×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְהָא מִן מַאֲכָל נָדַר אָמַר רשב״לרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּאוֹמֵר הֲנָאַת מַאֲכָלְךָ עָלַי.
The Gemara asks: But didn’t he vow that he is prohibited from partaking of food, and those items are not food items? Rabbi Shimon ben Lakish said: The mishna is referring to a case where he says: Benefit from your food is forbidden to me, which includes any benefit associated with food.
הערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ערך פרט
פרטא(קידושין ב.) פרוטה שאמרו אחד משמנה באיסר האיטלקי (מעשר שני פרק ב) הפורט סלע של מעשר שני פי׳ המוכר סלע ולוקח בו מעות של נחשת שהן פרוטות (בבא בתרא קסה) פריטי דדהבא לא עבדי אנשי (בבא בתרא ח:) פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן פי׳ אם יש בכיס של צדקה פרוטות של נחשת ומתיירא שמא יפסידו מחליפין לאחרי׳ מפני חסד (נדרים לג) דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף. פי׳ פרוטה דרב יוסף מפורשת (בבא קמא נו) שומר אבידה רבה אמר כשומר חנם דמאי הנאה קא מטיא לידיה רב יוסף אמר כשומר שכר כיון דבעל כרחו שעבדי׳ רחמנ׳ הוה ליה שומר שכר (כריתות י) מכאן אתה למד שעשירית האיפה בפרוטה:
א. [וועקסלען קליינע מינצע.]
והא מן מאכל עצמו נדר – ואמאי אסור להשאילו נפה והני לאו מאכל נינהו.
הנאת מאכלך עלי – יהא אסור.
והא מן מאכל נדר. דמשמע דוקא אוכל נפש:
אמר ר״ל באומר הנאת מאכלך עלי קרבן – פי׳ דכיון דנקט האי לישנא אף לאסור מכשירי מאכל נתכוון מדלא קאמר קונם מאכלך עלי. ופרכינן ואימא שלא ילעוס חטין ויתן ע״ג מכתו. פי׳ ואימא דלא נקט האי לישנא לאסור עליו מכשירי אוכל נפש אלא לאסור עליו מאכלו בין לאכילה בין להנאה אחרת כגון ללעוס חטין וליתנם ע״ג מכתו דאילו לא אמר אלא קונם מאכלך עלי לא הוה משמע דאסר ליה אלא לאכילה בלבד לא לשאר הנאות.
והא מן מאכל נדר – וכיון שכן למה יאסר.
דאמר הנאת מאכלך עלי – דכיון שהוסיף ואמר הנאת המאכל הרי אסר על עצמו כל מה שגורם אותו וקרי ליה מאכלך משום דבגרמת הנאה שלו הוא מתוקן והוה סלקא דעתך הכי דאי לא מאי מיקרי הנאת מאכל.
והא מן מאכל נדר. ונפה וכברה לאו מאכל נינהו. ואפשר כי קערות שאוכל בהם הואיל ואי אפשר לאכול בלא הם ובעת האוכל מתהני בהם כמאכל עצמו חשבינן להו ולהכי לא קתני להו במתניתין דמילתא דפשיטא היא. הרי״ץ ז״ל.
ופריך השתא ואימא הכי משמע הנאת מאכלך שלא ילעוס לו חטין דהנאת מאכל לעיסת חיטין רפואה כדאמרינן בכתובות פרק הנושא לשון חכמים מרפא דתנן לא ילעוס אדם חטין וכו׳. פירוש.
השטן חושבניה כו׳. שורשו שען בלא ה׳ וכן נמצא בכמה מקראות בלא ה׳ אבל דרשו ליה השטן בה׳ משום דהיכא דמשתעי קרא במלאך המשחית כתיב השטן בה׳ בכל מקראות באיוב גם בזכריה לרמוז על שטן הידוע וע״כ גם הה׳ בכלל החשבון לרמוז דכל השנה שס״ד ימים הוא שטן הידוע להשטין נגד בוראו כמ״ש באיוב ובזכריה השטן בה׳ חוץ מיום א׳ בשנה דהיינו יוה״כ אין לו כח להשטין כמ״ש שישראל דומין אז למלאכים ואין להאריך וק״ל:
בתחלה המליכו על רמ״ג כו׳ אלו הן ב׳ עינים כו׳. עיין פי׳ התו׳ ופי׳ הר״ן ועוד י״ל כידוע שב׳ החושים שהם הראות והשמע משמשות למעלות דברים הרוחניים משא״כ בשאר החושי׳ שאינן משמשין רק לדברים הגופניים וע״פ מ״ש לעיל בפסוק והיה תמים שהמילה משלמת האדם במעלות השכליות והמדות ולזה אמר כי במצות המילה השליטו גם על ב׳ החושים היותם רוחניי׳ דהיינו הראות והשמע מב׳ עינים ומב׳ אזנים להשתמש בהן כראוי למעלות האדם בשכליות ובמדות להיות שלם ותמים על ידיהם ברמ״ח אברים וניחא שהביא רש״י בפי׳ החומש דרשה זו על פסוק והיה תמים גו׳ ע״ש ודו״ק:
עיר קטנה גו׳ זה הגוף ואנשים כו׳. דלפי פשוטו ה״ל להזכיר שבא עליה מלך גדול באנשים רבים וחיילותיו דאין מלך בלא עם כמו שהזכיר בעיר דאנשים בה מעט גם וסבב אותה ובנה גו׳ משמע שהוא עצמו סבב אותה ובנה עליה גו׳ בלי עם אין זה דרך המלך ולפי הנמשל מלך גדול זהו יצה״ר שהוא עצמו סובב העיר שהוא הגוף והוא עצמו בנה עליה גו׳ והאנשים פירש״י בס׳ קהלת לפי הנמשל שהם אבריו של אדם וכ״ה ברבתי אבל התרגום מפרש ליה לפי הנמשל היכמא דקלילן זכוותיה בגו לבא דאינשי כו׳ וע״ש בתרגום כל הענין מפורש לפי הנמשל גם שם ברבתי קצת בע״א ע״ש:
בחכמתו זו תשובה ומ״ט כו׳. ע״פ מ״ש פ׳ היה קורא תכלית חכמה תשובה ומע״ט כו׳ שנאמר ראשית חכמה יראת ה׳ גו׳ ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם כו׳:
מעשרה שליטין ב׳ עינים כו׳. עיין פירש״י בספר קהלת ונראה לפי שעשרה אברים אלו כוללים הד׳ חושים ב׳ עינים חוש הראות וב׳ אזנים חוש השמע ב׳ ידים וב׳ רגלים וראש הגויה חוש המישוש הפה חוש הטעם וכל מעשה אדם המורגשים נעשים ונגמרים על ידם כי חוש הה׳ הריח באף אין בו צורך כ״כ למעשה וצרכי אדם ומצינו כמה בני אדם תותרין וע״כ י׳ אברים אלו נקראו בגוף שליטין וק״ל:
בקש הקב״ה להוציא כהונה משם כו׳. בתו׳ תימה דאברהם נמי מזרעו שלשם היה כו׳ ע״ש ובר״ן תירוצים לזה ועוד נ״ל דה״פ להוציא כהונה משם היינו מבניו שילדו לו עוד ולא נתכהנו בניו שנולדו מקודם דכה״ג אמרו גבי פנחס דלא נתכהן עד מעשה זמרי לפי שנולד מקודם שנתכהן אלעזר אבל כיון שהקדים כו׳ נתנה לאברהם שנולד מקודם:
ושא״ל אברהם וכי מקדימין כו׳. אין זה מפורש שא״ל אברהם כן ושהוכיחו על כך אבל ממה שנטלה ממנו ונתנה לאברהם ולא נתנה לאחר למדו לומר משום דהוכיחו על כך ואפשר דקרא אתה כהן על דברתי מלכי צדק הכי מפורש על שדברת בשבילי למלכי צדק:
וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו. לפי הענין הל״ל לברכת רבו שהוא לשון הנופל גבי עבדו אבל נקט הכי לפי שאברהם קנין אחד נלמד מהאי קרא ברוך אברם לאל עליון קונה גו׳. והוא מבואר שברכה לקונה הוא המשפיע לקנויו שהוא מקבל ברכת השפע וראוי ודאי שיהיה ברכת המשפיע קודם לברכת מקבל השפע:
שנאמר נאום ה׳ לאדוני שב לימיני כו׳. עיין ברא״ש ובר״ן ואולי נעלם מהם אגדה דפ׳ חלק דאליעזר אמר כן לשם אייתי הקב״ה לאדוני אברהם ואותבי׳ לימיני׳ כו׳ שנאמר נאם ה׳ לאדוני שב וגו׳ ופירש״י שם אליעזר אמר זה נאם ה׳ לאדוני אברהם שב גו׳ והיא תשובה יפה ונצחית להמתעקשים במזמור הזה דאליעזר שפיר קרא לאברהם אדוני ודו״ק:
ברש״י יהא אסור הס״ד הני או לא הס״ד:
ברא״ש בלא אכילה הס״ד לבית המשתה הס״ד שפוד וקדירה הס״ד דאי לא נמצא מהנהו הס״ד כצ״ל:
בר״ן עליו אלא הנאתו כו׳ ואמרינן הכא כו׳ למה יאסר הס״ד שרי אמר הנאה כו׳ בעלמא הוא הס״ד משאילה אלמא גרמא כו׳ בעלמא נינהו הס״ד לחומרא הס״ד ואח״כ מה״ד מקום שמשכירין טעמא הס״ד קמהדר ליה הס״ד באלו מציאות הס״ד אם אינו מחזיר רוצה כו׳ כצ״ל:
והא [והרי] מן מאכל נדר ולא מדבר אחר! אמר ר׳ שמעון בן לקיש: באומר ״הנאת מאכלך עלי״, ובכלל זה כל הנאה השייכת למאכל.
The Gemara asks: But didn’t he vow that he is prohibited from partaking of food, and those items are not food items? Rabbi Shimon ben Lakish said: The mishna is referring to a case where he says: Benefit from your food is forbidden to me, which includes any benefit associated with food.
הערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אאֵימָא שֶׁלֹּא יִלְעוֹס חִיטִּין וְיִתֵּן עַל מַכָּתוֹ אָמַר רָבָא בבְּאוֹמֵר הֲנָאָה הַמְּבִיאָה לִידֵי מַאֲכָלְךָ עָלַי.

The Gemara asks: Say that the result of a vow formulated in that manner is that he may not chew wheat kernels belonging to the one from whose food benefit is forbidden and place them on his wound, as that is a benefit that results from food. However, that vow does not render items used in the preparation of food forbidden. Rava said that the mishna is referring to a case where he says: Benefit that leads to preparation of your food is forbidden to me.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותרשב״אפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואימא – מאי הנאת מאכלך שלא ילעוס חיטין שלו ויתן על גבי מכתו והיינו נמי הנאת מאכלך ואכתי אמאי לא ישאילנו נפה וכברה.
המביאה לידי מאכלך עלי – ונפה וכברה מביא מאכלו למאכל ולהכי לא ישאילנו לו.
אימא שלא ילעוס חיטין – משום הנאת מאכל לעיסתך ואפי׳ מחטין של מדיר עצמו.
אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכל – ומסתברא דדוקא אומר, הא סתם המדיר מאכל אינו אסור אלא במאכל בלבד, ואם אמר הנאת מאכל אסור אפילו ללעוס חטים וליתן על גבי מכתו, הא לא אמר הנאת מאכל מותר ללעוס חטים דהא הנאת מאכל הוה ליה, ואם איתא דבנודר מאכל סתם אפילו ללעוס אסור, למה לי הנאת מאכל לאסור הא אסור וקאי, ואכתי אינו אסור בכלים שעושין בהם אוכל נפש, דלא חשיב לה הנאת מאכל אלא גורם דגורם הוא וכשאמר הנאה המביאה לידי מאכל נאסר הכל.
אימא שלא ילעוס חיטין על מכתו. דרפואה למכה היא כדתנן בפרק [שני דפסחים] (ד׳ לט:) לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהם מחמיצות דהנאת מאכלך משמע שהוא הנאה מגוף המאכל בלא אכילה:
הנאה המביאה לידי מאכל עלי. היינו תקון או דבר שיכול לקנות בו מאכל:
אמר רבה באומר הנאה המביאה לידי מאכל עלי – פי׳ אלא אמר רבה מתני׳ באומר בלשון זה המביאה לידי מאכל עלי אבל באומר הנאת מאכלך עלי אינו אסור אלא בדבר מאכל ואסור בדבר של מאכל בין באכילה בין בשאר הנאות ובאומר קונם מאכלך עלי אין במשמע אלא איסור אכילה בלבד שלא יאכל ממאכל חבירו אבל לרפואה ושאר הנאות מותר אבל השתא דאמר הנאה המביאה לידי מאכל נאסר במיני מאכל אפילו איסור הנאה ונאסר לעשות לו שום הנאה המביאה לידי מאכל הן להשאיל לו כלים שעושין בהם אוכל נפש הן לתת לו שום מתנה או להנות לו שום דבר שאפשר הוא לבוא ממנה מאכל.
ואימא שלא ילעוס חיטים ויתן על גבי מכתו – דהנאת מאכל לא משמע אלא שלא יהנה מגוף המאכל עצמו ולאסור אפי׳ הנאת המאכל אמר הנאת מאכלך ואכתי לישתרי.
אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכל עלי – איכא מאן דאמר דבכה״ג אסור בין בלעיסת חטים על גבי מכתו בין בנפה בין בכברה ואין נוח לי דבכלל הנאה המביאה לידי מאכל לא משמע נתינת חטים לעוסין ע״ג מכתו אלא הכי הוי פסקא דמילתא דאי נדר ממאכל אינו אסור אלא באכילה בלבד ומותר בכל דבר אחר אמר הנאת מאכלך עלי אסור באכילה ואסור ללעוס חטים על גבי מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה שרי אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור באכילה ואסור לשאול נפה וכברה מיהו ללעוס חיטין וליתן על גבי מכתו שרי כך נראה בעיני.
אימא שלא ילעוס חטין ויתן על גבי מכתו. כלומר אכתי לשון הנאת מאכלך עלי לא משמע לאיסור מכשירין אלא שיאסור לעצמו גוף מאכל חברו לכל הנאה כגון לרפואה וכיוצא בו וללעוס חטי חברו על גבי מכתו. והאי דקאמר הנאת מאכל ולא קאמר קונם מאכלך עלי משום דלא הוה משמע אלא שאוסרו לאכילה ממש אבל לא לשאר הנאות. הרנב״י ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים על כך: אימא [אמור] שלשון נדר זו כוונתה שלא ילעוס חיטין של המודר ויתן על מכתו לרפואה, שהיא הנאה שבאה מכוח מאכל, אבל לא לדברים המביאים לידי מאכל! אמר רבא: באומר ״הנאה המביאה לידי מאכלך עלי״, כלומר, אסר עצמו מכל דבר שמביא לידי אכילה.
The Gemara asks: Say that the result of a vow formulated in that manner is that he may not chew wheat kernels belonging to the one from whose food benefit is forbidden and place them on his wound, as that is a benefit that results from food. However, that vow does not render items used in the preparation of food forbidden. Rava said that the mishna is referring to a case where he says: Benefit that leads to preparation of your food is forbidden to me.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותרשב״אפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רַב פָּפָּא גשַׂק לְהָבִיא פֵּירוֹת וַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלָיו פֵּירוֹת ואפי׳וַאֲפִילּוּ צַנָּא בְּעָלְמָא הֲנָאָה הַמְּבִיאָה לִידֵי מַאֲכָל הוּא דבָּעֵי רַב פָּפָּא סוּס לִרְכּוֹב עָלָיו וְטַבַּעַת לֵירָאוֹת בָּהּ מַהוּ מִיפְסַק וּמֵיזַל בְּאַרְעֵיהּ מַאי.

Rav Pappa said: Borrowing from him a sack in which to bring produce, or a donkey upon which to bring produce, or even merely a basket, each renders benefit that leads to food, and this benefit is forbidden. Rav Pappa raised a dilemma: If he seeks to borrow a horse upon which to ride or a ring with which to be seen when attending a feast, to create the impression that he is wealthy, what is the ruling? Is it prohibited to borrow these items, since having them in one’s possession may indirectly result in his being served before others or being served higher-quality food; and therefore, borrowing those items provides benefit that leads to food? With regard to traversing and walking on his land that facilitates one’s quick return home, enabling him to eat sooner, what is the halakha?
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותתוספות רי״דפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אפי׳ שק וכו׳ ואפי׳ צנא בעלמא – של מדיר אסור למודר ליתן בה פירות דהנאה המביאה לידי מאכל הוא ואסור.
סוס לרכוב עליו – לילך לבית המשתה.
או טבעת ליראות בה – בבית המשתה כדי שינהגו בו כבוד והיינו הנאה.
מיפסק ומיזל בארעיה – שהולך דרך קרקעו לבית המשתה ומקצר דרכו.
מהו – מי הוי הנאה המביאה לידי מאכל בכל הני או לא.
וטבעת להראות בו – כאדם עשיר בבית המשתה וע״י כך יתנו לו מנה יפה.
אמר רב פפא שק להביא בו פירות כול׳ – פירוש: דלא תימא דוקא כלים המיוחדין לאוכל נפש כגון נפה וכברה ריחים ותנור הן אסורין אבל שאר כלים לא אלא אפילו שאר כלים נמי דוקא לשאר תשמישין הן מותרין אבל לצורך אוכל נפש אסורין הן.
בעי רב פפא סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה מיפסק ואזיל בארעיה מהו – הפרשנים פירשו כל אלה לצורך המשתה. ואינו נראה לי שאם דוקא לבית המשתה קא מיבעיא ליה הוה ליה לפרושי מילתיה הכי. אלא ודאי בלא בית המשתה נמי קא מיבעיא ליה והכין פירושא כלים שאין עושין בהן אוכל נפש ואין משכירין כיוצא בהן ודריסת הרגל שהיא מותרת מפני שאין נוטלין עליהן שכר אבל סוס לרכוב עליו ולהתכבד בו ואינו שואלו לצורך תשמיש אחר כי אם לרכוב עליו וטבעת נמי לא שאלה שנתקשט בה בתו לפי שעה אלא להיראות כי הוא עשיר ויש לבתו תכשיטים ודריסת הרגל נמי כיון שצריך לו לקצר בתוך שדה חבירו לילך בשדהו או בשום מקום שאם לא היה עושה קפנדריא בתוך שדה חבירו היה צריך להקיף הרבה ואנן סהדי שבאלה העינינים הוא משתכר וחשובה הנאתן אצלו הנאה מרובה מי אמרינן בתר נהנה אזלינן והנאה שיש בה שכר היא ואסורה לו או דילמא בתר מהנה אזלינן והנאה והוא לא היה מקבל עליה שכר שאם ישאילו לו סוסו מה לי אם ישתמש בו תשמיש בעלמא מה לי אם ירכוב עליו ויתפאר בו במדינה וכן כשמשאיל לו נזמים וטבעת לבתו וכן נמי כשדורס בשדהו כיון שלכל אחד הוא עושה כן למה יקפיד במחשבתו שלזה שהיא בעיניו הנאה מרובה וכיון שלגבי מהנה אינה חשובה הנאה מותרת היא לו.
שק להביא בו פירות כו׳. דלא תימא דוקא תקון מאכל קמ״ל דהך נמי מקרי הנאה המביאה לידי מאכל:
סוס לרכוב עליו. לבית המשתה:
וטבעת ליראות בה. כדי שיכבדוהו להוסיף לו מנות:
מיפסק ומיזל בארעיה. לקצר דרכו לילך לבית המשתה:
אמר רב פפא שק להביא פירות וחמור להביא עליו ואפילו צנא בעלמא הנאה המביאה לידי מאכל הוא – פי׳ דאע״ג דשק וחמור לא הוו מכשירי פירות דמוכשרין הן מ״מ מביאין הן לידי מאכל שהרי הפירות היו רחוקים ונתקרבו והם מוכנים לאכילה יותר ממה שהיו.
בעי רב פפא סוס לרכוב עליו – פי׳ לרכוב וללכת בו לבית המשתה וטבעת ליראות בה בבית המשתה שיכבדוהו ויאכילוהו יותר מחמת כן.
מפסק ואזיל בארעיה מאי – כלומר שהולך דרך חצרו וקרפיפו לבית המשתה ומקצר בו את הדרך מי הויא הנאה המביאה לידי מאכל או לא. פי׳ כיון שלא קירב המאכל אליו בכך ובמקומו עומד כמות שהיה ולא איפשיטא ולחומרא.
ירושלמי. הנאת מאכל מהו תאני אבל משאילו קרדום הוינן סברי מימר בקרדום של ביקוע תפתר בקרדום של נכוש ולית את שמע מינה כלום.
שק להביא עליו פירות וכו׳ הנאה המביאה לידי מאכל הוא – דלא תימא לא מקריא הנאה המביאה לידי מאכל אלא לתקן המאכל בנפה וכברה אבל להביא אליו המאכל בלבד בשק וחמור שרי קמ״ל רב פפא.
צנא – סל.
סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה מיפסק ומיזיל בארעיה מאי – דמי אמרינן נהי דהקרבת המאכל אליו מקרי הנאה המביאה לידי מאכל אפי׳ הכי להקריב עצמו למאכל כמפסק ומיזיל בארעיה כדי שיהיה שם מהרה לאו הנאה המביאה לידי מאכל היא דשאני התם שעשה במאכל עצמו וכן נמי סוס לרכוב עליו ליראות בה כדי שיראה כאדם חשוב כשירכוב על סוס ותהא טבעת על ידו ובשביל זה יתנו לו מנה יפה כי האי גוונא גרמא בעלמא הוא.
סוס לרכוב עליו להביא פירות. ליראות בו בבית המשתה כעשיר ויתנו לפניו מנה יפה. מיפסיק בארעיה לקצר דרכו ללכת לבית המשתה. לעולם שלא ליראות בהם ואי תיקשי אם כן ליפליג וליתני בדידה בטבעת עצמה במתניתין בין ליראות ושלא ליראות תריץ דכולה בשלא ליראות מיירי. הרא״ם ז״ל.
ונקטינן דשלשה דינין הן בענינים אלו. אמר לחברו קונם מאכלך עלי אין במשמע אלא איסור אכילה בלבד שלא יאכל ממאכל חברו אבל לרפואה ללעוס על גבי מכתו וכיוצא בו מותר ליהנות ממאכלו. אמר הנאת מאכלך עלי דהוה ליה כאלו אמר קונם מאכלך עלי להנאה עכשיו נתוסף בו איסור הנאה בגוף האוכלין לכל הנאות אבל מותר הוא במכשירי אוכל נפש כגון נפה וכברה רחים ותנור וכיוצא בהן. אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אף במכשירי אוכל נפש של חברו ואפילו בכליו להביא בהם פירות ואפילו לשאול ממנו כלים לילך בהם אצל מאכל ואפילו לעבור דרך ביתו לקצר הדרך לילך לבית מאכל אסור. והוא אסור ליקח שום דבר ממנו במתנה אפילו דברים דלאו מאכל דמכל מקום הנאה המביאה לידי מאכל הוא מדאמרינן במתניתין דחלוק ונזמים וטבעות אסור להשאיל לו במקום שמשכירין אותם כדפרי׳ במתניתין. ירושלמי הניית מאכל מהו תני אבל משאילו קרדום הוינן סברין מימר בקרדום של ביקוע תפתר בקרדום של נכוש ולית את שמע מינה כלום. הרנב״י ז״ל.
פיסקא במקום שמשכירין אסור שמזמן ליה מעות לקנות מאכל שהיה צריך לשכור בהם הני. ואי תיקשי מה בין זה לפורע חובו דמותר שזה וזה אינו כי אם גרם מאכל. ואיכא למימר דשאלת חלוק היא בשעת הצורך ללכת לבית המשתה ואז מיד היה צריך להוציא דינר לשכור וזה מרויחו בפניו שישארו לו אותן מעות לקנות מאכל אבל פורע חובו שלא בפניו הוא ושלא בשעת הצורך שהרבה בני אדם (מזמינין בשעת חובם) ממתינין בשעת פרעון חובם. מהשמטה באהבתם או באהבת אוהביהם. הרא״ם ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב פפא: לקחת מן המודר שק להביא פירות, או חמור להביא עליו פירות, ואפילו צנא בעלמא [סל בלבד], מכל מקום הנאה המביאה לידי מאכל הוא ואסורה. בעי [שאל] רב פפא: אם רוצה הנודר הנאת מאכל לשאול מהמודר ממנו סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה כאשר הוא הולך למשתה, כדי שייראה כעשיר, מהו? האם נאמר שאסור, משום שעל ידי כך גורם בעקיפין שיתנו לו אוכל קודם לאחרים, או מאכלים טובים יותר, והרי זו הנאה המביאה לידי מאכל? וכן מיפסק ומיזל בארעיה [לחתוך, לקצר דרכו וללכת דרך הקרקע שלו] ועל ידי כך ממהר לחזור לביתו לאכול, מאי [מהו]?
Rav Pappa said: Borrowing from him a sack in which to bring produce, or a donkey upon which to bring produce, or even merely a basket, each renders benefit that leads to food, and this benefit is forbidden. Rav Pappa raised a dilemma: If he seeks to borrow a horse upon which to ride or a ring with which to be seen when attending a feast, to create the impression that he is wealthy, what is the ruling? Is it prohibited to borrow these items, since having them in one’s possession may indirectly result in his being served before others or being served higher-quality food; and therefore, borrowing those items provides benefit that leads to food? With regard to traversing and walking on his land that facilitates one’s quick return home, enabling him to eat sooner, what is the halakha?
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותתוספות רי״דפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) תָּא שְׁמַע אֲבָל מַשְׁאִיל לוֹ חָלוּק וְטַלִּית נְזָמִים וְטַבָּעוֹת הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא שֶׁלֹּא לֵירָאוֹת בָּהֶן צְרִיכָא לְמֵימַר אֶלָּא לָאו אֲפִילּוּ לֵירָאוֹת בָּהֶן וְקָתָנֵי מַשְׁאִילוֹ.

The Gemara proposes: Come and hear a proof from the mishna: However, he may lend him a garment, and a cloak, and nose rings, and finger rings. The Gemara asks: What are the circumstances of that situation? If we say it is a case where it is not the borrower’s intent to be seen with them, and therefore there is no benefit that leads to food, does this need to be said? The vow rendered only food forbidden. Rather, isn’t this halakha stated even in a case where he borrowed those items to be seen with them, and it is taught in the mishna that he may lend it to him?
מיוחס לרש״יר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
צריכא למימר – דשרי הא ליכא הנאה כלל.
וקתני משאילו – וש״מ דשרי.
אילימא שלא ליראות בהן צריכא למימר – דשרי במודר מאכל כיון דאין משכירין בהן כיוצא בהן פשיטא אלא לאו אפילו ליראות בהן וקתני משאילו אלמא גרמא דמאכל שרי וכל הני דבעי רב פפא גרמא בעלמא נינהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: אבל משאיל לו למודר ממנו הנאת מאכל חלוק וטלית נזמים וטבעות. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שלא ליראות בהן, שאינו הולך עימם בין הבריות ואין לו הנאת מאכל על ידי כך, וכי צריכא למימר [צריך לומר] שמותר? הלא רק ממאכל נדר ממנו! אלא לאו [האם לא] אפילו כששואל כדי ליראות בהן, וקתני [ושנה] ״משאילו״!
The Gemara proposes: Come and hear a proof from the mishna: However, he may lend him a garment, and a cloak, and nose rings, and finger rings. The Gemara asks: What are the circumstances of that situation? If we say it is a case where it is not the borrower’s intent to be seen with them, and therefore there is no benefit that leads to food, does this need to be said? The vow rendered only food forbidden. Rather, isn’t this halakha stated even in a case where he borrowed those items to be seen with them, and it is taught in the mishna that he may lend it to him?
מיוחס לרש״יר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) לָא לְעוֹלָם שֶׁלֹּא לֵירָאוֹת וְאַיְּידֵי דְּקָתָנֵי רֵישָׁא לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ תְּנָא סֵיפָא מַשְׁאִילוֹ.:

The Gemara refutes this. No, actually the mishna is referring to a case where he borrowed those items with the intention not to be seen with them. In response to the question: Is it necessary to say so, the Gemara answers that it is not necessary to teach this halakha. However, since it is taught in the first clause: He may not lend him, when listing the matters that may not be loaned, the tanna taught the latter clause of the mishna with a parallel formulation: He may lend him. Rav Pappa’s dilemma remains unresolved.
מיוחס לרש״יפירוש רא״שר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא לעולם – אפי׳ שלא ליראות בה ובדין הוא דלא היה צריך למיתני משאילו.
אלא איידי וכו׳ – ומהא ליכא למשמע מינה.
ואיידי דתנא רישא לא ישאילנו. דלא תימא דוקא שפוד וקדרה:
איידיי דקתני רישא לא ישאילנו – לאשמועינן דנפה וכברה כלים שעושין בהם אוכל נפש הן וכמו שפירשתי במשנתנו תנא סיפא משאילו: ולענין. הלכה בעיא דרב פפא לא איפשיטא הלכך נקטינן בה לחומרא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: לא, לעולם אפשר לומר שמדובר במשנה שלקח על מנת שלא ליראות בהן, ואיידי דקתני רישא [ומתוך ששנה בתחילה] ״לא ישאילנו״ על מנת להגדיר מה הם הדברים האסורים בהשאלה, תנא סיפא [שנה בסוף] ״משאילו״, אף שאין בכך שום חידוש. ושאלת רב פפא נשארה איפוא ללא פתרון.
The Gemara refutes this. No, actually the mishna is referring to a case where he borrowed those items with the intention not to be seen with them. In response to the question: Is it necessary to say so, the Gemara answers that it is not necessary to teach this halakha. However, since it is taught in the first clause: He may not lend him, when listing the matters that may not be loaned, the tanna taught the latter clause of the mishna with a parallel formulation: He may lend him. Rav Pappa’s dilemma remains unresolved.
מיוחס לרש״יפירוש רא״שר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מתני׳מַתְנִיתִין: הוְכׇל דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִׂין בּוֹ אוֹכֶל נֶפֶשׁ מָקוֹם שֶׁמַּשְׂכִּירִין כְּיוֹצֵא בָּהֶן אָסוּר.:

MISHNA: And with regard to any item that one does not use in the preparation of food, in a place where one rents items of that kind, that item is forbidden. Meaning, one for whom benefit from another is forbidden by vow is prohibited from borrowing this type of item from the one who vowed and imposed the prohibition. This is because one can use the money saved by borrowing the item rather than renting it to purchase food.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ מקום שמשכירין – שנוהגין להשאיל כל אלו הדברים על ידי שכירות אסור למדיר להשאילו דכיון שנוהגים להשכיר מיחזי כהנאה המביאה לידי מאכל ואסור.
המשנה השניה והכונה בה כענין החלק השני והוא שאמר המודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו ופורע את חובו ומחזיר לו אבידתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנייה להקדש. אמר הר״ם שוקל את שקלו שיתן בעבורו מחצית השקל המחויב לו לפי שלא יגיע אליו תועלת ר״ל שלא נתן לו דבר ואמנם מנע ממנו היזק ולא יאסר על ראובן כאשר נדר שלא יהנה ממנו משמעון שימנע שלא יגיע לו היזק ואמנם יאסר עליו שיועילהו בכונה ומחזיר לו אבדתו בין שיהיו נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה או נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר לפי שהוא מצוה יכריחהו עליו התורה ואם היה מנהג שאפילו שכר על חזרת אבדה הנה לא יקחהו לפי שכבר יצא המנהג מדין התורה וכאלו שמתם הדבר שיקח יחזירה וכבר נהנה לזה אשר נשבע שלא יועילהו מפני מה שהחזיר אליו ואם יניח לו גם כן השכר הנודע הנה הוא כבר הועילו אליו בזה השיעור אשר הניח אליו ולזה תקח ממנו השכר ותפול להקדש:
אמר המאירי המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו כלומר שאם נאסרה הנאת ראובן על שמעון כגון שהדירו ראובן בהנאתו ואמר קונם הנאתי עליך או שהדיר בה שמעון את עצמו כגון שאמר לראובן קונם הנאתך עלי שנמצא שמעון אסור בהנאתו של ראובן והוא הנקרא מודר אע״פ כן יכול ראובן לשקול לו את שקלו ר״ל ליתן מחצית השקל שהוא חייב בו בשבילו וכן פורע לו את חובו שהוא חייב:
ולענין פירעון חובו ודאי טעם הדבר מפני שאין זו קרויה הגעת הנאה מראובן לשמעון אלא הברחת ארי מעליו ר״ל מניעת היזק ואין מניעת היזק וסלוק תביעה בכלל איסור הנאה ופירשוה בתלמוד המערב אפילו היה בעל החוב דוחקו ואע״פ שמכל מקום גורם לו הנאה אף גרמת הנאה מותרת שהרי אף על ידי אמצעי מותר לההנותו ובלבד שלא יפרש כמו שאמרו למטה במודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל שהולך אצל חנוני ואומר לו פלני מודר הנאה ממני ואין לו מה יאכל ואיני יודע מה אעשה שזה נותן לזה ונוטל מזה ואף זו גרמא בעלמא הוא ומאחר שלא נתן בידו כלום מותר וזהו שפירשו הטעם בתלמוד המערב מפני שלא נכנס לתוך ידו כלום והוא גם כן מה שאמרו בגמרא אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא כלומר מניעת היזק לבד ואינה קרויה הנאה מני רב הושעיא אמר חנן הוא דאמר מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו כלומר שלא לותה היא אלא שהוא פרנסה מעצמו איבד את מעותיו ואינו כופה בדין לא היא ולא בעלה הוא אינו חייב אחר שפרנס שלא מדעתו ואברוחי ארי בעלמא הוא והיא אינה חייבת הואיל ולא לותה הא לדעת בני כהנים שנחלקו עליו לחייב את הבעל וכמו שאמרו ישבע כמה הוציא ויטול אף בזו שבכאן אסור שהנאה גמורה היא עד שהוא חייב לשלמה והרי הוא כמי שהלוה לידו ורבא העמידה אף לדעת בני כהנים וכגון שלוה על מנת שלא לפרוע כלומר שהלוהו בתורת חסד שאם יפרע יפרע ואם לא יפרע שלא יהא ביד המלוה לכופו בדין שנמצא שאינו מהנהו בכלום ומכל מקום הואיל ונתברר במקומו שהלכה כחנן מוטב להעמיד משנה זו כדבריו ואף בלוה על מנת לפרוע מותר וכמו שאמרו בתלמוד המערב אפילו היה בעל הבית דוחק וכן שפירשו הטעם מפני שלא נכנס מידו לידו כלום ולמדת משיטתנו שהמודר אינו חייב לפרוע לזה שפרע בשבילו זו היא שיטתנו ואף הסוגיא מוכחת כן וכן נראה דעת גדולי המחברים אלא שהביאוה בקצור:
ומכל מקום לענין שקלים אע״פ שיש מפרשים בה בטעם האמור בפרעון ר״ל מפני שלא נכנס בידו כלום אלא שהוא כמסלק את חיובו מעליו מכל מקום נראה באחרון של כתובות שטעם הדבר מפני שאין כאן הנאה כלל שאף בלא פרעונו מתכפר שהרי גזברין תורמין ע״ש הגבוי ר״ל שהגיע לידי שלוחי בית דין אע״פ שעדין לא הגיעו ללשכה ועל האבוד ר״ל שכבר הביא שקלו על ידי שליח ונאבד ועל העתיד לגבות ר״ל שלא הביאום כלל כדי שיהו כל ישראל מתכפרים ונמצא שאין זה נהנה שאף בלא הנאתו היה זה מתכפר הא אלו נהנה כלל אף בדרך גרמא יהיה אסור:
ומכל מקום ראיתי לקצת מפרשים שלא פרשוה שם בטעם זה אלא לרבנן שמודים במשנה זו ר״ל ששוקל לו את שקלו אע״פ שאפשר שאינם מודים לדברי חנין בהלך למדינת הים שעמד אחד ופרנס את אשתו אבל לחנן לא הוצרכנו לטעם זה שאפילו נהנה כל שאינה אלא גרמת הנאה מותר ואע״פ שסוגייא שבכתובות מוכחת שאף חנן הוצרך בה לטעם תורמין על האבוד ועל העתיד לגבות וכמו שאמרו שם על משנה זו שהביאו שם בשלמא שוקל את שקלו משום דתורמין על האבוד ועל וכו׳ אלא פורע את חובו הא קא משתרשי ליה ותירץ בה רב הושעיא חנן היא וכו׳ כדאיתא בסוגיא דהכא אלמא לכולהו טעמא דשוקל שקלו משום דתורמין על האבוד הוא אף לחנן מכל מקום סוגיא דהכא עיקר שהיא במקומה וקיימא לן בכולא תלמודא דבתר סוגיא דמיתמרה בדוכתא אזלינן או שמא עד שלא נתגלה להם טעם לפורע את חובו היו מפרשין זו של שקל מטעם תורמין על האבוד ומשנתגלה להם שזו של פורע חובו כחנן אף זו של שקל כן ועוד שזו של שקל לטעם תורמין על האבוד אינה אלא בשכבר שלח ונאבד או שעדין דעתו ליתן אבל למי שאין דעתו ליתן אינו מתכפר וכשבא זה ונתן בשבילו הרי נהנה אחר שנתרצה במתנתו והואיל ואינו חייב להחזיר לו אינו נקרא שלוחו:
או שמא זו של שקל לדברי הכל ופורע את חובו דוקא לחנן ותדע לך שאף בפורע את חובו פירשו בתלמוד המערב טעם שהוא מספיק להיתר אף לחכמים והוא שאמרו שם הפורע שטר חוב לחבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים כלומר לחנן פטור ולבני כהנים חייב ר׳ יוסי אומר אף לבני כהנים פטור התם לא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה והוא יהיב ואנו מכל מקום לא הוצרכנו בה לחנן שפסקנו כמותו שאף אם נתברר שלא היה מוחל פטור הוא אלא שהוא מחזר לפטור אף לדעת חכמים וכל שלא היינו פוסקים כחנן היינו פוטרים מטעם זה ולא היינו צריכים לדברי חנן אלא כשנתברר שלא היה מוחל בפיוס אם היה אפשר להתברר אלא שמאחר שפסקנו כחנן לא הוצרכנו לאותו טעם אלא שלמדנו מכל מקום שאף בחוב שעל ידי משכון כן אע״פ שנראה לי לפרש שלא נאמר כן אלא בשהחזיר המשכון ואחר כך פרע מה שפרע בשבילו הא כל שלא החזירו מיהא יכול לעכבו במקום הבעל חוב שהרי כשהוא תובעו משכון אף הוא אומר לו ברר שהיה הוא מוחל ומחזיר ואף זו שבכאן יראה שאף בחוב של משכון יכול המדיר להחזיר לו משכונו:
ומכל מקום בתוספות כתבו שהמודר מחבירו אסור לפרוע לו את חובו מפני שגרמת הנאה כהנאה אלא אם כן על ידי אמצעי כמו שביארנו ושוקל את שקלו מטעם תורמין על האבוד הוא ופורע את חובו דקאמר פירוש על חוב שלא היה זה חייב בו מן הדין ומה שאמרו חנן היא פירושו שפורע לו חובו בדמיון חוב זה שאמר חנן שהוא פטור ממנו אבל אינו פורע לו חוב שהוא חייב לפרעו מן הדין שהברחת ארי הנאה גמורה היא ואף הם מביאים ראיה ממה שמצינו שנוטל עליה שכר וכמו שאמרו במציעא רועה שהיה רועה ובא זאב וטרף ארי ודרס חייב שהיה לו ברועים ובמקלות ר״ל וליתן להם שכר וכן בבתרא דקמא שטף נהר את חמורו וחמור חבירו והניח את שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו אלמא שכרו מיהא נוטל אלא שאף הם משיבים לעצמם שאין אלו ראיה שלא אמרו כאן אברוחי ארי בעלמא אלא שהוא מצילו מיראה ומבעתותא בעלמא אבל הברחת ארי ממעשה גמור להצלת ממונו אסור עד שנראה לי מדעתם שהמדיר שראה צאנו של מודר בפי הזאב אסור להצילה אע״פ שאינה אלא מניעת היזק ולא יראה כן ואף הם כתבו הוראות מתחדשות מכח דין הברחת ארי בגוי אנס שאנס קרקע מישראל ובא ישראל ולקחה ממנו אלא שאין זה מקומם וכבר רמזנו עליהם בחמשי של גיטין בסוף סוגיית המשנה הששית:
מתני׳ מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. דכיון דדרך להשכיר כיוצא בזה והוא מוחל לו השכירות באותן הדמים הוא יכול לקנות אוכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל:
מתני׳ מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור – אפי׳ במודר מאכל דהאי מודר מאכל דמתני׳ הא מוקמת ליה בגמרא באומר הנאה המביאה לידי מאכל עלי והני כיון דרגילין להשכירן וזה משאילו בלא שכר הנאה המביאה לידי מאכל היא שהרי בדמי השכירות שמחל לו יקח מאכל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש, אם היה זה מקום שמשכירין אנשים לחבריהם חפצים כיוצא בהן תמורת תשלום — אסור למודר הנאת מאכל לשאול אותו מן המדיר, שהרי מרוויח כסף על ידי השאלה זו, ונמצא שבאופן עקיף מביא לידי מאכל.
MISHNA: And with regard to any item that one does not use in the preparation of food, in a place where one rents items of that kind, that item is forbidden. Meaning, one for whom benefit from another is forbidden by vow is prohibited from borrowing this type of item from the one who vowed and imposed the prohibition. This is because one can use the money saved by borrowing the item rather than renting it to purchase food.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) גמ׳גְּמָרָא: מִכְּלָל דְּרֵישָׁא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַשְׂכִּירִין מַאן תַּנָּא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא.:

GEMARA: The Gemara states: By inference, one may conclude that the first clause of the mishna, which states that the one for whom benefit from another is forbidden by vow is prohibited from deriving benefit from utensils used in the preparation of food, e.g., a sieve or a strainer, applies even if they are a place where one does not rent items of that kind but typically lends them at no cost. The Gemara asks: Who is the tanna who taught this mishna? Rav Adda bar Ahava said: It is Rabbi Eliezer, who maintains that overlooking is prohibited in the case of one for whom benefit from another is forbidden by vow.
מיוחס לרש״יתוספותרשב״אפירוש רא״שר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ מכלל דרישא – דקתני לא ישאילנו נפה וכברה הוי אע״פ שאין משכירין כלומר שאין נוהגין להשאיל בשכירות אע״ג דלא הוי הנאה גמורה דכיון שאין משכירין מאי קא מהני ליה אם זה לא ישאילנו שכנו אחר משאילו בחנם שהרי מקום שאין משכירין הוא.
מאן תנא – דאפילו הכי אסור.
ר׳ אליעזר היא – אבל סיפא דקתני מקום שמשכירין אסור דברי הכל היא דהנאה גמורה היא.
מאן תנא אמר רבא ר״א היא – וא״ת תנן חדא זימנא ברישא ר״א וי״ל דמכח הך דהכא מדקדק לעיל דאתי כר״א דאי לאו האי הוה מוקמינן ליה בחצר ודכ״ע ולכך מדקדק הכא מסיפא.
מכלל דרישא אף על פי שאין משכירין – כלומר רישא דקתני המודר מאכל לא ישאיל לו נפה וכברה אף על פי שאין משכירין כיוצא בזה, דמכל מקום מביאין הן להנאת מאכל.
מאן תנא – כלומר מאן תנא בהדיא במקום שאין משכירין במודר מאכל וכל שכן במודר הנאה אסור רבי אליעזר הוא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה.
אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא, פירוש בין בשוקל את שקלו בין בפורע את חובו, דלא חשבינן ליה כמהנהו אף על פי שמסלק את חובו מעליו, מפני שאין ההנאה באה מן המדיר למודר דהוה ליה כגורם הנאה ולא מהנה ממש. וכההוא דתנן בשלהי (פרק) [פרקין]⁠1 (נדרים מג.) המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו וכו׳, הוא נותן לו ובא ונוטל מזה, ועדיף מינה דאילו התם מטיא הנאה לידיה מיהא, אבל הכא לא מטיא הנאה מן המדיר למודר. וכדגרסינן בירושלמי [פרק רביעי הלכה ב׳] עד (כדין) [כדון]⁠2 בבעל חוב שאינו דוחק [ואפילו]⁠3 בבעל חוב שהוא דוחק נשמעינה מן הדא, תדע לך שהוא כן דתניא מקריב עליו קיני זבין ו⁠[קיני]⁠4 זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות, לא בשלא נכנס לתוך ידו כלום, (זכה) [וכאן]⁠5 בשלא נכנס לתוך ידו (כו׳) עד כאן.
1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
2. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
3. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א, וכן בירושלמי.
4. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
5. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א, וכן בירושלמי.
גמ׳ מכלל דרישא אע״פ שאין משכירין. כלים שעושין בהם אוכל נפש למודר ממנו [מאכל]:
גמ׳ מכלל דרישא – דהיינו לא ישאילנו נפה וכברה אף על פי שאין משכירין דמאי דשרי בחלוק וטלית נזמים וטבעות אסרינן בנפה וכברה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא מדברי המשנה מדייקים: מכלל הדברים במשנתנו עולה דרישא [שבראש, בתחילת המשנה] לגבי איסורו של המודר בכלים שעושים בהם אוכל נפש, כגון נפה וכברה, מדובר אף על פי שאין משכירין כיוצא בהם אלא הכל נוהגים להשאילם בחינם. ונברר מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רב אדא בר אהבה: ר׳ אליעזר היא, הסבור שאפילו ויתור אסור בנדרים. שאף דברים שאנשים עושים כרגיל ואינם מקבלים עליהם שכר — מכל מקום אסורים במודר מחבירו.
GEMARA: The Gemara states: By inference, one may conclude that the first clause of the mishna, which states that the one for whom benefit from another is forbidden by vow is prohibited from deriving benefit from utensils used in the preparation of food, e.g., a sieve or a strainer, applies even if they are a place where one does not rent items of that kind but typically lends them at no cost. The Gemara asks: Who is the tanna who taught this mishna? Rav Adda bar Ahava said: It is Rabbi Eliezer, who maintains that overlooking is prohibited in the case of one for whom benefit from another is forbidden by vow.
מיוחס לרש״יתוספותרשב״אפירוש רא״שר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מתני׳מַתְנִיתִין: והַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ שׁוֹקֵל לוֹ אֶת שִׁקְלוֹ וּפוֹרֵעַ אֶת חוֹבוֹ וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת אֲבֵידָתוֹ מָקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר תִּפּוֹל הֲנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ.:

MISHNA: With regard to one prohibited by vow from deriving benefit from another, if that other person chooses, he may contribute the half-shekel to the Temple on his behalf, and repay his debt, and return his lost item to him, and the one prohibited from benefiting is not considered to have benefited from him. In a place where one takes payment for returning a lost item, that benefit should fall into the category of consecrated Temple property.
קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יראב״ןתוספות רי״דהלכות נדרים לרמב״ןפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ שוקל לו את שקלו – המדיר יכול ליתן בשבילו מחצית השקל שנותנין לתרומת הלשכה ויכול לפרוע חובו ואין מהנה לו כלום מדקתני פורע חובו אלמא לא מהני ליה מנכסיו דהא לא יהיב ליה בידים ממש.
אבל פורע לו חובו שהלוה לו אחר על מנת שלא להפרע. אבל אם חייב לפרוע אסור דהא מהני ליהא.
א. כאוקימתא דרבא לג רע״ב. אבל שא״ר דאפילו ע״מ לפרוע וכחנן. יש שפסקו בכל חוב ויש שפסקו דוקא במזונות אשתו. עי׳ טוב״י יו״ד סי׳ רכא. וצ״ב הרי רבינו פסק במס׳ כתובות קז ע״ב (עמ׳ תקעד) כחנן. ואולי ס״ל כר״ת דאי מוקמינן לה אליבא דחנן היינו דוקא במזונות אשתו. וכיון שרצה להעמיד המשנה בכל חוב כתב דהיינו דוקא בע״מ שלא לפרוע.
פיסקא: המודר הנאה מחבירו אמר רב הושעיא הא מני חנן היא – מהכא מוכח דאף על גב דמטי ליה מיניה הנאה גדולה דהא מפצי ליה מבעל חוביה אפילו הכי כיון דשלא מדעתיה עבד שרי וכיון נמי דאי בעי למיתבעיה בדינא, בדינא לא מצי תבע ליה שרי דודאי אי הוה מצי תבע ליה בדינא ולא קא תבע ליה הוה ליה כאילו יהיב ליה מתנה ואסיר אלא כיון דלא מצי תבע ליה בדינא שרי והכי נמי בענן למימר דמקריב עליו קיני זבין וזן את אשתו ואת בניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהן דאף על גב דמטי ליה הנאה מיניה כיון דשלא מדעתו קא עביד ולא מצי תבע ליה בדינא שרי. וקשיא לי מאי דאמרינן בפרק בתרא דכתובות במי שהלך לו למדינת הים תנן התם המודר הנאה מחבירו כול׳ בשלמא שוקל לו את שקלו דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות מחזיר לו אבידתו מצוה קא עביד אלא פורע לו את חובו הא קא מישתרשי ליה. ופירש המורה: מצוה בעלמא קא עביד ואינו מהנהו לזה שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות דתנן תורמין את הלשכה בשלש קופות על האבוד אף על פי ששלח שקלו ואבד ועל הגבוי שעדיין לא הגיע כאן ועל העתיד ליגבות ואפילו לא נגבה לאחר מיכן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחיסר מצוה ונמצאת שכר המצוה על הנותן וכאן פירשו המפרשים כגון ששלח שקלו ואבד ולא מיבעיא לאלה שמפרשים כגון ששלח שקלו ואבד אלא גם למורה דמפרש דלא שלח שקלו קשיא דמאי איריא דתורמין על מי שעתיד לגבות שנמצא שיש לו חלק בקרבנות בלא לו אף על פי שזה זיכהו על ידי שקלו בקרבנות ונמצא שההנהו מה בכך מי אלים מפורע לו את חובו אליבא דתנן שההנהו הנאה מרובה ואפילו הכי כיון דשלא לדעתו עשה וגם אינו יכול לתובעו בדין מותר והכא נמי אינו יכול לתובעו בדין אפילו לרבנן משום דמצי למימר ליה מי הזקיקך לשקול בעבורי אלא נתכוונתה לשם מצוה וכיון שאינו יכול לתובעו בדין אף על פי שעל ידי שקלו יש לו חלק בקרבנות מישרא שרי והכי נמי אמרינן לקמן במקריב עליו קיני זבין, דאף על גב דקא מהנה ליה שעל ידו אוכל בקדשים כיון דשלא מדעתו קא עביד ולא מצי תבע ליה בדינא שרי. ויש לומר: דלרוחא דמילתא הוא דקאמר הכי אבל כיון דמוקי לה דלתנן פורע לו את חובו ואף על גב דקא מישתרשי ליה כיון דלא מצי תבע ליה בדינא הם הכי נמי בשוקל את שקלו אפילו לרבנן שרי כיון דלא מצי תבע ליה משום דמצוה קא עביד ואין אנו צריכין לטעם תורמין על מי שעתיד ליגבות.
המודר הנאה והא מן מאכל נדר אמר ריש לקיש דאמר הנאת מאכלך עלי אימא שלא ילעוס חטין ויתן על מכתו אמר רבה באומר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אמר רב פפא שק להביא פירות וחמור להביא עליו פירות ואפילו צנא בעלמא הנאה המביאה לידי מאכל היא בעי רב פפא סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה מיפסק ומיזל בארעיה מאי ולא איפשיט׃ ירושלמי הניית מאכל מהו תני אבל משאילו קרדום הוינן סברין מימר בקרדום של ביקוע תפתר בקרדום של נכוש ולית את שמע מינה כלום.
המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע לו את חובו ומחזיר לו את אבידתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש: ותורם את תרומתו ואת מעשרותיו לדעתו ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות ומלמדו מדרש הלכות ואגדות ולא ילמדנו מקרא אבל מלמד הוא את בניו מקרא: וזן את אשתו ואת בניו אעפ״י שהוא חייב במזונותם ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה.
מתני׳ שוקל לו שקלו. מחצית השקל חייב כל אחד מישראל בכל שנה לצורך קרבנות ציבור והמודר יכול לשקלו בשבילו דמצוה בעלמא הוא דעבד ואין דינו כפורע שאר חובותיו:
ופורע חובו. בגמרא מפרש לה:
ומחזיר לו אבידתו. בגמרא מפרש לה:
תפול הנאה להקדש. שאין יכול לעכבו שאז היה נהנה ממנו וצריך ליתנו להקדש לפי שאסר עליו הנאתו כהקדש הלכך כל הנאה הבאה לידו ממנו הקדש הוא ולא מצי להוליכה לים המלח דלאו כל כמיניה להפסיד להקדש והיינו דדייק מהכא בגמרא דיש מעילה בקונמות:
מתני׳ המודר הנאה מחבירו שוקל לו שקלו – פי׳ מחצית השקל שנותנין (לו) כל שנה באדר לתרומת הלשכה לקרבנות צבור ופרישנא בגמ׳ טעמא במסכת כתובות [קח.] משום דאין תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד ליגבות וכיון שאפילו לא נתן חבירו שקלו היה מתכפר כאילו נתן אשתכח דכי יהיב עליה לא מהני ליה.
ופורע לו חובו – דאברוחי ארי מעילויה הוא ואפשר דבל״ה לאמטי ליה היזיקא מעולם דלא פרע חוביה ואין חבירו חייב לשלם לו כלום ממה שפרע בשבילו ואוקימנא כחנן דאמר (שם קז:) מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר הניח מעותיו על קרן הצבי דלא מפרע מידי לא מן האשה ולא מבעלה ולחנן הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו הניח מעותיו על קרן הצבי.
ובירושלמי (ירושלמי כתובות י״ג:ב׳) אמרו דאפי׳ לרבנן דמחייבי לבעל לשלם לזה מה שפרנס את אשתו התם הוא דחוב מזונות דאשה לא סגיא דלא מתפרע דלית לה במה שתזון עצמה אבל בפורע חובו של חבירו פטור דגרסינן התם הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ורבנן א״ר יוסי טעמייהו דרבנן התם לא עלה על דעת שתמות אשתו ברעב פי׳ דלא אפשר לה בלא מזונות ולא מחלה ליה וברי היזיקיה ולא חשיב מבריח ארי זה שפרנסה ברם הכא יכיל למימר מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי פירוש דלא ברי היזיקיה וחשוב הפורע מבריח ארי ומקשינן הגע עצמך שהיה ביד המלוה משכון ומהדרינן מפייס הוינא ליה ומחל לי משכוני עד כדון בבעל חוב שאינו דוחק ואפילו בבעל חוב דוחק. פי׳ בתמיה. נשמעינה מן הדא ושוקל לו שקלו לא שקיל אין ממשכנין אותו פירוש בתמיה הדא אמרה אפילו בבעל חוב דוחק. פירוש דהא שקל בעל חוב דוחק הוא דהא ממשכנין אותו בכך ואפילו הכי בששקל חבירו בשבילו אינו חייב לו לשלם וכן הלכתא.
ומסתברא דאפילו בשקבל מיד המלוה המשכון שפרע ביד הלוה כיון שפרעו סתם אינו חייב לו הלוה בכלום וכן בפרע לאומן שכר הכלי וקבל הכלי אין בעל הכלי חייב לשלם לו כלום ומקבל ממנו כליו בלא כלום. מיהו ערב או קבלן שפרע חובו של לוה שלא מדעתו אפילו שלא ע״י תביעת מלוה משתלם מן הלוה כדינו דכיון דהוה עליה שעבודא בעי לאפקועיה נפשיה משעבודא והכי איתא בפרק גט פשוט (ב״ב קעד.) והיינו דגרסינן בהאי ירושלמי [הנ״ל] אין לך נתפס על חבירו וחייב לו חבירו חוץ מארנונא וגולגולת פי׳ מסים של כסף ארנונא וגלגלתא שהיא חק המלכות שיהו כלם ערבים זה לזה ולפיכך אם פרע א׳ בעד חבירו חייב לו חבירו משא״כ בחוב דעלמא שפטור חבירו וכן דעת מורי נר״ו כדכתיבנא בפרק גט פשוט.
ומחזיר לו את אבדתו – דהא נמי לא מיהני ליה ומצוה דנפשיה עבד דקיים מצות השבה.
מתני׳ שוקל לו את שקלו – המדיר למודר וכן פורע לו חובו ובגמרא מפרש טעמא.
ומחזיר לו אבידתו – דלא מידי יהיב ליה אלא מידעם דנפשיה קמהדר ליה.
מקום שנוטלים עליה שכר – דהיינו אם היה מחזיר בטל מן הסלע דבכי האי גוונא מחייב בעל אבידה ליתן לו שכר כדאיתא באלו מציאות (ב״מ דף ל:).
תפול הנאה להקדש – אם אין מחזיר רוצה לקבל השכר יתננו מודר להקדש שאילו היה מוחל לו מדיר נמצא מהנהו.
מתניתין המודר הנאה מחבירו שוקל לו שקלו. שכל ישראל היו נותנים מחצית השקל לתרומת הלשכה כדי שיהיו תמידין ומוספין קרבים מכל ישראל וזה המודר יכול לשקול בשבולו ושקלו לאו דווקא אלא חצי שקל קאמר. וכיון דתנן תורמין על העתיד לגבות פירוש תורמין את הקופה של השקלין וזוכין לכל ישראל בהם אפילו לאותו שלא נתן עדיין ומתכפר בו כאילו נתן חלקו (אף על פי שאין סופו לגבות ונתכפר בו אלא שהפך) אמר המגיה אולי צריך לומר: ואף על פי וכו׳ נתכפר בו אלא שהפסיד מצות נתינה הילכך זה המודר שנותן מצוה קא עביד ואינו נידון כפורע שאר חובותיו. עוד יש לומר דנהי נמי דגרם הנאה היא מותרת כדאמרינן לקמן המודר הנאה מחבירו הולך אצל חנוני וכו׳ וכן למדתיו בכתובות פרק אחרון. וקשיא לי מאי שנא משאר חובות דאסורין דהתנן בשקלים את מי ממשכנין לויים וישראלים וכיון שממשכנין חוב גמור הוא וי״ל דממשכנין דתנן קודם תרומת הלשכה קאמר. וראיתי כתוב בשם הר׳ יצחקי ז״ל דעל איבוד קאמר ששלח שקלו ואבד וזה המודר פורע בשבילו שחבירו אינו חייב כלום כיון שנתרמה הלשכה כדתנן בבבא מציעא משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים. שיטה.
וזה לשון הרא״ם ז״ל שוקל לו שקלו שהיו נותנין מחצית השקל בכל שנה לתרומת הלשכה לקנות בהן קרבנות צבור דלא מהני ליה מידי כדמפרש בפרק שני דייני דתורמין על העתיד לגבות ומתכפר בו כאלו נגבה כבר והשתא מיהא לא מהני ליה מידי. ואף על גב דאילו לא שקלו חברו היה חייב לפרוע ולשקול דהא על העתיד לגבות היו תורמין ולא על שאינו עתיד מכל מקום השתא מיהא לא מהני ליה שעדיין מתכפר הוא בקרבנות וק״ק דממשכנין. עד כאן.
וזה לשון הריב״א ז״ל המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו. שבכל שנה היה נותן כל אחד מישראל מחצית השקל ואם נתן אותו ונאבד יכול זה לפרוע בעבורו דהא לא מהני ליה מידי דהא תנן תורמין על האבוד ועל הגבוי. אי נמי אפילו לא נתן אותו האחר ועמד זה ופרע אותו בעבורו מותר דהוי כפורע חובו של חבירו ומבריח ארי בעלמא הוא שמסלק בעל חובו מעליו והיינו דקתני ופורע לו חובו ומשום דאינו מהני ממש דהא לא מטיא הנאה מן המדיר למודר אלא גורם הנאה הוא ושרי. ומיהו דוקא אי סבירא לן דמבריח ארי מנכסיו הוא ופטור בזה הוא דאמרינן דשרי דאין הלוה הזה חייב לשלם לו מן הדין למדיר הפורע בעבורו אבל אי סבירא לן דחייב לשלם לו מן הדין אם פרע בעבורו ואינו משלם נמצא זה כמי שנותן לו מתנה ממש ומהנהו ואסור. עד כאן.
ופורע לו את חובו. פירוש משום דלאו הלואה חשבינן לה דאינו אלא שמבריח ארי מעליו ואינו חייב להחזיר לו ומוקמינן לה בגמרא כחנן דתנן מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי ולחנן הפורע חובו של חברו שלא מדעתו נמי הניח מעותיו על קרן הצבי. ובירושלמי משמע דאפילו רבנן דפליגי בהדי חנן ואמרי בעמד אדם ופרנס את אשתו דחייב להחזיר לו מודו בפורע חובו של חברו שלא מדעתו דפטור. דגרסינן התם ר׳ אבא בר ממל הפורע חובו של חברו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ורבנן אמר רבי יוסי טעמיהון דרבנן תמן לא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי כלומר ואיני זקוק להחזירו לך ומקשינן הגע עצמך דהוה גביה משכון ומהדרינן מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכונאי עד כדון בבעל חוב שאינו דוחק כלומר התינח אם אין אנו רואין שבעל חובו דוחקו לפרוע לו יכול לטעון כן ואפילו בבעל חוב שהוא דוחק בתמיה כלומר יש לך לומר שיטעון מפייס הוינא ליה נשמעינה מן הדה ושוקל לו את שקלו לא שקל ממשכנין אותו הדה אמרה אפילו בבעל חוב שהוא דוחק כלומר שהרי חוב השקלים כבעל חוב שהוא דוחק הוא דהא ממשכנין אותו בכך ואפילו הכי מודר הנאה מחברו שוקלו בעבורו. הרנב״י ז״ל.
ופורע לו חובו. פירוש משום דמבריח ארי הוא. ודוקא בפורע מעצמו אבל אם אמר לו המודר פרע לי חובי אסור דשליחותיה קא עביד ומתהני מיניה כי עביד שליחותיה. הריטב״א ז״ל.
ומחזיר לו אבידתו. אם הגיעה לידו ישיבנה ובגמרא מפרש טעמא. אבל לחזר אחר אבידתו אסור שהרי טורח בשבילו דמחזיר תנן אבל מחזר לא. שיטה.
וזה לשון הריטב״א: ומחזיר לו אבידתו. פירוש דעל טורח החזרה אין נוטלין שכר ואי משום דמהדר ליה בהמתו מידי דנפשיה קא מהדר ליה. עד כאן.
שנותנין עליה שכר להשיבה וזה אינו רוצה ליקח שכר תפול הנאה להקדש שכך אמר כשנדר שיהיו הנאותיו כקרבן אלמא חל עליו הקדש. ויש מפרשים מותר השכר שמותר להשתכר עמד בפחות אי נמי כל השכר כדפרש או ששניהם נדרו זה מזה ולים המלח אינו רשאי כיון דחייל עליה הקדש. ויש אומרים הוא הדין ואינו נראה. הרא״ם ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג משנה המודר הנאה שלא יהנה מחבירו — אם רצה חבירו שוקל לו את שקלו, משלם עבור המודר את מחצית השקל למקדש, ופורע לו את חובו, ומחזיר לו את אבידתו ואין זה נקרא שמהנה אותו. מקום שנוטלין עליה על השבת אבידה שכר — תפול (תינתן) הנאה זו שמקבל עבור ההשבה להקדש.
MISHNA: With regard to one prohibited by vow from deriving benefit from another, if that other person chooses, he may contribute the half-shekel to the Temple on his behalf, and repay his debt, and return his lost item to him, and the one prohibited from benefiting is not considered to have benefited from him. In a place where one takes payment for returning a lost item, that benefit should fall into the category of consecrated Temple property.
קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יראב״ןתוספות רי״דהלכות נדרים לרמב״ןפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) גמ׳גְּמָרָא: אַלְמָא אַבְרוֹחֵי אֲרִי בְּעָלְמָא הוּא וּשְׁרֵי.

GEMARA: The mishna allowed one who vowed and imposed the prohibition to pay the financial obligations of the one who is prohibited by vow to derive benefit from him. Based on this, the Gemara concludes: Apparently, repaying his debts is tantamount to merely driving away a lion from him, and it is permitted. He is not actually giving him anything. Rather, he is preventing potential future harm. That is not considered a benefit.
מיוחס לרש״יפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא – שמבריח חובו מעליו ושרי.
גמ׳ אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא. הפורע חובו של חבירו חשוב כמבריח ארי מעדר חבירו שאינו חייב ליתן לו על זה שכר כדאיתא בפרק הכונס צאן לדיר (ב״ק נח.) פורע חובו נמי אינו חייב לשלם ומחיל לו דאי לא נמצא מהנהו:
גמ׳ אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי – אשוקל לו שקלו ופורע לו חובו קאי דלהכי שרי משום דלאו מידי יהיב ליה אלא שמסלק המלוה מעליו ומש״ה נמי שוקל לו שקלו דהא לא מהני דבלאו הכי יש לו חלק בקרבנות צבור כדתנן (כתובות קח. ב״מ נח.) תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות מאי אמרת הא קא מהני ליה דפרע חובו אברוחי ארי הוא ושרי.
גמרא אלמא אברוחי ארי בעלמא הואי. פירוש בין בשוקל את שקלו בין בפורע את חובו דלא חשבינן ליה כמהנהו אף על פי שמסלק את חובו מעליו מפני שאין ההנאה באה מן המדיר למודר דהוי ליה כגורם הנאה ולא מהנה ממש ושרי. וכההיא דתנן בשילהי פירקין המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו וכו׳ הוא נותן לו ובא ונוטל מזה ועדיף מינה דאלו התם מטיא הנאה לידיה מיהא אבל הכא לא מטיא הנאה מן המדיר למודר. וכדגרסינן בירושלמי עד כדון בבעל חוב שאינו דוחק ואפילו בבעל חוב שהוא דוחק נשמעינה מן הדה תדע לך שהוא כן דתניא ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות לא בשלא נכנס לתוך ידו כלום וכא בשלא נכנס לתוך ידו כלום עד כאן. ודוקא אי סבירא לן מבריח ארי מנכסיו הוא כלומר שאין הלוה הזה חייב לשלם מן הדין למדיר הפורע אבל אם היה חייב לשלם לו ואינו משלם נמצא זה כמי שנותן לו מתנה ממש ומהנהו ואסור. הרשב״א ז״ל.
אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי. כיון דאין לו לתבוע לחברו כלום ואינו דומה לשוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו דחוזר ונוטל מחברו מה שההנהו. ומאן תנא דסבר דלא דמיא אמר רב אושעיא חנן היא דאית ליה שיש חוב שאם פרעו חברו בעבורו שאינו חייב לו כלום וכגון זה דבר במתניתין שאינו מהנה לו כלום שהרי היא היתה עושה ואוכלת אבל הראה של חברו מהנהו ומכל מקום חוב נקרא כיון שהוא חייב במזונותיה וכגון שלא לוותה ואכלה כי על לותה אין חנן חולק ומכל מקום סבור המאכיל שיפרע לו ברצון כשיבא ממדינת הים. רבא אמר המאכיל דהכא כגון שלוה על מנת שלא לפרוע שלא היה בדעת המלוה ליפרע ממנו לעולם שהרי לא ההנהו המדיר אם כן דברי הכל היא אבד את מעותיו כדפרישית דמצי אמר ליה לא אהנית לי מידי שהיתה טורחת במלאכה ואוכלת. הרא״ם ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד גמרא ממה שהתירה המשנה לשלם חובות שונים עבור המודר בהנאה מסיקים: אלמא [מכאן] שכל התשלומים הללו נחשבים כאילו היו אברוחי ארי בעלמא [הברחת אריה בלבד] הוא, ושרי [ומותרת], כלומר, שאין מחשיבים זאת כנתינת דבר, אלא כאילו מסלק ממנו היזק (״אריה״) שעתיד לקרות לו, ודבר כזה אינו נקרא הנאה אלא מניעת נזק.
GEMARA: The mishna allowed one who vowed and imposed the prohibition to pay the financial obligations of the one who is prohibited by vow to derive benefit from him. Based on this, the Gemara concludes: Apparently, repaying his debts is tantamount to merely driving away a lion from him, and it is permitted. He is not actually giving him anything. Rather, he is preventing potential future harm. That is not considered a benefit.
מיוחס לרש״יפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מַאן תַּנָּא זאָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא זוֹ

The Gemara asks: Who is the tanna who taught that in performing the actions listed in the mishna one is merely preventing harm? Rav Hoshaya said: This
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאן תנא – דאברוחי שרי.
אמר ר׳ אושעיא הא מני חנן היא – דס״ל שהמפרנס אשת חבירו שפורע לו חוב מזונותיו הניח מעותיו על קרן הצבי משום דלא חשיב מהני אלא מבריח ארי בעלמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור שכל הדברים הללו אינם נחשבים אלא מניעת נזק? אמר רב הושעיא: זו
The Gemara asks: Who is the tanna who taught that in performing the actions listed in the mishna one is merely preventing harm? Rav Hoshaya said: This
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדרים לג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים נדרים לג., עין משפט נר מצוה נדרים לג. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), הערוך על סדר הש"ס נדרים לג., מיוחס לרש"י נדרים לג., ראב"ן נדרים לג. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות נדרים לג., תוספות רי"ד נדרים לג., הלכות נדרים לרמב"ן נדרים לג., רשב"א נדרים לג. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדרים לג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), פירוש רא"ש נדרים לג., ריטב"א נדרים לג., ר"ן נדרים לג. – פרקים ה', ח'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה, שיטה מקובצת נדרים לג., מהרש"א חידושי הלכות נדרים לג., פירוש הרב שטיינזלץ נדרים לג., אסופת מאמרים נדרים לג.

Nedarim 33a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Nedarim 33a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Nedarim 33a, Collected from HeArukh Nedarim 33a, Attributed to Rashi Nedarim 33a, Raavan Nedarim 33a, Tosafot Nedarim 33a, Tosefot Rid Nedarim 33a, Hilkhot Nedarim LaRamban Nedarim 33a, Rashba Nedarim 33a, Meiri Nedarim 33a, Peirush HaRosh Nedarim 33a, Ritva Nedarim 33a, Ran Nedarim 33a, Shitah Mekubetzet Nedarim 33a, Maharsha Chidushei Halakhot Nedarim 33a, Steinsaltz Commentary Nedarim 33a, Collected Articles Nedarim 33a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144