א״צ לדם ולאפר וריו״ח אמר והוא שיהא צריך לדם ואפר מתני׳ פליגא על ר״י שורו שהדליק גדיש בשבת חייב בתשלומין הוא שהדליק גדיש בשבת פטור מן תשלומין לפי שמתחייב בנפשו שורו שלא לצורך אף הוא שלא לצורך. ומ״מ מתחייב בנפשו אמר רב חנינא ברי׳ דרב הלל ויאות מאחר שאלו לצורך היה מתחייב בנפשו פטור מתשלומין7 מן הדא מכה בהמה ישלמנה מכה אדם יומת מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד אף מכה אדם לא חלקת לחייבו אלא לפוטרו ממון וקשי׳ על בר קפרא. פי׳ סבר כרבי יוסי דהבערה ללאו יצאת על עצמה, שאינה במיתה. ולית לי׳ חילוק מלאכות בתמי׳ אשכח תנא דדריש מאחת מהנה לחייב על כל אחת ומזה ילפינן חילוק מלאכות ולא מהבערה. ודניחא הבערה, חבורה, אב8 לצורך ותולדה שלא לצורך, מחליף פי׳ חבורה אב ושוחט תולדה ולמה תנינן עמהון פי׳ דתני שוחט בין האבות משום סדר סעודה תני עמהן פי׳ סדר סעוד׳ תני אופ׳ חורש9 תני ג״כ שוחט, וה״ל למיתני חובל10. והוצרכנו לכתוב כ״ז כדי שלא יתקשה אדם בו על דברינו.
[פרקס במה מדליקין גרסי׳ כל המקלקלין פטורין חוץ מן המבעיר והעושה חבורה, בר קפרא אמר אפילו אינו צריך לדם ואפילו אינו צריך לאפר, ור׳ יוחנן אמ׳ והוא שיהא צריך לדם והוא שיהא צריך לאפר. מתני׳ פליגא על ר׳ יוחנן שורו שהדליק גדיש בשבת חייב והוא שהדליק גדיש בשבת פטור, שורו שהדליק [את] הגדיש בשבת חייב לא שלא לצורך והכין הוא שהדליק גדיש בשבת [פטור] ואפי׳ שלא לצורך. תני כל המתחייב בנפשו שוגג מביא חטאת א״ר חנינא בריה דר׳ הילא ויאות מאחר שאלו לצרך היתה היה מתחייב בנפשו והכא אפי׳ שלא לצורך פטור מן התשלומים, מן הדה מכה בהמה ישלמנה מכה אדם יומת וכו׳, כדאיתא במסכת בבא קמא.ע וקשיא על דבר קפרא הבערה לימדה על שאר מלאכות שבתורה כלהון לצורך והיא שלא לצורך. פי׳, דהבערה לחלק יצאת, אבל לר׳ יוחנן לא קשיא כדמפרש ואזיל אמר ר׳ יוסי אין יסבור ר׳ אלע׳ כר׳ יוחנן אתיא היא דאמ׳ ר׳ יוחנן הבערה למדה על עצמה. פי׳ שחייבין עליה אפילו שלא לצורך גמור אלא לצורך אחר כדפרישית ע״כ. ולית ליה לר׳ אלעזר אחרת לחייב על כל אחת ואחת. פי׳ חלוקי מלאכות מנא ליה ע״כ, אשכח תני בשם ר׳ אלעזר הנה לחייב על כולהון אחת ודניח׳ הבערה חבורה אב שלה לצרך והיא שלא לצרך, ר׳ יוסי ב״ר בון אמ׳ אתפלגון ר׳ אלעזר ור׳ יוחנן חד אמר שחיטה עקר וחבורה תולדה, וחרונא מחליף פי׳ דבר קפרא סבר כר׳ אלעזר דמחליף, ונמצא אב שלה שלא לצורך והוא הדין לתולדתה. ולמאי דמחליף האי דקתני מתני׳ דאבות מלאכות שוחט משום חבורה נקט ליה, אלא דאורחא דמילתא נקט כדאמרי׳ התם בפרק כלל גדולפ ר׳ שמעון אמ׳ לית כאן שחיטה שהיא תולדת חבורה, ולפום תניתה עמהון, אלא כגון דתנינן סדר סעודה תניתה עמהון ע״כ].
א. עי׳ רש״ש כאן ומהר״ם שיף בסנהדרין פד, ב שהקשו על רש״י שכתב שכל מבעיר בגדר מקלקל א״כ לילף דמקלקל בהבערה חייב מעיקר קרא דלא תבערו אש עיי״ש.
ב. וכעי״ז כתב בבעל המאור, ועי׳ להלן בדעת רש״י.
ג. בתוס׳ ד״ה חוץ, וב״ק לד, ב ד״ה חובל.
ד. סנהדרין סב, א ועוד.
ה. כדי להסביר, נבאר תחילה דעת רש״י בסוגיין ויובנו דברי רבנו היטב. והנה לרש״י תלוי המחלוקת במקלקל במחלוקת דמלאכה שאצל״ג, ועוד ס״ל לרש״י דצריך לאפרו ולדמו הוי מתקן גמור אלא דהוה מלשאצל״ג, ולפיכך ר׳ יהודה דס״ל דמלאשצל״ג חייב הוי מילה ובת כהן בגדר תיקון ומשו״ה צריך קרא להתיר במילה ולאסור בבת כהן ואין כאן חידוש בדין מקלקל, אבל לר״ש דס״ל מלשאצל״ג פטור לא צריך קרא וע״כ שנתחדש דיש חידוש בדין מבעיר וחובל שמקלקל אפילו בלא צורך חייב. ולר״ש דכל שא״צ לגופה אפילו הוי מתקן במק״א לא חשיב צריכה לגופה, ה״נ לא הוי משו״כ תיקון, ולכן יליף דמקלקל חייב אפילו כשאין שום תיקון, וכן צורך מצוה ס״ל לרש״י [עי׳ קה, ב ד״ה הא ותוד״ה הא ורבנו לעיל], דאי הוה חשיב תיקון בזה הוי כצורך גופה ולא הוי פליג אר׳ יהודה. ולפי״ז ריו״ח דאמר בחובל וצריך לדמו וכו׳ דאף דהוי מקלקל לנחבל הוי מתקן אצל הכלב, ע״כ אליבא דר׳ יהודה הוא, דלר״ש כיון שא״צ לאדם הוי שאצל״ג ולא הוי תיקון בגוף המלאכה. וכן לאידך דר׳ אבהו ע״כ לר״ש קאמר, דהא לר׳ יהודה לדידיה לא נתחדש כלל דין חיוב במקלקל ותלוי אי צריך לדמו דהוי מתקן. ובראשונים הקשו כמה קושיות לרש״י דאם ריו״ח כר׳ יהודה ור׳ אבהו כר״ש מאי אקשה עליה פוק תני, ועוד דריו״ח אמאי נקט חובל ומבעיר כיון דאין דין מיוחד בהם רק דלרש״י הוי מתקן ממש. ועוד דהא אמרי׳ בסנהדרין פד, ב דאפילו ר״ש דמחייב במקלקל מ״מ צריך שיהא צריך לגופה, ועוד לריו״ח בחובל וצריך לדמו דהוי צריך לגופה מ״ש מהא דלעיל עג, ב דחופר בור וצריך לעפרה הוי מקלקל לר׳ יהודה אע״פ שיש לו צורך בעפר כיון שאין צריך לבור. וגם רבנו הוסיף להקשות להלן בזה, ועי׳ מגן אבות
(לו, א), אמרי בינה או״ח סימן ל.
ו. טו, ע״א וכקושית התוס׳.
ז. עג, ב עיי״ש, ועיי״ש עה, א ותוס׳ ד״ה טפי.
ח. לקמן קכא, ב.
ט. סנהדרין פד, ב פה, א.
י. תוס׳ בסוגיין סד״ה מה לי, וסנהדרין פד, ע״ב.
כ. קמז, ע״ב ושם: בן חכינאי.
ל. עב, ב.
מ. בתוס׳ כאן סנהדרין ובבא קמא שם. ושיטת תוס׳ דריו״ח ור׳ אבהו פליגי אליבא דר׳ שמעון וס״ל דמשכחת דחובל ומבעיר הוי צריך לגופה כגון באיסורי הנאה שסובר שיוכל לתת לכלבו ולבשל בה קדירה וכיון שחושב בדעתו להנות ועושה הדבר לצורך גופה הוי מלאכה הצל״ג ולר׳ יהודה אע״פ דהוי לגופה כיון דקלקולו גדול מתיקונו פטור משום דל״מ דשום מקום שמקלקל חייב. ומילה ובת כהן חשיב מתקן כדר׳ אשי מה לי לתקן כלי וכו׳. ור״ש ס״ל דל״ה מתקן בכך וילפי׳ מהכי דמקלקל חייב, ור׳ אבהו ס״ל דילפי׳ אפילו במקלקל גמור, וריו״ח ס״ל כיון דילפי׳ מהבערה דבת כהן ומילה דאיכא התם קצת תיקון לצורך מצוה לא ילפינן אלא בענין זה שאינו מקלקל גמור ויש תיקון קצת כגון שצריך לאפרו ולכלבו, אבל במקלקל גמור גם ר״ש אינו מחייב. ולדעת תוס׳ אין זה תלוי בפלוגתא דמלאכה שאצל״ג, וע״כ קבלה הוי בידם שבמקלקל נחלקו ר׳ יהודה ור״ש.
נ. לעיל צד, ב, ועי׳ רבנו שם.
ס. עי׳ רז״ה שכתב דאלו הוו משאצל״ג עיי״ש, ועי׳ לעיל במאור ורבנו שם.
ע. לעיל עה, ב.
פ. לעיל לא, ב.
צ. נבאר דעת רבנו בקצרה, והוא בדרך הרז״ה [אלא שחולק עם הרז״ה בגדר מלאכה שאצל״ג ובענין תיקון במילה ואכמ״ל]. וסבר רבנו כיסוד רש״י דפלוגתא דמקלקל תליא במחלוקת דאינה צל״ג. ורבנו חולק על התוספות בב׳ יסודות, חדא בעיקר דין משאצל״ג [עי׳ תוס׳ לעיל צד, א], ודעת רבנו שאע״פ שעושה מלאכה שברצונו אינו רוצה בזה מ״מ כיון שעכשיו צריך לכך וע״י מעשיו מתקן הוא הוי צל״ג, וכמו בנוטל צפרניו ושפמו שמרצונו אינו צריך הצפרנים ומעשה סילוק הוא מ״מ השתא שנוטלן הוי מתקן בגופו ובשפמו הוי מלאכה שצל״ג שאע״פ שעושה מעשה סילוק בצפרנים מתקן הוא במעשה בגופו, ואינו דומה למוציא המת ומכבה שאינו אלא מניעת היזק ודרך סילוק ואין בהם שום תיקון וצורך והנאה בגוף הדבר. ומשו״כ במילה שאע״פ שעצם המלאכה בסילוק הערלה מ״מ כיון שצריך האדם לקיים המצוה שיהא אדם זה מהול הוי כנוטל צפרניו, וכן בהבערה כיון דבעי לבשל פתילה מה שמדליק האש הוי צריך לגופה. מיהו סבר רבנו דאע״פ דהוי צל״ג מ״מ הוי בגדר מקלקל דהרי הנימול נשאר חבול וחולה וכן בבת כהן אין תיקון בגופה רק קלקול, אלא דאיכא בהא תיקון חוץ לגופה לאנשים האחרים בקיום המצוה. וזה תלוי בפלוגתא, דלר׳ יהודה כיון דלא בעי צורך בגופה ממש לדידיה חשיב גם קיום המצוה אע״פ שלא נתקן בגוף התינוק ובבת כהן עצמה מ״מ חשיב גם קיום המצוה כמתקן, משא״כ לר״ש אין אותו התיקון כיון שאינו בגוף התינוק כלום ומכאן יליף דמקלקל חייב, ומבואר דפלוגתא דמקלקל תליא בפלוגתא דמשאצל״ג וכרש״י והרז״ה. מיהו בביאור פלוגתא דר׳ אבהו וריו״ח ס״ל דפליגי אליבא דר״ש ובתוספות, אלא דרבנו פליג ביסוד הביאור על התוספות. דלדידהו הא דמצריך ריו״ח שיהא צורך לכלבו ולאפרו הוא כדי שלא יהא מקלקל לגמרי ובעי קצת תיקון, ולרבנו אפילו בצריך לאפרו לר״ש לא הוי תיקון כלל דאין דרך בנ״א לקלקל בשביל אותו התיקון, והא דמצריך ריו״ח לכלבו ולאפרו משום דבעי דלהוי צריכה לגופה. ור׳ אבהו ס״ל דר״ש מחייב בחובל ומבעיר גם באינה צל״ג, ומה דאמרי׳ בתלמוד דבעי רש״י במקלקל צל״ג היינו לריו״ח או שהודה לבסוף לריו״ח עי׳ בסמוך. ועי׳ ריטב״א בשם רבנו.
ק. לעיל עג, ב דחופר גומא הוי מקלקל אפילו לר״י. ועי׳ תוס׳ ד״ה בחובל ובעל המאור.
ר. עי׳ תוד״ה חוץ, ועי׳ בעל המאור.
ש. עג, א.
ת. עה, ב.
א. ח, א.
ב. בתוס׳ כאן ד״ה חוץ.
ג. י, ב.
ד. כ, ב.
ה. הר״ן במיוחס לריטב״א תמה על רבנו: ואני תמה לפי שהוא ז״ל ארכביה לפירושא דיליה אתרי ריכשי דכשם שהוא אומר דמילה מלאכה הצריכה לגופה מקרי מפני שהוא צריך שישאר מהול ובודאי שהוא אין לו צורך לישאר מהול אלא כדי לקיים מצות בוראו וכיון שהוא אומר שאותו תיקון שאינו מגופה של מלאכה נמצאת מילה מלאכה שאצל״ג לגמרי ואיני רואה פשרה בין הפי׳ הללו כלל. ועיקר כוונתו דקשה לחלק דאי הוה תיקון לדידן הוה תיקון גם לגוף הנימול. ובדעת רבנו אפ׳ דיש לחלק דהפטור דמחשבת במלאכה שאצל״ג הוא משום דאין המלאכה מתייחסת אל העושה, ובחסרון מחשבת במקלקל היינו דהוי ריעותא בעצם המלאכה, ומשו״ה יש מקום לחלק דבמילה מועיל מה שצריך שישאר מהול לקיים מצות בוראו דחשיב שיתייחס המעשה אליו. מיהו כיון דלא הוי תיקון בגוף הדבר עדיין הוי ריעותא לענין מחשבת של מקלקל.
ו. עי׳ לעיל הערה יא ויב.
ז. לקמן קכב, ב.
ח. ה, ב.
ט. דברי רבנו צריכים עיון לבארם [ועי׳ ספר שערי יצחק סי׳ נא אות ה], וכנראה כוונתו דלר״ש כיון דמן הסברא יליף דהביאור במחשבת שצריך שיהא לצורך גופה ע״כ אין בקרא דהבערה ומילה להוציא מפשטות קרא דמחשבת, אלא חידוש הוא שחידשה בהני תרי מילי ובהא הסברא דהוי צריכה לגופה והוי מקלקל ולפי״ז עיקר החידוש במקלקל דחייב בחובל ומבעיר.
י. עי׳ בעל המאור.
כ. פסחים עג, א ועי׳ תוס׳ שם.
ל. יט, ב.
מ. לעיל יג א עג, ב ועוד.
נ. שבת פ״ב ה״ה, וכאן בשיבוש, ובסמוך הבאתי מכי״מ.
ס. כיון שבנד׳ בשיבוש השארתיו על מקומו והבאתי גם הקטע לפי כי״מ וכי״נ.
ע. לד, ב.
פ. ה״ב.