גמרא
פירוש
לְמַה שֶּׁמָּנוּ חֲכָמִים אַדְּרַבָּה לְמַה שֶּׁמָּנוּ חֲכָמִים אֵין לָהֶם עוֹר וְאָמַר אַבָּיֵי הָכִי קָאָמַר אֵין עוֹר חָלוּק מִבָּשָׂר אֶלָּא לְמַה שֶּׁלֹּא מָנוּ חֲכָמִים אֲמַר לֵיהּ רָבָא הָא לְמַה שֶּׁמָּנוּ חֲכָמִים קָאָמַר אֶלָּא אָמַר רָבָא הָכִי קָאָמַר אֵין עוֹר מְטַמֵּא כְּבָשָׂר אֶלָּא לְמַה שֶּׁמָּנוּ חֲכָמִים מִכְּלָל דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הָנָךְ נָמֵי דְּלֹא מָנוּ חֲכָמִים מְטַמְּאִין וְהָא קָתָנֵי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
גמ׳ הא הורגן חייב מאן תנא א״ר ירמיה ר׳ אלעזר היא – פי׳ דמדקתני רמשים, משמע דחייב משום נטילת נשמה בכל דבר שהוא חי, ואלו לרבנן דפטרי בכינה בכל דבר שאין בו גידין ועצמות נמי פטרי, משום שאינו מתקיים י״ב חדש והו״ל כמת, וגמרי׳ נמי מאלים מאדמים מה התם יש בהן גידין ועצמות אף כל שיש בהן גידין ועצמות. והכי איתא בירושל׳ פ״ק.א ואתא רב יוסף ופליג ואמר דלא גמירי רבנן מאלים מאדמים, אלא דבעי׳ פרה ורבה אבל גידין ועצמות לא בעי׳, הלכך ברמשים שהן פרין ורבין חייבין לדברי הכל. הא דאמרי׳ במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה דחייב משום עוקר דבר מגדולו – ק״ל דהא גוזז ותולש כנף מן העוףב כשהן חיין לא מחייבינן להו תרתי חדא משום עוקר דבר מגידולו. וכן הנוטל שערו וצפרניו ושפמוג אין בהן משום דין עוקר דבר מגדולו דליחייב תרתי, אלמא אין משום עוקר דבר מגדולו דהוא תולדה דקוצר אלא בגדולי קרקע. וה״נ משמע בבכורותד גבי תולש צמר מבכור דתולש לאו היינו גוזז וכנגדו בי״ט מותר דלית ביה משום עוקר דבר מגדולו. ועוד דודאי קוצר ודש תרוייהו בחד גוונא גמרי׳ להו ממשכן, כי היכי דאמרי רבנןה אין דישה אלא בגדולי קרקע ה״נ אמרי׳ ודאי אין קצירה אלא בגדולי קרקע1. ו ואפי׳ ר׳ יהודה אפשר דמודה בקצירה דהוא ממש מן הקרקע ותולש מבעלי חיים בכלל גוזז הוא. וי״ל דמדלדל עובר משום נטילת נשמה הוא חייב, וה״ק אע״ג דהאי עובר לית בי׳ בדידיה נשמה כיון דגידולו תלוי בנשמת אמו העוקרו משם נוטל נשמתו ממנו, דלאו מי א״ר ששת בגידולי קרקע כן דמאן דתלש כשותא מהיזמי שיניקתו תלוי בהיזמי, כדאמרינן בעירובין בפרק בכל מערביןז דקטלין לי׳ להיזמתא ויבשה כשותא ומחייבו משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר, ה״נ בבעלי חיים מחייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא משום נטילת נשמה, דומיא דחובל דהוא משום נטילת נשמה מאבר אחד, וסירכא דלישנא נקט וכן נראה הפי׳ הזה מדברי ה״ר משה הספרדי ז״ל בפרק י״אח מהלכותיו. ומ״ש בירושל׳ בפרק כלל גדולט רבנן דקסרין אמרין ההין דצד נונא וכל דבר שהוא מבדילו מחיותו חייב משום קוצר, לא אתי׳ כשיטתא דגמ׳ דילן.ימהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א ה״ג.
ב לעיל עד, ב.
ג לעיל צד, ב.
ד כה, ע״א.
ה לעיל עה, א.
ו עי׳ בארוכה בדבר אברהם ח״א סי׳ כד.
ז כח, ב.
ח מהל׳ שבת ה״א שכתב משום נטילת נשמה, מיהו בפ״ח ה״ג בכשות שעלה בסנה ועשבים שצמחו על גב החבית חייב משום קוצר שזה הוא מקום גדולן.
ט ה״ב, וכל דברי רבנו ברשב״א ובמיוחס לריטב״א.
י בביאור דברי רבנו הארכנו לעיל עד, ב ושם בארנו שרבנו סובר דא״א שיהיו ב׳ תולדות במעשה אחד, ולכן אין לחייב גם משום גוזז וגם משום קוצר שהם תולדות, וכיון דבבכורות מסקינן דחייב משום גוזז ע״כ הא דלא מחייב משום תולש משום דתלישה ל״ה אלא בגידולי קרקע, והכא חייב משום נטילת נשמה. ושם כתבנו דהירושלמי ס״ל דקוצר הוי אב, ולכן אפשר לחייבו גם משום גוזז וגם משום קוצר ולפי״ז אין מוכרח דקצירה דוקא בגי״ק ולפי״ז שפיר מחייב בנונא משום קוצר.
1 הגהת הגרא״ז: עמש״כ בדף צה, ע״א.
הערות
Gemara
Peirush