גמרא
פירוש
הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ וְכוּ׳.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
זה שביארנו בבית זה שאף כשמת או מכרן לאחר אסור לא סוף דבר כשהנודר אסרה על עצמו ר״ל שאמר קונם בית זה עלי שנמצא הוא אוסר על עצמו בית זה והדין נותן שיהא אסור לו אף במת בעל הבית או מכר שהרי לא ביתו של ראובן אסר עליו אלא בית זה ואדם אוסר נכסי חברו על עצמו אלא אף בהדירו בעל הבית לזה כגון שאמר קונם בית זה עליך למה שאתה נכנס בו אע״פ שמת או מכרו אסור בו שמאחר שמעכשו הוא ברשותו יכול הוא לאסרו אפילו לכשיצא מרשותו ומעתה לא סוף דבר בשפרט איסורו אף לאחר שיצא מרשותו אלא בהדירו סתם כן ויש חולקין בזו ממה שהביאו עליה ראיה ממה שאמר בחיי ובמותי לא יירשנו והרי יש לדחותה דהתם שאני דפריש ואמר בחיי ובמותי ואין נראה כן ואדרבה מדלא דחי לה הכי משמע דלא מייתי לה אלא למילף מינה דאדם אוסר דבר שברשותו אף לכשיצא מרשותו ומאחר שכן אף בסתם כן כל שלא אמר נכסים אלו וכן כתבוה גדולי הדור:
האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי או מנכסי אם מת יירשנו ר״ל בהיתר ויהנה בנכסיו שהרי מעכשו אינו נהנה לו ולא מנכסיו אבל אם אמר בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו בהיתר שאע״פ שממילא הוא יורשו אחר שלא חלק נכסיו על פיו מכל מקום אסורים הם בהנאה שאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ומעתה כל שאמר לבנו קונם נכסים אלו עליך אפילו מת לא יירשנו בהתר אע״פ שלא פירש בחיי ובמותי ובפרק הגוזל קמא נאמרה משנה זו וסיימו בה ונותן לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ר״ל שאם רצה לצאת בנקיות יפקיע זה הבן עצמו מן הירושה ויניחנה לבניו של אביו שהן אחים שלו או לאחיו של אביו אם אין לו בנים אחרים ולא יהנה הוא בכלום ואף זו כתבו גדולי המחברים שצריך שיודיע להם שהם הנכסים שאביו אסר עליו ונראה שהוציאוה ממה שאמרו שם בגוזל את אביו שאם נותנו לאחר או שמכניסו לארנקי של צדקה או פורע בו את חובו צריך שיאמר זה גזל אבא שזכיתי בו אלא שאני רוצה להוציאה מתחת ידי ואם אינו רוצה ליתן אך שאין לו בכדי לוותר כל כך במה שזכה לו מן הדין הקלו בה שיהא לווה כנגד ירושתו ומחזיק במה שלווה ומלוה בא ונפרע מירושתו:
ויש שואלים והלא מאחר שאביו אסרם עליו הרי הם אצלו כאיסורי הנאה עד שאם קדש בהן את האשה אינו כלום והיאך הוא נותן לבניו או לאחיו וכן היאך בעלי חוב באין ונפרעין ממנו ר״ל עד שנקרע את שטרם בגבייתם אדרבה אסור הוא ליתן ואף בעל חוב כשהוא בא ונפרע מן ההפקר הוא זוכה אלא שלדעתנו הואיל ומכל מקום יורש הוא מן הדין אלא שנאסר בהנאתם דיו בכך שאין זה נותן אלא שמפקיע עצמו מן הירושה ומאליה היא נשארת לראויים לירש או בעלי חוב באין ונפרעין הימנה אחר שזכה בה מן הדין שהרי על כרחו הוא ואין כאן הנאה ומכל מקום לא שיהא הוא בעצמו פורע מהם שאלו הוא בעצמו פורע נקרא נהנה ואע״פ שאמרו המודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו מפני שאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו כבר פירשנוה דוקא בפורעו מדעת עצמו אבל מדעת המודר ובשליחותו אסור וכל שכן כשהוא בעצמו פורעו דמתוך כך ראוי לגרוס בה והן באין ונפרעין ר״ל על כרחו ואין גורסין ונפרעין ממנו ואף לדעת הגורסים ממנו פירושו מאותן הנכסים ולא על ידו דוקא וזו היא שיטת רוב מפרשים אלא שיש להקל ולומר שאף הוא פורע את חובו מהם שמאחר שאף הענין בידם לבא וליפרע על כרחו הרי הם כנפרעין מאליהן ואין אמצעות ידו כלום ואינו דומה למודר הנאה מחבירו שאסור לפרוע חובו מדעת המודר ובשליחותו שבזו כשזה פורע חובו מדעתו נמצא מהנהו אבל זה הואיל והם נפרעין בעל כרחו נעשו משעה זו כזוכים בנכסים ואין הנאה מתוספת לזה כשהוא פורעו:
ולפי מה שכתבנו אתה למד שאין זה יכול ליתנם לאחר שאינו ראוי ליורשם וכל שכן אם יש לו בנים שאין לו ליתנם לבניו שהרי נמצא נהנה במתנתו אם לבניו הקטנים מפני שמזונותם עליו ואם בגדולים שמכל מקום דרכו לזונם או שנוח לו להעשירם ולא לאחר שכל מתנה הנאה היא לנותן ולא אמרו לבניו או לאחיו אלא שהוא מפקיע עצמו מן הירושה ונשארת להם מאליה ומעתה מה שאמרו למטה ההוא גברא דהוה בריה שמיט כיפי ואסרינהו לכולהו נכסיה שאלו לו אי הוי בר ברך צורבא מרבנן לקנינהו ניהליה ושאלו בה רבים מה צורך לומר כן והלא הבן היה יורש מן הדין ורשאי ליתנם לבנו אינו כן לדעתנו אלא אינו רשאי ליתן לבנו ואם מפני שיעמדו הנכסים ולכשימות הבן יזכה בהם בן הבן ומותר ליהנות צריכים היו לישר את הענין להיות בן הבן זוכה בחיי הבן ואלו שתקו אסור היה לבן ליתנם לבנו ואף כשיפקיע עצמו מן הירושה אין בנו זוכה בו בחייו שהרי באמצעות הבן ומכחו באה לו ומתוך כך הוצרך לפרש כן או שמא מכוין היה לאסרם לבן ולכל היוצא ממנו והוצרך לפרש שאם יהא צורבא מרבנן יהא זוכה בהם או שמא חששו שמרוב כעסו יחלקם לאחרים או שראו כך וגדולי הדור ראיתי שהיתה קושיה זו חזקה בעיניהן עד שמכחה הסכימו לפרש ונותן לבנו או לאחיו כמו שפירשוה גדולי המפרשים דאמדיר קאי כלומר שהאב המדיר יכול ליתן לבנו של בן זה המודר ופורע לו חובו ועל הדרך שאמרו בפרק רביעי שפורע מדיר למודר את חובו וזן את אשתו ובניו אף ע״פ שהוא חייב במזונותיהם וכן שבסוגיא זו אמרו האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך היא לווה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ואין נראה לי כן חדא דאם כן היינו מתניתין דפרקין דלעיל ועוד דנותן לאחיו לא שיכא ביה שפיר אלא שהם כתבוה שדרך שיטפא אמרוה ומשום דהתם בפרק הגוזל תנא ליה הכי במתניתין דלעיל ר״ל הגוזל את אביו וכו׳ ודברים דחוקים הם ועיקר הדברים כמו שכתבנו:
האוסר פירות חבירו או פירות שלו על עצמו כגון שאמר לחבירו פירותיך קונם עלי שאסורות לו אף בהנאה כמו שביארנו (בפ״ה) וכן אם אמר קונם הם לפי או קונם על פי או שאמר בפירוש בפירות שלו פירות אלו קנם עלי או קנם על פי או קונם לפי אסור בחלופיהן אם נמכרו ובגידוליהן אם נטעו או נזרעו וכל שכן במשקין היוצאין מהן ונמצאת למד שאדם אוסר על עצמו בקונם דבר שלא בא לעולם אסר פירותיו על חבירו כגון שאמר קונם פירותי עליך אם אסור בחלופיהן ובגדוליהן או מותר אחר שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו שאלוה כאן ולא הובררה לגמרי ומתוך כך דנוה גדולי המחברים בספק ואסור בחלופיהן ובגידוליהן אלא שאם נהנה נהנה וגדולי המגיהים כתבו שהגדולין אינן ספק אלא ודאי אסורין וכן נראה מסוגיא זו ומתוך כך פסקו שאע״פ שאמרו במקדש בערלה ושאר איסורי הנאה שאע״פ שאם קדש בהן אינה מקודשת אם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת שבגידולין מיהא צריך לחזור ולקדש אבל חלופיהן כל שבקונם הרי הן ספק וגדולי הדור פסקו בהן שמותרין הם שספק סופרים הוא שהרי מן התורה אין לך תופס את דמיו אלא עבודה זרה ושביעית כמו שביארנו בקידושין:
האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך ר״ל שאמר הנייתי עליך ואע״פ שמשועבד לה פירשוה שהדירה כשהיא ארוסה קודם שהגיע זמנה לינשא ואחר כך נשאת לו לווה ובעלי חוב נפרעין ממנו שאע״פ שלדעת חנין כל שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו אבד את מעותיו לא אמרה אלא במפרנס סתם אבל כל שלותה היא יפרע מן הבעלים ומתוך כך בעלי חוב באין ונפרעין ממנו ויש חולקין לומר שאף בלותה היא חייבת למלוה ולא הבעל ואף גדולי הרבנים פרשו כן באחרון של כתובות שהיא תובעת לבעל והמלוה תובע ממנה אלא שמפרשין שזה שאמר חנין אבד מעותיו בשפרנסה בתורת פירעון כלומר שאומר לה הריני פורע לך מזונות שבעליך חייב לפרנסך ומתוך כך הרי הוא כפורע חובו של חברו שלא מדעתו ואינו אלא כמבריח ארי מנכסיו אבל כל שהלוה לאשה היא חייבת לשלם למלוה ותובעת מן הבעל ומכל מקום כל שאסרה בקונם ולותה והוא רוצה לפרוע בהיתר בעלי חוב באין ונפרעין ממנו:
ולענין ביאור באו לדקדק ממנה שהחילופין אינן כגידולין מאחר שמתירין לה ללוות וליפרע מן הבעל שהדבר כאלו החליפה נכסי הבעל בפירות אלו שאכלה ותירץ דלמא לכתחלה לא וכן הלכה שאינה לוה לכתחלה שלא הותרו חליפי אסור הנאה אלא בדיעבד ובריתא קמ״ל שאם לותה אין הבעל אסור לפרוע אלא מה שלוותה לותה ואין איסור בפירעון הבעל:
זו ששאלו בקונם פירותי עליך אם אסור בחליפיהן פירשו בתוספות שלא בקונמות דוקא שאלוה משום חומרא דקונמות אלא אף בחליפי כל איסורי הנאה שאלוה אי חלופין כגדולין אם לאו ורמז לדבר ממה שהביאו ראיה לשאלתם מהמקדש בערלה וביאור השאלה מי אמרינן הא דתנן אסור בחלופיהן לא משום דחלופין דעלמא כגדולין אלא משום דהואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו אף הוא אוסר דבר שלא בא לעולם שדעתו מתפשטת אף על החלופין אבל בחברו שאין אדם אוסרו בדבר שאינו שלו אף הוא אינו אוסרו בדבר שלא בא לעולם ואם כן אינו אוסרו בחליפין שאף החליפין דבר שלא בא לעולם הן או שמא טעם משנתנו משום דחליפין בכל מקום כגידולין הן ואף באוסרן לחברו ונאסר בחלופין כבגדולין ואף זו לא לכתחלה שאלוה דודאי אסור כמו שכתבנו למעלה וכדאמר בפרק כל שעה דאי לאו דגלי קרא בקצת איסורי מאכלות שמותר למכרן היה אסור אלא ששאלוה בדיעבד בשעבר והחליפם ומכל מקום לא נאסרו החליפין אף לאוסרם על עצמו אלא מתורת קנס ואם כן אם לא החליפם נאסר אלא אחר הוא מותר וכדתניא חמצן של עוברי עברה לאחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ופירשוה בראשון של חולין לדעת ר׳ יהודה שהיה אוסר חמץ לאחר הפסח:
ויש שואלין בסוגיא זו שהרי הדבר פשוט כאן שהגידולין אסורין ושאיסורן פשוט יותר מן החליפין ובהקדש מצינו הדבר בהפך שתופס את דמיו מן התורה וגדולי הקדש אינן הקדש אלא מדברי סופרים וכדתנן הקדיש בור ונתמלא מים שובך ונתמלא יונים אילן ונשא פירות מועלין בהן ואין מועלין בגדוליהן שאין מעילה בגידולין ותירצו גדולי הדור שהקונם הואיל ואין לו פדיון אינו כהקדש אלא כגדולי תרומה שהן אסורין ומכל מקום לענין פסק אינה שאלה שהמקדיש את בורו ריקן ואחר כך נתמלא מים או אשפה ואחר כך נתמלא זבל וכן שובך ונתמלא יונים אין לו גידולין שהרי ממקום אחר באו וראוי לומר שלא למעול בהן אבל אם הקדיש אילן ועשה פירות או שנתרבו ענפיו או הקדיש שדה והוציאה עשבים לענין פסק גידולין הן ומועלין בהן וכן כתבנוה בשלישי של עבודה זרה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי או מנכסי אם מת יירשנו ר״ל בהיתר ויהנה בנכסיו שהרי מעכשו אינו נהנה לו ולא מנכסיו אבל אם אמר בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו בהיתר שאע״פ שממילא הוא יורשו אחר שלא חלק נכסיו על פיו מכל מקום אסורים הם בהנאה שאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ומעתה כל שאמר לבנו קונם נכסים אלו עליך אפילו מת לא יירשנו בהתר אע״פ שלא פירש בחיי ובמותי ובפרק הגוזל קמא נאמרה משנה זו וסיימו בה ונותן לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ר״ל שאם רצה לצאת בנקיות יפקיע זה הבן עצמו מן הירושה ויניחנה לבניו של אביו שהן אחים שלו או לאחיו של אביו אם אין לו בנים אחרים ולא יהנה הוא בכלום ואף זו כתבו גדולי המחברים שצריך שיודיע להם שהם הנכסים שאביו אסר עליו ונראה שהוציאוה ממה שאמרו שם בגוזל את אביו שאם נותנו לאחר או שמכניסו לארנקי של צדקה או פורע בו את חובו צריך שיאמר זה גזל אבא שזכיתי בו אלא שאני רוצה להוציאה מתחת ידי ואם אינו רוצה ליתן אך שאין לו בכדי לוותר כל כך במה שזכה לו מן הדין הקלו בה שיהא לווה כנגד ירושתו ומחזיק במה שלווה ומלוה בא ונפרע מירושתו:
ויש שואלים והלא מאחר שאביו אסרם עליו הרי הם אצלו כאיסורי הנאה עד שאם קדש בהן את האשה אינו כלום והיאך הוא נותן לבניו או לאחיו וכן היאך בעלי חוב באין ונפרעין ממנו ר״ל עד שנקרע את שטרם בגבייתם אדרבה אסור הוא ליתן ואף בעל חוב כשהוא בא ונפרע מן ההפקר הוא זוכה אלא שלדעתנו הואיל ומכל מקום יורש הוא מן הדין אלא שנאסר בהנאתם דיו בכך שאין זה נותן אלא שמפקיע עצמו מן הירושה ומאליה היא נשארת לראויים לירש או בעלי חוב באין ונפרעין הימנה אחר שזכה בה מן הדין שהרי על כרחו הוא ואין כאן הנאה ומכל מקום לא שיהא הוא בעצמו פורע מהם שאלו הוא בעצמו פורע נקרא נהנה ואע״פ שאמרו המודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו מפני שאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו כבר פירשנוה דוקא בפורעו מדעת עצמו אבל מדעת המודר ובשליחותו אסור וכל שכן כשהוא בעצמו פורעו דמתוך כך ראוי לגרוס בה והן באין ונפרעין ר״ל על כרחו ואין גורסין ונפרעין ממנו ואף לדעת הגורסים ממנו פירושו מאותן הנכסים ולא על ידו דוקא וזו היא שיטת רוב מפרשים אלא שיש להקל ולומר שאף הוא פורע את חובו מהם שמאחר שאף הענין בידם לבא וליפרע על כרחו הרי הם כנפרעין מאליהן ואין אמצעות ידו כלום ואינו דומה למודר הנאה מחבירו שאסור לפרוע חובו מדעת המודר ובשליחותו שבזו כשזה פורע חובו מדעתו נמצא מהנהו אבל זה הואיל והם נפרעין בעל כרחו נעשו משעה זו כזוכים בנכסים ואין הנאה מתוספת לזה כשהוא פורעו:
ולפי מה שכתבנו אתה למד שאין זה יכול ליתנם לאחר שאינו ראוי ליורשם וכל שכן אם יש לו בנים שאין לו ליתנם לבניו שהרי נמצא נהנה במתנתו אם לבניו הקטנים מפני שמזונותם עליו ואם בגדולים שמכל מקום דרכו לזונם או שנוח לו להעשירם ולא לאחר שכל מתנה הנאה היא לנותן ולא אמרו לבניו או לאחיו אלא שהוא מפקיע עצמו מן הירושה ונשארת להם מאליה ומעתה מה שאמרו למטה ההוא גברא דהוה בריה שמיט כיפי ואסרינהו לכולהו נכסיה שאלו לו אי הוי בר ברך צורבא מרבנן לקנינהו ניהליה ושאלו בה רבים מה צורך לומר כן והלא הבן היה יורש מן הדין ורשאי ליתנם לבנו אינו כן לדעתנו אלא אינו רשאי ליתן לבנו ואם מפני שיעמדו הנכסים ולכשימות הבן יזכה בהם בן הבן ומותר ליהנות צריכים היו לישר את הענין להיות בן הבן זוכה בחיי הבן ואלו שתקו אסור היה לבן ליתנם לבנו ואף כשיפקיע עצמו מן הירושה אין בנו זוכה בו בחייו שהרי באמצעות הבן ומכחו באה לו ומתוך כך הוצרך לפרש כן או שמא מכוין היה לאסרם לבן ולכל היוצא ממנו והוצרך לפרש שאם יהא צורבא מרבנן יהא זוכה בהם או שמא חששו שמרוב כעסו יחלקם לאחרים או שראו כך וגדולי הדור ראיתי שהיתה קושיה זו חזקה בעיניהן עד שמכחה הסכימו לפרש ונותן לבנו או לאחיו כמו שפירשוה גדולי המפרשים דאמדיר קאי כלומר שהאב המדיר יכול ליתן לבנו של בן זה המודר ופורע לו חובו ועל הדרך שאמרו בפרק רביעי שפורע מדיר למודר את חובו וזן את אשתו ובניו אף ע״פ שהוא חייב במזונותיהם וכן שבסוגיא זו אמרו האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך היא לווה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ואין נראה לי כן חדא דאם כן היינו מתניתין דפרקין דלעיל ועוד דנותן לאחיו לא שיכא ביה שפיר אלא שהם כתבוה שדרך שיטפא אמרוה ומשום דהתם בפרק הגוזל תנא ליה הכי במתניתין דלעיל ר״ל הגוזל את אביו וכו׳ ודברים דחוקים הם ועיקר הדברים כמו שכתבנו:
האוסר פירות חבירו או פירות שלו על עצמו כגון שאמר לחבירו פירותיך קונם עלי שאסורות לו אף בהנאה כמו שביארנו (בפ״ה) וכן אם אמר קונם הם לפי או קונם על פי או שאמר בפירוש בפירות שלו פירות אלו קנם עלי או קנם על פי או קונם לפי אסור בחלופיהן אם נמכרו ובגידוליהן אם נטעו או נזרעו וכל שכן במשקין היוצאין מהן ונמצאת למד שאדם אוסר על עצמו בקונם דבר שלא בא לעולם אסר פירותיו על חבירו כגון שאמר קונם פירותי עליך אם אסור בחלופיהן ובגדוליהן או מותר אחר שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו שאלוה כאן ולא הובררה לגמרי ומתוך כך דנוה גדולי המחברים בספק ואסור בחלופיהן ובגידוליהן אלא שאם נהנה נהנה וגדולי המגיהים כתבו שהגדולין אינן ספק אלא ודאי אסורין וכן נראה מסוגיא זו ומתוך כך פסקו שאע״פ שאמרו במקדש בערלה ושאר איסורי הנאה שאע״פ שאם קדש בהן אינה מקודשת אם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת שבגידולין מיהא צריך לחזור ולקדש אבל חלופיהן כל שבקונם הרי הן ספק וגדולי הדור פסקו בהן שמותרין הם שספק סופרים הוא שהרי מן התורה אין לך תופס את דמיו אלא עבודה זרה ושביעית כמו שביארנו בקידושין:
האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך ר״ל שאמר הנייתי עליך ואע״פ שמשועבד לה פירשוה שהדירה כשהיא ארוסה קודם שהגיע זמנה לינשא ואחר כך נשאת לו לווה ובעלי חוב נפרעין ממנו שאע״פ שלדעת חנין כל שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו אבד את מעותיו לא אמרה אלא במפרנס סתם אבל כל שלותה היא יפרע מן הבעלים ומתוך כך בעלי חוב באין ונפרעין ממנו ויש חולקין לומר שאף בלותה היא חייבת למלוה ולא הבעל ואף גדולי הרבנים פרשו כן באחרון של כתובות שהיא תובעת לבעל והמלוה תובע ממנה אלא שמפרשין שזה שאמר חנין אבד מעותיו בשפרנסה בתורת פירעון כלומר שאומר לה הריני פורע לך מזונות שבעליך חייב לפרנסך ומתוך כך הרי הוא כפורע חובו של חברו שלא מדעתו ואינו אלא כמבריח ארי מנכסיו אבל כל שהלוה לאשה היא חייבת לשלם למלוה ותובעת מן הבעל ומכל מקום כל שאסרה בקונם ולותה והוא רוצה לפרוע בהיתר בעלי חוב באין ונפרעין ממנו:
ולענין ביאור באו לדקדק ממנה שהחילופין אינן כגידולין מאחר שמתירין לה ללוות וליפרע מן הבעל שהדבר כאלו החליפה נכסי הבעל בפירות אלו שאכלה ותירץ דלמא לכתחלה לא וכן הלכה שאינה לוה לכתחלה שלא הותרו חליפי אסור הנאה אלא בדיעבד ובריתא קמ״ל שאם לותה אין הבעל אסור לפרוע אלא מה שלוותה לותה ואין איסור בפירעון הבעל:
זו ששאלו בקונם פירותי עליך אם אסור בחליפיהן פירשו בתוספות שלא בקונמות דוקא שאלוה משום חומרא דקונמות אלא אף בחליפי כל איסורי הנאה שאלוה אי חלופין כגדולין אם לאו ורמז לדבר ממה שהביאו ראיה לשאלתם מהמקדש בערלה וביאור השאלה מי אמרינן הא דתנן אסור בחלופיהן לא משום דחלופין דעלמא כגדולין אלא משום דהואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו אף הוא אוסר דבר שלא בא לעולם שדעתו מתפשטת אף על החלופין אבל בחברו שאין אדם אוסרו בדבר שאינו שלו אף הוא אינו אוסרו בדבר שלא בא לעולם ואם כן אינו אוסרו בחליפין שאף החליפין דבר שלא בא לעולם הן או שמא טעם משנתנו משום דחליפין בכל מקום כגידולין הן ואף באוסרן לחברו ונאסר בחלופין כבגדולין ואף זו לא לכתחלה שאלוה דודאי אסור כמו שכתבנו למעלה וכדאמר בפרק כל שעה דאי לאו דגלי קרא בקצת איסורי מאכלות שמותר למכרן היה אסור אלא ששאלוה בדיעבד בשעבר והחליפם ומכל מקום לא נאסרו החליפין אף לאוסרם על עצמו אלא מתורת קנס ואם כן אם לא החליפם נאסר אלא אחר הוא מותר וכדתניא חמצן של עוברי עברה לאחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ופירשוה בראשון של חולין לדעת ר׳ יהודה שהיה אוסר חמץ לאחר הפסח:
ויש שואלין בסוגיא זו שהרי הדבר פשוט כאן שהגידולין אסורין ושאיסורן פשוט יותר מן החליפין ובהקדש מצינו הדבר בהפך שתופס את דמיו מן התורה וגדולי הקדש אינן הקדש אלא מדברי סופרים וכדתנן הקדיש בור ונתמלא מים שובך ונתמלא יונים אילן ונשא פירות מועלין בהן ואין מועלין בגדוליהן שאין מעילה בגידולין ותירצו גדולי הדור שהקונם הואיל ואין לו פדיון אינו כהקדש אלא כגדולי תרומה שהן אסורין ומכל מקום לענין פסק אינה שאלה שהמקדיש את בורו ריקן ואחר כך נתמלא מים או אשפה ואחר כך נתמלא זבל וכן שובך ונתמלא יונים אין לו גידולין שהרי ממקום אחר באו וראוי לומר שלא למעול בהן אבל אם הקדיש אילן ועשה פירות או שנתרבו ענפיו או הקדיש שדה והוציאה עשבים לענין פסק גידולין הן ומועלין בהן וכן כתבנוה בשלישי של עבודה זרה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush