×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) שֶׁשָּׁגַג עַל הָאוֹכָלִין וְהֵזִיד עַל הַכְּלִי מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי וְהָא אַף עַל הַכְּלִי קָתָנֵי אֶלָּא א״ראָמַר רַב אָשֵׁי כְּגוֹן שֶׁשָּׁגַג בָּזֶה וּבָזֶה וְנוֹדַע לוֹ וְחָזַר וְנוֹדַע לוֹ וּבִפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ.:
one acted unwittingly with regard to the food and intentionally with regard to the vessel. He is liable to bring a sin-offering for the food and to receive karet for the vessel. Rav Ashi strongly objects to this. Didn’t the baraita teach: He is liable even for the vessel? Apparently, the liability for the food and the liability for the vessel are identical. Rather, Rav Ashi said: This is referring to a case where one acted unwittingly both with regard to this, the food, and with regard to that, the vessel. And he became aware of one transgression, and then he became aware of the other transgression. And the ruling is dependent upon the dispute between Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish cited above, with regard to the question whether or not one who unwittingly performed a single transgression twice and became aware of each separately is liable to bring two sin-offerings.
ר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ר׳ שמעון סבר תלתא מיעוטא כתיבי נפש אחת בעשותה חד למעוטי זה עוקר וזה מניח כגון פשט העני את ידו לפנים ונתן בעה״ב לתוכה והוציא וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי זה אינו יכול וזה אינו יכול ור׳ יהודה סבר זה אינו יכול וזה אינו יכול לא אימעט ומיעוטא שלישי לאפוקי יחיד שעשה בהוראת בית דין ופטור מן הקרבן והיכי דמי כגון האי דתנן נשאת על פי בית דין תצא ופטורה מן הקרבן שלא על פי בית דין תצא וחייבת בקרבן ור׳ שמעון אמר לך יחיד שעשה בהוראת בית דין לא צריך קרא למעוטיה ור׳ מאיר דקא מחייב זה יכול וזה יכול אמר לך תרין מיעוטי אינון ואם נפש אחת תחטא בשגגה אחת לאו מיעוטא הוא אלא נפש תחטא בעשותה חד לזה עוקר וזה מניח וחד ליחיד שעשה בהוראת בית דין ובזמן שאחד יכול ואחד אינו יכול והוציאו (שניהם פטורין) [ד״ה חייב]. אמר רב חסדא היכול הוא דחייב ואידך שאינו יכול לא קא עביד מידי אלא מסייע הוא ומסייע אין בו ממש ואיסתייע רב חסדא בכמה סייעתא זפש״ן סימן רב זביד משמיה דרבא סייעיה מהא דתני בזב היה רוכב ע״ג בהמה וד׳ טליות תחת ד׳ רגלי בהמה טהורות מפני שהיא יכולה לעמוד על שלש דחשבת כל חדא מסייעת ומסייע אין בו ממש (וכי) אמר רב יהודה מדסקרתא לעולם אימא לך מסייע יש בו ממש ושאני בהמה דכי עקרא חדא רגל משויא בדעתא למעקר כולהי גופיה אהדרו ליה לאו זמנין עקרא הא זמנין עקרא הא וכיון דאפילו בעי למעקר כולי גופה ומתחלה עקרא חדא זמנין עקרא הא וזמנין דעקרא הא ולאו חדא בעינא הוא דעקרא או הוה אית ביה ממש במסייע והוה האי זב דרכיב על האי בהמה כזב המתהפך על ה׳ ספסלין לארכן ויש ספק מתהפך עליהן טמאין דכל רגל מסייעת הוא ספק הא מתעקרא וספק הא מתעקרא לא אמרינן מסייע אין בו ממש. ורב פפי משמיה דרבא סייע מהא ר׳ יוסי אמר הסוס מטמא [על ידיו] וחמור מטמא ברגליו שמשענת הסוס על [ידיו] וחמור על [רגליו] ואמאי הא קא מסייעת ברגליו בהדי ידים וידים בהדי רגלים לאו משום דאמרי׳ מסייע אין בו ממש ודרב אשי ורבינא ברירין ומפרשן בתוספתא ובכל הזבחים שקבל דמן.
ושמעתתא דבתרא קא גרסין לה. אמר מר זה יכול וזה יכול ר׳ מאיר מחייב איבעיא להו בעינן שיעור לזה ושיעור לזה או דלמא שיעור אחד לכולן ואנחנא חזיינא דהא טעותא היא דלא בעו כי האי בעיא אליבא דרבי מאיר דלאו הלכתא כוותי׳ ולא אמרי אמוראי (פשמ״ש) [פמנ״ש] סימן. אף אנן תנינא אלא אהא קאי האי בעיא זה אינו יכול וזה אינו יכול ר׳ מאיר ור׳ יהודה מחייבין ור׳ שמעון פוטר ובהא הלכה כר׳ מאיר ור׳ יהודה והא קאמרינן באין צדין [דף כז] בהדיא רבי יהודה ור״ש הלכה כר׳ יהודה וכיון דהלכתא זה אינו יכול וזה אינו יכול חייבין עלה בעינן מי צריכינן שיעור לכל חד וחד או חד שיעור לשניהן וסליקא הלכה שיעור אחד לשניהן ופשטה דמתניתין לא יכול אחד להוציאו והוציאו שנים חייבין דאלמא כל אחד מהן בפני עצמן אינו יכול אבל שניהן בהדי הדדי יכולין ואעפ״כ חייבין ולא מצית מימר על זה יכול וזה אינו יכול קאי ולאו אליבא דר׳ מאיר קאי בעי אלא אליבא דרבנן דפטורין קאמר מי פטרי רבנן אף על פי שהוציאו שניהן שני שיעורין או דלמא אם הוציאו שניהן שיעור אחד פטירי ואם הוציאו שני שיעורין מחייבין חדא דלאו הכי קאמר לא בבעיא ולא בתשובה ועוד דאיפשיטא לן בזה יכול וזה יכול שאף על פי שמוציא כמה שיעורין פטורין הלכך ליכא לאוקומא אלא בענין זה אינו יכול וזה אינו יכול ואמרי׳ דשיעור אחד לכולן וחייבין בו.
ובפלוגתא דר׳ יוחנן וריש לקיש. עיקר דיליה בפרק כלל גדול (שבת דף עא):
ששגג על האוכלין והזיד על הכלי – ומאי חייב דקתני מיתה.
והא אף קתני – משמע שני חיובין שוין.
בפלוגתא דר״י ור״ל – דאיפלוגי בידיעות מחלקות בפ׳ כלל גדול (לעיל דף עא:) איפלוגי נמי רב ששת ורב אשי הכא רב ששת דלא מוקי לה הכי קסבר דאין ידיעות מחלקות ורב אשי סבר ידיעות מחלקות.
ששגג על האוכלין והזיד על הכלי – וחייב על הכלי היינו סקילה כפי׳ רש״י ורבינו שמואל קשה לו לאוקמי ברייתא בחיוב סקילה דבכל דוכתא איירי בחיוב חטאת והגיה הגירסא כגון ששגג על הכלים והזיד על האוכלין ולא התרו בו דליכא באוכלין לא סקילה ולא חטאת ועל הכלי חייב חטאת ואין נראה לר״י לא פי׳ הקונטרס ולא פי׳ רשב״ם דכשהזיד באחד אינו חייב חטאת על השני ששגג בו דלא שב מידיעתו הוא כיון שהזיד באחד מהן ונראה דהשתא דמוקי בהזיד בכלי איירי הכל לענין סקילה וה״פ דברייתא המוציא אוכלין כשיעור בכלי חייב סקילה על האוכלין כגון שהתרו בו על האוכלין ופטור על הכלי אם התרו בו משום כלי ואם היה צריך לכלי חייב סקילה אף אם התרו בו משום כלי ופריך והא אף על הכלי קתני משמע דחייב שתים.
ובפלוגתא דר׳ יוחנן ור״ל – פי׳ חייב שתי חטאות לרבי יוחנן כשנודע לו וחזר ונודע לו דידיעות מחלקות ולר״ל אחר שנתכפר נודע לו על אחד ופי׳ הקונטרס אין נראה לר״י דנהי דלית ליה לרב ששת ידיעות מחלקות מ״מ יעמיד בנודע לו על האחד בשכבר כיפר דכפרה לכ״ע מחלקת.
את החי במטה פטור אף על המטה
ר׳ האיי גאון ז״ל:א אוקימנה באדם חי מפני שהוא נושא את עצמו ודברי הכל הוא בין לר׳ נתן ובין לרבנן, אבל בבהמה חיה ועוף פליגי רבנן ור׳ נתן. רבנן מחייבו עליהו דסברי אגב (בעת תיקן) [בעתתיהו]⁠ב משרבטי נפשיהו ומתרשלין ואין נושאין את עצמן, ור׳ נתן פוטר בחיים.
וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץג ור׳ שמעון פוטר
אמ׳ רבא אמ׳ ר׳ יוחנן ור׳ יוסף אמ׳ ריש לקישד פוטר היה ר׳ שמעון אף המוציאה את המת לקברו.ו וטעמיה דר׳ שמעון דהוצאת המת לקברו מלאכה שאין צריכה לגופה וכל מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה.
ואשכחינן דרבא סבירא ליה כר׳ שמעון בהא מילתא, ואף סבירא ליה כר׳ נתן בההיא קמיתא. דתנן בריש פירקאז נוטל אדם את בנו והאבן בידו, ואמרו עלה אמ׳ (רבה) [רבא]⁠ח הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב. וליחייב משום תנוק. רבא (בר׳) [כר׳]⁠ט נתן סבירא ליה דאמ׳ חי (נותן) [נושא]⁠י את עצמו. וליבטולכ כיס גביל תינוק, מי לא תנן ואתמ החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה [לו].⁠נ מיטהס לגבי חי מבטל להע כיס לגבי תינוק לא מבטלפ ליה.
הוציאצ תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו פטור. וליחייב משום תינוק. (הכא) [רבא]⁠ק כר׳ שמעון סבירא ליה דאמ׳ כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.
ומדקדקיר רבנן בהאש דקא מפטר המוציא את המת, דהנית מילי היכאא דלית ליה ריחא. (ואו) [דאי]⁠ב אית ליה ריחא, נמצאת הוצאתו מלאכה שצריכה לגופה, ותניא (אידך ראה) [בפרק אמר]⁠ג ר׳ עקיבהד בסופיהה המוציא ריח רע כל שהוא. ואית לה להא מילתא סייעתא בתלמוד ארץ ישראל,⁠ו ומילתא מוכחאז היא.
א. כ״ז כלשונו בר״ח, ושמא הוא לו.
ב. כר״ח.
ג. נראה להוסיף כלפנינו ור״ח, חייב.
ד. כ״ה בד״ס. ולפנינו, אמר רבה בב״ח א״ר יוחנן וא״ר יוסף אמר רשב״ל.
ה. לפנינו, במוציא.
ו. לפנינו, לקוברו.
ז. קמא:.
ח. שם ור״ח.
ט. כשם.
י. שם.
כ. שם, וליבטל.
ל. שם, לגבי.
מ. שם ובמשנה כאן, את. ובר״ח ככאן.
נ. שם ומשנה כאן.
ס. שם, מטה.
ע. כ״ה בר״ח. ושם, מבטלי ליה.
פ. כ״ה בר״ח. ושם, מבטלי.
צ. כ״ה בר״ח. ושם ליתא.
ק. שם. ובר״ח, רבה.
ר. קטע זה הובא משמו בס׳ המפתח לר׳ נסים.
ש. בר״נ, בהאי. בר״ח, בההיא.
ת. כ״ה בר״ח. ובר״נ, הני.
א. בר״נ ליתא. ובר״ח, דהיכא.
ב. שאר.
ג. שאר.
ד. בשאר, עקיבא.
ה. צ..
ו. כאן.
ז. כ״ה בר״נ. ובר״ח, דמוכחא.
כגון ששגג בזה ובזה ונודע לו בזה וחזר ונודע לו בזה – פירוש: הוא הדין נמי מאי דתנן בפירקין לעיל המוציא קופת הרוכלים אף על פי שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת, אילו נודע לו על זה וחזר ונודע לו על זה שחייב על כל מין ומין אליבא דר׳ יוחנן ואף על פי שבבת אחת הוציאן, דהא הכא אכלין וכלי בבת אחת הוציאן ואמרינן ידיעות מחלקות. וראיתי שרבינו תם זצוק״ל כתב בספר הישר: אי קשיא הא דתנן בפרק ר׳ עקיבה המוציא קופת הרוכלין אף על פי שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת מה בא זה ללמד דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, תירץ הא קמ״ל דאפילו נודע לו על זה והפריש קרבן וחזר ונודע לו על זה כיון דבהוצאה אחת הוציא ובקופה אחת אינו חייב אלא אחת וכו׳ והאי דמוציא אכלין בכלי וצריך לכלי מחשב אותו רבינו תם כשתי הוצאות והילכך מחלקא להו ידיעות. ואינו נראה לי כלל, דמה לי אוכל וכלי מה לי שני מינין. ומאי דקשיא ליה למר על המוציא קופת הרוכלים דמה בא זה ללמדנו, כבר הקשו אותה בירושלמי ותירצוה דלא נצרכה אלא לר׳ אליעזר, כדכתבית התם במהדורא תינינא.
הכא במאי עסקינן כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי – פי׳ ומאי חייב דקתני חייב מיתה וכרת, והכי קתני המוציא אוכלין בכלי חייב על האוכלין אי בשוגג קרבן אי במזיד ענוש כרת ונסקל, ופטור על הכלי אפי׳ בהזיד עליו, ואם היה כלי צריך לו חייב אף בשבילו מיתה וכרת, אבל בשביל האוכלין שהוא שוגג בהן פטור אפי׳ מן הקרבן, לפי שאין זה שב מידיעתו שהרי הוא מזיד בכלי, וכל שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו.⁠א ויש גורסיןב כגון שהזיד על האוכלין ושגג על הכלי וחייב חטאת קתני1, וכ״ג ר״ח ז״ל2. אבל אינו מחוור מהטעם שאמרתי, שאין לחייבו קרבן לעולם הואיל והזיד באיסור שבת ואינו שב מידיעתו3.⁠ג
ובפלוגתא דר׳ יוחנן וריש לקיש – פרש״י ז״ל דרב ששת דלא בעי לאוקמא בהכי סבר לה כריש לקיש דאמר פטור. פי׳ לפירושו וסבר דאפי׳ לאחר הפרשה נמי פטר ר״ל. ואעפ״כ אינו מחוור שאין זו ראיה דרב ששת סבר כר״ל. אלא דלמא לא אסיק אדעתיה לפרושי הכי. א״נ דליק לי׳ אף על הכלי, ובכמה דוכתי בתלמוד כיוצא בה. אלא ה״פ דרב אשי קא״ל כגון שנודע לו על זה וחזר ונודע לו על זה, וכעין פלוגתא דרשב״ל ור״י למר כדאית ליה ולמר כדא״ל, למר קודם הפרשה ולמר לאחר הפרשה, ולמ״ד אפי׳ אחר הפרשה פטור ר״ל מוקים לה לאחר הקרבה.⁠ד
א. עי׳ ר״י בתוד״ה ששגג, רשב״א וריטב״א.
ב. כ״ה גי׳ רשב״ם בתוס׳ ד״ה ששגג וברשב״א בשם הר״ח, והר״ח לפנינו כגירסת רה״ג ברשב״א, ועי׳ בה״ג הגרא״ז בסמוך.
ג. וברשב״א כתב דאפשר דראוי לחטאת קאמר אלא שדבר אחר גרם לו להפטר.
ד. עי׳ תוד״ה ובפלוגתא רשב״א וריטב״א, ועי׳ תוס׳ ורבנו לעיל צ, א ד״ה המוציא.
1. הגהת הגרא״ז: על הכלי.
2. הגהת הגרא״ז: לפנינו בג׳ ר״ח כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי וכ׳ ע״ז פי׳ וה״ק חייב ע״ז חטאת וע״ז כרת.
3. הגהת הגרא״ז: אפשר דמתוקמא כמונבז. ואפשר דרבנן נמי מידי לענין שב מידיעתו אם לא הזיד במיתה. ועיין תוס׳ לעיל דס״ט ד״ה אלא למונבז. ומבואר מה דמהפכין הגירסא דבמיתה הי׳ שייך לאשמעינן אבל כרת אי נ״מ ואשמעינן דחייב על הכלי קרבן.
ובפלוגתא דרבי יוחנן ור׳ שמעון בן לקיש. פירש רש״י ז״ל: דרב ששת דלא אוקמה בנודע לו וחזר ונודע לו, ורב אשי דאוקמה בהכין, פליגי בפלוגתא דר״י וריש לקיש, דרב ששת כר״ל ולפום כך לא מצי לאוקומה בנודע לו וחזר ונודע לו, ורב אשי כרבי יוחנן. ואינו מחוור. דמנא ליה דרב ששת כר״ל [כיון] דקיימא לן כר׳ יוחנן אלא דלא אסיק אדעתיה לאוקומה בהכין, ואי נמי דלא קשיא ליה האי אף על הכלי. אלא הכי פירושא: רב אשי אמר בנודע לו וחזר ונודע לו וכפלוגתא דר׳ יוחנן ורשב״ל, למר בנודע לו וחזר ונודע לו מיד, דידיעות לבד מחלקות, ולמר בנודע לו לאחר הפרשה, ואי נמי לאחר הקרבה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בפרק כלל גדול (שבת עא:).
אע״פ שאמרו באדם חי נושא את עצמו והמוציאו פטור בבהמה חיה ועוף מיהא כל המוציאן חייב אפי׳ חיים ואין אומרין בהם שהם נושאין את עצמם אדרבא משתמטים הם כלפי מטה ומגביהין עצמם להשמט מיד הנושאם ואף באדם אם היה כפות חייב שאין לומר עוד בו שיהא נושא את עצמו וכן כל מי שניכר שאינו נושא את עצמו חייב כגון בעל בשר הרבה שהרי אמרו בסוגיא זו והא פרסאי דכמאן דכפיתי דמו ר״ל מצד שהם מסורבלים בשר ותירץ רמות רוחא הוא דאית בהו דההוא פרדשכא דרתח מלכא עליה ורהט בכרעיה תלתא פרסי אלמא כל שידוע שאינו נושא עצמו חייב וא״כ אף בחולה חייב וכן כתבו גדולי המחברים ואף במסכת יומא שנינו איש עתי אפילו בשבת למאי הלכתא שאם היה חולה ר״ל השעיר מרכיבו ר״ל על כתיפו והקשה ואי כר׳ נתן מאי צריך קרא הא לרבי נתן חי נושא את עצמו אף בבהמה ותירץ כיון שחלה ככפות דמי ומודה ר׳ נתן בכפות ויש ללמוד הימנה לאדם לרבנן שאם חלה דינו ככפות:
הקטן יש אומרים שדינו כבהמה לחייב הנושאו ויוצא להם כן ממה שהקשו בסוגיא זו על מה שאמרו עליה באדם חי אפי׳ רבנן מודו והרי אמרו בפרק נוטל המוציא תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו חייב משום כיס ר״ל שאין הכיס טפלה לתינוק והקשה וליחייב משום תינוק ותירץ רבא כר׳ נתן סבירא ליה אלמא שלדעת רבנן חייב אף על התינוק ובכאן אמרו באדם חי נושא את עצמו מודו רבנן ולמדו מכאן שהתינוק כבהמה ולדעת רבנן חייב ומ״מ יש מתרצין שלא אמרה אלא לרוחא דמילתא כלומר אפילו תמצא לומר שנחלקו רבנן באדם אני סובר כר׳ נתן ומ״מ מודים חכמים אף בתינוק וכן הלכה ויש פוסקין חי נושא את עצמו אף בבהמה חיה ועוף ואין נראה כן ובפרק מפנין יתרחבו הדרכים:
בראשון של ע״ז התבאר שאסור למכור בהמה גסה לגוי מחשש מלאכת שבת ר״ל שמא ישאילנה או ישכירנה לו ויעשה בה מלאכה בשבת ובסוס מיהא מותר מפני שאף הגוי עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת ר״ל שעושה בו מלאכה שאפי׳ עשאה אדם פטור שהרי סתמו אינו אלא לרכיבת אדם ולהיותו נושא את האדם ולא למשאוי ואלו היה האדם נושא אדם אחר בשבת פטור שהחי נושא את עצמו ואפי׳ היה הסוס מיוחד למשאוי כגון של ציידין שקושרין העופות עליהם מ״מ סתמן לרכיבה ומה שנ׳ כאן בסוס המיוחד לעופות כלומר ולרבנן אסור דחיה בעלמא הוא ואין לסמוך עליה ומ״מ יש שואלים בהיתר מכירת הסוס והרי מ״מ הוא נושא אותו אכף העשוי לרכיבה שקורין שילא״ה והוא מלאכה שחייבין עליה חטאת ומתרצין שאין זה לסוס אלא כדרך מלבוש ועל הדרך שאמרו חמור יוצא במרדעת הקשורה לו וכו׳ וכן בפרומביא:
גמ׳ ונודע לו וחזר ונודע לו. עי׳ לעיל דף צ ע״א תד״ה המוציא:
ששגג על האוכלין והזיד על הכלי, וחייב קרבן חטאת על האוכלים וכרת על הכלי (רה״נ). מתקיף לה [מקשה עליה] רב אשי: והא [והרי] ״אף על הכלי״ קתני [שנינו], ומכאן שיש בהם חיוב מאותו סוג! אלא אמר רב אשי: יש לומר שמדובר בכגון ששגג בזה ובזה, בכלי ובאוכל, ונודע לו על אחד מהם, וחזר ונודע לו על האחר, ובפלוגתא [ובמחלוקת] ר׳ יוחנן ור׳ שמעון בן לקיש שהובאה קודם בשאלה זו, האם שתי ידיעות מחלקות עבירה אחת עד שיצטרך להקריב שתי חטאות.
one acted unwittingly with regard to the food and intentionally with regard to the vessel. He is liable to bring a sin-offering for the food and to receive karet for the vessel. Rav Ashi strongly objects to this. Didn’t the baraita teach: He is liable even for the vessel? Apparently, the liability for the food and the liability for the vessel are identical. Rather, Rav Ashi said: This is referring to a case where one acted unwittingly both with regard to this, the food, and with regard to that, the vessel. And he became aware of one transgression, and then he became aware of the other transgression. And the ruling is dependent upon the dispute between Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish cited above, with regard to the question whether or not one who unwittingly performed a single transgression twice and became aware of each separately is liable to bring two sin-offerings.
מאמרים באתר אסיף
ר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֶת הַחַי בַּמִּטָּה פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה.: לֵימָא מתני׳מַתְנִיתִין רַבִּי נָתָן הִיא וְלָא רַבָּנַן דְּתַנְיָא אהַמּוֹצִיא בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף לרה״רלִרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין חַיִּין וּבֵין שְׁחוּטִין חַיָּיב רַבִּי נָתָן אוֹמֵר עַל שְׁחוּטִין חַיָּיב וְעַל חַיִּין פָּטוּר שֶׁהַחַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ אָמַר רָבָא אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן ע״כעַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי נָתָן אֶלָּא בִּבְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף דִּמְשַׁרְבְּטִי נַפְשַׁיְיהוּ אֲבָל אָדָם חַי דְּנוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ.

We learned in the mishna: One who carries out a living person on a bed is exempt even for carrying out the bed. The Gemara suggests: Let us say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Natan and not in accordance with the opinion of the Rabbis, as it was taught in a baraita: One who carries out a domesticated animal, an undomesticated animal, and fowl into the public domain on Shabbat is liable whether they are alive or whether they are slaughtered. Rabbi Natan says: For carrying out slaughtered animals, he is liable, and for carrying out live animals, he is exempt, because a living being carries itself. A living being attempts to lighten the load of the person carrying it and thereby participates in the act of carrying. Rava said: The mishna can be understood even if you say that it is in accordance with the opinion of the Rabbis. The Rabbis disagree with Rabbi Natan only as far as the case of a domesticated animal, an undomesticated animal, and fowl is concerned because they deaden their weight in an attempt to free themselves from the one carrying them. However, with regard to the fact that a live person carries himself, even the Rabbis agree. Therefore, one who carries a live person out is exempt.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך שרבט
שרבטא(שבת צד.) אלא בבהמה חיה ועוף דמשרבטי נפשיהו (א״ב נכפפים ומשמטים ומכבדים את עצמם כלפי מטה כמו שרביט ומקל אשר הוא ביד):
א. [זיך הערונטער לאעסען.]
דמשרבטי נפשייהו – משמטים כלפי מטה ומכבידין עצמן להשמיט מיד הנושאן.
שהחי נושא את עצמו – תימה לר״י למה פטור דאי משום שהחי מיקל עצמו והלא אפילו במשא קל יותר חייב ואי משום דשנים שעשאו פטורין הא הוי זה יכול וזה אינו יכול שאין הנישא יכול לישא עצמו בלא הנושא והנושא יש בו כח לנושאו אפילו היה מת ואומר ר״י דממשכן גמרינן שלא היו נושאין דבר חי שהתחשים והאילים היו הולכים ברגליהם והחלזון מיד היו פוצעין אותו טרם ימות דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצליל ציבעיה.
אבל אדם חי נושא את עצמו – תימה דבריש נוטל (לקמן דף קמא:) משמע דפליגי נמי באדם דקאמר גבי תינוק רבא כרבי נתן סבירא ליה ואומר רשב״א דקטן כבהמה דמי דמשרביט נפשיה אך קשה לן דבפרק מפנין (שם דף קכח:) תניא מדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא ברה״ר והאשה מדדה את בנה ברה״ר ופירש התם בקונטרס דבהמה ברה״ר לא שמא יגביהנה מן הארץ וסתמא כרבנן דר׳ נתן דמחייבי אבל בנה אי נמי מגבה ליה הא באדם מודו רבנן דחי נושא את עצמו [ושמא ההוא דבפרק נוטל איירי בתינוק בן יומו].
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא המוציא בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין חייב ר׳ נתן אומר על חיין פטור, אסקה רבא דבאדם אפילו רבנן מודו דחי נושא את עצמו, ומודה ר׳ נתן בכפות. והא דאמר רבא גופיה בריש פרק נוטל גבי הוציא תינוק חי רבא כר׳ נתן סבירא ליה דמשמע דלרבנן חייב, שאני התם דתינוק הוא ואין לו חיות אלא כבהמה. אי נמי לרווחא דמילתא קאמר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה אבל אדם כו׳ בסה״ד דחי נושא את עצמו ושמא בפרק נוטל איירי בתינוק בן יומו כצ״ל והס״ד:
בד״ה ר״ש כו׳ דלא בעי גבי מר כו׳ וספר תורה כדי להגיה לא הוי כו׳ כצ״ל:
בא״ד קשה מסותר על מנת לבנות כו׳. נ״ב ולעיל בשמעתין דחס על הפתילה פירשו התוס׳ בענין אחר ע״ש:
בד״ה אבל אדם כו׳ אך קשה לן דבפרק מפנין תנן מדדין כו׳ ופי׳ התם בקונט׳ כו׳ אבל בנה א״נ כו׳ מודו רבנן כו׳ עכ״ל ואין להקשות דתקשי להו בפשיטות למאי דס״ד המקשה בשמעתין דבאדם נמי פליגי רבנן וסברי דאינו נושא את עצמו הך מתני׳ דפרק מפנין כמאן אתיא די״ל דודאי אין פ״ה מוכרח התם ולמאי דס״ד הכא המקשה הוה מפרש לה דבבהמה חיישינן שמא יגביהנה שלא תשמט מידו ותברח משא״כ בבנו הקטן דליכא למיחש להכי ורש״י פירש התם לפי המסקנא דהכא דמודו רבנן באדם ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה שהחי נושא את עצמו תימא לר״י למה פטור וכו׳ אור״י דממשכן גמרינן שלא היו נושאין דבר חי וכו׳ עס״ה. ולכאורה יש לתמוה דהא בכמה אבות מלאכות מצינו שאע״ג שלא היה מאותו המין כלל דכוותיה במשכן אפ״ה כל תולדה דדמיא לגמרי לאבות מסברא שפיר הוי בכלל חיובא כמו האב בעצמו ונראה לי דתירוצו של ר״י כאן היינו דוקא לענין הוצאה או מעביר ברה״ר דכיון דמלאכה גרועה היא בעינן שהתולדה עצמו נמי הוי במשכן ולא מהני הך מלתא לחוד דדמיא מסברא כמ״ש התוס׳ להדיא בריש מכילתין בכמה דוכתי ולקמן בפ׳ הזורק בד״ה הכנסה מנ״ל ע״ש וכמו שכתבתי ג״כ לעיל בפירקין גבי משוי דבני קהת ודו״ק:
בד״ה ר״ש פוטר נראה לר״י דמלאכה שאצ״ל וכו׳ כעין שהיו צריכין לה במשכן וכו׳ עס״ה. עיין מ״ש רשב״א ז״ל בחידושיו ומ״ש מ״ז ז״ל בס׳ מג״ש באריכות ולפי שעניני מלאכה שאצ״ל כבר הארכתי בפרק כירה גבי מיחם שפינהו ובכמה דוכתי במכילתין לכן לא ראיתי להאריך כאן מיהו במאי שכתבו התוספות דלענין מלאכה שאצ״ל בעינן ממש דומיא דמשכן אף ע״ג דבשילהי פ״ק דחגיגה משמע דילפינן לה מקרא דמלאכת מחשבת אסרה תורה אם כן משמע דהוי גזירת הכתוב מ״מ מלאכת מחשבת גופא לא כתיב אלא במלאכת המשכן ומש״ה ניחא להו לאוקמי מסברא דבדומיא דמשכן ממש תליא מלתא והא דאיצטריך למילף מקרא בשילהי חגיגה ולא יליף לה בפשיטות מהך סברא גופא דבעינן דומיא דמשכן כדאמרינן לענין עיקר דיני שבת בכמה גווני נ״ל דאי לאו ילפותא דקרא הו״א דחייב במלאכה שאצ״ל אע״ג דלא הוי דומיא דמשכן היינו מדאיצטריך למיסר שריפת בת כהן בשבת כדאיתא לקמן בפרק הזורק ואין להאריך כאן יותר:
א שנינו במשנה שהמוציא את החי במטה פטור אף על המטה. ומציעים: לימא מתניתין [האם נאמר כי משנתנו] כשיטת ר׳ נתן היא ולא כרבנן [חכמים], דתניא כן שנינו בברייתא]: המוציא בשבת בהמה או חיה וכן עוף לרשות הרבים, בין שהיו חיין ובין שהיו שחוטיןחייב. ר׳ נתן אומר: על שחוטיןחייב ועל חייןפטור, וטעמו: שהחי נושא את עצמו, שהחי משתדל להקל את עצמו ומשתתף לפיכך בנשיאתו. אמר רבא: אפילו תימא רבנן [תאמר שמשנתנו כדעת חכמים], עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] על ר׳ נתן אלא בבהמה, חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו הם משמיטים ומפילים את עצמם], אבל אדם חי שנושא את עצמואפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שהמוציאו פטור.
We learned in the mishna: One who carries out a living person on a bed is exempt even for carrying out the bed. The Gemara suggests: Let us say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Natan and not in accordance with the opinion of the Rabbis, as it was taught in a baraita: One who carries out a domesticated animal, an undomesticated animal, and fowl into the public domain on Shabbat is liable whether they are alive or whether they are slaughtered. Rabbi Natan says: For carrying out slaughtered animals, he is liable, and for carrying out live animals, he is exempt, because a living being carries itself. A living being attempts to lighten the load of the person carrying it and thereby participates in the act of carrying. Rava said: The mishna can be understood even if you say that it is in accordance with the opinion of the Rabbis. The Rabbis disagree with Rabbi Natan only as far as the case of a domesticated animal, an undomesticated animal, and fowl is concerned because they deaden their weight in an attempt to free themselves from the one carrying them. However, with regard to the fact that a live person carries himself, even the Rabbis agree. Therefore, one who carries a live person out is exempt.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא וְהָא דִּתְנַן בֶּן בְּתִירָא מַתִּיר בַּסּוּס וְתַנְיָא בֶּן בְּתִירָא במַתִּיר בַּסּוּס מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלָיו חַטָּאת וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּתִירָא וְרַבִּי נָתָן אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד וְאִי אָמְרַתְּ דְּלָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דר׳דְּרַבִּי נָתָן אֶלָּא בִּבְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף מִשּׁוּם דִּמְשַׁרְבְּטִי נַפְשַׁיְיהוּ מַאי אִירְיָא בֶּן בְּתִירָא וְרַבִּי נָתָן וְהָאָמְרַתְּ אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ כִּי א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּסוּס הַמְיוּחָד לְעוֹפוֹת וּמִי אִיכָּא סוּס הַמְיוּחָד לְעוֹפוֹת אִין אִיכָּא דְּבִי וייאדן.

Rav Adda bar Ahava said to Rava: And with regard to that which we learned in a mishna that it is prohibited to sell work animals to gentiles, to prevent a situation where animals still belonging to a Jew would be lent to a gentile who would perform labor with them on Shabbat, but ben Beteira permits selling a horse to a gentile. And it was taught in a baraita: Ben Beteira permits selling a horse for riding because the horse is performing an act for which one is not liable to bring a sin-offering, as riding a horse is not actually a prohibited labor. And Rabbi Yoḥanan said: Ben Beteira and Rabbi Natan said one, the same, thing. They both hold that an animal with a rider on its back is not considered to be bearing a burden. And if you say that the Rabbis only argue with Rabbi Natan with regard to a domesticated animal, an undomesticated animal, and fowl because they deaden their weight in an attempt to free themselves, why did Rabbi Yoḥanan say specifically that ben Beteira and Rabbi Natan agree? Didn’t you say that in the case of a person riding a horse even the Rabbis agree? The Gemara answers: When Rabbi Yoḥanan said that ben Beteira and Rabbi Natan said the same thing, he was referring to a horse designated specifically for carrying fowl. The Gemara asks: And is there a horse designated for carrying fowl? The Gemara answers: Yes, there is the horse for carrying a hunter’s falcons [devei vayadan].
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך זיידן
זיידןא(שבת צד.) מי איכא סוס המיוחד לעופות איכא סוסיא דבי זיידן ורב האי גאון ז״ל היה שונה סוסא דבאזיירן וכך פי׳ הנץ וכיוצא בו שהמלכים צדין בהן עופות קורי׳ אותו באז והאדם העוסק בהן קורין אותו בלשון פרסי באזיין ובזמן שהם יותר מאחד קורין אותו באזיירן ויש להן סוסים מיוחדין לשאת העופות הדורסין הנקראין באז. ודחי רבא הא דתני בן בתירא מתיר בסוס לאו בסוס העומד לבני אדם הוא דהאי לדברי הכל מותר אלא בסוס העומד לתת עליו העופות כשהולכין לצייד כדי שלא לייגען לפרות עד שיגיע למקום הציידין וכיון שמגיעין למקום מורידין אותן ומתירין ומפריחין אותן והולכין ודורסין וצדין והן העופות כגון הנץ שנקרא באז:
א. [יעגער.]
מתיר בסוס – למוכרו לנכרי מפני שמלאכת הסוס אם היה אדם עושה אותה אין חייב עליה חטאת דלרכיבה עומד והחי נושא את עצמו והא דאסרו למכור בהמה גסה לנכרי משום שאלה ומשום שכירות אסור וסוס אי נמי דמושיל ומוגר לאו איסורא דאורייתא איכא שאין זו מלאכה אצל הסוס וגבי אזהרת שביתת בהמה מלאכה כתיב.
ואמר רבי יוחנן גרסינן.
דבי וייאדן – של ציידי עופות שנותנין על הסוס עופות כשהן חיין כגון נץ ומינו לצוד שאר עופות ולא משרבטי נפשייהו דלא קשירי והשתא נמי החי נושא את עצמו ומשום הכי א״ר יוחנן בן בתירא ור׳ נתן אמרו דבר אחד.
בסוס המיוחד לעופות – ובן בתירא מתיר בסוס בכל הסוסים קאמר ורבנן אוסרין בכל הסוסים משום סוס המיוחד לעופות דלא חילקו חכמים בסוסים.
סוסא דבי וייאדן – פר״ח שכן ציידי עופות מניחין עליהן עופות שלהן שצדין בהן עופות אחרים אבל אין לפרש בעופות הניצודין דהני כפותין נינהו ואמר בסמוך דמודה רבי נתן בכפות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומי איכא סוס המיוחד לעופות – וקשיא, למה לי מיוחד אפי׳ עשוי לעופות לפעמים לרבנן אסור. וא״ל סתם סוס מיוחד לרכיבה ואינו עשוי לשנותו לעופות, שא״כ1 אף למלאכה אחרת יש לחוש. אלא ה״ט דבן בתירא דקסבר כיון דמשום שאלה ומשום נסיוני נאסר אין חוששין לכך אלא למה שדרכו תדיר במלאכה זו, הלכך הא דאצטריך ב״ב לסברא דר׳ נתן משום סוס מיוחד לעופות הוא.⁠א והא דאמרי׳ איכא דבי זייאדן, והם צדי עופות שמוציאין העופות הדורסים והכלבים הצדין שלא לייגען [מניחין עליהן] עד שמגיעין למקום הצידה כך פי׳ ר״ח.⁠ב ורש״י ז״לג שכ׳ צדי עופות שקושרן ומניחן על הסוס, תמהני למה אמר קושרן דהא מודה בה ר׳ נתן.
א. כלומר דאילו במיוחד לרכיבה אפילו לפעמים נושא עופות לא היה בן בתירה אוסר אפילו ל״ל דר׳ נתן דלא גזרינן משום נסיוני אלא במיוחד לכך.
ב. כ״ה בר״ח לפנינו (צה, ב), ועי׳ תוס׳, וברשב״א בשם רה״ג.
ג. כ״ה ברש״י בכל כתה״י וכן הוא לפני כל הראשונים ולפנינו נוסף קטע שלם ברש״י ע״פ ד״ש וד״ו, ועי׳ מהרש״ל ומהרש״א.
1. הגהת הגרא״ז: פי׳ אי נימא דלא בעי מיוחד, ליחוש למלאכה אחרת, דלמלאכה אחרת אין לתרץ דאינו עשוי דודאי עושין מלאכה בסוס.
דבי וייאדן. פירש רש״י ז״ל: ציידי עופות, וקושרן ומניחן על הסוס כשהן חיין. ומה שאמר קושרן לא דק דמודה ר׳ נתן בכפות. ורבי האי גאון ז״ל פירש בזיארן, הנץ וכיוצא בו שהמלכים צדין בהם עופות קורין אותן באז, והאחד העוסק בהן קורין אותו בלשון פרסי באזאר, ובזמן שהן יותר מאחד קורין להן בזיארן, ויש להם סוסים מיוחדים הנקראין סוסיא דבאזאר״ן.
פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו. פירוש: משום דאף זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, לפי שאין לו הנאה לא בהוצאתו ולא בקבורתו, אבל ההנאה היא מניעת הטומאה שהוא מונעו ממנו בהוצאתו, וכן (שבת קז:) צידת נחש שלא ישכנו נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינו אלא מניעת היזק ואין לו הנאה בגופה של מלאכה, וכן (שבת לא:) כבוי פתילה וגחלים מלאכה שאינו צריכה לגופה, שאין הנאה לו בגופו של כבוי, אלא בכבוי של פתילה שצריך להבהבה וגחלים לעשות מהם פחמים שהוא צריך להדליקם ולכבותם, והכבוי בעצמו הוא התיקון ממש.
ואם תאמר אם כן תופר יריעה שנפל לה דרנא (שבת עה.) לא יהא חייב שאינו צריך לגופה של תפירה, שברצונו לא נפל בה דרנא ולא היה צריך לאותה מלאכה, יש לומר דמכל מקום כיון שנפל שם דרנא צריך הוא לאותה תפירה ונהנה הוא ממנה, כתולש מן המחובר דברצונו לא היה מחובר ואינו צריך שיהא מחובר כדי שיתלוש ממנה, ואף על פי כן מאחר שהוא מחובר צריך הוא לתלוש ונהנה הוא מאותה תלישה ממש, ומלאכה הצריכה ממש הוא. והמוציא ריח רע כל שהוא, ששנינו בפרק א״ר עקיבא (שבת צ.) שהוא חייב, אף רבי שמעון מודה בה ובשהוציאו לצורך רפואה לגמר בריח רע, והרבה עושין כן. וכן פירשה הר״ז הלוי ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה דבי וייאדן כו׳ שנותנין על הסוס כו׳ עד סוף הדיבור נמחק ונ״ב בכל ספרי רש״י אינו וא״א לפירושו דפירש לעיל משרבטו כו׳ לפי שהן נשמטין מתחתיהם כו׳ ובעופות הציידים כגון נץ ומינו להיפוך מוכנים לעוף ומקילין עצמם וק״ל אלא הוא בע״כ פי׳ דקאי אעופות חיין הניצודין אף שהן קשורין מ״מ אינן כפותים או מושיבין אותן בכלוב של עופות על הסוס ופי׳ זה הוא פי׳ ר״ת והוא פי׳ משרבטי נפשייהו הוא דרך טבע שלהם אפילו אין רוצה להשמט ודו״ק:
בא״ד נץ ומינו לצוד שאר עופות ומשרבטי נפשייהו אף דלא קשירי כצ״ל (עיין במהרש״א):
בפרש״י בד״ה דבי וייאדן כו׳ ומינו לצוד שאר עופות ולא משרבטי כו׳ עכ״ל משום דרבי נתן נמי מודה בכפות וקשור דהנהו ודאי משרבטי נפשייהו ומש״ה פירש דאיירי בעופות הצודין כגון נץ ומינו כיון דאינם קשורין לא משרבטי נפשייהו לרבי נתן אבל עופות הניצודין כיון דקשורין מודה בהו ר׳ נתן בכפות ומהרש״ל הגיה לאין צורך ודו״ק:
אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: והא דתנן הלכה זו ששנינו במשנה] שאסור למכור לגוי בהמות עבודה שמא על ידי כך יגיעו הדברים שבהמת ישראל השייכת עדיין לישראל תעשה עבודה בשבת, ובן בתירא מתיר בסוס. ותניא [ושנויה ברייתא]: בן בתירא מתיר בסוס למוכרו לרכיבה מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליו חטאת, שאין רכיבה על הסוס נחשבת כמלאכה ממש. ואמר ר׳ יוחנן: בן בתירא ור׳ נתן אמרו דבר אחד, ששניהם סבורים שהרכבת חי אינה נחשבת לנשיאת משא. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שלא פליגי רבנן עליה [נחלקו חכמים עליו] על ר׳ נתן אלא בבהמה חיה ועוף משום דמשרבטי נפשייהו הם משמיטים את עצמם] מאי איריא [מדוע דווקא] אמר ר׳ יוחנן שבן בתירא ור׳ נתן הסכימו לכך? והאמרת [והרי אמרת] כי בהם אפילו רבנן מודו [חכמים מודים]! ומשיבים: כי [כאשר] אמר ר׳ יוחנן דבר זה התכוון לסוס המיוחד לנשיאת עופות. ושואלים: ומי איכא [והאם יש] סוס המיוחד לעופות? ומשיבים: אין, איכא דבי וייאדן [כן, יש סוס הנושא את בזי הציד].
Rav Adda bar Ahava said to Rava: And with regard to that which we learned in a mishna that it is prohibited to sell work animals to gentiles, to prevent a situation where animals still belonging to a Jew would be lent to a gentile who would perform labor with them on Shabbat, but ben Beteira permits selling a horse to a gentile. And it was taught in a baraita: Ben Beteira permits selling a horse for riding because the horse is performing an act for which one is not liable to bring a sin-offering, as riding a horse is not actually a prohibited labor. And Rabbi Yoḥanan said: Ben Beteira and Rabbi Natan said one, the same, thing. They both hold that an animal with a rider on its back is not considered to be bearing a burden. And if you say that the Rabbis only argue with Rabbi Natan with regard to a domesticated animal, an undomesticated animal, and fowl because they deaden their weight in an attempt to free themselves, why did Rabbi Yoḥanan say specifically that ben Beteira and Rabbi Natan agree? Didn’t you say that in the case of a person riding a horse even the Rabbis agree? The Gemara answers: When Rabbi Yoḥanan said that ben Beteira and Rabbi Natan said the same thing, he was referring to a horse designated specifically for carrying fowl. The Gemara asks: And is there a horse designated for carrying fowl? The Gemara answers: Yes, there is the horse for carrying a hunter’s falcons [devei vayadan].
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן גוּמוֹדֶה ר׳רַבִּי נָתָן בְּכָפוּת א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה לְאַבָּיֵי וְהָא הָנֵי פָּרְסָאֵי דִּכְמַאן דִּכְפִיתִי דָּמוּ וא״רוְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּתִירָא ור׳וְרַבִּי נָתָן אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד הָתָם רָמוּת רוּחָא הוּא דְּנָקֵיט לְהוּ דְּהָהוּא פַּרְדַּשְׁכָא דִּרְתַח מַלְכָּא עִילָּוֵיהּ ורהיט תְּלָתָא פַּרְסֵי בְּכַרְעֵיהּ.:

Rabbi Yoḥanan said: And Rabbi Natan agrees in the case of a person who is bound because he is unable to lighten the load of the person carrying him. Rav Adda bar Mattana said to Abaye: And what of those Persians who are considered as if they were bound because they don heavy armor and always ride horses, and nevertheless Rabbi Yoḥanan said: Ben Beteira and Rabbi Natan said one thing and permitted selling horses even to Persians? The Gemara answers: There, with regard to the Persians, it is not that they are unable to dismount their horses. It is arrogance that keeps them from dismounting their horses. As proof, the Gemara relates: There was that Persian officer [pardashka] at whom the king was angry, and he ran three parasangs on foot. Apparently, even Persian horsemen are not considered bound and are capable of walking without their horses.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך פרדכש
פרדכשא(מגילה יב:) אפילו קרחא בביתיה פרדכשא ניהוי (שבת צד.) ההוא פרדכשא דרתח מלכא עליה ורהט תלת פרסי בכרעיה פירוש פקיד של מלך בפירוש הגאון כתיב פרדשכאה (א״ב פי׳ בל׳ רומי משנה הדוכוס):
ערך רם
רםבאכסדרה רומיתא כבר פי׳ בערך אכסדרה. פ״א אע״ג דפתיחן ורויחן מן הצדדים הני אכסדרי רומיתא גבוהן פתחיהון ורמות הלכך יש להן ד׳ אמות. (עבודה זרה כד: ב״ר פרשה נה) רומי השיטה התנופפי ברוב הדריך פי׳ זה ארון שהיה מעצי שטים רומי לשון הגבהה התנופפי ל׳ הגבהה ס״א רוני ל׳ רנה המחושקה ברקמי זהב שהיה מצופה בציורין של זהב כענין וחשק אותם בדביר ארמון בהיכל. (שבת צד.) התם רוחא הוא דנקיטה להו פי׳ משום גסות הרוח הולכין עקב בצר גודל אבל אם מצטרך להם הרבה יכולין לרוץ (שבת קיג) כיון דכל יומא לא עביד הכי והאידנא עביד הכי לא מתחזי כרמות רוחא (עבודה זרה עב) והאי דלא הדרי בהו רמות רוחא הוא (שבת קי) רמות רוחא הוא דנקיטא ליה פי׳ מ״ה מותר ליטול כרבלתו שממנו אינו מסתרם אלא משום הכי אינו נזקק שוב לזווג שרמות רוחא ניטלה ממנו אבל לעולם אם היה אפילו ממילא הוה אסור והא דאמר דמעיקר שמותר הוא שכבר סרוס הוא. (נדרים יח) סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת פי׳ ביהודה היינו ירושלים דהויא חלקו של יהודה אסור דאיכא למימר כתרומת הלשכה נדר דלשכה הוי בארץ יהודה דהוי כדבר הנדור ובגליל מותר דאם אמר הרי עלי כתרומת הלשכה הואיל ואין בגליל לשכה אלא תרומת הגורן היינו דבר אסור שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה לפי שאינה ביניהן. (יבמות עד) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואמר רחמנא שלך תהא להסקה תחת תבשילך ואם היה שמן תרומה טמאה מדליקו בנר מכאן שמותר ליהנות מתרומה טמאה. ובזו ההלכה מפורש שהתרומה והבכורים שוין. דתנן התרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה וחומש וכבר פי׳ זה המשנה בערך טען (יבמות צ) ת״ש אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין שלם חולין טמאין וכו׳ עד והוינן בה במזיד אמאי תשלומיו תשלומין תבוא עליו ברכה דאכל מידי דלא הוה ליה למיכל אפילו בימי טומאתו וכו׳ מכאן שאסור לכהן לאכול תרומה טמאה לעולם אפי׳ בימי טומאתו וכו׳ (גיטין נג) אי מטמא תרומ׳ משום דקא מפסיד לה לגמרי פי׳ דאסרה באכיל׳ לעולם כדאמרן אבל מטמא חולין דלא קא מפסיד לה לגמרי אימא לא פי׳ דמותרת בהנאה כדאמרן (תרומות פרק ד) רא״א תרומה עולה במאה ואחד פי׳ אם נפלה סאה אחת של תרומה בק׳ חולין לוקח מהן אחד ואומר זו היא התרומה שנפלה והשאר מותר ואם החולין פחות מק׳ אסור הכל. (חולין קיז.) תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובין הבאין כאחד פירוש מדשן אפר המערכה וקומץ ממנו בקומצו ונקרא תרומת הדשן כשם שנאמר במנחה והרים ממנו בקומצו פי׳ בתורת כהנים ושמו כולו שלא יתפזר וקבלה היא שנבלע במקומו (כתובות כד) בתרומה דרבנן אכיל בתרומה דאורייתא לא תיכול פי׳ תרומת ת״ל ותרומת א״י תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה כבר פי׳ בערך דמאי ובערך חזר:
א. [אויבערשטער.]
ב. [הויך, שטאלץ.]
בכפות – בין עוף בין אדם.
כמאן דכפיתי דמו – שרוכבים מעוטפין בבגדים רחבים וגם הם עצמן מעונגין מהצג על הארץ.
בן בתירא ור׳ נתן אמרו דבר אחד – והא אמרת מודה ר׳ נתן בכפות ואי משום דאוקמינן בסוס המיוחד לעופות משום רבנן אוקמינן דפליגי עליה ולמימר דאילו באדם שניהם שוין לפטור ואי בכפות מודה רבי נתן היכי מתוקמא דבן בתירא כר׳ נתן משום דחי נושא את עצמו הא בן בתירא מתיר אפילו למכור לפרסיים דכמאן דכפיתי דמו וכל האומות קרי להו נכרים דסבר דכפות נושא את עצמו.
רמות רוחא – גסות הא דלא מסגו בכרעייה גסות הוא.
פרדשכא – סרדיוט.
והא הני פרסאי – ואיהו לא מפליג למכור לשום נכרי.
1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן תוס׳ ד״ה ״את המת״, ״רבי שמעון פוטר״ שמופיעים במהדורתנו בדף צ״ג:, וד״ה ״גדול כבוד הבריות״ שמופיע במהדורתנו בדף צ״ד:.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודאמרי׳ והא פרסאי דכמאן דכפיתי דמו ואר״י וכו׳ – משום דבן בתירא בכל סוס שבעולם מתיר ואפי׳ בסוס המיוחד לעופות, וכ״ש במיוחד לרכיבה כמו שפרש״י ז״ל. ומיהו רבנן בכל סוס פליגי עלייהו, דטעמייהו משום גזירה שמא ישנה אותו ממלאכתו למשוי.⁠א א״נ כדאמרי׳ התםב לכשיזקין מטחינו בריחיים.
א. עי׳ תוד״ה בסוס.
ב. ע״ז טז, א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוספות בד״ה ר׳ שמעון פוטר כו׳ וכן סותר על מנת לבנות נמי לא מחייב רבי שמעון כו׳ כגון שסותר על מנת לתקן יותר ממה שהיה בתחלה כו׳ עכ״ל ויש לעיין בזה דבסותר ע״מ לבנות ממש לכאורה אי יליף ממשכן הא אשכחן במשכן דהיה סותר ולא היה בבנין האחרון טוב יותר מהראשון כמו הקמת המשכן וכה״ג כתבו התוס׳ פרק במה מדליקין דבמשכן לא היה מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם דבסתירה לא משכחת לה שיהא מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם והיינו כהקמת המשכן ויש ליישב דברי התוס׳ דהכא ודאי מהקמת המשכן לא ילפינן כלום שלא גמרינן ליה מלאכה דשבת אלא ממעשה המשכן וסותר על מנת לבנות דומיא דמכבה על מנת להבעיר שהיה מכבה ע״מ שיהיה בבנין האחרון יותר טוב מן הראשון כגון לעשות פחמין למלאכת המשכן שיותר טוב לצורפן בפחמין מאילו היה העץ לא נשרף כלל וזה שדקדקו לשנות פירושם ונאדו התוס׳ הכא ממה שפירשו בפרק במה מדליקין דודאי בסתירה א״א לאשכוחי שיהא מתקן בסתירה יותר משלא היה בנוי שם מעולם כמ״ש שם התוס׳ אבל הך מילתא אפשר לאשכוחי דסותר על מנת לבנות ממש שיהיה בנין אחרון יותר טוב מהראשון ודו״ק:
בא״ד ואע״ג דבהוצאה לא בעי ר״ש שיהא לגמרי כמו שהיה במשכן כו׳ שבמשכן הוצאת הנדבה היתה כדי לתקנה כו׳ עכ״ל דמסברא לא תלה הכתוב במשכן אלא בצריך לגופו ולא בצריך לגופה של הכלי אבל במקלקל מסברא לא תלה הכתוב שיהיה מלאכה ותיקון אלא בשניהם שהיו במשכן וק״ל:
תוס׳ ד״ה גדול וי״ל דשאני טלטול דאפשר ע״י ככר. ק״ל הא מבואר לעיל דף מג ע״א דבליכא ככר דשרי טלטול מן הצד רק מטעם דאדם בהול על מתו ואי לא שרית ליה אתי לכבויי ולא שרינן מטעם כבוד הבריות וצ״ע וע׳ סוכה דף לו ע״ב בתוס׳ שם:
אמר ר׳ יוחנן: ומודה ר׳ נתן באדם כפות, שאינו נחשב כמסוגל להקל ממשא עצמו. אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנה לאביי: והא הני פרסאי דכמאן דכפיתי דמו [והרי אותם פרסים שכמי שהם כפותים הם נחשבים] שהיו עטופים בשריון כבד ורוכבים תמיד על סוסים, ובכל זאת אמר ר׳ יוחנן: בן בתירא ור׳ נתן אמרו דבר אחד, והתירו למכור סוסים אפילו לפרסים! ומתרצים: ביסודו של דבר אין לומר שהפרסים אינם מסוגלים לרדת מעל סוסיהם, אלא התם [שם], רמות רוחא הוא דנקיט להו [גסות הרוח היא המחזיקה בהם] ומשום כך אינם יורדים מן הסוסים. וראייה לדבר: דההוא פרדשכא דרתח מלכא עילויה, ורהיט תלתא פרסי בכרעיה [שאותו פרש שכעס המלך עליו, ורץ שלוש פרסאות ברגליו], הרי שאף הפרסיים הרוכבים אינם ככפותים ומסוגלים להלך גם בלא סוסיהם.
Rabbi Yoḥanan said: And Rabbi Natan agrees in the case of a person who is bound because he is unable to lighten the load of the person carrying him. Rav Adda bar Mattana said to Abaye: And what of those Persians who are considered as if they were bound because they don heavy armor and always ride horses, and nevertheless Rabbi Yoḥanan said: Ben Beteira and Rabbi Natan said one thing and permitted selling horses even to Persians? The Gemara answers: There, with regard to the Persians, it is not that they are unable to dismount their horses. It is arrogance that keeps them from dismounting their horses. As proof, the Gemara relates: There was that Persian officer [pardashka] at whom the king was angry, and he ran three parasangs on foot. Apparently, even Persian horsemen are not considered bound and are capable of walking without their horses.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֶת הַמֵּת בַּמִּטָּה חַיָּיב וְכֵן כְּזַיִת מִן הַמֵּת וְכוּ׳.: אָמַר רַבָּה בב״חבַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וא״רוְאָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רשב״לרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ פּוֹטֵר הָיָה ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן

We learned in the mishna that according to the first tanna: One who carries out a corpse on a bed is liable. And similarly, one who carries out an olive-bulk of a corpse, or an olive-bulk of an animal carcass, or a lentil-bulk of a creeping animal is liable. Rabbi Shimon deems him exempt. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said, and Rav Yosef said that Rabbi Shimon ben Lakish said: Rabbi Shimon would deem exempt
ספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ אמר רבה בר בר חנה א״ר יוחנן כו׳ כצ״ל:
ב שנינו במשנה שלדעת התנא קמא המוציא את המת במטה חייב, וכן המוציא כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ — חייב, ור׳ שמעון פוטר. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר׳ יוחנן, וכן אמר רב יוסף שכך אמר ר׳ שמעון בן לקיש: פוטר היה ר׳ שמעון
We learned in the mishna that according to the first tanna: One who carries out a corpse on a bed is liable. And similarly, one who carries out an olive-bulk of a corpse, or an olive-bulk of an animal carcass, or a lentil-bulk of a creeping animal is liable. Rabbi Shimon deems him exempt. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said, and Rav Yosef said that Rabbi Shimon ben Lakish said: Rabbi Shimon would deem exempt
ספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת צד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת צד., ר׳ חננאל שבת צד., ר׳ נסים גאון שבת צד., הערוך על סדר הש"ס שבת צד., רש"י שבת צד., תוספות שבת צד., ספר הנר שבת צד. – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ההשלמה שבת צד. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה שבת צד., רמב"ן שבת צד. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת צד. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת צד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת צד., מהרש"א חידושי הלכות שבת צד., פני יהושע שבת צד., גליון הש"ס לרע"א שבת צד., פירוש הרב שטיינזלץ שבת צד., אסופת מאמרים שבת צד.

Shabbat 94a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 94a, R. Chananel Shabbat 94a, R. Nissim Gaon Shabbat 94a, Collected from HeArukh Shabbat 94a, Rashi Shabbat 94a, Tosafot Shabbat 94a, Sefer HaNer Shabbat 94a, HaHashlamah Shabbat 94a, Tosefot Rid Third Recension Shabbat 94a, Ramban Shabbat 94a, Rashba Shabbat 94a, Meiri Shabbat 94a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 94a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 94a, Penei Yehoshua Shabbat 94a, Gilyon HaShas Shabbat 94a, Steinsaltz Commentary Shabbat 94a, Collected Articles Shabbat 94a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144