מתני׳ לא ירד לתוך שדהו – של מדיר דמודר אסור אפי׳ בדריסת הרגל כדתנן לעיל (נדרים דף לב:).

ואינו אוכל מן הנוטות – מן הפירות הנוטות על הדרך סמוך לשדה.

ובשביעית לא ירד לתוך שדהו – ואי בשביעית נדר לא ירד וכו׳ ובגמרא מפרש לה.

גמ׳ ואף על גב שהגיע שביעית – דקסברי רב ושמואל דאע״ג דכולהו פירי דהפקרא אינון אפילו הכי כיון שבשעה שהדירו היו שלו חייל איסורא אפי׳ בשביעית שיצאו מרשותו ומתני׳ תרי דיני קתני רישא אשמעינן דכיון שהדירו לפני שביעית חייל נדריה אפילו כי מטא שביעית וסיפא אשמעינן דאם בשביעית נדר נהי דלא חייל נדריה לגבי פירי דהפקרא נינהו לגבי ארעא מיהא חייל וכדמפרש בגמרא טעמא לקמן.

ור׳ יוחנן ור״ל דאמרי תרוייהו וכו׳ אבל אוכל מן הנוטות – ולא מתסר בהו משום נדרא דמקמי שביעית.

לימא בהא קמיפלגי דרב ושמואל סברי אדם אוסר וכו׳ ור׳ יוחנן ור״ל סברי אין אדם אוסר וכו׳ – נראה לי דהכי פירוש׳ דשמעתא דקא סלקא דעתין השתא דרב ושמואל ורבי יוחנן ור״ל כולהו אפירושא דמתניתין קיימי רב ושמואל מפרשי לה כדפרישית ור׳ יוחנן ור״ל מפרשי לה דחדא קתני וכולה כשהדירו לפני שביעית וקאמר דנדר זה שני דינין יש לו דלפני שביעית חייל נדרא לגמרי שאינו יורד ואינו אוכל אבל כשהגיע שביעית הותר מקצתו דנהי דאינו יורד בתוך שדהו משום דארעא אכתי ברשותי׳ קיימא כדפרישי׳ טעמא לקמן אפ״ה פירי שרו דהא בשביעית נפקי מרשותיה ואע״פ שהדירו בשעה שהיה ברשותו דהיינו לפני שביעית סברי ר׳ יוחנן ור״ל דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ונהי דרישא לא אשמעינן מידי דפשיטא דלפני שביעית אינו יורד ואינו אוכל סבירא להו דנקט רישא משום סיפא לאשמעינן דאע״פ שהדירו לפני שביעית שהיו פירות ברשותו אין איסורו חל לאחר שיצאו מרשותו דהיינו בשביעית ומש״ה הוה סליק אדעתיה דר׳ יוחנן ור״ל סברי דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אפילו היכא דאמר נכסים אלו א״נ אפילו היכא דאמר בהדיא שהוא אוסר אותם אפילו לאחר שיצאו מרשותו והוה סבירא לן הכי אע״ג דר׳ יוחנן ור״ל לא איירו אלא בנכסי משום דבשלמא אי אמרינן דרבי יוחנן ור״ל אמרי הכי בנכסים אלו איכא למימר דתנא רישא משום סיפא וכדפרישית ואע״ג דאמרי ר׳ יוחנן ור״ל נכסי לאו דוקא דאמר נכסי בלחוד אלא אנכסים אלו דאמרי רב ושמואל קיימי דבנכסים אלו דינו כנכסי וכמו שנפרש לפנינו דאם איתא דר׳ יוחנן ור״ל דוקא בנכסי קא אמרי א״כ מה אשמעינן תנא דמתניתין רישא ודאי לא צריכא לאשמעינן דלפני שביעית חייל נדרא לגמרי וכי תימא משום סיפא נקט לה לאשמעינן דכיון דמעיקרא אמר נכסי כשהגיע שביעית הותר מקצתו של נדר זה דהיינו לענין אכילה הא נמי לא צריכא לאשמעי׳ דפשיטא דבלשון נכסי לא משמע אלא בעוד שהיו ברשותו דגדולה מזו שנינו בפירקא דלקמן (נדרים דף מו.) ומייתינן לה בסמוך בשמעתין האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרו לאחר מותר וכיון דאפילו גבי נודר דליכא לספוקי דמצי אוסר אנפשיה נכסי חבירו אפילו לאחר שיצאו מרשותו אמרינן דכי אמר ביתך לא משמע אלא בעוד שהוא שלו כ״ש לגבי מדיר דאיכא לספוקי אי מצי אסיר לבתר שיצאו מרשותו דפשיטא מילתא דבלשון נכסי אינו אוסר אלא בעודן ברשותו דודאי כי אמר נודר ביתך או נכסיך וכי אמר מדיר ביתי או נכסי לשונות שוין הן הלכך אם איתא דר׳ יוחנן ור״ל דוקא בנכסי אמרי דאין אדם אוסר תנא דמתני׳ לא אשמועי׳ מידי לא ברישא ולא בסיפא וכ״ת כולה לאשמועינן דינא דשביעית אינו יורד לתוך שדהו נקט לה דלא תימא דארעא נמי רחמנא אפקריה וקמ״ל דליתא משום טעמא דאמר לקמן לא מצית אמרת הכין דלמאי שנויה בנדרים אי האי דינא בעי למתני לעולא דאמר לקמן בעומדין אילנות על הגבולין ה״ל למתנייה גבי דיני ממונות א״נ בשביעית ואפי׳ לר״ש בן אליקים דאמר גזרה שמא ישהה בעמידה לא ניחא דכולה תני לה משום האי דינא דליתני שביעית גרידא אלא ודאי ר׳ יוחנן ור״ל אפילו בנכסים אלו ס״ל דאין אדם אוסר ואתיא להו השתא מתניתין שפיר דתנא רישא משום סיפא לאשמועינן דאפילו הדירו בלשון נכסים אלו אין נדרו חל לאחר שיצאו מרשותו דלא תימא דכי היכי דאמר גבי נודר דכי אמר לבית זה שאני נכנס מת או מכרו לאחר אסור דמתסר עליה אפילו לאחר שיצא מרשותו הכי נמי כי הדירו חבירו וא״ל נכסים אלו דליחול איסורא אפי׳ לאחר שיצאו נכסים מרשות מדיר דליתא דה״מ בנודר עצמו דמצי אסר אנפשיה נכסי חבירו אפילו לאחר שיצאו מרשותו הוו להו נכסי חבירו אבל מדיר לא דלאחר שיצאו מרשותו הוו להו נכסי חבירו ואין אדם אוסר נכסי חבירו על חבירו ואתיא מתניתין שפיר. ומקשינן דאי איתא דר׳ יוחנן ור״ל סברי דאין אדם אוסר הוה להו לאיפלוגי בהדיא אפילו היכא דאמר נכסים אלו ועוד תנן דהיכא דאמר בהדיא אדם אוסר.

אם מת יירשנו – דלאו מדידיה מתהני אלא מירושתיה דזכי ליה רחמנא.