ציבור או יחיד שרצו לסתור בית הכנסת ולעשות אחרת חדשה אין סותרין אותה עד שיבנו את האחרת שמא יתרשלו ונמצאו עומדין בלא בית הכנסת אפי׳ בנה את החדשה ולא השלים קרויה עדין וחסרו לו קורות ולבנים ורוצה להסיר קורות של זו כדי להשים על זו אינו רשאי ומ״מ יתבאר בבבא בתרא (ג׳:) שאם רואה בה בקעים וחושש לה שמא תפול סותרה לאלתר ויגמור בלבו למהר בנינה ומגדולי החכמים הוזכר שם על אחד מהם שבא מעשה לידו ולא הוציא מטתו מתוכה עד שגמר את הבנין מכל וכל ואע״פ שאין נוהגין קלות ראש בבית הכנסת יראה שבבית הסמוך לה היה או שמא הואיל ולכבוד בית הכנסת ולמהר את בנינה עשה אין זה נקרא קלות ראש:

בית הכנסת שבארנו שהיא נמכרת על מנת לעלות או אף על מנת שלא לעלות אם היו שם שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר דווקא כשנסתלקה קדושת בית הכנסת זה לגמרי במכירה זו כגון שהחליפה או מכרה אבל להשכירה או למשכנה לא יצאה לחולין ביד השוכר או ביד מקבל משכונה ואין רשאין להשתמש בה ויש מתירין להשכירה או למשכנה לתשמיש בית הכנסת לבד וכן הדין אפי׳ בחלקיה כגון אם סתרו בית הכנסת ורצו למכור הלבנים או הקורות שרשאין בכך אבל להשאילם אסור ודווקא בלבנים או קורות של בית הכנסת ישן שכבר חלה קדושה עליהם אבל אם רצו לבנות בית הכנסת ולקחו לבנים לצרכה והותירו או שנתחרטו בבנינה לא קדשו כלל וטובי העיר מוכרין אותם להדיא אפי׳ למ״ד הזמנה מילתא היא דוקא כגון אורג בגד למת שמשנארג לשמו הוא נאסר בהנאה הואיל ותכף שנארג ראוי לכרוך בו את המת אבל זה אינה בדמיון בגד שנארג אלא בטווי על מנת לארוג וכלם מודים בזו שאין הזמנ׳ זו אוסרתה הואיל ואין הטוויה עושתהו ראוי לכרוך בו את המת ומ״מ אף באורג בגד למת הלכה פסוקה הזמנה לאו מילתא היא כמו שיתבאר במסכת סנהדרין הסכימו טובי העיר לתת בית הכנסת במתנה הרי הוא כמכר ורשאין לנתנה במעמד אנשי העיר ואע״פ שאי אפשר להפקיעה מקדושתה בלא כלום אי אפשר שהסכימו במתנה אלא א״כ קבלו ממנו הנאה ואין צריך להביא ערך אותה הנאה ולהגיעה ליד כלם או להקדישה כמו שכתבו קצת מפרשים ויש מי שמתיר שלא במעמד אנשי העיר אע״פ שאין כאן דין עלוי ופירשו שלא הסכימו במתנה אא״כ קבלו ממנו הנאה בדבר שהיתה בו קדושה גדולה הימנו ואין זה כלום:

תשמישי מצוה נזרקין תשמישי קדושה נגנזין ואלו הן תשמישי מצוה שופר סוכה ולולב וציצית שישיבת הסוכה ושמיעת קול השופר ונטילת הלולב והבאת הציצית הם הם גופי מצוה והם עצמם תשמישי׳ של מצוה ואחר שעבר זמן המצוה ובציצית אחר שהותר הציצית ונפסל נזרקין ואתה לומד מכאן על פתילות ושמנים הנשארים בנר חנוכה שאפשר לזרקן ומאחר שאפשר לזרקן רשאי הוא להדליקן לצרכו וכן הדין בפתילות של שבת ובשאלתות אסרו בשל חנוכה ומזהירין לעשות מדורה לשרוף הכל לשם ואף קצת חכמי האחרונים מודים בה ומפני שתחלתם לכך הוא מקצה אותן ר״ל להדלקה ושריפה ודעתו בהדלקתם שישרפו מתוך האור הנתלה בהם וכן בשל שבת ואין דעתי נוחה בכך שאין דעתו של אדם מסתכלת במה שהנסיון מכחישו בכל יום וודאי לא הקצם אלא להדלקה לא להיותם כלים שם מכל וכל ומה שנשאר ודאי מותר כמו שביארנו במקומו כשאר תשמישי מצוה אבל תשמישי קדושה והוא מה שהוא תשמיש לדברי תורה אע״פ שהוסרה הקדושה ממנה נגנזין ואין הן תשמישי קדושה דלוסקמי ספרים ומזוזות ר״ל שקים המיוחדי׳ לגנוז הספרים בתוכם וי״מ הלוחות שעל הספרים וקנים חלולים שגונזים המזוזות לתוכן ותיק של ספר תורה ונרתיק של תפלין ורצועותיהם שהם תשמיש לקציצתן או משום שאותיות יו״ד ודל״ת מצויירות שם וכן אותו לוח שמניחין ספר תורה עליו והוא הנקרא כאן כורסייא ואע״פ שהיה לנו לומר שאינו אלא תשמיש דתשמיש שהרי אדם סודר המפה עליו והספר על המפה מ״מ הרבה פעמים אדם כופל מפה ומניחה לצד אחד ופורס הספר על הלוח ואין מכאן טענה לאסור ספסלים שאדם יושב בהם בבית הכנסת במקומות שאדם קורא בהם ספר תורה בט׳ באב שזה אינו אלא אקראי בעלמא וכן טעונה גניזה היריעה שפורסין בתוך ההיכל לפני ס״ת והיא הנקראת כאן פריסה אע״פ שאינה אלא תשמיש לארון והארון תשמיש לספר מפני שפעמים כופלין אותה ושוטחין אותה על שולי הארון להושיב עמודי הספר עליה וכן שלפעמים פורסין הספרים עליה כששליח צבור מסדר את הספרים לקריאת מחרתם שלא היה מוציא את הספרים מן ההיכל אלא פורס את היריעה ופותחם עליה סוף הדברים כל שנעשה לכבוד הספרים או לשמירת גופן הוא קדוש וטעון גניזה ארון שמניחין [בו] ספר תורה שנרקב או שנפרדו חלקיו זה מזה והוא הקרוי כאן תיבותא דאירפט מותר לעשות ממנו ארון קטן ואין צריך כאן לעילוי שהרי לתשמישו הראשון הוא מעמידו אבל אין עושין ממנו לוח להושיב ספר תורה עליה שאין מורידין אותה מקדושתה וכן לוח זה שנרקב מותר לעשות ממנו לוח קטן אבל אסור לעשות ממנו מעלה או מדרגה ללוח אחר וכן בכל הדומה לזה וכן יריעה שהזכרנו שבלתה עושין ממנה יריעה קטנה לפני ארון קטן או מטלית תחת עור [תיק] של ספר תורה אבל לא לחומשין ר״ל שאינו ספר תורה שלם אלא שכתובין ספר לחמשה חלקים ואע״פ שהם בגליון ובתפירת גידין ומ״מ התיק שעל הספרים האלו והם הנקראים זבלי דבי חומשי וי״מ בהם מסגרות שבעור שעושין סביב הספרים מלשון יזבלני אישי שהוא ענין מדור וכן קומטרי הספרים ר״ל תיקין של עור שמצניעים הספרים לתוכם כלן תשמישי קדושה שכל העשוי לשמירת גופן הרי הוא כנעשה לכבוד כמו שבארנו ואין אומרין בה אינדרונא בעלמא הוא ר״ל חדר קטן שמצניעין שם את הספרים שלא נתפשטה קדושתן על החדר:

מטפחות ספרי תורה שבלו הואיל וטעונין גניזה עושין אותן תכריכין למת מצוה שצרכיו מוטלין על הצבור וזו היא גניזתן וכן ס״ת עצמו שבלה מניחין אותה בתוך כלי חרש וגונזין אותו אצל תלמיד חכם בתוך הקבר ואפילו אינו אלא שונה הלכות:

בית המדרש קבוע והוא של רבים קדושתו גדולה מבית הכנסת ואין עושין ממנו בית הכנסת אבל עושין מבית הכנסת מדרש כמו שביארנו:

כל בית הסמוך לבית אחר שיש בו מת אם אין שם פותח טפח מותר הכהן ליכנס בתוכו ואם יש שם פותח טפח אסור ואם הניחו כלי גדול שאינו עשוי לטלטל מלא וריקן על פני הכותל שבו אותו הטפח ונסתם הפתח בכלי זה אע״פ שיש בכלי בית קבול הואיל ואינו עשוי להטלטל מלא וריקן אינו מקבל טומא׳ וחוצץ בפני הטומאה ואם היה שם עשוי להטלטל הרי הוא מקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה ובמס׳ בבא בתרא התבאר שאין דבר חוצץ בפני הטומאה אפי׳ בכלי שאינו מקבל טומאה אא״כ דעתו של אדם מבטלו מן הסתם שכל שהוא מבטלו הרי הוא כקבוע לשם וכמי שאינו עומד ליטלו וחוצץ הא כל שאינו מבטלו אינו חוצץ אע״פ שאינו מקבל טומאה והוא מה שאמרו שם המניח קופה של תבן או של גרוגרות בחלון חוצץ והקשה תבן הא חזי לבהמה ותירץ בתבנא סריא ונמצא ממשמען של דברים שכל שראוי לו ואינו מבטלו אינו חוצץ ואפי׳ היה דבר שאינו מקבל טומאה ומתוך כך פירשו רבי׳ שכלי זה שאמרנו שכשאינו מיטלטל חוצץ בפני הטומאה דוקא בכלי שאין אדם צריך לו במקום אחר ודעתו של אדם מבטלו מן הסתם ולעמוד שם הא אם צריך לכלי זה במקום אחר לא נתבטל ואינו חוצץ וגדולי המפרשים תירצו שאין אנו מצריכין בטול אלא בחלון שיש בו ד׳ טפחים שהמת יכול לצאת משם אבל בפותח טפח אין צריך בטול וזו שבכאן בפותח טפח או בכל פחות מארבעה טפחים ואף הם חזרו ותירצו בענין אחר שלא נאמר דין בטול אלא כשאין סותמין כל אותו הפתח אלא שממעטין אותו משיעור טפח אבל בסותמו מכל וכל אין אנו צריכין לבטול וגדולי הדורות שלפנינו פירשו שלא נאמר דין בטול אלא בדבר שהונח שם מקודם הטומאה שלא לדעת סתימה וכשאירע אח״כ טומאה לשם אם אינו דבר שהוא מבטלו מן הסתם אינו חוצץ אבל כל זמן שהוא מניחו לשם על דעת סתימה אין אנו צריכין לבטול ואפי׳ עשה כן קודם שתהא שם טומא׳ הואיל ועל דעת כן הוא עושה כן כדרך שאמרו במסכת שבת (קנ״ז:) שסתמו את המאור בטפיח ר״ל כלי חרס שאינו מקבל טומאה שלא ליכנס טומאה לשם והדברי׳ נראין: