×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) יִדְאֲגוּ כׇּל הָאַחִין כּוּלָּן אאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁמֵּת תִּדְאַג כָּל הַחֲבוּרָה כּוּלָּהּ אָמְרִי לַהּ דְּמֵת גָּדוֹל וְאָמְרִי לַהּ דְּמֵת קָטָן.:
all of the brothers should be concerned, lest their death be approaching. Similarly, if one member of a group dies, the entire group should be concerned. Some say the concern is greatest if the eldest dies. If he, despite his virtues, could not avoid punishment, others will certainly not be saved. And some say the concern is greatest if the youngest dies, because the least significant people are punished first, and perhaps this is the start of a punishment for the entire group.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי שבת קו ע״א} וכל המקלקלין פטורין ואפי׳ חובל ומבעיר לר׳ יהודה אבל לר״ש כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר כדתני רבי אבהו קמיה דר׳ יוחנן וטעמיה דר׳ שמעון דמדאצטריך קרא למישרי מילה מכלל דחובל בעלמא חייב ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן הא מבעיר בעלמא חייב ורבי יהודה התם מתקן הוא כדאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סממנין1.
1. וכל המקלקלין...סממנין: נוסף רק בדפוסים. בכ״י נ רמז רק את תחילת הקטע: ״וכל המקלקלין פטורין וכו׳⁠ ⁠״.
ידאגו – ייראו מן המיתה.
דמת גדול – יש לדאוג הואיל ושלטה מדת הדין בראש הבית.
ואמרי לה דמת קטן – שבקלקלה מתחילין מן הקטן.
פשוט, פיר׳ האצבעות פשוטות.
[דף קה:]
ר׳ האיי ז״ל:א שיעור מלבן צמר כמלוא רוחב הסיט כפול, וכן המנפס וכן הצובע וכן הטווה.
[דף קו.]
ר׳ יוסף מחוי כפוףב, מעיקר גודל ועד ראש האצבע כשהן דבוקות זו בזה.
ר׳ חייהג [בר אמי מחוי פשוט, מראש גודל עד ראש אצבע כשהן]⁠ד פשוטות, ואעפ״כה אינן הוות זרת. <וכזה הלשון נמי הוא בפיר' רחז״ל.>
הצד ציפורו למגדל וצבי לבית חייב, ר׳ האיי גאון ז״ל: אם פת⁠(*)⁠חז שער המגדל, וזה מגדלח של עץ הוא שחשוב כלובט גדול, ועשה תחבולות עד שנכנס ציפור לתוכו וסגר עליו הרי הוא חייב,⁠י כי בהסגר המגדל עליו זו היא צידתו. וכן אם הולך אחר צבי והחזירו מיכן ומיכן עד שנכנס לבית חייב, כי בהכנסתו הבית והסגיר הבית עליו הרי הוא צידו. אםכ טרד את הצבי עד שנכנס (לגינא)[לגינה]⁠ל או לביבר או לחצר הרי זו אינה צידה ופטור.
(והכתו׳) [וחכמי׳]⁠מ אומ׳ אפי׳ טרדו לגינה או לחצר או לביבר בשבת וכלאו שם הרי זו צידה וחייב.
א. הובא כ״ז בר״ח
ב. כ״ה בר״ח ובערוך ערך כף ח׳. ולפנינו, כפול
ג. לפנינו, חייא.
ד. ר״ח
ה. בר״ח, דאעפ״כ
ו. לפנינו, צפור
ז. ר״ח וערוך
ח. מעין כ״ז בר״ח וכן בערוך ערך מגדל א׳
ט. יתכן דצ״ל כר״ח וערוך, ככלוב
י. ע״כ בערוך
כ. נראה להקדים כר״ח, אבל
ל. ד׳
מ. כר״ח
ידאגו כל האחין כולן שמא גם יום מיתתם מתקרב. וכן אחד מבני חבורה שמתתדאג כל החבורה כולה. אמרי לה [יש אומרים] שיש לדאוג במיוחד כאשר מת הגדול שבהם, שאם הוא לא ניצול מן הפורענות אחרים, ודאי שלא ינצלו. ואמרי לה [ויש אומרים] שיש לדאוג במיוחד כאשר מת הקטן שבהם, שבעונשים מתחילים מן הקטן, ושמא תחילת עונש היא לכל החבורה.
all of the brothers should be concerned, lest their death be approaching. Similarly, if one member of a group dies, the entire group should be concerned. Some say the concern is greatest if the eldest dies. If he, despite his virtues, could not avoid punishment, others will certainly not be saved. And some say the concern is greatest if the youngest dies, because the least significant people are punished first, and perhaps this is the start of a punishment for the entire group.
מאמרים באתר אסיף
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְכׇל הַמְקַלְקְלִין פְּטוּרִין.: תָּנֵי ר׳רַבִּי אֲבָהוּ קַמֵּיהּ דר׳דְּרַבִּי יוֹחָנָן בכׇּל הַמְקַלְקְלִין פְּטוּרִין חוּץ מֵחוֹבֵל וּמַבְעִיר א״לאֲמַר לֵיהּ פּוֹק תָּנֵי לְבַרָּא חוֹבֵל וּמַבְעִיר אֵינָהּ מִשְׁנָה וְאִם ת״לתִּמְצָא לוֹמַר מִשְׁנָה גחוֹבֵל בְּצָרִיךְ לְכַלְבּוֹ מַבְעִיר בְּצָרִיךְ לְאֶפְרוֹ.

We learned in the mishna: And anyone who performs labors destructively on Shabbat is exempt. Rabbi Abbahu taught this baraita before Rabbi Yoḥanan: Anyone who performs labors destructively on Shabbat is exempt, except for one who inflicts a wound or kindles a fire. Rabbi Yoḥanan said to him: Go teach that outside. This baraita is not fit for discussion in the study hall. The opinion that deems one liable for inflicting a wound or kindling a fire on Shabbat is not an accepted teaching and should be ignored. And if you want to say that it is a legitimate teaching, one who inflicts a wound would only be liable in a case where he needed the blood to give to his dog, and one who kindles a fire would only be liable in a case where he needs its ashes.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פיס׳ כל המקלקלין פטורין. תני סתמא וברייתא כר׳ אבהו דמחייב חובל ומבעיר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך חבל
חבלא(שבת קו. בבא קמא לד:) חייב תני ר׳ אבהו קמיה דר״י כל המקלקלין פטורין נזוץ מחובל ומבעיר חובל בצריך הדם לכלבו מבעיר צריך לאפרו לכסות בו צואה (נדרים עד) חבל עליך בן עזאי שלא שמשת את רבי עקיבא (א״ב פי׳ חבל בלשון יוני ווי תרגום אללי לי חבל עלי) בכלי מתכות (פרק יד בכלים) מאמתי היא טהרתו בית שמאי אומר משיחבול פי׳ מל׳ ולא חבלוני (מכות ז) סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חבלנית. ולאחד קראתי חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה (בריש גמ׳ דפרק דיני ממונות זה בורר):
א. [פערדערבען.]
חוץ מחובל – באדם דמקלקל הוא וחייב דתנן (ב״ק פז.) החובל בחברו בשבת פטור מלשלם מפני שנדון בנפשו.
ומבעיר – את הגדיש מקלקל הוא וחייב כדתנן (שם דף לד:) והוא שהדליק את הגדיש פטור מן תשלומין מפני שנדון בנפשו.
אינה משנה – דאם מקלקל הוא פטור.
בצריך – לדם היוצא מן החבלה לכלבו ואם מקלקל הוא אצל נחבל מתקן הוא אצל הכלב.
חוץ מחובל ומבעיר א״ל פוק תני לברא כו׳ – פי׳ רבינו שמואל דר׳ אבהו סבר כר״ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ור׳ יוחנן סבר לה כר׳ יהודה דאמר מקלקל בחבורה ובהבערה פטור וצריך לכלבו ולאפרו לא חשיב מקלקל וחייב אפי׳ לר׳ יהודה וכן משמע בסמוך מתוך פי׳ רש״י וקשה דא״כ אמאי א״ל פוק תני לברא דאטו משום דס״ל כר׳ יהודה מאן דתנא כר״ש משתקינן ליה דכה״ג פריך בפ״ק דחולין (טו.) ע״כ נראה דר׳ אבהו ור׳ יוחנן אליבא דר״ש פליגי דר׳ אבהו סבר דחובל ומבעיר אע״פ שאינו צריך לכלבו ולאפרו חייב לר׳ שמעון דגמר ממילה והבערת בת כהן ור׳ יוחנן סבר דר״ש נמי לא מחייב אא״כ איכא קצת תיקון כגון דצריך לכלבו ולאפרו דמילה והבערה איכא קצת תיקון שהוא צורך מצוה אבל לר׳ יהודה אפי׳ צריך לאפרו ולכלבו פטור דאין זה תיקון חשוב דאין דרך לחבול בחבירו כדי ליתן לכלבו או לשרוף גדיש בשביל האפר אע״ג דכל שוחט מקלקל הוא כדאמרי׳ בפ״ק דחולין (דף ח.) סכין של ע״ז מותר לשחוט בה מודה ר׳ יהודה לענין שבת דחייב דדוקא לענין ע״ז חשוב מקלקל דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא חשיב ליה נהנה כיון דקלקולו יתר על תקונו ור״ת מפרש דהא דחשיב לר׳ יהודה מקלקל שצריך לכלבו ואפרו לפי שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית חבורה בא הדם ולאחר שכלתה ההבערה בא האפר אבל בשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאה מידי אבר מן החי וקורע למירמא אימתא אאינשי דביתיה חשוב ליה לר״י נמי תיקון לפי שבשעת הקלקול בא לו התיקון וכן בהריגת המזיקין (לקטן קכא:) חייב לר׳ יהודה דבא התיקון בשעת הקלקול ולר״ש פטור משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה וקורע ע״מ לתפור ומוחק ע״מ לכתוב דמיחייב לכ״ע אע״ג שבשעת הקלקול אינו בא התיקון היינו משום שהקלקול גורם תיקון יותר טוב לבסוף ותיקון גמור הוא שהרי אינו יכול לעשות התיקון אלא ע״י הקלקול.
בחובל וצריך לכלבו כו׳ – וא״ת ור׳ אבהו דמחייב אפי׳ באין צריך לכלבו כיון דאין צריך כלל הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאע״ג דמחייב ר״ש מקלקל בחבורה מ״מ בעי צריכה לגופה כדאמרי׳ בריש הנחנקין (סנהדרין פד:) מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר״ש האמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור (לקמן דף קכא:) ובס״פ ספק אכל (כריתות דף כ:) וי״ל דאפי׳ במקלקל גמור משכחת לה דהויא צריכה לגופה כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדרה ור׳ אבהו אע״ג דלא חשיב צורך מצוה תיקון מ״מ צריכה לגופה חשיב וא״ת צריך לכלבו ולאפרו היכי חשיב צריכה לגופה מ״ש מחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה וי״ל דלא דמי דהכא הוא צריך לנטילת נשמה כדי לתת לכלבו דהיינו הדם כי הדם הוא הנפש ומבעיר נמי צריך להבערה כדי לעשות אפר כמו מבעיר כדי לבשל קדרה אבל חופר הגומא נעשית מאליה ואינו נהנה ממנה כלום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תני ר׳ אבהו קמיה דר׳ יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר – פירוש: כדבענן למימר לקמן דחובל ומבעיר אף על פי שהן מקלקלין הן מלאכות, דחובל הוי תולדה דשוחט, דכיון דחבלה לא הדרה לעולם כדהוות, מה לי קטלה כוליה מה לי קטלא פלגא, ומבעיר נמי אף על גב דמקלקל הוא כי חייב רחמי לא תבערו בכל הבערה קאמר ואף על גב דמקלקל.
אמר ליה פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה – פירוש: דר׳ יוחנן סבירא ליה הלכה כסתם משנה ותנן כל המקלקלין פטורין, וסתמא קאמר אפילו חובל ומבעיר, ומבעיר דמתניתין דאבות מלאכות כגון שהוא מבעיר או לבשל או להאיר או להתחמם, אבל היכא דמקלקל פטור הוא, ושוחט נמי הוי מתקן שמתיר לו הבשר לאכילה, אבל חובל דהוי מקלקל פטור הוא ובכלל כל המקלקלין פטורין הן.
ואם תימצי לומר משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו – פירוש: לאו אמתניתא דר׳ אבהו קאמר, דמתניתא דר׳ אבהו בודאי בקילקול בלי צורך מיירא, מדקתני חוץ, כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר, דמשמע דחובל ומבעיר אף על פי שהן מקלקלין הן חייבין, אלא הכין פירושו ואם תימצי לומר והא כמה סתמי תנן דחובל ומבעיר חייבין אף על פי שהן מקלקלין, דבפרק המניח את הכד תנן החובל בחברו בשבת והמדליק גדישו בשבת פטור מן התשלומין, וטעמא משום דקם ליה בדרבה מיניה ונתחייב מיתה, ומאי חזית דסמכת אהאי סתמא סמוך אהני, אמר לך ר׳ יוחנן ההוא חובל דמיחייב בצריך לדם לכלבו, ומבעיר נמי בצריך לאפרו, ואף על גב דקילקול מרובה על הנאתו, אין בכך כלום כיון שהוא מתכוין להנאתו ואין זה מקלקל אלא כשאינו צריך כלל ואינו מתכוין אלא לקלקל, שהרי השוחט אף על גב דלא צריך אלא כזית בשר ושחט שור שווה מנה חייב ולא ייקרא מקלקל, והכי נמי מוקי להו ר׳ יוחנן התם, אבל לעולם היכא דלא נתכון לצורכו כלל כי אם לקלקל פטור הוא ואף על גב דקטליה דאיכא נטילת נשמה, דהא לקמן יליף ר׳ שמעון מהבערת בת כהן דהויא נטילת נשמה ואי לאו קרא הוה פטור. וראיתי מקשים מדר׳ אבה דאמר בפרק כלל גדול החופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה אפילו לר׳ יהודה דחשיב ליה מקלקל והיאך יתחייב בחובל ומבעיר, והלא מקלקל הוא כמו בגומא דהאי צריך לכלבו וצריך לאפרו זה הוא צריך לעפרה, והרבו בזה דברים בטלים, ולא קשיא ולא מידי, דהתם חפירת הגומא אינה מלאכה, דלא הויא מלאכה אלא הבונה והחורש, ואם חפר גומא בבית וצריך לה חייב משום בונה, ובשדה משום חורש, אבל אם אינו צריך לה בבית אין זה בונה, ומשום הכי פטור דלא קא עביד מלאכה, אבל הכא החבורה וההעברה היא מלאכה. ויש מי שאומר אף על פי שאין בהם שום תיקון ואין צריך להן כלל ולא נתכון אלא לקלקל הוא חייב משום חובל ומבעיר, ור׳ יוחנן סבר דלא חייב רחמנא בחובל ומבעיר אלא היכא דעשאן לצורכו, והילכך כי עשאן לצורכו חייב, ואף על פי שהפסיד כמה וכמה בעבור צרכו, ששחט שור שוה מנה בעבור כזית בשר או שהבעיר כלי נאה ביותר להסיקו תחת תבשילו או להתחמם כנגדו חייב, שעשה מלאכה, שהחבלה וההבערה הן מלאכות, מה שאין לומר כן בחפירת הגומא אם אינו צריך לה.
ומקשה לר׳ אבהו דתני חוץ מחובל ומבעיר: והא תנן כל המקלקלין פטורין – וסתמא קתני, ומדלא אפיק מידי שמע מינה אפילו חובל ומבעיר, וקשיא מתניתין אבריתא. ואוקמינהו כתנאי, דמתניתין היא ר׳ יהודה דיליף להו ממשכן, ונטילת נשמה דאילים מאדמים לא היתה אלא לצורך עורן, וכן ההבערה לא היתה1 אלא לצורך בישול סממנים, והילכך כי עבוד להו שלא צורך אלא הוא מתכוין לקלקל הוה להו בכלל כל המקלקלין פטורין, ובריתא דמחייבא היא ר׳ שמעון. ובדין הוה דלא יחייב ר׳ שמעון אלא לצורך, דומיא דמשכן, אלא דיליף להו מדאיצטריך קרא למישרי מילה ומדאסר קרא הבערת בת כהן שמע מינה דאפילו היכא דמתכוין לקלקל ואינו מתכוין לצורכו כלל חייב, מה שאין כן בכל המקלקלין, ואף על גב דבעלמא קאמר ר׳ שמעון כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, הכא מודה דגזירת מלך היא, ור׳ יהודה אף על גב דבעלמא קאמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, הכא מודה, משום דהתם ליכא קילקול אלא הוי מתקן, אבל הכא דמקלקל פטור, כדאמרן גבי גומא. ור׳ יוחנן נמי יש לומר דידע לה לפלוגתא דר׳ יהודה ור׳ שמעון אלא משום דתני לה בסתמא דמשמע דהכי הילכתא אמר ליה פוק תני לברא דלאו הכי הילכתא אלא כסתם מתניתין. ראיתי שרבינו תם זצוק״ל הרבה דברים בחובל ומבעיר שלא נראו לי כלל, עיין לקמן בפרק כל כתבי הקודש שהיפכתי חלוקתם.
רב יוסף מחזי כפוף ורב חייה בר אשי מחזי פשוט – פירוש: בסיט דמתניתין שהוא הרחקת אצבע מאמה פליגי, דרב יוסף סבר כל מה שיכול להפשיטן ולהרחיקן זה מזה ואף על פי שכופף אצבעו, הוא שיעור סיט, ורב חייה סבר אין שיעור סיט אלא שיהו שתי אצבעותיו פשוטות ולא שיכוף אותם. ופתרון המורה לא נראה לי.
1. בכ״י ששון 557 נכפל כאן: ״אלא לצורך עורן וכן ההבערה לא היתה״.
כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר – אוקי׳ כר״ש דאמר מקלקל בחבורה חייב, ולזה המחלוקת לא מצינו עיקר בתלמוד. ורש״י ז״ל הביאו בקשר ענין, ואמר דנפקא לן מפלוגתייהו במלאכה שא״צ לגופה דשמעי׳ לי׳ לר״ש דאמר מלאכה שא״צ לגופה פטור עליה, וחובל ומבעיר חידוש הוא שחדשה בהן תורה שאין לך מבעיר ואפי׳ מדליק עצים לבשל קדרתו שיתחייב מן הדין שכולן מקלקלין הן,⁠א ומה שהוא מתקן אצל אחרים כגון הבישול, מלאכה שא״צ לגופה היא ומן הדין פטור עליה, ומדחייבה אותן תורה ש״מ מקלקל בהבערה חייב, וכן בחבלה מדאיצטריך רחמנא למישרי מילה, ולר״י התם מתקן הוא אצל אחרים ומלאכה שא״צ לגופה חייב עלי׳, והיינו דמפרש בגמ׳ ואזיל מ״ט דר״ש מהאי טעמא גופיה גמרי׳ פלוגתייהו, זהו פירוש רש״י ז״ל.⁠ב ומזה הפירוש נתחייב הר״ר שמואל רומרוגי תלמידוג ז״ל לומר דהא דאמר ר׳ יוחנן ואת״ל משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו, ה״ק ליה, אין הלכה כר״ש אלא כר״י, דאלו ר״ש לא בעי תיקון כלל דמנא תייתי לה. וא״ת נפקא לן ממילה, תיקון דמילה מאי היא, אי חשבית לי׳ תיקון דגופה א״כ כל טעמו של ר״ש בטל מעתה והרי חזר לדעתו של ר״י, ואי לאו תיקון דגופה אלא כמלאכה שא״צ לגופה היא א״כ לאו תיקון הוא כלל לדברי ר״ש, וא״ת דמודה ר״ש בתיקון דחובל ומבעיר שאף על פי שאינה תיקון דגופה חיובי מיחייב, א״כ היינו ר״י דס״ל דמקלקל בחבורה פטור, ומלאכה שאינה צריכה לגופה בחבורה מיחייב, ולמה אמרי׳ בכולה תלמודאד דמקלקל בחבורה פלוגתא דר״י ור״ש. אלא ה״פ חובל ומבעיר אינה משנה שיתחייב יותר משאר המקלקלין, דכר״י קי״ל, ואת״ל משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו והוא מתקן גמור. ורש״י עצמו ז״ל כ׳ דחובל וצריך לכלבו לר׳ יהודה כיון דמתקן הוא אצל הכלב כה״ג מלאכה היא.⁠ה וזה הפירוש אינו נכון דאי ר׳ אבהו כר״ש היכי משתיק לי׳ ר׳ יוחנן, כדמקשי׳ בפ״ק חוליןו ורב משום דס״ל כר״י מאן דתני כר״מ שתוקי משתיק ליה. ועוד דלר״ש אפילו בחובל ומבעיר בעי׳ שתהא המלאכה צריכה לגופה, כדאמרי׳ בפרק כלל גדול,⁠ז ובשילהי כל כתביח גבי חמשה נהרגין בשבת אלא לאו ר״ש דאמר מלאכה שא״צ לגופה פטור עליה אלמא אפי׳ במקלקל בחבורה בעי׳ מלאכה הצריכה לגופה. ובפרק ואלו הן הנחנקיןט אמרי׳ והא דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא חביל בי׳, ומתרץ התם אי לר״י מקלקל בחבורה הוא. אי לר״ש מלאכה שא״צ לגופה היא ופטור עלי׳, אלמא לר״ש מלאכה שא״צ לגופה בחבורה פטור. וכן זו שאמר רש״י ז״ל עצמו דאין לך מבעיר שאינו מקלקל ואפי׳ מבעיר עצים לבשל קדרתו, אינו נכון, שהרי גופה של אש צריך לו, וכן במבעיר להתחמם שהנאתו וביעורו שוין, והחורש ותולדותיה אין הנאתן בעצמן ממש אלא שהן תשמישו של עולם להנאת דברים אחרים, וכה״ג מלאכה הצריכה לגופה מיקרי, והרי בגמרא מפורש שאין טעמו של ר״ש מהבערה סתם אלא מהבערה דבת כהן, ולא מחבלה דשוחט אלא ממילה. לפיכך פירשוי דהא דאמרי׳ במחלוקת ר״י ור״ש בחובל ומבעיר גמרא גמירי לה, כי הא דאמרי׳ לקמן בפרק חביתכ רבי יוחנן ההוא כבן בינאי מתני לה ולא שמעי׳ לי׳ לבן בינאי הא אלא גמרא. ואמרי׳ בב״בל חרוב המורכב וסדן השקמה מחלוקת ר׳ מנחם בר׳ יוסי ורבנן, ולא מצינו בשום מקום מחלוקת זו, אלא דגמירי רבנן דגמרא היא, ואחרים כיוצא בזה יש הרבה. או שמא ברייתא היא באחת מן החיצונות כגון משנת בר קפרא ולוי ושאר התנאים, זה כתוב בתוס׳ חכמי הצרפתים ז״ל.⁠מ ואין אני אומר כן דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה היא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול, ומהדומה לזה הנוטל צפרניו בכלי וכן שפמו שהוא חייב משום תולדה דגוזז,⁠נ ואף על פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה הצריכה לגופ׳ נקראת1, וכן הזורה והבורר,⁠ס ומאן דשקיל איקופי מגלימא,⁠ע כולן דומות למילה. והבערה דבת כהן נמי כיון שהוא מדליק האש לבשל בו פתילה הרי היא מלאכה הצריכה לגופה דומיא דמדליק את האור להתחמם כנגדו ומדליק נר להשתמש לאורה, ולא שמענו מלאכה שא״צ לגופה במדליק אלא במכבה,⁠פ אלא ודאי תרוייהו מלאכה הצריכה לגופה נינהו, אלא שהצורך עצמו נקרא קלקול בגופו, שהנימול נשאר חבול וחולה, והבערה של בת כהן כיון שאין בה הנאה לאדם ממנה, אינו אלא כמקלקל בעצים אלא שאדם צריך לזו המלאכה גופה מ״מ ויש בה תיקון שאינה מגופה של מלאכה שהיא קיום המצוה, ולר״ש אין אותו התיקון כלום הלכך לר״ש כל מלאכה שא״צ לגופה לא מחמת קלקול ולא מחמת תיקון פטור עליה ואפילו בחובל ומבעיר, והיינו נוטל קוצו וחובל בעצמו דמקלקל גמור וא״צ לכלום היינו מלאכה שא״צ לגופה ופטור עליה, ומ״ה בעי ר״ש חובל וצריך לכלבו מבער וצריך לאפרו כדי שתהא המלאכה צריכה לגופה לאו משום דבעי שום תיקון, וה״ק ליה רבי יוחנן חובל ומבעיר אינה משנה שיתחייב בדרך מקלקל מפני שהיא מלאכה שאין צריך לגופה ופטור עליה, ואם תמצי לומר משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו.⁠צ וא״ת והרי אף על פי כן מלאכה שא״צ לגופה היא דומי׳ דחופר גומא וא״צ אלא לעפרה.⁠ק לא תטעה בזה שהחבלה בכאן היא הדם עצמו שהוא צריך לו וכבר דמיתי זה לגוזז ונוטל שערו וצפרנו בין לתקן גופו ולייפות עצמו ובין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה היא, מפני שהכל דבר א׳ והנטילה היא עצמה המלאכה2, משא״כ בחופר גומא שהבנין בקרקע הוא והוא הנקרא מלאכה וכן הבערה לאפר צריך לגופה היא. וכאן הבן שואל בין לדברינו בין לדברי רבותינו הצרפתים ז״ל צריך לכלבו וצריך לאפרו מתקן גמור הוא ואמאי לא מיחייב לכ״ע. והשיבו בזהר שכל מה שאין דרכן של בני אדם לקלקל בשביל אותו התיקון אין זה מתקן אצל שבת. והטעם משום דמלאכת מחשבת בעינן ואין זו מלאכת מחשבת שיהא חובל באדם לצורך הכלב וידליק גדיש לצורך האפר, אבל שוחט ומדליק עצים לבשל בהן מתקן הוא אצל שבת לד״ה, דהא תנןש באבות מלאכות מבעיר, ומדמוסיף ר״י שובט ומדקדקת ש״מ שמודה בכולהו. ואף על גב דלענין ע״ז אמרי׳ בפ״ק דחוליןא סכין של ע״ז מותר לשחוט בה משום דמקלקל הוא, גבי שבת מיהא מחייב. ורבינו תם ז״ל מפרשב דהא דחשיב מקלקל אפילו צריך לכלבו וצריך לאפרו לפי שאין התיקון בא בשעת הקלקול, דלאחר שנעשית החבורה בא הדם ולאחר שנעשית הבערה בא האפר. ואין טעם זה מחוור ולא מסכים לדעתינו.
ואשוב לדברי לפרש טעמייהו דרבי אבהו ורבי יוחנן, הוי יודע דטעמא דר״ש דפטר מלאכה שא״צ לגופה משום מלאכת מחשבת, דטעמא דכל המקלקלין פטורין נמי משום דבעי׳ מלאכת מחשבת כדמוכח בפרק קמא דחגיגה,⁠ג משום הכי סבר ר׳ אבוהו למימר הרי למדנו לר״ש דמילה קלקול הוא לגופו של נימול ותיקון הוא ודאי אצל אחרים שעושה נחת רוח ליוצרו ודרכן של ב״א לעשות כן, אלא כיון שאין התיקון ממש בגופו, כתיקון שהוא חוץ מגופה של מלאכה מתחשב, ונמצינו מחייבי׳ קלקול בחבורה לר״ש הלכך אפי׳ בשא״צ לגופה נמי מחייב, דהיינו מקלקל גמור בלא שום תיקון וכוונה. א״נ נוטל את הקוץ וחבל דהא גלי רחמנא דלא בעי׳ בהא מלאכת מחשבת. וה״נ אמרי׳ כה״ג במס׳ כריתותד הנח לחבורה הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב, כלומר דלא קפדי׳ בחבורה במלאכת מחשבת, דמתעסק משום מלאכת מחשבת הוא פטור. ור׳ יוחנן סבר מילה והבערה דבת כהן תרווייהו מלאכה הצריכה לגופה נינהו שהרי דעתו שיהא גופו נימול ודעתו להשתמש באש הזה שהדליק, ומלאכת מחשבת קרינן בהו ואין דעתו להזיק, ואין לך בהן אלא חידושו בלבד תיקון לא בעי׳ בהו כלל, אבל מלאכה הצריכה לגופה בעי׳,⁠ה הילכך שאר חובלין ומבעירין להזיק כגון שהדליק גדיש בשבת שאין לו בגופו של מלאכה שום תשמיש פטור. והא דאמרי׳ בפרק כל כתבי ובפרק אלו הן הנחנקיןו דמלאכה הצריכה לגופה בעי׳ כדכתב׳ לעיל, כולהו אליבא דר׳ יוחנן אתיא דלר׳ אבהו לא בעי׳ מלאכה הצריכה לגופה. ועוד נראה לי דלר׳ אבהו נמי ר׳ שמעון מלאכה הצריכה לגופה בעי דומיא דמילה, ומ״ה פטרי׳ נוטל את הקוץז מפני שהוא מתכוין לקוץ ולא לחבורה אבל סבר ר״א דחובל בחבירו מאחר שהוא מתכוין לאותו הקלקול ולא לדבר אחר3. ונמצינו למדים שקלקול בחובל חייב דמלאכה הצריכה לגופה מיקרי, שהרי הוא צריך לקלקול והתורה עשתה מקלקל כמתקן בחבורה, ובמילה עצמה לא חייבה אותו התורה אלא מפני הקלקול, והרי החופר גומא כדי שיכשלו בה ב״א ודאי צריך לגופה מיקרי אלא שהוא קלקול ופטור, הלכך בחובל שמקלקל בו חייב4 כאלו היה צריך לדם, כאותה שאמרו בריש כתובותח אי דם חבורי מחבר דחייב דלדם הוא צריך, א״נ ר׳ אבהו לא פליג מידי ברייתא קא תני ורבי יוחנן פירשה ניהליה דצריך לגופה מיהא בעי׳ ומתכוין לקלקל לא כלום הוא, הלכך מלאכה שא״צ לגופה הוא עד שיהא לו שום תשמיש בקלקולו, שמחמתו הוא עושה זה הקלקול, שנמצא קלקול חבלה זו מלאכה הצריכה לגופה מצד א׳, ואף על פי שאין צרכו כנגד קלקולו חייב בחובל ומבעיר, מה שאין כן בשאר מקלקלין עד שיהא צרכו כנגד קלקולו בדברים שבני אדם עושין כן כמו שפירשתי, זהו מה שהעליתי בשמועה זו מתוך פלפולו של רש״י ז״ל ולא כדבריו ממש ודבר נכון הוא ועולה כהוגן. וא״ת ומה ראו לומר כן דר״ש בחובל ומבעיר מחייב במקלקל משום דלא חשיב תיקון דמצוה, אדרבה ליגמר מינייהו דכל מלאכה שא״צ לגופה חייב עליה, וממילא הו״ל מתקן כדרבי יהודה. י״ל מלאכה שא״צ לגופה לרבי שמעון מקרא מלא הוא מלאכת מחשבת וחידוש הוא שחדשה תורה באלו שתיהן.⁠ט והא דאמרי׳ בטעמא דר׳ יהודה מה לי לתקן מילה מ״ל לתקן כלי,⁠י לפי עניינו ודברי רש״י ז״ל צ״ל דה״פ, מ״ל לתקן כלי מ״ל לתקן מילה, כיון שהתורה פסלה בנו ערלה ה״ז תיקון במצוה, מה לי לבשל סממנין מה לי לבשל פתילה הרי אנו צריכים לבישול הזה לשם מצוה, וצרכנו זה כצורך הנאה של בישול אוכלין. שאם תפרש דלרב אשי תיקון גמור דגופו משוי לי׳, הרי כל הפי׳ שלנו בטל, דמנל״ל דר״ש נמי לא חשיב ליה תיקון דגופו. וא״ת כיון דבריתא דתני ר׳ אבהו קתני חוץ מחובל ומבעיר, צריכין למימר דר׳ שמעון היא ולא חשיב ליה כתיקון דגופו דאי לא ברייתא אמאן תרמייה, אכתי לר״י ל״ל לשויי תיקון דגופו, לימא משום דמצוה הוא. ולפ״ד הללו הא דאמרי׳ במס׳ פסחים בפ׳ א״דכ כי אזלת לקמיה דר׳ זריקא בעי מיניה לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שוחט שלא לאוכליו מאי תיקן תיקן להוציאו מידי אבר מן החי, דוקא לר׳ יהודה פריך דאמר מקלקל בחבורה פטור, דלר״ש דאמר חייב אע״פ שאין בו שום תיקון נמי מחייב בין לר׳ אבהו בין לר׳ יוחנן, דהתם מלאכה הצריכה לגופה היא, שהוא שוגג וסבור לשחוט יפה ומלאכת מחשבת קרינא ביה, וזה סיוע לדברי ולדברי רבותינו הצרפתים ז״ל5. דלר׳ יוחנן בעי ואליבא דר״ש הוא דקבעי, והוא ניהו מ״ד מקלקל בחבורה פטור. והביאו ראי׳ לדבר משום דההיא מתני׳ דהתם דמחייבא שוחט שלא לאוכליו לאו ר׳ יהודה היא, דקתני רישא ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראוין חייב, ואוקימנא בגמרא בטועה והיינו מתעסק ובכריתות פ׳ ספק אכלל משמע דלא מיחייב מתעסק אלא למאן דמחייב מקלקל בחבורה. ואין זה נכון דמ״ד מקלקל פטור היינו ר׳ יהודה ועליו אמרו כן בכ״מ. ובכמה מקומות אמרומ לר״ש דאמר מקלקל בחבורה חייב, ודקא קשי׳ להו רישא דלא כר״י נהי דרישא דמתני׳ לאו ר״י הוא מ״מ יכול הוא לישאל מה תיקן6, שהרי לא מצינו מי שחולק בזה לפטור. ועוד שאינו אלא שאלה ואלו לא מחייב מ״ד מקלקל בחבורה פטור בשוחט שלא לאוכליו היה יכול להשיב מאן שמעת לי׳ דאמר הכי ר׳ יהודה לר׳ יהודה הכא נמי דפטור. ועוד יש חילוק גדול בין מתעסק דשני תינוקות לשאר הזבחים. ובירושלמי (ירושלמי ב׳:ה׳)⁠נ בר קפרא אמר אפי׳ א״צ לדם ולאפר וריו״ח אמר והוא שיהא צריך לדם ואפר מתני׳ פליגא על ר״י שורו שהדליק גדיש בשבת חייב בתשלומין הוא שהדליק גדיש בשבת פטור מן תשלומין לפי שמתחייב בנפשו שורו שלא לצורך אף הוא שלא לצורך. ומ״מ מתחייב בנפשו אמר רב חנינא ברי׳ דרב הלל ויאות מאחר שאלו לצורך היה מתחייב בנפשו פטור מתשלומין7 מן הדא מכה בהמה ישלמנה מכה אדם יומת מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד אף מכה אדם לא חלקת לחייבו אלא לפוטרו ממון וקשי׳ על בר קפרא. פי׳ סבר כרבי יוסי דהבערה ללאו יצאת על עצמה, שאינה במיתה. ולית לי׳ חילוק מלאכות בתמי׳ אשכח תנא דדריש מאחת מהנה לחייב על כל אחת ומזה ילפינן חילוק מלאכות ולא מהבערה. ודניחא הבערה, חבורה, אב8 לצורך ותולדה שלא לצורך, מחליף פי׳ חבורה אב ושוחט תולדה ולמה תנינן עמהון פי׳ דתני שוחט בין האבות משום סדר סעודה תני עמהן פי׳ סדר סעוד׳ תני אופ׳ חורש9 תני ג״כ שוחט, וה״ל למיתני חובל10. והוצרכנו לכתוב כ״ז כדי שלא יתקשה אדם בו על דברינו.
[פרקס במה מדליקין גרסי׳ כל המקלקלין פטורין חוץ מן המבעיר והעושה חבורה, בר קפרא אמר אפילו אינו צריך לדם ואפילו אינו צריך לאפר, ור׳ יוחנן אמ׳ והוא שיהא צריך לדם והוא שיהא צריך לאפר. מתני׳ פליגא על ר׳ יוחנן שורו שהדליק גדיש בשבת חייב והוא שהדליק גדיש בשבת פטור, שורו שהדליק [את] הגדיש בשבת חייב לא שלא לצורך והכין הוא שהדליק גדיש בשבת [פטור] ואפי׳ שלא לצורך. תני כל המתחייב בנפשו שוגג מביא חטאת א״ר חנינא בריה דר׳ הילא ויאות מאחר שאלו לצרך היתה היה מתחייב בנפשו והכא אפי׳ שלא לצורך פטור מן התשלומים, מן הדה מכה בהמה ישלמנה מכה אדם יומת וכו׳, כדאיתא במסכת בבא קמא.⁠ע וקשיא על דבר קפרא הבערה לימדה על שאר מלאכות שבתורה כלהון לצורך והיא שלא לצורך. פי׳, דהבערה לחלק יצאת, אבל לר׳ יוחנן לא קשיא כדמפרש ואזיל אמר ר׳ יוסי אין יסבור ר׳ אלע׳ כר׳ יוחנן אתיא היא דאמ׳ ר׳ יוחנן הבערה למדה על עצמה. פי׳ שחייבין עליה אפילו שלא לצורך גמור אלא לצורך אחר כדפרישית ע״כ. ולית ליה לר׳ אלעזר אחרת לחייב על כל אחת ואחת. פי׳ חלוקי מלאכות מנא ליה ע״כ, אשכח תני בשם ר׳ אלעזר הנה לחייב על כולהון אחת ודניח׳ הבערה חבורה אב שלה לצרך והיא שלא לצרך, ר׳ יוסי ב״ר בון אמ׳ אתפלגון ר׳ אלעזר ור׳ יוחנן חד אמר שחיטה עקר וחבורה תולדה, וחרונא מחליף פי׳ דבר קפרא סבר כר׳ אלעזר דמחליף, ונמצא אב שלה שלא לצורך והוא הדין לתולדתה. ולמאי דמחליף האי דקתני מתני׳ דאבות מלאכות שוחט משום חבורה נקט ליה, אלא דאורחא דמילתא נקט כדאמרי׳ התם בפרק כלל גדולפ ר׳ שמעון אמ׳ לית כאן שחיטה שהיא תולדת חבורה, ולפום תניתה עמהון, אלא כגון דתנינן סדר סעודה תניתה עמהון ע״כ].
א. עי׳ רש״ש כאן ומהר״ם שיף בסנהדרין פד, ב שהקשו על רש״י שכתב שכל מבעיר בגדר מקלקל א״כ לילף דמקלקל בהבערה חייב מעיקר קרא דלא תבערו אש עיי״ש.
ב. וכעי״ז כתב בבעל המאור, ועי׳ להלן בדעת רש״י.
ג. בתוס׳ ד״ה חוץ, וב״ק לד, ב ד״ה חובל.
ד. סנהדרין סב, א ועוד.
ה. כדי להסביר, נבאר תחילה דעת רש״י בסוגיין ויובנו דברי רבנו היטב. והנה לרש״י תלוי המחלוקת במקלקל במחלוקת דמלאכה שאצל״ג, ועוד ס״ל לרש״י דצריך לאפרו ולדמו הוי מתקן גמור אלא דהוה מלשאצל״ג, ולפיכך ר׳ יהודה דס״ל דמלאשצל״ג חייב הוי מילה ובת כהן בגדר תיקון ומשו״ה צריך קרא להתיר במילה ולאסור בבת כהן ואין כאן חידוש בדין מקלקל, אבל לר״ש דס״ל מלשאצל״ג פטור לא צריך קרא וע״כ שנתחדש דיש חידוש בדין מבעיר וחובל שמקלקל אפילו בלא צורך חייב. ולר״ש דכל שא״צ לגופה אפילו הוי מתקן במק״א לא חשיב צריכה לגופה, ה״נ לא הוי משו״כ תיקון, ולכן יליף דמקלקל חייב אפילו כשאין שום תיקון, וכן צורך מצוה ס״ל לרש״י [עי׳ קה, ב ד״ה הא ותוד״ה הא ורבנו לעיל], דאי הוה חשיב תיקון בזה הוי כצורך גופה ולא הוי פליג אר׳ יהודה. ולפי״ז ריו״ח דאמר בחובל וצריך לדמו וכו׳ דאף דהוי מקלקל לנחבל הוי מתקן אצל הכלב, ע״כ אליבא דר׳ יהודה הוא, דלר״ש כיון שא״צ לאדם הוי שאצל״ג ולא הוי תיקון בגוף המלאכה. וכן לאידך דר׳ אבהו ע״כ לר״ש קאמר, דהא לר׳ יהודה לדידיה לא נתחדש כלל דין חיוב במקלקל ותלוי אי צריך לדמו דהוי מתקן. ובראשונים הקשו כמה קושיות לרש״י דאם ריו״ח כר׳ יהודה ור׳ אבהו כר״ש מאי אקשה עליה פוק תני, ועוד דריו״ח אמאי נקט חובל ומבעיר כיון דאין דין מיוחד בהם רק דלרש״י הוי מתקן ממש. ועוד דהא אמרי׳ בסנהדרין פד, ב דאפילו ר״ש דמחייב במקלקל מ״מ צריך שיהא צריך לגופה, ועוד לריו״ח בחובל וצריך לדמו דהוי צריך לגופה מ״ש מהא דלעיל עג, ב דחופר בור וצריך לעפרה הוי מקלקל לר׳ יהודה אע״פ שיש לו צורך בעפר כיון שאין צריך לבור. וגם רבנו הוסיף להקשות להלן בזה, ועי׳ מגן אבות (לו, א), אמרי בינה או״ח סימן ל.
ו. טו, ע״א וכקושית התוס׳.
ז. עג, ב עיי״ש, ועיי״ש עה, א ותוס׳ ד״ה טפי.
ח. לקמן קכא, ב.
ט. סנהדרין פד, ב פה, א.
י. תוס׳ בסוגיין סד״ה מה לי, וסנהדרין פד, ע״ב.
כ. קמז, ע״ב ושם: בן חכינאי.
ל. עב, ב.
מ. בתוס׳ כאן סנהדרין ובבא קמא שם. ושיטת תוס׳ דריו״ח ור׳ אבהו פליגי אליבא דר׳ שמעון וס״ל דמשכחת דחובל ומבעיר הוי צריך לגופה כגון באיסורי הנאה שסובר שיוכל לתת לכלבו ולבשל בה קדירה וכיון שחושב בדעתו להנות ועושה הדבר לצורך גופה הוי מלאכה הצל״ג ולר׳ יהודה אע״פ דהוי לגופה כיון דקלקולו גדול מתיקונו פטור משום דל״מ דשום מקום שמקלקל חייב. ומילה ובת כהן חשיב מתקן כדר׳ אשי מה לי לתקן כלי וכו׳. ור״ש ס״ל דל״ה מתקן בכך וילפי׳ מהכי דמקלקל חייב, ור׳ אבהו ס״ל דילפי׳ אפילו במקלקל גמור, וריו״ח ס״ל כיון דילפי׳ מהבערה דבת כהן ומילה דאיכא התם קצת תיקון לצורך מצוה לא ילפינן אלא בענין זה שאינו מקלקל גמור ויש תיקון קצת כגון שצריך לאפרו ולכלבו, אבל במקלקל גמור גם ר״ש אינו מחייב. ולדעת תוס׳ אין זה תלוי בפלוגתא דמלאכה שאצל״ג, וע״כ קבלה הוי בידם שבמקלקל נחלקו ר׳ יהודה ור״ש.
נ. לעיל צד, ב, ועי׳ רבנו שם.
ס. עי׳ רז״ה שכתב דאלו הוו משאצל״ג עיי״ש, ועי׳ לעיל במאור ורבנו שם.
ע. לעיל עה, ב.
פ. לעיל לא, ב.
צ. נבאר דעת רבנו בקצרה, והוא בדרך הרז״ה [אלא שחולק עם הרז״ה בגדר מלאכה שאצל״ג ובענין תיקון במילה ואכמ״ל]. וסבר רבנו כיסוד רש״י דפלוגתא דמקלקל תליא במחלוקת דאינה צל״ג. ורבנו חולק על התוספות בב׳ יסודות, חדא בעיקר דין משאצל״ג [עי׳ תוס׳ לעיל צד, א], ודעת רבנו שאע״פ שעושה מלאכה שברצונו אינו רוצה בזה מ״מ כיון שעכשיו צריך לכך וע״י מעשיו מתקן הוא הוי צל״ג, וכמו בנוטל צפרניו ושפמו שמרצונו אינו צריך הצפרנים ומעשה סילוק הוא מ״מ השתא שנוטלן הוי מתקן בגופו ובשפמו הוי מלאכה שצל״ג שאע״פ שעושה מעשה סילוק בצפרנים מתקן הוא במעשה בגופו, ואינו דומה למוציא המת ומכבה שאינו אלא מניעת היזק ודרך סילוק ואין בהם שום תיקון וצורך והנאה בגוף הדבר. ומשו״כ במילה שאע״פ שעצם המלאכה בסילוק הערלה מ״מ כיון שצריך האדם לקיים המצוה שיהא אדם זה מהול הוי כנוטל צפרניו, וכן בהבערה כיון דבעי לבשל פתילה מה שמדליק האש הוי צריך לגופה. מיהו סבר רבנו דאע״פ דהוי צל״ג מ״מ הוי בגדר מקלקל דהרי הנימול נשאר חבול וחולה וכן בבת כהן אין תיקון בגופה רק קלקול, אלא דאיכא בהא תיקון חוץ לגופה לאנשים האחרים בקיום המצוה. וזה תלוי בפלוגתא, דלר׳ יהודה כיון דלא בעי צורך בגופה ממש לדידיה חשיב גם קיום המצוה אע״פ שלא נתקן בגוף התינוק ובבת כהן עצמה מ״מ חשיב גם קיום המצוה כמתקן, משא״כ לר״ש אין אותו התיקון כיון שאינו בגוף התינוק כלום ומכאן יליף דמקלקל חייב, ומבואר דפלוגתא דמקלקל תליא בפלוגתא דמשאצל״ג וכרש״י והרז״ה. מיהו בביאור פלוגתא דר׳ אבהו וריו״ח ס״ל דפליגי אליבא דר״ש ובתוספות, אלא דרבנו פליג ביסוד הביאור על התוספות. דלדידהו הא דמצריך ריו״ח שיהא צורך לכלבו ולאפרו הוא כדי שלא יהא מקלקל לגמרי ובעי קצת תיקון, ולרבנו אפילו בצריך לאפרו לר״ש לא הוי תיקון כלל דאין דרך בנ״א לקלקל בשביל אותו התיקון, והא דמצריך ריו״ח לכלבו ולאפרו משום דבעי דלהוי צריכה לגופה. ור׳ אבהו ס״ל דר״ש מחייב בחובל ומבעיר גם באינה צל״ג, ומה דאמרי׳ בתלמוד דבעי רש״י במקלקל צל״ג היינו לריו״ח או שהודה לבסוף לריו״ח עי׳ בסמוך. ועי׳ ריטב״א בשם רבנו.
ק. לעיל עג, ב דחופר גומא הוי מקלקל אפילו לר״י. ועי׳ תוס׳ ד״ה בחובל ובעל המאור.
ר. עי׳ תוד״ה חוץ, ועי׳ בעל המאור.
ש. עג, א.
ת. עה, ב.
א. ח, א.
ב. בתוס׳ כאן ד״ה חוץ.
ג. י, ב.
ד. כ, ב.
ה. הר״ן במיוחס לריטב״א תמה על רבנו: ואני תמה לפי שהוא ז״ל ארכביה לפירושא דיליה אתרי ריכשי דכשם שהוא אומר דמילה מלאכה הצריכה לגופה מקרי מפני שהוא צריך שישאר מהול ובודאי שהוא אין לו צורך לישאר מהול אלא כדי לקיים מצות בוראו וכיון שהוא אומר שאותו תיקון שאינו מגופה של מלאכה נמצאת מילה מלאכה שאצל״ג לגמרי ואיני רואה פשרה בין הפי׳ הללו כלל. ועיקר כוונתו דקשה לחלק דאי הוה תיקון לדידן הוה תיקון גם לגוף הנימול. ובדעת רבנו אפ׳ דיש לחלק דהפטור דמחשבת במלאכה שאצל״ג הוא משום דאין המלאכה מתייחסת אל העושה, ובחסרון מחשבת במקלקל היינו דהוי ריעותא בעצם המלאכה, ומשו״ה יש מקום לחלק דבמילה מועיל מה שצריך שישאר מהול לקיים מצות בוראו דחשיב שיתייחס המעשה אליו. מיהו כיון דלא הוי תיקון בגוף הדבר עדיין הוי ריעותא לענין מחשבת של מקלקל.
ו. עי׳ לעיל הערה יא ויב.
ז. לקמן קכב, ב.
ח. ה, ב.
ט. דברי רבנו צריכים עיון לבארם [ועי׳ ספר שערי יצחק סי׳ נא אות ה], וכנראה כוונתו דלר״ש כיון דמן הסברא יליף דהביאור במחשבת שצריך שיהא לצורך גופה ע״כ אין בקרא דהבערה ומילה להוציא מפשטות קרא דמחשבת, אלא חידוש הוא שחידשה בהני תרי מילי ובהא הסברא דהוי צריכה לגופה והוי מקלקל ולפי״ז עיקר החידוש במקלקל דחייב בחובל ומבעיר.
י. עי׳ בעל המאור.
כ. פסחים עג, א ועי׳ תוס׳ שם.
ל. יט, ב.
מ. לעיל יג א עג, ב ועוד.
נ. שבת פ״ב ה״ה, וכאן בשיבוש, ובסמוך הבאתי מכי״מ.
ס. כיון שבנד׳ בשיבוש השארתיו על מקומו והבאתי גם הקטע לפי כי״מ וכי״נ.
ע. לד, ב.
פ. ה״ב.
1. הגהת הגרא״ז: דלא כמש״כ התוס׳ דצ״ד ע״ב ד״ה אבל ועמש״כ המ״א סי׳ ש״ג בשם הריב״ש דבמשכן נמי היו גוזזים עורות תחשים אע״פ שלא היו צריכים לגוף המצר.
2. הגהת הגרא״ז: משמע דלא מטעמו של הריב״ש וא״כ במה חלוק מזומר וא״צ לעצים אלא לתקן האילן דלא הוי קוצר, ולד׳ התוס׳ ע״ב ד״ה וצריך ניחא אך בזה גופי׳ צריך ביאור מ״ש קוצר מגוזז וצ״ע.
3. הגהת הגרא״ז: חייב.
4. הגהת הגרא״ז: חייב בכל גווני כשמכוין לקלקל. ור״י חדית לי׳ שכל שאין בקלקול שלו שום הנאה פטור.
5. הגהת הגרא״ז: שם בתוס׳.
6. הגהת הגרא״ז: לר״י.
7. הגהת הגרא״ז: עתוס׳ ב״ק ל״ה ד״ה מתני׳ שחלקו.
8. הגהת הגרא״ז: פירוש שוחט.
9. הגהת הגרא״ז: מחורש עד אופה.
10. הגהת הגרא״ז: בירושלמי לפנינו יש אריכות וגירסא אחרת וגירסת מחוורת מאוד.
כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר. אוקימנא כר״ש, ומתניתין דכייל ותני כל המקלקלין ולא מפקינן חובל ומבעיר ר״י היא. ומפני שלא מצינו למחלוקת הזה עיקר בשום מקום, דקדק רש״י ז״ל דנפקא להו ממחלוקתן במלאכה הצריכה לגופה, ויסוד הענין לפי שכל המלאכות ממשכן גמרינן להו וכולן צריכות היו לגופן ותיקון היה בהם, ולפיכך סבר ר״ש דכל מלאכה שאין לו תיקון וצורך גוף המלאכה ממש, פטור עליה, וכיון שכן מילה בשבת מן הסתם מותרת שהרי יש בו חבלה וקלקול אצל התינוק, ותיקון המילה שהוא עושה המצוה אינו תיקון בגוף הדבר אלא שהיא מצוה ותיקון מצוה אין מתחשב לו, אע״פ שהוא מתקנו לתרומה ולקדשים ולאכילת פסחים, אין אותו תיקון בגוף המילה אלא אצל אחרים ומלאכה שאי״צ לגופה היא, וכיון שכן לא היתה התורה צריכה להתיר מילה בשבת, אלא לאשמועינן דאע״ג דמקלקלין בעלמא פטורים המקלקל בחבורה חייב, וחידוש הוא שחדשה תורה במילה. וכן הבערה דבת כהן מן הסתם מותרת היתה, לפי שכל מבעיר מקלקל הוא והתיקון הוא אצל אחרים ומלאכה שאי״צ לגופה היא, ולפיכך כשאסר הכתוב הבערה דבת כהן, לחדוש בא לאשמועינן דמקלקל בהבערה חייב.
ור׳ יהודה סבר דמלאכה הצריכה בלבד בעינן, כלומר: שיהא בה תיקון מצד אחד או בגופה של מלאכה או אפילו אצל אחרים, ולפיכך מילה אסורה היתה שהרי יש בה תיקון אצל אחרים כמו שאמרנו, ולפיכך הוצרך הכתוב להתירה, וכן הבערה דבת כהן מן הדין אסורה היא דהרי יש בה תיקון האבר שהוא מצרפו, והרי הוא כבשול סמנים, ולא אסרה התורה הבערת בת כהן אלא מצד תיקון האבר, אבל הבערה גופה דבת כהן קלקול גמור הוא ומותר היה לולא התיקון שיש בה מצד אחר שהוא בישול הפתילה. (וצריך עיון לרבי שמעון בבישול הפתילה שהיא מלאכה הצריכה לגופיה לרב אשי [ולרבי שמעון] אין לומר כן, וכן בפרק קמא דיבמות (יבמות ו:) אומר כן. וצריך עיון בהבערה לחלק דוקא לרבי יהודה, וכן [קבורת] מת מצוה לרבי שמעון לידחי [שבת]). ולעולם מקלקלין גמורין אפילו בחובל ומבעיר נמי פטורין, ולא משכחת לה לרבי יהודה דחייב אלא בשיש בו תיקון אצל אחרים, חובל בצריך לדם לתת לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו. וא״ת מכל מקום למה הוצרך הכתוב לאסור הבערה בבת כהן. ויש לומר דלא תבערו לרבי יהודה לחלק, ומושבות דמיניה דרשינן הבערה דבית דין כדאיתא בריש פרק קמא דיבמות (יבמות ו:) איצטריך, כי היכי דלא נידחי מיתת בית דין שבת מקל וחומר כדאיתא התם ביבמות. ועדיין צריך לתרץ (שיטת) [קושית] הראב״ד ז״ל דקשה (עליו) [ליה] אם כן לרבי יהודה שאר מיתות ב״ד יהיו מותרות בשבת, דהא מקלקל גמור הוא. ויש לומר דלרבי יהודה נמי שאר מיתות אסורות, דיש בהם תיקון מצד שהן מתבערין מתוך העדה, והויה לה כהוצאת כזית מן המת וכעדשה מן השרץ (שבת צג:) דחשיב תיקון הרחקת הטומאה וסילוק הנזק. והא דאמרינן מה לי בישול פתילה לרבותא נקטיה, ולא צריך. ולרבי שמעון לא חשיבא ליה בישול הפתילה תיקון. ומיהו אפשר דרב אשי לאו [משום] דלא סבירא ליה כר״ש, אלא קא מפרש טעמא דר׳ יהודה. והתם נמי ביבמות [מייתי] הדין טעמא, ואמר אימת דשמעת ליה לרבי יוסי דהבערה ללאו יצאת הני מילי הבערה דעלמא, הבערה דב״ד בישול פתילה הוא ואמר רב אשי מה לי בישול פתילה מה לי בישול סמנין, התם הוא משום דבין לרבי יוסי בין לר׳ נתן לית להו דרבי שמעון, דהא לר״ש הבערה לגופה איצטריכא ולחדושא ולא יצתה לא לחלק ולא ללאו, ונמצאת הבערה בבת כהן אסורה לר׳ שמעון מדגלי בה קרא, ושאר מיתות ממילא, ואיצטריכא מושבות כי היכי דלא נדחי מק״ו מעבודה.
ואכתי קשיא לי כיון דקיום מצוה לא חשיבא לה תיקון בגופו של דבר ומלאכה שלא לצורך הוא, אם כן קבורת מת מצוה תדחי שבת, ובשלמא לרבי יהודה כיון שיש תיקון אצל המת אסור, וכ״ש דליכא חפירה בקרקע קלקול, אלא לרבי שמעון קשיא. ויש לומר דלרבי שמעון אין הכי נמי דשרי. והא דקאמרינן התם קבורת מת מצוה תוכיח שאינה דוחה את השבת, דלא כרבי שמעון דלרבי שמעון ודאי דוחה, ותדע דבפרק המצניע (שבת צד, א-ב) פוטר היה רבי שמעון במוציא את המת לקברו, וכללא כייל אפילו במת מצוה. זה נראה לי לפי שיטת רש״י ז״ל. ורבי שמואל ז״ל דקדק מתוך דבריו וכו׳ וקשה עליו וכו׳. ועוד קשה דמי עדיף מקלקל ממתקן, מתקן צריך לגופה מקלקל לא צריך לגופה, ובספר הישר (סי׳ רצ) פירש וכו׳.
ויש לי לדקדק, אם במקלקל בחבורה חשיב לצורך גופה, אם כן כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל ומבעיר הכי קאמר כל המקלקלין ואפילו יש בהן צורך פטורים, והיכי משכחת לה לפטורא, והראב״ד ז״ל כתב כללא דמלאכה הצריכה לגופה וכו׳.
כל המקלקלים פטורים ואפי׳ חובל ומבעיר ואפי׳ לדעת הפוסקים כר׳ יהודה לחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ואע״פ שאמרו בחובל בחבירו או מבעיר גדישו בשבת שפטור מפני שמתחייב בנפשו אינה משנה שהרי אינו מתחייב בנפשו ואם תמצא לומר משנה דוקא כשיש שם צד תקון אע״פ שמ״מ מכוין לקלקל חובל בצריך לדם היוצא מן החבלה כדי ליתנה לכלבו שנמצא מתקן אצל כלבו וכן מבעיר בצריך לאפרו ושלא בכונת השחתה לבד וכ״ש חובל בצריך לבשר ומבעיר בצריך להתחמם או לבשל או להאיר הואיל והתקון הוא בשעת הקלקול או בגוף הקלקול אלא שתפשוה בצריך לאפרו ולדמו מפני שהמשנה עסוקה במדליק גדישו של חבירו שהוא מכוין לקלקל אבל אלו תקון גמור הם ואף בדבר שהקלקול מרובה על התקון הואיל ומתקן בגוף הדבר כמו שאמרו בפסחי׳ לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שוחט קדשים בחוץ מה תקן תקן להוציאו מידי אבר מן החי וזה שאמר בברייתא חוץ מחובל ומבעיר שנראה שבחובל ומבעיר חייב אף בלא שום צורך העמידוה בגמרא לדעת ר׳ שמעון שסובר מקלקל בחבורה חייב אף בלא שום תקון ומשנתנו שפוטרת כרבי יהודה שסובר מקלקל בחבורה פטור כל שאין בה צד תקון ובזו הלכה כר׳ יהודה אלא שמחלקת זו של מקלקל בחבורה לא מצינו לו עיקר בתלמוד וגדולי הרבנים כתבו שהוא יוצא מעקר מחלקתם במלאכה שאין צריכה לגופה שר׳ שמעון פוטר ור׳ יהודה מחייב והם מפרשים לדעת ר׳ שמעון שאין לך חובל ומבעיר צריך לגופה כלל וכשחייבה בהם תורה חדוש הוא שהרי אף המבעיר לבשל קדירה פטור מן הדין שהרי מקלקל הוא בהם ומה שהוא מתקן בהם אצל אחרים אין צריך לגופה הוא ומאחר שחייבה בהם תורה ממה שאסרה שריפת בת כהן בשבת שלא מצד נטילת נשמה שהרי מיתת בית דין היה ראוי שתהא דוחה את השבת אלמלא שכתוב בה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ופי׳ במושבות ב״ד כמו שהתבאר ברביעי של סנהדרין וכן ממה שהוצרך להתיר מילה בשבת למדנו שחובל ומבעיר חייב אף במקלקל גמור ולר׳ יהודה באלו מתקן הוא אצל אחרים שהרי המילה תקון האיש הוא בהסרת המותר כמו שאמרו בדרש כבכורה בתאנה מצאתי את אבותיכם מה תאנה אין בה פסול אלא עוקץ אף האבות לא היה בהם פסול אלא הערלה בלבד ומה לי מתקן כלי במשכן מה לי מתקן האיש מה לי בשול סמנין במשכן מה לי בשול פתילה של אבר לשריפה שהוא תקון וצירוף אצל האבר ואע״פ שמ״מ מלאכה שאין צריך לגופה היא הרי לדעתו חייב עליה כל שיש בה תקון ומעתה מקלקל בחבורה מיהא בלא שום תקון פטור כשאר המקלקלים שהרי אין כאן שום חדוש:
רש״י בד״ה כי כסתא כו׳ ומולל לפנים והתפירה מתיישבת הסיט כו׳ כצ״ל:
בד״ה והא מתו נמי קתני במתני׳ כצ״ל:
בד״ה ופרכינן ואי חכם הוא זה שמת חיובי וכו׳ כצ״ל והד״א:
תוס׳ אחר ד״ה לא צריכא כו׳. נ״ב ד״ה שרגש עליהן ההר להורגן כו׳ משום שלא אשכחן דכתיב ביה ויבכו אותו שלשים יום במשה ואהרן ע״כ תוס׳ שנ״ץ:
רש״י בד״ה חוץ מחובל כו׳ פטור מכולם מפני כו׳ כצ״ל:
בד״ה וברייתא כו׳ עצים באור לקדרתו כו׳ כצ״ל:
בד״ה הצד כו׳ בלע״ז חייב דזו היא כו׳ כצ״ל והד״א:
תוס׳ בד״ה בחובל וצריך כו׳ אפי׳ באין צריך לכלבו כו׳. נ״ב לאו דוקא אלא כלומר מקלקל גדול שאין בו תיקון כלל והשתא ס״ד אפי׳ באין צריך כו׳ אבל לפי האמת לא מחייב ר״ש אלא בצריך לכלבו אף לר׳ אבהו ומ״מ איירי בדלית ביה תיקון כלל כגון שהוא באיסורי הנאה אלא מחמת שהוא סבר שמותר ליהנות בו כו׳ וצריך לו הוי צריכה לגופה ור׳ יוחנן פוטר כה״ג אף לר״ש דסוף סוף מקלקל גמור בלי תיקון הוא ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה חוץ מחובל כו׳ דרבי אבהו כו׳ אע״פ שאינו צריך לכלבו כו׳ האי אינו צריך לכלבו ר״ל שאינו צריך לו עתה לאחר שחבל כגון שהוא איסור הנאה ומש״ה הוה מקלקל גמור כמ״ש התוס׳ לקמן מיהו איירי דבשעה שחבל היה טועה וסבר שיכול ליתן לכלבו דאל״כ לא הוה צריך לגופה ור״ש אינו מחייב מקלקל וחובל אלא בצריך לגופה כמ״ש התוס׳ לקמן ומהרש״ל דחק עצמו בזה לקמן ודו״ק:
בא״ד אבל לר״י אפי׳ צריך לאפרו ולכלבו פטור דאין זה תיקון חשוב כו׳ עכ״ל ולא ניחא להו למימר לר׳ יוחנן דר״י לא פליג עלה דר״ש בהא דבכמה דוכתין בתלמודא אמרינן דפליגי ר״י ור״ש במקלקל בחבורה והבערה ולא מסתבר דר׳ יוחנן פליג אכל הנהו סוגיות שבתלמוד וצ״ע:
בא״ד אע״ג דכל שוחט מקלקל הוא כו׳ מודה ר״י דלענין שבת דחייב כו׳ עכ״ל דלר״ש דמקלקל גמור בחבורה חייבה התורה לענין שבת ניחא בשוחט דלענין ע״ז מקלקל גמור הוא מותר לשחוט בסכין של ע״ז שהרי לא נהנה כלום אבל לר״י דמקלקל בחבורה פטור וע״כ שוחט מתקן הוא ולכך חייב בשבת וא״כ תקשי לך בע״ז נמי יהא אסור לשחוט בסכין של ע״ז ולזה הוצרכו למימר דלענין שבת חייב דהוי תיקון כיון דדרך לשחוט ואינו דומה לחובל ומבעיר דאין דרך לחבול כו׳ ומיהו לענין ע״ז הוי השוחט מקלקל כיון שהוא יתר על תקונו וק״ל:
בד״ה בחובל כו׳ וא״ת ור׳ אבהו כו׳ וא״ת צריך לכלבו כו׳ עכ״ל היינו לר׳ יוחנן לשיטת התוס׳ ויש לדקדק דמתוך הך קושיא אמאי לא דחו בפשיטות פירש״י בצריך לכלבו דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וא״כ אמאי מחייב ר״ש דהא לא מחייב ר״ש מקלקל אלא בצריך לגופה וכן דחו התוס׳ פרש״י דהכא בר״פ הנחנקין ויש ליישב דהתוס׳ דהכא לא משמע להו לדחות פרש״י מכח זה דאיכא למימר לפרש״י בצריך לכלבו ודאי ר״י דמחייב משום דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ור״ש פוטר בזה אלא דר״ש מחייב במקלקל גמור בהבערה כגון באיסורי הנאה ומשכחת לה בצריך לגופה שהיה סבור לבשל בו קדרה וכיוצא בזה בחובל א״נ מקלקל גמור בצורך מצוה שאינו מילה דמיקרי צריכה לגופה וחייב לר״ש אבל לר״י דפוטר כל המקלקלים פוטר נמי בצריכה לגופה ודו״ק:
בא״ד באיסורי הנאה כו׳ ולבשל בו קדרה כו׳ עכ״ל נקטו לבשל במקום שסבור ליהנות מאפרו משום דכל הנשרפין באיסורי הנאה יכול ליהנות מאפרו אבל לבשל אסור והוה שפיר מקלקל וק״ל:
בד״ה מ״ל לבשל כו׳ ובפ״ק דיבמות כו׳ דהוה ס״ד למשרי כו׳ עכ״ל ומיהו ילפינן נמי לר״י הבערה ללאו יצאת או לחלק מדכתיב לא תבערו דמשום דהוה ס״ד למשרי מק״ו כו׳ לא הוה אצטריך למכתב אלא לא תעשו מלאכה בכל כו׳ ועיין בתוס׳ פ״ק דיבמות וק״ל:
פיסקא וכל המקלקלין פטורין תני רבי אבהו וכו׳ מתני׳ ר״י ברייתא ר״ש ופירש״י דלא איתפרש היכא ונראה לי לפרש דמתניתין ר״י היא דאמר מלאכה שאצ״ל חייב וכו׳ עס״ה. כבר הארכתי בזה בפ״ק דכתובות בסוגיא דבעילת בתולה בשבת וקמיבעיא להו אי דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר אי הלכה כר״ש במקלקל או כר״י וכו׳ ע״ש וכתבתי שם דמסוגיא דהתם יש להקשות על פירש״י דהכא וכתבתי ליישב לפי שיטתו ושם כתבתי ג״כ מאי דקשיא מסוגיא דהתם על פי׳ ר״ת דהכא ע״ש הכל באריכות שמתוכם נתיישבו כמה קושיות ודקדוקים בשמעתין ובעיקר שיטת רש״י ורבינו שמואל שהביאו התוס׳ כאן הארכתי עוד בחידושי ב״ק בס״פ המניח דף ל״ד ותוכן פירושי דמאי דמשמע שם מלשון מהרש״א ז״ל לענין מלאכה שאצ״ל בחובל ומבעיר שייך לחייב יותר במקלקל מבמתקן והעליתי שם שזה אינו עולה על דעת כלל אלא שיש לפרש שיטת התוס׳ בענין אחר דמאן דחשיב תיקון מצוה תיקון גמור לענין מקלקל הכי נמי בעיקר מלאכה שצריכה לגופה כיון דאיכא צורך מצוה ע״ש באריכות כי שם עיקר מקומו וכאן אין להאריך:
גמ׳ פוק תני לברא. עירובין ט ע״א ביצה יב ע״א יומא מג ע״ב יבמות עו ע״ב סנהד׳ סב ע״א:
א ועוד שנינו במשנה שכל המקלקלין בשבת פטורין. תני [שנה] ר׳ אבהו ברייתא זו קמיה [לפני] ר׳ יוחנן: כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל באדם והמבעיר אש בשבת. אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן: פוק תני לברא [צא ושנה בחוץ], שברייתא זו אינה ראויה להיכנס ולהידון בתוך בית המדרש, כי המחייב בחובל ומבעיר בשבת אינה משנה ידועה ואין להתחשב בה. ואם תמצא [תרצה] לומר שבכל זאת משנה הי א — חובל יתחייב רק במקרה שחבל באדם מפני שצריך לדם היוצא מן הפצע לתתו לכלבו, ומבעיר בשבת יחייב רק במקרה שצריך לאפרו.
We learned in the mishna: And anyone who performs labors destructively on Shabbat is exempt. Rabbi Abbahu taught this baraita before Rabbi Yoḥanan: Anyone who performs labors destructively on Shabbat is exempt, except for one who inflicts a wound or kindles a fire. Rabbi Yoḥanan said to him: Go teach that outside. This baraita is not fit for discussion in the study hall. The opinion that deems one liable for inflicting a wound or kindling a fire on Shabbat is not an accepted teaching and should be ignored. And if you want to say that it is a legitimate teaching, one who inflicts a wound would only be liable in a case where he needed the blood to give to his dog, and one who kindles a fire would only be liable in a case where he needs its ashes.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְהָאֲנַן תְּנַן כׇּל הַמְקַלְקְלִין פְּטוּרִין מַתְנִיתִין רַבִּי יְהוּדָה בָּרָיְיתָא רַבִּי שִׁמְעוֹן מ״טמַאי טַעְמָא דר׳דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מִדְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמִישְׁרֵא מִילָה הָא חוֹבֵל בְּעָלְמָא חַיָּיב.

The Gemara asks: How could Rabbi Abbahu teach this baraita? Didn’t we learn explicitly in the mishna: Anyone who performs labors destructively on Shabbat is exempt, including one who inflicts a wound or who kindles a fire? The Gemara answers: In his opinion, the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who deems one liable for performing labor which is not needed for its own sake, whereas the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who exempts in that case. The Gemara explains: What is the reason that Rabbi Shimon deems one who inflicts a wound or kindles a fire on Shabbat liable even though these are destructive acts? From the fact that a verse was necessary to permit circumcision on Shabbat, by inference, in general, one who inflicts a wound is liable. If inflicting a wound was not prohibited on Shabbat, there would be no need to permit circumcision.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותבעל המאורספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מדאצטריך קרא למישרא מילה. עיקר דילה בתורת כהנים וביום השמיני ימול ימול ואפי׳ בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה או מקיים אני מחלליה אף במילה ומה אני מקיים ימול חוץ מן השבת ת״ל וביום ואפי׳ בשבת ובפרק ר׳ אליעזר (דף קלב) אמרו עוד עד כאן לא פליגי אלא במכשירי מילה אבל מילה גופה דברי הכל דחיא מנא לן ונאמרו בדבר זה כמה טעמים והעיקר הוא מה שאמר ר׳ יוחנן כי דבריו שוין עם הברייתא ועליהן אנו סומכין והואיל והוצרך הכתוב לומר וביום להתיר המילה בשבת שהיא מצוה הודיע אותנו שחבורה בעלמא חוץ מן המילה אסור לעשותה וחייב עליה בשבת ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן מכלל דמבעיר בעלמא חייב כבר ידעת כי ד׳ מיתות נמסרו לבית דין סקילה שריפה הרג וחנק וכי בת כהן שזינתה מיתתה בשריפה והא אחת מן הנשרפין כדכתיב (ויקרא כ״א:ט׳) ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו׳ באש תשרף ובמסכת סנהדרין בפרק ד׳ מיתות (סנהדרין דף נב) זכרו היאך מצות שריפה ואמרו מצות שריפה הנשרפין היו משקעין אותן בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודרין קשין לתוך רכה וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שפותח את פיו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ופירשו בתלמוד מאי פתילה אמר רב מתנה פתילה של אבר ועל פי זה נאמרה כאן מה לי לבשל פתילה מאי לי לבשל סממנין כלומר פתילה של אבר שתישרף בה בת כהן שזינתה והזהיר הקב״ה את ב״ד שלא ישרפו המתחייב שריפה ביום שבת כמה שנאמר (שמות ל״ה:ג׳) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת על פי מה שנתפרש פסוק זה כי בבית דין הוא מדבר כמו שנא׳ בראש מסכת יבמות (דף ו) מושבות מה תלמוד מכדי שבת חובת הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בארץ ובחוצה לארץ מושבות דכתב רחמנא למה לי משום ר׳ ישמעאל אמר תלמיד אחד לפי שנא׳ (דברים כ״א:כ״ב) וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין חול בין בשבת ומה אני מקיים (שמות ל״א:י״ד) מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין ת״ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה מושבות האמורות להלן בבית דין אף כאן בב״ד ואמר רחמנא לא תבערו אש ועיקר זו הברייתא בסוף מכילתא דר׳ ישמעאל ואמרו עוד בתלמוד ותיהוי נמי ר׳ יוסי אימור דאמר ר׳ יוסי הבערה ללאו יצאת הבערה דעלמא הבערה דבית דין בישול פתילה היא ואמר רב אשי מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנין מיכן למדנו דאסר רחמנא הבערה דבת כהן בשבת ונתחייבו מיכן שהמבעיר בעלמא חייב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא תנן כל המקלקלין פטורין – ואפי׳ חובל ומבעיר וקשיין אהדדי ולר׳ אבהו פריך.
מתני׳ ר׳ יהודה – דאית ליה מקלקל בחבורה פטור ולא איתפרש היכא ול״נ מתני׳ ר׳ יהודה היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הלכך חיובא דחובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו משכחת לה דאע״פ דמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה מתקן הוא אצל אחרים ולר׳ יהודה כי האי גוונא מלאכה הוא משום תקון אחרים אבל מקלקל ואינו מתקן פטור ואע״ג דרישא דמתני׳ אוקימנא כר״ש דקתני קורע על מתו פטור סיפא ר״י.
וברייתא ר״ש היא – דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה הלכך אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל ואפי׳ מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא אצל עצים ומה שהוא מתקן אצל אחרים לר״ש לא חשיב דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא אלא משום דמקלקל בחבלה ובהבערה חייב כדיליף לקמיה.
מדאיצטריך קרא – וביום השמיני ביום יתירא ואפי׳ בשבת ומילה חובל הוא מכלל דשאר מקלקלין בחבורה חייב.
מדאצטריך קרא למישרי מילה כו׳ – וא״ת למה לי למילף ממילה נילף כולה מילתא מהבערת בת כהן דלא דחי שבת דבהבערה איכא נטילת נשמה וחובל נמי לא מחייב אלא משום נטילת נשמה וי״ל דלענין מקלקל בחבורה ליכא למילף מהבערה דהתם התיקון בא בשעת הקלקול אבל לענין מקלקל בהבערה יליף שפיר דאחר הבערה בא התיקון כדפי׳ אי נמי אי לאו דילפינן ממילה דמקלקל בחבורה חייב ה״א דרציחה דוחה את השבת דלאו מלאכה היא והבערה לחודה היא דאימעטה משום דמקלקל בהבערה חייב.
האורג
{שמעתא דמקלקל ומלאכה שאינה צריכה לגופה}
והא אנן תנן, כל המקלקלין פטורין. מתני׳ ר׳ יהודה, דאמר, מקלקל בחבורה פטור. ברייתא ר״ש, דאמר, מקלקל בחבורה חייב – ופלוגתייהו דר״י ור״ש לא אשכחן לה עיקר ברור בכולי תלמודא. אלא שאנו תולין מחלוקתם זו בזו במחלוקתם במלאכה שאינה צריכה לגופה, שהובררה בכמה מקומות במס׳ שבת (בבלי שבת מב., עג:, צד:, קה:, קז: וקכא:), דר׳ יהודה מחייב ור״ש פוטר. והקשר שקושר בין שתי המחלוקות הללו הוא מדאיצטריך קרא למישרא מילה בח׳, בשבת, ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן.
וזהו ביאור הדבר. כל שלשים ותשע מלאכות שהיו כנגדן במשכן, כולן היה בהם צורך לגופן, חוץ מן הזורה והבורר, שהוא זורה המוץ מן הגורן ובורר הצרורות מן הכרי, וזה הוא עיקר מלאכתן, לדחות המוץ והצרורות. וכן חייב עליהן ועל כל תולדה שלהן. אבל שאר המלאכות עיקר המלאכה1 הוא לצורך גופן. וס״ל לר׳ יהודה, כל המלאכות כולן, כשם שחייב עליהן לצורך גופן כך חייב עליהן שלא לצורך גופן, כ״ז שהוא מתקן ולא מקלקל. הלכך, האי דאיצטריך רחמנא למישרא מילה, אע״פ שהוא דוחה הערלה מן הבשר והיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כמוציא את המת לקברו ומוציא כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ומשמשי ע״ז כל שהן שאין כוונתו אלא לדחותן מעליו, כיון שיש תיקון האיש בכך. דמה לי תיקון גברא מה לי תיקון כלי, מתקן הוא, ומלאכה שאינה צריכה לגופה כה״ג בשבת חייב עליה. ומש״ה איצטריך רחמנא למישרא מילה בשבת. והם ה״נ, גבי הבערה דבת כהן, אע״פ שאין כוונתנו בהבערה אלא לדחותה ולבער אותה [מן הכלל]⁠2, כדכתיב, ובערת הרע מקרבך, והויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שיש לנו תיקון בדבר הרי הוא כמוציא כזית נבלה וכעדשה מן השרץ, וכה״ג בשבת חייב. ומש״ה אסר רחמנא הבערה גבי בת כהן.
נקוט האי כללא בידך: כל מלאכה שהיא צריכה3 לדחות נזק מן העושה אותה, מלאכה שאינה צריכה לגופה היא. וכן החופר גומא בשדה ואינו צריך אלא לעפרה, אין החרישה אלא הגומא בלבד והעפר כדבר אחר חוץ מן החרישה הוא, והויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה, שנחלקו בה רבי יהודה ור״ש.
ולא היה ר׳ יהודה צריך לטעם שאמרו בגמ׳, מה לי בישול פתילה מה לי בישול סמנין. כי די לנו בתיקון שלנו בביעור עושה הרע מישראל, כמוציא המת לקברו. אלא כמוסיף טעם הוא. ואיידי דאמר, מה לי תיקון גברא מה לי תיקון כלי, נקיט נמי, מה לי בישול פתילה מה לי בישול סמנין.
הלכך, לטעמיה דר׳ יהודה, חובל בבהמה חשובה4 בצריך הדם לכלבו ומבעיר את הגדיש בצריך לאפרו, שקלקולו בבהמה שהחבורה בה וקלקולו בגדיש הדלוק מקלקל בחבורה ובהדלקה הוא ופטור. אע״פ שיש5 לו תיקון בדם ובאפר, אין החבלה בדם אלא בבשר ואין הדליקה באפר אלא בגדיש.
ואין זה דומה לשוחט את הבהמה ומבעיר את העצים לבשל את הקדרה, שזה הוא דרך הנאתן. ובכולהו אבות מלאכות מודה ר׳ יהודה, ולא פליג, אלא שמוסיף אף השובט והמדקדק (בבלי שבת ע״ה:). וכן מודה ר׳ יהודה בחובל בשרצים ושקצים ורמשים, דלאכילת כלבים קיימי וזה הוא דרך הנאתן. ואע״פ שנצרר הדם ולא יצא, מתוך שהכלבים להוטים אחר הדם יש בזה תקון. וכן מודה ר׳ יהודה אם היה שום תיקון בגוף הבהמה החבולה או בגוף הגדיש הדלוק, אפי׳ בתיקון משהו היה חייב. והיינו דאמרי׳ בפסחים בפ׳ אלו דברים (בבלי פסחים ע״ג.): לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור, שחטו שלא לאוכליו חייב. מה תקן. תקן אם עלו לא ירדו.
כל זה שאמרנו לבאר טעמו של רבי יהודה. אבל ר״ש ס״ל, כולהו מלאכות ממשכן גמרינן להו. מה התם כולהו מלאכות, חוץ מזורה ובורר, לצורך גופן, אף כאן6 כל לצורך גופן. הלכך לא איצטריך רחמנא למישרא מילה, שהיא לדחות הערלה, ולא למיסר הבערה גבי בת כהן, שהיא לבער אותה מישראל. שעיקר ההבערה שהיא בבת כהן אין בה לעצמה אלא קלקול, ובישול פתילה לא כלום חשיב. וכן עיקר החבלה היא בערלה, ואין שם7 שום תיקון אלא קלקול. והתיקון שהוא באיש לא חשיב ליה לר״ש, דה״ל כמלאכה שאינה צריכה לגופה. ולמדנו מזה, מקלקל בחבורה ובהבערה שהוא חייב.
ובהא פליגי ר׳ אבהו ור׳ יוחנן אליבא דר״ש. דר׳ אבהו ס״ל, חדוש הוא, ואף במקלקל גמור חייב בחובל ומבעיר אליבא דר״ש, כמו שאתה אומר בעלמא, חדוש הוא שחדשה תורה בקנס אע״ג דמקטיל משלם. ור׳ יוחנן סבר, אף לדברי ר״ש בעינן שום תיקון, וכיון שיש שום תיקון, אע״ג שאינו בגוף הבהמה החבולה אלא בדם, ולא בגוף הגדיש הדלוק אלא באפר, כה״ג תיקון הוי גבי חובל ומבעיר. לפי שהדם בא מכח חבלת הבהמה וכגופה הוא חשוב, וכן האפר הוא הגדיש הדלוק, משא״כ בחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, שאין החרישה אלא הגומא בלבד8. ולעולם תיקון כל דהו בעי׳, אפי׳ גבי חובל ומבעיר. דהא גבי מילה והבערה דבת כהן, אע״פ שאין שם תיקון מעשה, מצוה הוא ותיקון כל דהו הוי. הלכך, אין לך בו אלא חדושו בלבד, דלא בעי׳ תיקון בגוף הדבר על צורת הגוף הראשונה, אבל תיקון כל דהו בעי׳. משא״כ בשאר מקלקלין, שכולן פטורין עד שיהא תיקון בגוף הדבר. והיינו דאמר ליה ר׳ יוחנן לר׳ אבהו: פוק תני לברא. חובל ומבעיר אינה משנה. פירוש, שיהו חייבין בלא שום תיקון. אם תמצא לומר משנה, חובל בצריך לכלבו, מבעיר בצריך לאפרו, הוא חייב אליבא דר״ש, משא״כ בשאר המקלקלין כולן.
ומתני׳, דקתני, כל המקלקלין פטורין קא פסק ותני, אפי׳ חובל ומבעיר הרי הן כשאר המקלקלין כולן רבי יהודה היא. ואע״ג דרישא דמתני׳ אוקימנא כר״ש, דקתני, הקורע בחמתו פטור, בעל כרחך רישא ר״ש וסיפא רבי יהודה, ותברא, מי ששנה זו לא שנה זו.
וחובל ומבעיר שאינו צריך לגופן אלא לדחות נזק מעליו, פלוגתא דר׳ יהודה ור״ש היא, דהיינו מלאכה שאינה צריכה לגופה. וזו היא שנחלקו בה בהריגת המזיקין בשבת בפ׳ כל כתבי הקדש (בבלי שבת קכ״א:). וכן הקורע בחמתו למירמא אימתא אאינשי ביתיה, הרי הוא כחופר גומא בשדה ואינו צריך אלא לעפרה, שאין הצורך בעיקר המלאכה. ופלוגתא דר׳ יהודה ור״ש היא.
והא דת״ר (בבלי שבת צ׳.), המוציא ריח רע כל שהוא, יש לפרשה בצריך לרפואה לגמר בריח רע, והרבה עושין כן.
ובירושלמי (ירושלמי שבת י׳:ה׳) נמצאו דברים שלא על דרך התלמוד שלנו ולא על דרך הפירוש שלנו9 שפירשנו. והכין גרסינן התם את המת במטה חייב, דברי הכל. לא כן תאני: אף ריח רע כל שהוא. ואמר רבי אילא: אף ר״ש מודה [בה. א״ר אילא: מודה ר״ש]⁠10 באיסורי הנאה. רבי יודן אמר: תפתר במת גוי ושאין בו ריח רע ושהוציאו לכלבו.
וגם לרבינו האי גאון ז״ל ולרבנו נסים ז״ל מצאנו בדברים הללו בחילוף דברינו. ואין לנו אלא מה שדעתנו נוטה לו לפי תלמודנו ולפי מה שכתבנו.
ובמדרש הגדה מצאתי טעם לדברי ר׳ יהודה דחשיב ליה תיקון גברא במילה: כבכורה בתאנה בראשיתה, ראיתי אבותיכם. מה תאנה זו אין בה פסול אלא העוקץ בלבד, כך האבות לא היה בהן פסול אלא הערלה בלבד (בראשית רבה מ״ו).
1. נוסף ע״פ כת״י
2. בכתי״ס: מישראל
3. תיבה זו ליתא בכת״י
4. נראה דצ״ל: אין חובל בבהמה חשובה
5. כך בכת״י. בדפ״ר: שאין. ונראה דטעות היא
6. בכת״י ליתא לתיבה זו
7. בכתי״ס: בזה
8. נוסף ע״פ כת״י
9. בכת״י ליתא לתיבה זו
10. נוסף ע״פ כת״י
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה הסיט כפול שבין אצבע לאמה כמו כו׳ כצ״ל:
ושואלים: ור׳ אבהו כיצד חזר על ברייתא זו, והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו] במפורש: כל המקלקלין פטורין, ומשמע שאף החובל והמבעיר בכלל הפטור! ומשיבים: לדעתו מתניתין [משנתנו] כשיטת ר׳ יהודה היא המחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואילו הברייתא כשיטת ר׳ שמעון הפוטר בכך. ומסבירים מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ שמעון הסבור שחובל ומבעיר בשבת חייבים אף על פי שהם מקלקלים — מדאיצטריך קרא למישרא מה שהוצרך הכתוב להתיר] מילה של ילד בשבת נלמד מכך: הא [הרי] שחובל בעלמא [סתם]חייב, שאין צורך להתיר את המילה בשבת אם מן התורה אין איסור בעשיית פצע.
The Gemara asks: How could Rabbi Abbahu teach this baraita? Didn’t we learn explicitly in the mishna: Anyone who performs labors destructively on Shabbat is exempt, including one who inflicts a wound or who kindles a fire? The Gemara answers: In his opinion, the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who deems one liable for performing labor which is not needed for its own sake, whereas the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who exempts in that case. The Gemara explains: What is the reason that Rabbi Shimon deems one who inflicts a wound or kindles a fire on Shabbat liable even though these are destructive acts? From the fact that a verse was necessary to permit circumcision on Shabbat, by inference, in general, one who inflicts a wound is liable. If inflicting a wound was not prohibited on Shabbat, there would be no need to permit circumcision.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותבעל המאורספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וּמִדַּאֲסַר רַחֲמָנָא הַבְעָרָה גַּבֵּי בַּת כֹּהֵן שְׁמַע מִינַּהּ מַבְעִיר בְּעָלְמָא חַיָּיב.

Similarly, from the fact that the Torah prohibited kindling a fire on Shabbat even with regard to the execution by burning of a priest’s daughter who committed adultery, conclude from it that in general, one who ignites a fire on Shabbat is liable.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומדאסר רחמנא הבערה דבת כהן – בשבת (לקמן בפרק ר׳ אליעזר).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן, מדאסר רחמנא מה שאסרה התורה] הבערה בשבת אף גבי [אצל] דינה של בת כהן, שהתורה מחייבת בת כהן שזנתה בשריפה, אבל אין מבצעים גזר דין זה בשבת, הרי שמע מינה [למד ממנה] שמבעיר בעלמא [סתם] חייב.
Similarly, from the fact that the Torah prohibited kindling a fire on Shabbat even with regard to the execution by burning of a priest’s daughter who committed adultery, conclude from it that in general, one who ignites a fire on Shabbat is liable.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְרַבִּי יְהוּדָה הָתָם מְתַקֵּן הוּא כִּדְרַב אָשֵׁי דְּאָמַר רַב אָשֵׁי מַה לִּי לְתַקֵּן מִילָּה מַה לִּי לְתַקֵּן כְּלִי מַה לִּי לְבַשֵּׁל פְּתִילָה מַה לִּי לְבַשֵּׁל סַמָּנִין.:

The Gemara asks: And how does Rabbi Yehuda address this proof? The Gemara answers: There, that is a case of a constructive labor in accordance with the explanation of Rav Ashi. For Rav Ashi said: What difference is there to me between repairing the child through circumcision and repairing a vessel? They are both constructive acts. And what difference is there to me between cooking a lead wick, as a melted lead wick was poured down the throat of the criminal sentenced to execution by burning, and cooking herbs used to produce dyes in the Tabernacle? The Torah addressed these cases specifically because they are constructive, and nothing can be derived from them with regard to liability for performance of destructive labors.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא כעובד ע״ז חשיב אטו עובד ע״ז והעושה דברים מכוערים מותר ושניוה לקושיא וגרסי מסבריהן וכי האי גוונא מי שרי והתניא ר׳ שמעון בן אלעזר וכו׳ ואהדרינן להו ואיסורא מי הוי קשיא למאן דאמר מתקן וחייב הוא ולא מיתוסף בו איסורא אחרינא. אלא לישנא דיקא הכי היא וכה״ג [מי] מיחייב דכיון דאמר [ר׳ אבין] מתקן הוא משום דעביד נחת ליצרו ומשום הכי מחייב ר׳ יהודה על מלאכה שאינה צריכה לגופה. אקשינן עליה האי תיקונא הוא אדרבה האי קלקולא רבה הוא משום דמגרה יצרו בעצמו ומקלקל הוא. ולא שמעינן לר׳ יהודה במקלקל דמחייב נדחה ר׳ אבין ובטיל פירוקיה לגמרי ואוקימנא לא מחייב ר׳ יהודה בהא אלא משום דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה וקא מחזי דבחמתיה עביד וקא מכוין לתקוני לאינשי ביתיה וכרב יהודה דהוא שליף מצבייתא כו׳ דכל כי האי גוונא תיקונא היא ולא קלקולא אלא מיהו מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וכל מאן דעביד הכי בשבת לר׳ יהודה חייב לר׳ שמעון פטור ומתני׳ כר׳ שמעון.
ואף על גב דאמר ר׳ יוחנן אינה משנה אלא החובל בצריך לכלבו והמבעיר בצריך לאפרו דלא מקלקלין נינהו מיהו איצטרכינן לברר היכא אמירא החובל והמבעיר שלא לצורך חייב ואהדרינן מתניתין ר׳ יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור וברייתא ר׳ שמעון דאמר מקלקל בחבורה חייב ואל תתמה דרישא דמתניתין כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה וסיפא כר׳ יהודה במקלקל בחבורה [דבהא] סבר לה כמר ובהא סבר לה כמר ומילתא דמקלקל בחבורה דקאמרי פלוגתא דר׳ יהודה ור׳ שמעון היא לא ברירה לן עיקר פלוגתייהו דא היכי ניהו ומתניתא דמפרשא במקלקל בחבורה ר׳ יהודה פוטר ור׳ שמעון מחייב. לא שמיע לן אלא מגמרא בלחוד הוא דשמעינן ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פתל
פתלא(שבת כ:) לא בפתילת האידן עיין בערך עמר עשהו גדיל ופתלהו מתוכו פי׳ בערך שעטנז (שבת קו.) מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סממנים פי׳ בישול פתילה של אבר שמשליכין בפיהם של מחוייבי שריפה בישול סממנים דהוה במשכן. (בבא קמא כא) כי קאמר רבי חייא בפתילה דאספסתא פי׳ קשירה של אספסתא שהיא ארוכה כפתילה וכי אנח מקצתה בחוץ פשע דידע כי אכלה בהמה מה שבחוץ וגוררת מה שבפנים לחוץ משום הכי כי אכלה בחוץ פטורה:
א. [דרעהען.]
מה לי מתקן כלי – הא נמי מתקן גברא הוא ויש מלאכה בתיקון זה.
בישול פתילה – שהוא מדליק פתילה של אבר ונותנה לתוך פיה ודרך בישול הוא זה וחייב על הבישול שאינו מקלקל האבר בבישולו אלא מתקן וצורף.
סמנין – של מלאכת המשכן.
דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי – לאו משום דסבר כר׳ יהודה אלא מפרש הוא אליבא דר׳ יהודה.
מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין – אין לפרש כמו שבישול סממנין מתקנן להיות יותר חשובים כך פתילה חשובה יותר ע״י בישול דאי היינו טעמא דר׳ יהודה שאר מיתות ב״ד דלא דחו שבת מנלן כיון דלא שייך בהו תיקון דהבערה לא אסרה תורה אלא משום תיקון פתילה ועוד שריפת בת כהן גופה מנלן דלא דחינן היכא דתיקן הפתילה מאתמול ואומר ר״י דה״פ מה לי בישול פתילה לצורך שריפת בת כהן מה לי בישול סממנין לצורך צביעת בגד דכי היכי דבישול סממנין לצורך צביעה חשוב תיקון ה״נ בישול פתילה לצורך שריפה ומהכא נפקא לן שפיר דכל שאר מיתות ב״ד חשוב תיקון משום מצוה דאי לאו שריפה עצמה חשיבא תיקון משום בישול פתילה לא הוה אסורה אע״פ שמתקנת בכך דכיון שאינה אלא משום שריפה לא הוה חשיב תיקון ולא מיחייב וכן מוציא מרא לחפור לקבור בו מת לר״ש כמו מוציא כיס לקבל בו זיבה בפ״ק (דף יא.) וא״ת בשלמא לר׳ יהודה שפיר שמעינן דהבערה ללאו יצאת או לחלק מדלא כתב לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם וכתב הבערה ש״מ ללאו יצאת או לחלק כדפרישית בפרק כלל גדול (לעיל דף ע.) [ד״ה הבערה] אלא לר״ש דאיצטריך למיכתב הבערה לחייב מקלקל בהבערה מנא ליה דיצאת ללאו או לחלק וליכא למימר דנפקא ליה לחלק מאחת מהנה כדמפיק ליה ר׳ יוסי דהא בפרק הבונה (לקמן דף קיג:) פליג ר״ש בהדיא אר׳ יוסי ודריש ליה לדרשה אחריתי וי״ל דנפקא ליה לחלק מהיכא דנפקא ליה לשמואל בפרק כלל גדול (לעיל דף ע.) והשתא אתי שפיר הא דהוה קשה שמואל דאמר כמאן לא כר׳ נתן ולא כר׳ יוסי דהשתא כר״ש ס״ל ובפ״ק דיבמות (דף ו:) קאמר דאיצטריך קרא למיסר הבערת בת כהן משום דהוה סלקא דעתך למישרי מקל וחומר מעבודה דדחיא שבת היינו כר׳ יהודה דחשיב ליה תיקון אבל לר׳ שמעון איצטריך קרא בהבערה לחייב כל מקלקל בהבערה הך פלוגתא דמקלקל בחבורה מפרש רש״י דנפקא לן מפלוגתא שאינה צריכה לגופה משמע דלא בעי לר׳ שמעון צריך לכלבו ולאפרו ולפי זה צריך לומר דר׳ אבהו כר״ש ור׳ יוחנן כר׳ יהודה ואין נראה כדפי׳ לעיל וצ״ל דהך פלוגתא דמקלקל בחבורה קבלה היתה בידם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויש פוסקים אף בזו כר׳ שמעון וכדעת ר׳ אבהו שפרט ואמר חוץ מחובל ומבעיר הואיל ומחלקתם נגררת ממחלקת מלאכה שאינה צריכה לגופה והם פוסקים בה כר׳ שמעון למדת לשיטה זו שכתבנו שר׳ אבהו ור׳ יוחנן חלוקים זה בזה ובא לו ר׳ אבהו כר׳ שמעון וכברייתא ור׳ יוחנן כר׳ יהודה וכמשנתנו וכשהקשו בסוגיא זו ממשנתנו לא הקשו ממנה אלא לר׳ אבהו ולמדת שר׳ שמעון מחייב במקלקל בחבורה אף בלא שום תקון ור׳ יהודה פוטר אלא שאף הוא מודה לחייב במקום קצת תקון כגון חובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו:
ושואלים: ור׳ יהודה כיצד מסביר הוא דברים אלה? ואומרים: משום שסבור הוא כי התם [שם]מתקן הוא, שמלאכות אלה מלאכות תיקון הן, וכדברי רב אשי. שאמר רב אשי בענין זה: מה לי לתקן מילה ומה לי לתקן כלי, הלא פעולה זו מטרתה תיקון. וכן מה לי לבשל פתילה, חתיכה של עופרת, שמיתה בשריפה נעשית בהרתחת פתילת עופרת ושפיכתה לגרון, ומה לי לבשל סמנין (סממנים) במקדש. ולכן הוצרכה התורה לפרש באלה, מפני שיש בהם מלאכת תיקון, ואין ללמוד מהם לשאר המקלקלים.
The Gemara asks: And how does Rabbi Yehuda address this proof? The Gemara answers: There, that is a case of a constructive labor in accordance with the explanation of Rav Ashi. For Rav Ashi said: What difference is there to me between repairing the child through circumcision and repairing a vessel? They are both constructive acts. And what difference is there to me between cooking a lead wick, as a melted lead wick was poured down the throat of the criminal sentenced to execution by burning, and cooking herbs used to produce dyes in the Tabernacle? The Torah addressed these cases specifically because they are constructive, and nothing can be derived from them with regard to liability for performance of destructive labors.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) שִׁיעוּר הַמְלַבֵּן כּוּ׳.: רַב יוֹסֵף מַחְוֵי כָּפוּל רַב חִיָּיא בַּר אַמֵּי דמַחְוֵי פָּשׁוּט.:

We learned in the mishna: The measure that determines liability for one who whitens and for similar prohibited labors is the full width of a double sit. Rav Yosef would demonstrate the width of a double sit by indicating the distance between the index and middle fingers and instructing the onlookers to double the measure. Rabbi Ḥiyya bar Ami would demonstrate in a simple manner, as he calculated that the distance between the thumb and the forefinger is equal to a double sit.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב יוסף מחוי – האי הסיט כפול דמתני׳ כפול ממש בריוח קצר שבין אצבע לאמה משער שני פעמים.
מחוי פשוט – בריוח שבין גודל לאצבע פעם אחד הוא כפול דמתניתא שיש בו כפלים כאותו שבין אמה לאצבע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב שנינו במשנה ששיעור המלבן ומלאכות דומות כדי להתחייב עליהן בשבת הוא כמלא רוחב הסיט כפול. רב יוסף מחוי [היה מראה] כפול, שלדעתו כדי לקבוע את רוחב הסיט, יש למדוד את הרוחב שבין האצבע והאמה פעמיים. ר׳ חייא בר אמי מחוי [מראה] פשוט, שהרוחב בין האגודל והאצבע הריהו כרוחב הסיט כפול.
We learned in the mishna: The measure that determines liability for one who whitens and for similar prohibited labors is the full width of a double sit. Rav Yosef would demonstrate the width of a double sit by indicating the distance between the index and middle fingers and instructing the onlookers to double the measure. Rabbi Ḥiyya bar Ami would demonstrate in a simple manner, as he calculated that the distance between the thumb and the forefinger is equal to a double sit.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מתני׳מַתְנִיתִין: ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הַצָּד צִפּוֹר לַמִּגְדָּל וּצְבִי לַבַּיִת חַיָּיב הוחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים צִפּוֹר לַמִּגְדָּל

MISHNA: Rabbi Yehuda says: One who traps a bird into a closet or cage, and one who traps a deer into a house is liable. The Rabbis say: One is liable for trapping a bird into a closet
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מגדל
מגדלא(שבת קו. ביצה כד.) הצד צפור למגדל פירוש מגדל זה של עץ הוא והוא ככלוב גדול אם פתח שער המגדל ועשה תחבולות להיכנס שם צפור וסגרו חייב (חגיגה טו: סנהדרין צא) בעיי בעיין דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר פירוש משנה ידועה היא (פרק ד אהלות) מגדל שהוא עומד באויר ופי׳ תיבה ארוכה כמגדל תלויה בחבליה. (פ״א ראשו של למד כלומר עליון של למד למה גבוה מכל האותיות):
א. [טאהרם.]
מתני׳ הצד צפור – עד שהכניסו למגדל משטיי״ר בלעז חייב דזו היא צידתו אבל אם הכניסו לבית אינו ניצוד בכך שיוצא לו דרך חלונות.
וצבי – ניצוד משהכניסו לביתו ונעל בפניו אבל אם הכניסו לגינה או לחצר אין זו צידה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ ו. ר׳ יהודה אומר הצד צפור וכו׳. עד שיכניסנו למגדל, לא מיחייב, שאינו נחשב כניצוד אם הכניסו לבית, שיוצא דרך חלונות, או נכנס בחורי הבית או בין הרעפים.
וצבי. אפילו לבית חייב דכניצוד הוא כיון שנעל בפניו. אבל אם הכניסו לגינה או לחצר אינו חייב, שאינו ניצוד בכך, שגם משם קשה לתפסו.
וחכמים. מודו ליה בציפור שאינו ניצוד אלא למגדל ולא לבית, אבל בצבי פליגי עליה דאפי׳ לגינה וחצר מיקרי ניצוד.
הא דתנן הצד צפור למגדל חייב, דמשמע הא לבית פטור, דוקא בצפור דרור אבל באחר אפילו לבית חייב, ודוקא בבית מקורה. ת״ר הצד צבי סומא וישן חייב זקן וחולה וחגר פטור. ודוקא בחולה מחמת חמה או בצנה אבל חולה מחמת אשתא חייב.
ומ״מ חכמי ההר שואלים בה והלא בחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור אף לדעת ר׳ יהודה אחר שהוא מקלקל וכמו שאמרו בפרק כלל גדול ואפי׳ לר׳ יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ה״מ מתקן אבל מקלקל פטור וחופר גומא מקלקל הוא ומעתה אף חובל מקלקל הוא ואם צריך לדמו לכלבו אף זה צריך לעפרה לכסות בה צואה ומ״מ נראה לי שאין דמיון ביניהם שחבלה לצורך הוצאת דם החבלה עצמה הוא צורך הוצאת דם ושאי אפשר בזולתה וכן שהכל בא כאחד מה שאין כן בחפירה שאין בה צורך להוצאת העפר כל כך שהרי העפר מצוי לו בכמה מקומות וכן שאין התקון בא לו אלא לאחר זמן ומ״מ הם חוזרים ומקשים ממה שאמרו בכתובות מהו לבעול בתחלה בשבת מתקן הוא אצל הפתח או מקלקל אם תמצא לומר מקלקל הוא במקלקל בחבורה הלכה כר׳ יהודה דפטר או כר׳ שמעון דמחייב אלמא שר׳ יהודה פוטר אף במקום תקון ר״ל מצות בעילה ראשונה שהרי אף במשנתנו הוא קורא קיום מצוה צד תקון כגון קריעה על מתו ומ״מ יראה לי שלא נקרא צד תקון הואיל ואין בביאה זו סרך לפריה ורביה אלא שמ״מ הם חוששים לקושיות אלו וכן שקשה להם לומר מה שכתבו גדולי הרבנים שאף מבעיר לבשל תבשילו יהא קרוי מקלקל ומלאכה שאינה צריכה לגופה וכן נראה לי שהרי שוחט ומבעיר מאבות מלאכות הם ומצינו שר׳ יהודה מודה בכלם כמו שאמרו רבי יהודה מוסיף אף השובט והמדקדק ואין הוספה אלא במודה על הראשונות ומפרשים מתוך דברים אלו שמחלקת מקלקל בחבורה אינו תלוי במלאכה שאין צריכה לגופה כלל אלא שקבלה היתה בידם שר׳ יהודה פוטר במקלקל בחבורה ור׳ שמעון מחייב ועקר המחלקת תלוי בטעמים אלו שהוזכרו כאן במחלקת מילה ושריפת בת כהן וכן מפרשים שר׳ יהודה פוטר אפי׳ במקום שיש שם תקון מצד אחר והוא שאמרו במשנתנו כל המקלקלין פטורים ואפי׳ חובל ומבעיר ומשנתנו בשיש שם קצת תקון דומיא דקורע על מתו ואע״פ שהעמדנו זו של קורע על מתו כר׳ שמעון רישא ר׳ שמעון וסיפא ר׳ יהודה או שמא תנא של משנתנו סובר כר׳ שמעון באחת וחולק עליו באחת וברייתא שחייבה בחובל ומבעיר ר׳ שמעון שאמר מקלקל בחבורה חייב ומ״מ דוקא בצד תקון שהרי למדה מהבערת בת כהן ומילה ויש באלו צד תקון של קיום מצוה וא״כ אף זה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו ואע״פ שקיום מצוה אינו קרוי תקון לר׳ שמעון בקורע על מתו בחובל ומבעיר נקרא תקון דומיא דמילה ובת כהן וא״כ אף ר׳ אבהו שוה לדעת זה אלא שר׳ יוחנן ביאר את דבריו וכשהקשו ממשנתנו בין לר׳ אבהו בין לר׳ יוחנן הקשו ומ״מ אף לשיטה זו איפשר שר׳ אבהו חולק בה עם ר׳ יוחנן וכן נראה לי ממה שאמרו בשלישי של קמא יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו כיצד שורו שהדליק גדישו של חבירו חייב הוא עצמו פטור מפני שמתחייב בנפשו ודייק בה ר׳ אבהו שורו דומיא דידיה מה שורו דלא בעי ליה כלל אף הוא עצמו ואפי׳ הכי פטור בממון מפני שמתחייב בנפשו ור׳ יוחנן סבר שורו דומיא דידיה ובשור פקח עסקינן דאית ליה מכה ובעי לאיגנדורי בקטמיה ומ״מ איפשר שאף בזו ר׳ יוחנן פירש לו דבריו ונמצא מ״מ לדעת זה שלא יתחייב חובל לרבי יהודה אלא לשחיטה ולא מבעיר אלא להיסק ולאפיה:
וביאור הסוגיא לשיטה זו מדאצטריך למישרא מילה חובל בעלמא חייב בקצת תקון וכן בהבערה ממה שאסרה בבת כהן ואין ללמוד האחרים משתי אלו ששני כתובים הם ואע״פ שצריכים הם שהרי זה בא להתיר וזה לאסור איפשר לתרץ בה שמאחר שכל המלאכות אינן בתקון מצד אחר אלא באותו דבר בעצמו נמצא חובל ומבעיר חדוש ומחדוש לא גמרינן ואע״פ שאין אומרין חדוש הוא בשני דברים כמו שאמרו בפסח ראשון מאי חדוש זה בפני עצמו וזה בפני עצמו נראה שבזו כאחת היא או שמא כך היתה הקבלה שלא ללמוד משם ולר׳ יהודה שפטר אף בחובל ומבעיר אף בתקון הבא מצד אחר נתן טעם להיתר מילה ואיסור הבערה בבת כהן משום דהתם מתקן הוא ואין שם קלקול ולא מצד קיום המצוה לבד אלא שהמילה מתקנתו לאכול פסח וקדשים ונמצאת חבלתו צריך להנאתו והרי הוא תקון גמור כחובל בשחיטה שלא נקרא מתקן מצד מצות השחיטה לבד אלא מפני צורך אכילתה או שמתוך מיאוסה הוא תקון גמור כתקון כלי וכן בהבערה לבת כהן הוא מתקן גמור שהוא כמבעיר עצים לבשל סמנין או קדרתו או להתחמם שהוא חייב אע״פ שהוא מקלקל אצל העצים הואיל ודרך מלאכתם והנאתם בכך ואף בשול פתילה בדרך זה הוא ונמצאת הבערתו תקון והנאה לצורך גופו שעשה מהן מלאכתו הצריכה לו ואע״פ שאין זה הנאת גופו כדרך שביארנו במצות מילה שהנאתה להכשירו באכילת קדשים ואין בביעור זה אלא הנאת קיום מצות ובערת הרע ומ״מ בשעת הבשול אין כאן מצוה אלא הנאת הגוף לעשות מלאכה הצריכה לו או שמא ביעור הרשעים הנאת גופו כמו שאמרו מיתה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם וא״כ מה לי בשול פתילה מה לי בשול סמנים וי״מ לשיטה זו שלא נאסרה הבערה בבת כהן מתורת הבערה שבהבערה ודאי פטור הואיל ומקלקל הוא בעצים ושלא להנאת גופו אלא להנאת מצוה אלא חיוב זה לא היה אלא משום מבשל שהוא מלאכה בפני עצמה והרי לענין בישול אין כאן קלקול כלל ואע״פ שבשולו בא לקלקל בת הכהן הרי זה כאופה פתו כדי לזרקו לים והוא שאמר מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין שכמו שחייב בבשול סמנין כך חייב בבשול פתילה אע״פ שהסמנין משתנין על ידי האור ואין חוזרים לקדמותם ופתילת האבר מתקשה וחוזרת כמו שהיתה שאעפ״כ בשול הוא כמו שביארנו בפרק כלל גדול בשמועת האי מאן דארתח (ספרא) [כופרא]:
ולשיטה זו כללו מפרשים אלו בענין זה שכל המקלקל על הדרך שאדם רגיל באותו דבר לצורך תקונו והנאתו ושהדבר ניכר בשעת הקלקול שלצורך תקון הוא חייב אף לר׳ שמעון שפוטר במלאכה שאין צריכה לגופה ואם הוא בחבורה אף לדעת ר׳ יהודה הפוטר במקלקל בחבורה ואין זה קלקול כלל אלא תקון כגון חובל בשרצים ופוצע בחלזון וחובל בשחיטה ומבעיר לאפות או לבשל או לחמם ואפי׳ היה הקלקול יתר על התקון כמו שכתבנו למעלה וכן שאמרו בפסחים פסח ששחטו שלא לשמו חייב אף לר׳ יהודה הפוטר במקלקל בחבורה שהרי תקן בה שאם עלו לא ירדו והטעם מפני שזהו מתקנו כמנהג העולם וכן נצרר הדם אע״פ שמקלקלו נקרא תקון שדרך העולם להכותם כדי להחלישם שיהו נוחין ליכבש ופוצע חלזון אע״פ שאינו צריך לחלזון עצמו אלא לדם היוצא ממנו ואין זה כחובל וצריך לדם לכלבו וחופר גומא וצריך לעפרה שדרך העולם להורגו בשביל הדבר שצובעין בו ומלאכה הצריכה לגופה היא שהוצאת הדם היא עיקר המלאכה ומטעם זה נקראים זורה ובורר מלאכה הצריכה לגופה אע״פ שאין הכונה אלא לדחיית המוץ בזורה והפסולת והצרורות בבורר מפני שהוא מתקנה על מנהג העולם ואין אומרין אין זה אלא הסרת נזק שאין אומרין כן במה ששתיהן נבראין יחד כגון המוץ והתבואה וחיוב כל אלו וכיוצא בהם בין לר׳ יהודה בין לר׳ שמעון:
ויש מקלקל שקלקולו בדבר אחד ותקונו בדבר אחר ובשעת הקלקול אין הדבר ניכר שיהא עשוי לתקון זה כגון חופר גומא וצריך לעפרה לכסות בה צואה ובזו פטור לדברי הכל:
ויש בה צד שלישי והוא מקלקל שתקונו אינו באותו דבר אלא בדבר אחר אבל התקון ניכר בשעת הקלקול כגון הורג נחשים או צדן שלא ישכוהו ומכבה את הנר בשביל החולה וחס על השמן והנר וקורע בחמתו להטיל אימה ועל מתו לקיום מצוה ואלו הם הנקראים מלאכה שאין צריכה לגופה שהם במחלקת שר׳ יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר וכן המחלקת במקלקל שתקונו באותו דבר אלא שאין התקון ניכר ואינו בא עד לאחר זמן כגון סותר על מנת לבנות מוחק על מנת לכתוב קורע ע״מ לתפור וכיוצא באלו בקלקול שהתקון הבא אחריהם הוא במלאכה אבל אם אין שם מלאכה כגון סותר לישב על האבנים אינו תקון אא״כ הוא ניכר בשעת הקלקול וכן המחלקת במלאכה שהיא צריכה לו אלא שבאה לו בהכרח ועושה אותה להסיר הנזק כגון מוציא את המת לקברו וכזית מן הנבלה או מן המת וכעדשה מן השרץ לפנות את הטומאה ומוציא כיס של זב להציל מן הטנוף וכן המחלקת בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו אלא שבשני אלו הסברא מתהפכת להיות ר׳ יהודה פוטר ור׳ שמעון מחייב ור׳ יהודה פוטר בהם אפילו כשיש בה תקון בשעת הקלקול כמו שהתבאר בבעילה בתחלה בשבת ומילה והבערה חיובם מפני שאין שם קלקול אלא תקון גמור ור״ש מחייב בשני אלו מכח מילה והבערת בת כהן שלא נחשבו אצלו תקון גמור באותו דבר אלא תקון מצד המצוה שאין זה נקרא תיקון וה״ל לפטרם אלא שהכתוב מחייבם ומ״מ דוקא בתקון כל שהוא כגון צריך לכלבו דומיא דמילה והבערה שיש בהם תיקון קצת הא אם אין צרך כלל לא לחבלה ולא לדם אע״פ שהחבלה צריכה לו לדבר אחר פטור לרבי שמעון ומצד מלאכה שאינה צריכה לגופה והוא הענין שאמרו בסנהדרין פ׳ חנק אלא הא דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא עביד חבורה ותירץ מקלקל בחבורה הוא (ותירץ) הניחא למאן דאמר פטור אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר ותירץ מאן שמעת ליה דאמר חייב ר׳ שמעון הא אמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה אלמא כל חבלה שאינו צריך לגופה כזו שאינו לא לחבלה ולא לדם היוצא ממנה אלא להוציא את הקוץ שאינו מגופו כלל שר׳ שמעון פוטר:
זו היא שטתם והדברים נאים ומתקבלים חוץ ממ״ש שסותר על מנת לבנות ומוחק על מנת לכתוב היא במחלקת ואין זה נראה אלא שאף ר׳ שמעון מודה באלו וכבר כתבנו דבר זה בפרק שני ומטעם שקלקול זה הוא תחלת התקון ואין מקום לתקון בזולת הקלקול וכן כל מלאכה שהיא לרפואה כגון צד נחש לרפואה ומפיס מורסא לעשות לה פה כדרך שהרופאים עושים וכן מוציא ריח רע לגמר ומקיז דם לרפואה חייב לדברי הכל שמלאכה הצריכה לגופה היא וכבר כתבנו בפרק שני שגדולי המחברים פסקו כר׳ יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה אלא שהדברים נראים לפסוק בה כר׳ שמעון הכל כמו שכתבנו שם:
זה שכתבנו במקלקל בחבורה שהוא במחלקת ר׳ יהודה ור׳ שמעון אף בהבערה כן שחובל ומבעיר במדה אחת הן וכן כתבוה גאוני עולם כלשון זה לר׳ יהודה מקלקל בחבורה ובהבערה פטור לר׳ שמעון חייב וכן אתה למד כן ממסכת כריתות פרק ספק אכל חלב בשמועת החותה גחלים בשבת כמו שיתבאר למטה ואע״פ שבשאר עניני שבת ר׳ שמעון לקולא ור׳ יהודה לחומרא במוקצה ונולד ובמלאכה שאין צריכה לגופה חובל ומבעיר נשתנו להם משאר מלאכות להפך בהם סברתם מכח קבלתם בענין מילה והבערת בת כהן שלר׳ שמעון מילה מלאכה שאין צריכה לגופה היא אלא להסרת המותר ולא היה צריך להתירה אלא שמע מינה חובל בעלמא חייב והואיל וחדש בה חדש לחייב אף במקלקל ולר׳ יהודה אין בה חדוש כלל ופטור בהם מדין מקלקל על הדרכים שביארנו:
במסכת כריתות אמרו החותה גחלים בשבת להתחמם בהם והובערו מאליהן תאני חדא חייב ותאני חדא פטור הא דתני חייב קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה והא דתני פטור קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אלמא שמבעיר להתחמם לר׳ שמעון פטור ובכאן אמרו לדעתו שאף מבעיר לקלקל חייב ומ״מ בגמרות מדויקות אין גורסין שם להתחמם ואף למי שגורס כן פירושו שההבערה אינה נוחה לו והוא שאומר והובערו מאליהן:
מה שכתבנו שלר׳ יהודה מקלקל בהבערה פטור יש שואלים בה ממה שאמרו במסכת כריתות החותה גחלים בשבת חייב חטאת ור׳ אלעזר בר׳ צדוק מחייב שתים אחת משום מכבה ואחת משום מבעיר מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות והעמידוה שם בנתכוון לכבות והובערו מאליהן תנא קמא סבר לה כר׳ שמעון דדבר שאין מתכוין מותר ור׳ אלעזר בר׳ צדוק סבר לה כר׳ יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור והרי שבכאן אין צרך להבערה כלל ונמצא מקלקל בהבערה וחייב אף לר׳ יהודה ותירצו בה שר׳ אלעזר בר׳ צדוק סבר לה כר׳ יהודה בדבר שאין מתכוין ובמלאכה שאין צריכה לגופה וכר׳ שמעון במקלקל בהבערה ומ״מ יש לך לשאול לדעת התולה מחלקת מקלקל בחבורה והבערה במחלקת מלאכה שאינה צריכה לגופה היאך אתה אומר כן אלא שאתה יכול לפרש שאף במלאכה שאין צריכה לגופה סובר כר׳ שמעון ואע״פ שמחייב בכבוי אתה מפרשה בכבוי של פחמין שנמצא גוף הכבוי צריך לה:
המשנה השניה ר׳ יהודה אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגנה ולחצר ולביברים רשב״ג אומר לא כל הביברין שוים זה הכלל כל המחוסר צידה פטור ושאינו מחוסר צידה חייב אמר הר״ם פי׳ ביבר מקום שמכניסים בו העופות והבהמות והלכה כחכמים כאשר פירש רבן שמעון בן גמליאל:
אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה לבאר החלק השני והוא שאמר ר׳ יהודה אומר הצד צפור למגדל ר״ל שהפריחו עד שהכניסו למגדל של עץ שהוא שמור בתוכו והרי הוא ניצוד ומגדל זה פירושו מענין שידה תיבה ומגדל וכן הרודף את הצבי עד שנכנס לבית חייב הא צפור לבית אינו ניצוד שיוצא הוא דרך חלונות או דרך חורי הבית או דרך הרעפים וכן צבי אם הכניסו לגינה או לחצר אינו ניצוד ופטור וחכמים אומרים צפור למגדל כדברי ר׳ יהודה אבל צבי אף לגינה ולחצר חייב שניצוד הוא וכן בביברין ר״ל קרפיפות המוקפים הא בטרקלי׳ גדולים פטור שאין זו צידה והוא שהביברין שהזכרנו פירש בו רבן גמליאל דוקא ביבר קטן ופי׳ בגמ׳ דמטי ליה בחד שחייא ר״ל שמגיע לו בכפיפה אחת ויש גורסין בחד שהייא כלומר שמגיעו בריצה אחת וכן הדין בקרפף שכותליו קרובים כל כך שהצל מתערב משל זו לזו והלכה כחכמים ובביאור של רבן גמליאל:
בד״ה נראה בעיני כו׳ בחמתו ובאבלו ועל כו׳ ובאבלו ועל מתו כו׳ כצ״ל:
במשנה רבי יהודה אומר הצד צפור למגדל וכו׳ כל הסוגיא פירשתי יפה באריכות בריש פרק אין צדין ע״ש ותמצא נחת:
ג משנה ר׳ יהודה אומר: הצד צפור ומכניסה למגדל (לארון, לכלוב), וכן צבי שמכניסו לבית דווקא — חייב. וחכמים אומרים: צפור חייב עליה כשמכניסה למגדל
MISHNA: Rabbi Yehuda says: One who traps a bird into a closet or cage, and one who traps a deer into a house is liable. The Rabbis say: One is liable for trapping a bird into a closet
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת קו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים שבת קו., עין משפט נר מצוה שבת קו., ר׳ חננאל שבת קו., ר׳ נסים גאון שבת קו., רי"ף שבת קו. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת קו., רש"י שבת קו., תוספות שבת קו., בעל המאור שבת קו. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ספר הנר שבת קו. – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת קו. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה שבת קו. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה שבת קו., רמב"ן שבת קו. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת קו. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת קו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת קו., מהרש"א חידושי הלכות שבת קו., פני יהושע שבת קו., גליון הש"ס לרע"א שבת קו., פירוש הרב שטיינזלץ שבת קו., אסופת מאמרים שבת קו.

Shabbat 106a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Shabbat 106a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 106a, R. Chananel Shabbat 106a, R. Nissim Gaon Shabbat 106a, Rif by Bavli Shabbat 106a, Collected from HeArukh Shabbat 106a, Rashi Shabbat 106a, Tosafot Shabbat 106a, Baal HaMaor Shabbat 106a, Sefer HaNer Shabbat 106a, Ri MiLunel Shabbat 106a, HaHashlamah Shabbat 106a, Tosefot Rid Third Recension Shabbat 106a, Ramban Shabbat 106a, Rashba Shabbat 106a, Meiri Shabbat 106a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 106a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 106a, Penei Yehoshua Shabbat 106a, Gilyon HaShas Shabbat 106a, Steinsaltz Commentary Shabbat 106a, Collected Articles Shabbat 106a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144