×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) ולא תוך תּוֹכוֹ קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.
and not if it was in the interior of its interior, i.e., contained within something else, such as a fold, which is inside the vessel, therefore Rava teaches us that a fold in one’s body is not considered like the interior of the interior of a vessel. Rather, this definition applies only when the carcass of the creeping animal was actually inside another vessel whose opening was outside the oven.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ערך חתם
חתםא(עוקצין פרק ב) חותם של יבישה מצטרף ושל רוטב אינו מצטרף פי׳ כל הפירות יש להן עוקץ בלא חותם וגרגר של ענבים ושל תמרים יש להם חותם ובראש החותם עוקץ (כדאמרינן בתוספתא) נפל ממנו גרגר יחידי אם יש לו חותם טהור אין לו חותם טמא. (שבת פ:) אדמה כחותם המרצופים פי׳ חותם שעושין לשקין שהוא גדול וחכמים אומרים כחותם האיגרות שהוא קטן. חותם שבכסותו פירשנו בערך סרבל. (נדה כב.) והלא הוא עצמו אין מטמא אלא בחתימת פי האמה. (נדה מג) אמר שמואל זב צריך בחתימת פי אמה שנא׳ או החתי׳ בשרו. (ברכות סג) כל חותם הברכות שהיו חותמין במקדש היו אומרים מן העולם פי׳ היו הכהנים בתחילה עונים אחר כל ברכה ברוך ה׳ אלהי ישראל מן העולם שלא היו עונין במקדש אמן וכששמעו המינים אמרו אין עולם אלא אחד וכשראו הכהנים שבשביל כן נתמעטה האמונה של עולם הבא התקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם כלומ׳ מן העולם הזה ועד העולם הבא ובשביל כבוד המקום הפרו התיקון שהי׳ והוסיפו ועד העולם כלומ׳ שיש עולם אחר. (בבא בתרא קעה) ערב היוצא אחר חיתום שטרות גובה מנכסין בני חורין:
ערך קמט
קמטב(נגעים פרק ו) הקמטין שבצואר (נגעים פרק ז) בקטן ונולד בקמט ונגלה (מקואות פרק ח) בית הסתרים ובית הקמטים אינן צריכין שיבא בהן המים פי׳ בגברא תותי שיחיה ואתתא תותי שיחיה ותותי דדה שמן קמטין כדתנן (נדה מז.) משיעלה הקמט תחת הדד (בבא מציעא פז. בבא בתרא קב) אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטין נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין. (עבודה זרה ס נדה מג) אמר ריש לקיש קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור וכו׳ (א״ב פי׳ חדודי הבשר מתכווץ וצומת והוא לשון פסוק ותקמטני לעד היה):
ערך רצף
רצףג(יומא יט:) עמד והפג אחת על הרצפה (שקלים פרק ו) מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וראה את הרצפה משונה (בריש תמיד) הגיע לרצפה והפך פניו לצפון (מגילה כב:) רצפה של אבנים הואי וכדתניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה עליה אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה על אבנים שבמקדש וכדעולא דאמר עולא לא אסרה תור׳ אלא רצפה של אבנים ואמר עולא לא אסרה תורה אלא פשוט ידים ורגלים ולמה נקרא שמה רצפה שהיה עשוי קרקע העזרה מאבני שיש חשובים קטנים מגוונים הרבה והיו רצופין ונראין כאחד (בפרק אחרון דאהלות) הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן פי׳ שוטח שם אבני שיש כדכתי׳ ואת הים הוריד מעל הבקר הנתשת אשר תחתיה ויתן אותו על מרצפת אבנים ואומר נגד העשרים אשר לחצר הפנימי ונגד רצפה בכל הבגדים (נגעים פי״א) שתי אם הוה רצוף מטמא פי׳ לאלתר כשמסיך המסכת מאספו ומגלגלו על מנור אורגי׳ (נדה מג) דאשתכח מאכולת רצופה אימור שמש רצפה פי׳ דחקה (בבא בתרא לז) אכלן רצופין אין לו חזקה מכרן רצופין אין לו קרקע פי׳ קרובין בטועין זה בצד זה בלי הפרש בינתים כלו׳ מעורבין זה לזה (שבת טז) איכא ביניייהו דרצפינהו מרצף פי׳ כגון שפוד שנרצף ששוקע כתלי הכלי בתוכו ונעשה כאלו נשברו כתליו לאביי דחייש שמא יקבנו בכדי טהרתו אע״ג דרצפיה חייש ועדיין טומא׳ ישנה עליו לרבא פרחה טומאתו דהא רצוף ולאו כלי הוא פ״א דרצפינהו מירצף ששיברו מהכל למאן דאמר שלא יקבנו בכדי טהרתו ליכא למחן דאמר שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה איכא דרצפינהו כמו מאכולת רצופה (זבחים צה.) פותחו והא כלי אמר רחמנא ולא כלי הוא דרציף ליה מירצף (בראשית רבה פ״ז) רצוף רצפך דהיא טבא באולפנא כלומר רבוע לך ושטח עצמך כארץ:
א. [פערזיגלען, בעשליסען.]
ב. [רינצעל. פאלט.]
ג. [געפלאסטערטער באדען. דורך אנאנדער.]
קמ״ל – דהאי לא תוך תוכו הוא אלא כגון כלי בתוך התנור ופיו למעלה מפי התנור.
רש״י בד״ה מ״ט של זב טהור נמחק טהור:
בד״ה למימרא כו׳ לאו מזב ילפינן:
תוס׳ [ד״ה למימרא וכו׳] אלא ילפינן מלשון כו׳ כצ״ל:
ולא כאשר השרץ נמצא בתוך תוכו בקומטו, לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאין תוך הקמט נחשב כתוך תוכו, אלא רק כאשר היה כלי בתוך התנור, ופתחו של כלי זה הוא מחוץ לתנור, ונפל לכלי שבתוכו.
and not if it was in the interior of its interior, i.e., contained within something else, such as a fold, which is inside the vessel, therefore Rava teaches us that a fold in one’s body is not considered like the interior of the interior of a vessel. Rather, this definition applies only when the carcass of the creeping animal was actually inside another vessel whose opening was outside the oven.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר ר״לרֵישׁ לָקִישׁ אקָנֶה בְּקוּמְטוֹ שֶׁל זָב וְהֵסִיט בּוֹ אֶת הַטָּהוֹר טָהוֹר קָנֶה בְּקוּמְטוֹ שֶׁל טָהוֹר וְהֵסִיט בּוֹ אֶת הַזָּב טָמֵא.

§ The Gemara continues to discuss the folds in the body with regard to ritual impurity. Reish Lakish says: If there was a pole or a stick placed in the folds of an individual impure with the impurity of a zav, and he moved a ritually pure person with it, that individual is pure, despite the fact that a zav imparts impurity by moving an item. If the pole was placed in the folds of one who is pure, and he moved the zav with it, the pure individual is thereby rendered impure, as is the halakha of one who carries a zav.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[קנה בקומטו של זבא].
ב
א. בפירוש ר״ח בבא קמא יז,א פירש את דברי ריש לקיש על דרך הלכות גדולות הל׳ יין נסך (ח״ג עמ׳ 260), זה לשונו: הא שמעתא דרבא בע״ז פרק ר׳ ישמעאל בסופו (דף ס,ב) בהאי לישנא, אמ׳ רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך, כל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך. מכאן אמ׳ ר׳ שמעו׳ בן לקיש קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור, טהור. וזהו ששנינו במשנתינו טהור מכה את הטמא, טהור. אבל קנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא, כדתנן וטמא שמכה את הטהור טמא. ע״כ. ופירש ר״ח שהאוחז את הקנה בקומטו הוא הניסט, ואם הקנה בקומטו של טהור נטמא, משום שהטהור ניסט על ידי הטמא. ובטעם הדבר נראה, שלעולם שניהם מסיטים זה את זה, אלא שהפעולה מיוחסת למי שהקנה נוגע בו בגלוי, ומי שהקנה תחוב בסתריו הוא הניסט.
ב. באור זרוע: ופי׳ ר״ח וכו׳. ופירש האור זרוע דבריו שקטן אינו נטמא משום רואה קרי. וראה לעיל פרק בנות כותים דף לב,ב הערה 256 מה שנחלקו בזה הראשונים.
והסיט בו את הטהור טהור – כדמפרש טעמא לקמן.
בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא – הטהור שהרי נשא את הזב וזב מטמא במשא דכתיב במשכב (ויקרא טו) והנושא אותם וק״ו לזב עצמו.
הזב מטמא במשא שהרי נאמר במשכבו והנושא אותם וכל שכן גופו והיסט בכלל משא מעתה אם ראש קנה בקומטו של טהור והסיט בו הטהור את הזב ניטמא הטהור שהרי נשא הטהור את הזב בהסיטו והואיל וטומאת בית הסתרים מטמאה במשא כך המסיט בבית הסתרים טמא אבל אם היה ראש קנה בתוך קומטו של זב והסיט בו הזב את הטהור לא ניטמא שלא מצינו בכל הטמאות טומאת המסטת זב וטהור ותטמאנו אלא בזב וחביריו ולא נאמרה בהם אלא כשהסיטו ממקום גלוי שלהן דכתוב וכל אשר יגע בו וידיו לא שטף במים ופסוק זה לא במגע הזב הוצרך שהרי כתוב במקום אחר והנוגע בבשר הזב ולא בא אלא ללמד היסטו אע״פ שלא נשאו הואיל ונדנדו ואנו סומכין וידיו עם מה שלפניו ומפרשין וידיו לא שטף במים על נטילת ידים ולמדנו מכאן על הסיטו שאינו אלא בכעין ידיו שהן גלויות ר״ל שיהא ההיסט יוצא ממקום גלוי ומסיט במקום גלוי:
י״מ בסוגייא זו קנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא מפני שנגע הקנה ר״ל בגלויו של זב וניטמא הקנה וטימאתו אבל קנה בקומטו של זב לא ניטמא הקנה ואין זה נכון שהרי דבר למד מענינו ובהדיא מוכיח בסוגיא זו שלענין היסט נאמרה ועוד שהרי הקנה פשוטי כלי עץ הוא והיאך מקבל טומאה וא״ת בקנה חלול ופקק בראשו ובקנה של זיתים שאלו קנים ממש אף כשיש פקק בראשן אין מקבלין טומאה כדאיתא בשבת פרק כלים מ״מ הרי מגע הזב עושהו ראשון ואינו מטמא אדם אף בחבורין וכמו שהתבאר באחרון של זבים במשנת הנוגע בזב או שהזב נוגע בו אלא שהדבר ברור כמו שפירשנו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א ועוד בענין טומאה בקומטו של אדם, אמר ריש לקיש: היה קנה או מוט נתון בתוך קומטו של אדם הטמא בטומאת זב, והסיט בו את האדם הטהור — אף שהזב מטמא בהיסטו, אדם זה הריהו טהור. ואם היה הקנה נתון בתוך קומטו של אדם טהור, והסיט בו את הזבטמא הטהור בכך. שכן נטמא ככל הנושא את הזב, ובכלל טומאת משא אף אם נשא הטהור את הזב בבית סתריו.
§ The Gemara continues to discuss the folds in the body with regard to ritual impurity. Reish Lakish says: If there was a pole or a stick placed in the folds of an individual impure with the impurity of a zav, and he moved a ritually pure person with it, that individual is pure, despite the fact that a zav imparts impurity by moving an item. If the pole was placed in the folds of one who is pure, and he moved the zav with it, the pure individual is thereby rendered impure, as is the halakha of one who carries a zav.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מַאי טַעְמָא דְּאָמַר קְרָא {ויקרא ט״ו:י״א} וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם זֶהוּ הֱסֵיטוֹ שֶׁל זָב שֶׁלֹּא מָצִינוּ לוֹ טוּמְאָה בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.

The Gemara explains: What is the reason that if a zav moved another with a pole in his own folds he does not render the other person impure? As the verse states: “And whoever a zav touches, without having rinsed his hands in water, he shall wash his clothes, and bathe himself in water” (Leviticus 15:11). This is referring to the impurity imparted by the movement of a zav, as we have not found an impurity similar to it in the entire Torah. Only a zav imparts impurity to items by moving them.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי טעמא – טהור הניסט בקנה של קומטו של זב טהור.
דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וגו׳ – והאי קרא לאו למגע איצטריך דהא כתיב והנוגע בבשר הזב אלא זה הסיטו של זב מכאן למדנו זב שהסיט את הטהור טמא שלא מצינו בכל התורה טומאה המסטת טהרה שתטמא אלא אם כן נשא טהור את הטמא והכא בזב הוא דגלי רחמנא וכתב וידיו דדרשינן הכי היכא דהסיט בו הזב בידיו כלומר בגלוי.
לא שטף במים – מילתא אחריתי היא למילף לנטילת ידים לאכילה מהכא. אלמא הסיט זב את הטהור אינו טמא אלא א״כ הסיטו בגלוי בידיו ומדאפקיה בלשון נגיעה ילפינן נמי לכל נגיעות דאין מגע בית הסתרים מטמא אבל טהור שהסיט את הזב דנפקא לן מקרא אחרינא דלא כתיב ביה ידיו טמא אפילו הסיטו בקנה שבקומטו מידי דהוה אנבלה בקומטו שהיא מטמאה במשא דהא מ״מ הרי הוא נושא את הטומאה. ל״א קנה בקומטו של טהור והסיט את הזב להכי טמא שנגע הקנה בגילוי של זב ונטמא הקנה מחמת הזב וחוזר ומטמא את הטהור ואע״ג דטהור קמוט דגילויא גבי זב הוא דבעינן אבל קנה בקומטו של זב והסיט את הטהור טהור הואיל וזב קמוט וגבי זב כתיב וידיו. ושיבוש הוא מפני כמה דברים חדא דקנה פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה וא״ת בקנה חלול נהי נמי דמקבל טומאה אפ״ה אין חוזר ומטמא הטהור שהרי אין מגע של זב חוזר ומטמא אדם שאין לך נוגע בטומאה מטמא אדם חוץ מן הנוגע במת ועוד אי טומאת הטהור משום נגיעת קנה היא והרי בקומטו הוא דנגע ובית הסתרים לאו בר מגע הוא דהא אמרינן לעיל שרץ בקומטו טהור ועוד לשון הסיט אמאי נקט ועוד הסיט טהור את הזב מי נפק מהאי קרא וכל אשר יגע בו הזב כתיב והיינו אשר יסיטנו הזב ולא כתיב כל אשר יגע בזב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י ד״ה לא שטף וכו׳ למילף לנטילת ידים וכו׳. חולין קו ע״א וע׳ בתוס׳ שם ד״ה מצוה וצ״ע וע׳ רש״י קדושין כה ע״א ד״ה לענין טומאה:
ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הזב שהסיט בקנה שבקומטו את הטהור, אינו נטמא בכך — שכן אמר קרא [המקרא] בדינו של הזב ״וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב״ (ויקרא טו, יא)זהו כוונת הכתוב ״אשר יגע בו״ הסיטו של זב. שלא מצינו (מצאנו) לו (כמותו) טומאה בכל התורה כולה, שמטמאת בהיסט, מלבד בטומאת הזב.
The Gemara explains: What is the reason that if a zav moved another with a pole in his own folds he does not render the other person impure? As the verse states: “And whoever a zav touches, without having rinsed his hands in water, he shall wash his clothes, and bathe himself in water” (Leviticus 15:11). This is referring to the impurity imparted by the movement of a zav, as we have not found an impurity similar to it in the entire Torah. Only a zav imparts impurity to items by moving them.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן נְגִיעָה לְמֵימְרָא דֶּהֱיסֵט וּנְגִיעָה כְּיָדָיו מָה הָתָם מֵאַבָּרַאי אַף הָכָא מֵאַבָּרַאי.:

And the Merciful One expresses this impurity imparted by movement using the language of touch, in order to say that the moving and touch of a zav are like his hands: Just as there, with regard to the impurity imparted by contact with the hands, it occurs external to the body, so too here, impurity by means of movement applies only to moving an item with the external portions of the body of the zav.
תוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
למימרא דהיסט ונגיעה כידיו – פרש״י דמהכא ילפינן לכל נגיעות כגון שרץ ונבלה שנגעו בסתרו של טהור וקשה דאי מזב ילפינן כי היכי דבעינן גלוי הזב ה״נ בעינן שיגע בגלוי של טהור לענין היסט נמי נילף דנבעי שיסיט הטהור בגילוי כדבעינן בגילוי הזב והכא אמרינן דקנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא ואמר נמי דבית הסתרים מטמא במשא אלא נראה לפרש דזב ושרץ ונבלה שנגעו בסתרו של טהור דטהור לאו מזב ילפינן אלא ילפינן מלשון נגיעה דכתיב בכולהו וטהור הנוגע בזב נמי כתיב הנוגע בבשר הזב ולשון נגיעה משמע מאבראי שיגע הטהור בגלוי בטומאה וכן משמע פ״ק דקדושין (דף כה.) דאמר עולא הכל מודים דלשון גלוי הוא אצל שרץ וכי יגע אמר רחמנא והאי בר נגיעה הוא משמע דמלשון נגיעה דכתיב בשרץ הוא דריש דלא מייתי קרא דידיו דכתיב בזב ומיהו רש״י גריס התם אשר יגע בו והיינו קרא דכתיב גבי זב והא דאצטריך הכא למדרש מידיו ולא נפקא ליה מנגיעה דכתיב בזב משום דההיא נגיעה בהיסט מיירי ולא משמע גילוי כמו נגיעה ממש לכך דריש לה מידיו דבעינן גילוי הזב בין בהיסט בין במגע מדאפקיה בלשון נגיעה א״נ מנגיעה דהכא דכתיב גבי ידיו מינה ילפינן לכל נגיעות דהוו מאבראי.
למימרא דהיסט ונגיעה כידיו. פרש״י (דמתני׳) דמהכא ילפינן לכל הנגיעות דאין מגע בית הסתרים מטמא מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה ללמד על כל נגיעה דכתיבא גבי טומאה שתהא [בגלוי] והיינו דאמרי׳ בפ״ק דקדושין אמר עולא הכל מודים דלשון גלוי הוא אצל השרץ כי יגע אמר רחמנא והאי בר נגיעה הוא ומיהו פשיטא ליה דבעי׳ שיהא גלוי אלא דסמיך אנגיעה דהכא דאיתקש לידיו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תד״ה למימרא דהיסט כו׳ א״נ מנגיעה דהכא דכתיב גבי ידיו מינה ילפינן כו׳ עכ״ל ויש לדקדק לפי שיטתם דלא ילפינן אפילו בנגיעה גילוי דזב וגילוי דטהור מהדדי אם כן השתא מנלן למילף מהאי קרא היסט דהא אצטריך כל אשר יגע בו הזב למגע הזב בגילוי דמנוגע בבשר הזב דמיירי במגע הטהור בגילוי ליכא למילף מגע הזב בגילוי וידיו אצטריך לכל הנגיעות דהוו מאבראי וצ״ל מרבויא דכל אשר יגע דריש ליה היסט ודו״ק:
ואפקיה רחמנא [והוציאתו, וכתבתו התורה] לטומאה שעל ידי היסט בלשון נגיעה, למימרא [לומר, ללמד] שטומאה על ידי היסט וטומאה שעל ידי נגיעה הרי הן כידיו. מה התם [שם], בטומאת מגע — הריהי מאבראי [מבחוץ], אף הכא [כאן] בטומאה שעל ידי היסט — מאבראי [מבחוץ].
And the Merciful One expresses this impurity imparted by movement using the language of touch, in order to say that the moving and touch of a zav are like his hands: Just as there, with regard to the impurity imparted by contact with the hands, it occurs external to the body, so too here, impurity by means of movement applies only to moving an item with the external portions of the body of the zav.
תוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֲבָל הַזָּב וּבַעַל קֶרִי אֵינָן מְטַמְּאִין וְכוּ׳.: זָב דִּכְתִיב {ויקרא ט״ו:ב׳} כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא זוֹבוֹ מִבְּשָׂרוֹ בַּעַל קֶרִי דִּכְתִיב {ויקרא ט״ו:ט״ז} וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע.:

§ The mishna teaches that a woman becomes ritually impure with the flow of blood from the uterus into the vagina, even if it did not leave the woman’s body. But the zav and one who experiences a seminal emission do not become ritually impure until their emission of impurity emerges outside the body. The Gemara explains: This is the halakha with regard to a zav, as it is written: “When any man has an issue out of his flesh” (Leviticus 15:2). The verse teaches that a zav is not impure until his issue emerges out of his flesh. With regard to one who experiences a seminal emission, the reason is that it is written: “And if the flow of seed goes out from a man” (Leviticus 15:16), which indicates that the flow must exit his body.
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב שנינו במשנתנו כי הנדה מטמאת עוד בהיות הדם בבית החיצון, ואף שלא יצא לחוץ, אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין אלא משתצא טומאתם אל מחוץ לגופם. ומסבירים: דינו זה של הזב — משום דכתיב כן נאמר] בזב ״איש איש כי יהיה זב מבשרו״ (שם ב) — עד שיצא זובו מבשרו. ודינו זה של בעל קרי — משום דכתיב כן נאמר] בטומאת בעל הקרי ״ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע״ (שם טז) — דווקא כאשר תצא אל מחוץ לבשרו.
§ The mishna teaches that a woman becomes ritually impure with the flow of blood from the uterus into the vagina, even if it did not leave the woman’s body. But the zav and one who experiences a seminal emission do not become ritually impure until their emission of impurity emerges outside the body. The Gemara explains: This is the halakha with regard to a zav, as it is written: “When any man has an issue out of his flesh” (Leviticus 15:2). The verse teaches that a zav is not impure until his issue emerges out of his flesh. With regard to one who experiences a seminal emission, the reason is that it is written: “And if the flow of seed goes out from a man” (Leviticus 15:16), which indicates that the flow must exit his body.
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) הָיָה אוֹכֵל בִּתְרוּמָה וְהִרְגִּישׁ וְכוּ׳.: אוֹחֵז וְהָתַנְיָא ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר כׇּל הָאוֹחֵז בָּאַמָּה וּמַשְׁתִּין כְּאִילּוּ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם.

§ The mishna further states that if a priest was partaking of teruma and sensed a quaking in his limbs, indicating that a seminal emission was imminent, he should firmly hold his penis to prevent the emission from leaving his body, and swallow the teruma while ritually pure. The Gemara asks: May one hold his penis? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: Anyone who holds his penis and urinates is considered as though he is bringing a deluge to the world, as masturbation was one of the sins that led to the flood?
רש״יתוספות רי״דתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כאילו מביא מבול – שמחמם את אבריו ומביא לידי קרי וזהו קלקול דור המבול שנאמר (בראשית ו) כי השחית כל בשר.
פיסקא: היה אוכל בתרומה כול׳ זבה שנעקרו מי רגליה וירדה וטבלה מהו – פירוש: דוקא במי רגליה מספקא ליה ומשום דמצי נקיט להו אבל בדמה לא מספקא ליה דהא אמרן דמיטמות בבית החיצון כבפנים אבל מי רגליה אינן מטמאין עד שיצאו לחוץ.
אוחז ס״ד והתניא ר׳ אליעזר אומר כל האוחז ומשתין כו׳. פירכא זו תמוהה בעיני כיון דכתיב בקרא משמרת תרומותי וצוה הכתוב לשמור אותה שלא תטמא וכי בשביל חכמי׳ שאמרו כאילו מביא מבול לעולם לא ימנע מלטמאות את התרומה וצ״ע:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג עוד שנינו במשנתנו שאם היה אוכל בתרומה והרגיש בתוך כך שנעקרה ממנו שכבת זרע (״הזדעזעו אבריו״), הריהו אוחז באמתו, באבר זכרותו, כדי לעצור את שכבת הזרע מלצאת, ובולע את התרומה שבפיו. שהרי אם תצא שכבת הזרע, ייטמא בכך, ויצטרך לפולטה ולהפסידה בכך. ושואלים: אוחז באמתו? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר׳ אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין, הריהו עושה כמעשיהם של בני דור המבול, שהשחיתו דרכם בהוצאת שכבת זרע, וכאילו מביא בכך מבול לעולם!
§ The mishna further states that if a priest was partaking of teruma and sensed a quaking in his limbs, indicating that a seminal emission was imminent, he should firmly hold his penis to prevent the emission from leaving his body, and swallow the teruma while ritually pure. The Gemara asks: May one hold his penis? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: Anyone who holds his penis and urinates is considered as though he is bringing a deluge to the world, as masturbation was one of the sins that led to the flood?
רש״יתוספות רי״דתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר אַבָּיֵי בְּמַטְלִית עָבָה רָבָא אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּמַטְלִית רַכָּה כֵּיוָן דַּעֲקַר עֲקַר וְאַבָּיֵי חָיֵישׁ דִּילְמָא אָתֵי לְאוֹסוֹפֵי וְרָבָא לְאוֹסוֹפֵי לָא חָיֵישׁ.

Abaye said, in resolution of this difficulty, that the mishna is referring to one who holds his penis with a coarse cloth. Rava said: You may even say that the mishna is referring to a priest who holds his penis with a soft cloth, and the reason it is permitted is that once the semen has already been uprooted from his body, it is uprooted, and his subsequent holding of the penis, even with a soft cloth, does not increase the flow of semen. And Abaye prohibits the use of a soft cloth, as he is concerned that perhaps one might come to increase the emission of semen, due to the contact of this cloth. But Rava is not concerned that one might come to increase the emission.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
במטלית עבה – שאינה מחממת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר אביי: כוונת משנתנו לומר שיאחז באמתו באמצעות מטלית עבה, ואין באופן זה משום חימום המביא לידי הוצאת זרע. רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר במשנתנו באוחז באמתו במטלית רכה, ואולם במקרה זה, שכבר הרגיש שנעקרה ממנו שכבת זרע, מותר הדבר, שכיון שכבר עקר הזרע ממקומו — עקר, ובאחיזתו באמתו, אין הוא גורם עוד לעקירת זרע. והסבר שיטותיהם: אבייחייש [חושש] שהמחזיק באמתו במטלית רכה, דילמא אתי לאוסופי [שמא יביא הדבר להוספה] בהוצאת הזרע שכבר נעקר ממנו. ואילו רבאלאוסופי לא חייש [להוספה על הזרע שכבר נעקר אינו חושש].
Abaye said, in resolution of this difficulty, that the mishna is referring to one who holds his penis with a coarse cloth. Rava said: You may even say that the mishna is referring to a priest who holds his penis with a soft cloth, and the reason it is permitted is that once the semen has already been uprooted from his body, it is uprooted, and his subsequent holding of the penis, even with a soft cloth, does not increase the flow of semen. And Abaye prohibits the use of a soft cloth, as he is concerned that perhaps one might come to increase the emission of semen, due to the contact of this cloth. But Rava is not concerned that one might come to increase the emission.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְהָתַנְיָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְנוֹתֵן אֶצְבַּע בָּעַיִן שֶׁכׇּל זְמַן שֶׁאֶצְבַּע בְּעַיִן מַדְמַעַת וְחוֹזֶרֶת וּמַדְמַעַת.

The Gemara raises a difficulty with regard to the opinion of Rava. Isn’t it taught in a baraita: To what is this holding of a penis comparable? It is comparable to one who places a finger in his eye, in that as long as the finger is in the eye, the eye will tear and continue to tear. Here too, the priest’s action will lead to an increased emission of semen.
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים לשיטת רבא: והתניא [והרי שנויה ברייתא], למה זה האוחז באיברו דומהלזה הנותן אצבע בעין, שכל זמן שהאצבע נתונה בתוך העין — העין מדמעת וחוזרת ומדמעת, ואף זה המחזיק באיברו, גורם שיצא שוב ושוב ממנו זרע.
The Gemara raises a difficulty with regard to the opinion of Rava. Isn’t it taught in a baraita: To what is this holding of a penis comparable? It is comparable to one who places a finger in his eye, in that as long as the finger is in the eye, the eye will tear and continue to tear. Here too, the priest’s action will lead to an increased emission of semen.
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְרָבָא כֹּל אִחֲמוֹמֵי וַהֲדַר אִחֲמוֹמֵי בְּשַׁעְתָּא לָא שְׁכִיחַ.

The Gemara answers that Rava would maintain that if the priest’s limbs were not quaking and the semen was coming out in drops, there is indeed a concern that holding the penis might increase the emission. But when he feels his limbs quaking, this concern does not apply. The reason is that any such event, i.e., a heating of the body that leads to a seminal emission and which is then followed by another heating of that kind at the time when the semen has been uprooted, is uncommon. Consequently, in this case the priest may hold his penis even with a soft cloth.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא שכיח – והא דתניא כל זמן שאצבע בעין מדמעת ה״מ היכא דמתחלה ממשמש וחימם את עצמו ויוצא כל שעה מעט אבל זה שנזדעזעו אבריו נעקר כל הזרע ביחד ושוב אינו חוזר ומתחמם לעקור עוד מיד בשעה אחת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבא סבור כי כל מקרה של אחמומי והדר אחמומי בשעתא [חימום הגוף, וכמו במשנתנו שחש שנזדעזע גופו, ושוב חימום באותה שעה] הריהו לא שכיח [מצוי], ואין לחשוש בו להוצאה נוספת של זרע. ואולם במקרה של המחזיק באיברו, ובלא חימום, אפשר שיצא ממנו שוב ושוב זרע, וכדוגמת הנותן אצבע בעין.
The Gemara answers that Rava would maintain that if the priest’s limbs were not quaking and the semen was coming out in drops, there is indeed a concern that holding the penis might increase the emission. But when he feels his limbs quaking, this concern does not apply. The reason is that any such event, i.e., a heating of the body that leads to a seminal emission and which is then followed by another heating of that kind at the time when the semen has been uprooted, is uncommon. Consequently, in this case the priest may hold his penis even with a soft cloth.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר שְׁמוּאֵל בכׇּל שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵין כׇּל גּוּפוֹ מַרְגִּישׁ בָּהּ אֵינָהּ מְטַמְּאָה מ״טמַאי טַעְמָא שִׁכְבַת זֶרַע אָמַר רַחֲמָנָא בִּרְאוּיָה לְהַזְרִיעַ.

Shmuel says: Any emission of semen that is not felt by one’s entire body does not render him impure. What is the reason? The Merciful One states: “The flow of seed” (Leviticus 15:16), which indicates that it is referring to an emission that is fit to fertilize, i.e., it is referring only to the kind of emission which is felt as it exits the body.
עין משפט נר מצוהתוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בראויה להזריע – ואפי׳ יצאה בלא הרגשה איירי כדמוכח בסמוך ותימה דא״כ משמע דראוי להזריע אע״פ שאינו יורה כחץ ובשילהי נדרים (דף צא.) וכן ביבמות (דף סה.) אמר איהי קים לה ביורה כחץ משמע דאי אין יורה כחץ אינו ראוי להזריע וי״ל דלהא לישנא דהכא לא מצריך רק שבתחלת עקירת שכבת זרע תהא ראויה להזריע אע״ג דלסוף יציאתה היא בענין שאינו ראוי להזריע א״נ ראוי להזריע הוא אלא שאינה ראוייה להתעבר לפי שאינו יורה כחץ ואינו נכנס לתוך גופה אלא שותת ויוצא לחוץ.
כל שראה שכבת זרע ולא הרגיש בה כל גופו אלא שראה בלא קושי ובלא תאוה אינו מטמא אבל אם הרגיש בעקירתו אע״פ שלא הרגיש ביציאתו טמא וזהו כלישנא קמא וכן פסקוה גדולי המחברים ונראה הטעם מפני שהוא ממוצע בין לשון אמצעי ללשון אחרון שלפי לשון אמצעי אפילו נעקר בהרגשה אע״פ שלא יצא בהרגשה טהור וללשון אחרון כל שראה שכבת זרע אפילו בלא שום הרגש טמא ונמצא לשון ראשון ממוצע ביניהם ומ״מ גדולי המפרשים פסקוה כלשון שלישי ונראין הדברים כדברי גדולי המחברים ומטעם שכתבנו:
שכבת זרע אמר רחמנ׳ בראויה להזריע. אפי׳ באין יורה כחץ איירי כדמפרש בסמוך וראוייה להזריע כיון שנעקר בהרגשה. ותי׳ דאמרינן בסוף נדרים איהי קים לה ביורה כחץ וכיון שאומרת שאינו יורה כחץ יוציא ויתן כתובה ומאי נפקא לן אם אינו יורה כחץ מ״מ ראוי הוא להזריע וי״ל דלעולם בשאינו יורה כחץ אינו ראוי להזריע ובהא פליגי הני לישני דהכא דלישנא קמא סבר כיון שנעקר מתחלה באותו ענין שראויה להזריע מטמאה או א״נ ראויה היא להזריע אלא שאינה יכולה להתעבר בשאינה יורה כחץ לפי שאינו נכנס עד מקום ההריון אלא שותת ויורה לחוץ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ אמר שמואל כל ש״ז וכו׳. עי׳ לעיל יד ע״א תד״ה רוכבי:
ד אמר שמואל: כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה בשעה שיצאה ממנו — אינה מטמאה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן בדין טומאת בעל קרי ״ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע״ (ויקרא טו, טז) אמר רחמנא [אמרה תורה] — דווקא בשכבת זרע הראויה להזריע (להפריה) הריהו נטמא, ורק זו שמרגיש ביציאתה ראויה להזריע.
Shmuel says: Any emission of semen that is not felt by one’s entire body does not render him impure. What is the reason? The Merciful One states: “The flow of seed” (Leviticus 15:16), which indicates that it is referring to an emission that is fit to fertilize, i.e., it is referring only to the kind of emission which is felt as it exits the body.
עין משפט נר מצוהתוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מֵיתִיבִי גהָיָה מְהַרְהֵר בַּלַּיְלָה וְעָמַד וּמָצָא בְּשָׂרוֹ חַם טָמֵא תַּרְגְּמַאּ רַב הוּנָא דבִּמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּחֲלוֹמוֹ דְּאִי אֶפְשָׁר לְשַׁמֵּשׁ בְּלֹא הַרְגָּשָׁה.

The Gemara raises an objection from a mishna (Mikvaot 8:3): If one was having sexual thoughts at night and he arose and found that his flesh was warm, he is ritually impure, despite the fact that he did not sense the emission of semen. This shows that the impurity of a seminal emission applies even if one did not feel it in his entire body. The Gemara answers: Rav Huna interpreted this mishna as referring to one who engaged in intercourse in his dream. Since it is impossible to engage in intercourse without the accompanying sensation, he certainly must have felt it, despite the fact that he was unaware of this when he awoke.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשרו חם – אברו.
טמא – שמא יצא ממנו קרי ואמאי והא לא ארגיש.
במשמש מטתו בחלומו – דאי נפק ודאי ארגיש.
היה מהרהר ולא ראה בחלום ששמש מטתו אלא שמצא בשרו חם על ידי הרהור טהור אבל אם ראה ששמש מטתו בחלום ומצא בשרו חם אע״פ שלא מצא שכבת זרע טמא אי אפשר שלא ראה בהרגש הואיל ומצא בשרו חם על ידי הרהור ותשמיש שבחלומו אלא שהיה דבר מועט ונתקנח מאיליו בבשרו או בכליו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: היה מהרהר בשנתו בלילה בדברים שיש בהם להביא להוצאת זרע, ועמד (וקם, והתעורר) ומצא את בשרו (אבר זכרותו) שהוא חם, ואולם לא חש שיצאה ממנו שכבת זרע — הרי זה טמא, הרי שטומאת קרי אף בשכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה! ומשיבים: כבר תרגמא [פירשה, העמידה] רב הונא את דברי הברייתא, שמדובר בה בזה שראה שהוא משמש מטתו בחלומו, וכיון שאי אפשר לשמש בלא הרגשה, בודאי אף הוא הרגיש, אלא שלאחר שניעור משנתו אינו מרגיש.
The Gemara raises an objection from a mishna (Mikvaot 8:3): If one was having sexual thoughts at night and he arose and found that his flesh was warm, he is ritually impure, despite the fact that he did not sense the emission of semen. This shows that the impurity of a seminal emission applies even if one did not feel it in his entire body. The Gemara answers: Rav Huna interpreted this mishna as referring to one who engaged in intercourse in his dream. Since it is impossible to engage in intercourse without the accompanying sensation, he certainly must have felt it, despite the fact that he was unaware of this when he awoke.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) לִישָּׁנָא אַחְרִינָא אָמַר שְׁמוּאֵל כׇּל שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ אֵינָהּ מְטַמְּאָה מַאי אִיכָּא בֵּין הַאי לִישָּׁנָא לְהַאי לִישָּׁנָא אִיכָּא בֵינַיְיהוּ הנֶעֶקְרָה בְּהַרְגָּשָׁה וְיָצְאָה שֶׁלֹּא בְּהַרְגָּשָׁה.

The Gemara cites another version of the above statement. Shmuel says: Any semen that is not shot like an arrow does not render one impure. The Gemara asks: What practical difference is there between this version of Shmuel’s ruling and that version of Shmuel’s ruling? The Gemara answers that the difference between them is a case where the semen was uprooted accompanied by a sensation, but it emerged without a sensation. According to the first version the man is rendered impure, as he sensed the uprooting of the semen, whereas according to the second version he is not impure, as this is not considered semen shot like an arrow.
עין משפט נר מצוהרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא דאמרינן: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מטמאה – ק״ל אם כן סריס חמה אינה מטמא בביאה ואין שכבת זרעו מטמא דהא אינו יורה כחץ. ומשמע לי שהסריס יש לו הרגשה בין בעקירה בין ביציאה כדאמרינן ביבמות (יבמות ס״ח.)1 איהי קים לה ביורה כחץ איהו לא קים לי׳ ביורה כחץ, ואם אינו מרגיש הא קים ליה דלא מרגישא. אלא הכא הכי קתני כל ש״ז שאין בה הרגשה בעקירה וביציאה כיורה כחץ אינה מטמאה, הא הרגיש בה ואין בה כח בירידתה כיורה חץ טמאה אע״פ שאינה מתעברת בהב, דההוא חולי בעלמא הוא, דשכבת זרעו דיהה, והיינו דקאמרינן מאי איכא בין האי לישנא וכו׳, דלאו למעוטי סריס ומי ששהה עם אשתו ואינו יורה בה כחץ אתינן. וכי דרשינן נמי שכבת זרע בראויה להזריעה, לומר שנעקרה ויוצאה בכח וראויה להזריע דההיא שעתא הוא דמטמיא, אע״פ שחוזרת להיות דיהה ואינו יורה כחץ באשה.
א. מדברי רבנו משמע ליה דש״ז של סריס ומי שאינו יורה כחץ מטמא מדלא תפסה הגמ׳ נפ״מ בהא דשכיחא וקאמרה נפ״מ רחוקה בעקר בהרגשה וכו׳, ובזה תמה רבנו דהא לל״א דשמואל כל שאינו יורה כחץ אינו מטמא, ומתוך קושיא זו חידש רבנו דמה שקאמר הכי יורה כחץ היינו שיש לו הרגשה כיורה אבל לא במציאות וראה בסמוך.
ב. בתוס׳ הקשו מיבמות דמשמע דכל שאינו יורה כחץ אינו מוליד, ולתי׳ הא׳ לא נחלקו דראוי להזריע היינו ראוי להוליד, אלא דעיקר המחלוקת דלל״א עיקר הדין של ראוי להזריע הוא בשעת עקירה, שבשעה שנעקר מן הגוף חל עליו שם חפצא דש״ז ואז נקבע עליה שם חפצא דטומאה, ולל״ב הביאור כיון דאין ש״ז מטמא אלא ביציאה מן הגוף ואז חל עליה שם מטמא צריך שיהא ראוי בשעת יציאה להזריע. ובתי׳ הב׳ של התוס׳ נחלקו בפי׳ ראוי להזריע, דס״ל דצריך ראוי להזריע מצד החפצא ומה שאינו יורה כחץ הוא ריעותא מצד חולשת האדם, ול״ב ס״ל דצריך שיהא ראוי להוליד. ובפשיטות הדברים נראה כי התוספות חולקים על רבנו וס״ל דסריס כיון שאינו יורה כחץ אינו מטמא לל״ב דשמואל, ואמנם הגמ׳ היתה יכולה לומר נפ״מ לסריס, אלא דבכלל דבריהם הוי נמי סריס. ורבנו פליג וס״ל דלכו״ע אינו תלוי במציאות של יורה כחץ שזה ריעותא בכח חיציו של האדם, ואין זה חסרון בחלות שם ש״ז, מיהו ביוצא שלא בהרגשה יש ריעותא בחפצא של הלובן ואין ראוי להזריע מחמת עצמו [כ״כ הריטב״א] והפלוגתא בזמן חלות שם הש״ז, דלל״א הוא בשעת עקירה ואז צריך להיות ראוי ולל״ב בשעת יציאה, דאם הוי הרגשה בשעת יציאה ש״מ דראוי להזריע מצד עצמו, אבל החסרון שאינו יורה כחץ אין זה חסרון בראוי להזריע ולכן סריס מטמא ומשו״ה ל״א שנפ״מ בסריס. ברמב״ם פ״ה מאבה״ט ה״ד פסק כל״א דשמואל, וצ״ע שלא הזכיר עיקר הטעם דראוי להזריע, והזכיר רק ענין הרגשה שזה רק סימן שאינו ראוי להזריע, ועיי״ש בכ״מ ודבריו תמוהין עי׳ מרכה״מ וחכמת בצלאל. ועי׳ מאירי שכ׳ שהרמב״ם תפס דרך אמצעית.
1. הגהת הגרא״ז: דף ס״ח ס״א, וקצ״ע דהתם לא בסריס מיירי, ולפי מה דמסיק נמי ואיכא יורה כחץ מתחלה ואינו יורה כחץ אח״כ, התם גם ע״ז טוענת האשה ובזה אמר איהי קים לה שאינו ראוי להוליד.
איכא בינייהו נעקרה בהרגשה.ויצאה שלא בהרגשה מהכא משמע דכל היכא דנעקרה בהרגשה אעפ״י שאינה יורה כחץ ראויה היא להזריע והקשו בתוס׳ אם כן הא דאמרינן בנדרים (נדרים צא.) איהי קים ליה ביורה כחץ איהו לא קם ליה ומה בכך אם אינו יורה כחץ מכל מקום ראויה היא להזריע ותירצו הם ז״ל שהטפה ודאי כשנעקרה בהרגשה ראויה היא להזריע מצד עצמה וטבעה אלא דכיון שאינו יורה כחץ אינה יכולה להזריע מפני שאינו נכנס לתוך גופה וזו היא שאמרו איהי קם לה ולפיכך היא רוצה להתגרש אי נמי שטוענת עליו דמיניה הוא כשאינה מתעברת כדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות סה.) אבל מכל מקום כיון שהוא מצד עצמה ראויה להזריע מטמא ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא בעינן ראויה להזריע ממש והילכך עד שיהא יורה כחץ אינה מטמאה לפי שאינה יכולה להזריע. ובנמוקי הרמב״ן נ״ר דסריס חמה אע״פ שאינו יורה בה כחץ מטמא הוא בביאתו והכא לאו יורה בה ממש כחץ בעינן אלא שיהא מרגיש בעקירתו וביציאתו כיורה החץ שמרגיש דללישנא קמא לא בעינן שיהא מרגיש כלל אלא בעקירתו בלבד וללישנא בתרא בעינן שיהא מרגיש בעקירה ובהנחה וסריס חמה גם כן מרגיש הוא בכל אלא שאינו יורה בה כחץ ולא קים ליה ותדע לך מדאמרינן איהו לא קים לי ביורה כחץ ואם איתא דאינו מרגיש בהנחתו כלל הא ודאי קים ליה שאינו יורה כחץ אלא ודאי משמע דמרגיש הוא בהנחתה אלא שאינו מרגיש אם יורה כחץ אם לאו.
בעי רבא זבה שנעקרה מימי רגליה – פרש״י ז״ל דלהכי לא נקטה בזב זכר בכלה סוגין דמיירי בזכרים ונקטה בזבה לפי שמימי רגלי האשה מתעגלין מה שאין כן בזב והקשו עליו דא״כ מימי רגלי הזב יהיו טהורין דהא דומיא דרוק בעינן שמתעגלין והא ליכא למימר דבכולי תלמודא אנו מטמאין מימי רגלי זב ובמקומו נמנו עם שאר משקין ואין הזבה יתירה עליו אלא לענין חלב בלבד וכדאיתא במשניות וגם במתני׳ דלקמן דפ׳ דם הנדה וי״ל שלא נתכוון רש״י ז״ל לומר שמימי רגלי הזב אינם מתעגלין כלל אלא לומר שאינן מתעגלין כל כך דמצי למנקטינהו אבל זבה מצי נקיט להו ולפי׳ נסתפקו בה בלבד וכדמפרש ואזיל כנ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לישנא אחרינא [לשון אחרת], שכך אמר שמואל: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץאינה מטמאה את האדם בטומאת קרי. ומבררים: מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא [מה, איזה הבדל יש בין הלשון הזו ללשון הזו]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל זה: שכבת זרע שנעקרה בהרגשה, ואולם יצאה שלא בהרגשה שאין זו כיריה בחץ. שללשון הראשונה הריהו נטמא בכך, וללשון השניה אין הוא נטמא בכך.
The Gemara cites another version of the above statement. Shmuel says: Any semen that is not shot like an arrow does not render one impure. The Gemara asks: What practical difference is there between this version of Shmuel’s ruling and that version of Shmuel’s ruling? The Gemara answers that the difference between them is a case where the semen was uprooted accompanied by a sensation, but it emerged without a sensation. According to the first version the man is rendered impure, as he sensed the uprooting of the semen, whereas according to the second version he is not impure, as this is not considered semen shot like an arrow.
עין משפט נר מצוהרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מִילְּתָא דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל מִיבַּעְיָא לֵיהּ לְרָבָא דְּבָעֵי רָבָא נֶעֶקְרָה בְּהַרְגָּשָׁה וְיָצְתָה שֶׁלֹּא בְּהַרְגָּשָׁה מַהוּ.

The Gemara notes that this matter, which is obvious to Shmuel, is raised as a dilemma by Rava. As Rava raises a dilemma: If semen was uprooted accompanied by a sensation but it emerged without a sensation, what is the halakha? Is the man ritually impure or not?
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ויצתה בלא הרגשה – דאינו יורה כחץ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: מילתא דפשיטא ליה [דבר שפשוט לו] לשמואל, מיבעיא ליה [נשאל לו] לרבא. שכן בעי [שאל] רבא: שכבת זרע שנעקרה בהרגשה, ואולם יצתה ממנו שלא בהרגשה, מהו שתטמא משום בעל קרי.
The Gemara notes that this matter, which is obvious to Shmuel, is raised as a dilemma by Rava. As Rava raises a dilemma: If semen was uprooted accompanied by a sensation but it emerged without a sensation, what is the halakha? Is the man ritually impure or not?
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) ת״שתָּא שְׁמַע ובַּעַל קֶרִי שֶׁטָּבַל וְלֹא הֵטִיל מַיִם לִכְשֶׁיָּטִיל מַיִם טָמֵא שָׁאנֵי הָתָם דְּרוּבַּהּ בְּהַרְגָּשָׁה נְפַק.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a mishna (Mikvaot 8:3): With regard to one who experienced a seminal emission, and who subsequently immersed but did not urinate before doing so, when he later urinates he is rendered impure, as some semen will also be emitted. The reason that he is rendered impure by this emission, which he does not sense, must be because the uprooting of the semen was accompanied by a sensation. The Gemara refutes this proof: There it is different, as the majority of the semen emerged accompanied by a sensation, and therefore he is rendered impure by this small amount even without a sensation.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לכשיטיל מים טמא – דנשתייר מן הקרי ויוצא עכשיו ואע״ג דלא נפיק בהרגשה הואיל ומעיקרא איעקר בהרגשה.
בעל קרי שטבל ולא הטיל מים קודם טבילתו לכשיטיל מים טמא מפני שצחצוחי זיבה יוצאין בהטלת מים ופירשוה במסכת חולין (כ״ד:) דוקא בזקן אבל בילד הואיל ויורה כחץ בחוזק כבר יצא כלו ועד כמה הוא ילד לענין זה כל שעומד על רגלו אחת ונועל מנעלו או חולצה וכבר ביארנו למעלה שאף האשה ששמשה מטתה ולא כבדה את הבית ר״ל שלא נתקנחה קודם טבילתה הרי היא בטומאתה לענין טהרות:
קרויו של גוי טהור לגמרי שלא אסרו אלא על זיבתו כמו שהתבאר:
גר שמל ולא טבל שעדיין הוא גוי גמור ונתחמם עד שנעקר קרויו וירד וטבל קודם שיצא ואחר טבילתו יצא הרי זה ספק אם דנין אותו בקירויו של גוי אחר שנעקר בגיותו או שמא דנין אותו אחר יציאה ומתוך כך מחמירין בה מספק:
מי רגלים של זב וזבה טמאים כמו שהתבאר נעקרו מי רגלים שלהם אחר ספירה קודם טבילה ואח״כ ירדו וטבלו ואחר הטבילה יצאו הדבר ספק שמא בתר עקירה אזלינן ומעיינות זבים הם או שמא לא נאמר כן אלא בשכבת זרע שאי אפשר לו לעכבו אבל מי רגלים שאפשר לעכבן בתר יציאה דיינינן להן וכשם שהוא ספק בזבה ישראלית כך הוא ספק בנכרית שנעקרו מי רגליה וירדה וטבלה לשום נדות אם הולכין אחר עקירה להחמיר אע״פ שעיקר זיבתה מדברי סופרים או שמא מקילין בה אחר שזיבתה מדברי סופרים לדונה אחר יציאה ומתוך כך מחמירין בכלן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומביאים פתרון לשאלה מזו, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: בעל קרי שטבל לטהרתו, ולא הטיל מים לפני טבילתו — לכשיטיל מים, הריהו טמא, שכן בתוך שיצאו ממנו מי רגליו, יוצא אגב כך גם מן הזרע שנעקר ממנו. ונטמא ביציאה זו, ואף שהיא שלא בהרגשה. ובודאי הטעם הוא משום שעקירת הזרע היתה בהרגשה. ודוחים: אין להביא ראיה מכאן, שכן שאני התם [שונה המקרה שם] משום שרובה של שכבת הזרע בהרגשה נפק [יצאה], ולכך הוא נטמא אף בזו שיוצאת ממנו שלא בהרגשה.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from a mishna (Mikvaot 8:3): With regard to one who experienced a seminal emission, and who subsequently immersed but did not urinate before doing so, when he later urinates he is rendered impure, as some semen will also be emitted. The reason that he is rendered impure by this emission, which he does not sense, must be because the uprooting of the semen was accompanied by a sensation. The Gemara refutes this proof: There it is different, as the majority of the semen emerged accompanied by a sensation, and therefore he is rendered impure by this small amount even without a sensation.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) לִישָּׁנָא אַחְרִינָא אָמְרִי לַהּ אָמַר שְׁמוּאֵל כׇּל שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ אֵינָהּ מַזְרַעַת אַזְרוֹעֵי הוּא דְּלָא מַזְרְעָא הָא טַמּוֹיֵי מְטַמְּיָא שֶׁנֶּאֱמַר {דברים כ״ג:י״א} כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה אֲפִילּוּ קֶרִי בָּעוֹלָם.

Some say another version of the previous discussion. Shmuel says: Any semen that is not shot like an arrow cannot fertilize, i.e., impregnate a woman. The Gemara infers: It cannot fertilize, but it does render the man who emits it ritually impure, as it is stated: “If there be among you any man who is not ritually pure by reason of that which happened to him by night” (Deuteronomy 23:11). This teaches that even mere semen which cannot fertilize renders one impure.
תוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא טמויי מטמיא – פירוש ואפילו נעקרה בלא הרגשה דאם לא כן היינו לישנא קמא.
אזרועי הוא דלא מזרעא הא טמויי מטמאה. אפי׳ נעקר בלא הרגשה דאי לאו הכי היינו לישנא קמא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם דלא מזרעא הא טמויי מטמיא. ע׳ לקמן נו ע״א תד״ה ש״ז:
לישנא אחרינא אמרי לה [לשון אחרת אומרים אותה הלכה] שכך אמר שמואל: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץאינה מזרעת, שלא יווצר ממנה עובר. ומדייקים בדבריו: שכבת זרע שאינה יורה כחץ אזרועי [להזריע]הוא דלא מזרעא [שאינה מזרעת], הא טמויי [הרי שלטמא] בטומאת קרי — הריהי מטמיא [מטמאה], שכן נאמר בבעל קרי: ״כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה״ (דברים כג, יא)אפילו קרי בעולם (סתם) שאין בו כדי זריעה והולדה, הריהו מטמא.
Some say another version of the previous discussion. Shmuel says: Any semen that is not shot like an arrow cannot fertilize, i.e., impregnate a woman. The Gemara infers: It cannot fertilize, but it does render the man who emits it ritually impure, as it is stated: “If there be among you any man who is not ritually pure by reason of that which happened to him by night” (Deuteronomy 23:11). This teaches that even mere semen which cannot fertilize renders one impure.
תוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) בָּעֵי רָבָא גּוֹי1 שֶׁהִרְהֵר וְיָרַד וְטָבַל מַהוּ.

Rava raises a similar dilemma: With regard to a gentile who had sexual thoughts, on account of which semen was uprooted but not emitted from his body, and he subsequently descended and immersed for the purpose of conversion, which means that he is now Jewish, and he then emitted semen, what is the halakha with regard to his status of ritual purity?
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
עובד כוכבים שהרהר – ונעקר ולא יצא.
וירד וטבל – לשם גירות ואח״כ יצא קריו.
מהו – אפי׳ אם תמצי לומר לגבי ישראל דכי נעקר בהרגשה ויצא שלא בהרגשה טמא דאזלינן בתר עקירה הכא לא ניזיל בתר עקירה דהיינו קולא הואיל וכשהוא עובד כובים נעקר וטהור דאמר בבנות כותים קריו טהור אפילו לב״ה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ עובד כוכבים שהרהר וירד כו׳ אבל הכא דלקולא לא כו׳ דלא ניזיל בתר עקירה שהיה בגיותו אלא בתר היציאה אזלינן לחומרא אע״ג שהיציאה היה שלא בהרגשה שרינן העקירה בתרה שהיה בהרגשה והוי כאילו היה גם העקירה ביהדות ועוד מצינו לפרושי דמיירי הכא שהיה גם היציאה בהרגשה ודו״ק:
ה ובענין דומה בעי [שאל] רבא: גוי שהרהר הרהור שיש בו להביא להוצאת זרע, ומתוך כך נעקרה ממנו שכבת זרע, ואולם לא יצאה אל מחוצה לו. ולאחר מכן ירד וטבל לשם גירות, והריהו מעתה יהודי. ואחרי כן יצאה ממנו שכבת הזרע, מהו דינו?
Rava raises a similar dilemma: With regard to a gentile who had sexual thoughts, on account of which semen was uprooted but not emitted from his body, and he subsequently descended and immersed for the purpose of conversion, which means that he is now Jewish, and he then emitted semen, what is the halakha with regard to his status of ritual purity?
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) אִם תִּמְצֵי לוֹמַר בָּתַר עֲקִירָה אָזְלִינַן הָנֵי מִילֵּי לְחוּמְרָא אֲבָל הָכָא דִּלְקוּלָּא לָא אָמְרִינַן אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא זתֵּיקוּ.

The Gemara explains the dilemma: Even if you say that we follow the moment of uprooting, at which point he was still a gentile, one can maintain that this statement applies only when it entails a stringency, as is the case with regard to a born Jew. But here, where this would lead to a leniency, as the gentile would be ritually pure, perhaps we do not say that one follows the moment of uprooting. Or perhaps there is no difference in the application of this principle between a born Jew and a convert, but rather, one always follows the moment of uprooting. The Gemara concludes that the dilemma shall stand unresolved.
עין משפט נר מצוהרש״ירמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
או דילמא לא שנא – לחומרא כגון לגבי עקירה דהרגשה דישראל ולא שנא לקולא כי הכא אזלינן בתר עקירה.
את״ל בתר עקירה אזלינןא לחומרא – ק״ל אמאי לא פשטה להא מילתא מהא דאמרןב ונעקר ממנה דם בירידה טמאה, בשלמא בעייא דרבא ל״ק דאיהו לאו משום ספיקא דבתר עקירה אזלינן בלחוד מספקא ליהג אלא משום דשמואל דכיון דאינו יורה כחץ בשעת טומאתו אינו מטמא, אבל הא דאמרינן גבי ירד וטבל את״ל בתר עקירה אזלינן קשיאד. ואיכא למימר משום דכיון שטבל בנתיים א״א שלא בטלה הרגשתוה. ומיהו זבה שנעקרו מימי רגליה דמיא לההיא, אלא דהתם מצי נקיט להו והכא לא מצי נקיט להו והא דקאמרינן ביה את״ל, סרכא נקטו.
א. בגמ׳: הני מילי לחומרא. ועיקר ביאור הבעיא הוא אם הא דאזלינן לל״א דשמואל בתר עקירה הוא משום והדין דבעי דיהא ראוי להזריע הוא דין בחלות שם ש״ז. וזה תלוי בעקירה שאז נעקר מהגוף ונעשה חפצא דש״ז. מיהו חלות הטומאה שבש״ז הוי בזמן יציאה שאז מטמא, ולפי״ז גם בגוי שהרהר כיון שבעת חלות דין הטומאה הוי ביהדות טמא, או אפשר דגם חלות הטומאה הוא בעת עקירה אלא שיש דין שאינו מטמא רק ביציאה וזה מצד חסרון המקום, ולפי״ז בגוי כיון שבשעת עקירה שאז חל גם שם הטומאה הוי בגויות אינו נעשה חפצא דטומאה.
ב. מב, סע״א.
ג. ביאור כוונת רבנו דודאי דלא קשה לו דנפשוט מהתם דאזלי׳ בתר עקירה דהא אפשר דהתם דלחומרא אזלינן והכא בעי׳ אי אזלינן נמי לקולא, אלא קושית רבנו דאמאי קאמרי׳ את״ל בתר עקירה, דמשמע דאיכא בעיא אי אזלינן בתר עקירה, וזה אינו דלעיל בנעקר דם בירידה דמבואר דאזלי׳ בתר עקירה, ורבא דבעי נעקרה בהרגשה וכו׳, לא נסתפק אי אזלינן בתר עקירה, אלא דנסתפק דאפשר דאזלי׳ נמי בתר יציאה כיון דבעי דיהא יורה כחץ, ולפי״ז אמאי קאמרי׳ את״ל בתר עקירה דמשמע, דאיכא סברא להסתפק אי אזלי׳ בתר עקירה, והו״ל לגמ׳ למימר רק אי אזלינן בתר עקירה לקולא. וע״ז תירץ רבנו וכיון שטבל ובטלה הרגשתו אפשר שלא נלך בתר עקירה, וע״ז קאמרי׳ את״ל דאזלי׳ בתר עקירה אכתי בעי׳ אם אזלי׳ לקולא. ועי׳ חי׳ הר״ן שהקשה ארבנו דיש לחלק דהתם בירדה לטבול לאו מדין ראיה היא אלא מדין דם בלחוד אי טמא אי לא אזלינן בתר עקירה, אבל הכא דמדין ראיה הוא איכא למימר דעיקר ראיה ביציאה הוא ולא בעקירה. והביאור, דבדם טוהר דאין הנידון בראיה וכמש״כ רש״י לעיל דאפילו בלא טבילה ליכא רואה בימי טוהר וכל הנידון לגבי טומאת הדם בודאי דזה תלוי בעקירה שנתלש מן הגוף אבל הכא דהש״ז מטמא ביציאה הוא מצד רואה ואין שייך לענין עקירה. מיהו אין זה קושיה על רבנו דס״ל דה״נ אין הבעיא רק לגבי טומאת האדם שהוא בראיה, אלא על חלות הטומאה על הש״ז דלהוי אב הטומאה וזה דומה לדם, ושפיר אפשר למילף מהתם.
ד. הר״ן כתב דקושית רבנו היא רק לשיטתו לעיל גבי הא דנעקר ממנה דם בירידה שנעקר בבית הפנימי תוך המקור והכא רבא קאמר ליה, אבל לרש״י שם שנעקר ויצא לבית החיצון דלרבא הוי התם בית הסתרים הרי זה כאילו נגמר יציאתו. [מיהו לאביי נמי הוי הבעיא לרש״י אלא דהכא רבא קא מבעיא ליה].
ה. עי׳ מהרש״א שנסתפק אם היתה הרגשה ביציאה. ומרש״י ומרבנו משמע לכאורה דהיתה הרגשה רק בעקירה, וכיון דחל שם ש״ז על החפצא ביציאה חלים דיני הטומאה.
ו. כלומר כיון דלגבי מעינות ליכא ריעותא שבטלה הרגשתו כמו גבי גוי, ולפי״ז מ״ר דמיא לעקירת דם טוהר, ולפי״ז לרבא בבית הפנימי או לאביי אפילו בבית החיצון דאע״פ שאינם מטמאים רק כשיצאו מ״מ אזלינן בהו בתר עקירה דאז חל שם חפצא טומאה עלייהו, וה״נ במעינות מ״ר, ולפי״ז מה דקאמרי׳ את״ל לאו דוקא, דודאי פשיטא דילפי׳ מירדה לטבול, אלא סרכא נקט, ועיקר הבעיא משום דבמ״ר איכא סברא דלא הוי עדיין עקירה כיון דמצי נקיט להו. [וזהו כוונת הרמב״ם שכתב בפ״ב מהמו״מ ה״ט זבה שנעקרה מ״ר וכו׳ הרי זה ספק אם אחר עקירה הולכין וכו׳ ספק אם אחר העקירה הולכין וכו׳, והיינו דהרמב״ם פי׳ הא דאמרי׳ מצי נקיט ליה וממילא אין זו עקירה עדיין, ועי׳ חכמת בצלאל]. וקצת משמע מרבנו דבדם לא מצי נקיט לה, ועי׳ חי׳ הר״א וערל״נ. ועי׳ תוס׳ רי״ד שכתב דליכא למיפשט מ״ר מדמה משום דמטמא בבית החיצון ע״ש, ועיקר כוונתו דמפרש התם כרש״י דהתם לאביי קאזיל אבל לרבא כיון דמטמא בבהח״צ ליכא לדמויי וכמו שכ׳ בחי׳ הר״ן הובא לעיל הערה 64.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וצדדי השאלה, אם תמצי [תרצה] לומר כי כלל הוא שבתר [אחר] העקירה אזלינן [אנו הולכים], ואף שאילו היה דבר שכזה קורה בישראלי, היה הוא נטמא בכך, בכגון זה שהיה בשעת העקירה גוי אינו נטמא בכך, ואולם יש לומר כי הני מילי [דברים אלה] שהולכים אחר העקירה אמורים דווקא כאשר המסקנה לחומרא (וכדרך שנפסק כן אצל הישראלי, במקרה שכזה), אבל הכא [כאן, אצל הגוי], שאם נאמר שהולכים אחר העקירה, הרי זה לקולא [להקל] — שמא לא אמרינן [אין אנו אומרים] שהולכים אחר העקירה. או דילמא [שמא], לא שנא [אינו שונה] דין זה בין הישראלי לבין הגוי, בין לחומרה ובין לקולא, תמיד הולכים אחר העקירה. ומסכמים: תיקו [תעמוד] השאלה במקומה, ללא פתרון.
The Gemara explains the dilemma: Even if you say that we follow the moment of uprooting, at which point he was still a gentile, one can maintain that this statement applies only when it entails a stringency, as is the case with regard to a born Jew. But here, where this would lead to a leniency, as the gentile would be ritually pure, perhaps we do not say that one follows the moment of uprooting. Or perhaps there is no difference in the application of this principle between a born Jew and a convert, but rather, one always follows the moment of uprooting. The Gemara concludes that the dilemma shall stand unresolved.
עין משפט נר מצוהרש״ירמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) בָּעֵי רָבָא זָבָה שֶׁנֶּעֶקְרוּ מֵימֵי רַגְלֶיהָ וְיָרְדָה וְטָבְלָה מַהוּ.

Rava raises a further dilemma: With regard to a woman who experienced a discharge of uterine blood after her menstrual period [zava], whose urine, which imparts impurity like all liquids that she discharges vaginally, was uprooted but not emitted from her body, and she descended to the ritual bath and immersed to purify herself from her ziva, and urinated afterward, what is the halakha?
רש״ירשב״אתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שנעקרו מימי רגליה – דהוי מעין אב הטומאה.
וירדה וטבלה – וטהרה מזובה ואח״כ הטילתו מהו מי אזלינן בתר עקירה ומטמאו או לא.
זבה שנעקרו מימי רגליה. פרש״י ז״ל בתשובה דלהכי בעי בזבה ולא בזב לפי שבאשה מתעגלים מימי רגליה ולא בזב. ולא ידעתי מהו דהא מימי רגליו דזב מטמאים טומאה חמורה כרוקו ומעיינות הן לפי שהן מתעגלין ויוצאין כרוק כדאיתא לקמן בפרק דם הנדה (נדה נו.) ולא תימא דאשה דוקא קאמר מדתניא (נדה נה:) תשעה משקי הזב הן הזיעה וכו׳ וחלב שבאשה אבל זובו ורוקר ומימי רגליו מטמאים טומאה חמורה ולא קתני ומימי רגלים שבאשה כדקתני וחלב שבאשה.
זבה שנעקרו מימי רגליה. פרש״י בתשובה דלהכי בעי בזבה ולא בעי בזב לפי שבאשה מתעגלין כל מימי רגליה בבת אחת לפתחה משא״כ באיש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ו ועוד בעי [שאל] רבא בענין דומה: האשה הזבה שנעקרו מימי רגליה (שהם טמאים כשאר מעיינות הזבה) ממקורם, וטרם יצאו מחוץ לגופה, וירדה וטבלה לטהרתה משום הזיבה, ורק אחר כך הטילה את מימי רגליה, מהו דינה?
Rava raises a further dilemma: With regard to a woman who experienced a discharge of uterine blood after her menstrual period [zava], whose urine, which imparts impurity like all liquids that she discharges vaginally, was uprooted but not emitted from her body, and she descended to the ritual bath and immersed to purify herself from her ziva, and urinated afterward, what is the halakha?
רש״ירשב״אתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) אִם תִּמְצָא לוֹמַר בָּתַר עֲקִירָה אָזְלִינַן הָנֵי מִילֵּי שִׁכְבַת זֶרַע דְּלָא מָצֵי נָקֵיט לַהּ אֲבָל מֵימֵי רַגְלֶיהָ דְּמָצֵי נָקֵיט לַהּ לָא אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא חתֵּיקוּ.

The Gemara explains the sides of the dilemma: Even if you say that generally we follow the moment of uprooting, and therefore she should be impure, since the urine was uprooted when she was a zava, nevertheless one can claim that this statement applies only with regard to semen, as the man cannot hold it back from emission. But with regard to the urine of a zava, which she can hold in, one does not follow the moment of uprooting. Or perhaps there is no difference in the application of this principle between urine and semen, but rather, in both cases one follows the moment of uprooting. Here too, the Gemara concludes that the dilemma shall stand unresolved.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דלא מצי נקיט לה – מלצאת הילכך מכי עקר חשיב ליה צורך יציאה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וצדדי השאלה, אם תמצא [תרצה] לומר כי בתר [אחר] עקירה אזלינן [אנו הולכים], ויש לנו איפוא לטמאה משום מי רגליה שנעקרו ממנה בהיותה זבה. ואולם יש לומר כי הני מילי [דברים אלה] שהולכים אחר העקירה, אמורים דווקא בשכבת זרע, ומשום שלא מצי נקיט לה [שאינו יכול האיש לאחוז בה, לעצור בעדה מלצאת], אבל מימי רגליה, דמצי נקיט לה [שיכולה היא לעצור בה מלצאת]לא אומרים אנו בהם שאחר העקירה אנו הולכים, או דילמא לא שנא [שמא אינו שונה] דין מי רגלים מדין שכבת זרע, שבזה ובזה הולכים אחר העקירה. ומסכמים: תיקו [תעמוד] השאלה במקומה, ללא פתרון.
The Gemara explains the sides of the dilemma: Even if you say that generally we follow the moment of uprooting, and therefore she should be impure, since the urine was uprooted when she was a zava, nevertheless one can claim that this statement applies only with regard to semen, as the man cannot hold it back from emission. But with regard to the urine of a zava, which she can hold in, one does not follow the moment of uprooting. Or perhaps there is no difference in the application of this principle between urine and semen, but rather, in both cases one follows the moment of uprooting. Here too, the Gemara concludes that the dilemma shall stand unresolved.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) בָּעֵי רָבָא גּוֹיָה1 זָבָה שֶׁנֶּעֶקְרוּ מֵימֵי רַגְלֶיהָ

Rava raises yet another dilemma: With regard to a gentile zava, who is not impure by Torah law, although by rabbinic law she is considered a zava in all regards, whose urine was uprooted when she was a gentile,
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדת כוכבים״.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[עובדת כוכבים] – סתם עובדת כוכבים מי רגליה מטמאין דחכמים גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהם.
זבה שנעקרו מימי רגליה – וכן בעי מעובדת כוכבים שאל ריב״א מרש״י אמאי לא בעי מזכר זב ועובד כוכבים והשיב דנראה לו לפי שבאשה מתעגלין כל [מימי] רגליה בבת אחת לפתחה מה שאין כן באיש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ז ועוד בעי [שאל] רבא שאלה דומה: גויה זבה שאינה נחשבת כטמאה מן התורה (ורק מדברי חכמים הריהי כזבה לכל דבר) שנעקרו מימי רגליה בהיותה גויה,
Rava raises yet another dilemma: With regard to a gentile zava, who is not impure by Torah law, although by rabbinic law she is considered a zava in all regards, whose urine was uprooted when she was a gentile,
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדה מג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה נדה מג. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל נדה מג. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס נדה מג., רש"י נדה מג., תוספות נדה מג., תוספות רי"ד נדה מג., רמב"ן נדה מג. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א נדה מג. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדה מג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש נדה מג., ריטב"א נדה מג., מהרש"ל חכמת שלמה נדה מג., מהרש"א חידושי הלכות נדה מג., גליון הש"ס לרע"א נדה מג., פירוש הרב שטיינזלץ נדה מג., אסופת מאמרים נדה מג.

Niddah 43a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Niddah 43a, R. Chananel Niddah 43a, Collected from HeArukh Niddah 43a, Rashi Niddah 43a, Tosafot Niddah 43a, Tosefot Rid Niddah 43a, Ramban Niddah 43a, Rashba Niddah 43a, Meiri Niddah 43a, Tosefot Rosh Niddah 43a, Ritva Niddah 43a, Maharshal Chokhmat Shelomo Niddah 43a, Maharsha Chidushei Halakhot Niddah 43a, Gilyon HaShas Niddah 43a, Steinsaltz Commentary Niddah 43a, Collected Articles Niddah 43a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144