1כשיש בה כדי חלוקה – ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה וטעמא דמאן דאסר הואיל ואפשר בחלוקה.
אבל אין בה כדי חלוקה דבר הכל מותר – דמאי אפשר ליה למיעבד.
(1) 
מַחְלוֹקֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה אֲבָל אֵין בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר.
מַחְלוֹקֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה אֲבָל אֵין בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר.The dispute between Rabbi Eliezer ben Ya’akov and the Rabbis is with regard to a courtyard where there is sufficient area in the courtyard for it to be divided into four square cubits for each partner, so each can be said to have a real portion that can be forbidden to the other. But if there is not sufficient area in it to be divided, everyone agrees that it is permitted to benefit from it, since the entire courtyard is viewed as belonging to both of them and each one can say that he is entering his own portion.
מחלוקת בשיש בו כדי חלוקה – דאז מתהני בחלוקה שיכול לכוף את חבירו לחלוק לכך לא קנסוה רבנן אבל אין בה דין חלוקה שאין יכול לכוף את חבירו קנסו רבנן.
מחלוקת בשיש בה כדי חלוקה אבל אין בה כדי חלוקה דברי הכל מותר – ולפי זה אפילו רבנן סבירא להו דיש ברירה, אלא דכשיש בה כדי חלוקה, ואפשר לתקן בחלוקה נתקן, ולא קמה האי אוקימתא.
מחלוקת בשיש בה כדי חלוקה – דרבנן אסרי משום דסברי אין ברירה ולא אמרינן הוברר הדבר כשמשתמש, דגוף החצר קנוי לו לתשמישו, משום דכיון שיש בה דין חלוקה, בשעת קנייתן לא הוברר שיהא רשאי זה להשתמש בחלק זה, דשמא לא יבא לחלקו1. ורבי אליעזר סבר דאפי׳ בכי הא אמרינן ברירה לפי שבתחלה כשקנו אותה על דעת כן קנאוה, שכל עוד שלא יחלקו אותה יהא כל גוף החצר קנוי לתשמיש כל אחד מהם.
אבל אין בה דין חלוקה דברי הכל מותר – משום דכיון דאין בה דין חלוקה והדבר ידוע שלעולם תעמוד בשותפות, ושיש רשות לכל אחד מהם להשתמש בה כל שעה שירצה, כולי עלמא מודו דיש ברירה, לפי שרוב קניה זו הובררה מתחילתה, ולא דמיא לשאר ברירות דעלמא, וכמו שפירשתי אני במשנתינו.
1. היינו כעין שכתב לעיל במתניתין ״וכן נמי גבי האחים שחלקו, כיון דמשעה ראשונה איכא לספוקי שמא לא יזכה בחלק זה כלל, נמצא שהוא ספק גמור משעה ראשונה, וכל כיוצא בזה אין ברירה״.
וז״ל הרי״ץ ז״ל: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב. משמע השתא לפי פסק הלכה דאם יש בה שמונה אמות שהן דין חלוקה אסור דחשבינן להו רשויות ואמרינן אין ברירה וכל אחד נכנס בתוך של חברו ואפילו לרבי אליעזר בן יעקב אבל אין בה כדי חלוקה מותר לדברי רבי אליעזר וקיימא לן כותיה. וההיא דבית הכנסת מאחר שאין בה דין חלוקה מותר לדברי רבי אליעזר ומתניתין דקאמר שניהם אסורים אליבא דרבנן מתוקמא. ויש תימא על הר״ם ז״ל שפסק בענין חצר כרבי אליעזר כמו שפסק התלמוד ובההיא דבית הכנסת פסק שאסורין ליכנס שם כסתם מתניתין דלקמן. והשתא נראה כי דבריו סותרים זה את זה. ולפי דעתי הדין עמו כי ודאי לא היו פוסקים האמוראים כרבי אליעזר אם ההיא דבית הכנסת אתיא אליבא דרבנן לבד ודלא כרבי אליעזר כי הוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם. ואף על גב דכל הכללים האמורים בתלמוד לא נאמרו אלא היכא שנשאר הדבר בסתם אבל בשגילו דעתם האמוראים ופסקוה הפך הכלל המסור לנו אין לחוש על כלל מכל מקום אין סברא לומר שיפסקו כנגד שני כללים המסורים לנו חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד מחלוקת ואחר כך סתם. ובשלמא אם נאמר דסיפא מתניא אליבא דתרויהו לא הוי אתימה כל כך אבל השתא הוא תמה. ועוד כי בגמרא לא אשכחן דקאמרי שיהיה דומה ממש למחלוקת רבי אליעזר ורבנן לא הקשינו לזעירי על מאי דקאמר שאם אין בה דין חלוקה דברי הכל מותר דהא בית הכנסת כמי (שיש) שאין בה דין חלוקה דמי ואסרי רבנן ואם אוסרים בההיא אמאי לא אסרי הכא נמי אבל לפי האמת אין דינן שוה. עד כאן.
ונראה לי דבחצר שיש בה דין חלוקה לעולם אסורין בה ואפילו לחלוק אותו אסור כיון שנדרו הנאה זה מזה ואין להם תקנה אפילו בחלוקה עד שתצא מרשותם או מרשות אחד מהם וכדתנן מת או שמכרן לאחר הרי זה מותר. ומנא אמינא לה שהם אסורים לחלוק דתנן בפרק ארבעה נדרים שאני נהנה לישראל לוקח ביתר ומוכר בפחות שאין ישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר שאני נהנה להם והם לי יהנה לאומות פירוש שאי אפשר לקנות מישראל ולמכור להם בשום צד שהאחד מהם נהנה על כל פנים ואפילו בזבינא מציעתא. והכא נמי הא קיימא לן דבעלמא אין ברירה וכשהם חולקים לקוחות הם וכדשמואל שאמר האחין שחלקו לקוחות הם והילכך כיון שנדרו הנאה זה מזה אסורין לקנות זה מזה. וא״ת הני מילי לקנות פירות במעות וכיוצא בזה לפי שאפילו בזבינא מציעתא זה נהנה וזה נהנה שזה צריך לפירות וזה צריך למעות כלומר שכל אחד צריך לחלופי אותו המין שלו אבל במכר כזה שאינו אלא כעין חלוקה ובירור חלקים בלבד מה הנאה יש לזה משל חברו הא אינו נוטל אלא את שלו וממין שהוא נותן הוא נוטל. ליתא דמכל מקום נהנה הוא כשלקח כל חלקו סמוך לביתו ושאין אחר משתמש עמו בחלקו ואם הדיר האחד את חברו מנכסים אלו ששניהם שותפים בהם אין להם תקנה אפילו במכירה אלא כשנשאל על נדרו. תוספתא כשם ששניהם אסורים לדור בחצר כך שניהם אסורים לדור במבוי כשם ששניהם אסורין לגדל תרנגולין כך שניהם אסורין לגדל בהמה דקה היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הניית חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו רחבה שדרך הרבים מפסיקתה הרי היא של עולי בבל ושאין דרך הרבים מפסיקתה הרי היא של אנשי אותה העיר. המודר הנאה מבני עירו ובא אחר וישב שם שלשים יום מותר בו מיושבי עירו ובא אחר וישב שם שלשים יום אסור בו. עד כאן בתוספתא. הרשב״א ז״ל.
כתוב בשטה הלכה כרבי אליעזר דשריא ולא מטעמיה דאילו רבי אליעזר סבר יש ברירה ואנן קיימא לן בשלהי ביצה כרבי אושעיא דאמר דמדאורייתא אין ברירה והלכה כרבי אליעזר מטעם דלא קפדי וויתר דחצר שרי. ואמר רבי אפילו פריש המדיר לאסור את החצר שרי דהא מתניתין סתמא קתני שנדרו הנאה זה מזה ואפילו פירשו לאסור את החצר ופסקינן כרבי אליעזר דשרי ומטעם דלא קפדי דאי מטעם דיש ברירה קשיא הלכתא אהלכתא (כדפריש) כדפרישית. אלא. מהשמטה טעמא דשרי אפילו פרשו דכיון דהוי מידי דלא קפדי אינשי הוי כאלו השאילו זה לזה כל ימי היותם בשותפותם ומאחר שהשאילו אף על גב דשאלה לא קניא אינו יכול לאוסרו כדמפרש במתניתין לעיל וגם אינו חוזר משאילתו דחשבינן ליה כאלו פירש שאלה כל ימי היותם בשותפות ובבית הכנסת נמי אפילו אם פירש לאסור בבית הכנסת שרי מהאי טעמא דפרישית. עד כאן.
מתניתין מושכרין בעיר לאחרים אם יש לו בהם לבעלים תפיסת יד שמשתמש בהם עדיין שלו הם וברשותו ואסור המודר בהם אם לא בשכירות מרובה כדאמרינן בארבעה נדרים דמותר ליקח ביותר ולמכור בפחות. ובגמרא מפרש מאי היא תפיסת יד אין לו תפיסת יד מותר שיצא מרשותו. ואף על גב דאמרינן בעבודה זרה פרק ראשון דשכירות לא קניא גבי נדר מותר דנדר כי הקדש כיון דאינו ברשותו שהשכירו והשוכר מחזיק בו לא קרינן איש כי יקדיש ביתו. ועוד דאמרינן לקמן באלו נדרים ובכתובות פרק אף על פי שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה תקדוש דקדשה ודוקא אמר לכשאפדנה אבל אמר תקדוש מהשתא לא קדשה אף על פי שהשדה ממושכן אינו נקנה ביד המלוה אפילו לצדקה דלאו בר צדקה הוא כיון שאינו בידו ונתנו ביד אחר ושעבדו או במשכון או בשכירות או בשאלה אינו יכול לאוסרו. ומעשה בא לפני רבי בבית הנשאל ואסרו המשאיל ואמר רבי שאינו יכול לאוסרו וראיותיו אשר פרשתי. שטה.
מחלוקת זו של ר׳ אליעזר בן יעקב וחכמים היא כאשר החצר היא גדולה למדי שיש בה כדי חלוקה (שיקבל כל אחד לאחר החלוקה לפחות ארבע אמות מרובעות), ואז יש מקום לומר שלכל אחד מהם יש בכוח חלק מוגדר בחצר, והשותף האחר אסור באותו חלק. אבל אם היתה זו חצר קטנה, שאין בה כדי חלוקה — דברי הכל מותר, שכל חלק בה שייך לשניהם, וכל אחד מהם יכול לומר שהוא נכנס לתוך שלו.
The dispute between Rabbi Eliezer ben Ya’akov and the Rabbis is with regard to a courtyard where there is sufficient area in the courtyard for it to be divided into four square cubits for each partner, so each can be said to have a real portion that can be forbidden to the other. But if there is not sufficient area in it to be divided, everyone agrees that it is permitted to benefit from it, since the entire courtyard is viewed as belonging to both of them and each one can say that he is entering his own portion.
הכל
(2) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף הֲרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת דִּכְמִי שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי חֲלוּקָּה דָּמֵי וּתְנַן שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין בְּדָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר.
Rav Yosef said to Rabba: A synagogue belongs to the entire public and is therefore considered like a courtyard in which there is not sufficient area in it to be divided, and we learned in a mishna later in the chapter (48a) that with regard to two people who vow not to derive benefit from each other, both are prohibited from deriving benefit from an entity belonging to that city such as a synagogue. Evidently, the Rabbis prohibit deriving benefit even from such entities.
Rav Yosef said to Rabba: A synagogue belongs to the entire public and is therefore considered like a courtyard in which there is not sufficient area in it to be divided, and we learned in a mishna later in the chapter (48a) that with regard to two people who vow not to derive benefit from each other, both are prohibited from deriving benefit from an entity belonging to that city such as a synagogue. Evidently, the Rabbis prohibit deriving benefit even from such entities.
אמר ליה רב יוסף והא בית הכנסת דכמי שאין בו כדי חלוקה דמי ותנן שניהם אסורין בדבר של אותה העיר – ומפרש ואזיל בהא מתניתין דפרקין (לקמן מ״ח.) דדבר של אותה העיר כגון בית הכנסת. ובשלמא אי אמרת דבחצר שאין בה דין חלוקה פליגי, הא מני רבנן היא, אלא אי אמרת דבחצר שאין בה דין חלוקה דברי הכל מותר, מתניתין אמאן תרמייה.
אמר ליה [לו] רב יוסף לרבה: הרי בית הכנסת ששייך לרבים שכמי שאין בו כדי חלוקה דמי [הוא נחשב], שהרי אי אפשר לומר שבית הכנסת יכול להתחלק ולכל מתפלל חלק לעצמו, ותנן [ושנינו במשנה]: אנשים שנדרו הנאה זה מזה — שניהן אסורין בדבר של אותה העיר, כגון בית כנסת!
Rav Yosef said to Rabba: A synagogue belongs to the entire public and is therefore considered like a courtyard in which there is not sufficient area in it to be divided, and we learned in a mishna later in the chapter (48a) that with regard to two people who vow not to derive benefit from each other, both are prohibited from deriving benefit from an entity belonging to that city such as a synagogue. Evidently, the Rabbis prohibit deriving benefit even from such entities.
הכל
(3) אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר זְעֵירִי אמַחְלוֹקֶת שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה אֲבָל יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר.
Rather, Rav Yosef said: Ze’eiri must have said: The dispute holds where there is not sufficient area in the courtyard for it to be divided, but if there is sufficient area in it for it to be divided, everyone agrees that it is forbidden, since if either enters it he may be entering the other’s portion.
Rather, Rav Yosef said: Ze’eiri must have said: The dispute holds where there is not sufficient area in the courtyard for it to be divided, but if there is sufficient area in it for it to be divided, everyone agrees that it is forbidden, since if either enters it he may be entering the other’s portion.
שאין בה כדי חלוקה – ומאן דאסר משום דכבית הכנסת דמי דקתני דש ניהם אסורים ומאן דשרי הואיל ואי אפשר בחלוקה.
אבל יש בה כדי חלוקה דברי הכל אסור – דסגי ליה בחלוקה.
אלא אמר רב יוסף אמר זעירי מחלוקת בשאין בה דין חלוקה – כלומר דבאין ברירה ויש ברירה פליגי, וכסוגיא דפרק שור שנגח (ב״ק נ״א:) דרבי אליעזר סברא יש ברירה, ורבנן סברי אין ברירה, אבל בשיש בה דין יחלוקה ואפשר לתקן אפילו לרבי אליעזר בן יעקב נתקן, ואי נמי דלא שייך ברירה בחצר שיש בה דין חלוקה, וכפי הפירוש הנכון דיש ברירה, שנזכה בשמועתינו, וכמו שנכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא.
אלא אמר רב יוסף אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה – דרבנן סברי דאפי׳ בכי הא אין ברירה, ורבי אליעזר בן יעקב סבר דכיון שאי אפשר לאחד מן השותפין לעכב חברו מלהשתמש בה לעולם ולא לכופו לחלוק, מתחלה על מנת כן קנאוה שתהא גופה קנויה לגמרי לכל אחד לתשמישו בשעת תשמישו, וכשמשתמש בה אמרינן הוברר הדבר למפרע שמתחלה היתה קנויה לו לשעה זו. וסבירא ליה לרבי אליעזר דנהי דבעלמא אין ברירה, בכי הא יש ברירה לפי שעיקר הקניה נתבררה משעה ראשונה.
אבל יש בה כדי חלוקה דברי הכל אסור – משום דכיון שחצר זו לחלוקה עומדת אי אפשר לומר שמתחלה קנאוה כולה כל אחד לתשמישו, דשמא האחד יכוף חברו לחלוק, הלכך אפילו לרבי אליעזר בן יעקב אסורין.
וכתב הר״ש ב״א ז״ל דלא מיבעיא קודם חלוקה דאסורין, אלא אפילו לאחר חלוקה נמי אסורין, דליכא למימר כיון שחלקו הוברר הדבר למפרע שהוא1 חלקו המגיעו משעה ראשונה, והוא לא נאסר אלא בחלק חברו, דאי הכי הויא ליה הך ברירה כשאר ברירות דעלמא, וקי״ל בדאוריתא אין ברירה.
וכי תימא מ״מ הא קי״ל כשמואל דאמר (ב״ק ט׳.) האחין שחלקו לקוחות הן והרי זה כאלו לקחה ממנו. ליתא דאפילו לקחה ממנו אסורה כדאמרינן לעיל (נדרים דף לד:) [גבי2] ככרי עליך דאע״ג דיהביה ניהליה במתנה, כל היכא דלא אפסקיה אחר אסור, ומכירה הרי היא כמתנה וכדתנן (לעיל ע״א) קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח, מת או מכרו לאחר מותר, הא מכרו לו אפי׳ באומר קונם ביתך שאני נכנס אסור.
זהו דעת הר״ש ב״א ז״ל, אבל הר״ם במז״ל כתב בפ״ז מהל׳ נדרים (ה״ד) היו שניהן שותפין בחצר אם יש בה כדי חלוקה הרי אלו אסורין ליכנס בה עד שיחלוקו ויכנס כל אחד ואחד לחלקו. אלמא ס״ל לר׳ ז״ל [דלאחר חלוקה שרי.
ונ״ל בטעמו ז״ל דאע״ג דקיי״ל]3 דבדאוריתא אין ברירה אפי׳ הכי אנן סהדי שעל מנת כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהם לאסרה על חברו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה, [דאי הכי אסר עליה נכסי דידיה],4 ואינו בדין.
1. בכת״י ״שיהא״. בדפוס פפד״א תנ״ח (והלאה) תיקנו ״שהוא״.
2. ״גבי״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה).
3. המוקף נמצא בדפוס ונציה (והלאה).
4. המוקף נמצא בדפוס ונציה (והלאה).
בא״ד נמי בבצים ואית דגרסי בבצין כמו ביצין כצ״ל תפיסת יד הס״ד ואחר מ״ה אביי אמר והשאר נמחק:
ברא״ש אברירה הס״ד:
בד״ה מחלוקת דכיון דאי אפשר כצ״ל יעקב דסמכין כצ״ל תפיסת הס״ד:
בד״ה דמקבל כו׳ במוהרקי ואבורגני כצ״ל השוכר הס״ד:
ר״ן תפיסת יד הס״ד:
אלא אמר רב יוסף: צריך לומר שכך אמר זעירי: מחלוקת ר׳ אליעזר בן יעקב וחכמים היא כשאין בה בחצר כדי חלוקה, אבל אם יש בה כדי חלוקה — דברי הכל אסור.
Rather, Rav Yosef said: Ze’eiri must have said: The dispute holds where there is not sufficient area in the courtyard for it to be divided, but if there is sufficient area in it for it to be divided, everyone agrees that it is forbidden, since if either enters it he may be entering the other’s portion.
הכל
(4) אָמַר רַב הוּנָא הֲלָכָה כר״א כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְכֵן א״ר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הֲלָכָה כר׳ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.:
Rav Huna said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. And so too, Rabbi Elazar said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov.
Rav Huna said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. And so too, Rabbi Elazar said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov.
אמר רב הונא הלכה כרבי אליעזר בן יעקב – וקשה דבפרק בתרא פסקינן כרבי אושעיא דאמר בדאורייתא אין ברירה בדרבנן יש ברירה והכא דאורייתא הוא ומפרש ר״ת דהא דפסקי׳ כרבי אליעזר בן יעקב לאו מטעם דיש ברירה אלא משום דויתור מותר במודר הנאה וכשהדירו זה את זה מדריסת הרגל לא נאסרו וא״כ לפי זה שאם אסרו עצמם בדריסה אסורין ליכנס לחצר ואדם מן השוק שאסר מותר ליכנס דויתור מותר ור״י פי׳ דפסקינן שפיר מטעמא דיש ברירה ובביצה (ביצה לח:) לא פסיק כר׳ אושעיא אלא ממאי דאמר בדרבנן יש ברירה הילכך שותפין שנדרו דריסת הרגל מותרין בחצר ואדם מן השוק מודר הנאה מחבירו אסור ליכנס דויתור אסור דאשכחן סתמא בפרקין דלעיל דויתור אסור.
ואמר רב הונא וכן אמר ר׳ אליעזר הלכה כרבי אליעזר בן יעקב – ותהו בה רבוותא ז״ל דהא רבינא פירשה בשור שנגח את הפרה (ב״ק לח.) ביש ברירה ואין ברירה, דרבנן סברי אין ברירה, ורבי אליעזר סבר יש ברירה, ואנן קיימא לן בעלמא דבדאורייתא אין ברירה, וכדפסקינן בהדיא בשלהי מסכת ביצה כרבי הושעיא דאמר בדרבנן יש ברירה אבל בדאורייתא אין ברירה, ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא, ואפשר היה לומר דהכי נמי בדרבנן הוא, דהוי ויתור, וויתור אינו אסור במודר הנאה אלא מדרבנן, אבל רבינו תם ז״ל תירץ דהכא הלכה כרבי אליעזר ולא מטעמיה קאמרינן, דאיהו סבר משום דיש ברירה וויתור אסור במודר הנאה, ואנן סבירא ליה דאין ברירה, אבל ויתור מותר במודר הנאה, ולאו בחצר שאין בה דין חלוקה בלבד, אלא אפילו בדיש בה דין חלוקה שרי, ולפי פירוש זה אם נדרו הנאה בפירוש מליכנס בחצר אסור, ורבי יצחק ז״ל [שם] לא נראו לו דבריו, דלא מסתברא לדחות כמה סתומות שנסתמו במכלתין כמאן דאמר ויתור אסור במודר הנאה, וכולה פרקין דלעיל כותיה אזיל, ותירץ הוא ז״ל דודאי קיימא לן כמאן דאמר אפילו בדאורייתא יש ברירה מהא דשמעתין, והא דאיפסיקא הלכתא כוותיה בגמרא כרבי הושעיה במסכת ביצה [שם], במאי דקאמר דבדרבנן יש ברירה הוא דאפסק הלכתא כותיה, משום דאיהו היא עיקר פלוגתא דהתם. ויש מביאין ראיה לדבר זה מדתנן בתמורה פרק (כל הפסולין) [כל האסורין] (תמורה ל.) גבי מחיר כלב, וכן שני שותפין אחד נטל עשרה טלאים, ואחד נטל תשע טלאים וכלב אחד, שעם הכלב כולן מותרין, שכנגד הכלב כולן אסורין, ואקשינן עלה בגמרא ונישקול זה כנגד כלב ולישתרו אידך אלמא יש ברירה ואפילו בדאורייתא. ואינו מחוור, דודאי בדאורייתא אין ברירה דהא קיימא לן כשמואל דאמר האחין שחלקו לקוחות הן, וכדפסק רב נחמן כותיה בפרק השולח (גיטין מח.) וטעמא (דהמואל) [דשמואל] משום דקסבר אין ברירה, וכדאיתא בהדיא בריש פרק כל הגט (גיטין כה.) ואפילו רב דאמר יורשים הם, לאו יורשים ממש קאמר ויש ברירה אלא כעין יורשין קאמר, לפי שדעתן בשעת חלוקה, וכדי לחלק בין לקוחות דקאמר שמואל, למאי דסבירא ליה לרב קא נסיב ליה האי לישנא, וכדמוכח בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סה.) גבי מוכר בעין יפה מוכר, וההיא דתמורה לאו אליבא דהלכתא פריך, אלא בדרך בשלמא למאן דאמר אין ברירה אלא למאן דאמר יש ברירה מאי איכא למימר אתמר, והרבה בתלמוד כיוצא בה, דפריך אליבא דלא כהלכתא, כההיא דריש פרק האשה שנתארמלה (כתובות טז.) לימא רוב נשים בתולות נישאות, ואף על גב דקיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב, ומכל מקום הכא ודאי משום דיש ברירה הוא, וכסוגיא דפרק שור שנגח את הפרה (ב״ק נא:) ואפילו הכי לא דחינן לה מהלכתא, מדאיפסקא הכא הלכתא כותיה בהדיא, אלא דההיא ברירה לאו ברירה כברירה דעלמא, דנימא השתא לא איברירא ולמחר איברירא כלומר איגלאי מלתא למפרע דשל זה היה, ותדע לך דהכי אמרינן איגלי מילתא דהאי לדנפשיה קא אזיל והאי לדנפשיה קא אזיל, ומעיקרא דיליה הוא, דהא שניהם אסורין להעמיד ריחים ותנור ובכל דבר שהשותפין יכולין לעכב זה על זה, ועוד שהרי במקום שדורך זה עכשיו ידרוך חברו לאחר שעה, אלא פירושה דהאי שמעתא הכין הוא, וכמו שכתב מורי הרב ז״ל מפי רבו הרב ר׳ שלמה בר אברהם ז״ל, בשיש בה דין חלוקה אסור, דכיון דאיכא כפיית חלוקה מהני ליה הלה כשאינו כופהו לחלוק ומניחו להשתמש בכל החצר, ואפילו רבי אליעזר בן יעקב מודה בה, אבל בשאין בה דין חלוקה שרי, דכיון דעל כרחו של חברו קנוי לו החצר לעולם ליכנס בכולו, אין כח בידו לאוסרו עליו, דהוי כאוסר על חברו את שלו, והיינו יש ברירה דקאמר דכל עידנא דעייל בחצר רואין כאילו מקום דריסת רגלי קנוי לו לבדו, דעל תנאי זה נקנית להם החצר מתחלה, כיון שאין חברו יכול לכופו לחלק וברירה זו מעיקרא קנייה היא דהוי כמאן דזכו בה להיות קניה לכל אחד בפני עצמו, בשעה שתדרוך בה כף רגלו כשיעור דריסתו, ולא אשכחן בשום דוכתא שידמה התלמוד לברירה זו שאר ברירות, אלא ההיא דשור שנגח והיא כיוצא בה, שהבור קנוי כולו להשתמש בו בשעה שמשתמש עד כאן וכן נמי כתב כתב הרמב״ן בפסקי הלכות שו, ומעתה קיימא לן נמי בההוא דבור של שני שותפין דפרק שור שנגח כרבי אליעזר בן יעקב, דהא אזלי לטעמייהו בפלוגתא דהכא, ור״ח ז״ל פסק שם כרבנן ואינו מחוור. ונראה לי דבחצר שיש בה דין חלוקה לעולם אסורין בה, ואפילו לחלוק אותו אסור, כיון שנדרו הנאה זה מזה, אין להם תקנה אפילו בחלוקה, עד שתצא מרשותם או מרשות אחד מהם, וכדתנן מכרן לאחר או מת הרי זה מותר, ומנא אמינא לה שהם אסורין לחלוק, דתנן בפרק ארבעה נדרים (נדרים לא.) (שאני) [שאיני] נהנה לישראל לוקח ביתר ומוכר בפחות, שאין ישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר, שאיני נהנה להם והם לי יהנה לאומות, פירוש שאי אפשר לקנות מישראל ולמכור להם בשום צד שהאחד מהם נהנה על כל פנים, ואפילו בזבינא מציעתא, והכי נמי קיימא לן דבעלמא אין ברירה וכשהם חולקין לקוחות הן, וכדשמואל דאמר האחין שחלקו לקוחות הן (בבא קמא ט.), והלכך כיון שנדרו הנאה זה מזה אסורין הם לקנות זה מזה. ואם תאמר הני מילי לקנות פירות במעות וכיוצא בזה, לפי שאפילו זבינא מציעתא זה וזה נהנה, שזה צריך לפירות וזה צריך למעות, כלומר שכל אחד צריך חלופי אותו המין שלו, אבל במכר כזה שאינו אלא כעין חלוקה ובירור חלקים בלבד, מה הנאה יש לזה משל חברו, הא אינו נוטל אלא את שלו וממין שהוא נותן הוא נוטל. ליתא, דמכל מקום נהיה הוא כשלוקח כל חלקו לביתו ושאין אחר משתמש עמו בחלקו, ואם הדיר האחד את חברו מנכסים אלו ששניהם שותפין בהם, אין להם תקנה אפילו במכירה אלא כשנשאל על נדרו. תוספתא כאן פרק ב׳ הלכה י׳]: כשם ששניהם אסורין לדור בחצר כך שניהם אסורין לדור במבוי, כשם ששניהם אסורין לגדל תרנגולין כך שניהם אסורים לגדל בהמה דקה [שם הלכה י״א]. היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הניית חלקו, כופין את הרגיל למכור את חלקו, רחבה שדרך רבים מפסיקתה הרי הוא של עולי בבל, ושאין דרך הרבים מפסיקתה הרי הוא של אנשי אותה העיר [שם הלכה י״ב]. המודר הנאה מבני עירו ובא אחר וישב שם שלשים יום מותר בו, מיושבי עירו ובא אחד וישב שם שלשים יום אסור בו, עד כאן בתוספתא.
ומאימתי קרינן ליה נדרן, מסתברא מכי נדר וחזר ונדר, וכן היא בירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה ה׳] דגרסינן התם, תנא רבי חייא אם היה נדרן כופין (בו) [דו]1 אמר ליה אתית קדמאה ועבדית לה הכין תניינא ועבדית לה הכין, מכן ולהלן או שרי נדרך או זבין חלקך.
1. כן בירושלמי.
אמר רב הונא הלכה כר׳ אליעזר בן יעקב – פי׳ דשרי בדבר שאין בו דין חלוקה וכן אמר ר׳ אלעזר הלכה כר׳ אליעזר בן יעקב.
כתב רבינו ז״ל הדין הוא מסקנא דשמעתא וקי״ל כוותיה ואע״ג דאשכחן ליה לרבינא דהוא בתרא בפ׳ שור שנגח את הפרה (דף נא:) דאוקי פלוגתייהו דר׳ אליעזר ורבנן ביש ברירה ואין ברירה דר׳ אליעזר סבר יש ברירה ורבנן סברי אין ברירה וקיימא לן בעלמא דבדאורייתא אין ברירה פי׳ כדאי׳ בסוף פרק משילין (דף לח.) ונדרים מילתא דאורייתא הוא אפילו הכי לא דחי׳ מסקנא דשמעתין דפסק והלכה כר׳ אליעזר בן יעקב מדלא אשכחן דאפליגו עליה אמוראי במידי ולא דמיא הך ברירה לברירה דאתמרא בעלמא בשאר דוכתי דברירה בעלמא היינו מילתא דלא מיבררא השתא דכי מיבררא בתר הכי תלינן מלתא דכן הוה למפרע כגון אחין שחלקו שני בתים או שתי שדות זה נטל אחד מהם וזה נטל האחר דאמרינן הוברר הדבר שזה נפל לזה מתחלה וזה לזה ולאו לקוחות הם זה מזה אבל הכא לאו מידי דלאו מיתבריר האידנא ומיתבריר למחר הוא דתימא איברירא מילתא למפרע דכדההשתא הוה מעיקרא שהרי כל א׳ מהם משתמש בכולה ואי אפשר להתברר לעולם שיהא כולה שלו ועוד דהא אכתי לא פלגוה ומשותפת היא ביניהם ולא הוברר בה כלום אלא ה״ז אחד מן המקומות שבתלמוד שיש לשון אחד בשני מקומות וענינם מתחלף ופי׳ ברירה דהכא לומר שכל או״א מדין זכותו משתמש בכל החצר ולא חשבינן ליה משתמש בחלק חבירו כלל ובכי האי גוונא איתמר בגמ׳ התם במתניתא דהיה ממלא מים מן הבור כדאיתא התם תדע דהא מבעי בעו לה הכא בהדירו דלמא אפילו רבנן מודו ליה לר״א דמשום דכאנוסין דמו ולאו כל כמיניה דאסר נכסי חבירו על חבירו פי׳ דאלמא מטעמא דכל החצר הוו נכסי חבירו אתי עלה למימרא דכיון דנכסי חבירו הוא לא כל הימנו לאסרה עליו.
ואיצטריכינן לברורי מילתא וכו׳ עד אלא דאיכא מרבנן דמזכי שטרא לבי תרי – דקא פסק הלכה כראב״י ופסק נמי כמתני׳ דקתני ואסורין בדברים של אותה העיר. והא גמרא אמר בהדיא לעיל דבית הכנסת בחצרו שאין בה דין חלוקה דמי דשרי ר״א ליכנס ולהשתמש שם וה״ה נמי דשרו להו בבית הכנסת ובכל דבר שהוא של אותה העיר ומתני׳ דאסר לקמן רבנן היא דלית הלכתא כוותייהו.
מתני׳ המודר הנאה מחבירו ויש למדיר מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר – פירוש שהשכירן קודם הנדר הן למודר הן לאחרים.
אם יש לו בהן תפיסת יד – למדיר אסור למודר ליהנות מהן דנכסי מדיר הן ואם אין למדיר בהן תפיסת יד מותר המודר ליהנות בהן דנכסי של מוכר חשיבי.
Rav Huna said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. And so too, Rabbi Elazar said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov.
הכל
(5) הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְיֵשׁ לוֹ שָׁם מֶרְחָץ וְכוּ׳.: וְכַמָּה תְּפִיסַת יָד אָמַר רַב נַחְמָן לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ אֲבָל בִּבְצִיר לָא אַבָּיֵי אָמַר באֲפִילּוּ בִּבְצִיר אָסוּר הֵיכִי דָּמֵי דִּשְׁרֵי דִּמְקַבֵּל בְּטַסְקָא.:
§ The mishna teaches: With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from another and he has a bathhouse or an olive press in the city that is leased out and available for public use, the forbidden party may use it only if the owner has forfeited his own right to profits from usage. The Gemara asks: And how much is this right to profits from usage that prohibits the subject of the vow from entering the bathhouse? Rav Naḥman said: In cases where he receives one half, one-third, or one-quarter of the profits of the bathhouse. But in a case where he receives less, it is not forbidden. Abaye said: Even in a case where he receives less, it is forbidden. If so, what are the circumstances in which it is permitted and he is not considered to have a right to profits from usage? Where he completely forfeits all profits and receives only an annual rental fee [taska] from a tenant.
§ The mishna teaches: With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from another and he has a bathhouse or an olive press in the city that is leased out and available for public use, the forbidden party may use it only if the owner has forfeited his own right to profits from usage. The Gemara asks: And how much is this right to profits from usage that prohibits the subject of the vow from entering the bathhouse? Rav Naḥman said: In cases where he receives one half, one-third, or one-quarter of the profits of the bathhouse. But in a case where he receives less, it is not forbidden. Abaye said: Even in a case where he receives less, it is forbidden. If so, what are the circumstances in which it is permitted and he is not considered to have a right to profits from usage? Where he completely forfeits all profits and receives only an annual rental fee [taska] from a tenant.
וכמה תפיסת יד – יש לו למדיר באותו מרחץ דליתסר ביה האי.
אבל בבציר – מרביע לא חשיב תפיסת יד ומותר בו המודר וספרים דכתיב בהו בבצין משמע נמי בבצים ואית דגרסי בביצין כמו ביצין של יוצר כדאמר בב״מ (דף עד.) שהיוצר עושה כמין ביצים של חומר ומהם עושה קדרות והכי משמע ליה דאית ליה תשמישתא כלום אבל כדי להניח ביצים של יוצר להתם לייבשם אין זו תפיסת יד.
אביי אמר אפי׳ בבציר – מרביע הוי תפיסת יד ואסור בהם המודר והכי נמי איכא לפרש כל הני לישני.
דמקבל בטסקא – שקיבלו השוכר לתת ממנו מס בכל שנה ושנה דהאי לא הוי תפיסת יד כלל.
למחצה לשליש ולרביע – שהמשכיר מקבל שליש הריוח ואין לשוכר כ״א ב׳ חלקים דברשותו הוא מקבל ואסור.
אבל בבציר – פירוש בפחות מותר.
אביי אמר אפילו בבציר אסור כך הגירסא ראשונה.
דמקבל בטסקא – פירוש שמקבל השוכר מן המשכיר בכך וכך לשנה ואיתא ספרים דגרסי אפילו בבצין פירוש קרקע היוצר כמו על הבצין של יוצר (ב״מ דף עד.) ורגילין לייבשן במרחץ ואם רגילות להשכיר לייבש בצין של משכיר באותו מרחץ הוה תפיסת יד.
אביי אמר אפילו בבצים1 אסור היכי דמי דשרי דמקבל מיניה בטסקא – פירוש: כיון שלא השכירו לאחר אלא ביום אחד מרחץ שלו ייקרא שלא2 נסתלק שמו מעליו בעבור יום אחד והוה ליה רוחץ במרחצו של מדיר והיכי דמי דשרי כגון שקיבלו אחר ממנו בטסקא דהינו בכך וכך סלעים בשנה דהתם ודאי לא ייקרא המרחץ על שם בעליו המדיר אלא על שם השוכר.
1. כן בכ״י ששון 557, והשוו כ״י וטיקן: ״בביצין״. בדפוסים: ״בבציר״.
2. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״שלו״.
מתני׳: המודר הנאה מחברו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר – פירוש לאו דוקא, דהוא הדין לבית ושדה אם יש לו בהם תפיסת יד אסור ואם לאו מותר, ומסתברא לי כשהיו מושכרין כבר היא שהוא מתר, אבל אם היה מדור מחברו ואסר בבית המרחץ זה, אף על פי שלאחר מכן השכירן אסור, דלא דמי שכירות למכר דמכר כיון שמכרו לחלוטין ואין לו כלום בגופו של קרקע, שוב לא מיקרי על שמו ואינו ביתו ולפיכך מותר, וכדתנן בסמוך ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן הרי זה מותר, אבל זה אף על פי שהשכירן עדיין לא יצאו מרשותו ועדיין על שמו הם נקראים, והאיסור שחל עליהם אינו מסתלק על ידי שכירות, אבל בשהשכירן תחלה ואחר כך אוסרן אין האיסור תופס בהם, דכיון שאין לו בהם תפיסת יד ופירותיהן לאחר אין יורדין לידי איסור. ותדע לך שאין ללמוד ממכירה להקל בשכירות, שהרי השכירות קל מן המכירה וקל אפילו משעבוד עולמי, דהא בחצר שאין בה דין חלוקה מפני שהוא משעובד לחברו לדריסת רגלו ואינו יכול לסלקו מאותו שעבוד אלא מרצונו, כלומר שאין יכול לכופו לחלוק עמו הרי זה אינו יכול לאסור חלקו אפילו על אחד מן השוק, וכדתנן אומר לו לא לתוך שלך אני נכנס אלא לתוך של חבירך, ואף על פי שיש למדיר תפיסת יד בכל החצר, ואילו במשכיר שנינו שאם יש לו בהם תפיסת יד הרי זה אסור, אלמא אין שעבוד עולמי חמיר טפי משכירות, וכל שכן מכירה, וכיון שכן אין למדין קל מחמור, והיינו דקתני נמי והיה לו מרחץ ובית הבד מושכרין, דמשמע שהיו כבר ולא קתני להשכיר, אלא שבזה יש לדחות דדלמא משום רישא נקטי לה, דאם יש לו בהם תפיס יד אסור, לאשמועינן דאף על פי שהיו מושכרין כבר אם יש לו בהן תפיסת יד אסור, ומכל מקום לא מסתברא הכין דהשכיר לבסוף עדיף לאשמועינן דכחא דהתירא עדיף, לאשמועינן בשאין לו תפיסת יד מותר, אף על פי שהשכירן לאחר שירד להם איסור קונם, ועוד מדקתני בסמוך לביתך שאני נכנס ומת או שמכרן לאחר הרי זה מותר, ואם איתא ליתני השכירן וכל שכן מכרן, אלא ודאי שכירת דלבסוף אינו מויא מידי איסור שכבר ירד לנכסיו, וכל שכן כשהשכירן למודר בעצמו, דהא אפילו מכרן לו אסור, כדבעינן למיכתב בסייעתא דשמיא. אבל הא קא מיבעיא לי אם הדיר את השוכר בעצמו לאחר שהשכירן לו, והיה לו בהם תפיסת יד אם הוא אסור אם לאו, מי (שני) [שאנו] שוכר מאחד מן השוק, ומצי למימר ליה לתוך שלי אני נכנס, או דלמא לא שנא [ונראה לכאורה דלא שנא, שוכר לא שנא]1, אחר שיש לו למשכיר בהם תפיסת יד אסור, דהא גבי שותפין כל שהוא יכול ליכנס ביצר יכול לומר לתוך שלי אני נכנס, אף אחר מן השוק יכול לומר לא לתוך שלך אני נכנס אלא לתך של חברך אני נכנס, וכיון שכן הואיל ואחד מן השוק אינו יכול ליכנס בהם כיש לו תיסת יד, ואינו יכול לומר לתוך של שוכר אני נכנס, אף השוכר בעצמו אסור, ועוד דאם אתא דהשוכר מותר אפילו ביש לו בהם תפיסת יד, ליתני והיו לו מרחץ ובית הבד מושכרין בידו, בין יש לו בהם תפיסת יד בין אין לו בהם מתר, דכחא דהיתירא צריך לאשמועינן, וליתני תו היה אחד מן השוק מודר ממנו הנאה, אם יש לו בהן תפיסת יד אסור, וכדתניא לעיל בבא באפי נפשה, בהיה אחד מן השוק מודר ממנו הנאה, אף על גב דחד דינא אית להון, כל שכן הכא דאשתני דינא בין שוכר לאחר, והלכך המשכיר בית לחברו בחצרו, ואסר עליו הנייתו השוכר (מותר) [אסור] ליכנס בחצר, שהרי יש למשכיר תפיסת יד בכל החצר [אבל שוכר שאסר הנייתו על משכיר יכול משכיר ליכנס בחצר]2, שיכול לומר לו לתוך שלי אני נכנס כן נראה לי. ואיכא למידק אשמעתין, דהכא משמע שאין המשכיר יכול לאסור על השוכר בכל ימי שכירתו, דכל שאין בהם תיסת יד כקנויה הוא לו, ואילו בערכין משמע איפכא, דאמרינן התם בפרק משקלי עלי (ערכין כא.) המשכיר בית לחברו הוקדישו והדר בו מעלה שכר להקדש, פירשו לה התם דהכי קאמר הקדישו משכיר השוכר מעלה שכר להקדש, ואקשינן והדר בו מעלה שכר להקדש היכי דייר ביה במעילה קאי. אלמא יכול לאוסרו על השוכר, ותרצו בתוספות [כאן ד״ה אם יש לו תפיסת יד למשכיר אסור] דהתם במקדש בפירוש בתים אלו, והוא הדין להכא כשאסר לו בית זה ברטי, אבל הכא שאני שאסר לו סתם, שאין דעתו על מה שכבר השכיר, ולא נשאר בו שום תפיסת יד, ולדידי קשיא לי לתירוץ זה, משום דבשלהי פרקין דלעיל (נדרים מ״ג.-:) לא קמה הדין סברא, גבי מפקיר, דאמר רבי יוחנן כל המפקיר אין דעתו על מה שהופקר, ואותבינן עליה מדתניא מקצתן לראשון וכולן לשני זכה שני להשתעבד בהם כראשון, ואיתותב, אלמא דעו של אדם על כל מה דאית לה, ושמא נחלק בין הא לההיא דבהפקר ומתנת עבדים שאינו כלום, לא יצאו מרשותו אף הוא דעתו עליהם, אבל הכא דודאי יצאו לירותיהן אין דעתו עליהן. ויש מי שתירץ דקונמות שאני, דאלמוה רבנן לשעבודיה דשוכר שאין יכול לאסור עליו בקונמות כיון שאין מקדישו והוי חולין לכולי עלמא וכדאמר בפרק אף על פי אלימי אלמוה רבנן לשעבודיה דבלע. וכן נמי בריש פרק המדיר (כתובות ע.) כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה. אבל התם שמקדיש לגמרי ההקדש תופס בו ואוסרו עליו. וכן הורה רבינו תם ז״ל [כאן בתוספת ד״ה אם יש לו תפיסת וכו׳], ומיהו אכתי קושיא הא דאמרינן בפרק אף על פי (כתובות נט:) ולקמן בפרק אלו נדרים שהוא מפר [פ״ו, מ״ט], הא לא דמיא אלא להאומר לחברו שדה שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה, דאלמא קודם שיפרדנה לא קדשה, ויש לומר ההיא דפרק משקלי עלי (ערכין כא.) בשלא הקדים שכרו למשכיר, דכיון דלא סגיא שלא יתחייב השוכר בשכר להקדש, הלכך יש להקדש יד וזכות בכל הבית, כמו שהיה למשכיר, וחל ההקדש על הבית, הלכך כי דייר ביה במעילה קאי, וכן פירשו בירושלמי [פסחים פרק רביעי הלכה ט׳] שאם קדם שוכר ונתן שכר משכיר מותר. ומיהו ההיא דפרק אף על פי (כתובות נט:) דלכשאפדנה, דמשמע דקודם דייה לאקדשה, הני מילי מה שהוא כנגד חובו, אבל מה שהוא יותר מכנגד החוב מהשתא קדוש, שהרי יכול הוא אפילו למוכרו מעתה, וכדאיתא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע״ג:) גבי עובדא דמרי בר רחל.
וכן שדך קונם למה שאני לוקחו – כלומר אם אקחנו ממך מת או שמכרן לאחר מותר, מסתברא לי דהא דקתני מכרן לאחר דמשמע דמכרן לאחר, הא למודר אסור אפילו אביתך שאני נכנס קאי, ולומר דאף על גב דלא אסר על עצו אלא כניסת הבית אבל שאר ההניות לא, אפילו הכי אם מכרן לו הרי זה אסור ליכנס בהם, כיון שלא היה יד אחר באמצע, שלא תאמר כיון שלקחן זה ממנו קודם שנכנס שם, וכשהוא נכנס עכשיו לא לבית חברו הוא נכנס אלא לביתו של עצמו, דכל שהוא אומר ביתך שאני נכנס הכי קאמר, כל שלא אוכל ליכנס בה אלא מחמתך יהא אסור עלי בקונם, והוה ליה כככרי עליך, דאסיקנא לעיל בריש פרק אין בין המודר הנייה (נדרים לה:) דאפילו נתנו לו במתנה הרי זה אסור, ואף על גב דקודם שיהנה ממנו כבר בא לידו, וכשהוא נהנה מככרו של עצמו הוא נהנה, וכדמפרש טעמא התם דעליך אמר ליה, דאף על גב דמשעת נתינה ואילך לאו ככרו הוא, הרי קאמר ליה כל שיבא ככרי ממני לך יהא אסור לך, והכא נמי לא שנא. ותדע לך שאם לא כן הכא אמאי עראבינהו ותנינהו לביתך שאני נכנס ושדך שאני לוקח דזה מותר אפילו בשמכרן לו ושדך הוא אסור עד שתהא יד אחר באמצע, וכיון שכן ההיא דככרי עליך לאו דוקא נתנה לו במתנה, אלא הוא הדין לשמכרה לו, וכמו שכתבתי גם שם במקומה, אחר כך מצאתי במגילת סתרים למורי הרב רבינו יונה ז״ל כדברי. (האומר) [שהאומר]3 לחברו פירותי עליך, או אכילת פירות עליך, אסורין עליו אף בלקיחה [ביתר]4.
בית זה שאני נכנס כו׳ מת או שמכרן לאחר אסור – ירושלמי (ירושלמי נדרים ה׳:ג׳): ביתך זה מה את תופסו משום ביתך או בית אלמנות לבתו ונפל היורשים חייבים לבנותו, בית זה נפל אין היורשים חייבים לבנותו. עד כאן.
1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
2. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
3. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
4. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
למחצה לשליש ולרביע. שחולקים כך השכר ביניהן:
אבל בבציר לא. אם יש למשכיר פחות משליש בשכר לא מקרי תפיסת יד ויס״ג אבל בביצים לא וה״פ אם שייר המשכיר לעצמו שיש לו כח ליבש בבית המרחץ ביצים של יוצר כדאמרינן באיזהו נשך (ב״מ דף עד.) על הביצים של יוצר משישקעם בכבשן וכנגד זה מלאכה קטנה דבית הבד לא מיקרי בהם תפיסת יד:
דמקבל בטסקא. שהשוכר נותן גם מס של המרחץ ובית הבד דהוי שכירות בריא׳ כדאמר בפרק הדר עם העובד כוכבים (עירובין דף סב.) היכי דמי שכירות בריאה במוהרקי ואבורגני פי׳ שנותן השוכר מס ואז נסתלק בעל הבית לגמרי ואית דגרסי בפסקא שנותן השוכר דבר קצוב למשכיר ואין לו בחלק שמרויח השוכר:
גמ׳ היכי דמי – שאין לו בהן תפיסת יד דשרי.
דמקבל בטסקא – פי׳ שהוא אצל הלה בחכירות דבר ידוע בכל שנה בין עושים פירות בין אינם עושים פירות והא קמ״ל דאע״ג דאי לא יהיב חוכר טסקא לא אכיל ארעא אפילו הכי כמה דיהיב טסקא ארעא דחוכר מיקרייא ואם החכירו לאחר הנדר הרי הוא כאילו מכרה לאחרים והמודר מותר בהם כשלא אמר נכסים אלו כדלקמן ואם כבר החכירם לאחרים קודם הנדר מסתברא נמי דשרו דאף על גב דקונם הוא מפקיע מידי שעבוד משכונא או שכירות משא״כ בהקדש דעלמא כדאי׳ בפ׳ אף על פי (דף נט.) ה״מ היכא דאסרינהו להנהו נכסי בפירוש דכיון דקונמות קדושת הגוף איסורא חייל אגופא ולא אפשר למלוה למגבי מינייהו ולא לאשתמושי בהו אבל היכא שאסר המדיר נכסיו על חבירו אין בדעתו לאסור עליו מן הסתם אלא נכסים שיש לו בהם תפיסת יד והם בכלל נכסים שלו לגמרי הא אילו אסר מרחץ ובית הבד שלו על חבירו בפירוש פשיטא דאיתסר בהו בשכבר היו מוחכרים למודר עצמו דבין שנדר הוא או שהדירו חבירו מנכסיו אין מרחץ ובית הבד בכללו מן הסתם וכן הדין בשכירות בית או משכנתא שהיו מושכרים או מושכנים קודם הנדר בין לאחרים בין לנודר אינם בכלל נכסיו של מדיר מן הסתם ואינם נאסרין עליו ואפילו לאחר זמן השכירות והמשכונא דהא לא חל נדרא עלייהו מסתמא מעיקרא וכיון דכן תו לא חייל וכאילו קנה המדיר נכסים דמי וכן כתבו מקצת חכמי הצרפתים אבל יש מרבותינו ז״ל שכתבו דדוקא ארעא דיהביה לטסקא דכל כמה דיהיב טסקא הוי למארי טסקא לעולם עד סוף כל הדורות ומורישה החוכר לבניו הוא דלא הוי בכלל נכסיו ולא חייל עלייהו נדרא כדאמרן אבל שכירות או משכונא הרי הוא בכלל נכסי הבעלים דמצי למסרינהו בקונם ובין שהיו מושכרין או שהיו ממושכנים למודר עצמו או לאחרים הרי הן נאסרין עליו בין שנדר הוא או שהדירו חבירו מנכסיו וראוי להחמיר למעשה.
מתני׳ האומר לחבירו קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני חורש – פירוש אם אני נכנס או אם אני לוקח אותו.
מת או שמכרו או נתנו לאחר מותר – דביתך ושדך משמע כל זמן שהם שלך והרי אינם שלו מיהו דוקא שמכרם או נתנם לאחרים אבל מכרם או נתנם למודר עצמו אסור כדאמרינן לעיל (דף לד:) בשמעתא דככרי עליך אסור ודוקא או מכרו או נתנו וה״ה החכירו חכירות עולם אבל השכירו או משכנו אפילו לאחרים אסור דאכתי שמו עליו וביתו ושדהו מיקרי.
בית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או שמכרן לאחרים אסור – פירוש שזה הלשון משמע שאסרו עליו לעולם ממי שיהא ואפילו הפקירו שאין לו בעלים.
גמ׳ בעי אבימי קונם בית זה שאתה נכנס בו ומת מדיר או שמכרו לאחר מהו – פי׳ מי אמרינן דדוקא כי אסר נודר עליה בית זה (אבל) איסור עולם אבל כשאסרו בעליו על אחרים אפילו בלשון זה אי נמי לשון אחר מפורש יותר לא מהני שאין אדם אוסר נכסיו על חבירו לכשיצאו מרשותו אף על פי שאמרו כן בפירוש או דילמא מצי למיסר נכסיה לעולם על חבירו אפילו לכשיצאו מרשותו וא״כ כי אמר בית זה דמשמע איסור עולמית אף על פי שמת או שמכרו המודר אסור בהם ופשטינן דאדם אוסר על אחרים דבר שברשותו לכשיצאו מרשותו בין שאמר כן בפירוש בין שאמר בית זה ונכסים אלו וה״ה לביתי זה ונכסי אלו או ביתך זה ונכסיך אלו איסור עולם משמע אבל אמר ביתי או נכסי דלא משמע אלא בעודם שלו כי נפקי לגמרי מרשותיה משתרי מודר בהן ולעולם אין אדם אוסר על חבירו דבר שלא בא לעולם ושאינו עכשיו ברשותו אבל אוסר הוא על עצמו דבר שלא בא לעולם ושאינו ברשותו אע״ג דמידי דמיתסר ליתא בעולם איהו דמיתסר בהו הוי ברשותו דנפשיה לאיתסורי.
כללא דמילתא לעולם בעינן שיהא ברשות האוסר או הדבר הנאסר או האדם הנאסר כגון פירותיו שהן ברשותו על חבירו שאינו ברשותו או פירות שאינם ברשותו על עצמו שהוא ברשותו אבל לא פירות שאינם ברשותו על חבירו שאינו ברשותו והכי איתא בהדיא בפ׳ אף על פי גמ׳ [עלה] דמתני׳ דהמקדיש מעשה ידי אשתו (בדף נט.) כדכתיבנא התם בס״ד.
ירושלמי ביתך זה משום מה אתה תופסו. פי׳ איזה לשון אתה תופס בתר ביתך אזלינן דמשמע בעודו שלך או בתר זה דמשמע לעולם.
נפל ובניה הא לית הוא – פי׳ נפקא מינה כגון שנפל וחזר ובנאו דאי תפסינן לשין זה פנים חדשות באו לכאן ואינו זה ומותר בו ואי תפסינן לשון ביתך מ״מ ביתו היא ואסור ואמרינן נשמעינה מן הדא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבני או בית אלמנות לבתי פי׳ והיה לו באותה שעה בית חתנות או בית אלמנות וכיון דכך הרי הוא כאילו אמר בית זה וקתני שאם נפל אין היורשים חייבין לבנותו דכמות שהוא עכשיו משמע. ולענין נדרים נמי כי אמר ביתי זה או ביתך זה ונפל מותר בו דפנים חדשות יש כאן אבל אמר ביתי ונכסי או ביתך ונכסיך ונפל ובנאו המודר אסור בו ושמעינן נמי דביתך זה וביתי זה לשון זה תפסינן בין לקולא בין לחומרא שאם נפל ובנאו מותר בו ואם לא נפל אף על פי שמת או מכרו או נתנו אסור בו המודר.
מתני׳ המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר – ויש לו למדיר מרחץ ובית הבד אלא שהשכירן לאחר.
אם יש לו בהן תפיסת יד – למדיר, אסור מודר ליהנות מהם, דכיון דיש לו למדיר בהם תפיסת יד הוו להו כדידיה. ובגמרא מפרש היכי דמי תפיסת יד.
ואם אין לו בהם תפיסת יד מותר – דלאו מדידיה מתהני אלא מהשוכר1. וכתב הר״ש ב״א ז״ל דכי אמרינן דבשאין לו בהן תפיסת יד מותר, דוקא כשהיו מושכרין כבר, אבל השכירן לאחר מיכן לא, דאע״ג דתנן בסמוך קונם לביתך שאני נכנס, מת או מכרו לאחר מותר, דוקא במכירה הוא דשרי אבל בשכירות לא, דאם2 איתא דאפי׳ בשכירות שרי ליתני השכירן וכ״ש מכרן, אלא ודאי כל שקדם נדרו לשכירותו אין האיסור מסתלק3 ע״י שכירות, אבל מתני׳ בשהשכירן כבר, ולפיכך כל שאין לו בהן תפיסת יד אין האיסור חל עליהן.
גמ׳ וכמה תפיסת יד אמר רב נחמן למחצה לשליש ולרביע – דכיון שבעל המרחץ משתכר כפי מה שהמרחץ מרויח, הוה ליה כדידיה.
אבל בביצים מותר – דרכן היה שבעל המרחץ משתכר בביצים שהבאים לרחוץ שם היו לוקחים אותם ממנו, ומשום הכי קאמר שאם אין בעל המרחץ משתכר בריוח המרחץ כלל, אלא שייר לעצמו אותו ריוח של ביצים, שרי לפי שאינו מגוף המרחץ.
אביי אמר אפי׳ בביצים אסור – דאפי׳ כי האי גונא מקרי תפיסת יד.
היכי דמי דשרי דמקבל בטסקא – שאינו נוטל חלק ידוע בריוח המרחץ, אלא שנותן לו שוכר דבר קצוב לשנה, וכל כי האי גונא אסתלק ליה בעל המרחץ ממרחצו לגמרי.
ואיכא למידק אשמעתין, ואפי׳ כה״ג היכי שרי, דהא מ״מ גוף המרחץ של משכיר הוא ויכול לאסור אותו על השוכר עצמו כדאמרינן בערכין פרק האומר משקלי עלי (ערכין כ״א.) המשכיר בית לחבירו והקדישו, הדר בו מעלה שכר להקדש, [ומוקמינן לה כשהקדישו משכיר דשוכר מעלה שכר להקדש], ואקשינן התם הדר בו מעלה שכר להקדש היכי דייר ביה, במעילה קאי. אלמא יכול לאסרה על השוכר כיון שגוף הקרקע שלו וכ״ש שיכול לאסרה על אחרים, וכי4 אין לו בהם תפיסת יד אמאי שרי.
תירצו בתוספות דאין הכי נמי שאם אסר אותו המרחץ5 בפירוש חייל אסוריה כיון שהגוף שלו כי ההיא דפרק משקלי עלי שהקדיש6 הבית עצמו, אבל הכא במודר הנאה מנכסיו סתם איירי, ואין דעתו על מה שהשכיר.
ואי קשיא לך דהא לעיל בפרק אין בין המודר (נדרים מ״ג:) הוה סלקא דעתך דאין דעתו על מה שהפקיר, ודחינן לה. איכא למימר דלא דמי, דודאי כשהאדם אוסר נכסיו סתם7 דעתו על כל מה שהוא ברשותו, ולפיכך כיון שאין ההפקר עדיין הפקר ולא המתנה מתנה אף הם בכלל האיסור, אבל מה שיצא מרשותו לשעתו בשכירות, כיון דהשתא מיהת לאו ברשותיה קאי, אין דעתו לאסרו.
ור״ת ז״ל תירץ דההיא8 דפרק משקלי עלי, דוקא גבי הקדש, ומשום דהקדש מפקיע מידי שעבוד, [אבל הכא גבי קונמות אע״ג דמפקיעין מידי שעבוד]9 כדאיתא בפרק אע״פ (כתובות נ״ט:) ובפרק בתרא דמכלתין (פ״ו:), הני מילי בקונם כללי כעין הקדש, אבל בקונם פרטי10 כיון דלא דמי להקדש אלמוה רבנן לשעבודיה דאידך דלא לפקע ליה, כי היכי דאמרינן התם דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, וכך הורה ר״ת ז״ל.
ואחרים תירצו דההיא דפרק משקלי עלי בשלא הקדים שכרו למשכיר, וכיון11 דלא סגיא שלא יתחייב השוכר לתת שכר להקדש, נמצא שיש להקדש יד וזכות בכל הבית כמו שהיה למשכיר, ולפיכך חל ההקדש על הבית וכי דייר ביה במעילה קאי, אבל מתני׳ כשהקדים שוכר למשכיר שכרו, וכיון דאסתלק ליה משכיר לגמרי לא מצי אסר. ובירושלמי נמי (פסחים פ״ד ה״ט) מפליג כי האי גונא בין הקדים לו שכרו ללא הקדים.
ובודאי דההיא דפרק משקלי עלי לא קשיא, דהתם במשכיר בית סתם עסיקינן. וראיה לדבר דקתני התם נפל חייב להעמיד לו בית, ואי בבית זה, נפל אזדא (עי׳ ב״מ ק״ג.), אלא ודאי בבית סתם עסיקינן ומשום הכי פרכינן היכי מצי דייר ביה במעילה קאי, דכיון דלא משכיר לו בית ידוע אלא בית סתם, ודאי מצי מקדיש ליה משכיר ויהיב ליה לשוכר ביתא אחרינא, אבל בבית זה ודאי לא מצי משכיר מקדיש ליה, דהא אע״ג דהקדש מפקיע מידי שעבוד, הני מילי הקדש מזבח אבל הקדש בדק הבית לא, כדעת רש״י ז״ל ושלא כדברי ר״ת ז״ל שהוא סובר שאפי׳ הקדש בדק הבית מפקיע מידי שעבוד. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק אע״פ (כתובות נ״ט:) ובסוף מכלתין (פ״ו:) הא לא דמיא אלא לאומר לחברו שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה, אלמא דוקא לכשאפדנה אבל קודם לכן לא קדשה, הילכך ההיא דפרק משקלי עלי לא קשיא כלל אמתניתין.
ומיהו אכתי מתניתין לא ניחא, דהא קונמות כקדושת הגוף דמייאן כדאיתא בפרק אע״פ (כתובות נ״ט:) ובסוף מכלתין (פ״ו:), ואמאי לא מפקיע מידי שעבוד. הילכך לא מפרקא מתני׳ אלא בחד מהנך פירוקי דכתיבנא.
ואני כבר כתבתי במשנתנו (מ״ה ד״ה רבי אליעזר) דאפילו קונם פרטי, ואפי׳ הקדים שכר שוכר, מצי משכיר לאסרן עליו, ואידחיין להו תרי פירוקי בתראי.
ואחרים תירצו עוד דהאי מושכרים דהכא לאו מושכרים כעין שכירות אחר דעלמא, דהא אמרינן בגמרא היכי דמי דשרי דמקבל בטסקא, ומקבל בטסקא לאו היינו שכירות אלא הקרקע הרי הוא של מחזיק לעולם ומורישו לבניו, אלא שנותן דבר ידוע בכל שנה לבעלים הראשונים, וכל כי האי גונא קנין הגוף מיקרי ולא שעבוד בלבד שיפקיענו קונם. והאי דנקט מושכרין במתניתין, משום דטסקא זו כעין שכירות הוא שאם אינו פורע המוטל עליו שנה שנה חזרה ארעא למרא וכדאמרינן בעלמא (ב״מ ע״ג:) ארעא לטסקא משתעבדא ומלכא אמר דיהיב טסקא ליכול ארעא. ואפילו הכי כיון דכל אימת דבעי למפרע לא מצי מסלק ליה אידך, קנין הגוף יש לו בקרקע ומשום הכי לא מצי אסר, אבל בשכירות דעלמא מצי אסר. כל זה פלפלו הראשונים ז״ל.
ותמהני עליהם לפי שאני אומר להלכה דאפי׳ בשכירות דעלמא כל שאין לו למדיר תפיסת יד, שרי מודר לאיתהנויי ממרחץ ובית הבד שיש לו למדיר מושכרין בעיר. דאע״ג דמודינא ודאי דמשכיר יכול לאסור על השוכר ואפי׳ הקדים השוכר למשכיר שכרו וכדפרישנא לעיל במתניתין בריש פרקין, הני מילי בשאוסר אותם לשוכר, או בשאוסר אותם על כל אדם שהשוכר בכלל, משום דכיון דקונמות מפקעי מידי שעבוד אסתלק ליה שעבודיה דשוכר לגמרי, אבל לאסור אותו על אחר12 לא כל הימנו, דכיון דאשתייר ליה שעבודיה דשוכר, כשהמודר נהנה לא ממדיר הוא נהנה אלא מן השוכר, כך נראה לי ודבר ברור הוא.
ולפיכך אני אומר דכי תנן לעיל היה אחד מן השוק מודר מאחד מהם הנאה לא יכנס לחצר ר״א בן יעקב אומר וכו׳, לאו משום ריבותא דרבי אליעזר בן יעקב בלחוד תנא ליה אלא לריבותא דרבנן נמי13 נקטיה, דסד״א נהי דקסברי רבנן דשותף מצי אסר אחבריה, הני מילי משום דמפקעא מיניה קנין שעבוד וכדכתיבנא לעיל (מ״ה: ד״ה רבי אליעזר), אבל לאחד מן השוק לא מצי אסר ליה הך חצר שאין בה דין חלוקה, דמצי א״ל כיון דשעבוד חבירך עדיין נשאר אצלו, לתוך שלו אני נכנס ולא לתוך שלך, קמ״ל דכיון דהך מדיר קני ליה בהא חצר קנין גוף ופירות, לא כל הימנו.
1. בכת״י: ״ממשכיר״, וכן הוא בד״ו. בדפוסים מאוחרים תיקנו בסוגריים [מהשוכר].
2. בכת״י: ״ואם״, ובדפוס ונציה: ״דאם״.
3. בכת״י: ״מתחלק״, ובדפוס ונציה: ״מסתלק״.
4. בכת״י בטעות: ״דכי״.
5. בכת״י בטעות: ״במרחץ״.
6. בכת״י בטעות: ״שהקדישו״.
7. ״סתם״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה), ובכת״י חסר.
8. ״דההיא״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה), ובכת״י חסר.
9. המוקף נמצא בדפוס ונציה (והלאה).
10. דמדיר לחבירו בלבד.
11. נראה דצ״ל: ״דכיון״.
12. ״אחר״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה). ובכת״י ״כל אחד״.
13. ״נמי״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה). ובכת״י חסר.
המודר הנאה מחברו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר. פירוש לאו דוקא דהוא הדין לבית ושדה אם יש לו בהם תפיסת יד אסור ואם לאו מותר. ומסתברא לי שהיו מושכרין כבר הוא שהוא מותר אבל אם היה מודר מחברו ונאסר בבית המרחץ זה אף על פי שלאחר מכן השכירן אסור דלא דמי שכירות למכר דמכר כיון שמכרו לחלוטין ואין לו כלום בגופו של קרקע שוב לא מיקרי על שמו ואינו ביתו ולפיכך מותר וכדתנן בסמוך ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרו הרי זה מותר אבל זה אף על פי שהשכירן עדיין לא יצאו מרשותו ועדין על שמו הם נקראים והאיסור שחל עליהם אינו מסתלק על ידי שכירות אבל בשהשכירן תחלה ואחר כך אוסרן אין האיסור תופס בהם דכיון שאין לו בהם תפיסת יד ופירותיהן לאחר אין יורדין לידי איסור. ותדע לך שאין ללמוד ממכירה להקל בשכירות שהרי השכירות קל מן המכירה וקל אפילו משעבוד עולמי דהא בחצר שאין בה דין חלוקה מפני שהוא משועבד לחברו לדריסת רגלו ואינו יכול לסלקו מאותו שעבוד אלא מרצונו כלומר שאין יכול לכופו לחלוק עמו הרי זה אינו יכול לאסור חלקו אפילו על אחד מן השוק וכדתנן אומר לו לא לתוך שלך אני נכנס אלא לתוך של חבירך ואף על פי שיש למדיר תפיסת יד בכל החצר ואלו במשכיר (שכירו) שנינו שאם יש לו בהן תפיסת יד הרי זה אסור אלמא אפילו שעבוד עולמי חמירא טפי משכירות וכל שכן מכירה וכיון שכן אין למדין קל מחמור. והיינו דקתני נמי והיו לו מרחץ ובית הבד מושכרין דמשמע שהיו כבר ולא קתני ולהשכיר. אלא שבזה יש לדחות דדילמא משום רישא נקט לה דאם יש לו בהם תפיסת יד אסור ולאשמועינן דאף על פי שהיו מושכרין כבר אם יש לו בהם תפיסת יד אסור. ומכל מקום לא מסתברא הכין דהשכיר לבסוף עדיף לאשמועינן דכח דהיתירא עדיף לאשמועינן כשאין לו תפיסת יד מותר אף על פי שהשכירן לאחר שירד להם איסור קונם. (אמר המגיה עיין רשב״א בחדושיו כאן). אבל הא קמיבעיא לי אם הדיר את השוכר בעצמו לאחר שהשכירן לו והיה לו בהם תפיסת יד אם הוא אסור או לאו מי שאני שוכר מאחד מן השוק ומצי למימר ליה לתוך שלי אני נכנס או דילמא לא שנא. ונראה לכאורה דלא שנא שוכר לא שנא אחר כל שיש לו למשכיר בהם תפיסת יד אסור דהא גבי שותפין כל שהוא יכול ליכנס בחצר ולומר לתוך שלי אני נכנס אף אחד מן השוק יכול לומר לא לתוך שלך אני נכנס אלא לתוך של חבירך אני נכנס וכיון שכן אחד מן השוק אינו יכול ליכנס בהם כשיש לו בהם תפיסת יד ואינו יכול לומר לתוך של שוכר אני נכנס אף השוכר בעצמו אסור. ועוד דאם איתא דהשוכר מותר אפילו ביש לו בהם תפיסת יד ליתני והיו לו מרחץ ובית הבד מושכרים בידו בין יש לו בהם תפיסת יד בין אין לו בהם מותר דכח דהיתרא צריך לאשמועינן וליתני תו היה אחד מן השוק מודר ממנו הנאה (אמר המגיה עיין ברשב״א) אף על גב דחד דינא אית להו כל שכן הכא דאישתני דינא בין שוכר לאחר. והילכך המשכיר בית לחברו בחצרו ואסר עליו הנייתו השוכר אסור ליכנס בחצר שהרי יש למשכיר תפיסת יד בכל החצר אבל שוכר שאסר הנייתו על משכיר יכול משכיר ליכנס בחצר שיכול לומר לו לתוך שלי אני נכנס כן נראה לי. הרשב״א ז״ל.
גמרא ויש אחרים גורסים אבל בביצה מותר שאין לו בקרקע אלא שיעור כביצה. כלומר דבר מועט שנותנין לו בשכירות כי האי גוונא ודאי אינו נקרא שם בעליו. דמקבל בטסקא שקבל השדה מן המדיר בטסקא שקוצץ לו דמים שנותן לו כך וכך לשנה דשוכר קנה ואין לו למדיר שום תשמיש בה ואין כאן תורת שכירות אלא כמכירה גמורה היא ומה שנותן לו מס הקרקע הוא: ויש מפרשים שמשכנו לשתים או לשלש שנים וכיון דאינו יכול לפדותו בכל עת שירצה אין שם בעליו עליו. הרי״ץ ז״ל.
דמקבל בטסקא פירוש היינו חכירות שנתנה לאחר ליתן לו ממנה חק ידוע לבעלים בכל שנה בין עושה בין אינה עושה וקא משמע לן דאף על גב דאי לא יהיב חוכר לההוא טסקא לא אכיל ארעא כדאיתא במסכת גיטין מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא אפילו הכי ארעא דחוכר מיקריא כל זמן דיהיב טסקא דהא לא מצי לסלוקי מחכיר לחוכר מן ההוא ארעא וגם יכול להורישו לבניו הילכך המודר הזה מותר בה בין דהדירו מנכסיו מקמי חכירות בין לבתר חכירות. מיהו אם החכירה למודר עצמו אסיר דהא אסיקנא לעיל דככרי עליך ונתנה לו במתנה או מכרה לו אסור. מיהו אם החכירה לו ואחר כך אסר לו נכסיו אין זו בכלל דאין זו מנכסיו כל זמן דיהיב טסקא כדפרישנא ואי יהביה לאריסות למחצה לשליש ולרביע אסור. ואם השכירה או משכנה דעת חכמי הצרפתים ז״ל להתר תוך זמן השכירות והמשכונה ודעת רבינו ז״ל לאיסור כדפרישנא בבבא קמא פרק החובל ובשלהי פרק השולח. הרנב״י ז״ל.
מתניתין מסתברא לי דהא דקתני מכרן לאחר דמשמע דמכרן לאחר הא למודר אסור אפילו אביתך שאני נכנס קאי ולומר דאף על גב דלא אסר על עצמו אלא כניסת הבית אבל שאר ההניות לא אפילו הכי אם מכרן לו אסור ליכנס בהם כיון שלא היה יד אחר באמצע שלא תאמר כיון שלקחן זה ממנו קודם שנכנס שם וכשהוא נכנס עכשו לא לבית חברו הוא נכנס אלא לביתו של עצמו דכל שהוא אומר ביתך שאני נכנס הכי קאמר כל שלא אוכל ליכנס בהם אלא מחמתך יהא אסור עלי בקונם והוי ליה כככרי עליך דאסיקנא לעיל בריש פרק אין בין המודר הנייה דאפילו נתנו לו במתנה הרי זה אסור ואף על גב דקודם שיהנה ממנו כבר בא לידו וכשהוא נהנה מככרו של עצמו הוא נהנה וכדמפרש טעמא התם דעליך אמר ליה דאף על גב דמשעת נתינה ואילך לאו ככרו הוא הרי קאמר ליה כל שיבא ככרי ממני לך יהא אסור לך והכא נמי לא שנא. ותדע לך שאם לא כן הכא אמאי ערבינהו ותנינהו לביתך שאני נכנס ושדך שאני לוקח דזה מותר בשמכרן אפילו לו ושדך הוא אסור עד שתהא יד אחר באמצע וכיון שכן ההיא דככרי עליך לאו דוקא נתנה לו במתנה אלא הוא הדין לשמכרה לו וכמו שכתבתי גם שם במקומה. אחר כך מצאתי במגלת סתרים למורי הרב רבינו יונה ז״ל כדברי שהאומר לחברו פירותי עליך או אכילת פירותי עליך אסורין עליו אף בלקיחה ביתר. הרשב״א ד״ל.
א שנינו במשנה שהמודר הנאה מחבירו ויש לו שם מרחץ או בית הבד מושכרים בעיר, אם יש לבעלים תפיסת יד בהם — אסור המודר בהם. ושואלים: וכמה היא תפיסת יד זו האוסרת את הכניסה על המודר? אמר רב נחמן: כגון שנוטל המשכיר חלק מהרווחים של המרחץ למחצה לשליש ולרביע. אבל בבציר [בפחות מכן] — לא שאין חלק קטן כזה נחשב כבעלות. אביי אמר: אפילו בבציר [בפחות] משיעור זה — אסור. היכי דמי דשרי [איך זה בדיוק שמותר] — שמקבל בטסקא [בשכר], כלומר, שהמשכיר מעביר לשוכר לגמרי את כל רשותו, ואינו מקבל אלא שכר קצוב בכל שנה, שאז אפשר לומר שסילק עצמו לגמרי מאותו מקום.
§ The mishna teaches: With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from another and he has a bathhouse or an olive press in the city that is leased out and available for public use, the forbidden party may use it only if the owner has forfeited his own right to profits from usage. The Gemara asks: And how much is this right to profits from usage that prohibits the subject of the vow from entering the bathhouse? Rav Naḥman said: In cases where he receives one half, one-third, or one-quarter of the profits of the bathhouse. But in a case where he receives less, it is not forbidden. Abaye said: Even in a case where he receives less, it is forbidden. If so, what are the circumstances in which it is permitted and he is not considered to have a right to profits from usage? Where he completely forfeits all profits and receives only an annual rental fee [taska] from a tenant.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
נדרים מו: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה נדרים מו: – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לרש"י נדרים מו:, תוספות נדרים מו:, תוספות רי"ד נדרים מו:, רשב"א נדרים מו: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), פירוש רא"ש נדרים מו:, ריטב"א נדרים מו:, ר"ן נדרים מו: – פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה, שיטה מקובצת נדרים מו:, מהרש"א חידושי הלכות נדרים מו:, פירוש הרב שטיינזלץ נדרים מו:
Nedarim 46b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Nedarim 46b, Attributed to Rashi Nedarim 46b, Tosafot Nedarim 46b, Tosefot Rid Nedarim 46b, Rashba Nedarim 46b, Peirush HaRosh Nedarim 46b, Ritva Nedarim 46b, Ran Nedarim 46b, Shitah Mekubetzet Nedarim 46b, Maharsha Chidushei Halakhot Nedarim 46b, Steinsaltz Commentary Nedarim 46b