×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לָאו דִּמְחַמֵּר ואפי׳וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא דָּחֵי.
the reference is not to a situation where a father demanded that his child perform prohibited labor on Shabbat that entails karet. Rather, he instructed him to transgress the prohibition against driving a laden animal. Although it is prohibited to cause animals to work on Shabbat, this does not entail the penalty of karet, as it has the status of a regular prohibition. And this shows that if one’s father told him to desecrate Shabbat by driving a donkey, even so, the positive mitzva to honor one’s parents does not override the prohibition against driving a laden animal.
רש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
לאו דמחמר – אחר בהמה שהוא בלאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך (שמות כ) ובהאי לאו ליכא כרת דלא עביד מעשה בגופיה וכמ״ד בפ׳ מי שהחשיך (שבת דף קנד.) המחמר אחר בהמתו בשבת פטור.
ואפ״ה לא דחי – בתמיה.
אלא לאו דמחמר – וא״ת למאי ס״ד למימר בשחוט לי ובשל לי מעיקרא יותר מבלאו דמחמר. וי״ל משום דכתיב שבתותי תשמורו דמשמע דבעיקר שמירה איירי והיינו במלאכה שבגופו דהיינו שחוט לי בשל לי אבל לאו דמחמר אינו אלא מלאכה בנחלתו:
א) חזו היכא פריך למה לי עליה הא שמא בא לומר דאף מחליצה פטורה:
{לביאור המאירי לסוגית עשה דוחה לא תעשה, עיינו לעיל יבמות ג:}
בנין בית המקדש מצות עשה שנאמר ועשו לי מקדש ותכונת בנינו מפורשת בתורה במקומה ומכל מקום אין בנינו דוחה יום טוב ואין צריך לומר שבת ולא סוף דבר במלאכה גמורה שבסקילה וכרת אלא אפילו לאו גרידא כגון מחמר או שום צד מלאכת איסור:
יראת המקדש מצות עשה שנאמר ואת מקדשי תיראו ולא מן המקדש אתה מתירא אלא ממי שהזהיר עליו ואי זו היא מוראת מקדש לא יכנס מפתח העזרה ולפנים במקלו או במנעלו ובאפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורים לו בסדינו וכל שכן שלא ירוק ולא יעשנו קפנדריא ומדברי סופרים אף בהר הבית כן הא מן התורה הר הבית מותר בכך שהרי מחנה לויה הוא ואין קרוי מקדש אלא מה שאם נכנס לשם בטומאה חייב הא מדברי סופרים אף הר הבית בכלל זה ואיסור זה אף בזמן שאין בית המקדש קיים שנאמר והשמותי את מקדשיכם קדושתם אף כשהם שוממים וכן כתוב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שבת לעולם אף מוראת מקדש לעולם:
דמחמר. שאמ׳ לו להלך אחר בהמתו להביא לו מזונו. ובהא ליכא כרת דלא עביד מעשה בגופיה. ואפי׳ הכי לא דחי. בתמי׳, כלומ׳ אע״ג דהוי לאו גרידא. ליגמר. מהכא דלא דחי, דודאי קרא לאשמועי׳ אתא. ואי קרא איירי בלאו שיש [בו] כרת, נשמע מיניה דבעלמ׳ דחי היכא דליכא קרא, דהוי רבותא טפי. ואי איירי בלאו שאין בו כרת נשמע מיניה בעלמ׳ דלא דחי כי הכא, דהוי רבותא טפי. בעלמ׳ קאי. וגמר מהכא ולא פריך.
רש״י בד״ה ואפ״ה לא דחי בתמיה נמחק וצ״ל שם ד״ה אפי׳ הכי לא דחי בתמיה ולגמור כו׳:
בא״ד וא״ת אי בעלמא דחי א״כ קרא דכלאים בציצית ל״ל כו׳ עכ״ל הקשה בעל פורת יוסף דהא אצטריך האי קרא לאשמועינן דקשר עליון דאורייתא דאינו יוצא ידי חובת מצות ציצית כ״א דהוה כלאים בטלית של פשתן דהיינו בב׳ תכיפות כו׳ עכ״ל ועוד האריך ע״ש:
בא״ד ומפסח ומילה ותמיד לא קשיא מידי כו׳ עכ״ל אגב שיטפי׳ נקטו לישנא דתלמודא דקאמר פסח תמיד ומילה דממילה בלאו הכי לא קשיא מידי דליכא למילף מהכא דבעלמא דחי כיון דעשה דמילה אינו שוה בכל וק״ל:
לאו (מצות לא תעשה) של מחמר אחר בהמה. שאף שדבר זה אסור בשבת משום עבודת הבהמה עצמה (״לא תעשה כל מלאכה אתה... ובהמתך״. שמות כ, י), מכל מקום כיון שהוא עצמו אינו עושה כל מלאכה בבהמה עצמה, אין בו חיוב כרת, אלא מצות לא תעשה בלבד. ואם אמר לו אביו לחלל את השבת בכך, ולחמר אחרי חמורו, אפילו הכי [כך] לא דחי [אינה דוחה] מצות כיבוד אב את מצות לא תעשה של מחמר.
the reference is not to a situation where a father demanded that his child perform prohibited labor on Shabbat that entails karet. Rather, he instructed him to transgress the prohibition against driving a laden animal. Although it is prohibited to cause animals to work on Shabbat, this does not entail the penalty of karet, as it has the status of a regular prohibition. And this shows that if one’s father told him to desecrate Shabbat by driving a donkey, even so, the positive mitzva to honor one’s parents does not override the prohibition against driving a laden animal.
רש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֶלָּא דְּקַיְימָא לַן דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה לִיגְמַר מֵהָכָא דְּלָא לִידְחֵי.

§ The Gemara asks: If so, rather than that principle in which we maintain that a positive mitzva comes and overrides a prohibition, let us derive from here that it does not override even a regular prohibition. Just as it was inferred above from the case of ritual fringes, in which the positive mitzva overrides the prohibition against diverse kinds, that all other positive mitzvot similarly override any prohibition, perhaps one should infer from the case of honoring one’s parents that positive mitzvot do not override prohibitions at all.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וליגמר מהכא – דלא דחי אפילו לאו גרידא.
ניגמר מהכא דלא דחי – משמע דאי איירי בשחיטה ובישול ניחא ותימה דמנא ליה לתנא לאוקמי קרא בשחיטה ובישול לאשמועינן דבעלמא דחי אדרבה נוקמה בלאו דמחמר ונגמר מהכא דבעלמא לא דחי אפילו לאו גרידא וי״ל דדייק תנא מדלא אשמועי׳ קרא בשאר דברים דליכא אלא לאו גרידא דלא הוה אתי למיטעי וא״ת והיכי נגמר מהכא דלא דחי דלמא שאני הכא דהוי עשה ולא תעשה דהא כתיב (למען ינוח שורך וחמורך וביום השביעי תשבות) (שמות כג) ומש״ה הוא דלא דחי אבל לאו גרידא לעולם נילף מכלאים בציצית דדחי ואר״י דעשה דכיבוד הואיל ועדיף כולי האי דהוקש כבודם לכבוד המקום חשיב עשה דשבת כמאן דליתיה לגמרי והוי כמאן דליכא אלא לאו גרידא וכמו כן עשה דמקדש ועשה דבת כהן עדיפי מעשה דשבת משום מורא ומשום כפרה דבת כהן וא״ת מנלן דלא דחי עשה דכיבוד אפי׳ לאו גרידא דהא שבת וטומאה והשבת אבדה כולהו עשה ולא תעשה נינהו וי״ל כיון דגלי לן קרא דלא אלימא לן טעמא דהוקש כבודם לכבוד המקום דלידחי א״כ אפילו לאו גרידא לא דחי דמכלאים לא מצי גמיר משום דכיבוד הוי הכשר מצוה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה נגמור מהכא דלא דחי כו׳ וא״ת והיכי נגמור מהכא דלא דחי כו׳ ואר״י דעשה דכיבוד הואיל ועדיף כולי האי דהוקש כבודם לכבוד המקום חשיב עשה דשבת כמאן דליתא כו׳ עכ״ל וצ״ע דא״כ לדידיה דמוקים ליה בשחיטה ובישול מי ניחא דהא יליף נמי מהכא בברייתא היטמא ואל תחזור דלא דחי כמ״ש התוס׳ לקמן בסמוך וא״כ נילף מיניה דלאו גרידא נמי לא דחי בעלמא דלגבי עשה דכיבוד ה״ל עשה דהיטמא ואל תחזור כמאן דליתא והוה כמאן דליכא אלא לאו גרידא ויש לומר דבשלמא אי אתי קרא לשחיטה ובישול ע״כ עשה דכיבוד גרע טפי דהא בעלמא דחי עשה לא תעשה שיש בו כרת ועשה דכיבוד לא דחי לא תעשה שיש בו כרת ומשום הכי לית לן למימר דהיטמא ואל תחזור ליתא לגבי דכיבוד וליכא למיגמר מיניה בעלמא דלא דחי לאו גרידא אבל למאי דמוקי לה בלאו דמחמר ואין לך הכרח דנימא דעשה דכיבוד גרע אית לן למימר דעדיף עשה דכיבוד ועשה אחרינא הוה כמאן דליתא לגביה וק״ל:
בא״ד דליכא אלא לאו גרידא דלא הוה אתי למטעי עכ״ל לאו דוקא לאו גרידא דהא בלאו דמחמר איכא לאו ועשה אלא גרידא שאין בו כרת כגון גבי היטמא ואל תחזור ועוד כיון דבעי למגמר מיניה אפי׳ לאו גרידא בעלמא ע״כ לאו דמחמר לאו גרידא מקרי וכמ״ש התוס׳ לקמן דלגבי עשה דכיבוד עשה דשבת כמאן דליתא הוא וק״ל:
בא״ד ועשה דבת כהן עדיפא מעשה דשבת כו׳ עכ״ל לא ידעתי מי הכריח אותם למימר דעשה דבת כהן עדיף מעשה דשבת דהא לא בעי תלמודא למילף התם מבת כהן דעשה דוחה לאו גרידא בעלמא כדבעי התם למילף מעשה דכיבוד אב ומעשה דמורא מקדש וי״ל בדוחק דלפי מאי דאמרינן לקמן למאי דס״ד מעיקרא מאי או אינו דקאמר כו׳ הדר אמר אימר דאמרינן כו׳ ל״ת שיש בו כרת מי שמעת ליה דדחי משמע מזה דוקא משום שיש בלאו דשבת כרת לא שמעינן ליה מכלאים הא בלאו הכי הוה שפיר שמעינן ליה דדחי לאו גרידא אע״ג דבשבת איכא לאו ועשה וא״כ אית לן למימר דעשה דשבת כמאן דליתיה דעשה דבת כהן עדיף מיניה ודו״ק:
בא״ד וא״ת מנלן דלא דחי עשה דכיבוד אפילו לאו גרידא כו׳ וי״ל דכיון דגלי כו׳ עכ״ל בספר פורת יוסף הקשה על דבריהם דנימא דאה״נ דלא אשכחן דלא דחי אלא אדרבה דחי והא דקאמר נגמור היינו דעשה דבעלמא לא תדחי לאו גרידא כיון דהאי עשה מעולם לא דחי ל״ת ועשה ועוד מ״ש דמכלאים לא מצי גמר משום דכיבוד הוי הכשר מצוה קשה דהשתא לפי סברת המקשה אנן קיימין דעדיין לא ידע פירכא דהכשר מצוה כו׳ ועוד האריך בזה והנראה בכוונת דבריהם אלו שהם סמכו עצמם אמה שהביאו לעיל מפ״ק דקדושין הנח כבוד אביך ועשה מצוה כו׳ דמהכא ילפינן ליה התם ומשמע דאפילו לאו גרידא דחי עשה דכיבוד ואהא הקשו דהאי תרוצא דאתי ללאו דמחמר קאי הכא במסקנא לשיטת התוס׳ וכיון דהשתא לפי סברת המקשה עדיף ליה עשה דכיבוד כ״כ דעשה דשבת כמאן דליתא לגביה אם כן היאך יגרע במסקנא דכל שאר העשיין דוחין לאו גרידא דילפינן להו מכלאים ועשה דכיבוד אינו דוחה אפילו לאו גרידא ותירצו דכיון דגלי לן קרא דלא אלימא כו׳ עדיפי שאר עשיין דדוחין לאו גרידא לילף מכלאים אבל עשה דכיבוד לא מצי גמר מכלאים משום דכיבוד הוה הכשר מצוה ותו לא מידי:
ושואלים: אם כן, אלא זו דקיימא לן [שמוחזק לנו] דאתי [שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה, אם כן ליגמר מהכא [נלמד מכאן] שלא לידחי [ידחה]! שכשם שלמדנו בבנין אב ממצות ציצית שדוחה את לא תעשה של כלאים לכל מצוות עשה שדוחות את לא תעשה, מדוע לא נאמר להיפך: שמצות עשה איננה דוחה את לא תעשה, ונלמד זאת בבנין אב מכיבוד אב ואם!
§ The Gemara asks: If so, rather than that principle in which we maintain that a positive mitzva comes and overrides a prohibition, let us derive from here that it does not override even a regular prohibition. Just as it was inferred above from the case of ritual fringes, in which the positive mitzva overrides the prohibition against diverse kinds, that all other positive mitzvot similarly override any prohibition, perhaps one should infer from the case of honoring one’s parents that positive mitzvot do not override prohibitions at all.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וכ״תוְכִי תֵּימָא שָׁאנֵי לָאוֵי דְּשַׁבָּת דַּחֲמִירִי וְהָא תַּנָּא בְּעָלְמָא קָאֵי וְלָא קָפָרֵיךְ.

And if you say that one should not infer this from here, as the prohibitions of Shabbat are different in that they are more serious, and for this reason the mitzva to honor one’s parents does not override these prohibitions, this cannot be the case, as the tanna speaks generally of a father who instructs a son to perform a regular prohibition, not to desecrate Shabbat, and he does not raise any difficulty of this kind.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכי תימא שאני לאוי דשבת דחמירי – דקי״ל (עירובין דף סט:) מחלל שבת כעובד עבודת כוכבים ומשום הכי אפי׳ לאו גרידא לא דחי ומנייהו לא גמרינן.
והא תנא בעלמא קאי ולא פריך – והא אשכחן תנא בעלמא דיליף שאר לאוי כגון לאו דלא יטמא דכהן ולאו דלא תוכל להתעלם מלאו דשבת לחומרא ולא פרכינן שאני לאוי דשבת דחמירי.
והא תנא בעלמא קאי ולא קפריך – קשה דמשמע דאי איירי בשחיטה ובישול ניחא ליה ואדרבה כ״ש דקשה טפי דהיכי יליף דהיטמא ולא תחזיר דליכא כרת משבת דאיכא כרת וסקילה דנהי דהתם לא דחי הכא דחי אע״ג דאיכא לאו ועשה משום דהוקש כבודם ויש לומר כיון דגלי קרא דגרע מעשה דעלמא דבעלמא דחי לאו שיש בו כרת והאי לא דחי תו לא מהני טעמא דהוקש כבודם לכבוד המקום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד״ה והא תנא בעלמא קאי כו׳ דשבת דחמירי הס״ד:
תוס׳ בד״ה טעמא כו׳ למ״ד נשים פטורות מציצית ולעיל דהוה כו׳ את לא תעשה משמע כו׳ כצ״ל:
ונראה לבאר אף כאן כנ״ל. דמתחילה הגמרא ס״ל דילפינן משבתותי תשמורו שאין מצות בנין בהמ״ק חלה כלל בשבת, ומשו״ה אינה דוחה, ומזה למדים לכהת״כ שבמקום שמצות עשה חלה דשפיר דוחה ל״ת שיש בו כרת, ולבסוף מדאוקמה בלאו דמחמר, הגמרא נקטה שמצות בנין בהמ״ק חלה בשבת אלא שאינה דוחה את הלאו דמחמר, ומזה נלמד לכהת״כ שאין עשה דוחה ל״ת דעלמא.
וכי תימא [ואם תאמר] שאין ללמוד מכאן, כי שאני לאוי [שונים איסורי לא תעשה] של שבת דחמירי הם חמורים] ביותר, ומשום כך אינם נדחים מפני כיבוד אב ואם, ואולם אין לומר כך, כי הא [הרי] התנא בעלמא קאי ולא קפריך [בכלל מדבר ואיננו פורך, מקשה] קושיה זו!
And if you say that one should not infer this from here, as the prohibitions of Shabbat are different in that they are more serious, and for this reason the mitzva to honor one’s parents does not override these prohibitions, this cannot be the case, as the tanna speaks generally of a father who instructs a son to perform a regular prohibition, not to desecrate Shabbat, and he does not raise any difficulty of this kind.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) דְּתַנְיָא יָכוֹל אָמַר לוֹ אָבִיו הִיטַּמֵּא אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אַל תַּחְזִיר יָכוֹל יִשְׁמַע לוֹ ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא י״ט:ג׳} אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ כּוּלְּכֶם חַיָּיבִין בִּכְבוֹדִי.

As it is taught in a different baraita: One might have thought that if one’s father said to his son, who is a priest or nazirite: Be rendered ritually impure with impurity imparted by a corpse, so as to bring me an item from a ritually impure place, or if he said to him: Do not return this lost item, it might have been supposed that his son should obey him. Therefore, the verse states: “You shall fear every man his mother and his father and you shall keep My Shabbatot, I am the Lord your God” (Leviticus 19:3). This verse teaches: All of you are obligated in My honor. This proves that the tanna does not differentiate between desecrating Shabbat, which is a severe prohibition, and a priest becoming ritually impure with impurity imparted by a corpse, which is a lighter prohibition.
רש״יבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר לו אביו – לכהן.
היטמא – בבית הקברות להשיב אבידה או שהיתה עומדת בחוץ ואמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת״ל איש אמו ואביו וילפינן לאו דטומאה ולאו דהשבת אבדה מלאוי דשבת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הטמא. אם הוא כהן או נזיר. אל תחזיר. אבידה. ואת שבתותי. וכי היכי דכבוד אב ואם אינו דוחה שבת כך אינו דוחה טומאה. אלא. לעולם דכבוד דברייתא איירי בין בשחוט לי בשל לי, בין במחמר. ואע״ג דדייקת טעמ׳ דכתב וכו׳ הא לאו הכי דחי אע״ג דאיכא כרת, אכתי לא אצטריך עליה, דהתם הוא שהלאו הוא הכשר כבוד ותקונו, שאי אפשר לעשותו ולקיימו בדרך אחר, אבל הכא גבי יבום אפשר בחליצה, והואיל ואפשר בחליצה, בלא עליה [לא] אמרי׳ שייבם אותה דליתי עשה וידחה הלאו. ופליגא האי שיטה אהך דלקמן1 דאמרי׳ חליצה במקום יבום לאו מצוה היא. ור״ח פי׳ לעולם בלאו דמחמר, ודקא אמרת נגמר מהכא דלא דחי, מה להנך דהיינו לאו דמחמר שאינו עיקר המצוה אלא הכשרה, דעיקר מצות כבוד היא האכילני השקני, ומשום הכי לא דחי, אבל בעלמא כי הוי עיקר מצוה אימ׳ לך דדחי.
1. כא, א.
יכול אמר אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר – פרש״י ז״ל שא״ל כן לא לבטלה ולא לשום (מצוה) ואינו נכון דא״כ למה ישמע לו אפי׳ בדברים של רשות וכ״ש לעשות עבירה או לדחות מצוה שאין עושה כבוד אלא בעושה דבר להנאתו כדאמר התם כבוד אב מאכילו ומשקהו מלבישו מנעילו לכפר״ת ור״י ז״ל שאמרו שא״ל הטמ׳ לכבודי לבשל לו במקום טומאה כשא״א זולת כן או שא״ל אל תחזיר אבדה זו (או) ובשל לי או שחוט לי. מה להנך שכן הכשר מצוה פרש״י ז״ל לעולם דא״ל שחוט לי בשל לי ומיהו לא גמרי׳ לעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת כי הא דיבור שידחה לאו דעריות דמה להתם שכן תלוי בבשול זו שלמות כל המצוה שא״א לעשות מצוה זו אלא בעקירת שבת אבל הכא הא אפשר דחליץ והק׳ עליו חדא דלשון הכשר לא משמע הכי שפיר אלא מתקן ומכין כענין שאמרו מכשירי מצוה פי׳ (מכשירי) מילה מכשירי אוכל נפש ועוד דחליצ׳ במקום ייבום לא כלום הוא ועוד דא״כ מצינן אשה עול׳ לחליצה ולא לייבום דדכוותי דהא פרכי׳ לרב׳ פ׳ כיצד גבי אסור קדוש׳ חולצת ולא מתייבמת דאתא לפרושי משום דאפשר בחליצה. לכפר״ת ובחידושי׳ כדמפרש ר״ח ז״ל דאלאו דמחמר קאי דאמר נגמור מינה דלא דחי ואמרינן דשאני התם כי כשא״ל חמר בשבת להביא לו גוזלות או דבר שצריך לו אין זו עקר מצות כבוד אלא הכשר כבודו דאלו בשול ושחיטה דלא סגיא דלאו דידהו בגופיה דאכילה והשתא חשיבי ואע״ג דאינה הכבוד עצמו לגמריה אבל להביא הדברים הצריכים לו כיון דאפשר לעשות מצות כבוד בגוזלות ודברי׳ אשר בכאן (נראה שצ״ל ודברים אשר אין בהם מצוה אלא) הכשר מצוה בעלמא חשבי.
דתניא כן שנינו בברייתא אחרת]: יכול אמר לו אביו לבנו הכהן או הנזיר: היטמא למת כדי להביא לי דבר ממקום טמא, או שאמר לו לבנו: אל תחזיר אבידה, יכול ישמע לו הבן? תלמוד לומר: ״איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה׳ אלהיכם״ (ויקרא יט, ג), לומר: כולכם חייבין בכבודי. הרי שאין התנא מבדיל בין חילול שבת, שהוא מצות לא תעשה חמורה, לבין האיסור לכהן להיטמא למתים, שהיא מצות לא תעשה קלה יותר.
As it is taught in a different baraita: One might have thought that if one’s father said to his son, who is a priest or nazirite: Be rendered ritually impure with impurity imparted by a corpse, so as to bring me an item from a ritually impure place, or if he said to him: Do not return this lost item, it might have been supposed that his son should obey him. Therefore, the verse states: “You shall fear every man his mother and his father and you shall keep My Shabbatot, I am the Lord your God” (Leviticus 19:3). This verse teaches: All of you are obligated in My honor. This proves that the tanna does not differentiate between desecrating Shabbat, which is a severe prohibition, and a priest becoming ritually impure with impurity imparted by a corpse, which is a lighter prohibition.
רש״יבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ.

§ Rather, the Gemara rejects this line of reasoning and accepts the claim that the baraita does not speak of one whose father asked him to desecrate Shabbat by performing a prohibited labor that entails karet, but of a father who instructed his son to drive a laden animal. As for the difficulty that this apparently indicates that a positive mitzva does not override any type of prohibition, the reason that this is not the case is because there is room to refute this argument.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא – לעולם דאמר ליה שחוט לי בשל לי ואפ״ה לא איצטריך עליה דאיכא למיפרך מה להנך שחוט לי בשל לי שכן הכשר מצוה בחילול שבת בעקירת לא תעשה הוא מקיים עשה דכיבוד וזהו הכשר קיומו ואי אפשר לקיימו בלא עקירת לאו הלכך אי לא כתב את שבתותי תשמורו ה״א לידחי אבל ייבום לא זה בלבד הכשר קיום העשה שהרי יכול לחלוץ ולא יעקור לאו של ערוה ולא איצטריך עליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה שכן הכשר מצוה כו׳ ועוד דלקמן לפי האמת דאיכא קרא בכלאים ל״ל קרא כו׳ עכ״ל כתב מהרש״ל דודאי גליון הוא זה דלעיל בתוס׳ תירצו קושיא זו ע״ש עכ״ל ואין זה מוכרח דודאי לפי סברת המקשה דבעי למימר דמיירי בשחיטה ובישול ואצטריך ליה הא בעלמא דחי איכא לתרוצי דאצטריך קרא דכלאים בציצית לכדרבא כו׳ כמו שתירצו התוס׳ לעיל וכיון דלא קאי האי קס״ד אין לחוש למאי איצטריך תלמודא למילף דדחי בעלמא עשה את ל״ת שיש בו כרת אע״ג דאינו אמת אלא לפרש״י דקאי הכי במסקנא דמיירי בשחיטה ובישול א״כ לפי האמת אמאי הוצרך תלמודא למילף דעשה דוחה ל״ת גרידא מכלאים כיון דאיכא למילף מכיבוד אב אף לפי המסקנא ועוד המסקנא דהכא סותר דבשום מקום אין עשה דוחה ל״ת שיש בו כרת כו׳ ויש לדקדק לשיטת רש״י דבמסקנא איירי קרא בשחיטה ובישול ואיצטריך דבעלמא דחי בהכשר מצוה א״כ אמאי איצטריך תלמודא למימר בסוף פרק אלו מציאות דאיצטריך האי קרא משום דסד״א הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום לידחי ל״ת ועשה הא בלאו הכי אצטריך האי קרא לאשמועינן דבעלמא דחי לאו שיש בו כרת בהכשר מצוה ולשיטת התוס׳ ניחא דההיא סוגיא דהתם אתיא לפי המסקנא דהכא דאיירי במחמר דלית ביה כרת ואיצטריך קרא לגופיה כמ״ש התוס׳ לעיל וי״ל לפרש״י דהתם לאו אקרא קאי דאיצטריך משום דסד״א הואיל והוקש כו׳ דקרא בלאו הכי איצטריך במסקנא דהכא לאשמועינן דבעלמא דחי לאו שיש בו כרת בהכשר מצוה אלא אתנא דהתם קאי דקתני בהיטמא ואל תחזיר שלא ישמע ויליף לה מהאי קרא ל״ל למיתני דלא דחי דכיון דל״ת ועשה הוא מהיכא תיתי דלידחי ואהא קמשני דהוצרך למיתני ולילף מהאי קרא משום דסד״א הואיל והוקש כו׳ ודברי הרא״ם תמוהים בזה שהוא מביא סוגיא דשמעתין כמסקנא לשיטת רש״י דלא אתא קרא אלא לשחיטה ובישול ומשום דסד״א הואיל והוקש כו׳ כדאמרינן בפרק אלו מציאות וזה סותר סוגיא דשמעתין דהא לפי סוגיא דשמעתין אי אתא קרא לשחיטה ובישול לא איצטריך קרא אלא למידק מיניה דבעלמא דחי כפרש״י ותוס׳ אבל משום דסד״א דהואיל והוקש כבודם כו׳ לא הוה צריך האי קרא לשחיטה ובישול כיון דיש בו כרת כמו שהוכיחו התוס׳ לעיל מתוך שמעתין ואולי שהרא״ם סובר לשיטת רש״י דתלמודא דדחי הכא וקאמר דאיכא למפרך כו׳ ה״ה דה״מ למדחי ולמימר דאתא קרא גרידא בשחיטה ובישול משום דסד״א הואיל והוקש כו׳ כדאמרינן בפרק אלו מציאות ול״ת שיש בו כרת נמי ה״א דלידחי והתלמוד הכא בלאו הכי דחי ליה שפיר ודו״ק:
ובביאור ההבדל נראה דבהה״א הגמרא נקטה שהפסוק בא לאסור אבות מלאכות בשבת לצורך בנין בהמ״ק, כולל אב מלאכת בונה. וכשעיקר הבנין דביהמ״ק נאסר בשבת מסתבר שהתורה הפקיעה את כל מצות בנין בהמ״ק מעיקרא. משא״כ למסקנא דאוקמה במחמר, שבמקרה מחמר לצורך בנין בהמ״ק בשבת, וגזיה״כ באה ואסרה רק מעשה צדדי של מחמר לצורך הבנין ולא את עצם ועיקר מעשה הבנין עצמו, ולכן מסתבר דאדרבא חובת מצות בנין בהמ״ק חלה בשבת אלא שאינה דוחה את האיסור. ועוד שלפי כמה ראשונים ואחרונים איסור המחמר בשבת אינו חלות איסור מלאכה וחילול שבת אלא איסור בעלמאא, כי לשיטתם מחמר בשבת אינו מומר לכהת״כ שלא כמו המחלל שבת ע״י מלאכה. ולפיהם נמי מסתבר שהתורה לא בא להפקיע את כל המצוה דבנין בהמ״ק ביום השבת, מאחר שלא מדובר באיסור מלאכה וחילול שבת. ויוצא שעיקר המצוה של בנין בהמ״ק חלה בשבת אלא שאינה דוחה את הלאו דמחמר, ולפיכך מזה לומדים לכהת״כ שאין עשה דוחה ל״ת.
א. עיין בפתחי תשובה יו״ד סי׳ ב׳ אות ח׳.
אלא, יש לדחות מה שאמרנו, ולומר שבברייתא הראשונה אין מדובר במי שאמר לו אביו לחלל את השבת בשחיטה או בבישול שהן מלאכות שיש בהן איסור כרת. אלא שאין ללמוד ממה שנאמר לענין כיבוד אב שאין עשה דוחה לא תעשה, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, להקשות] על אפשרות⁠־לימוד כללית זו, ולומר:
§ Rather, the Gemara rejects this line of reasoning and accepts the claim that the baraita does not speak of one whose father asked him to desecrate Shabbat by performing a prohibited labor that entails karet, but of a father who instructed his son to drive a laden animal. As for the difficulty that this apparently indicates that a positive mitzva does not override any type of prohibition, the reason that this is not the case is because there is room to refute this argument.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן הֶכְשֵׁר מִצְוָה.

The Gemara explains how the previous claim can be countered: What about the fact that these instructions of a father are different, as when one drives an animal on Shabbat in honor of his parents this is merely preparation for the mitzva of honoring one’s parents, since the son is not actually feeding or clothing his father at the time. Consequently, this is not a proper fulfillment of a positive mitzva, and therefore the case of a father who instructs his son to drive an animal cannot be used as a source with regard to other instances.
הערוך על סדר הש״סתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך כשר
כשרא(יבמות ו.) מה ללאו דמחמר שכן הכשר מצוה פירוש לפיכך לא דחי דאין מצות כיבוד אלא אכילה וכיוצא בה אבל שאמר לו אביו הבא לי פי׳ על החמור בשבת לאו מצוה גמורה הוא אלא הכשר מצוה. (קידושין נד כריתות כז חולין קח) תנא דבי רבי ישמעאל נאמר מכשיר ומכפר בפני׳ ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ וכו׳ פי׳ מכשיר ומכפר בפנים אשם מצורע וחטאתו האשם מכשירו שנאמר ולקח הכהן מדם האשם כלומר מטהרו ומכשירו לשוב לביתו כראשונה החטאת מכפר עליו שנאמר ועשה הכהן את החטאת וכפר עליו מכשיר בחוץ צפור משולחת של מצורע שמזה עליו מדמה חוץ למחנה מכפר עגלה ערופה שנאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳ מה מכשיר ומכפר האמור בפנים עשה בו מכשיר כמכפר ששניהן קדשי קדשים ואסורין לזרים דכתיב כחטאת כאשם הוא לכהן אף מכשיר האמור בחוץ עשה בו מכשיר להיות אסור לכל אדם כמכפר. (סנהדרין מב:) מפרים הנשרפין הוה ליה למילף שכן הוציא אל מחוץ למחנה מכשיר ומכפר פי׳ נסקלין הוי הכשר מצוה ודין הוא שמקיים בו מצות ובערת הרע מקרבך ומכפר דמיתתו מכפרת לו כדכתיב ולארץ לא יכופר וגו׳ ופרים הוי הכשר מצוה ודין הוא שיהיו נשרפין ומכפר דאתו לכפרה אבל שוחט בחוץ אינו מכשיר ומכפר אלא עובר עבירה הוא. פ״א פר כהן משיח הוא הנשרף וכשחטא כהן משיח אסור לו להקריב קרבן על אחרים עד שיקרב קרבנו קודם ויוכשר. הלא תראה ביום הכיפורים מקריב חטאתו ואח״כ חטאת העם הלכך פר כהן משיח מכשיר ומכפר עליו ומקלל מיתתו מכפרת עליו ומכשירו וי״א סמיכה ומכשירי מצוה ובמקלל כתיב וסמכו כל השומעים ובפר העדה סמיכה (ברכות מג) האי כשרתא מברכין עלה בורא עצי בשמים פי׳ עיקרו שמן ומערבין בו כמה מינין מעצי בשמים שמכשירין אותו מעשה רוקח מפוטם כגון זה מברכין עליו בורא עצי בשמים משחא כבישא פירשו רבותינו שכובשין שומשמין וורד ועצי בשמים זמן הרבה וקולט השומשמין הריח של בשמים וטוחנין אותו ויש בו ריח של בשמים פי׳ משחא טחינא קרוב לטחינתן נתן עליהם עצי בשם מהו דתימא כיון דקרוב לטחינתן נתנן בהן לא לקטן קמ״ל דבין כשרתא בין משחא כבישא בין משחא טחינא כלהו מברכין עלייהו בורא עצי בשמים:
א. [רעכט זיין.]
שכן הכשר מצוה – פירוש בקונטרס לעולם בשחוט לי בשל לי והא בעלמא דחי מ״מ לא נילף מהכא דלידחי עשה דייבום לאו דאחות אשה משום דאיכא למיפרך שכן הכשר מצוה דאי אפשר לקיים הכיבוד בלא דחיית הלאו אבל גבי ייבום יכול לקיים המצוה בלא דחיית הלאו דאפשר בחליצה וקשה לר״י דאין זה אפשר דאי אסור לייבם משום כרת חליצה נמי לא בעי דכל שאין עולה לייבום אין עולה לחליצה ולקמן בפ״ב (דף כ. ושם) ילפי׳ מקרא ועוד אמרי׳ בההיא שמעתא (דף כא.) דלא חשבינן גבי יבום אפשר לקיים שניהם ע״י חליצה משום דחליצה במקום ייבום לאו מצוה היא (ועוד דלקמן לפי האמת דאיכא קרא בכלאים ל״ל קרא כיון דהכשר מצוה דוחה אפי׳ ל״ת שיש בו כרת) ועוד דמסקינן דבשום מקום אין עשה דוחה ל״ת שיש בו כרת משמע אפילו בהכשר מצוה ולקמן דפריך הכשר מצוה תיפוק לי מהתם דפי׳ הקונט׳ תיפוק לי מהתם מכיבוד אב דלא דחי אלא ודאי ההוא דמקדש אתא למימר הא בעלמא דחי אפי׳ בלא הכשר מצוה ואין זה דיוק דדלמא לגופיה איצטריך משום דמכיבוד ילפינן דבעלמא דחי איצטריך למיכתב גבי מקדש דלא דחי ומיהו הא איכא למימר אף על גב דבעלמא דחי גבי מקדש ה״א דלא דחי כמו בכיבוד דבכל מילי דשבת ה״א דלא דחי ולהכי איצטריך מילה ופסח ותמיד וכן אומר מהרר״י ונראה לר״י וכן פירש רבינו חננאל דבלאו דמחמר מוקי לה ומהכא לא נילף בעלמא דלא לידחי לאו גרידא דמה לכיבוד שכן הכשר מצוה כשמחמר ומטמא ומניח מלהחזיר אבדה כדי להביא גוזלות לאביו בשעת דחיית הלאו אין מאכילו ומלבישו אבל בעלמא דעביד גוף המצוה ילפינן מכלאים בציצית דדחי ואר״י דכיבוד אב אפי׳ עוסק בגוף מצוה לא דחי דבכל ענין קא פסיק שלא ישמע לו והיינו משום דברוב ענייני כיבוד רגילים להיות על ידי הכשר מצוה קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין והשתא לקמן פריך שפיר הכשר מצוה תיפוק לי מהתם דלא דחי ואם אינו ענין להכשר מצוה תניהו ענין לגוף מצוה.
מה להנך שכן הכשר מצוה. פרש״י ז״ל ודאי בבשל לי שחוט לי דשאני התם דאי אפשר לקיום מצות אביו בלא עקירת השבת, אבל הכא הא אפשר דחליץ ואכתי עליה למאי אצטריך למיסרה. ואין פירושו מחוור חדא דאין לשון הכשר אלא מתקן ומכין, כענין שאמרו מכשירי אוכל נפש, הוכשרו בשחיטה. ועוד דע״כ מצינו אשה עולה לחליצה ואינה עולה ליבום דבר תורה, ורבא דאמר הכי בפרק כיצד גבי אסור מצוה ואסור קדושה חולצת ולא מתיבמת, הכא אפשר בחליצה ומקיים עשה ולא תעשה איתותב, דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. ועוד דאם כן מילה ופסח ותמיד (יבמות ה:) ומיתת ב״ד בשבת דאתינן למידק מינה לקמן (יבמות ו:) לא תיתי, דמה להנך דאי אפשר קיומן אלא בעקירת השבת. ואף על פי שאפשר למול למחר ואי נמי לדונו למחר, השתא מיהא אי אפשר קיומו של דבר אלא בדחיית השבת והכשר מצוה איכא, ותדע לך דהא בנין בית המקדש אפשר למחר וקרי ליה הכשר מצוה. ועוד הא דאקשינן לקמן גבי בנין בית המקדש הכשר מצוה מהתם נפקא, מאי קושיא ממורא אב גמרינן לכל התורה דדחי היכא דהוי הכשר מצוה, ודמקדש לגופיה אצטריך דאף על גב דהכשר מצוה הוא הכא לא דחי. ומכל מקום בין מורא בין מקדש הכשר מצוה נינהו, הא ביבום דלאו הכשר מצוה הוא לא דחי ולא אצטריך עליה למיסרא. ונראין דברי ר״ח ז״ל שפירש דאלאו דמחמר קאי, כלומר, לעולם בלאו דמחמר, ודקא קשיא לך ליגמר מהכא דלא דחי, שאני הכא דאין בטולו אלא הכשר מצוה בלבד, ובשעה שמבטל הלאו לא מקיים העשה ממש, וכגון שאמר לו אביו לחמר אחר בהמה זו להביא גוזלות או דבר שצריך ליהנות ממנו, ולפיכך כשהוא מחמר אין זה ממשו של כבוד אלא הכשר כבודו, ואף על פי שאמר לו האב חמר אחר הבהמה, לפי שאין עיקר כבוד אלא במה שיש לו בו הנאה, וכדאמרינן בקדושין (קידושין לא:) איזהו כבוד מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו. אבל אמר לו לעשות דבר אין לו בו הנאה של כלום, אין זה כבוד שנצטווה עליה, וכבוד כזה אין בו עשה של תורה שידחה אפילו לאו גרידא. ומה שאמרו יכול אמר לו אביו היטמא, לא לחנם אמר לו שיטמא, דהא לא צריכא קרא, אלא שאמר לו להביא פירות מבית הקברות וכיוצא בזה. וכן אמר לו אל תחזיר כדי שלא יבטל מלהאכילו, וכיוצא בזה קאמר, הא לאו הכי אין צריך לומר שלא ישמע לו. והלכך לא גמרינן מלאו דמחמר ללאוין דעלמא שלא ידחו, דהתם ליכא אלא הכשר מצוה. וכן נמי במחמר דבנין בית המקדש, שאין בו בנין הבית ממש אלא שהוא מכשיר בנין והיינו דאקשינן לקמן הכשר מצוה תיפוק ליה מהתם דלא דחי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה שכן הכשר כו׳ מן ועוד דלקמן לפי האמה עד שיש בו כרת נמחק. ונ״ב בה״א אינו ובודאי הוא גליון ולעיל בתוס׳ תירצו קושיא זו עיין שם. (עיין במהרש״א):
רש״י ד״ה וכי תימא שאני לאוי דשבת דחמירי. וז״ל דקי״ל (עירובין דף סט:) מחלל שבת כעובד עבודת כוכבים ומשו״ה אפילו לאו גרידא לא דחי כו׳ עכ״ל. מפורש ברש״י שהמחמר אחרי בהמתו בשבת במזיד כעובד עבודת כוכבים דמי ונעשה מומר לכל התורה כולה.
והנה יש לחקור באיסור המחמר - האם מלאכת הבהמה מצטרפת לגברא ונחשב כאילו הגברא עשה מלאכה, או״ד שמהוה איסור שביתת בהמתו ולא שהגברא עשה מלאכה. ומרש״י חזינן שסובר שמלאכת הבהמה מצטרפת לגברא וחילל שבת ונעשה מומר לכתה״כ. כי בפשטות דין המחלל שבת בפרהסיא כאילו עובד עכו״ם ונעשה מומר לכהת״כ חל רק כשהגברא עשה מלאכה בשבת, דלא שמענו מעולם שמי שביטל מצות קידוש היום בשבת שנעשה מומרא, והטעם משום שלא עבר על איסור מלאכה. וא״כ מוכח דרש״י ס״ל שהמחמר אחרי בהמתו בשבת עבר על איסור מלאכה, אלא שלא עבר על איסור כרת אלא על איסור לאו דמלאכה, ומכיון שאיסור המחמר מהוה חלות שם איסור מלאכה נעשה מומר.
ונראה דשיטת רש״י הוא רק במחמר אחרי בהמתו, ואילו באיסור ״עבדך״ שמוזהר אדון על עבד כנעני שלו שלא יעבידו בשבת פשיטא שאם האדון מעביד את עבדו בשבת שלא יעבור האדון על איסור מלאכה בשבת ואינו נעשה מומר לכהת״כ. כי באופן הזה העבד כנעני עצמו מוזהר על מלאכה בשבת, וכשהעבד עושה מלאכה הרי הוא עצמו מחלל שבת ומשו״ה אין לצרף מלאכתו לאדם אחר ואף לא לאדונו. משא״כ בהמה שלא מוזהרת על השבת, ולפיכך ניתן לצרף את מלאכתה לגברא המחמר אחריה כאילו הוא עשה את המלאכה וחילל שבת ונעשה מומרב.
והנה האחרונים חקרו האם איסור המחמר חל ביו״טג. ולכאורה השאלה תלויה בחקירתנו, משום שדוקא לענין מלאכה משווינן יו״ט לשבת אבל לא לענין דינים אחרים שאינם מלאכה וכדאיתא בתוס׳ למס׳ פסחים (דף ה:) ד״ה לחלק יצאת וז״ל דלמ״ד (הבערה) ללאו יצאתה לא היה אסור ביו״ט כיון דאין שם מלאכה עליה עכ״ל. וא״כ אליבא דרש״י הסובר שמחמר בשבת מהוה חלות איסור מלאכה מחמר ביו״ט נמי אסור. והפוסקים המתירים מחמר ביו״ט סבורים שאינו איסור מלאכה אלא איסור שביתת בהמתו בעלמא.
ויעויין בתוס׳ ישנים לפנינו (ד״ה אלא לאו דמחמר) ז״ל וי״ל משום דכתיב שבתותי תשמורו דמשמע דבעיקר שמירה איירי והיינו במלאכה שבגופו דהיינו שחוט לי בשל לי אבל לאו דמחמר אינו אלא מלאכה בנחלתו עכ״ל. בפשטות משמע דר״ל שמחמר אינו איסור מלאכה אלא איסור שביתת בהמתו.
ועיין נמי בחידושי הרשב״א (דף ו.) ד״ה ונגמר שהקשה דהיאך נלמד ממחמר לכהת״כ הרי במחמר יש ל״ת ועשה דשביתה בשבת וז״ל ומורי ז״ל תירץ דבמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו עשה אלא אבות מלאכות עכ״ל. ומפורש שסובר שאין מחמר בכלל מלאכות שבת כי אינה אלא מצות שביתת בהמתו בעלמא ולא חלות איסור מלאכה, ולפיכך אינו נאסר בעשה ד״תשבות״ שחל רק במלאכת שבת ולא באיסור שבת שאינו חלות איסור מלאכה.
ויוצא איפוא שרש״י סובר שמחמר מהוה איסור מלאכה משום דמעשה מלאכת הבהמה מצטרפת לגברא. ומאידך תו״י והרשב״א סבורים שמחמר מהוה איסור נפרד של שביתת בהמתו. ונ״מ בנוגע ליו״ט וגם אם המחמר בשבת מומר לכהת״כ או לא.
רש״י ד״ה אלא. ז״ל אבל ייבום לא זה בלבד הכשר קיום העשה שהרי יכול לחלוץ ולא יעקור לאו של ערוה ולא איצטרך עליה עכ״ל. ויעויין בתוס׳ (ד״ה שכן) שתמה עליו שהרי לקמן (דף כא.) איתא דעשה דיבום דוחה ל״ת דאלמנה מן האירוסין לכ״ג ואם בעלו קנו ולא אמרינן דאפשר בחליצה כי חליצה במקום ייבום לאו מצוה היא.
ונראה שיש לעיין ביבום וחליצה האם מהוים שתי מצוות נפרדות, או״ד שמהוים שני אופנים לקיים אותה מצוה והיא מצות הפקעת הזיקה. ויעויין ברמב״ם (ריש הל׳ יבום הל״א - ב׳) המונה אותן לשתי מצוות שונות. אמנם יתכן שרש״י סובר שקיום מצוה אחת הן והרי הן שני אופנים שונים לקיים אותה מצוה. ולפי״ז י״ל שהגמרא לקמן מיירי בדין עשה דוחה ל״ת דעלמא ויבואר לקמן (בתוס׳ ד״ה שכן הכשר מצוה) שיסוד הדוחה הוא מעשה המצוה. ומכיון שבמצות ייבום ישנם שני מעשי מצוות - ייבום וחליצה - הלאו נדחה מפני מעשה מצות ייבום ולא איכפת לן באפשרות של מעשה מצות חליצה, כי חליצה במקום יבום לאו כלום היא, כלומר שאינו אותו מעשה המצוה. משא״כ רש״י בסוגיא דמיירי בדין עשה דוחה ל״ת שיש בו כרת, דבזה הדוחה אינו מעשה המצוה אלא עיקר קיום המצוה, ומאחר שחליצה וייבום מהוים אותה קיום מצוה לא דוחים איסור כרת מפני ייבום כל זמן שאפשר בחליצה המהוה אותה קיום מצוה.
ובביאור החילוק הזה עלינו להבין אמאי שקלא וטריא בגמרא שלפנינו אם עשה דוחה ל״ת שיש בו כרת, והרי לכאורה פשיטא שעשה דוחה ל״ת במקום שיש לאוין הרבה, וכדנקטו תוס׳ לעיל (דף ג: ד״ה לא תעשה), וצ״ע א״כ אליבא דהר״ן (בפירושו על הרי״ף לפ״ח מיומא דף ד: ברי״ף דפוס ווילנא) דס״ל שהרבה לאוין דמלקות ביחד הרי הן חמורין יותר מאיסור כרת אחד לבדו ולכן פסק ששוחטין לחולה בשבת ועוברין על איסור כרת אחד ולא מאכילין אותו נבלה כי בכך יעבור על הרבה לאוין כי על כל כזית וכזית דנבילה שאוכל עובר על עוד לאו, וקשה דא״כ הרי הוא ק״ו שאם עשה דוחה כמה לאוין ביחד שחמורין כ״ש שידחה לאו אחד שיש בו כרת לבדו שהוא קל, וא״כ מהי שאלת הגמרא אם עשה דוחה ל״ת שיש בו כרת.
ונראה שיש לחקור בדין עדל״ת האם הדוחה הוא מעשה המצוה או קיום המצוה. וי״ל שזהו החילוק בין עדל״ת דעלמא לבין עדל״ת שיש בו כרת. יסוד ההלכה דעדל״ת דעלמא הוא שמעשה שהוא גם מעשה מצוה וגם מעשה עבירה נחשב ע״פ דין למעשה מצוה ולא למעשה עבירה. ולכן הוא הדין אפי׳ במקום שיש כמה לאוין שמעשה המצוה מפקיע את כל חלות השם דעבירה מהמעשה שעושהד. משא״כ בלאו שיש בו כרת, שאע״פ שמצד מעשה העבירה לאו שיש בו כרת שוה ללאו בעלמאה, אפ״ה יש נ״מ בנוגע לעונש הגברא, כי העונש של כרת שחל על הגברא חמור מעונש של מלקות דלאו בעלמא. ומחמת חומר העונש דכרת שבגברא יש להחמיר ולא לדחות לאו שיש בו כרתו. ואם נקטינן שאעפ״כ עדל״ת בלאו שיש בו כרת צ״ל שהדוחה הוא עיקר קיום מצות העשה שהגברא מקיימה והוא שדוחה את עונש הכרת.
ולפי״ז מבואר החילוק של רש״י, כי אם נקטינן שעשה דוחה ל״ת שיש בו כרת הדוחה הוי קיום מצות הגברא, ומשו״ה אמרינן שאפשר לו בחליצה כיון שחליצה ויבום מהוים קיום מצוה אחת. משא״כ בעדל״ת דעלמא שהדוחה הוא מעשה המצוה, שאזי אמרינן שחליצה במקום יבום לאו מצוה היא כי חליצה מהוה מעשה מצוה אחרת מיבוםז.
ותוס׳ שהקשו על רש״י סוברים או שיבום וחליצה מהווים שתי קיומי מצוות שונות כמו שהרמב״ם סובר או שהדוחה בעשה דוחה ל״ת שיש בו כרת הוא מעשה המצוה ולא קיום המצוה.
תוס׳ ד״ה שכן הכשר מצוה. ז״ל ונראה לר״י וכן פירש ר״ח כו׳ הכשר מצוה כשמחמר ומטמא ומניח מלהחזיר אבידה כדי להביא גוזלות לאביו בשעת דחיית הלאו אין מאכילו ומלבישו כו׳ ואור״י דכיבוד אב אפילו עוסק בגוף מצוה לא דחי דבכל ענין קא פסיק שלא ישמע לו והיינו משום דברוב ענייני כיבוד רגילים להיות על ידי הכשר מצוה קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין עכ״ל. ויעויין ברמב״ן שכתב בהסבר פר״ח וז״ל וא״ת והלא מכיון שאמר לו אביו חמר אחר בהמתך הוי כבוד, אין עיקר כיבוד אלא מה שאמרו בקידושין (דף לא:) איזהו כיבוד מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו כו׳ וכל דבר שיש לו הנאה בו, אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו הנאה של כלום אין זה כיבוד שאמרה תורה. וכן מה שאמרו יכול אמר לו אביו להטמא כו׳ להביא פירות קאמר, אבל היטמא לחנם אצ״ל שלא ישמע לו עכ״ל. ומשמע מהרמב״ן שעיקר מצות כיבוד אב מוגבלת לעצם המעשה שמהנה בו את אביו, ואילו מעשה מכשיר, כגון להביא פירות ע״י שמחמר אחרי בהמתו שאינו אלא גורם שיהנה אביו אח״כ מהפירות דמ״מ בשעה שמחמר אביו לא נהנה אינו בכלל מצות כיבוד אב, ודומה לאביו שאמר לו להטמא בחנם שאין בזה מצות כיבוד אב כלל. ולכאורה ניתן להעיר על דבריו, שאע״פ שננקוט שכשאמר לו אביו לעשות דבר שאינו נהנה ממנו כלל שאינו מצות כיבוד אב, מ״מ י״ל דשאני באביו שמצווה לבנו לעשות בשבילו דבר שיהנה ממנו לבסוף, כגון להביא לו פירות לאכול דכיון דנהנה אביו לבסוף כשאוכל מהפירות גם עצם הבאתם אינו הכשר מצוה בעלמא אלא חלק מעצם המצוה של כיבוד אב, שבזה עצמו מכבדו שמתעסק להביא לו דברים להנאתו. ועוד צ״ע, היאך נבאר את מסקנת הר״י שגם כשעוסק ממש בגוף המצוה דכיבוד אב שאינו דוחה את האיסור, דאמאי לא דוחה את האיסור כשאר מצוות עשה שבתורה שדוחין איסור לאו.
ולע״ד נראה שיש לבאר את שיטת הר״י והר״ח בביאור אחר דהיינו שסוברים דשאני מצות כיבוד אב משאר מצוות עשה שבתורה כי אין בכיבוד אב מעשה מצוה מיוחד המוטל על הבן לעשות כי אדרבא מקיים הבן את המצוה דכיבוד אב בכל אופן שעוסק בכבוד אביו. במצוות אחרות יש חלות דין מעשה מצוה, כגון מעשה המצוה של הנחת תפילין, אכילת מצה, נטילת לולב וכדומה כי בכולן יש מעשה מיוחד שחייבים לעשותו כדי לקיים את המצוה. משא״כ בכיבוד אב משום דבכל דבר שעושה הבן לכבוד אביו מקיים מצוה, ונמצא שאין במצות כיבוד אב מעשה מיוחד שהוא מוגדר כמעשה מצות כיבוד אב.
וזוהי כוונת הגמרא באמרה שכיבוד אב הוי ״הכשר מצוה״, כלומר שרק מעשה מצוה דוחה לא תעשה, ולא קיום מצוה בלי מעשה מצוה. ומפני כן מצות ציצית דוחה האיסור של שעטנז משום דיש מעשה מצוה דלבישת ציצית שדוחה הלאו דשעטנז. משא״כ מצות כיבוד אב שאין בה חלות שם מעשה מצוה ומפני כך אינה דוחה איסורי לאוין שבתורה.
ובכך מבוארת מסקנת הר״י שהוכיח שיטתו מהכשר מצוה דכיבוד אב כגון במחמר בשבת להביא פירות לאביו שאינו דוחה הלאו דמחמר בשבת מפני שאינו חלות מעשה מצוה דכיבוד אב, כי חסר בו מעשה מיוחד דכיבוד אב ואע״פ שמקיים בו מצות כיבוד. וה״ה אף כשעוסק בכיבוד והנאת אביו ממש, כגון בשעה שמאכילו ומלבישו וכדומה, דליכא חלות שם מעשה מצוה, אלא קיום מצוה בעלמא, ומשום כך לא חל דין עשה דוחה ל״ת, משום דאין בכיבוד אב מעשה מצוה ואפילו בשעת הנאת אביו. וכשאין מעשה מצוה לא דוחים איסור, דרק מעשה מצוה דוחה איסור ולא קיום מצוה בעלמאח.
ואין להקשות על זה ממצות הצלת נפשות שדוחה שבת ואע״פ שאין בה מעשה מיוחד ומשמע דאעפ״כ הוי מעשה מצוה של הצלת נפשות, דשאני הצלת נפשות דהוי מתיר בפני עצמו ואע״פ שחסר בו מעשה מצוה, כי עצם ההצלה מתירה ואף בלי חלות מצוה. והא ראייה מבן נח שמותר לו לעבר על איסורין בשביל הצלת נפשו מכיון דאינו מצווה על קידוש השם (עיין בסנהדרין דף עד: וברמב״ם פ״י מהל׳ מלכים הל״ב) ואע״פ שאינו מצווה במצות הצלת נפשות אפ״ה ההצלה הותרה לו משום דפקו״נ בעצמו מתיר את העבירה אפילו בלי קיום מצוהט. א״נ י״ל כפי מה שביארנו בשיעורים לעילי שיש במצות הצלת נפשות קיום מצוה מיוחדת לדחות האיסור לשם הצלת נפשות, ולכן חל בו דין מעשה מצוה, דהיינו לעשות את מעשה האיסור לשם הצלה, ומעשה המצוה הזו של הצלת נפשות דוחה את האיסור.
ויש להביא ראייה למה שביארנו אליבא דהר״י שמעשה מצוה דוחה ל״ת ולא קיום מצוה, מדין מילה הדוחה צרעת (עיין במס׳ שבת דף קלב: - קלג א) ולכמה שיטות בגמרא הוא מדין עדל״ת. ולכאורה קשה דתינח אבי הבן שהוא מקיים מצות מילה אך המוהל שמל אינו מקיים מצוה, וא״כ למה מותר למוהל לקוץ בהרת לצורך מילה. ומכאן מוכח שקיום המצוה אינו דוחה את הלאו אלא מעשה המצוה דוחה את הלאו ולמוהל יש מעשה מצות מילה ואע״פ שאין לו קיום מצוה ולפיכך מצות המילה דוחה את האיסור אף בשביל המוהל.
ועוד ראייה ליסוד זה נמצאת מהגמרא לקמן (דף כ:) דבחייבי לאוין גרידא שנפלו ליבום מדאורייתא אמרינן דמצות עשה דיבום דוחה ל״ת. וצ״ע בזה, דבשלמא היבם מקיים מצות יבום וכדכתיב יבמה יבא עליה, אך היבמה לכאורה אינה מקיימת מצוה, וכדמשמע מלשון הרמב״ם (פ״א מהל׳ יבום הל״א) שכ׳ וז״ל מצות עשה מן התורה שייבם אדם אשת אחיו מאביו וכו׳ עכ״ל, וא״כ למה מותר לה להתייבם, הרי עברה על ל״ת ואינה מקיימת מצוה. אלא מכאן מוכח שמעשה מצוה דוחה ל״ת, ולפיכך מותר לה להתייבם כי עושה מעשה מצות יבום אע״פ שאינה מקיימת מצות יבום ומעשה המצוה דידה דוחה את הל״ת.
וע״ע במס׳ גיטין (דף מא.) בדין מי שחציו עבד וחציו בן חורין דב״ש אמרו לישא שפחה א״א שכבר חציו בן חורין בת חורין א״א שכבר חציו עבד יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנא׳ לא תוהו בראה לשבת יצרה אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכתבו ע״ז בתוס׳ (ד״ה לישא) וז״ל וא״ת וליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהיה קדש וי״ל דהכא אפשר לקיים שניהם ע״י כפייה ועוד דכי מיעקרא לאו לא מיקיים עשה אלא בגמר ביאה דחזיא להתעבר ועוד דבדידה ליכא עשה דאפי׳ מיפקדא אפשר לה בכיוצא בה עכ״ל. ויל״ע בשני התירוצים האחרונים, שכתבו דכי מיעקרא לאו לא מיקיים עשה ועוד דבדידה ליכא עשה, דמה בכך הרי שניהם עושים מעשה מצוה דפו״ר מתחילת הביאה, ומעשה מצוה דוחה ל״ת ולא קיום המצוה.
ולכאורה נראה לפי דברינו שניתן לתרץ את קושית התוס׳ באופן אחר, דהיינו דשאני מצות פו״ר מיבום כי ביבום מעשה הביאה מהוה מעשה מצוה, ולכן היבמה עושה מעשה מצות יבום בשעת היבום והוא שדוחה את האיסור. משא״כ במצות פו״ר דלית בה מעשה מצוה, כי המצוה אינה הביאה לא תחילתה ולא גמרה, אלא שכשיש לאיש בן ובת הרי הוא מקיים את מצות פו״ר ממילא. ומאחר שהאיש והאשה אינם עושים מעשה מצוה דפו״ר בשעת הביאה משו״ה לא חל דין עדל״תכ.
ולפי״ז עלינו להבין אליבא דהר״י מהי כוונת הגמרא באמרה דבנין בית המקדש הוי הכשר מצוה, הא לכאורה בבנין ביהמ״ק יש מעשה מצוה. ונראה שאף במצות בנין בית המקדש חסר מעשה מצוה כי המצוה מתקיימת כשהחפצא של ביהמ״ק הוא בנוי, אבל ליכא בה מעשה מצוה לבנות את הבית. והא ראייה דלשיטת רש״יל הבית השלישי לא יבנה ע״י בני אדם אלא ירד באש מן השמים, כי עצם המצוה היא שיהיה בית המקדש בנוי במקומו ולא שאנשים יבנהומ. וכן נמי משמע קצת מלשון הרמב״ם שכתב בפ״א מהל׳ בית הבחירה (הל״א) וז״ל מצות עשה לעשות בית לד׳ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו ג׳ פעמים בשנה כו׳ עכ״ל, ומשמע קצת שעיקר המצוה מתקיימת כשיש בית המקדש בנוי שהוא מוכן להקריב בו קרבנות וכו׳ ולא ע״י עצם מעשה הבנין, משום דמעשה בנין בהמ״ק אינו אלא הכשר מצוה בעלמאנ. ועוד ראייה דבמקדש של שלמה המלך היו בונים גם גויים מעבדי מלך צור כדאיתא בס׳ מלכים (פרק ה׳ פסוק ל״ב), ומוכח שמעשה בנין בית המקדש אינו אלא הכשר מצוה שאפילו גוים כשרים לעשותו לכתחילהס. ומאידך יעויין ברש״י עה״ת (שמות כ״ה: ח׳) על הפסוק ״ועשו לי מקדש״ שכתב וז״ל ועשו לשמי בית קדושה עכ״ל והוא סובר דעשיית המשכן זקוקה לעשייה לשמה, ומדבעינן לשמה משמע שעצם העשייה מהווה המצוה. אמנם י״ל דשאני בנין המשכן מבנין בית המקדש דבבנין המשכן לשעה במדבר עצם מעשה הבנין היה מעצם המצוה, ואילו לדורות מעשה הבנין אינו אלא הכשר מצוה בעלמא, ועצם מציאות הבית במקומו הרי הוא גוף המצוהע. א״נ י״ל שאין כאן דין עשייה לשמה אלא שאם נבנה לשם הדיוט וחולין חל פסול חפצא. ואמר הגר״מ הלוי זצ״ל שכן משמע מהרמב״ם שכתב (פ״א מהל׳ בית הבחירה הל״כ) וז״ל אבנים כו׳ שחצבן מתחילה לבית הכנסת אין בונין אותן להר הבית עכ״ל, וצריכים להבין למה נקט הרמב״ם דוקא שחצבן לבהכ״נ. ומשמע שהרמב״ם אינו מחייב חציבה לשם קדש כפרש״י אלא סובר שחציבה לשם חול פוסלת את האבנים. ולפיכך נקט חציבה לבהכ״נ, כלומר שאף חציבה לקדושה קלה פוסלת כמו חציבה לשם חול. ועוד נראה שיתכן שדין לשמה בבנין המשכן והמקדש דין של הכשר מצוה בעלמא הוא ולאו דוקא דין במעשה מצוה, ודומה בכך לעשיית בתי תפילין וכתיבת פרשיותיה דבעינן לשמה בהכשר עשיית התפילין ואע״פ שעשייתן אינו מעשה מצוה או קיום מצוה, וה״ה י״ל בבנין המשכן והמקדשפ.
א. וכדמבואר להלן בשיעורים (דף ו. רש״י ד״ה וכי תימא כו׳).
ב. עיין למעלה בשיעורים (דף ה א ד״ה מה ללאו דהקפה אות א׳) בנוגע לדין המטמא כהן אליבא דהרמב״ם. והעבירה של הכהן מצטרפת להמטמאו רק כשהכהן שוגג ולא כשהוא מזיד. ברם במחמר עם בהמתו העבירה מצטרפת לגברא בכל אופן. ויל״ע מה יהיה הדין באופן שהעבד שוגג.
ג. עיין באו״ח סי׳ רמ״ו סעיף ד׳ ברמ״א במג״א ובמשנ״ב, ובסי׳ תצ״ה סעיף ג׳, ובמנ״ח מצוה ל״ב ומצוה רצ״ח, ובשיעורים לקמן (דף ו ב) ד״ה הבערה ללאו יצאתה.
ד. וכל זה נאמר בדין עדל״ת שהמתיר הוא מעשה המצוה. משא״כ בפקו״נ שהמתיר אינו מעשה מצוה אלא עצם ההצלה.
ה. עיין בשיעורים לקמן (דף ט א) תוס׳ ד״ה מה.
ו. יתכן דכוונת רבינו זצ״ל היא שהמחייב דכרת הוא חלות השם רשע שחל בגברא ולא מעשה העבירה לבדו ולפיכך צריך לדחייה מיוחדת.
ז. ובכך נמי מתורצת את קושית התוס׳ לעיל (דף ג: ד״ה ל״ת) שהקשו על מה דלא למדין אחות אשה במה מצינו מאשת אח משום דלא למדין תרי איסורי מחד איסורא דמ״ש מעדל״ת דלא מפלגינן בין תרי איסורי לבין חד איסורא. ולפי דברי רבינו זצ״ל י״ל דשאני המתיר בל״ת שיש בו כרת שהוא קיום מצות הגברא ולא מעשה המצוה, כי רק כשהמתיר הוא קיום מצות הגברא מחלקינן בין חד איסורא לבין תרי איסורי. ובכך נמי מיושבת את שיטת הראשונים המפרשים את הסוגיא (דף ז א) דחד איסורא ותרי איסורי כפשוטה ושלא כפירוש התוס׳, עיין בקובץ הערות (סי׳ ח׳ אות י״ג - י״ד).
ח. עיין לעיל בשיעורים (דף ד ב) ענין כלאים בציצית אות ג׳.
ט. והא דאמרנו לעיל דאליבא דהרמב״ם קיום מצות ההצלה מתרת היינו בנוסף לעצם ההצלה המהוה מתיר בפני עצמו אפילו בלי המצוה (מו״ר זצ״ל).
י. (דף ה ב) בענין פיקוח נפש בשבת.
כ. יעויין בתוס׳ (ב״ב דף י״ג ד״ה כופין) שהביא את התירוץ של התוס׳ בגיטין (דף מא א) בשם הר״י, ויפלא דהרי אליבא דביאור רבינו זצ״ל בשיטת הר״י בתוס׳ לפנינו יש חילוק בין מעשה מצוה לבין קיום מצוה בלי מעשה מצוה, ובכך מתורצת מצות פו״ר שאינה דוחה כיון שאין בה מעשה מצוה, וצ״ע.
ל. עיין ברש״י ר״ה (דף ל א) ד״ה לא צריכא ובסוכה (דף מא א) ד״ה אי נמי.
מ. אך נראה דאפי׳ אליבא דרש״י זקני הסנהדרין הגדול יקדישו את הבית השלישי שהרי קדושת ביהמ״ק זקוקה לקידוש ב״ד (שבועת (דף טו א) ורמב״ם פ״ו מהל׳ בית הבחירה הל׳ י׳ - ט״ו). ויתכן שבמעשה קידוש בי״ד יוצאים מצות בנין ביהמ״ק בקום ועשה וכאילו בנ״י בנוהו בידים. ואמר לי הגרמ״ד סאלאווייציק שליט״א מירושלים דיתכן לומר דלרש״י המזבח יבנה ע״י אנשים ובכך יקיימו בנ״י את מצות בנין ביהמ״ק. וצ״ע האם המזבח הוי חלק מצורת המקדש ומבנינו שמקיימים בבניתו מצות בנין ביהמ״ק או אינו אלא כלי הקרבה ודומה לשאר כלי המקדש דלכאורה אין בעשייתם מצות בנין ביהמ״ק. ברם יעויין בסה״מ לרמב״ם (מצוה כ׳) דכתב שמצות בנין ביהמ״ק ״כולל מינים רבים שהם המנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש״ דהיינו שיש קיום מצות בנין ביהמ״ק בעשיית כלי המקדש. ולפי״ז י״ל שיקיימו מצות בנין בית שלישי לרש״י בעשיית כלי המקדש. ברם שיטת הרמב״ן (בסה״מ מצוה ל״ג) שאין בעשיית כלי המקדש מצות בנין ביהמ״ק משום שאינם מעכבים בהכשר הבית. ושמעתי ממו״ר זצ״ל דמזה שהרמב״ם כ׳ שביהמ״ק צ״ל ״מוכן להיות מקריבים בו קרבנות״ משמע דהמזבח מעכב במצות בנין ביהמ״ק, ואע״פ שאינו מעצם צורת הבית מ״מ מעכב במצות הבנין ובהכשר הבית ליקרא ביהמ״ק משום דביהמ״ק צ״ל מוכן להקרבת קרבנות ובלי המזבח אינו מוכן להקרבת הקרבנות. אך שאר כלי המקדש אע״פ שיש בעשייתם קיום מצות בנין ביהמ״ק מ״מ אינם מעכבים בהכשר הבית כמו המזבח. וע״ע בגמ׳ זבחים (דף ס א) דהגמרא הבחינה בין המזבח לבין שאר כלי המקדש מפני דהמזבח הוי ״בנין״ ולא ״כלי״ בעלמא.
נ. עיין בספר המפתח למשנה תורה דפוס פרנקל (פ״א מהל׳ בית הבחירה הל״א). ברם יש לפרש את הרמב״ם אחרת דהיינו דהרמב״ם ר״ל שחייבים לבנות המקדש לשם הקרבת קרבנות, דקידוש המקדש הוי קידוש לשם מצות הקרבת הקרבנות, והקידוש למצותה מעכב במצות הבנין. והרמב״ם מצריך מעשה בנין שלא כרש״י שהרי פסק שמלך המשיח יבנה את הבית השלישי (פי״א מהל׳ מלכים הל״א).
ס. ברם יש לדחות הראייה כי שם מדובר בחציבת האבנים מההר דפשיטא שאינה אלא הכשר מצוה, אולם עדיין ניתן לומר שעצם מעשה בנין המקדש במקומו בהר הבית מהווה מעשה מצוה ולא רק הכשר מצוה, ולעצם בנין המקדש עכו״ם פסול. ועוד יתכן דעכו״ם פסול לכתיבת הגט דלאו בני כריתות נינהו (גיטין דף כג א). אך אינו פסול לבניית בית המקדש ולכוון הבנין לשם מקדש שהרי עכו״ם בר נדר והקדש הוא, דיכול להקדיש קרבנות ולכן יכול נמי לבנות ולהקדיש את בית המקדש.
ע. ואולי י״ל שהטעם לכך הוא משום בחירת מקום הר הבית כמקום בית הבחירה דאזי עצם מציאות בית המקדש במקום הנבחר מהוה המצוה, משא״כ במשכן במדבר שחסרה בו בחירת מקום. ועוד י״ל דכיון דעשיית המשכן היתה כפרה לעם ישראל על חטא העגל היתה המצוה שיתעסקו במעשה עשיית המשכן כמעשה מכפר משא״כ בביהמ״ק. אך צ״ע דבנין המשכן ובנין בהמ״ק נכללים באותה מצוה אחת ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (רמב״ם פ״א מהל׳ בית הבחירה הל״א - ה׳) והיאך יתכן לחלק ביניהם בעיקר קיום מצותם.
פ. וע״ע ברשימות שיעורים למס׳ סוכה ענין עבוד לשמה.
מה להנך [לאלה] שכן כאשר מחמר בשבת לכבוד אביו הרי הוא רק הכשר מצוה, שיש בכך רק הכנה למצות כיבוד אב, ובינתיים הוא רק מכין את הדברים. ואין ללמוד מכאן למקומות אחרים (ר״ח).
The Gemara explains how the previous claim can be countered: What about the fact that these instructions of a father are different, as when one drives an animal on Shabbat in honor of his parents this is merely preparation for the mitzva of honoring one’s parents, since the son is not actually feeding or clothing his father at the time. Consequently, this is not a proper fulfillment of a positive mitzva, and therefore the case of a father who instructs his son to drive an animal cannot be used as a source with regard to other instances.
הערוך על סדר הש״סתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֶלָּא סד״אסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא תֵּיתֵי מִבִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דְּתַנְיָא איָכוֹל יְהֵא בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דּוֹחֶה שַׁבָּת ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא י״ט:ל׳} אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ כּוּלְּכֶם חַיָּיבִין בִּכְבוֹדִי.

Rather, it could enter your mind to say: The principle that a positive mitzva overrides even a prohibition that entails karet is derived from the building of the Temple. As it is taught in a baraita: One might have thought that the building of the Temple should override Shabbat; therefore, the verse states: “You shall keep My Shabbatot and revere My Sanctuary, I am the Lord” (Leviticus 19:30), which means that all of you are obligated in My honor. God is honored when Shabbat is observed, and He demands the observance of Shabbat even when the Temple is being built.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת. עיין שבועות דף טו ע״ב רש״י ד״ה אין בנין:
אלא כך היינו יכולים לחשוב: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: תיתי [תבוא, תילמד] סברה זו מבנין בית המקדש. דתניא כן שנינו בברייתא]: יכול יהא בנין בית המקדש דוחה את השבת — תלמוד לומר: ״את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה׳״ (שם יט, ל), וכוונת הפסוק: כולכם חייבין בכבודי ושמירת השבת כבוד ה׳ היא, והוא מקפיד שהשבת תישמר אפילו כאשר בונים מקדש.
Rather, it could enter your mind to say: The principle that a positive mitzva overrides even a prohibition that entails karet is derived from the building of the Temple. As it is taught in a baraita: One might have thought that the building of the Temple should override Shabbat; therefore, the verse states: “You shall keep My Shabbatot and revere My Sanctuary, I am the Lord” (Leviticus 19:30), which means that all of you are obligated in My honor. God is honored when Shabbat is observed, and He demands the observance of Shabbat even when the Temple is being built.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מַאי לָאו בְּבוֹנֶה וְסוֹתֵר וְטַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ הָא לָאו הָכִי דָּחֵי.

The Gemara analyzes this baraita: What, is it not referring to building the Temple by performing prohibited labors on Shabbat whose violation entails karet, such as building and demolishing? And the reason the building of Temple does not override Shabbat is that the Merciful One specifically writes: “Keep My Shabbatot,” from which it may be inferred that if that were not so, the positive mitzva would override Shabbat. It is therefore possible to deduce from here that in general, positive mitzvot override even prohibitions that entail karet.
רש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי לאו בבונה וסותר – איצטריך למיסר אף על גב דאב מלאכה הוא ואיכא כרת אי לאו דאשמועינן ה״א אתי עשה דועשו לי מקדש ודחי לאו דשבת.
הא דדייקינן טעמא דכתיב את שבתותי תשמרו הא לאו הכי דחי, והדר כי דחינן לה בלאו דמחמר דייקינן לגמר מהכא דלא דחיא, טעמא דהא מילתא רהטא בכולה שמעתא, משום דגבי ל״ת שיש בו כרת אי ס״ד לא נידחי דגמרינן מיניה, לישתוק קרא מיני׳ ואנא ידענא. ומיהו ודאי איכא למידק עלה, דילמא לעולם אימא לך דלא דחי דגלי רחמנא בהא והוא הדין לכל התורה [כלה]⁠ב, ואיצטריך ס״ד אמינא מה לי חומרא זוטראג מה לי חומרא רבה, וכי היכי דדחי לא תעשה שאין בו כרת, לידחי את שיש בו כרת, קמ״לד. ולא מצית למימר דלא ס״ד הכיה, דאם כן מציצית גופה תיפוק לן כדפרישית לעילו. וכן הא דאמרינן לקמןז בהדיא בשמעתין, ולמאי דס״ד מעיקרא מאי או אינו דקאמר, ומסקנא מה לי חומרא זוטרא מה לי חומרא רבה, ומשום הכי איצטריך רחמנא למיסר הבערה, בההיא נמי איכא למידק, היכי דייקינן טעמא דכתביה רחמנא הא לאו הכי דחי, אדרבה ניגמר מינה לכל התורה דלא דחי. ויש לפרש, דלעולם כל היכא דחד קרא הוא, גמרינן מיניה מה התם לא דחי בעלמא נמי לא דחי, אבל כי דרשינן מכיבוד אב ואם או ממיתת ב״ד דלא דחי, וכתיב נמי עליה דלא דחי, הוו ליה כשני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין שלא ידחו, אלא שידחה, דאי ס״ד לא דחי עליה למה לי. ואם תאמר א״כ מקרא גופיה דעליה ליגמר לכל התורה דלא דחי, ואמאי מהדרינן אהיכא אשכחח בעלמא דדחי. יש לומר, כדאמרן לעילט, דעליה לא מוכח ולא עבדינן מיניה בלחוד בנין אב לכל התורה כולה, אלא הוה גמרינאי מציצית דדחו, דמה לי חומרא רבה מ״ל חומרא זוטרא, וכי חזינן בקראכ אחרינא דלא דחי, דרשינן עליה נמי לכיוצא בו דלא דחי, הא בכל התורה דחי, ודומיא דציצית. ומיהו כי מתרצינן ומוקמינן ליה בלאו דמחמר, דייקינן איפכא, והכי קאמר, ודאי איכא למימר דמכלאים בציצית גמרינן לכל התורה דדחי, ואת שבתותי תשמורו לגופיה דגלי ביה רחמנא דלא דחי, משום דאתה ואביך חייבין בכבודי, ואיכא למימר נמי, מואת שבתותי תשמורו גמרינן לכל התורה דלא דחי, וכלאים בציצית לגופיה דגלי ביה רחמנא דדחי, משום דציצית שקולה כנגד כל המצות, וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, קולא וחומרא, לחומרא מקשינן ולא דחיל. ובתוספותמ ראיתי דמתרצין כולא שמעתא הכי, דודאי מעליה מצי למיגמר הא בעלמא דחי כדגמר בשבת, אלא דברייתאנ קתני שומע אני אפילו באחת מכל העריות, ומשמע דמקמי דתיתי עליה ידעינן הכי, ועליה למיסר איצטריך. ואע״ג דאמר רבא לקמןס צרהע לא צריכה קרא וכו׳, דאלמא שומע אני דקתני ברייתא לאו דוקא, אלא משום שיטפא דצרות נקיט לה, האיפ סברא דרבא הוא, דסבר לא אתי עשה ודחי לא תעשה דכרת דחמיר טפי טובא, ואנן השתא ס״ד דברייתא דוקא קתני שומע אני בין בעריות בין בצרות. והא דלא גמרינן מציצית דלא דחי לא תעשה שיש בו כרתצ, יש לומר דלמאי דס״ד למיגמר משבת, לא מייתר לן צמר ופשתים כלל, כדוקי׳ דרבא, כך מתרצין בתוספות. וזה אינו מספיק בסוף השמועהק, גבי דיוקא דהבערה, דהא גמר מציצית דדחי במה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטרא, וגמיר נמי משבת הא לאו הכי דחי כדפרישיתר.
א. כונת רבינו להקשות כמו שכתב הרשב״א, וכן המשך דברי רבינו הם ברשב״א.
ב. כ״ה בכת״י א.
ג. לפנינו, וכן ברוב הראשונים הנוסח: זוטא.
ד. ברשב״א כתב דברים אלו בשם יש מקשים.
ה. וכ״כ רבינו לעיל ה ב בד״ה לא תעשה שיש בו כרת, אבל הרשב״א בסוף דבריו כאן מסיק שבהו״א לא סברה הגמ׳ מה לי ח״ר מה לי ח״ז, עיי״ש שהוכיח דבריו.
ו. ה ב ד״ה לא תעשה שיש בו כרת. ועיין בריטב״א.
ז. ז א.
ח. בכת״י א: אשכחן.
ט. לעיל ד א ד״ה והאי דאמרינן; ה ב ד״ה לא תעשה שיש בו כרת.
י. בכת״י א: גמירנא, וכצ״ל.
כ. שם: וכי חזינן ביה קרא.
ל. ברשב״א העתיק כל דברי רבינו כאן, והקשה עליו, אמאי הוו שני כתובים דילמא עליה לגז״ש ומואת שבתותי נלמד לכה״ת דלא דחי, ולכן פירש כנ״ל בהע׳ 97. אבל שיטת רבינו דמעליה בלבד אין ללמוד על דחיית עשה ללאו, וכמש״כ רבינו לעיל ד א ד״ה והאי דאמרינן, וכן לעיל ה ב ד״ה לא תעשה, שכדי ללמוד דיני דחיה צריך פסוק מפורש, אבל אם יש פסוק אחר יכולים לצרף גם דרשא דעליה, וכן מדוקדק בדברי רבינו כאן שכתב: ולא עבדינן מיניה בלחוד בנין אב. ועוד כתב: וכי חזינן בקרא אחרינא דלא דחי דרשינן עליה נמי לכיוצא בו דלא דחי.
מ. לעיל ג ב תוד״ה טעמא, ועיי״ש בתוס׳ ישנים ד״ה ואמר רחמנא.
נ. לעיל ג ע״ב.
ס. דף ח ע״א.
ע. כ״ה בכת״י ובנדפס, ושם הגיה הגרא״ז במקום צרה ״ערוה״, אך נראה שא״צ להגיה, שהרי במסקנא שם גם צרה לא צריכא קרא.
פ. בכת״י א: ההיא.
צ. קטע זה הוא בתוס׳ כאן ד״ה טעמא, אלא שהקשו באופן אחר: כלאים בציצית למה לי, והתירוץ כמו שהביא רבינו.
ק. לקמן ז א.
ר. עיין בע״ב בתוד״ה טעמא, ובמש״כ הרשב״א בשם תוס׳, ובזה יתורץ משה״ק רבינו על התוס׳.
את שבתותי תשמרו אני ה׳. פירוש לישנא דתשמרו קדריש, כלומר, לעולם שבת שמורה שלא תדחה. ולקמן נמי איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, הכי נמי תשמרו קא דריש. ורש״י ז״ל (יבמות ה׳: ד״ה כולכם) פירש דאני ה׳ קא דריש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. מאי לאו בבונה וסותר וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי לא לאו דמחמר ואפילו הכי לא דחי ואלא דקיי״ל דאתי עשה ודחי ל״ת ליגמר מהכא דלא דחי. עיין בהמשך הסוגיא, ויש להקשות גם כאן אותה הקושיה שהקשינו בסוגיא למעלה בכיבוד אב, דלכאורה הגמרא סותרת את עצמה, דבתחילה רצתה ללמוד מהדין שאין בונין ביהמ״ק בשבת לכהת״כ שעשה דוחה ל״ת שיש בו כרת, ולבסוף מדאוקמה בלאו דמחמר רצתה ללמד לכהת״כ להיפך שאין עשה דוחה ל״ת, ועלינו להבין מ״ש הה״א מהמסקנא.
משמע שלולא לימוד מיוחד זה, היינו אומרים שבנין בית המקדש, שהוא מצות עשה, דוחה את לא תעשה של שבת, מאי לאו [האם לא] מדובר בבנין בית המקדש במלאכות גמורות, כגון בבונה וסותר שהן מלאכות שיש בהן איסור כרת, וטעמא [והטעם, דווקא] דכתב רחמנא [שכתבה התורה] ״את שבתתי תשמרו״, הא לאו הכי, דחי [הרי לולא כן, היתה דוחה]!
The Gemara analyzes this baraita: What, is it not referring to building the Temple by performing prohibited labors on Shabbat whose violation entails karet, such as building and demolishing? And the reason the building of Temple does not override Shabbat is that the Merciful One specifically writes: “Keep My Shabbatot,” from which it may be inferred that if that were not so, the positive mitzva would override Shabbat. It is therefore possible to deduce from here that in general, positive mitzvot override even prohibitions that entail karet.
רש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) לָא לָאו דִּמְחַמֵּר וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא דָּחֵי וְאֶלָּא דְּקַיְימָא לַן דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי ל״תלֹא תַעֲשֶׂה לִיגְמַר מֵהָכָא דְּלָא דָּחֵי.

The Gemara responds: No, here too the reference is to the prohibition against driving a laden animal, and even so the positive mitzva to build the Temple does not override the prohibition against driving a laden animal on Shabbat. The Gemara asks again, as before: If so, rather than that principle in which we maintain that a positive mitzva comes and overrides a prohibition, let us derive from here that it does not override even a regular prohibition.
רשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא בלאו דמחמר [וכו׳] אלא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה ליגמר מהכא דלא דחי. ואיכא למידק מ״ש כי מוקמינן ליה בשחוט לי ובשל לי, דייקינן מינה הא בעלמא דחי, וכי מוקמינן ליה בלאו דמחמר דייקינן מיניה איפכא, וללמד על כל התורה להיות כמוהו, ואיכא למימר דכי מוקמינן ליה בשחוט לי ובשל לי, ליכא אלא כדאמר דאי סלקא דעתך דניגמר מיניה בעלמא לאיסורא לישתוק קרא מיניה, דמהיכי תיתי דאתי עשה ודחי לאו חמור שיש בו כרת. ויש מקשים (רמב״ן ד״ה הא) דהא ליתא דדלמא אצטריך דאי לאו דגלי לן רחמנא את שבתותי תשמורו הוה אמינא דדחי כדדחי לאו גרידא דכלאים, דמה לי איסורא זוטא מה לי איסורא רבה, וכדאמרינן לקמן (יבמות ז.) מאי או אינו דקאמר סלקא דעתך אמינא אטו עשה דדחי לא תעשה לאו לא תעשה דחמור מיניה וקא אתי עשה ודחי ליה מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא תלמוד לומר לא תבערו. הכי נמי דלמא אצטריך למילף מיניה בכל התורה כולה דלא דחי אלא לא תעשה גרידא ככלאים, הא שיש בו כרת לא. ומתרצים דכל היכא ודאי דליכא אלא חד קרא גמרינן מיניה מה התם לא דחי, בעלמא נמי לא דחי, אבל הכא כי דרשינן מכבוד אב ואם דלא דחי, וכתבי נמי עליה דלא דחי הוו להו כשני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין שלא ידחו, אלא שידחו וללמד על עצמן בלבד באו שלא ידחו. ואם תאמר אם כן מעיקרא מאי קא מבעיא להו שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי דאצטריך עליה למיסרא. דלמא כי אצטריך עליה לאגמורי על כל התורה דלא דחי. יש לומר דעליה כיון דאיכא למימר דאתי לגזירה שוה אחרינא כדלקמן (יבמות ט.) לא עבדינן מיניה בנין אב וכדכתבינן לעיל (יבמות ה׳: ד״ה מאי) אלא אדרבה הוה גמרינן מציצית דמופנה דדחי, דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא. והשתא נהי דהוה סד״א דאת שבתותי תשמורו ללאו דמבשל הוא דאתא ולומר דלא דחי, דרשינן נמי עליה לכיוצא בו דלא דחי, הא בכל התורה דחי דהוו להן ב׳ כתובין. ומיהו כי מוקמינן ליה בלאו דמחמר, ודאי איכא למשמע מיניה איפכא, דכיון דאיכא למגמר מציצית דדחי, ואת שבתותי תשמורו לגופיה הוא דאתא משום דאתה ואביך חייבין בכבודי. ואיכא למימר נמי דמואת שבתותי תשמורו לגופיה הוא דאתא משום דאתה ואביך חייבין בכבודי. ואיכא למימר נמי דמואת שבתותי תשמורו גמרינן לכל התורה דלא דחי, וכלאים בציצית לגופיה משום דציצית שקולה כנגד כל המצות, וכיון דאיכא לאקושי להאי, ואיכא לאקושי להאי לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן ולא דחי. ואינו מחוור לי, דכיון דאמרינן דאי לאו את שבתותי תשמורו הוה אמרינן דעליה לא מוכח, ולא עבדינן מיניה בנין אב ואפילו לחומרא, כיון דאיכא למימר דלג״ש הוא דאתא, כי כתיב נמי את שבתותי תשמורו אמאי לא אמרינן דעליה דלמא לגזירה שוה, והוה ליה את שבתותי חד קרא, וליגמר מיניה דעלמא לא דחי, וכלאים בציצית ללאו גרידא הוא דאתא. וכבר הקשתי יותר מזה על סברא זו למעלה. אלא ודאי התירוץ הראשון נכון דאם כן לשתוק קרא מיניה, דההיא סברא דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא, אכתי לא אזלינן בההיא סברא. ותדע לך דאדרבה עיקר שמעתין (יבמות ג:) בהא שקלינן וטרינן אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת מי דחי. ואמרינן נמי (יבמות ה:) אשכחן דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת היכא אשכחן דאצטריך עליה. ועל סברא זו טרחינן לאשכוחי מנא לן דדחי, אלמא אכתי לא קמה לן ההיא סברא דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא, אלא מאן דאמר אתיא מהבערה הוא סלקא דעתך דתנא דברייתא אית ליה הכין, ומשום דאתי עשה ודחי לא תעשה קאמר, והאי או אינו דקאמר משום דמה לי איסורא זוטא מה לי איסורא רבה כדאיתא להדיא לקמן, דלמאי דסלקא דעתא מעיקרא קא מפרש לה הכין, אבל למאי דדחי רב שימי ברש אשי דתנא בקל וחומר מייתי לה, לא שמעינן מההיא ברייתא ואידחיא לה ההיא סברא לגמרי כנ״ל. אח״כ מצאתי בתוס׳ (הרא״ש ו׳: ד״ה וטעמא) דאפילו למאן דבעי לאיתוייה מהבערה, לא הוה סליק אדעתיה ההיא סברא דמה לי איסור זוטא כו׳, ותדע לך מדקאמר אתיא מהבערה משמע דמיתורא דהבערה בא ללמד, דאי לא לימא מה לי איסור זוטא כו׳. ולישנא דסוגיין נמי הכי משמע דמיתורא דלא תבערו קא דייק לה מדקאמר טעמא דכתב רחמנא לא תבערו, הא לאו הכי דחי, וקסבר עכשיו דהאי או אינו דברייתא לאו דוקא. ותדע לך דעל כרחך למאי דדחינן לא ר׳ יוסי היא דאמר הבערה ללאו יצאה, לא מיפרש היא או אינו משום מה לי איסורא זוטא מה לי איסורא רבה.
ונגמר מהכא דלא דחי. איכא למידק אדרבה נגמר מהכא דדחי מיהא עשה ולא תעשה, דהא שבת עשה נמי איכא דכתיב תשבות, וטעמא דכתיב את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי, אלמא בעלמא דחי. ויש לומר דמהתם לא ילפינן לקולא דדלמא משום דהוקש כבודו הוא דאצטריך לגלויי דלא דחי. ולקמן נמי גבי בנין בית המקדש משום חומר מקדש אצטריך נמי. וכיון דבמקום כבוד ובמקום מקדש לא דחי לא תעשה שיש עמו עשה, שמע מינה דבעלמא לא דחי אפילו לאו גרידא ורבינו מורי הרב זצ״ל (רבינו יונה ומובא בריטב״א ה׳: ד״ה כלכם) תירץ דבמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו עשה אלא אאבות מלאכות.
ולגמר מהכא דלא דחי. תימה דאפילו תמצא לומר, דבלאו דמחמר לא ילפינן מיניה ללאו גרידא דעלמא, דשאני שבת דעשה ולא תעשה הוא דכתיב וביום השביעי תשבות, והא דאצטריך רחמנא למיסריה משום שהוקש כבוד לכבוד המקום, מהו דתימא לציית ליה קא משמע לן כדאיתא התם במציעא (בבא מציעא לב.) ויש לומר דסבירא לן דאם איתא דבעלמא דחי לאו גרידא, הכא כיון דהוקש כבודו לכבוד המקום דחו אפילו לאו ועשה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: לא, גם כאן מדובר על לאו (מצות לא תעשה) של מחמר, ואפילו הכי [כך] לא דחי [אינו דוחה]. ומקשים שוב, מעין קושייתנו הקודמת: ואלא מה דקיימא לן דאתי [שמוחזק לנו שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה, ליגמר מהכא דלא דחי [נלמד מכאן, מבנין בית המקדש שאינה דוחה]!
The Gemara responds: No, here too the reference is to the prohibition against driving a laden animal, and even so the positive mitzva to build the Temple does not override the prohibition against driving a laden animal on Shabbat. The Gemara asks again, as before: If so, rather than that principle in which we maintain that a positive mitzva comes and overrides a prohibition, let us derive from here that it does not override even a regular prohibition.
רשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וכ״תוְכִי תֵּימָא שָׁאנֵי לָאוֵי דְּשַׁבָּת דַּחֲמִירִי וְהָא תַּנָּא בְּעָלְמָא קָאֵי וְלָא קָא פָרֵיךְ דְּתַנְיָא יָכוֹל אָמַר לוֹ אָבִיו הִיטַּמֵּא אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אַל תַּחְזִיר יָכוֹל יִשְׁמַע לוֹ תַּלְמוּד לוֹמַר אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ׳ כּוּלְּכֶם חַיָּיבִים בִּכְבוֹדִי.

And if you say that prohibitions of Shabbat are different in that they are more severe, this cannot be the case, as the tanna speaks generally and he does not raise any difficulty of this kind as it is taught in the aforementioned baraita: One might have thought that if one’s father said to his son who is a priest or nazirite: Be rendered ritually impure, or if he said to him: Do not return this lost item, it might have been supposed that his son should obey him. Therefore, the verse states: “You shall fear every man his mother and his father and you shall keep My Shabbatot, I am the Lord your God” (Leviticus 19:3), which means: All of you are obligated in My honor.
רש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא תנא בעלמא גמר – לאוי דטומאה והעלם אבדה מלאוי דשבת ולא פריך.
הא דדייק ברייתא גבי כבוד: אע״ג דאיש אמו ואביו תיראו מכל מקום את שבתותי תשמורו דאני כו׳, וגבי מקדש אמרינן איפכא, את שבתותי תשמורו אף על גב דמקדשי תיראו. פירש״יא משום דאני כו׳ משמע כולכם חייבים בכבודי, ושמירת שבת כבדה הקב״ה יותר מכיבוד אב ומבנין בית המקדש, ששמירת שבת אינה אלא לכבוד הקב״ה שברא עולמו בששה ימים, ובנין בית המקדש לכפרת ישראל ולהנאת כהנים. ואע״ג דדרשינן בכמה קראי אני נאמן לשלם שכר ונאמן ליפרעב, כיון דבחד קרא כתיב אני להזהיר על כבוד השבת, כל מקום שהוזכרה בו שבת נדרוש כן. ואני אומרג עיקר דרשא מואת שבתותי תשמורו, בכל מקום שנאמרה שמירה יש במשמע שלא ידחה אלא שיהא שמור לעולם, ואין במשמע מורא כן, וממילא משתמע אני ה׳ כולכם חייבים בכבודי.
א. לעיל ה ב בד״ה כולכם, ועיין בתוד״ה כולכם.
ב. עיין בריטב״א שכתב שכן הקשו תוס׳ על פירש״י.
ג. וכ״כ הרשב״א, והריטב״א בשם תוס׳.
והא תנא בעלמא קאי ולא קא פריך. קשיא לי והא ברייתא כל שכן דקשיא ליה, דהא תנא דברייתא ע״כ בלאו דמחמר מוקי ליה, דאי בלאו דמבשל כל שכן דאיכא למיפרך שאני התם דלא תעשה שיש בו כרת הוא. ויש לומר דלטעמיה קא פריך ליה, כלומר בשלמא לדידי אידך תנא פליג ומוקי לה בלאו דמחמר, משום דקס״ד דבעלמא לא אתי עשה ודחי לא תעשה גרידא, וכלאים בציצית דדחימשום דציצית שקולה כנגד כל המצות ולא גמרינן מיניה, אי נמי דצמר ופשתים לא מייתר וכדיוקא דרבא. אבל אנן דקיימא לן בעלמא דדחי, על כרחך ללאו דמבשל הוא דאתא, והאי תנא דיכול תהא כבוד אב ואם דוחה את השבת בלאו דמבשל קאמר. אבל לדידך דמוקמת ליה בלאו דמחמר ולומר דתנאי לא פליגי אם כן ליגמר מהכא דבעלמא לא דחי דהא לאידך תנא על כרחין לא דחי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכי תימא שאני לאוי [ואם תאמר כי שונים איסורי לא תעשה] של שבת דחמירי הם חמורים]והא [והרי] התנא בעלמא קאי ולא קא פריך [בכלל עומד, מדבר, ואיננו פורך, מקשה] קושיה זו! דתניא כן שנינו בברייתא]: יכול אמר לו אביו ״היטמא״, או שאמר לו ״אל תחזיר״ אבידה יכול ישמע לו הבן — תלמוד לומר: ״איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו״ (שם יט, ג) כלומר, כולכם חייבים בכבודי. הרי שאותה ראיה משמשת לא רק לגבי איסורי שבת אלא גם לגבי איסורים אחרים, שאין בהם כרת.
And if you say that prohibitions of Shabbat are different in that they are more severe, this cannot be the case, as the tanna speaks generally and he does not raise any difficulty of this kind as it is taught in the aforementioned baraita: One might have thought that if one’s father said to his son who is a priest or nazirite: Be rendered ritually impure, or if he said to him: Do not return this lost item, it might have been supposed that his son should obey him. Therefore, the verse states: “You shall fear every man his mother and his father and you shall keep My Shabbatot, I am the Lord your God” (Leviticus 19:3), which means: All of you are obligated in My honor.
רש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן הֶכְשֵׁר מִצְוָה הֶכְשֵׁר מִצְוָה תִּיפּוֹק לִי מֵהָתָם.

Rather, there is no proof from here with regard to all Torah prohibitions, because there is room to refute that argument as follows: What about the fact that these instances of driving an animal on Shabbat are merely a preparation for the mitzva of building the Temple, and is not a mitzva in itself? The Gemara raises a difficulty: Let the halakha that preparation for a mitzva does not override a prohibition be derived from there, the case of honoring one’s parents, as stated previously. Why repeat this matter with regard to the building of the Temple?
רש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תיפוק לי מהתם – מאיש אמו ואביו תיראו דהכשר מצוה הוא ולא דחי למה ליה למיהדר למכתב הכא את שבתותי תשמורו אלא לאו דתילף מיניה דאפילו בלא הכשר מצוה אי לא כתיב קרא בהדיא דלא דחי אמרינן דדחי אם כן איצטריך עליה.
מה להנך שכן הכשר מצוה – פירש״י ז״לא, עיקר קיום מצות אביו לא איפשר לקיומיה אלא בעקירת שבת, אבל הכא איפשר דחליץ. ולא מחוור לן, דהא רבא דאמר בפרק כיצדב, הכא איפשר בחליצה ומקיים עשה ולא תעשה, איתותב, דכל שאינה עולה ליבום לאו בת חליצה היאג. ועוד דאם כן ממילה ופסח ותמיד ומיתת בית דין בשבת מכולהו לא אתיא, דמה להלן שכן הכשר מצוה, ואע״פ שאיפשר למול למחר ולקיים מיתת בית דין למחר, השתא מיהא הכשר מצוה נינהו, דהא גם בנין בית המקדש איפשר למחר ואפילו הכי אמרת הכשר מצוה הואד. ועוד קשה לן, הא דאמרינן הכשר מצוה ותיפוק ליה מהתם, מאי קושיא, מקרא קמא דמורא דאםה גמרינן לכל התורה דדחי, והאי דמקדש לגופיה איצטריך לומר דלא דחי, ומ״מ תרוייהו הכשר מצוה נינהו, הא ביבום לא דחי, ואכתי עליה למה ליו. ועוד דהכשר מצוה לא משמע הכי, אלא משמע פירושו כמו שפר״ח ז״ל, דאלאו דמחמר קאמרינן, דליכא למיגמר מהכא דלא דחי, דמה להנך שכן אין דחייתן עיקר מצוה אלא הכשר מצוה, שהמחמר אחר בהמתו להביא לאביו גוזלות או דבר אחר, אין זה כבודו אלא הכשר כבודו, וכן גבי בנין בית המקדש במחמר שאין בו בנין הבית עצמו קאמר, אלא שהוא מכשיר בניינו, הלכך אע״ג דהכא לא דחי, בעלמא דחי דגמרינן מכלאים בציצית. וא״ת והלא מכיון שאמר לו אביו חמר אחר בהמתך הויז כבודו, אין עיקר כבוד אלא מה שאמרו בקידושיןח, איזהו כבוד מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו וכו׳ וכל דבר שיש לו הנאה בו, אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו הנאה של כלום, אין זה כבוד שאמרה תורה. וכן מה שאמרו, יכול אמר לו אביו להטמא וכו׳, להביא פירות קאמר, אבל הטמא לחנם אין צריך לומר שלא ישמע לו.
א. ד״ה אלא.
ב. לקמן כ ב.
ג. מדברי רבינו משמע, דרבא לקמן איתותב משום דכל שאינו עולה ליבום א״ע לחליצה, והרי שם מדובר בחייבי לאוין שבהם עשה דיבום דוחה ל״ת והטעם משום דחליצה במקום יבום לאו מצוה, וכ״כ התוס׳ כאן בד״ה שכן הכשר מצוה, ואולי צריך להוסיף כאן לאחר המלה איתותב ״ועוד״ דהיינו קושיא נוספת וכמש״כ בתוס׳. וכן צ״ע ברשב״א ובריטב״א.
ד. וכה״ק הרשב״א. ולכאורה יש לחלק בין בנין בית המקדש ובין מילה ומיתת בית דין, דבאלו יש מצוה לעשות מעשה אחד בלבד ולכן יש לומר דלא הוי הכשר מצוה דאפשר לקיים אותו מעשה למחרת, משא״כ בנין בית המקדש שבכל יום ויום יש מצוה ומה שיכול לעשות בשבת א״א לעשות למחר, כי למחר שוב מצווה לבנות, לכן מיקרי הכשר מצוה.
ה. בכ״י א: דאב. וברשב״א: ממורא אב.
ו. עיין בתוס׳ ד״ה שכן הכשר מצוה, שתירצו קושיא זו.
ז. בכי״א: דהוי כבודו.
ח. לא ב. ועיין בתוס׳ שם מש״כ בסופו בשם הר״י. ועיין בשבת קלא א תוד״ה ושוין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא, אין להביא משם ראיה לכל איסורי תורה, מטעם אחר, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, להקשות]: מה להנך [לאלה] שכן מלאכה במחמר היא רק הכשר מצוה של בנין המקדש, מה שאין כן בשאר מצוות. ומקשים: הכשר מצוה תיפוק לי מהתם [יצא לי, יילמד, משם] ממה שכבר נאמר בדין כיבוד אב ואם שאינו דוחה מצות לא תעשה, ומדוע חזר ואמר אותו דבר גם לענין בנין בית המקדש?
Rather, there is no proof from here with regard to all Torah prohibitions, because there is room to refute that argument as follows: What about the fact that these instances of driving an animal on Shabbat are merely a preparation for the mitzva of building the Temple, and is not a mitzva in itself? The Gemara raises a difficulty: Let the halakha that preparation for a mitzva does not override a prohibition be derived from there, the case of honoring one’s parents, as stated previously. Why repeat this matter with regard to the building of the Temple?
רש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אִין הָכִי נָמֵי וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ לְמָה לִי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא יָכוֹל יִתְיָירֵא אָדָם מִמִּקְדָּשׁ תַּלְמוּד לוֹמַר אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ וְאֶת מִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ נֶאֶמְרָה שְׁמִירָה בַּשַּׁבָּת וְנֶאֶמְרָה מוֹרָא בַּמִּקְדָּשׁ מָה שְׁמִירָה הָאֲמוּרָה בַּשַּׁבָּת

The Gemara responds: Yes, it is indeed so. And why do I need the verse: “You shall keep My Shabbatot, and revere My Sanctuary” (Leviticus 19:30)? After all, the halakha that the building of the Temple does not override the prohibition against driving an animal on Shabbat is derived from the case of honoring one’s parents. The Gemara answers: It is necessary to derive that which is taught in a baraita: One might have thought that a person should be in reverence of the Temple and turn the Temple itself into an object of worship. Therefore, the verse states: “You shall keep My Shabbatot, and revere My Sanctuary.” The term keeping is stated with regard to Shabbat, and the term reverence is stated with regard to the Temple. Just as in the case of keeping stated with regard to Shabbat,
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נאמר שמירה בשבת ומורא במקדש – והקישן הכתוב בפסוק אחד.
יכול יתיירא אדם מבית המקדש – גבי אביו לא הוצרך לומר כן דפשיטא שלא ישתחוה לו לשם אלהות אבל גבי המקדש איצטריך משום דהוי דבר שבקדושה א״נ גבי אביו שייך מורא שלא יכעיסנו אבל במקדש אין יכול למצוא אלא בדוחק כמו שמפרש והולך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(ו:) אה״נ ואת שבתותי תשמורו מיבי׳ לכדתני׳ – ק״ל לההוא תנא דדריש ליה לבנין בית המקדש נגמר מיהא מהת׳ ואי אתיא לומ׳ דסבי לן כדאידך תנא דמייתי השתא לא היל״ל למנקט האי לישנא דמיבעי ליה אלא הכי הוה ליה למימר ולאידך תנא דתניא מא״ל וכדא׳ לעיל הניח׳ לתנא דבי רבי ישמעאל וי״ל דה״ק דעיקרא קרא לד״ה היינו לכדתניא בסמוך ותנא דדריש ליה לעיל לבנין בית המקדש אסמכתא בעלמא הוא ועיקר דרשא דלימא מאידך דכבוד אב ואם נפקא ואורחיה דתנא הוא בהכי אלא סד״א תיתי מהבערה. עיקר הברייתא כך היא לא תבערו אש בכל מושבותכם מה תלמוד לומ׳ משום ר׳ ישמעאל אמ׳ תלמוד א׳ זו אלא דתלמודא עאל בגווה דמתנית׳ לברורי מאי קאמר ומאי קמ״ל לתנא והכי אורחא דתלמודא.
ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא באמת גם כן]. ואם כן הכתוב ״ואת שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו״ (שם ל) למה לי? שהרי את ההלכה הזו שאין בנין מקדש דוחה לאו של מחמר אנו למדים מכיבוד אב ואם. ומשיבים: מיבעי ליה [צריך אותו] לענין אחר, לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: יכול יתיירא אדם ממקדש ויעשה אותו, את המקדש עצמו, נושא לעבוד אותו, תלמוד לומר: ״את שבתתי תשמרו ואת מקדשי תיראו״ ומהשוואת הדברים בפסוק אחד אנו למדים: נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת
The Gemara responds: Yes, it is indeed so. And why do I need the verse: “You shall keep My Shabbatot, and revere My Sanctuary” (Leviticus 19:30)? After all, the halakha that the building of the Temple does not override the prohibition against driving an animal on Shabbat is derived from the case of honoring one’s parents. The Gemara answers: It is necessary to derive that which is taught in a baraita: One might have thought that a person should be in reverence of the Temple and turn the Temple itself into an object of worship. Therefore, the verse states: “You shall keep My Shabbatot, and revere My Sanctuary.” The term keeping is stated with regard to Shabbat, and the term reverence is stated with regard to the Temple. Just as in the case of keeping stated with regard to Shabbat,
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יבמות ו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה יבמות ו., הערוך על סדר הש"ס יבמות ו., רש"י יבמות ו., תוספות יבמות ו., תוספות ישנים יבמות ו., רמב"ן יבמות ו. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א יבמות ו. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי יבמות ו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר יבמות ו. – מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה), ריטב"א יבמות ו., מהרש"ל חכמת שלמה יבמות ו., מהרש"א חידושי הלכות יבמות ו., גליון הש"ס לרע"א יבמות ו., רשימות שיעורים לגרי"ד יבמות ו. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ יבמות ו., אסופת מאמרים יבמות ו.

Yevamot 6a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Yevamot 6a, Collected from HeArukh Yevamot 6a, Rashi Yevamot 6a, Tosafot Yevamot 6a, Tosefot Yeshanim Yevamot 6a, Ramban Yevamot 6a, Rashba Yevamot 6a, Meiri Yevamot 6a, R. Avraham of Montpellier Yevamot 6a, Ritva Yevamot 6a, Maharshal Chokhmat Shelomo Yevamot 6a, Maharsha Chidushei Halakhot Yevamot 6a, Gilyon HaShas Yevamot 6a, Reshimot Shiurim Yevamot 6a, Steinsaltz Commentary Yevamot 6a, Collected Articles Yevamot 6a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144