Nedarim 47a – נדרים מז.‏ – Shas HaMeforash

(1)

הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ וְכוּ׳.: בָּעֵי אֲבִימִי קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאַתָּה נִכְנָס מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר מַהוּ אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ לִכְשֶׁיֵּצֵא מֵרְשׁוּתוֹ אוֹ לָא.

§ The mishna teaches: With regard to one who says to another: Entering your house is konam for me, and the owner dies or sells the house, the prohibition is lifted. But if he said: Entering this house is konam for me, he remains prohibited from entering the house even after the owner dies or sells the house. Avimi raises a dilemma: If the owner of a house said: Entering this house is konam for you, and then he died or sold it to another, what is the halakha? Do we say that a person can render an item in his possession forbidden even for a time after it will leave his possession, or not?

הערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

ערך דבר

דבר – ^א(ברכות מא:) אמר רב פפא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהן שלא מחמת הסעודה לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהן בין לאחריהן פי׳ כל דבר הבא בתוך הסעודה מחמת הסעודה לאכול בהן פת כגון מירי תבשילין וכיוצא בהן דעבידי ללפת בהן אין טעונין ברכה לא לפניהן ונא לאחריהן יש מי שאומרי׳ ואפילו ענבים ותאנים ורמונים וכיוצא בהן שהרבה בני אדם אוכלין בהן פיתם בזמן שבאין בתוך הסעודה למלפת בהן פת הפת פוטרתן ואינן צריכין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן ודייסא וכיוצא בהן ואף על גב דאמרי בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמ׳ אם נהמא ממש היא דברי הכל פת פוטרת את הפת ואם אינה פת הרי היא תבשיל ופת לדברי הכל פוטר׳ כל תבשיל הבא מחמת סעודה בסעודה אבל דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה כגון מיני מתיקה חביצה ודובשא ופאלודג וכיוצא בהן שבאין למתיקה ולא ללפת טעונין ברכה לפניהן ולת לאחריהן פירוש פאלודג לשון ישמעאל הוא והוא מאכל שעושין מן בצים ושקדים ודבש. דברים הבאים שלא מחמת הסעודה לאחר הסעודה כגון אבטיחים וענבים ורימונים וכיוצא בהן שאינן באין ללפת בהן שכבר סילקו הפת מלפניהן ועדיין לא רחצו ידיהן הרי אלו טעונין ברכה בין לפניהן ובין לאחריהן שכיון שלא באו ללפת בהן אין ברכת המזון פוטרתן מלברך אחריהן הלכך צריכין ברכה לפניהן ולאחריהן זה פי׳ דברי רב פפא שפסק הלכה. דבר הגורם לממון כממון דמי (בבא קמא עא:) סבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי דברים האמורין בפרשה (סוטה כד: יבמות לו) רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה פי׳ בגמר׳ דבני מערבא גרסי (בהבא על יבמתו) דברים האמורים בפרשה לאוסרה לאחיו ולירש נכסי המת ולהתיר צרתה לשוק רבי יוחנן אמר קנה לכל הדברים אמר רבי יצחק מה פליגין כשהערה בה אבל אם גמר את הביאה כולי עלמא מודו שקנה הוא לכל הדברים אמר רב מתנה מה פליגין כשבא עליה בבית אביה אבל אם בא עליה בבית בעלה כולי עלמא מודו שקנה לכל הדברים ש״מ לרבי יוחנן אפי׳ בהערא׳ בבית אביה קנה לכל הדברים ואסורה לבעלה נמי כיבמה ליבם יבמה לבעל אתיא ביאה ביאה אשה לבעלה אתיא קיחה קיחה: (נדרים מז) במשנת הריני עליך חרם ואת עלי שניהן מותרין בדבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות והלשכות והבור שבאמצע הדרך ואסורין בדבר של אותה העיר כגון הרחבה המרחץ ובור הכנסת התיבה והספרים. שלשה דברים נחלקו בהן שמאי והלל נדה וחלה ומקוה וארבע שחזרו ב״ה להורות כדברי ב״ש האשה שבאה ממדינת הים ובכתובתה ומי שחציו עבד וחציו בן חורין וכלי חרס מציל על הכל (משנה עדיות ב) אוכלי דבר אחר פסולין לעדות (סנהדרין כו) פי׳ מקבלי צדקה מן הגוי. אי פגע בדבר אחר קשה לדבר אחר (שבת קכט) פי׳ אי פגע בחזיר קשה לצרעת (פסחים עו) מר בר אשי אמר אפילו למיכלה במלחא נמי אסור משום דקשה לריחא ולדבר אחר פי׳ אשה לריח הפה וצרעת. דבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון. מלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה (זבחים צב. שבת מא: שבת מו) הא שמעינן ליה לר׳ שמעון דאמר דב׳ שאין מתכוין מותר דתניא רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל. (שבת צג) אמר ריש לקיש פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו דכמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ותנא קמא המחייב היינו רבי יהודה ומודה היה רבי שמעון במרא לחפור בו וספר תורה לקרות בו פשיט׳ דאיהו נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וכו׳ סבירא לן מיהא שמעינן עיקר פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה וכו׳ ור״ח ז״ל אמר פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון בהדיא לא אשכחן היכא פליגי אלא מדיוקייהו. (שבת קה) הא רבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא רבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ותו הא דתנא ועל עקרב שלא תשוך וכו׳ ואמרינן איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת ומתעסק בו שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב מאן תנא אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכי אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר וחד מינייהו הצד נחש בשבת וממאי דפטור ומותר הוא דתנן ועל עקרב שלא תשוך שמע מינה כיפליגי במתניתין במלאכה שאינה צריכה לגופה פליגי וקשיא לן אי הכי חשיא דשמואל אדשמואל הכא אמר דפטור ומותר וטעמא מכופין קערה על גבי הנר אלמא שמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי שמעון סבירא ליה והא קיימא לן דשמואל סבירא ליה כרבי יהודה דתנן המיחם שפינהו וכו׳ ואמרינן (שבת מו) דשמואל כרבי יהודה סבירא ליה. (בבא קמא נד) נפל לתוכו שור פירוש כגון בהמה וחיה דכתיב בהון בהדיא דמטמאין במגע ובמשא אבל עופות דאינן מטמאין במגע ובמשא אלא כגריס בבית הבליעה בדבר שמוסר עצמו עליו (בבא מציעא צב) פועל אוכל קישות פי׳ בדבר שמוסר נפשו עליו והוא כדי שכרו. בדבר שאין זרעו כלה (פסחים לד מנחות ע) מאי שנא מכל חטי ושערי דעלמא אמר ליה דבר שזרעו כלה בהן כגון אלו לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי דבר שאין זרעו כלה מאי תפשוט דאמר רב יצחק אמר רבי יוחנן ליטרא בצל שתקנו וכו׳ ש״מ חטים ושעורים וכיוצא בהן דבר שזרעו כלה בצל וכדומה לו דבר שאין זרעו כלה (נדרים נט) ודילמא בדבר שזרעו כלה הא תניא אלו הן חסיות הלוף והשום והבצלים. דבר שאין בו דעת לישאל בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים ספיקו טהור (סוטה כח) מה סוטה רשות היחיד אף שרץ רשות היחיד מה סוטה דב׳ שיש בו דעת לישאל אף שרץ שיש בו דעת לישאל. (נדה ג פסחים כ).

ערך טסקא

טסקא – ^ב(בבא מציעא עג:) ארעא לטסקא משעבדא. (בבא בתרא נד:) דאנהו גופייהו לא הוו יהבי טסקא. (בבא מציעא קי) המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות טסקא וכרי כריא. (נדרים מז) דמקבל בטסקא. פי׳ מס שנותנין מן הקרקע.

א. [ווארט, זאכע.]

ב. [גרונד שטייער.]

ה״ג: בעי אבימי קונם בית זה שאתה נכנס ומת או שמכרו לאחר מהו.

אדם אוסר דבר וכו׳ – ואפילו לאחר שמת או שמכרו לאחר הוי נמי אסור או לא.

מת או מכרו לאחר מותר – לפי שלא נתכוין לאסור אלא בעודו שלו.

שדה זה שאני לוקח בית זו שאני נכנס והבית שלו מת או מכרו מהו – מי אמרי׳ כיון דדידיה הוא אינו יכול לאסור אלא בעודו שלו דנהי דתנן בית זה שאני נכנס ומכרו אסור ה״מ כשמדיר עצמו מבית חבירו דעתו לאוסרו עליו (שהרי אסרו עליו) כשאינו שלו ומיבעיא לאבימי כשאמר בהדיא בחייו ובמותו: ת״ש כו׳ הכא לא דחי שאני הכא דקאמר בחייו ובמותו כדאמר לעיל דהכא כי נמי אמר בחייו ובמותו מיבעיא ליה משום דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו.

פיסקא: האומר לחברו קונם לביתך שאני נכנס כול׳ בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס ומת כול׳ – פירוש: היא היא מאי דאמרן בפירקין דלעיל דר׳ יוחנן וריש לקיש לא פליגי עם רב ושמואל דכולהו סברי אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ומהא מתניתין דפשטינן הכא פשיטנא התם.

גמרא. הכי גרסינן: בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס ומת או שמכראו לאחר מהו, אדם אוסר לחברו דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אסור או לא – פירוש דלא דמי לאומר בית זה שאני נכנס שאם מת או שמכרו אסור, דהתם באוסר על עצמו והבית הזה אסר על עצמו, ומה לי של זה ומה לי של אחר, שהוא לא אסר ביתו של ראובן אלא הבית אסר על עצמו, ואדם אוסר על עצמו נכסי חברו, אבל באוסר על אחרים שאין אדם אוסר נכסי חברו על חברו ולא מצי אסר, וכל שאמר בית זה שאינך נכנס, כיון שעכשיו הוא ברשותו, מי מצי אסר אפילו לכשיצא מרשותו, ובאוסר סתם ואי נמי אפילו אומר בפירוש לכשיצא מרשותי, ותדע לך דהא קא מייתי לה מדתניא בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו, ולא דחי דלמא שאני התם דקאמר לה בחייו ובמותו, וכדדחי לה בשלהי פרק אין בין המודר (נדרים מב.) ומיהו לענין הלכתא אפילו באומר סתם נמי בית זה שאינך נכנס אסור, מדמייתי מינה ראיה להדיא בשלהי פרק אין בין המודר, ואף על גב דדחינן שאני התם דקאמר בחייו ובמותו דחייה בעלמא היא, וספיקא דאורייתא היא ולחומרא אזלינן. כן נראה לי.

זה שביארנו בבית זה שאף כשמת או מכרן לאחר אסור לא סוף דבר כשהנודר אסרה על עצמו ר״ל שאמר קונם בית זה עלי שנמצא הוא אוסר על עצמו בית זה והדין נותן שיהא אסור לו אף במת בעל הבית או מכר שהרי לא ביתו של ראובן אסר עליו אלא בית זה ואדם אוסר נכסי חברו על עצמו אלא אף בהדירו בעל הבית לזה כגון שאמר קונם בית זה עליך למה שאתה נכנס בו אע״פ שמת או מכרו אסור בו שמאחר שמעכשו הוא ברשותו יכול הוא לאסרו אפילו לכשיצא מרשותו ומעתה לא סוף דבר בשפרט איסורו אף לאחר שיצא מרשותו אלא בהדירו סתם כן ויש חולקין בזו ממה שהביאו עליה ראיה ממה שאמר בחיי ובמותי לא יירשנו והרי יש לדחותה דהתם שאני דפריש ואמר בחיי ובמותי ואין נראה כן ואדרבה מדלא דחי לה הכי משמע דלא מייתי לה אלא למילף מינה דאדם אוסר דבר שברשותו אף לכשיצא מרשותו ומאחר שכן אף בסתם כן כל שלא אמר נכסים אלו וכן כתבוה גדולי הדור:

האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי או מנכסי אם מת יירשנו ר״ל בהיתר ויהנה בנכסיו שהרי מעכשו אינו נהנה לו ולא מנכסיו אבל אם אמר בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו בהיתר שאע״פ שממילא הוא יורשו אחר שלא חלק נכסיו על פיו מכל מקום אסורים הם בהנאה שאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ומעתה כל שאמר לבנו קונם נכסים אלו עליך אפילו מת לא יירשנו בהתר אע״פ שלא פירש בחיי ובמותי ובפרק הגוזל קמא נאמרה משנה זו וסיימו בה ונותן לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ר״ל שאם רצה לצאת בנקיות יפקיע זה הבן עצמו מן הירושה ויניחנה לבניו של אביו שהן אחים שלו או לאחיו של אביו אם אין לו בנים אחרים ולא יהנה הוא בכלום ואף זו כתבו גדולי המחברים שצריך שיודיע להם שהם הנכסים שאביו אסר עליו ונראה שהוציאוה ממה שאמרו שם בגוזל את אביו שאם נותנו לאחר או שמכניסו לארנקי של צדקה או פורע בו את חובו צריך שיאמר זה גזל אבא שזכיתי בו אלא שאני רוצה להוציאה מתחת ידי ואם אינו רוצה ליתן אך שאין לו בכדי לוותר כל כך במה שזכה לו מן הדין הקלו בה שיהא לווה כנגד ירושתו ומחזיק במה שלווה ומלוה בא ונפרע מירושתו:

ויש שואלים והלא מאחר שאביו אסרם עליו הרי הם אצלו כאיסורי הנאה עד שאם קדש בהן את האשה אינו כלום והיאך הוא נותן לבניו או לאחיו וכן היאך בעלי חוב באין ונפרעין ממנו ר״ל עד שנקרע את שטרם בגבייתם אדרבה אסור הוא ליתן ואף בעל חוב כשהוא בא ונפרע מן ההפקר הוא זוכה אלא שלדעתנו הואיל ומכל מקום יורש הוא מן הדין אלא שנאסר בהנאתם דיו בכך שאין זה נותן אלא שמפקיע עצמו מן הירושה ומאליה היא נשארת לראויים לירש או בעלי חוב באין ונפרעין הימנה אחר שזכה בה מן הדין שהרי על כרחו הוא ואין כאן הנאה ומכל מקום לא שיהא הוא בעצמו פורע מהם שאלו הוא בעצמו פורע נקרא נהנה ואע״פ שאמרו המודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו מפני שאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו כבר פירשנוה דוקא בפורעו מדעת עצמו אבל מדעת המודר ובשליחותו אסור וכל שכן כשהוא בעצמו פורעו דמתוך כך ראוי לגרוס בה והן באין ונפרעין ר״ל על כרחו ואין גורסין ונפרעין ממנו ואף לדעת הגורסים ממנו פירושו מאותן הנכסים ולא על ידו דוקא וזו היא שיטת רוב מפרשים אלא שיש להקל ולומר שאף הוא פורע את חובו מהם שמאחר שאף הענין בידם לבא וליפרע על כרחו הרי הם כנפרעין מאליהן ואין אמצעות ידו כלום ואינו דומה למודר הנאה מחבירו שאסור לפרוע חובו מדעת המודר ובשליחותו שבזו כשזה פורע חובו מדעתו נמצא מהנהו אבל זה הואיל והם נפרעין בעל כרחו נעשו משעה זו כזוכים בנכסים ואין הנאה מתוספת לזה כשהוא פורעו:

ולפי מה שכתבנו אתה למד שאין זה יכול ליתנם לאחר שאינו ראוי ליורשם וכל שכן אם יש לו בנים שאין לו ליתנם לבניו שהרי נמצא נהנה במתנתו אם לבניו הקטנים מפני שמזונותם עליו ואם בגדולים שמכל מקום דרכו לזונם או שנוח לו להעשירם ולא לאחר שכל מתנה הנאה היא לנותן ולא אמרו לבניו או לאחיו אלא שהוא מפקיע עצמו מן הירושה ונשארת להם מאליה ומעתה מה שאמרו למטה ההוא גברא דהוה בריה שמיט כיפי ואסרינהו לכולהו נכסיה שאלו לו אי הוי בר ברך צורבא מרבנן לקנינהו ניהליה ושאלו בה רבים מה צורך לומר כן והלא הבן היה יורש מן הדין ורשאי ליתנם לבנו אינו כן לדעתנו אלא אינו רשאי ליתן לבנו ואם מפני שיעמדו הנכסים ולכשימות הבן יזכה בהם בן הבן ומותר ליהנות צריכים היו לישר את הענין להיות בן הבן זוכה בחיי הבן ואלו שתקו אסור היה לבן ליתנם לבנו ואף כשיפקיע עצמו מן הירושה אין בנו זוכה בו בחייו שהרי באמצעות הבן ומכחו באה לו ומתוך כך הוצרך לפרש כן או שמא מכוין היה לאסרם לבן ולכל היוצא ממנו והוצרך לפרש שאם יהא צורבא מרבנן יהא זוכה בהם או שמא חששו שמרוב כעסו יחלקם לאחרים או שראו כך וגדולי הדור ראיתי שהיתה קושיה זו חזקה בעיניהן עד שמכחה הסכימו לפרש ונותן לבנו או לאחיו כמו שפירשוה גדולי המפרשים דאמדיר קאי כלומר שהאב המדיר יכול ליתן לבנו של בן זה המודר ופורע לו חובו ועל הדרך שאמרו בפרק רביעי שפורע מדיר למודר את חובו וזן את אשתו ובניו אף ע״פ שהוא חייב במזונותיהם וכן שבסוגיא זו אמרו האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך היא לווה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ואין נראה לי כן חדא דאם כן היינו מתניתין דפרקין דלעיל ועוד דנותן לאחיו לא שיכא ביה שפיר אלא שהם כתבוה שדרך שיטפא אמרוה ומשום דהתם בפרק הגוזל תנא ליה הכי במתניתין דלעיל ר״ל הגוזל את אביו וכו׳ ודברים דחוקים הם ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

האוסר פירות חבירו או פירות שלו על עצמו כגון שאמר לחבירו פירותיך קונם עלי שאסורות לו אף בהנאה כמו שביארנו (בפ״ה) וכן אם אמר קונם הם לפי או קונם על פי או שאמר בפירוש בפירות שלו פירות אלו קנם עלי או קנם על פי או קונם לפי אסור בחלופיהן אם נמכרו ובגידוליהן אם נטעו או נזרעו וכל שכן במשקין היוצאין מהן ונמצאת למד שאדם אוסר על עצמו בקונם דבר שלא בא לעולם אסר פירותיו על חבירו כגון שאמר קונם פירותי עליך אם אסור בחלופיהן ובגדוליהן או מותר אחר שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו שאלוה כאן ולא הובררה לגמרי ומתוך כך דנוה גדולי המחברים בספק ואסור בחלופיהן ובגידוליהן אלא שאם נהנה נהנה וגדולי המגיהים כתבו שהגדולין אינן ספק אלא ודאי אסורין וכן נראה מסוגיא זו ומתוך כך פסקו שאע״פ שאמרו במקדש בערלה ושאר איסורי הנאה שאע״פ שאם קדש בהן אינה מקודשת אם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת שבגידולין מיהא צריך לחזור ולקדש אבל חלופיהן כל שבקונם הרי הן ספק וגדולי הדור פסקו בהן שמותרין הם שספק סופרים הוא שהרי מן התורה אין לך תופס את דמיו אלא עבודה זרה ושביעית כמו שביארנו בקידושין:

האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך ר״ל שאמר הנייתי עליך ואע״פ שמשועבד לה פירשוה שהדירה כשהיא ארוסה קודם שהגיע זמנה לינשא ואחר כך נשאת לו לווה ובעלי חוב נפרעין ממנו שאע״פ שלדעת חנין כל שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו אבד את מעותיו לא אמרה אלא במפרנס סתם אבל כל שלותה היא יפרע מן הבעלים ומתוך כך בעלי חוב באין ונפרעין ממנו ויש חולקין לומר שאף בלותה היא חייבת למלוה ולא הבעל ואף גדולי הרבנים פרשו כן באחרון של כתובות שהיא תובעת לבעל והמלוה תובע ממנה אלא שמפרשין שזה שאמר חנין אבד מעותיו בשפרנסה בתורת פירעון כלומר שאומר לה הריני פורע לך מזונות שבעליך חייב לפרנסך ומתוך כך הרי הוא כפורע חובו של חברו שלא מדעתו ואינו אלא כמבריח ארי מנכסיו אבל כל שהלוה לאשה היא חייבת לשלם למלוה ותובעת מן הבעל ומכל מקום כל שאסרה בקונם ולותה והוא רוצה לפרוע בהיתר בעלי חוב באין ונפרעין ממנו:

ולענין ביאור באו לדקדק ממנה שהחילופין אינן כגידולין מאחר שמתירין לה ללוות וליפרע מן הבעל שהדבר כאלו החליפה נכסי הבעל בפירות אלו שאכלה ותירץ דלמא לכתחלה לא וכן הלכה שאינה לוה לכתחלה שלא הותרו חליפי אסור הנאה אלא בדיעבד ובריתא קמ״ל שאם לותה אין הבעל אסור לפרוע אלא מה שלוותה לותה ואין איסור בפירעון הבעל:

זו ששאלו בקונם פירותי עליך אם אסור בחליפיהן פירשו בתוספות שלא בקונמות דוקא שאלוה משום חומרא דקונמות אלא אף בחליפי כל איסורי הנאה שאלוה אי חלופין כגדולין אם לאו ורמז לדבר ממה שהביאו ראיה לשאלתם מהמקדש בערלה וביאור השאלה מי אמרינן הא דתנן אסור בחלופיהן לא משום דחלופין דעלמא כגדולין אלא משום דהואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו אף הוא אוסר דבר שלא בא לעולם שדעתו מתפשטת אף על החלופין אבל בחברו שאין אדם אוסרו בדבר שאינו שלו אף הוא אינו אוסרו בדבר שלא בא לעולם ואם כן אינו אוסרו בחליפין שאף החליפין דבר שלא בא לעולם הן או שמא טעם משנתנו משום דחליפין בכל מקום כגידולין הן ואף באוסרן לחברו ונאסר בחלופין כבגדולין ואף זו לא לכתחלה שאלוה דודאי אסור כמו שכתבנו למעלה וכדאמר בפרק כל שעה דאי לאו דגלי קרא בקצת איסורי מאכלות שמותר למכרן היה אסור אלא ששאלוה בדיעבד בשעבר והחליפם ומכל מקום לא נאסרו החליפין אף לאוסרם על עצמו אלא מתורת קנס ואם כן אם לא החליפם נאסר אלא אחר הוא מותר וכדתניא חמצן של עוברי עברה לאחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ופירשוה בראשון של חולין לדעת ר׳ יהודה שהיה אוסר חמץ לאחר הפסח:

ויש שואלין בסוגיא זו שהרי הדבר פשוט כאן שהגידולין אסורין ושאיסורן פשוט יותר מן החליפין ובהקדש מצינו הדבר בהפך שתופס את דמיו מן התורה וגדולי הקדש אינן הקדש אלא מדברי סופרים וכדתנן הקדיש בור ונתמלא מים שובך ונתמלא יונים אילן ונשא פירות מועלין בהן ואין מועלין בגדוליהן שאין מעילה בגידולין ותירצו גדולי הדור שהקונם הואיל ואין לו פדיון אינו כהקדש אלא כגדולי תרומה שהן אסורין ומכל מקום לענין פסק אינה שאלה שהמקדיש את בורו ריקן ואחר כך נתמלא מים או אשפה ואחר כך נתמלא זבל וכן שובך ונתמלא יונים אין לו גידולין שהרי ממקום אחר באו וראוי לומר שלא למעול בהן אבל אם הקדיש אילן ועשה פירות או שנתרבו ענפיו או הקדיש שדה והוציאה עשבים לענין פסק גידולין הן ומועלין בהן וכן כתבנוה בשלישי של עבודה זרה:

קונם לבית זה שאתה נכנס ומת או שמכרו לאחר כו׳. ולא דמי לבית זה שאני נכנס דכיון דמודר קאמר זה פשיטא דלעולם אסריה עילויה דאינה ברשותו ומה לי ברשות זה ליצאה מרשותו אבל הכא אע״ג דמדיר קאמר זה דילמא אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אבל לעיל בפ׳ אין בין המודר כו׳ לא מפליג בין היכא דקאמר מודר שדך ובין היכא דקאמר מדיר נכסי משום דאין חילוק ביניהם בדבר התלוי בלשון ומיירי כגון דאמרינן בפרקין לבית זה שאתה נכנס בחיי ובמותי ולהכי פשיטא ליה מהך מתניתין דהגוזל ולא דחי כדלעיל שאני הכא דקאמר בחיי ובמותי:

מתני׳ האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס – כלומר למה שאני נכנס בו¹.

שדך שאני לוקח – כלומר אם אקחנו.

מת או מכרן לאחר מותר – דביתך אמר והשתא לאו ביתך הוא. וה״ה דאי נתנן לאחר נמי שרי, אלא להכי נקט מכרן לאשמועינן דדוקא מכרן לאחר אבל אמר ביתך שאני נכנס ומכרו לו אסור².

קונם לבית זה שאני נכנס ושדה זו שאני לוקח מת או מכרו לאחר אסור – דכיון דבית זה קאמר שוייה עילויה חתיכה דאיסורא, הלכך אפילו מכרו לאחר אסור.

והוי יודע דכי היכי דבית זה חמור מביתך לענין מכרן³ לאחר, הכי נמי ביתך חמור מבית זה לענין נפילה, דאי אמר ביתך שאני נכנס ונפל ובנאו אסור ליכנס בו דכל שהוא ביתך משמע, ואי אמר בית זה ונפל, אע״פ שחזר ובנאו מותר בו דכיון דנפל אזדא.

ואי אמר ביתך זה, משום זה אתה תופסו בין לחומרא דמכירה בין לקולא דנפילה. והכי איתא בירושלמי (ה״ג) ביתך זה משום מה אתה תופסו, משום ביתך זה⁴, נפל ובני ליה הא לית הוא⁵, נשמעיניה מן הדא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבני או בית ארמלות לבתי ונפל, היורשים חייבים לבנותו, [בית זה ונפל, אין חייבין לבנותו⁶].

ומסתברא דכי אמרינן⁷ דביתך שאני נכנס דאי נפל ובני ליה אסור, לאו דוקא נפל ובני ליה במקומו, דה״ה אם בנהו במקום אחר אסור דכל שהוא ביתך קאמר, והאי דנקט נפל ובני⁸ לריבותא נקטיה, דבאומר בית זה אע״פ שחזר ובנאו במקומו וכמדתו הראשונה מותר.

גמ׳ בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס מת או מכרו לאחר מהו – כלומר דנהי דאמרינן במתניתין דהאומר בית זה מכרו לאחר אסור, הני מילי באוסר על עצמו דמצי אסר אנפשיה בית זה בין שיהא שלו או שימכרנו לאחר, אבל אחבריה נהי דבית זה לעולם משמע וכדמוכחא מתניתין, מיהו לא כל הימנו לאסרו לכשיצא מרשותו דהו״ל נכסי⁹ חבירו על חבירו.

וה״ה דמיבעיא ליה במפרש בית זה שאתה נכנס אפילו לאחר שיצא מרשותו דאפשר דלא מהני, דאיהו לא מסתפק בלישנא דודאי פשיטא ליה דזה לעולם משמע כדמוכחא מתניתין, אבל עיקר בעיה היא אפילו כי בעי למעבד הכי אי מצי עביד כיון דנכסיה השתא ברשותיה נינהו, או לא כיון דלאחר מיכן נפקי מרשותיה והוו להו כנכסי חברו על חברו. ומשום הכי מייתי לה רבה ת״ש מדתנן בחייו ובמותו מת לא יירשנו, דאלמא כי פריש מצי למיסר אפילו לאחר שיצאו מרשותו כיון דהשתא ברשותו נינהו, וכיון דכי פריש חייל איסוריה¹⁰ פשיטא ליה דזה כמפרש דמי דמתני׳ נמי הכי מוכחא. ואע״ג דלעיל (נדרים מ״ב:) דחינן שאני התם דאמר בחיי ובמותי, כלומר דאע״ג דזה לגבי נודר עצמו לעולם משמע, לגבי מדיר לא משמע הכי וכמו שפירשתי אני למעלה, הכא לא ניחא לן בההיא דיחויא ואמסקנא דלעיל סמכינן.

והוי יודע דכי תנן הכא אם מת לא יירשנו, לאו למימרא דכיון שנכסיו אסורין לו בהנאה לא יזכה בהן, דהא קתני בסופא דהך מתניתין בפרק הגוזל קמא (ב״ק ק״ט.) ויתן לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובעל חוב באין ונפרעין, ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנן לבניו או לאחיו והיאך בעלי חוב באין ונפרעין, אלא ודאי נכסי דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהן, ואיידי דתנא רישא יירשנו לומר שמותר ליהנות מהן כשאר כל היורשין, תנא סופא נמי לא יירשנו ולאו דוקא.

וכי תימא היכי קתני נותן לבניו או לאחיו, בשלמא לוה ובעלי חוב באין ונפרעין שפיר דבעל חוב לאו מדעתיה קא מפרעי דליהוי פורע חובו באיסורי הנאה, דבכה״ג ודאי אסור דנהי דאמרינן לעיל (ל״ג.) דמבריח ארי מנכסיו שלחברו הוא, היינו כשהאחר פורע שלא מדעתו, אבל מדעתו ודאי אסור דהוי מוציאם מרשות לרשות ונמצא מועל, אלא בעל כרחו ב״ד מגבין להן ואע״ג דאיהו ממילא מיתהני לא איכפת לן, אבל נותן לבניו או לאחיו היכי שרי והא מיתהני מטובת הנאה דידהו ואסור כדאמרינן לעיל (נדרים ל״ו:) גבי תורם משלו על חבירו.

י״ל דלאו למימרא שיתנם להם ממש אלא שמראה להם מקום ואומר להם נכסי אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו, וכה״ג לאו מתנה הוא אלא גונא דהפקר. וכן כתב הר״ם ב״מ ז״ל (בפ״א) [בפ״ה] מהלכות נדרים (הל׳ ח׳) שצריך להודיען אלו נכסי אבי שאסר עלי אבא, עשאה הר׳ ז״ל כההיא דתנן לעיל מינה הגוזל את אביו ומת וכו׳ לוה ובעלי חובן באים ונפרעין, ואמרינן עלה בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא.

1. כן הוא לשון הרשב״א, והוסיף: ״כלומר לכניסתי״.

2. נראה דר״ל דמתנה אין צריך לאשמועינן דנתנו לו אסור, דאמרינן לעיל מ״ב: דפשיטא דאסור.

3. הב״ח הגיה: ״מכרו״.

4. הב״ח הגיה: משום ביתך ״או משום״ זה, וכן הגיה ר״ב אשכנזי, וכן הוא ברא״ש.

5. לית ״הוא״, כן הוא בדפוס ונציה, ובכת״י: לית ״להו״.

6. המוקף נמצא בדפוס ונציה (והלאה).

7. כן מבואר בירושלמי.

8. דמשמע במקומו וכמדתו הראשונה. וצ״ע דמשמע דר״ל ד״נפל ובני״ במקומו משמע, ואינו מובן. ואולי צ״ל: והאי דנקט נפל ובני ״ליה״. והכי קאמר דאף שנקט נפל ובנה ״אותו״ דמשמע דוקא במקומו, לא אמרינן כן אלא הא דנקט אותו לענין האומר בית זה וכו׳.

9. ״חברו״, כן הוא בדפוס ונציה, ובכת״י חסר.

10. החסרון ניכר, ונראה דצריך להוסיף (כעין דאיתא בנמוקי יוסף): ״ה״ה כשאמר קונם לבית זה אסור ד״פשיטא ליה וכו׳.

גמרא בעי אבימי כו׳. למימרא דאדם אוסר דבר שברשות חברו לכשיצא מרשות חברו דקתני קונם לבית זה שאני נכנס ומת או שמכרו לאחר דיצא מרשות חברו ואפילו הכי אסור (והם) הכי נמי אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. אמר רבא תא שמע בהדיא דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. פירוש.

אדם אוסר דבר שברשותו או לא. צריכין אנו לומר דאביי דמיבעיא ליה האי בעיא לא שמיעא ליה ההיא דלעיל פרק אין בין המודר דהתם אסקינן דרב ושמואל ורבי יוחנן וריש לקיש כולהו סבירא להו אדם אוסר. הרי״ץ ז״ל.

בחייו ובמותו לא יירשנו והיינו כמו בעיא דאבימי שהרי פירוש ובמותו דהיינו לאחר שיצא מרשותו ולבית זה דמתניתין לא דמי דלא היתה ברשותו בשעת הנדר וגם לעצמו הוא אוסר ואבימי בעי באוסר שלו על של אחרים. ותימה הוא וכי אבימי לא ידע המשנה ושמא לא היה זכור באותה שעה. הרא״ם ז״ל.

ר״ן דנפל אזדא כצ״ל ובני הא לית כצ״ל:

בד״ה בעי כו׳ נכסי חבירו כצ״ל:

בד״ה והוי כו׳ בית דין מגבין כצ״ל ממילא מתהני כצ״ל:

א שנינו במשנה: האומר לחבירו ״קונם לביתך שאני נכנס״ או שאמר לו ״קונם שדך שאני לוקח״, אם יצא הבית מרשות בעליו — מותר בו. אך אם אמר ״קונם בית זה שאני נכנס״ הרי זה אסור בו לעולם. בעי [שאל] אבימי שאלה זו: אם הדיר את חבירו ואמר ״קונם לבית זה שאתה נכנס״, אם מת או שמכרו לאחר מהו דינו? האם נאמר שאדם אוסר על חבירו דבר שברשותו גם לכשיצא אותו הדבר לאחר מכן מרשותו, או לא?

§ The mishna teaches: With regard to one who says to another: Entering your house is konam for me, and the owner dies or sells the house, the prohibition is lifted. But if he said: Entering this house is konam for me, he remains prohibited from entering the house even after the owner dies or sells the house. Avimi raises a dilemma: If the owner of a house said: Entering this house is konam for you, and then he died or sold it to another, what is the halakha? Do we say that a person can render an item in his possession forbidden even for a time after it will leave his possession, or not?

מאמרים באתר אסיף

בעלות באיסורי הנאה / הרב יצחק בלאו (עלון שבות 131, הר עציון תשנ״א)

מודר הנאה מחבירו / הרב משה ליכטנשטיין (מאמר הפלאה, הר עציון תשע״ה)

הערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) אָמַר רָבָא ת״שתָּא שְׁמַע הָאוֹמֵר לִבְנוֹ קוּנָּם שֶׁאִי אַתָּה נֶהֱנֶה לִי וּמֵת יִירָשֶׁנּוּ בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ וּמֵת לֹא יִירָשֶׁנּוּ ^אש״משְׁמַע מִינַּהּ אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ לִכְשֶׁיֵּצֵא מֵרְשׁוּתוֹ שְׁמַע מִינַּהּ.:

Rava said: Come and hear a proof from a mishna (Bava Kamma 108b–109a): If one says to his son: Benefiting from me is konam for you, and dies, the son still inherits from him. If, however, the father explicitly states that benefit is forbidden both in his lifetime and after his death, and dies, the son does not inherit from him. Rava suggests: Conclude from the mishna that a person can render an item in his possession forbidden even for a time after it will leave his possession. The Gemara notes: Conclude from the mishna that this is so.

א. רמב״ם הלכות נדרים ה׳:ה׳
טור יורה דעה רט״ז:ו׳
שולחן ערוך יורה דעה רט״ז:ו׳

עין משפט נר מצוהרשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות נדרים ה׳:ה׳
טור יורה דעה רט״ז:ו׳
שולחן ערוך יורה דעה רט״ז:ו׳

בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו – וסיפא דהא מתניתין נותן לבניו או לאחיו, ואם אין לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעין ממנו, איתא בפרק הגוזל קמא (ב״ק קח.-:), ומשמע שיתן המודר לבנו או לאחיו לאחר מיתת אביו קאמר, וכן כתב הרמב״ם [הפלאה הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה ח׳] וכתב הוא ז״ל והוא שיודיעם שהם הנכסים שאסר עליו אביו, ולמד זה ממה שאמרו גבי מתניתין (ב״ק קח:-קט.) דהגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש ואשם לבניו או לאחיו, ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו, ואמר רב יוסף ואפילו לארנקי של צדקה, אמר רב פפא וצריך שיאמר זה גזל אבי. וקשיא לי הא כיון דאסרינהו עליה בקונם שוינהו עליה עפרא בעלמא כשאר איסורי הנאה והיכי מצי יהיב להו לבניו או לאחיו, וכיצד בעלי חוב דידיה נפרעין ממנו, כלומר וקרעינן ליה לשטרא דבעל חוב, אדרבה הוא אסור ליתנו כשאר איסורי הנאה. ואם הוציא מעל, ובעל חוב שזכה בנכסים מן ההפקר הוא זוכה, דהוה ליה כחמץ בפסח וכערלה וכלאי הכרם. והראב״ד פירשה על אב המדיר, וזה לשונו האומר לבנו קונם אי אתה נהנה לי בחיי ובמותי ודאי נכסיו אסורין עליו לעולם, והאי דקאמר לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו, אקשינן עליה בנדרים לוה ובעלי חוב באין ונפרעין, והא מתהני מנכסי אבוה שפורע חובו מהם, אלא באומר כל הזן אינו מפסיד, אי נמי בחנוני הרגיל אצלו נתן לו סתם ונוטל סתם, עד כאן לשונו. ואף על פי שלא הקשו על זו כלל בנדרים כמו שכתב הרב ז״ל, אלא שדמה אותם הרב ז״ל לאותה שהקשו בשמעתין, מן האומר לאשתו קונם שאת נהנה לי לוה ובעלי חוב באים ונפרעין ממנו, ופירקה הוא ז״ל על דרך מה ששנינו בפרק אין בין המודר, במי שמודר הנאה מחברו פורע לו את חובו, מכל מקום נראה מדבריו שמחיים דאב קאמר, ובאין ונפרעין מן האב מדעת האב קאמר, ירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה ג׳] על ההיא דמתניתין דפרק הגוזל א״ר ירמיה (חמיתיך) [חמי היך]⁠¹ תנינן הכא האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי אם מת יירשנו, בחליו ובמותו אם מת לא יירשנו, מה בין אהן דאמר חדא חדא לאהין דאמר תרתי תרתי. עד כאן בירושלמי.

1. הטקסט בסוגריים המרובעים נוסף מן השיטה מקובצת בשם רשב״א.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמע מינה אדם אוסר וכו׳. והכא ליכא למיפרך כדפריך לעיל באידך פירקא שאני הכא דאמר בחייו ובמותו הואיל ולא אמר קונם ביתי אלא בית זה סתם. פירוש.

ומיהו לענין הילכתא אפילו באומר סתם נמי בית זה שאינך נכנס אסור מדמייתי מינה ראיה להדיא בשילהי פרק אין בין המודר ואף על גב דדחינן שאני התם דקאמר ליה בחייו ובמותו דחייו בעלמא היא וספיקא דאורייתא היא ולחומרא אזלינן. כן נראה לי. בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו וסיפא דהא מתני׳ נותן לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ואיתא בפרק הגוזל קמא ומשמע שיתן המודר לבנו או לאחיו לאחר מיתת אביו קאמר וכן כתב הרמב״ם ז״ל. וכתב הוא ז״ל והוא שיודיעם שהם הנכסים שאסר עליו אביו. ולמד זה ממה שאמרו שם גבי מתניתין דהגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש ואשם לבניו או לאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ואמר רב יוסף ואפילו לארנקי של צדקה אמר רב פפא וצריך שיאמר זה גזל אבי. וקשיא לי הא כיון דאסרינהו עליה בקונם שוינהו עליה עפרא בעלמא כשאר איסורי הנאה והיכי מצי יהיב להו לבניו או לאחיו וכיצד בעלי חוב דידיה נפרעין ממנו כלומר וקרעינן ליה לשטרא דבעל חוב אדרבה הוא אסור ליתנו כשאר איסורי הנאה ואם הוציא מעל ובעל חוב שזכה בנכסים מן ההפקר הוא זוכה דהוי ליה כחמץ בפסח וכערלה וכלאי הכרם. והראב״ד פירשה על האב המדיר וז״ל: האומר לבנו קונם אי אתה נהנה לי בחיי ובמותי ודאי נכסיו אסורין עליו לעולם והאי דקאמר לוה ובעלי חוב באין ונפרעין (אמר המגיה עיין ברשב״א) והא מתהני מנכסי אבוה שפורע חובו מהם אלא באומר כל הזן אינו מפסיד אי נמי בחנוני הרגיל אצלו נותן לו סתם נוטל סתם. עד כאן לשונו. ואף על פי שלא הקשו על זו כלל בנדרים כמו שכתב הרב ז״ל אלא שדמה אותם הרב ז״ל לאותה שהקשו בשמעתין מן האומר לאשתו קונם שאת נהנה לי לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ופירקה הוא ז״ל על דרך מה ששנינו במשנת אין בין המודר במי שמודר הנאה מחברו פורע לו את חובו. מכל מקום נראה מדבריו שמחיים דאב קאמר ובאין ונפרעין מן האב מדעת האב קאמר ובסוף המסכתא אכתוב יותר בענין זה. ירושלמי על ההיא מתניתין בפרק הגוזל א״ר ירמיה חמי היך תנינן הכא האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי אם מת יירשנו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו מה בין אהין דאמר חדא חדא לאהין דאמר תרתי עד כאן בירושלמי. הרשב״א ז״ל.

תנן התם לקמן בהנודר מן ירק אסור בחילופיהם ובגידוליהם אם נמכרו הדמים אסורים והגדל מהן דחשבינן ליה כהקדש ותופס דמיו דגידולי דקדש נמי כהקדש ולא דהוי הקדש גמור שהרי אין מעילה בקונמות אלא לענין חלופיהן וגידוליהן החמירו לומר כן. ולקמן בשמעתין דבצל פי׳ רבנ׳ דודאי גידולין לא מיתסרי רק משום תערובת העיקר שאינו בטל ונמצא מעורב עם גידולין. מהו בחילופיהן אם נמכרו דמים מה הן גבי דיליה שאוסר הפירות על עצמו כדקתני קונם הם על פי מתסר בחילופיהן אף על גב דלא באו לעולם מה שלא הוחלפו עדיין קרי לא באו לעולם גבי חברו נמי כגון שאוסר פירותיו על חברו כיון דאשכחנא ביה קולא דאין אדם אוסר כו׳. והא לא קשיא דאמרינן בכתובות פרק אף על פי ולקמן באלו נדרים שאין אשת יכולה להקדיש מעשה ידיה לבעלה אלא באומרת יקדשו ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם דהכא שאני דאף על גב דחילופיהן לא באו כיון שהפירות שהחילופין באין מהם איתנהו בעולם איכא למימר דמיתסרי או דילמא חילופיהן כגידוליהן פירוש חילופיהן ליתסרו מידי דהוה אגידוליהם דמיתסרי אף על פי שאינן בעולם. שטה.

אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לכך ממה ששנינו: האומר לבנו ״קונם שאי אתה נהנה לי״, ומת האב — יירשנו הבן. ואם אסרו האב בלשון ״בחייו ובמותו״ ומת — לא יירשנו. שמע מינה [למד מכאן] כי אדם אוסר על חבירו דבר שברשותו גם לכשיצא מרשותו לאחר מיתה, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

Rava said: Come and hear a proof from a mishna (Bava Kamma 108b–109a): If one says to his son: Benefiting from me is konam for you, and dies, the son still inherits from him. If, however, the father explicitly states that benefit is forbidden both in his lifetime and after his death, and dies, the son does not inherit from him. Rava suggests: Conclude from the mishna that a person can render an item in his possession forbidden even for a time after it will leave his possession. The Gemara notes: Conclude from the mishna that this is so.

עין משפט נר מצוהרשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) תְּנַן הָתָם ^בקוּנָּם פֵּירוֹת הָאֵלּוּ עָלַי קוּנָּם הֵן עַל פִּי קוּנָּם הֵן לְפִי אָסוּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן.

§ We learned in a mishna there (57a): If one says: This produce is konam upon me, or: It is konam upon my mouth, or: It is konam for my mouth, he is prohibited from eating even its replacements, should they be traded or exchanged, and anything that grows from it if it is replanted.

ב. רמב״ם הלכות נדרים ה׳:ט״ו
סמ״ג מצוות לא תעשה מ״ב
טור יורה דעה רט״ז:א׳
שולחן ערוך יורה דעה רט״ז:א׳

עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות נדרים ה׳:ט״ו
סמ״ג מצוות לא תעשה מ״ב
טור יורה דעה רט״ז:א׳
שולחן ערוך יורה דעה רט״ז:א׳

תנן התם – לקמן בפרק הנודר מן הירק.

קונם פירות האלו עלי או קונם הן לפי או קונם הן על פי אסור בחילופיהן – אם נתחלפו בפירות אחרות ודבר שלא בא לעולם הוא.

גידוליהן – שנטען והגדילו.

תנן התם – לקמן בפרק הנודר מן הירק.

אסור בחילופיהן – אם מכרם או החליפם אסורין [דמיהן וחלופיהן] דחשבינן להן כהקדש ותופס דמיו וגידולי הקדש הקדש.

תנן התם קונם פירות האלו עלי קונם הן לפי קונם הן על פי אסור בחילופיהן ובגידוליהן – פירוש: אף על פי שכל איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם חליפיהן מותרין וגם גידוליהן בדבר שזרעו כלה הן מותרין הני אסירי דודאי איסור הבא מאיליו שרו חליפיו וגידוליו אבל הקונמות שהוא אסרן על עצמו דעתו היה גם על חילופיהן וגידוליהן.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אסור בחלופיהן. אם מכרן הדמים אסורין:

ובגידוליהן. אם נטען הגדל מהם אסור דחשבינן ליה כהקדש:

תנן התם – לקמן בפרק הנודר מן הירק (נדרים נ״ז.).

קונם פירות [האלו] עלי קונם הם על פי קונם הם לפי אסור בחלופיהן ובגדוליהן – כלומר כל שאמר אחד מן לשונות הללו חלופיהן וגדוליהן בכלל.

בתנן התם [שנינו שם] במשנה: האומר ״קונם פירות האלו עלי״, או שאמר ״קונם הן על פי״, או ״קונם הן לפי״ — אסור לא רק בהם, אלא גם בחילופיהן, שאם מחליפים אותם בדבר אחר — גם הוא אסור, ובגידוליהן שאם היה זה עץ וצמחו בו פירות — אסור גם בהם.

§ We learned in a mishna there (57a): If one says: This produce is konam upon me, or: It is konam upon my mouth, or: It is konam for my mouth, he is prohibited from eating even its replacements, should they be traded or exchanged, and anything that grows from it if it is replanted.

עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) ^גבָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא אָמַר קוּנָּם פֵּירוֹת הָאֵלּוּ עַל פְּלוֹנִי מַהוּ בְּחִילּוּפֵיהֶן מִי אָמְרִינַן גַּבֵּי דִילֵיהּ הוֹאִיל וְאָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עַל עַצְמוֹ אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁלֹּא בָא לְעוֹלָם עַל עַצְמוֹ גַּבֵּי חֲבֵירוֹ הוֹאִיל וְאֵין אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עַל חֲבֵירוֹ אֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁלֹּא בָא לְעוֹלָם עַל חֲבֵירוֹ

Rami bar Ḥama raises a dilemma: If one said: This produce is konam for so-and-so, what is the halakha with regard to their replacements? Do we say: With regard to himself, since a person can render another’s produce forbidden for himself, though it is not presently in his possession, so too, a person can render an entity that has not yet come into the world forbidden to himself? Is this why the replacement produce and anything that grows from it is forbidden to him, even if it did not yet exist when he took the vow? If so, with regard to another, since a person cannot render another’s produce forbidden to another, i.e., to that owner himself, similarly one cannot render an entity that has not yet come into the world forbidden to another. The produce’s replacements would therefore be permitted to him.

ג. רמב״ם הלכות נדרים ה׳:ט״ז
טור יורה דעה רט״ז:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה רט״ז:ב׳

עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ג רמב״ם הלכות נדרים ה׳:ט״ז
טור יורה דעה רט״ז:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה רט״ז:ב׳

על פלוני – שאסרן על חבירו.

מהו – אי הוי אסור בחילופיהן כמו שהוא אסור אי לא מי אמרינן גביה דיליה כי אמר קונם הן לפי או על פי אסור בחילופיהן אף על גב דהוי דבר שלב״ל הואיל ואשכחן גבי דיליה כי האי חומרא דאיהו אוס׳ פירות חבירו עליו ואהכי מחמירי׳ לגביה דאוסר נמי עליו דבר שלב״ל אבל גבי חבירו הואיל ואינו אוסר פירות חבירו על חבירו דאי אמר לחבירו קונם פירות של פלוני עליך לא הוי כלום לא אמרינן נמי דאית בידו למיסר ליה בחליפין דהוי דבר שלא בא לעולם.

אמר קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן וה״ה דמיבעיא ליה (בשאר איסורין) אם מכר מהו שיהנה המודר מן החילופין דשמא אסור כי ההוא דלעיל דאסור בחלופיהן וה״ה דמיבעיא ליה בשאר איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם מדקמייתי למפשט בעיין ממתני׳ דמקדש בערלה וכלאי הכרם וליכא לפרושי דמיבעיא ליה באיסורי הנאה מהו בחילופיהן אם מותר למוכרם בתחילה דפשיט׳ דאסור כדמוכח פרק כל שעה (פסחים כא:) למ״ד לא תאכלו איסורי הנאה משמע מדאיצטרי׳ קרא למישרי נבילה למכרה לעובד כוכבים אלמא דאסור למכור איסורי הנאה משום דבשעת מכירה הוא נהנה מגוף האיסור וה״ל כשרשיפא מעצי איסור וגם אם מכרם בדיעבד פשיטא ליה דמותרין מן התורה כדמפרש בשלהי פרק שני דקדושין (קידושין נח) דאין לך דבר שתופס דמיו אלא עבודת כוכבים ושביעית וקאמר התם דהוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין מהם שאר איסורין וכי קמיבעיא אם החליפן אסורין מדרבנן כדקאמר במתניתין קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן דחילופיהן כגידוליהן או שמא גבי דידיה הואיל ואדם אוסר כו׳ אבל גבי חבירו דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו וה״ה בכל איסורי הנאה ושרי ונראה דלהכי לא קמיבעיא ליה בחליפין איסורי הנאה [לאסור לאותן] שלא החליפם דפשיטא דשרי כדאמר (חולין דף ד) חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפין ולא מיבעיא ליה אלא לאותו עצמו שהחליפן ומבעיא בהחלפתם אי קנסינן ליה ואסור ליהנות מדרבנן.

בעי רמי בר חמא קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן כול׳ – פירוש: בגידוליהן פשיטא לן דאסיר כיון דמכוחן קא אתו לא הוי דבר שלא בא לעולם אבל חליפיהן הן דבר שלא בא לעולם ומשום הכי בעי עליהו ואלה נמי הן חמורין מאיסור הבא מאיליו שגידוליו מותרין ואלה גידוליהן אסורין ובחליפין קא מיבעיא ליה אם הן חמורין גם בזה מאיסור הבא מאיליו ואסורין או אם הן שוין והן מותרין ופשט ליה ממאי דתנן בעלי חוב באין ונפרעין מן הבעל ונמצא שממון בעלי חוב הן חליפי ניכסי הבעל שהאשה נהנת מהן אלמא חליפיהן מותרין וכך הם דומין אלה הקונמות שאסר חבירו עליו גבי חליפין כמו איסור הבא מאיליו ואהדר ליה רבא ודילמא לכתחלה לא ואי עבד עבד – פירוש: אף על גב דפשטת לי¹ מהכא דחליפין מותרין איכא למימר הני מילי אם עבר והחליף אבל לכתחלה אסור להחליף ולא תיתני לווה אלא לותה ופשט ליה מערלה וכלאי הכרם שכיון שחליפיהן מותרין מותר להחליפן ולמוכרן לכתחלה שאי זו הנאה אסרה תורה כגון שנהנה מגופן כגון להסיקן תחת תבשילו או לסוך בשמן זיתי ערלה אבל למוכרן ולקבל דמיהן מותר והכא נמי בקונמות שאסר חברו עליו כיון שחליפהן מותרין גם להחליפן לכתחלה מותר הוא ומתחלה לא היה יכול לפשוט לו מיכן מפני שזה הוא איסור הבא מאיליו ואלה הן קונמות אבל אחר שפשט לו תחלה שחליפיהן מותרין כמו איסור הבא מאיליו ושוין הן בדבר זה דחוזר ופושט ממנו שמותר להחליפן לכתחלה. ואי קשיא היכי תיסק אדעתין למימר דלכתחלה יכול להחליפן אם כן המקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת והרי יכולה האשה למוכרן וליהנות מהן. אלא ודאי אסור למוכרן לכתחלה מדאוריתא שבעת שמוכרן ומקבל דמיהן היא הנאתן יש לומר אף על פי שמותר למוכרן אפילו הכי כיון דאינה יכולה ליהנות מגופן אינה מקודשת דומיא דפטר חמור והקדש שיכולה האשה לפדותו בשה וליהנות בו וגם ההקדש יכולה לחללו בשווה פרוטה וליהנות בו ואפילו הכי אינה מקודשת כדפרישית התם והם הכי נמי הכא ולא היא דבפרק קמא דבכורות בהלכה חמורו שלא ביכרה מקשי מתניתין מני אי ר׳ שמעון תיקדש בכוליה אי ר׳ יהודה תיקדש בהך דביני² ביני. ומהדר: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לעולם ר׳ יהודה היא וכגון שאינו שווה אלא שקל וסבר לה כר׳ יוסה ביר׳ יהודה דאמר אין פדייה פחות משקל והקדש נמי אף על גב דאמרינן אם חללו בשווה פרוטה מחולל דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור לחללו בפחות משווייו ובתרומה נמי אף על פי שהיא אסורה לזרים מקדשין בה אפילו ישראל מפני שהיא יכולה למוכרה לכהנים וליקח דמיה והם הכי נמי באיסורי הנאה אם היא יכולה למוכרם תתקדש בהם ויש להשיב וכי זקוקים אנו להעמיד ממש מה שעלה בלב המקשה המקשה סבר אף על פי שהיא יכולה למוכרן אינה מתקדשת בהן כיון שגופן אסור בהנאה ורבא תירץ לו דהכא נמי דיעבד קתני מכרן וקידש בדמיהן אבל למוכרן לכתחלה אסור מן התורה ומשום הכי אינה מקודשת שאינה רשאית למוכרן וליהנות מדמיהן שעוברת על לאו דלא ייהנה כשמוכרתן ודחה אותו הכא נמי לכתחלה לא ואי עבד עבד – פירוש: אין התנא מתיר לו למכור איסורי הנאה אלא אם עבר ומכרם וקידש בדמיהן מקודשת אבל לכתחלה אסור למוכרם ולקבל דמיהן או מדרבנן. או יש לומר: אפילו מדאוריתא אסור למוכרם שבעת שמוכרן ומקבל מעות נמצא שהוא נהנה שהרי הוא מותר בדמיהן.

1. כן בכ״י ששון 557. בדפוסים: ״ליה״.

2. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״בני״.

הא דאיבעי ליה לרמי קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהון – לאו דוקא בקונמות קא מבעיא ליה ומשום חומרא דקונמות, אלא כחליפי כל אסורי הנאה קא מבעיא ליה חלופין, או כגדולים דמו או לא, תדע לך דהא קא מייתי ליה ראיה מן המקדש בערלה ולקולא קא מייתי, והכי קאמר מי אמרינן הא דתנן אסור בחילופיהן לאו משום דחליפין איסורי הנאה דבעלמא אסורין אלא משום דדעתו של אדם אפילו מחילופיהן וכיון שכן כשאוסרן על עצמו הרי אסורין ואע״ג דחילופיהן אינן בעולם דהא הוה אוסר על עצמו בקונם אפילו דבר שלא בא לעולם, אבל גבי חברו שאין אדם אוסר על חברו דבר שאינו שלו, אף הוא אינו יכול לאסור עליו החליפין, שהחליפין גם כן דבר שלא בא לעולם הם, או דמאי טעמא דמתניתין לאו משום דעת האוסר אסרינן להו לחליפין עליה, אלא משום דכיון דאמר אלו שוינהו אנפשיה כחתיכת איסורי הנאה, ואשמועינן דחלופי איסורי הנאה אסור כגידולין, והלכך באוסר על חברו ונפשו עליו אסורי הנאה הרי זה אסור אפילו בחלופין כגדולין, כי קא מיבעי׳ ליה נמי לאו להחליפן לכתחלה קא מיבעי ליה דהא ודאי אסור, דכל שהוא אסור בהנאתה אסור למוכרו ולהחליפו, וכדאיתא בהדיא בפרק כל שעה, דאמרינן התם כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, ואקשינן עליה מנבלה ופרק שאני נבלה דגלי בה קרא דכתיב או מכור לנכרי, דאלמא אי לא שריא רחמנא בהדיא לזבונה אסור משום אסורי הנאה, אלא בשעבר והחליפן קא מיבעיא ליה, ולאותו ממש שעבר להחליפן קא מיבעיא, ומשום קנס חכמים, אבל לאדם אחר שלא החליפן ודאי מותרין ואפילו מדרבנן, וכדתניא [תוספתא פסחים פרק ב׳ הלכה ג׳] חמצן של עוברי עברה לאחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפין, וסברוה התם בריש פרק קמא דחולין דהיינו ר׳ יהודה דאמר חמץ לאחר פסח אסור, או דלמא משום דחילופיהן כגדולין דמו. קשיא לי אדרבה הול״ל דחליפי קונם מיהא עדיפי מגדולין, דקונם כהקדש והקדש תופס דמיו מדאורייתא, וגדולי הקדש אינן כהקדש אלא מדרבנן, וכדתנן (מעילה יג.) הקדיש בור ונתמלא מים שובך ונתמלא יונים, אילן ונשא פירות, מועלין בהן ואן מועלין בגדלין, ויש לומר דשאני קונמות דאין לו פדיון, ואינו כהקדש אלא לרבי מאיר, ואפילו לרבי מאיר אם אמר ככרי עליך שהוא קונם פרטי אין לו פדיון, כדאיתא לעיל בפרק פרק אין בין המודר, אבל גדוליו אסורין אפילו בדבר שזרעו כלה בקונמות שעשאו כגדולי תרומה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אוסר דבר שלא בא לעולם. דכיון שלא הוחלפו עדיין וכמו שאינו אוסר פירות חבירו על חבירו דאיכא תרתי שהפירות אינן ברשותו וגם חבירו אינו ברשותו לאסור דבר עליו גם אינו יכול לאסור דבר שלא בא לעולם כיון דאיכא תרתי:

בעי רמי בר אבא קונם פירות האלו על פלוני מהו בחלופיהן – לאו בקונמות בלחוד קא מיבעיא ליה אלא בכולהו איסורי הנאה דעלמא מספקא ליה, והיינו דמיתי תשמע לקמן מהמקדש בערלה. ולאו להחליפן לכתחלה מיבעיא ליה דודאי כל שהוא אסור בהנאה אסור למכרו ולהחליפו, דאי לא תימא הכי מצינו דמים לחמץ בפסח¹ שיכול למכרו לגוים ואמאי תנן שהגוזלו פטור מן התשלומין², אלא ודאי פשיטא ליה שלכתחלה אסור אלא בשעבר והחליפן מספקא ליה, ולאחר נמי לא מיבעיא ליה דפשיטא (לך) [ליה] דמותרין שאין לך תופס את דמיו אלא עבודה זרה ושביעית, והיינו דתנן ומיתי לה בריש חולין (דף ד׳.) חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפים, אלא מספקא ליה אי מיתסרי למחליף מדרבנן בעלמא או לא.

והכי הוי עיקר ספקיהו, מי אמרינן כי תנן במתניתין אסור בחלופיהן ובגדוליהן היינו משום שכונת הנודר בכך, ואי משום כונתו דוקא הא נודר אוסר עצמו בכך, דנהי דחילופיהן כדבר שלא בא לעולם דמי לגבי דידיה מצי אסר אבל לגבי חבריה לא מצי אסר, או דילמא דכי תנן במתניתין אסור בחילופיהן לאו בתר דעתיה אזלינן אלא דדינא הכי הוא דכל איסורי הנאה חלופין אסורין מדרבנן למחליף עצמו, הלכך לא שנא הוא ולא שנא חברו.

ותמהני אדבעי לה רמי במודר, ליבעי לה בנודר עצמו ובמתניתין גופה, דאי טעמא דמתניתין משום כונת הנודר אפילו החליפן אחר אסורין חליפיהן לו, ואי משום דינא דאסורי הנאה דוקא בשהחליפן הוא אבל החליפן אחר מותר בחליפיהן. וי״ל דפשיטא ליה לרמי דנודר אפילו החליפן אחר אסור בחליפיהן דכיון שפרט ואמר אלו שוינהו עליה כהקדש, וכמו שנפרש בפרק הנודר מן הירק עלה דהא מתניתין בס״ד.

מיהו הא מיבעיא ליה מי אמרינן דאפילו לאתסורי בשהחליפן הוא צריך אלו דלא מיתסר בהו אלא משום שבכלל דבריו הוא, או דילמא להחליפן הוא לא צריך אלו דחלופיהן כגדוליהן דמו הילכך אפילו במודר אסור וכי תנן אלו להחליפן אחר איצטריך. מיהו אין הכי נמי דהוה מצי למבעי בנודר עצמו דלא אמר אלו והחליפן הוא עצמו מהו בחלופיהן דהיינו דינא דמודר, אלא דלישנא דמתניתין באלו עדיפא ליה, כנ״ל. ופשטינן לה מדתנן האומר לאשתו קונם שאני מהנה לך, ומיירי בשהדירה בעודה ארוסה וכיון דאכתי לא משעבד לא חייל נדרא ומתסרא אפילו לאחר שנשאה דמשעבד לה³ והכי מוכח בכתובות בפרק המדיר (כתובות ע׳:).

1. בדפוס ונציה (והלאה) נוסף: ״ולשור הנסקל״, ובכת״י אינו.

2. כתב הרש״ש: לא מצאתי זה במשנה, ולשון רש״י חולין (ד, ב ד״ה מפני) ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח כו׳ עכ״ד. כלומר דברי הר״ן מקורם ברש״י שם, וז״ל: דא״כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה מוכרו לגוי ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים (פסחים לא:). ואולי גם כאן צ״ל ״שהאוכלו״ פטור וכו׳.

3. עי׳ בגליון הש״ס ובתפארת ציון.

בד״ה בעי רמי כו׳ איסור הנאה כצ״ל ולהחליפו דאי כצ״ל שנפרש בפ׳ כצ״ל דמשועבד לה כצ״ל:

בהר״ן ד״ה בעי רמב״א בסה״ד ומסתברא. צ״ל ומתסרא:

בא״ד והכי מוכח וכו׳. שם מסקי׳ דנשאת סברה וקבלה וצ״ע:

בעי [שאל] רמי בר חמא: אמר ״קונם פירות האלו על פלוני״, מהו שיהא פלוני זה אסור בחילופיהן? מי אמרינן [האם אנו אומרים] כי גבי דיליה [לגבי עצמו], הואיל ואדם אוסר (יכול לאסור) פירות חבירו על עצמו אף שאינם כעת ברשותו, באותו אופן אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על עצמו, ונאסר לא רק בדבר שנדר ממנו, אלא גם בחילופיו ובגידוליו שאינם מצויים כעת בעולם. אבל גבי חבירו, הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו, שמא נאמר גם שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו.

Rami bar Ḥama raises a dilemma: If one said: This produce is konam for so-and-so, what is the halakha with regard to their replacements? Do we say: With regard to himself, since a person can render another’s produce forbidden for himself, though it is not presently in his possession, so too, a person can render an entity that has not yet come into the world forbidden to himself? Is this why the replacement produce and anything that grows from it is forbidden to him, even if it did not yet exist when he took the vow? If so, with regard to another, since a person cannot render another’s produce forbidden to another, i.e., to that owner himself, similarly one cannot render an entity that has not yet come into the world forbidden to another. The produce’s replacements would therefore be permitted to him.

עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדרים מז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה נדרים מז. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), הערוך על סדר הש"ס נדרים מז., מיוחס לרש"י נדרים מז., תוספות נדרים מז., תוספות רי"ד נדרים מז., רשב"א נדרים מז. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדרים מז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), פירוש רא"ש נדרים מז., ר"ן נדרים מז. – פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה, שיטה מקובצת נדרים מז., מהרש"א חידושי הלכות נדרים מז., גליון הש"ס לרע"א נדרים מז., פירוש הרב שטיינזלץ נדרים מז., אסופת מאמרים נדרים מז.

Nedarim 47a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Nedarim 47a, Collected from HeArukh Nedarim 47a, Attributed to Rashi Nedarim 47a, Tosafot Nedarim 47a, Tosefot Rid Nedarim 47a, Rashba Nedarim 47a, Meiri Nedarim 47a, Peirush HaRosh Nedarim 47a, Ran Nedarim 47a, Shitah Mekubetzet Nedarim 47a, Maharsha Chidushei Halakhot Nedarim 47a, Gilyon HaShas Nedarim 47a, Steinsaltz Commentary Nedarim 47a, Collected Articles Nedarim 47a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון