אם מת לא יירשנו – לאו דוקא לא יירשנו דנכסי ודאי דידיה הוו וכמו שנפרש בפירקין דלקמן בס״ד אלא משום דתנא רישא יירשנו לומר שדינו כשאר היורשים אפי׳ ליהנות מן הנכסים תנא סיפא נמי לא יירשנו לומר שאינו מותר ליהנו׳ מירושתו ומ״מ שמעי׳ מהא דיכול אדם לאסור פירותיו על חבירו לאחר שיצאו מרשותו ולא הוי כאוסר נכסי חבירו על חבירו.

ומהדרינן שאני הכא דקא״ל בחייו ובמותו – והשתא נחתינן דרגא ממאי דסבירא לן מעיקרא דהוה סבירא לן עד השתא דלא מהני שום לישנא למיסר לאחר שיצאו מרשותו משום דהוו כנכסי חבירו על חבירו והשתא מודינן דכי מפרש לישניה מצי אסר מיהו אי מהך קושיא בלחוד הוה מצינן למימר דנהי דכי מפרש לישניה מצי אסר אפ״ה בלשון נכסים אלו לא משמע אלא עודן ברשותו דאע״ג דכי קאמר מדיר נכסים אלו וכי קאמר נודר ביתך זה לשונות שוין הן ותנן לקמן גבי נודר דכי קאמר ביתך זה משמע אפי׳ לאחר שיצאו מרשותו וה״נ הל״ל כי קאמר מדיר נכסים אלו כיון דמדיר נמי אי מפרש לישניה מצי אסר אפילו לאחר שיצאו מרשותו אפ״ה לא דמי משום דכי אמר נודר בית זה משמע דגופיה של בית אסר אנפשיה אי משום דלא מקבל עליה ההוא ביתא אי משום דריע מזליה או מטעמא אחרינא הלכך שפיר משמע לישניה דלא תלי אסוריה בדאיתיה ממריה קמיה אבל כי אסר ליה מדיר נהי דא״ל נכסים אלו כל היכא דלא פריש בהדיא אפילו לאחר שיצאו מרשותו לא משמע אלא כי איתנהו ברשותיה דמאי איכפת ליה אי מיתהני אידך במה שאין לו חלק ונחלה כלל הלכך כל היכא דלא פריש בהדיא אלא אמר נכסים אלו לא משמע אלא בעודן ברשותו ואתיא לן מתני׳ שפיר דהך דינא אשמעי׳ והוי רבותא טפי ותנא רישא משום סיפא אלא דאכתי לא ניחא לן דמ״מ קשה קושיא קמייתא דאם איתא דס״ל הכי לרבי יוחנן ור״ל הוו להו לאפלוגי אנכסי׳ אלו בהדיא. ומהדרינן אלא בנכסים אלו לא פליגי דודאי אדם אוסר כי פליגי בנכסי דרב ושמואל סברי אפילו נכסי אדם אוסר וכי אמרי אלו לאו דוקא דפשיטא להו דכל היכא דאמר נכסי אפילו כי אמר אלו אין דינו אלא אנכסי ואפ״ה אדם אוסר אי משום דנכסי נמי לעולם משמע ואלו שהן עכשיו נכסי קאמר אי משום דכיון דחיילא עלייהו איסורא תו לא פקע ור׳ יוחנן ור״ל סברי דדוקא נכסים אלו אדם אוסר אבל נכסי אין אדם אוסר והשתא אתיא מתני׳ שפיר לר׳ יוחנן ור״ל כדאיתא לרב ושמואל דר׳ יוחנן ור״ל בנכסים אלו מוקמי לה ורישא רבותא קמ״ל דאע״פ שהגיע שביעית אינו יורד ואינו אוכל דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו וסיפא רבותא קמ״ל דאם בשביעית נדר אין יורד לתוך שדהו וכי קאמרי ר׳ יוחנן ור״ל נכסי עליך וכו׳ לאו דמוקמי לה למתני׳ בנכסי אלא לרב ושמואל קמהדרי וה״ק להו אי בנכסי איירי תנא לא הוה תני הכי אלא הכי הוי דינא דלפני שביעית אין יורד ואוכל וכשהגיע שביעית אוכל ואי הכי לא אשמעינן מידי אלא ודאי מתניתין באומר נכסים אלו ומש״ה נדרא חייל אפילו לאחר שהגיע שביעית ומקשינן דא״א דלימרו רב ושמואל דאפי׳ כי אמר נכסי ליתסרו נכסים אפילו לאחר שיצאו מרשותו דהא אפילו גבי נודר תנן דכי קאמר לביתך לא משמע אלא כל עוד שיהא שלו אבל לא לאחר שמכרו וכ״ש גבי מדיר דלא משמע כי אמר נכסי אלא בעוד שיהו ברשותו ומהדרינן אלא כי אמרי ר׳ יוחנן ור״ל בנכסי ורב ושמואל בנכסי אלו ולא פליגי כלומר דרב ושמואל מוקמי לה למתני׳ באומר נכסי אלו דכיון דאמר אלו אע״ג דאמר נכסי הרי כאילו אמר נכסים אלו ואסירי אפי׳ לאחר שהגיע שביעית ורישא רבותא קמ״ל ור׳ יוחנן ור״ל נמי הכי מוקמי למתני׳ וה״ק לא תיסק אדעתין דמתני׳ דקתני דאפילו הגיע שביעית אינו יורד ואינו אוכל מתוקמא אפילו בנכסי וטעמא משום דכיון דנחית בהו איסורא תו לא פקע דליתא אלא כל היכא דלא אמר אלא נכסי לא מתסרי אלא כי איתנהו ברשותיה אבל הגיע שביעית אוכל מן הנוטות דפקע להו איסורייהו הלכך ודאי מתני׳ לא מיתוקמא אלא בנכסי אלו ואע״ג דהאי דינא מצית למיגמרי׳ ממתני׳ דהאומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס וכו׳ א״ר יוחנן אמתני׳ לפרושה ולברורה דלא ניטעי בה משום דסתם מודר הנאה מחבירו בנכסי משמע כדתנן לקמן המודר הנאה מחבירו וכו׳ נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ואי באומר נכסים אלו אין הלה מותר בה כנ״ל פירושא דהאי שמעתא ולא ידענא אמאי נקט הש״ס במסקנא ר׳ יוחנן ור״ל מקמי רב ושמואל דה״ל למינקט רב ושמואל ברישא כדקמסדר להו למימרינהו מעיקרא מקמי ר׳ יוחנן ור״ל ונראה בעיני משום דכל שקלא וטריא דסוגיין נקטינן דר׳ יוחנן ור״ל קיימי אמילתייהו דרב ושמואל לאפלוגי עליה מש״ה כי הדרי למימר דלא פליגי מקדמינן לדר׳ יוחנן ור״ל מקמי רב ושמואל לומר דלאו אמילתייהו קיימי כלל ואית דגרסי הכא ורב ושמואל בנכסים אלו מיהו אפילו להך גירסא ה״ה בנכסי אלו דאדם אוסר שהולכין אחר לשון אחרון דאמר אלו והכי איתא בירושלמי ביתך זה משום מה אתה תופסו משום ביתך או משום זה ומסקנא משום זה.

ארעא נמי רחמנא אפקריה – כלומר ללקיטת הפירות ולמה לא ירד לתוכה ללקוט פירותיה.

אמר עולא בעומדין אילנות על הגבולין – אין הכי נמי דללקוט אילנות שבאמצע השדה מותר לירד לתוכה אבל ללקוט אילנות שעומדין על הגבולין לא דרחמנא לא אפקרה לארעא אלא ללקוט פירותיה הלכך כיון שאילנות הללו יכול ללקט אותם לא ירד.

ר״ש בן אליקים אומר גזרה שמא ישהא בעמידה – ומש״ה אפי׳ ללקט אילנות שבאמצע השדה לא ירד לתוכה דנהי דמדינא שרי דארעא רחמנא אפקרה משום גזרה אסור ואע״ג דהכא גזרינן שמא ישהה בעמידה ולעיל (נדרים דף לט.) גבי חולה לא גזר שמואל אלא שמא ישהה בישיבה אבל בעמידה לא גזר דא״כ ליתסר לבקרו אפי׳ עומד התם היינו טעמא משום דכיון דדרך מבקר לישב ואתה מצריכו לעמוד אית ליה היכרא ולא ישהה בעמידה אבל הכא מאי היכרא אית ליה הא אין דרך ללקוט את הפירות אלא בעמידה ושייך למיגזר שמא ישהה.

מתני׳ לא ישאילנו – מודר למדיר ובגמרא מפרש טעמא.

ולא ישאל ממנו – מודר ממדיר דהא מתהני מיניה. שאלה שייכא במידי דהדר בעיניה כבהמה וכלים הלואה שייכא במידי דלא הדר בעיניה כהלואת מעות.