×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) גמ׳גְּמָרָא: מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא חַיָּיב, ש״משְׁמַע מִינַּהּ: ר׳רַבִּי יְהוּדָה הִיא. רֵישָׁא בְּמַאי עסיקנא אִי בְּחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה – ׳מוּתָּר׳ מִיבְּעֵי לֵיהּ!? וְאִי בְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה – ׳חַיָּיב חַטָּאת׳ מִיבְּעֵי לֵיהּ!?
GEMARA: From the fact that it was taught in the latter clause of the mishna that one who extinguishes a flame on Shabbat is liable, conclude from it that this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that one who performs a prohibited labor on Shabbat is liable to bring a sin-offering even it is a labor that is not necessary for its own sake [melakha sheeina tzerikha legufa]. In the mishna, one does not extinguish the flame to achieve the product produced by extinguishing it. He does so to prevent the light from shining. If so, with what is the first clause of the mishna dealing? If it is referring to one who extinguished the flame due to a critically ill person, the term exempt is imprecise. It should have said permitted, as it is permitted even ab initio to perform a prohibited labor on Shabbat in a case of danger. And if it is speaking about a non-critically ill person, why is one who extinguished the flame exempt? It should have said that one is liable to bring a sin-offering.
ר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרש״יספר הנררמב״ןרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אוקימנא למתני׳ כרבי יהודה. ובחולה שיש בו סכנה – שאם יראה אור הנר, ימות. והוא הדין לכל הזכורין במשנתינו. ובדין הוא דליתני מותר, ואיידי דתני סיפא – בפחם, חייב – תני רישא פטור – דמשמע פטור אבל אסור, ואינו אלא פטור ומותר.⁠1
1. כן בספר הנר. בכ״י וטיקן 128: ״מותר״.
[ש״מ ר׳ יהודה היא]. כלומר הדבר שנא׳ לדעת ר׳ יהודה שהיה סובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וכבר הקדמנו פירושו בפרק הראשון. [רישא] במאי עסקי׳ אי בחולה שיש בו סכנה מותר מיבעי ליה והעיקר דיליה הוא דאמר הכתוב (ויקרא י״ח:ה׳) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ובפרק יום הכפורים (יומא דף פה) אמרו וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר וישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהם נשאלה שאילה זו לפניהם מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת נענה רבי ישמעאל ואמר (שמות כ״ב:א׳) אם במחתרת ימצא הגנב ולאחר דבריו אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא מילתא דעדיפא מכולהו וחי בהם ולא שימות בהם אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פירכא וכו׳ וכבר אמרו קודם (שם דף פב) שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מע״ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ובפרק מפנין (שבת דף קכט) אמרו מר זוטרא מתני לקולא טעמא דאמרה אין צריכה הא סתמא מחללין עליה את השבת אמר ליה רבינא (למרי) [למרימר] הילכתא כמאן אמר ליה כמר זוטרא שספק נפשות להקל ואמרו (שם) אמר רב יהודה אמר שמואל עושין מדורה לחיה בשבת סבור מינה לחיה אין לחולה לא בימות הגשמים אין בימות החמה לא איתמר אמר ר׳ חייא בר אבין אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז ושנו במשנה (פרק ר״א דמילה דף קלד) רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ואמרו בתלמוד כי אתא רב דימא אמר רבי אלעזר הלכה כרבי אלעזר בן עזריה הוו בה במערבא הרחצת כל גופו או הרחצת מילה עצמה אמר להו ההוא מרבנן ורבי (עקיבא) [יעקב] שמיה מסתברא דהרחצת כל גופו דאי סלקא דעתך הרחצת מילה עצמה מי גרע מחמין שעל גבי מכה בשבת דאמר רב אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת מתקיף לה רב יוסף ולא שני לך בין חמין שהוחמו בשבת לחמין שהוחמו מערב שבת מתקיף לה רב דימי וממאי דהכא בחמין שהוחמו בשבת פליגי דילמא בחמין שהוחמו מערב שבת פליגי אמר אביי אנא בעאי דאישני ליה וקדים ושני ליה רב יוסף מפני שסכנה היא לו כי אתא רבין אמר ר׳ אבא אמר רבי אלעזר ואמרי לה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת ובין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בהרחצת כל גופו ובין בהרחצת מילה מפני שסכנה היא לו ואלו העיקרים אמרו ובחולה שיש בו סכנה מותר מיבעיא ליה ובמסכת ע״ז תמצא כמו אלו העיקרים רבים:
ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות מעצמו לישראל והרי אנו מזכירין מהן מה שיזדמן לנו במסכת דיבמות אמרינן בפרק הערל (יבמות דף עט) אמרו ונתינים דוד גזר עליהם משה גזר עליהם מחוטב עציך עד שואב מימיך ובמסכת ברכות בפרק שלשה שאכלו כאחת (דף מח) אמר רב נחמן משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להן המן ובמסכת מגילה בפרק בני העיר (מגילה דף לב) תנו רבנן משה תיקן להן לישראל שיהו קורין ודורשין בעניינו של יום ובפ׳ יוה״כ (יומא עה) משה תיקן להם זמן סעודה (ובפ׳) [ובמסכת] תעניות (דף כז) [בפרק] בג׳ פרקים בשנה משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר:
בשלמא לדור עבדו שמחל לו הקב״ה על אותו עון אלא לישראל עמו מאי היא שמחל להם עון יום הכפורים תמצא פירו׳ בפרק משקין בית השלחין (מו״ק דף ט) אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן אותה שנה לא עשו ישראל צום הכפורים כו׳:
גמ׳ מדקתני סיפא – כחס על הנר כו׳ חייב חטאת אם שגג בשבת ששכח שהוא שבת או סבר שכיבוי מותר בשבת.
ש״מ ר׳ יהודה היא – דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דכיבוי זה אין צריך לגופו אלא לצורך דבר אחר שלא תדלק הפתילה או שלא יפקע הנר ואין לך כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי של פחמין כשעושין אותו וכיבוי של הבהוב פתילה שהכיבוי נעשה להאחיז בו האור מהר כשירצה להדליקו וכיון דרבי יהודה היא רישא דפטר משום חולה וה״ה לשאר פטורי דמתניתין.
אי – דאית בהו סכנת נפשות ומשום פקוח נפש שרי להו ליתני מותר לכתחלה.
חייב מיבעי ליה – הואיל ורבי יהודה היא דלא פטר ליה משום דאינה צריכה לגופה.
אוקימנה למתני׳ (לר׳) [כר׳]⁠א יהודה, ובחולה שיש בו סכנה שאם יראה אור הנר ימות, והוא הדין לכל הזכורין במשנתינו.
(וכדין) [ובדין]⁠ב הוא (דליתנו) [דליתני]⁠ג מותר ואידיד דבעי למיתנא סופה חייב תנאה רישא פטור, דמשמע פטור אבל אסור ואינו אלא פטור ומותר.
והא דתני ר׳ אושעיה אם בשביל חולהו שיישן לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור,⁠ז בחולה (שיש) [שאין]⁠ח בו סכנה ואליבא דר׳ שמעון דסברט דבר שאין מתכוין (מותר) [פטור].⁠י
נשאלה שאלהכ לפני ר׳ תנחום דמן נוי, שם מקום מן העיירות.
מהו לכבות (בוצמא) [בוצינא]⁠ל דנהורא מקמי באשא בשבתא, פיר׳ באשא שכיב מרע.⁠מ
א. כד׳
ב. ד׳
ג. ד׳
ד. בד׳, דתני סיפא בכחס חייב. כו׳
ה. בד׳, תני
ו. בד׳ החליף, שיישן חולה
ז. בד׳ מוסיף, ההוא
ח. ד׳
ט. בד׳, דאמר
י. ד׳
כ. בד׳ מוסיף, זו
ל. ד׳
מ. בד׳ מביא כאן תחילת הדרשות שבגמ׳ ע״ש
הא דאמרינן: במאי בחולה שיש בו סכנה מותר מבעי ליה – פירש״י ז״ל דה״ה לשאר פטורי דמתני׳. ויש לפרש שיודע היה שבגוים ולסטים ורוח רעה יש בהם סכנה, שכן דרכן לעולם, וספיקן נמי מתירין, ולא הוה קשיא ליה בהו למיתני מותר משום דקס״ד דמשום חולה תני בשארא פטור. ומשום הכי קשיא ליה אי בחולה שיש בו סכנה בכולן היה לו לשנות מותר, אי בחולה שאין בו סכנה לא הו״ל למיתנייא בהדי שארא, והו״ל למיתנייה בהא חייב ובשארא מותר.⁠א
א. ברשב״א הביא כל דברי רבנו ובמסקנא כתב שבירושלמי מוכח כרש״י דבעכו״ם ולסטים של סכנה הוא. ועי׳ מיוחס לר״ן.
הא דאמרינן: במאי אי בחולה שיש בו סכנה מותר מיבעי ליה. פירש רש״י ז״ל: דהוא הדין דמיבעי ליה בשאר פטורין דמתניתין כגון עכו״ם ולסטים. ובנמוקי הרמב״ן ז״ל כתוב: ויש לפרש שיודע היה שעכו״ם ולסטים יש בהן סכנה שכן דרכם לעולם, וספיקן נמי מתירין, ולא הוה קשיא ליה בהו ליתני מותר משום דקא סלקא דעתך דמשום חולה נקט בשארא פטור, ומשום הכי קשיא ליה, אי בחולה שיש בו סכנה היה לו לשנות בכולן מותר, אי בחולה שאין בו סכנה לא הוה ליה למתנייה בהדי שארא והוה ליה למיתני בהאי חייב ובשארא מותר. ואני מצאתי בירושלמי (בפרקין ה״ה) כלשון רש״י ז״ל, דגרסינן התם גבי מתניתין דהכא א״ר שמואל בר רב יצחק כיני מתניתין מפני עכו״ם של סכנה ומפני לסטים של סכנה ר׳ יוסי בעי אי מפני עכו״ם של סכנה ליתני מותר.
בגמרא מדקתני סיפא חייב ש״מ ר״י היא רישא במאי עסקינן כו׳ ויש לדקדק דמהאי לישנא משמע דאי לאו האי דיוקא דסיפא ר״י היא הוי אתי ליה שפיר הא דנקיט רישא פטור ולא קתני מותר וע״כ היינו משום דהוי מוקי לה בחולה שאין בו סכנה וכר״ש דאמר מלאכה שא״צ לגופה פטור. ולכאורה אפילו הוי מוקי לה בהכי אפ״ה הוה ליה למיתני מותר דכיון דלר״ש מלאכה שאצ״ל פטור עליה ולא הוי אלא איסורא דרבנן א״כ אפילו בחולה שאין בו סכנה יש להתיר לכתחלה משום צערא דגופא דבמקום צערא לא גזרו ביה רבנן כדאיתא לקמן בס״פ האורג לענין המפיס מורסא דאמרי׳ התם דהוי פטור ומותר לכתחילה מדתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ מיהו יש ליישב קצת ע״פ מ״ש בחידושי כתובות בסוגיא דבעילת בתולה בשבת דמשמע התם דלא שרינן משום צערא אלא היכא דאיכא תרתי למעליותא וכמו שאבאר עוד בפרקים הבאים בעזה״י בענין זה. אלא דאכתי קשה שהרמב״ם ז״ל פסק להדיא בהלכות שבת דכל חולה שאין בו סכנה היכא דליכא אלא איסורא דרבנן מותר לעשות לכתחילה אפילו ע״י ישראל וא״כ קשיא סוגיא דהכא דמשמע דאי הוי מוקי לה בחולה שאין בו סכנה הוי אתי ליה שפיר הא דלא קתני מותר אפילו אליבא דר״ש. מיהו לפמ״ש הב״י בהלכות שבת סי׳ שכ״ח דלהרמב״ם גופא יש לחלק בין שבות לשבות לענין חולה שאין בו סכנה ע״ש וא״כ ה״נ מצינן לחלק בין האי איסורא דרבנן דמלאכה שאצ״ל לר״ש לשאר איסורי דרבנן. אלא שהטור א״ח בסימן הנזכר כתב בשם אביו הרא״ש ז״ל שהיה מסופק בחולה שאין בו סכנה אם מותר לעשות לו שום רפואה ע״י ישראל בשום איסור דרבנן או אסור דאפשר דדוקא בשבות דאמירה לנכרי התירו חכמים בפרק אין מעמידין אבל לא ע״י ישראל וא״כ אמאי לא פשיט מסוגיא דהכא לאיסורא. והא דלא קשיא לי על שיטת הרב אלפס ז״ל בשמעתין שכתב להדיא דלר״ש בחולה שאין בו סכנה לא יכבה לכתחילה דאפשר דמפרש דבריו שמחלק ג״כ בין שבות לשבות כמ״ש הב״י בשיטת הרמב״ם וכדפרישית אבל על לשון הרא״ש ז״ל דמשמע מדבריו בכל איסורי דרבנן מספקא ליה א״כ הקושיא במ״ע וצ״ע ליישב:
א גמרא מדקתני סיפא [ממה ששנה בסוף המשנה] שהמכבה את הנר בשבת חייב, הרי שמע מינה [למד ממנה] שמשנה זו לשיטת ר׳ יהודה היא, שלדעתו מי שעשה מלאכה בשבת, אף אם אינו צריך לגופה חייב עליה חטאת. שהרי בכיבוי הנר אינו צריך לדבר הנוצר מן הכיבוי כי אם למניעת האור. ואם כן, רישא במאי עסיקנא [בראש, המשנה, במה אנו עוסקים]? אי [אם] מדובר במכבה את הנר בגלל חולה שיש בו סכנה — הרי הלשון ״פטור״ אינה מדוייקת, אלא לשון ״מותר״ מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שמפני הסכנה מותר חילול שבת אף לכתחילה. ואי [ואם] מדובר בחולה שאין בו סכנה מדוע פטור המכבה? ״חייב חטאת״ מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר!
GEMARA: From the fact that it was taught in the latter clause of the mishna that one who extinguishes a flame on Shabbat is liable, conclude from it that this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that one who performs a prohibited labor on Shabbat is liable to bring a sin-offering even it is a labor that is not necessary for its own sake [melakha sheeina tzerikha legufa]. In the mishna, one does not extinguish the flame to achieve the product produced by extinguishing it. He does so to prevent the light from shining. If so, with what is the first clause of the mishna dealing? If it is referring to one who extinguished the flame due to a critically ill person, the term exempt is imprecise. It should have said permitted, as it is permitted even ab initio to perform a prohibited labor on Shabbat in a case of danger. And if it is speaking about a non-critically ill person, why is one who extinguished the flame exempt? It should have said that one is liable to bring a sin-offering.
ר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרש״יספר הנררמב״ןרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) לְעוֹלָם בְּחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, אוּבְדִין הוּא דְּלִיתְנֵי ׳מוּתָּר׳, וְאַיְּידֵי דְּבָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא ״חַיָּיב״, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא ״פָּטוּר״. וְהָדְתָנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: ״אִם בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שֶׁיִּישַׁן – לֹא יְכַבֶּה, וְאִם כִּבָּה – פָּטוּר אֲבָל אָסוּר!? הַהִיא בְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא.:

The Gemara replies: Actually, the first clause was referring to a critically ill person, and it should have taught that it is permitted. And since the latter clause of the mishna had to teach that one is liable, in the first clause too, it taught employing the opposite term, exempt, so that the mishna would maintain stylistic uniformity. The halakha is, indeed, that not only is one exempt if he extinguished a light for a critically ill person, it is even permitted to do so ab initio. The Gemara asks: What of that which Rabbi Oshaya taught: If one wants to extinguish a flame on Shabbat for a sick person so he can sleep, he may not extinguish it, and if he extinguished it, he is not liable after the fact, but ab initio he is prohibited to do so? The Gemara answers: This is not similar, as that baraita is referring to a non-critically ill person and it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said that one who performs a prohibited labor not necessary for its own sake is exempt. Our mishna is referring to a critically ill person.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא דתני רבי אושעיא: אם בשביל שישן חולה – לא יכבה, ואם כבה – פטור אבל אסור – ההוא בחולה שאין בו סכנה, ואליבא דרבי שמעון – דאמר: דבר שאין מתכוין – פטור.
והא דתני רבי אושעיא – בהדיא אבל אסור.
ור׳ שמעון היא – דפטר ליה משום אינה צריכה לגופה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. לר׳ שמעון. דסבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אף כאן פטור אבל אסור.
לר׳ יהודה. דאמר חייב. מפורש בפירוש המשנה, אף בכאן חייב חטאת.
ומשיבים: לעולם המדובר בחולה שיש בו סכנה, ובדין הוא דליתני [שישנה] לשון ״מותר״, ואיידי דבעי למתני סיפא אולם מתוך שהיה צריך לשנות בסוף] ״חייב״, תנא נמי רישא [שנה גם כן בראש] ״פטור״ כדי להעמיד את המשנה בסגנון אחד, ואולם להלכה לא רק פטור אם עשה כן, אלא גם מותר לכתחילה. ושואלים: והתני [והרי שנה] ר׳ אושעיא: אם רוצה לכבות את הנר בשבת בשביל החולה שיישן — לא יכבה, ואולם אם כבה — בדיעבד פטור, אבל מלכתחילה אסור לעשות כן! ומשיבים: אין הדבר דומה, שברייתא ההיא מדברת בחולה שאין בו סכנה ולשיטת ר׳ שמעון היא, שאמר שמלאכה שאינו צריך לגופה פטור עליה, ומשנתנו מדברת בחולה שיש בו סכנה.
The Gemara replies: Actually, the first clause was referring to a critically ill person, and it should have taught that it is permitted. And since the latter clause of the mishna had to teach that one is liable, in the first clause too, it taught employing the opposite term, exempt, so that the mishna would maintain stylistic uniformity. The halakha is, indeed, that not only is one exempt if he extinguished a light for a critically ill person, it is even permitted to do so ab initio. The Gemara asks: What of that which Rabbi Oshaya taught: If one wants to extinguish a flame on Shabbat for a sick person so he can sleep, he may not extinguish it, and if he extinguished it, he is not liable after the fact, but ab initio he is prohibited to do so? The Gemara answers: This is not similar, as that baraita is referring to a non-critically ill person and it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said that one who performs a prohibited labor not necessary for its own sake is exempt. Our mishna is referring to a critically ill person.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) שְׁאוּל בשְׁאֵילָה זוֹ לְעֵילָּא מר׳מֵרַבִּי תַּנְחוּם דְּמִן נֵוִי: מַהוּ לְכַבּוֹת בּוּצִינָא דְנוּרָא מִקַּמֵּי בְּאִישָׁא בְּשַׁבְּתָא? פְּתַח וַאֲמַר: אַנְתְּ שְׁלֹמֹה, אָן חׇכְמְתָךְ, אָן סוּכְלְתָנוּתָךְ? לֹא דַּיֶּיךָּ שֶׁדְּבָרֶיךָ סוֹתְרִין דִּבְרֵי דָּוִד אָבִיךָ, אֶלָּא שֶׁדְּבָרֶיךָ סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה. דָּוִד אָבִיךָ אָמַר: {תהלים קט״ו:י״ז} ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ״, וְאַתְּ אָמַרְתָּ {קהלת ד׳:ב׳} ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״, וְחָזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ {קהלת ט׳:ד׳} ״כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת״!?

The Gemara relates: This question was asked before Rabbi Tanḥum from the village of Nevi: What is the ruling with regard to extinguishing a burning lamp before a sick person on Shabbat? The Gemara relates that Rabbi Tanḥum delivered an entire homily touching upon both aggadic and halakhic materials surrounding this question. He began and said: You, King Solomon, where is your wisdom, where is your understanding? Not only do your statements contradict the statements of your father David, but your statements even contradict each other. Your father David said: “The dead praise not the Lord, neither any that go down into silence” (Psalms 115:17); and you said: “And I praised the dead that are already dead more than the living that are yet alive” (Ecclesiastes 4:2). And then again you said: “For a living dog is better than a dead lion” (Ecclesiastes 9:4). These are different assessments of life and death.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נשאלה שאילה זו לפני ר׳ תנחום דמן נֵוִי – שם מקום מן העיירות. מהו לכבות בוצינא דנהורא מקמי באשא בשבתא – פי׳ באישה1 - שכיב מרע.
פתח ואמר: אנת שלמה, אן הוא חוכמתנותך וסוכלתנותך? לא דייך שדבריך סותרין דברי אביך כו׳.
1. כן בכ״י וטיקן 128. בספר הנר: ״באשה״.
שאול שאילתא – שאלו שאלה.
לעילא מר׳ תנחום – לפניו וכן לשון הש״ס והמקרא שרפים עומדים ממעל לו (ישעיה ו׳) ועל שם שיראים להתקרב לפניו עומדין מרחוק.
דמן נוי – מקום.
באישא – חולה תרגום של רעה בישתא.
פתח ואמר – כך היו רגילין לפתוח באגדה תחילה והוא דומה לשאלה ודרש.
כי לכלב חי – כלומר גדולים החיים ופקוח נפש.
אן היא – אנה הלכה.
וחזרת ואמרת – לסתור דברי עצמך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אן סוכלתנותך כו׳. וסוכלתנותך כמו תבונתך דתרגומו של תבונה סוכלתנו א״נ סכלות ושטות ממש קאמר עשה״כ שאמר שלמה ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות וגו׳ וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות וגו׳ ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות וגו׳ ודו״ק:
ב מסופר: שאול שאילה [שאלו שאלה] זו לעילא [לפני] ר׳ תנחום שמן העיירה נוי: מהו הדין לענין לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא [נר בוער מלפני החולה בשבת]? ומסופר כי מסביב לשאלה זו דרש ר׳ תנחום דרשה שלמה באגדה ובהלכה. ופתח ואמר: אנת [אתה] שלמה המלך אן [היכן] חכמתך, אן סוכלנותך [היכן תבונתך]? לא דייך שדבריך סותרין את דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין אף זה את זה. כי דוד אביך אמר: ״לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה״ (תהלים קטו, יז), ואת [ואתה] אמרת ״ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה״ (קהלת ד, ב). וחזרת ואמרת ״כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת״ (קהלת ט, ד), הרי שיש כאן דעות שונות בהערכת החיים והמוות! ותירץ את הסתירות הללו כך: לא
The Gemara relates: This question was asked before Rabbi Tanḥum from the village of Nevi: What is the ruling with regard to extinguishing a burning lamp before a sick person on Shabbat? The Gemara relates that Rabbi Tanḥum delivered an entire homily touching upon both aggadic and halakhic materials surrounding this question. He began and said: You, King Solomon, where is your wisdom, where is your understanding? Not only do your statements contradict the statements of your father David, but your statements even contradict each other. Your father David said: “The dead praise not the Lord, neither any that go down into silence” (Psalms 115:17); and you said: “And I praised the dead that are already dead more than the living that are yet alive” (Ecclesiastes 4:2). And then again you said: “For a living dog is better than a dead lion” (Ecclesiastes 9:4). These are different assessments of life and death.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) לָא קַשְׁיָא: הָא דְּקָאָמַר דָּוִד ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ״ – הָכִי קָאָמַר: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת קוֹדֶם שֶׁיָּמוּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמֵּת, בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְוֹת וְאֵין להקב״הלְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִכְתִיב: {תהלים פ״ח:ו׳} ״בַּמֵּתִים חׇפְשִׁי״? כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם נַעֲשֶׂה חׇפְשִׁי מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְוֹת.

He resolved the contradictions in the following manner: This is not difficult. That which David said: “The dead praise not the Lord,” this is what he is saying: A person should always engage in Torah and mitzvot before he dies, as once he is dead he is idle from Torah and mitzvot and there is no praise for the Holy One, Blessed be He, from him. And that is what Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written: “Set free among the dead, like the slain that lie in the grave, whom You remember no more” (Psalms 88:6)? When a person dies he then becomes free of Torah and mitzvot.
רש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא קשיא – איהו גופיה הוה מפרש להו.
דאמר ר׳ יוחנן – קרא קא דריש במתים חפשי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות בחייו שמאחר שמת אין לו תורה ומצות ואין תשובה לנפש אחר מיתה ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת וכבר הארכנו בענין בחיבור התשובה:
בטל מן התורה והמצות כו׳. והיינו כו׳. לכאורה קשה אין זה צריך ראיה דמה עשיית מצות שייך בקבר ו״ל דאפילו מצות דאפשר לקיים בקבר כגון שלא לקוברן בכלאים אינו צריך והכי קאמרינן בהדיא בנדה בפ׳ האשה לר״י דדרש חפשי מן המצות ואפילו למ״ד התם דאסור לקוברו בכלאים היינו משום דלעתיד מצות אינן בטלות וציצית דרמינן להו אינו אלא משום לועג לרש ועיין בתוס׳ שם ודו״ק:
קשיא [אין הדבר קשה], כי הא דקאמר [זה שאמר] דוד ״לא המתים יהללו יה״ הכי קאמר [כך אמר, כך היתה כוונתו]: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שכבר מת, כלומר, אחר מותו הריהו בטל מן התורה ומן המצות ואין להקדוש ברוך הוא שבח (הנאה) בו עוד. והיינו [וזהו] שאמר ר׳ יוחנן, מאי דכתיב [מה משמעות זה שנאמר] ״במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד״ (תהלים פח, ו)כיון שמת אדם הריהו נעשה חפשי מן התורה ומן המצות.
He resolved the contradictions in the following manner: This is not difficult. That which David said: “The dead praise not the Lord,” this is what he is saying: A person should always engage in Torah and mitzvot before he dies, as once he is dead he is idle from Torah and mitzvot and there is no praise for the Holy One, Blessed be He, from him. And that is what Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written: “Set free among the dead, like the slain that lie in the grave, whom You remember no more” (Psalms 88:6)? When a person dies he then becomes free of Torah and mitzvot.
רש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּדְקָאָמַר שְׁלֹמֹה: ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״ – שֶׁכְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, עָמַד מֹשֶׁה לִפְנֵי הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר כַּמָּה תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים לְפָנָיו וְלֹא נַעֲנָה, וּכְשֶׁאָמַר: {שמות ל״ב:י״ג} ״זְכוֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ״ – מִיָּד נַעֲנָה. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״?! דָּבָר אַחֵר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם: שר ב״ובָּשָׂר וָדָם גּוֹזֵר גְּזֵרָה – סָפֵק מְקַיְּימִין אוֹתָהּ סָפֵק אֵין מְקַיְּימִין אוֹתָהּ; וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר מְקַיְּימִין אוֹתָהּ – בְּחַיָּיו מְקַיְּימִין אוֹתָהּ, בְּמוֹתוֹ אֵין מְקַיְּימִין אוֹתָהּ. וְאִילּוּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ גָּזַר כַּמָּה גְּזֵירוֹת וְתִיקֵּן כַּמָּה תַּקָּנוֹת וְקַיָּימוֹת הֵם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים וְגוֹ׳⁠ ⁠״?!

And that which Solomon said: “And I praised the dead that are already dead”; he was not speaking of all dead people, but rather in praise of certain dead people. As when Israel sinned in the desert, Moses stood before the Holy One, Blessed be He, and he said several prayers and supplications before Him, and his prayers were not answered. And when he said: “Remember Abraham, Isaac, and Israel, Your servants” (Exodus 32:13), his prayers were answered immediately. Consequently, did Solomon not speak appropriately when he said: “Wherefore I praised the dead that are already dead”? Certainly the merit of the deceased forefathers is greater than that of the righteous people who are alive. Alternatively, the way of the world is such that when a flesh-and-blood prince issues a decree on the public it is uncertain whether they fulfill it and uncertain whether they do not fulfill it. And even if you want to say that they fulfill it, it is only during his lifetime that they fulfill it; after he dies they do not fulfill it. But Moses our teacher issued several decrees and instituted several ordinances, and they are in effect forever and ever. And, if so, is it not appropriate that which Solomon said: “Wherefore I praised the dead that are already dead”?
רש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושבח אני את המתים – שעסקו בחייהם בתורה ומצות ומתו ראויים לשבחם אפילו מצדיקים חיים שגדולים הן במיתתן מבחייהן.
עמד משה – ואין לך צדיק ממנו ולא נענה בזכותו.
ותקן כמה תקנות – כי ההיא דתני במגילה (דף ד. ולב.) משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר כמה תפלות ותחנונים כו׳. הכי משמע מתוך המקראות בפרשת עקב דכתיב ואתנפל לפני ה׳ את ארבעים יום ואת ארבעים לילה כו׳. דהיינו כמה תפלות ותחנונים ולא נענה עד דבתר הכי כתיב זכור לאברהם וגו׳ וכתיב בעת ההיא וגו׳ לסוף ארבעים יום נתרצה להם וי״ל בזה דקאמר עמד משה כו׳ ולא נענה דהיינו בזכותו כפירש״י וזה סותר לכאורה מה שאמרו פ״ק דברכות משה תלה בזכות אחרים זכור. לאברהם וגו׳ ותלו לו בזכות עצמו חזקיהו כו׳ הא משה נמי תלה בזכות עצמו בכמה תפלות ותחנונים עד שראה שלא היה נענה בזכותו תלה (לו) בזכות אחרים ויש ליישב ודו״ק:
ואלו משה רבינו גזר כו׳. עיין פירש״י ודחק לפרש כן משום דשאר התורה אמרה משה מפי הקב״ה א״כ מה יאמר שגזר כמה גזירות ולשון כמה תקנות נמי משמע הרבה תקנות ולולי פירושו נראה דאכל התורה קאמר ולפי שיש בה חוקים דהיינו גזירות ויש בה מושכלות דהיינו תקנות קאמר דכל גזירותיו ותקנותיו מתקיימין כפי שאמרן מפי הקב״ה והרי אני משבח את המתים בגזירתן ותקנתן שגזרו ותקנו מפי הקב״ה יותר מגזירת מלך ב״ו שעדיין חי לפי שגוזר מעצמו ואינו מתקיים:
ומה שאמר שלמה ״ושבח אני את המתים שכבר מתו״ — לא בכל המתים אמר כך, אלא בשבח מתים מסויימים. שכשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקדוש ברוך הוא ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה, וכשאמר ״זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך״ (שמות לב, יג)מיד נענה. ואם כן לא יפה אמר שלמה ״ושבח אני את המתים שכבר מתו ״? ובודאי יפה זכות האבות המתים מן הצדיקים החיים. או דבר אחר: מנהגו של עולם שכאשר שר (מלך) בשר ודם גוזר גזרה על הציבור — ספק הם מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה. ואם תמצי לומר אף אם תרצה לומר] שמקיימין אותה — הרי רק בחייו מקיימין אותה ואילו במותו אין מקיימין אותה. ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות וקיימות הן לעולם ולעולמי עולמים. וכי לא יפה אם כן מה שאמר שלמה ״ושבח אני את המתים שכבר מתו״?!
And that which Solomon said: “And I praised the dead that are already dead”; he was not speaking of all dead people, but rather in praise of certain dead people. As when Israel sinned in the desert, Moses stood before the Holy One, Blessed be He, and he said several prayers and supplications before Him, and his prayers were not answered. And when he said: “Remember Abraham, Isaac, and Israel, Your servants” (Exodus 32:13), his prayers were answered immediately. Consequently, did Solomon not speak appropriately when he said: “Wherefore I praised the dead that are already dead”? Certainly the merit of the deceased forefathers is greater than that of the righteous people who are alive. Alternatively, the way of the world is such that when a flesh-and-blood prince issues a decree on the public it is uncertain whether they fulfill it and uncertain whether they do not fulfill it. And even if you want to say that they fulfill it, it is only during his lifetime that they fulfill it; after he dies they do not fulfill it. But Moses our teacher issued several decrees and instituted several ordinances, and they are in effect forever and ever. And, if so, is it not appropriate that which Solomon said: “Wherefore I praised the dead that are already dead”?
רש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ד״אדָּבָר אַחֵר: ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי וְגוֹ׳⁠ ⁠״ כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִכְתִיב: {תהלים פ״ו:י״ז} ״עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שׂוֹנְאַי וְיֵבוֹשׁוּ״? אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מְחוֹל לִי עַל אוֹתוֹ עָוֹן. אָמַר לוֹ: מָחוּל לָךְ. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי. אָמַר לוֹ: בְּחַיֶּיךָ אֵינִי מוֹדִיעַ; בְּחַיַּי שְׁלֹמֹה בִּנְךָ אֲנִי מוֹדִיעַ.

Alternatively, another explanation is given for the verse: “And I praised the dead that are already dead,” is in accordance with that which Rav Yehuda said that Rav said. As Rav Yehuda said that Rav said: What is the meaning of the verse that was written: “Work on my behalf a sign for good; that they that hate me may see it, and be put to shame” (Psalms 86:17)? David said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, forgive me for that sin in the matter of Bathsheba. He said to him: It is forgiven you. David said to Him: Show me a sign in my lifetime so that all will know that You have forgiven me. God said to him: In your lifetime I will not make it known that you were forgiven; however, in the lifetime of your son Solomon I will make it known.
רש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ד״א ושבח אני את המתים – הראשונים מן החיים של עכשיו שהראשונים טובים מאלה תדע שמתקיימות גזרותיו של משה ואין מתקיימות גזירות שרים של עכשיו.
על אותו עון – דבת שבע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי דכתיב עשה עמי אות וגו׳ מחול לי על אותו עון וכו׳. מפורש בפרק חלק ע״ש:
ג דבר אחר ניתן לפרש את דברי הכתוב ״ושבח אני את המתים שכבר מתו ״כמו שאמר רב יהודה שאמר בשם רב. שאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] בהסברת הכתוב ״עשה עמי אות לטובה ויראו שנאי ויבשו״ (תהלים פו, יז)אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון בענין בת שבע. אמר לו: מחול לך. אמר לו דוד: עשה עמי אות בחיי שידעו הכל שמחלת לי. אמר לו הקדוש ברוך הוא: בחייך איני מודיע שנמחל לך, ואולם בחיי שלמה בנך אני מודיע.
Alternatively, another explanation is given for the verse: “And I praised the dead that are already dead,” is in accordance with that which Rav Yehuda said that Rav said. As Rav Yehuda said that Rav said: What is the meaning of the verse that was written: “Work on my behalf a sign for good; that they that hate me may see it, and be put to shame” (Psalms 86:17)? David said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, forgive me for that sin in the matter of Bathsheba. He said to him: It is forgiven you. David said to Him: Show me a sign in my lifetime so that all will know that You have forgiven me. God said to him: In your lifetime I will not make it known that you were forgiven; however, in the lifetime of your son Solomon I will make it known.
רש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בִּיקֵּשׁ לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רְנָנוֹת וְלֹא נַעֲנָה. פָּתַח וְאָמַר: {תהלים כ״ד:ז׳} ״שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד״ – רְהַטוּ בָּתְרֵיהּ לְמִיבְלְעֵיהּ. אֲמַרוּ: ״מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד״? אֲמַר לְהוּ: ״ה׳ עִזּוּז וְגִבּוֹר״. חָזַר וְאָמַר: {תהלים כ״ד:ט׳} ״שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה׳ צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה״, וְלֹא נַעֲנָה. כֵּיוָן שֶׁאָמַר: {דברי הימים ב ו׳:מ״ב} ״ה׳ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ״, מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהְפְּכוּ פְּנֵי כׇּל שׂוֹנְאֵי דָוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵירָה, וַיֵּדְעוּ כׇל הָעָם וְכׇל יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּחַל לוֹ הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״?!

When Solomon built the Temple and sought to bring the Ark into the Holy of Holies, the gates clung together and could not be opened. Solomon uttered twenty-four songs of praise, as in his prayer there are twenty-four expressions of prayer, song, etc. (I Kings 8), and his prayer was not answered. He began and said: “Lift up your heads, O you gates, and be you lifted up, you everlasting doors; that the King of glory may come in” (Psalms 24:7). Immediately, the gates ran after him to swallow him, as they thought that in the words: “King of glory” he was referring to himself, and they said to him: “Who is the King of glory?” (Psalms 24:8). He said to them: “The Lord strong and mighty, the Lord mighty in battle” (Psalms 24:8). And he said again: “Lift up your heads, O you gates, yea, lift them up, you everlasting doors; that the King of glory may come in. Who then is the King of glory? The Lord of hosts; He is the King of glory. Selah” (Psalms 24:9–10), and he was not answered. When he said: “O Lord God, turn not away the face of Your anointed; remember the good deeds of David Your servant” (II Chronicles 6:42), he was immediately answered, and a fire descended from Heaven (II Chronicles 7:1). At that moment, the faces of all of David’s enemies turned dark like the charred bottom of a pot. And all of Israel knew that the Holy One, Blessed be He, forgave him for that sin. And if so, is it not appropriate what Solomon said: “And I praised the dead that are already dead,” David, more than the living, Solomon, to whose request to open the gates of the Temple God did not respond?
הערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך שלי
שליא(שבת ל. מועד קטן ט.) באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדרה (סוף כלים) שולי קערה ושולי האיסקוטלה פי׳ כמין קערה קטנה תחת הקערה והיא יושבת עליה ופעמים שנשברה הקערה ונשארו שוליה והיא עדיין כלי קבול וכמו כן שולי האסקוטלה (נדה ג) לזו יש לה שולים פי׳ לקופה יש לה קרקעית שוה ולא עגול ונתעכב בו השרץ מן הצד של קופה ולא יצא לחוץ ואימור משעת טהרות הראשונות היה שם להכי טמאות אבל אשה אין לה שולים לעכב דמיה (חולין קכו. אהלות פי״א) שהטומאה יוצאה דרך שוליו. (בבא מציעא קב) אמר אביי מדביק כלי בשולי פרה:
א. [גרונד, באדען.]
דבקו שערים – של בית קדשי הקדשים.
כ״ד רננות – רנה תפילה תחינה כתובים בתפילת שלמה עד כ״ד ויש אומרים כ״ד ברכות דתענית ולא נהירא.
רהטו שערים בתריה למבלעיה – סברי דעל עצמו אמר מלך הכבוד א״ל שערים מי הוא זה מלך הכבוד אמר איהו ה׳ עזוז וגבור (תהלים כד).
שונאי דוד – משפחת שאול שמעי וכיוצא בו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכשבנה שלמה את בית המקדש וביקש להכניס את הארון לבית קדשי הקדשים דבקו השערים זה בזה ולא ניתן היה לפתחם. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות, שאמר בתפילתו עשרים וארבע לשונות של תפילה, רינה וכו׳ (מלכים א, ח), ולא נענה. פתח ואמר: ״שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד״ (תהלים כד, ז). מיד רהטו בתריה למיבלעיה [רצו אחריו לבולעו] שחשבו שבמלים ״מלך הכבוד״ הוא מתכוון לעצמו, ואמרו לו: מי הוא זה מלך הכבוד״ (תהלים כד, ח). אמר להו [להם]: ״ה׳ עזוז וגבור ה׳ גבור מלחמה״ (תהלים כד, ח). וחזר ואמר: ״שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה׳ צבאות הוא מלך הכבוד סלה״ (תהלים ט, י), ולא נענה. כיון שאמר ״ה׳ אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך״ (דברי הימים ב׳ ו, מב), מיד נענה וירדה האש מן השמים. (דברי הימים ב׳ ז, א). באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה (תחתיתה המפוחמת של קדירה). וידעו ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון. ואם כן וכי לא יפה אמר שלמה ״ושבח אני את המתים שכבר מתו״, כלומר, את דוד, יותר ״מן החיים״ שלא נענה להם הקדוש ברוך הוא. והיינו
When Solomon built the Temple and sought to bring the Ark into the Holy of Holies, the gates clung together and could not be opened. Solomon uttered twenty-four songs of praise, as in his prayer there are twenty-four expressions of prayer, song, etc. (I Kings 8), and his prayer was not answered. He began and said: “Lift up your heads, O you gates, and be you lifted up, you everlasting doors; that the King of glory may come in” (Psalms 24:7). Immediately, the gates ran after him to swallow him, as they thought that in the words: “King of glory” he was referring to himself, and they said to him: “Who is the King of glory?” (Psalms 24:8). He said to them: “The Lord strong and mighty, the Lord mighty in battle” (Psalms 24:8). And he said again: “Lift up your heads, O you gates, yea, lift them up, you everlasting doors; that the King of glory may come in. Who then is the King of glory? The Lord of hosts; He is the King of glory. Selah” (Psalms 24:9–10), and he was not answered. When he said: “O Lord God, turn not away the face of Your anointed; remember the good deeds of David Your servant” (II Chronicles 6:42), he was immediately answered, and a fire descended from Heaven (II Chronicles 7:1). At that moment, the faces of all of David’s enemies turned dark like the charred bottom of a pot. And all of Israel knew that the Holy One, Blessed be He, forgave him for that sin. And if so, is it not appropriate what Solomon said: “And I praised the dead that are already dead,” David, more than the living, Solomon, to whose request to open the gates of the Temple God did not respond?
הערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְהַיְינוּ דכתי׳דִּכְתִיב: {מלכים א ח׳:ס״ו} ״בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאׇהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״ – ״וַיֵּלְכוּ לְאׇהֳלֵיהֶם״ – שֶׁמָּצְאוּ נְשׁוֹתֵיהֶן בְּטָהֳרָה, ״שְׂמֵחִים״ – שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, ״וְטוֹבֵי לֵב״ – שֶׁנִּתְעַבְּרוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל כׇּל אֶחָד וְאֶחָד וְיָלְדָה זָכָר, ״עַל כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ לְדָוִד עַבְדּוֹ (וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״ – ״לְדָוִד עַבְדּוֹ״) – שֶׁמָּחַל לוֹ עַל אוֹתוֹ עָוֹן, ״וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״ – דְּאַחֵיל לְהוּ עָוֹן דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

And that is what is written: “On the eighth day he sent the people away, and they blessed the king, and went unto their tents joyful and glad of heart for all the goodness that the Lord had shown unto David His servant and to Israel His people” (I Kings 8:66). The Gemara explains: And went unto their tents, in accordance with the common expression: One’s house is his wife. It is explained that when they returned home they found their wives ritually pure from the ritual impurity of menstruation. Joyful means that they enjoyed the aura of the Divine Presence at the dedication of the Temple. And glad of heart means that the wife of each and every one of them was impregnated and gave birth to a male. The verse continues: For all the goodness that the Lord had shown unto David His servant and to Israel His people. Unto David His servant means that at that opportunity they all saw that God forgave him for that sin. And to Israel His people means that He forgave them for the sin of Yom Kippur, as they did not fast that year (see I Kings 8:65).
רש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דיום הכפורים – שאכלו ושתו בחנוכת הבית כדכתיב את החג שבעת ימים ושבעת ימים כדאמרינן במועד קטן (דף ט.).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ על כל הטובה כו׳ לדוד עבדו ולישראל עמו וילכו לאהליהם כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה מדת ימי כמה ימי חיי לישנא אחרינא קצי מנין שנותי מדת ימי באיזה יום בשנה לדעת מנין ימי שאני מתקיים בשנה אחרונה כצ״ל:
והיינו דכתיב ויהי ביום השמיני וגו׳ שמחים שמצאו וכו׳. מפורש בפרק קמא דמועד קטן:
דכתיב [וזהו שנאמר]: ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה׳ לדוד עבדו ולישראל עמו״ (מלכים א׳ ח, סו). ומפרש: ״וילכו לאהליהם״ — לפי הביטוי הרגיל של ״ביתו זו אשתו״ מפורש שמצאו נשותיהן כשהן בטהרה מטומאת נדה בבואם. ״שמחים״שנהנו מזיו השכינה בחנוכת המקדש. ״וטובי לב״שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה זכר. ״על כל הטובה אשר עשה ה׳ לדוד עבדו ולישראל עמו״, ״לדוד עבדו״ — שראו הכל באותה הזדמנות שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון. ״ולישראל עמו״דאחיל להו [שמחל להם] על העון של יום הכפורים שבאותה שנה לא צמו (עיין מלכים א׳ ח, סה).
And that is what is written: “On the eighth day he sent the people away, and they blessed the king, and went unto their tents joyful and glad of heart for all the goodness that the Lord had shown unto David His servant and to Israel His people” (I Kings 8:66). The Gemara explains: And went unto their tents, in accordance with the common expression: One’s house is his wife. It is explained that when they returned home they found their wives ritually pure from the ritual impurity of menstruation. Joyful means that they enjoyed the aura of the Divine Presence at the dedication of the Temple. And glad of heart means that the wife of each and every one of them was impregnated and gave birth to a male. The verse continues: For all the goodness that the Lord had shown unto David His servant and to Israel His people. Unto David His servant means that at that opportunity they all saw that God forgave him for that sin. And to Israel His people means that He forgave them for the sin of Yom Kippur, as they did not fast that year (see I Kings 8:65).
רש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וּדְקָאָמַר שְׁלֹמֹה: ״כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת״ – כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִכְתִיב: {תהלים ל״ט:ה׳} ״הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי״? אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם: ״הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי״. אָמַר לוֹ: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁאֵין מוֹדִיעִין קִצּוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. ״וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא״? גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁאֵין מוֹדִיעִין מִדַּת יָמָיו שֶׁל אָדָם. ״וְאֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי״? אָמַר לוֹ: בְּשַׁבָּת תָּמוּת. אָמוּת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת!? אָמַר לוֹ: כְּבָר הגיע מַלְכוּת שְׁלֹמֹה בִּנְךָ, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אפי׳אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא. אָמוּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת!? אָמַר לוֹ: {תהלים פ״ד:י״א} ״כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף״ – טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מֵאֶלֶף עוֹלוֹת שֶׁעָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לְהַקְרִיב לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

The Gemara continues: And that which Solomon said: “For a living dog is better than a dead lion” (Ecclesiastes 9:4), is in accordance with that which Rav Yehuda said that Rav said. As Rav Yehuda said that Rav said: What is the meaning of that verse which David said: “Lord, make me to know my end, and the measure of my days, what it is; let me know how short-lived I am” (Psalms 39:5)? It means that David said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, Lord, make me to know my end; in how long will I die? God said to him: It is decreed before Me that I do not reveal the end of the life of flesh and blood. He asked further: And the measure of my days; on what day of the year will I die? He said to him: It is decreed before Me not to reveal the measure of a person’s days. Again he requested: Let me know how short-lived I am; on what day of the week will I die? He said to him: You will die on Shabbat. David requested of God: Let me die on the first day of the week so that the honor of Shabbat will not be tarnished by the pain of death. He said to him: On that day the time of the kingdom of your son Solomon has already arrived, and one kingdom does not overlap with another and subtract from the time allotted to another even a hairbreadth. He said to him: I will cede a day of my life and die on Shabbat eve. God said to him: “For a day in your courts is better than a thousand” (Psalms 84:11); a single day in which you sit and engage in Torah is preferable to Me than the thousand burnt-offerings that your son Solomon will offer before Me on the altar (see I Kings 3:4).
רש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודקאמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מאריה המת – לאו לענין חשיבותא אמרו אלא לענין הלכות שבת וי״ט.
קיצי – העתידות לבוא עלי.
מדת ימי – כמה ימי חיי.
מה חדל אני – באיזה יום אני חדל ובטל מן העולם.
אמות באחד בשבת – שיוכלו להתעסק בי ובהספדי.
כי טוב יום בחצריך – כלומר כבר אמרת לפני טוב יום שאתה עומד בחצרי ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד בנך שלמה להעלות כדכתיב (מלכים א ג) אלף עולות יעלה שלמה וגו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי לכלב חי הוא טוב כו׳. לכאורה דכלב לאו דוקא קאמר למאי דמסיק אדעתיה לעיל דדבריו סותרין זה את זה אלא דטוב לשפל החי מחשוב המת וא״כ המ״ל דהיינו טעמא דחי חשוב יותר מהמת מטעמא דקאמר לעיל כיון שמת בטל מן המצות ואין להקדוש ברוך הוא שבח בו וצ״ל דניחא ליה לפרש כלב כמשמעו וכן אריה ע״ש המלוכה מיהודה גור אריה ודו״ק:
הודיעני ה׳ קצי כו׳. ר״ל קיצו של אדם ממש שנגזר עליו מיום הולדו כמה שנים יחיה ובאיזה חודש ויום שימות באותה שנה וא״ל גזירה היא מלפני שאין מודיעין כו׳ מטעמא שיהיה כל ימיו בתשובה שכל שעה וכל יום וכל שנה הוא זמן מיתתו ואילו היה יודע זמן מיתתו ממש לא היה שב עד קרוב לאותו זמן ושוב בקש גם שלא הודעתני קיצי ממש ובאיזו שנה וחדש ויום הודיעני מיהת מדת ימי דהיינו באיזה זמן מהשנה כי יש ימים ארוכים בשנה ויש קצרים דהיינו מדת הימים שיהיו באותו זמן שאמות דהשתא מיהת כל שנה ושנה יהיה בתשובה באותן מדת הימים שיודיעו וא״ל שגם זה גזירה היא מלפני מטעמא דלעיל דלא יהיה זה כל ימיו בתשובה רק בכל שנה באותן מדת הימים וכמו שאמר שלמה כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים וגו׳ ושוב בקש דלכל הפחות אדע מה חדל אני דהיינו שלא אדע איזה שנה וחדש ויום לפי הגזירה מהלידה גם באיזה מדת הימים שיהיו באותו זמן אבל אדע באיזה יום מהשבוע דהשתא מיהת כל שבוע יהיה בתשובה באותו יום וקרוב לו וזה הודיע לו כי בשבת תמות כו׳:
אמר לו כי טוב יום בחצריך. מפורש פ״ק דמכות ע״ש:
גמ׳ טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה. ובירו׳ פ״ז דברכות איתא חביבי עלי משפט וצדקה שאתה עושה יותר מקרבנות:
ד וממשיכים: ודקאמר מה שאמר] שלמה כי ״לכלב חי הוא טוב מן האריה המת״ (קהלת ט, ד) — יש להבינו על פי מה שסיפר רב יהודה שאמר רב. שאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] שאמר דוד ״הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי מה היא, אדעה מה חדל אני״ (תהלים לט, ה) — כך פירושו: אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הודיעני ה׳ קצי, מתי, בעוד כמה זמן, אמות? אמר לו הקדוש ברוך הוא: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. וביקש עוד: ״ומדת ימי מה היא״, כלומר, באיזה יום בשנה ימות. אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין לבשר ודם מדת ימיו של אדם. ושוב ביקש: ״ואדעה מה חדל אני״, באיזה יום בשבוע אמות? אמר לו: בשבת תמות. בקש דוד מה׳: אמות באחד בשבת שלא יגע כבוד השבת בצער המוות. אמר לו: ביום זה כבר הגיע זמן מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה ונוטלת מן הקצוב לה אפילו כמלא נימא (שערה). אמר לו: אוותר על יום אחד מחיי ואמות בערב שבת. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״כי טוב יום בחצריך מאלף״ (תהלים פד, יא)טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה יותר מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח (עיין מלכים א׳ ג, ד).
The Gemara continues: And that which Solomon said: “For a living dog is better than a dead lion” (Ecclesiastes 9:4), is in accordance with that which Rav Yehuda said that Rav said. As Rav Yehuda said that Rav said: What is the meaning of that verse which David said: “Lord, make me to know my end, and the measure of my days, what it is; let me know how short-lived I am” (Psalms 39:5)? It means that David said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, Lord, make me to know my end; in how long will I die? God said to him: It is decreed before Me that I do not reveal the end of the life of flesh and blood. He asked further: And the measure of my days; on what day of the year will I die? He said to him: It is decreed before Me not to reveal the measure of a person’s days. Again he requested: Let me know how short-lived I am; on what day of the week will I die? He said to him: You will die on Shabbat. David requested of God: Let me die on the first day of the week so that the honor of Shabbat will not be tarnished by the pain of death. He said to him: On that day the time of the kingdom of your son Solomon has already arrived, and one kingdom does not overlap with another and subtract from the time allotted to another even a hairbreadth. He said to him: I will cede a day of my life and die on Shabbat eve. God said to him: “For a day in your courts is better than a thousand” (Psalms 84:11); a single day in which you sit and engage in Torah is preferable to Me than the thousand burnt-offerings that your son Solomon will offer before Me on the altar (see I Kings 3:4).
רש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת ל. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת ל., ר׳ חננאל שבת ל., ר׳ נסים גאון שבת ל., הערוך על סדר הש"ס שבת ל., רש"י שבת ל., ספר הנר שבת ל. – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת ל. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן שבת ל. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת ל. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת ל. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת ל., מהרש"א חידושי אגדות שבת ל., פני יהושע שבת ל., גליון הש"ס לרע"א שבת ל., פירוש הרב שטיינזלץ שבת ל., אסופת מאמרים שבת ל.

Shabbat 30a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 30a, R. Chananel Shabbat 30a, R. Nissim Gaon Shabbat 30a, Collected from HeArukh Shabbat 30a, Rashi Shabbat 30a, Sefer HaNer Shabbat 30a, Ri MiLunel Shabbat 30a, Ramban Shabbat 30a, Rashba Shabbat 30a, Meiri Shabbat 30a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 30a, Maharsha Chidushei Aggadot Shabbat 30a, Penei Yehoshua Shabbat 30a, Gilyon HaShas Shabbat 30a, Steinsaltz Commentary Shabbat 30a, Collected Articles Shabbat 30a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144