וכול׳7 אמאי8 הא קא מכין מיום טוב לשבת9 מי סברת דמנח ליה בסוף אלפים אמה לכאן ובסוף אלפים אמה לכאן10 [לא11] [דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן]12 ואלא הא דאמר רב יהודה עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני עירב בפת בראשון מערב בפת בשני אמאי13 הא קא מכין מיום טוב לשבת מי סברת דאזיל ואמר מידי דאזיל ושאתיק קאיים14 ואע״ג דלא אמר מידי כיון דאי בעי מצי אמר כמאן דאמר דאמי. ואף על גב דתאני15 לא יהלך16 אדם לסוף17 שדהו לידע מה היא צריכה כיוצא בו לא יטייל אדם על18 פתח המדינה19 כדי שיכנס למרחץ20 מיד לא קשיא מידי [דהתם]21 מוכחא מילתא הכא לא מוכחא מילתא דאי צורבא מרבנן הוא אמרי שַמַעְתָּא22 משכתיה ואי עם הארץ הוא אמרי חמרא [איתבד]23 ליה. גופַה אמר רב יהודה עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני עירב בפת בראשון מערב בפת בשני עירב בפת בראשון מערב ברגליו בשני עירב ברגליו בראשון אין מערב בפת בשני שאין מערבין בתחלה בפת בשני24 עירב בפת בראשון מערב בפת בשני אמר שמואל ובאותה הפת:
(1) 
הֲרֵי זה חַמָּר גַּמָּל.
הֲרֵי זה חַמָּר גַּמָּל.This person is in the position of both a donkey driver, who must prod the animal from behind, and a camel driver, who must lead the animal from the front, i.e., he is pulled in two opposing directions. Since we are unsure whether the two days constitute one sanctity or two, he must act stringently as though the eiruv established for the first day is both effective and not effective for the second day, i.e., he must restrict his Shabbat movement to those areas where he would be permitted to go in both cases.
1. רב אמ׳ : כך בכ״י נ . חסר בדפוסים.
2. רבה : כך בכ״י נ . דפוסים: אביי .
3. ומי...הכנה : כך בכ״י נ , דפוסים. חסר בעיתים.
4. ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב: דפוסים: ואין שבת מכינה ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת .
5. כ״י נ מוסיף: ״אמ׳ ליה אביי אלא הא דתנן כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו ובשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו הא קא מכין יום טוב לשבת אמ׳ ליה מי סברת סוף היום קנה עירוב תחלת היום קנה עירוב ושבת מכינה לעצמה אלא מעתה יערב בלגין שהוא טבול יום שמילאהו מן החבית של מעשר טבל ואמ׳ הרי זו תרומה מעשר לכשתחשך ועל מה תנן אם אמ׳ עירובי בה לא אמ׳ כלום אמ׳ ליה בענן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא״. דפוסים ורא״ש: ואלא הא דתנן כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו בשני מחשיך עליו ואוכלו והא קא מכין מיו״ט לשבת א״ל מי סברת סוף היום קנה עירוב תחלת היום קנה עירוב ושבת מכינה לעצמה אלא מעתה יערבו בלגין בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא . בכ״י א , עיתים, ריבב״ן, דפוס קושטא כל זה חסר.
6. הסמוך: כ״י נ : ״שהוא סמוך״.
7. וכול׳: בדפוסים טקסט מלא: בין מלפניה בין מלאחריה מערב שני עירובין . (דפוס קושטא : בין מלפניה...שני תחומין , שלא כלשון המשנה).
8. אמאי: חסר ב-גד , דפוסים, רא״ש, עיתים.
9. הא קא מכין מיום טוב לשבת: וכן מפורש בפירוש רחב״ש שכך גירסת רי״ף. וכך הנוסח בתלמוד כ״י מינכן ווטיקן 109, וכן משמע בר״ח. דפוסים כנוסח המצוי בתלמוד הנדפס (נכנס מרש״י ״הכי גרסינן״): הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא . ראה בעה״מ, ובדק״ס סוף עב ע״א.
10. כ״י נ מוסיף: ״דלא מצי אזיל לגבי עירובא בתרא״.
11. לא: חסר ב-גד , כ״י א .
12. דמנח...אלף...לכאן: כך ב-גד , כ״י נ , עיתים, ריבב״ן, דפוסים וכן בר״ח. חסר בכ״י א (שמא מחמת הדומות). גם כאן כ״י נ מוסיף המשך להסבר: ״דמצי אזיל לגביה״.
13. אמאי: כבר״ח: ״הא מאי״. חסר ב-גד , כ״י נ , ריבב״ן, עיתים, דפוסים.
14. קאיים: כ״י נ : ״קאי״. דפוסים: וקאים .
15. ואע״ג דתאני: כ״י נ , עיתים: ״ואע״ג דתניא״. דפוס קושטא : והא תניא . דפוסים , ריב״ח: ״והא דתניא״.
16. יהלך: דפוסים: ילך .
17. לסוף: וכן ריבב״ן: ״בסוף״. דפוסים: לתוך . בה״ג, ר״ח, ריב״ח: ״בתוך״, וכן משמע מלשון הרמב״ם משנ״ת הל׳ שבת (כד:ב).
19. המדינה: עיתים, דפוסים, ר״ח, רא״ש: ״מדינה״.
20. שיכנס למרחץ: כך ב-גד , כ״י נ , עיתים: ״ליכנס לבית המרחץ״. דפוסים, רא״ש: שיכנס לבית המרחץ .
21. דהתם: כך ב-גד , כ״י נ , עיתים, דפוסים, ריב״ח, רא״ש. כ״י א : ״התם״.
22. שַמַעְתָּא: דפוסים: שמעתיה .
23. איתבד: כך ב-גד , כ״י נ , ריב״ח, רא״ש, עיתים. דפוסים, ר״ח: אירכס . כ״י א : ״איתבל״.
24. בשני: חסר בדפוסים.
הרי זה חמר גמל – דלמא חדא קדושה היא וקנה עירוב לשני ימים והפסיד אלפים שכנגד עירובו וכאן לא קנה כלום אלא אלפים שהיו לו בלא עירוב ודלמא ב׳ קדושות הן ולא קנה עירובו אלא ליום אחד ודינו להיות בשני כבני עירו ואין לו כאן אלא אלפים וממה נפשך בהנך אלפים אמה משתרי.
כבר ביארנו שמאחר שהם שתי קדושות אין עירוב האחד מועיל לשני עירב ברגליו לראשון מערב ברגליו לשני נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני צריך שתדע שאין עירוב ברגליו ועירוב הפת שוים והוא שהמערב ברגליו הוא שהולך לשם ומחשיך וקונה לו שביתה וכל שהוא יוצא משם וחוזר לביתו הרי הוא כמערב בפת שנאכל עירובו אחר שהוא מיטלטל לדעתו וכשהוא חוזר בשני ר״ל ביום טוב לשני לקנות שביתה לשבת הרי הוא מערב מבתחלה ונמצא שאין הפרש במערב ברגליו בין שהתנה לשני הימים ללא התנה שאפי׳ התנה פנים חדשות הן וכעירוב מתחלה ואעפ״כ יכול הוא לערב ברגליו מיום טוב לשבת ולא מפני שעירב מאתמול ליום טוב שהרי אמרנו שאותו עירוב כבר נפקע כחו אצל השני עד שאילו היה צריך למערב ברגליו שידבר ויאמר כאן תהא שביתתי לא היה יכול לערב מיום טוב לשבת כלל שאין מערבין מתחלה מיום טוב לשבת אפי׳ עירב מערב יום טוב לראשון ואין אומרין בו לקבעיה הדר אלא שאפי׳ לא עירב מאתמול כלל יכול הוא לערב ברגליו מתחלה מיום טוב לשבת אלא שמערב ברגליו אינו צריך דבור ומכיון שהחשיך לשם קנה לו שביתה ממילא אחר שאינו ישן אלא ניעור שיש לומר בו שמכיון שיכול לאמרה כמי שאמרה דמי ואין כאן הכנה מצדו מיום טוב לשבת והכנה דממילא (אין) [יש] כאן שתחלת היום קונה עירוב ונמצא שבת מכינה לעצמה ושמא תאמר והרי אמרן לא יהלך אדם בשבת בתוך שדהו לידע מה היא צריכה כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח המדינה כדי שיכנס למרחץ מיד אלמא הלוך עצמו אסור והיאך יערב מתחלה מיום טוב לשבת באלו שדה ומרחץ מעידין על סבת הליכתו ויש כאן מראית העין אבל זה אין כאן חשש שאם הוא מן התלמידים יאמרו שמעתא משכא ליה ואם עם הארץ הוא יאמרו אחר חמורו הוא מחזר ואם מפני שהולך למחר חוץ לתחום יאמרו שמערב יום טוב עירב עירוב בפת אינו כן שכל שאין עירוב ראשון מועיל לו כל שמערב בפת מתחלה צריך דבור ומעתה כל שהתנה בעירובו הראשון שיהא לשני ימים כשמחזירו למחר על סמך דבור ראשון הוא מחזירו ואחר שאותו הפת בעצמו הוא שמחזיר לשם אינו צריך דבור שאין הפת מטלטל מדעתו אבל אם נאכל העירוב כשבא לערב בפת אחר הרי הוא כמי שלא עירב מערב יום טוב לראשון והרי הוא מערב מתחלה מיום טוב לשבת והוא צריך דבור ומתוך כך אין לו עירוב בפת לשני שאין אדם מכין מיום טוב לשבת ודבורו הוא הכנה הבאה מצדו אלא שאם רצה מערב ברגליו על הדרך שביארנו אבל באותו פת עצמו אין כאן הכנה מצדו והכנה דממילא הבאה על ידי חזרתו אע״פ שהוא שותק אין כאן שהרי תחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה:
ומ״מ כל שמערב בפת אע״פ שתחלת היום קונה עירוב צריכים אנו לסעודה הראויה מבעוד יום וא״כ למדת על כרחך שזה שאמרו מערב שני עירובין אחד למערב ואחד למזרח אי אפשר להעמידה בשעירב בסוף אלפים אמה לכל רוח שאם כן הרי אין יכול לילך בראשון למקום עירובו השני שהרי הפסיד לאותו היום כל אמותיו שכנגד השני ואין כאן סעודה הראויה מבעוד יום ואע״פ שראויה לאחרים מ״מ כשם שאתה צריך לסעודה הראויה מבעוד יום כך אתה צריך שיהא עירוב מבעוד יום והרי מבעוד יום הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר ופרשה בשמניח בסוף אלף לכאן ולסוף אלף לכאן ולהרויח עוד אלף אמה ונמצא שיכול לילך לשם בראשון שהרי נשארו לו אלף אמה לאותו צד:
ולביאור השמועה למדת שזה שאמרו עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו לשני הוא הדין אפי׳ עירב לראשון ובשותק ולא עוד אלא אף לשתי רוחות כל שהם שתי קדושות ומ״מ כל גדולי המפרשים כתבו בזו דוקא מרוח אחת שאם לרוח אחרת יראה כהכנה שהרי [אמרו] לא יהלך אדם בתוך שדהו וכו׳ והרי בכאן לא יאמרו שמערב יום טוב עירב שהרי ראוי הוא לצד אחר וזה שאמר עירב בפת בראשון מערב בפת בשני פירושו באותה הפת שאינו צריך לדבור והוא הדין ברגליו ובשתיקה הא בפת אחרת לא שהרי צריך דבור עירב בפת בראשון מערב ברגליו בשני שאף בלא עירב לראשון כלל הדין כן ובשתיקה עירב ברגליו בראשון אין מערב בפת בשני שהרי לדבור הוא צריך ונמצאת הכנה מצדו מיום טוב לשבת וכן שהוא כמקנא ביתא ומה שאמרו בביצה נולדה בזה אסורה בזה משום הכנה הוא ולא משום קדושה אחת כמו שביארנו במקומו ויראה לי במערב ברגליו הואיל ואינו צריך דבור ר״ל שאינו צריך לומר שיקנה לו מקומו אפי׳ אמר לא הפסיד:
מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשיכה נחלקו בו ר׳ יוחנן בן נורי וחכמים שלדעת ר׳ יוחנן בן נורי קנה שם שביתה ויש לו אלפים אמה משם לכל רוח ולדעת חכמים אין לו אלא ארבע אמות והלכה כר׳ יוחנן בן נורי וחפצי הפקר אין קונין שביתה אלא הרי הן כרגלי הזוכה ודברים אלו יתבארו בפרק מי שהוציאוהו בע״ה:
המשנה השביעית ועוד אמר ר׳ יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביום טוב הראשון ואוכלה בשני וכן ביצה שנולדה ביום טוב הראשון תאכל בשני ולא הודו לו חכמים אמר הר״ם העיקר אצלנו כי אסור להוציא תרומה ומעשרות ביום טוב ועוד יתבאר זה במקומו ודמיון מאמר ר׳ יהודה הוא זה אם יש לפניו שני סלים מטבל וירמוז אל הסל האחד ויקרא אותו ראשון ויאמר ביו״ט ראשון אם היום חול שמותר להוציא תרומה ומעשרות זה הסל הראשון תרומה ומעשרות לסל השני ואם היום קדש אין בדברי כלום ולמחר יאמר אם היום חול זה הסל עצמו שרמזתי לו אתמול הוא תרומה ומעשרות על הסל השני ויהיה מותר לאכל הסל השני ואם היום קדש אין בדברי כלום ויהיה מותר לו לאכל הסל השני ביום טוב שני בהכרח לפי שאם יום טוב שני קדש תנאו ביום ראשון קיים ואם היום הראשון קדש תנאו ביום שני קיים וכמו כן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני על זה הדרך כי אם הראשון קדש השני חול ותהיה מותרת לאכילה ואם יום שני קדש הראשון חול והחול הוא שהכין ליום טוב כאשר יתבאר ויתפרש במסכת ביצה וכל זה לפי שסברתו שהן שתי קדושות והשמענו אלו השלשה הלכות ללמדך כח סברתו כי הוא ישים אותם שתי קדושות לענין העירוב שאינו עושה שום מלאכה ולענין כלכלה ולא יגזור שמא יפריש ממנה תרומה באחד מן הימים וכן לענין ביצה ולא יגזור שמא יאכל ביום טוב והוא אסור כאשר יתבאר בביצה וכבר בארתי לך שהלכה כר׳ יהודה באלו הדרכים כלם אבל לא בשני ימים טובים של ראש השנה לפי שהם קדושה אחת ר׳ דוסא בן הרכינס אומר העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אומר החליצנו ה׳ אלוקינו את יום ראש החודש אם היום אם למחר ולמחר הוא אומר אם היום ואם לאמש ולא הורו לו חכמים ר׳ דוסא כלל בזה המאמר שני דיעות האחד שהוא מזכיר של ראש חדש בראש השנה והשני שמתנה בראש השנה ואומר אם היום אם למחר והעקר אצלנו מה שזכרתי לך כי שני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הן והתנאי אינו עיקר בהם והטעם גזרו שמא יקלו בהם עמי הארץ כשישמעו שהוא ספק ונחוש לזה בראש השנה כי אפילו בזמן שהיו עושים על פי הראיה היו עושים ראש השנה שני ימים ברוב והעיקר אצלנו גם כן שלא יזכר ראש חדש בתפלת ראש השנה אלא אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן ואמרו בכסה ליום חגנו חג שראש חדש מתכסה בו הנה התבאר לך כי דברי ר׳ דוסא דחויים מהכל:
הרי זה חמר גמל, כלומר, נמשך לשני צדדים מנוגדים ואין בידו מאומה, כי אין בידינו הלכה קבועה אם קדושה אחת היא ואם שתיים, ומספק מחמירים אנו עליו גם כאילו קנה עירובו, וגם כאילו לא קנה עירוב כלל.
This person is in the position of both a donkey driver, who must prod the animal from behind, and a camel driver, who must lead the animal from the front, i.e., he is pulled in two opposing directions. Since we are unsure whether the two days constitute one sanctity or two, he must act stringently as though the eiruv established for the first day is both effective and not effective for the second day, i.e., he must restrict his Shabbat movement to those areas where he would be permitted to go in both cases.
הכל
(2) רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל ור׳ וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמְרִים עֵירַב בְּרַגְלָיו בָּרִאשׁוֹן אֵין מְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי נֶאֱכַל עֵירוּבוֹ בְּיוֹם רִאשׁוֹן יוֹצֵא עָלָיו בַּשֵּׁנִי.
Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, say: If he established an eiruv with his feet on the eve of the first day, he need not establish an eiruv with his feet on the eve of the second day, as his eiruv remains effective for the second day as well. Similarly, if he had made an eiruv by depositing food in the place where he wished to establish his residence, and his eiruv was eaten on the first day, he may still rely on it and go out beyond the limit permitted to the rest of the inhabitants of the town on the second day, as the two days constitute one sanctity; from the outset, the eiruv acquired his place of rest for both days.
Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, say: If he established an eiruv with his feet on the eve of the first day, he need not establish an eiruv with his feet on the eve of the second day, as his eiruv remains effective for the second day as well. Similarly, if he had made an eiruv by depositing food in the place where he wished to establish his residence, and his eiruv was eaten on the first day, he may still rely on it and go out beyond the limit permitted to the rest of the inhabitants of the town on the second day, as the two days constitute one sanctity; from the outset, the eiruv acquired his place of rest for both days.
רבן שמעון בן גמליאל ור׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה אומרים עירב ברגליו בראשון [אין] מערב ברגליו בשני נאכל עירובו בראשון (אינו) יוצא עליו בשני אמר רב הלכה כד׳ זקנים.
רבן שמעון בן גמליאל ור׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה ור׳ אלעזר בר׳ שמעון סתימתאה ור׳ יוסי ב״ר יהודה סתימתאה וכולהו אליבא דר׳ אליעזר דאמר ב׳ קדושות הן ואקשינן והא רבן שמעון בן גמליאל ור׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה איפכא שמענא להו כלומר דלא כר׳ אליעזר דאמר ב׳ קדושו׳ הן דהא קאמרי עירב ברגליו בראשון אין מערב ברגליו בשני נאכל עירובו בראשון יוצא עליו בשני.
רבן שמעון בן גמליאל ור׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה אומרים: עירב ברגליו בראשון — אין מערב ברגליו בשני אלא חל העירוב גם לצורך יום המחרת, וכן אם נאכל עירובו ביום הראשון — יוצא עליו בשני, ששני הימים קדושה אחת הם, ומלכתחילה נקנה לשני הימים.
Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, say: If he established an eiruv with his feet on the eve of the first day, he need not establish an eiruv with his feet on the eve of the second day, as his eiruv remains effective for the second day as well. Similarly, if he had made an eiruv by depositing food in the place where he wished to establish his residence, and his eiruv was eaten on the first day, he may still rely on it and go out beyond the limit permitted to the rest of the inhabitants of the town on the second day, as the two days constitute one sanctity; from the outset, the eiruv acquired his place of rest for both days.
הכל
(3) אָמַר רַב הֲלָכָה כד׳ כְּאַרְבָּעָה זְקֵנִים הַלָּלוּ וְאַלִּיבָּא דר״א דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר אב׳ שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת הֵן וְאֵלּוּ הֵן ד׳ אַרְבָּעָה זְקֵנִים רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל ור׳ וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בר׳ בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה ור״א וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בר״ש בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן ור׳ וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה סְתִימְתָּאָה וְאִיכָּא דְּאָמְרִי חַד מִינַּיְיהוּ רַבִּי אֶלְעָזָר וּמַפֵּיק ר׳ רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה סְתִימְתָּאָה.
Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of these four Elders and in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said: When Shabbat and a Festival occur on consecutive days, they constitute two distinct sanctities. And these are the four Elders: Rabban Shimon ben Gamliel; Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka; Rabbi Eliezer, son of Rabbi Shimon; and Rabbi Yosei bar Yehuda, the one whose opinions were often recorded as unattributed mishnayot. And there are those who say: One of them is Rabbi Elazar, and remove from the list Rabbi Yosei bar Yehuda, the one whose statements were often recorded as unattributed mishnayot.
Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of these four Elders and in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said: When Shabbat and a Festival occur on consecutive days, they constitute two distinct sanctities. And these are the four Elders: Rabban Shimon ben Gamliel; Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka; Rabbi Eliezer, son of Rabbi Shimon; and Rabbi Yosei bar Yehuda, the one whose opinions were often recorded as unattributed mishnayot. And there are those who say: One of them is Rabbi Elazar, and remove from the list Rabbi Yosei bar Yehuda, the one whose statements were often recorded as unattributed mishnayot.
(אמר רב הלכה כד׳ זקנים. רבן שמעון בן גמליאל ור׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה ור׳ אלעזר בר׳ שמעון סתימתאה ור׳ יוסי ב״ר יהודה סתימתאה) שמעי׳ מינה דקדושה אחת סבירא להו ופרקינן רב איפכא הוה תני לה להא מתניתא וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו׳ (לר׳ יוחנן בן ברוקה אחד) עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני כו׳.
ערך ארבע
ארבע – אבמשנה (עירובין יז.) ד׳ דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים מדמאי ומלערב פי׳ בגמ׳ (עירובין לח:) ובגמ׳ א״ר הלכה כד׳ זקנים וכו׳ ד׳ דברים היה ר״ע דורשן ואין אני דורש כמותן (ראש השנה יח) בגמר׳ דעל ששה חדשים פי׳ אלו ארבעה דברים מפורשין בספרי דבי רב בפרשת שמע ישראל ובמסכת סוטה בתוספתא ר״ש בן יוחי אמר ד׳ דברים היה ר״ע דורשן ואף אני דורשן ודברי נראין מדבריו הוא אומר ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק שעבד עבודה זרה ואני אומר שלא היו צרים אלא לענין שדות וכרמים שכשבאו לחלוק היה ישמעאל אומר לו אני נוטל שני חלקים שאני בכור וכן שרה אמרה לאברהם גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש וגו׳ ורואה אני דברי מדבריו. כיוצא בו הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם וגו׳ שוה להם כל דברי ר״ע ואני אומר אפי׳ אתה מכניס להם כל צאן ובקר שבעולם סופן לרנן אחריך השיבהו רוח הקודש עתה תראה היקרך דברי אם לא ודברי אני רואה מדבריו. כיוצא בו אתה אומר יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל והלא דברים ק״ו ומה אברהם שלא עבד אלא אלוה אחד ירש את הארץ אנחנו שעובדין אלוהות הרבה אינו דין שנירש את הארץ ואני אומר ומה אברהם שלא נצטווה אלא מצות ידועות ירש את הארץ אנו שנצטוינו מצות הרבה אינו דין שנירש את הארץ מה נביא משיבן על כך כה אמר ה׳ על הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גילוליכם עמדתם על חרבכם עשיתם תועבה ואיש את אשת רעהו טמאתם והארץ תירשו רואה אני דברי מדברי ר״ע. כיוצא בו אתה אומר כה אמר ה׳ צום הרביעי וגו׳ זה שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר ולמה נקרא שמו רביעי שהוא חדש רביעי. צום החמישי זה ט׳ באב שבו חרב הבית בראשונה ובשנייה ולמה נקרא שמו חמישי שהוא חדש חמישי. צום השביעי זה שלש בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ומי הרגו ישמעאל בן נתניה ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב״ה כחורבן בית המקדש. צום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלם שנא׳ ויהי דבר ה׳ אל ירמיהו בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר בן אדם כתב לך שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלם ואני אומר צום העשירי הוא צום החמישי אלא שביהודה מתענין על המעשה ובגולה על השמועה שנאמר ויהי בשתים עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותנו בא אלי הפליט וגו׳ ושמעו ועשו יום שמועה כיום שריפה ודברי אני רואה מדבריו. ארבעה צריכין להודות (ברכות נד) שאלו לפני רב האי ז״ל הא דאמר רב יהודה ד׳ צריכין להודות מאי טעמא לא אמרינן רבנן כסידורא דקראי והשיב הכי אית לפרושי דקראי סדירין לפום דשכיח טפי להולכי דרכים ומדבריות הרבה מצויין הולכין מעיר לעיר ואחריהן מי שהיה חבוש בבית האסורין דמעיטי מנהון והרבה מצויין אפילו על אכרגא וטסקא ובתריהון מי שהיה חולה ונתרפא דמעיטין מן מאן דמיחבשן לשלטונא ושכיחין נמי טובא ובתריהון יורדי הים המעיטין מן כולהון דשמעתא סדירין לפום הקרובים לסכנה יורדי הים טפי קרובין לסכנה דבחד ריגעא אובדין ובתריהון הולכי מדבריות טועים ולא משכחו מאכל ולא משקה וקרובין למיתה יותר מן החיים ובתריהון מי שהיה חולה ונתרפא אפילו חושש בראשו ואפילו חושש בגרונו ובתריהון מי שהיה חבוש בבית האסורין דמרחיק מן הסכנה טפי מכולהון וכל חד מן הני עדיף ניסיה מדבתריה.
ערך שתי
שתי – ב(פסחים פז) דתנן (כלים פי״ז) ושתי אמות היו בשושן הביר׳ פי׳ יש מי שאומר מקום היה בנוי בבית המקדש צורת שושן הביר׳ ועשו בניין אמה אחת כמדת משה רבינו שעשה בה כל כלי הקודש ותוספת׳ חצי אצבע בקרן מזרחית צפונית בנין אמה ואחת יתירה בקרן מזרחית דרומית ומכורש (מנחות צח.) ויש מי שאומר מדת ב׳ אמות של כסף או של זהב כגון שרביט היו עשויו׳ ומונחות באותו מקום ובהן היו משערין ומתנין לאומנין ולוקחין (פסחים מז:) לוקה שתים על אכילתו וג׳ על בישולו פי׳ אחד מבעיר אש שלא לצורך אכילה ב׳ מבשל גיד בי״ט שאינו בר אכילה ג׳ וכן מבשל בשר ג׳ בבישול ב׳ באכילה א׳ אוכל גיד ב׳ אוכל בשר בחלב (עירובין לח:) אמר רבי הל׳ כד׳ זקנים הללו ואליבא דר׳ אליעזר דאמר שתי קדושות הן רבן שמעון ב״ג ור׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא ור׳ אלעזר בר׳ שמעון סתימתאה ור׳ יוסי בר׳ יהוד׳ סתימתא׳ (שבת עח) תנא כמה קשר מוכסין שתי אותיות בכתב יוני שהן גדולות מאותיות שלנו פי׳ אותו קשר שהיו מכירין אותו באותו פרק.
א. [פיר.]
ב. [צווייא.]
חד מינייהו ר׳ אלעזר – כל רבי אלעזר סתם בתלמוד שהוא תנא רבי אלעזר בן שמוע הוא.
סתימתאה – קרי כל מי שראה רבי דבריו במקומות הרבה ושנאן במשנה סתם.
ואמר רבא הלכה כארבעה זקינים ואליבא דר׳ אליעזר דאמר ב׳ קדושות הן, ומונה רשב״ג ור׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה, ומתרץ דבריהם וכן אמר רשב״ג ור׳ ישמעאל עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, דשתי קדושות הן, דאי קדושה אחת הוו כיום אחד ולא היה צריך לערב ליום שני. וכן אמר רב יהודה עירב ברגליו ביום ראשון מערב ביום שני.
ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר׳ אליעזר אלא בשבת ויום טוב [דתרווייהו] קודש והוו כיום אחד, כדקאמ׳ ליה אי אתה מודה שאין מערבין ליום אחד חציו לכאן וחציו לכאן, אבל בב׳ ימים של פסח ועצרת וסוכות שהן של גליות ודאי מודו דשתי קדושות הן ומערבין לכאן ולכאן.
א. לח ע״ב.
אמ׳ רב הלכה כד׳ זקנים וכו׳. פיר׳, אמרי׳ בגמ׳1 ת״ר עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני. נאכל עירובו בראשון2 אינו יוצא עליו בשני דברי ר׳ וכו׳, בריתא בגמ׳3.
1. לעיל בע״א (וברי״ף ליתא).
2. כגי׳ ברי״ף ובכי״מ (ראה דק״ס, ע). ולפנינו: ׳ביום ראשון אין יוצא .. ביום שני׳ (וכ״ה לעיל, עי״ש הע׳ 250).
3. ר״ל, עד כאן מן הברייתא לעיל בע״א, וההמשך, מסקנת הגמ׳ לפנינו בע״ב (וברי״ף ליתא).
אמר רב: הלכה כארבעה זקנים הללו, ואליבא [ועל פי שיטת] ר׳ אליעזר שאמר: שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה שתי קדושות הן. ואלו הן ארבעה זקנים אלה: רבן שמעון בן גמליאל, ור׳ ישמעאל בן ר׳ יוחנן בן ברוקה, ור׳ אלעזר בן ר׳ שמעון, ור׳ יוסי בר יהודה סתימתאה (שדבריו מופיעים הרבה לא בשמו אלא כסתם משנה). ואיכא דאמרי: חד מינייהו [ויש שאומרים: אחד מהם מארבעה זקנים] הוא ר׳ אלעזר, ומפיק [ומוציא] מן הרשימה את ר׳ יוסי בר יהודה סתימתאה [שסתמו דבריו] ומקשים:
Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of these four Elders and in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said: When Shabbat and a Festival occur on consecutive days, they constitute two distinct sanctities. And these are the four Elders: Rabban Shimon ben Gamliel; Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka; Rabbi Eliezer, son of Rabbi Shimon; and Rabbi Yosei bar Yehuda, the one whose opinions were often recorded as unattributed mishnayot. And there are those who say: One of them is Rabbi Elazar, and remove from the list Rabbi Yosei bar Yehuda, the one whose statements were often recorded as unattributed mishnayot.
הכל
(4) וְהָא רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל ור׳ וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ אֵיפוֹךְ.
The Gemara raises a difficulty: Didn’t we hear that Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, maintain the opposite opinion in the baraita cited above, namely that the two days constitute a single sanctity? The Gemara answers: Reverse the attributions in the baraita.
The Gemara raises a difficulty: Didn’t we hear that Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, maintain the opposite opinion in the baraita cited above, namely that the two days constitute a single sanctity? The Gemara answers: Reverse the attributions in the baraita.
איפוך – פי׳ איפוך סברא דילי׳ ותני בריש׳ מערב ברגליו בשני ותאני בסופ׳ אין יוצא עליו בשני. אימא וכן אמ׳ רשב״ג פי׳ וה״ה דבעינן למתני סברא דרשב״ג מקמי סברא דר׳ יהודה אלא רב גמרא גמיר לה פי׳ לאו מסברא אמר לה אנא הכי גמיר לה דר׳ סבר כרבנן ורשב״ג ור׳ ישמעאל סברי כרבי אליעזר. אמר התם משום הכנה דתניא וכו׳ ולמאן דאית ליה הכנה דרב׳ אין אופין מי״ט לשבת מדאורייתא והא דשרו ליה רבנן בעירובי תבשילין היינו מטעם הואיל. ואיכא למידק דהא לעיל אמרי׳ ובכולה סוגיא דר׳ אליעזר אית ליה הכנה דרבה ואלו בערבי פסחים איכא מ״ד דלית ליה לר׳ אליעזר אופין וא״כ היאך אופין מי״ט לשב׳ בעירובי תבשילין היינו מטעם הואיל ואיכא למידק דהא לעיל דרבנן וי״ל דמ״ד התם דר׳ אליעזר לית ליה הואיל ס״ל דר׳ אליעזר לית ליה הכנה דרב׳ כלל מי״ט לשבת ומעירובי תחומין השיבו רבנן לר׳ אליעזר וטעמא דר׳ אליעזר משם מקני ביתא ושם פירשנו בו טעם אחר בס״ד.
א״ל אביי אלא הא דתנן כיצד הוא עושה וכו׳ והא קא מכין מי״ט לשב׳ ואיכא למידק דמשמע דאביי לא ניחא ליה למימר דטעמא דרבה משו׳ הכנה ואמאי דהא רב כר׳ אליעזר ס״ל דאית ליה הכנה ואפילו בעירובי חצרות כדאיתא לעיל וי״ל דאביי סבר טעמא דר׳ אליעזר לעיל משום מקני ביתא ובעירובי תחומין איתניא אי נמי דאביי סבר דגבי ביצה שנולדה בי״ט כיון דמידי דממילא הוא לית ביה משום הכנה ואפילו לר״א ואע״ג דסבר לה גבי עירובי חצרות דלא הוי אלא רשותא שאני התם דאיכא מעשה לכתחלה בי״ט אבל לא ביצה דאתיא ממילא ואלו איתא דגבי ביצה איכא משום הכנה היה דהוה לן למימר גבי עירוב ליטלו בראשון ולהחזירו בשני אלא ודאי משום דלא הוי לכתחלה שאינו צריך לחזור לומר כלום ולקבעי הדר משתרי וא״כ ה״ה לביצה: ואביי אזיל בהא לטעמיה דפריך במסכת י״ט לרבה דסבר דאיסור בינה שנולדה בי״ט הכנה וקסבר שאין האיסור אלא משום פירות הנושרין ושאר טעמי דהתם והכין. ס״ל הכא. וא״ת מ״מ מאי קא מקשי מהא דרבנן דהא רב כר׳ אליעזר ס״ל ואפשר כי היכי פליג בהכנה דעירובי חצרות פליגי בהא דביצה שנולדה ובאידך דמוליכו בשני. וי״ל דהא אשכחן במתניתא דלעיל דסבר ר׳ אליעזר שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני וה״ה שמערב בשני באותו הפת וכדכתיב לעיל: מיהו אין זה מספק דהא ודאי לא שמיעא ליה לאביי ההיא מתניתא מדלא מותיב מיניה ומותיב מדרבנן. והנכון דאביי מסברא משמע ליה דהא גריעא מהכנה דעירובי חצרות ואפי׳ לר׳ אליעזר לא פליג עלה ולית לן לאפושי פלוגתא בניהו בכדי הילכך אפילו לאביי בין רבנן בין לר׳ אליעזר כלהו אית להו הכנה דרבה אלא שאין ההכנות שוות דבהכנה גמורה בידים כגון עירובי תחומין ואין צ״ל אפיה ובשול אפילו לרבנן אסירא וכל שהיא הכנה גרועה כגון עירובי חצרות פלוגת׳ דר״א ורבנן כדקתני לעיל: וכל דאתי ממילא כגון ביצה שנולדה והמחזיר עירובו בי״ט ומניחו במקומו אפילו לר׳ אליעזר לא חשיבא הכנה.
והא [והרי] רבן שמעון בן גמליאל ור׳ ישמעאל בר [בן] ר׳ יוחנן בן ברוקה איפכא [ההיפך] שמעינן להו [שמענו אותם אומרים] בברייתא, ולדעתם קדושה אחת היא! ומשיבים: איפוך [הפוך] את השיטות.
The Gemara raises a difficulty: Didn’t we hear that Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, maintain the opposite opinion in the baraita cited above, namely that the two days constitute a single sanctity? The Gemara answers: Reverse the attributions in the baraita.
הכל
(5) אִי הָכִי הַיְינוּ רַבִּי אֵימָא וְכֵן אָמַר רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְכוּ׳.
The Gemara asks: If so, this is exactly what Rabbi Yehuda HaNasi said. What is their dispute? The Gemara answers: Say that there is no disagreement between them, and the baraita should read as follows: And so too, Rabban Shimon ben Gamliel said that he agrees with what was stated above.
The Gemara asks: If so, this is exactly what Rabbi Yehuda HaNasi said. What is their dispute? The Gemara answers: Say that there is no disagreement between them, and the baraita should read as follows: And so too, Rabban Shimon ben Gamliel said that he agrees with what was stated above.
אי הכי היינו ר׳ ליחשוב נמי בהדי הני זקנים רב גמרי גמיר דר׳ מיתנא הוה תני להא מתניתא דב׳ קדושות הן ולא סבר לה הכי ומקשי רב חסדא מי אמר רב הלכתא ב׳ קדושות הן והא אמר רב שבת ויום טוב ביצה שנולדה בזה אסורה בזה. ופריק רבא לעולם ב׳ קדושות הן והתם לא קאסר רב אלא משום הכנה דאין יום טוב מכין לשבת כל שכן שבת ליום טוב. ואלא הא דתנן כיצד עושה מוליכו בראשון וכו׳ מחשיך עליו ואוכלו ובא לו הא מכין. שקונה עירוב מיום [טוב] לשבת. ודחינן מי סברת סוף ערב שבת קונה עירוב תחלת היום שהוא שבת קונה עירוב ושבת היא שמכינה לעצמה. (היכי) [אי הכי] אמאי בלגין טבול יום שמילאוהו מחבית של מעשר טבל כו׳ אם תחלת היום קונה עירוב אמאי לא עירב ומשנינן התם דבעינן סעודה הראויה מבעו״י וליכא דהא מבעו״י טבל הוה ואין מערבין בטבל.
ומקשים: אי הכי, היינו [אם כך, דבריהם הרי זה כדברי] רבי ובמה נחלקו? ומתרצים: אימא [אמור, תקן] שלא הובאו הדברים כדרך מחלוקת אלא יש לגרוס: וכן אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו׳ שאף הוא סבור כן.
The Gemara asks: If so, this is exactly what Rabbi Yehuda HaNasi said. What is their dispute? The Gemara answers: Say that there is no disagreement between them, and the baraita should read as follows: And so too, Rabban Shimon ben Gamliel said that he agrees with what was stated above.
הכל
(6) וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי רַבִּי רַבִּי תָּנֵי לַהּ וְלָא סָבַר לַהּ.
The Gemara now asks: Let us also count Rabbi Yehuda HaNasi among these Elders, as he too holds that the two days are distinct sanctities. The Gemara answers: Rabbi Yehuda HaNasi taught this opinion, and he himself did not hold it to be correct. He transmitted a ruling that he received from his teachers, but his own opinion was otherwise.
The Gemara now asks: Let us also count Rabbi Yehuda HaNasi among these Elders, as he too holds that the two days are distinct sanctities. The Gemara answers: Rabbi Yehuda HaNasi taught this opinion, and he himself did not hold it to be correct. He transmitted a ruling that he received from his teachers, but his own opinion was otherwise.
ושואלים: וליחשוב נמי [ושיחשיב בין הזקנים הללו גם את] רבי שאף לדעתו שתי קדושות הן! ומשיבים: רבי תני לה [שנה הלכה זו] והוא עצמו לא סבר לה [כמותה] שמסר דברי הלכה שקיבל מרבותיו ולא דעת עצמו.
The Gemara now asks: Let us also count Rabbi Yehuda HaNasi among these Elders, as he too holds that the two days are distinct sanctities. The Gemara answers: Rabbi Yehuda HaNasi taught this opinion, and he himself did not hold it to be correct. He transmitted a ruling that he received from his teachers, but his own opinion was otherwise.
הכל
(7) רַבָּנַן נָמֵי תָּנוּ לַהּ וְלָא סָבְרִי לַהּ רַב גְּמָרָא גְּמִיר לַהּ.
The Gemara raises a difficulty: If so, let us also say that the Rabbis, Rabban Shimon ben Gamliel, and Rabbi Yishmael also taught this law, and they themselves did not hold it to be correct. What proof is there that this represents their own opinions? The Gemara answers: Rav did not rely on the wording of these sources; rather, he learned by way of a definite tradition that these four Elders maintained this position.
The Gemara raises a difficulty: If so, let us also say that the Rabbis, Rabban Shimon ben Gamliel, and Rabbi Yishmael also taught this law, and they themselves did not hold it to be correct. What proof is there that this represents their own opinions? The Gemara answers: Rav did not rely on the wording of these sources; rather, he learned by way of a definite tradition that these four Elders maintained this position.
רבנן נמי – הנך רבן שמעון ור׳ ישמעאל נהי דקתני וכן דלמא תנו ולא סברי לה.
רב גמרא גמיר לה – מרביה דהנך ארבעה זקנים סבירא להו כר״א אבל רבי תני ולא סבר לה.
ואסיקנה בגמ׳, דר׳ גמרא גמיר ליה מרביה1 דהיל׳ כד׳ זקנים2 ואליבא דר׳ אליעזר דאמ׳ כי שבת ויום טוב שתי קדושות הן. ואלו הן ד׳ זקנים, רשב״ג ור׳ ישמעאל ביר׳ ר׳ יוחנן בן ברוקא ור׳ אלעזר בר׳ שמעון סתימתא3 ור׳ יוסי ב״ר יהודה סתימתא דסבירא לה4 כר׳ אליעזר דאמ׳ שבת ויום טוב שתי קדושות הן, אבל ר׳ תני לה, לא סבירא ליה5 כוותיהו.
[גמ׳ ורי״ף שם]
מאי הכנה6 אמר רבא7 כדתניא8, והיה9 ביום השישי והכינו וג׳. פיר׳, אמרי׳ בגמרא10 היכי11 אמר רב הלכה כד׳ זקנים ואליבא דר׳ אליעזר דאמ׳ שתי קדושות הן, והאמ׳ במס׳ יום טוב12 בעניין ביצה, שבת ויום טוב, רב אמ׳ נולדה בזה אסורה בזה, דאלמא13 קסבר רב קדושה אחת. ופריק רבה14, לעולם קסבר רב הלכה כד׳ זקנים ואליבא דר׳ אליעזר דאמ׳ שתי קדושות הן, והך דקאמ׳ התם נולדה בזה אסורה בזה, לאו דקסבר קדושה אחת הן, אלא דקסבר מאי דמתליד15 ביום טוב אסיר למיכליה בשבת ומאי דמתליד בשבת אסיר למיכליה ביום טוב. דתני[׳]16 והיה ביום השישי והכינו וכו׳.
1. עפ״י רש״י ד״ה רב גמרא גמיר לה. מרביה, דהנך ארבעה זקנים סבירא להו כר״א. אבל רבי תנא ולא סבר לה׳. פי׳, אף דתנא כר״א, לא ס״ל כוותיה (וראה לקמן הע׳ 272).
2. כגי׳ בכי״מ (ראה דק״ס, ר). לפנינו נוסף: ׳הללו׳.
3. כגי׳ בד״ש, ה״ג וריב״ח (ומוסיף בדק״ס ת: ד׳כן הוא נכון׳, כמו שהוא בבכורות נא, ב). ולפנינו בגמ׳ ליתא תי׳ ׳סתימתא׳.
4. צ״ל ׳להו׳, וכ״ה ברש״י.
5. לפנינו בגמ׳ וברש״י: ׳ולא סבר לה׳.
6. לשון הרי״ף (וכ״ה בספר העתים והרא״ש). ובגמ׳: ..׳התם משום הכנה, דתניא..׳.
7. ׳רבא׳ גם בכי״מ, רי״ף כ״י (דק״ס, ה), ריב״ח ור״ח. וברי״ף שלפנינו ׳אביי׳. וגי׳ הגמ׳ שלפנינו, רי״ף כ״י נ״י, הגהות מא״י והתוס׳ (ד״ה אמר): ׳רבה׳, וכן גרס גם רבינו לקמן (עי״ש הע׳ 281). אבל לשון הגמ׳ בביצה (ד, א): ׳אלא הכא בהכנה דרבה קמיפלגי, רב אית ליה הכנה דרבה..׳, אין עניינו לכאן (דשם הפי׳ הוא למשנה, ׳ביצה שנולדה לב״ה אמאי לא תיאכל). ואילו כאן אמר רבא (או אביי או רבה) דמה״ט דברייתא דרבה (כ״כ התוס׳ (שם): ׳דרבה הביא הברייתא תחילה לבית המדרש׳) ׳נולדה בזה אסורה בזה׳.
8. עי׳ בתוס׳ (שם) שכתב: ד׳ר״ת מחק מספרו תי׳ ׳דתניא׳, ולא נמצאו לזה תימוכין בכ״י או בגי׳ שבספרי ראשונים.
9. שמות טז, ה.
10. שם.
11. לפנינו בגמ׳: ׳מי אמר׳.
12. ביצה, ד, א.
13. כעי״ז לשון ריב״ח עמ׳ סו (ואפשר דהוא מפי׳ רבינו נסים, ראה מבוא).
14. לעיל (עי״ש הע׳ 274) גרס ׳רבא׳. וא״ת דשינה משום שהעתיק הגי׳ שבפי׳ רנ״ג (כמו ששיערנו בהע׳ קודמת), קשה, דריב״ח (שציטט אף הוא מרנ״ג) כתב: ׳ופריק רבא׳ (וע״ע לקמן הע׳ 287).
15. לפנינו (בגמ׳ וברי״ף): ׳התם משום הכנה׳. ומשמע מל׳ רבינו ד׳הלידה׳ היא גופא ׳ההכנה׳ וכ״כ התוס׳ (ביצה ד, א ד״ה אלא בהכנה): ד׳כשנולדה בשבת ה״ז הכנה, דגם בשעת לידה שייך הכנה׳. ועי׳ בפי׳ ריב״ח שכתב: ׳התם משום הכנת יו״ט לשבת הוא׳. ואפשר דנרמז בזה הפי׳ השני דהתם: ׳ועוי״ל דכיון דאם נולדה ביו״ט ה״ז אסורה, אם נאמר כשנולדה בשבת ה״ה מותרת בשביל אותה לידה דשבת, א״כ הוי שבת מכין ליו״ט׳.
16. כן נראה להשלים.
ומקשים: אם כן אפשר לומר רבנן נמי תנו לה ולא סברי לה [חכמים רבן שמעון בן גמליאל ור׳ ישמעאל גם כן שנו אותה ולא סברו אותה] ומה מוכיח לנו שזו שיטת עצמם? ומשיבים: רב גמרא גמיר לה [במסורת למד אותה] שארבעה זקנים אלה החזיקו בשיטה זו, ולא על לשון המשניות נסמך.
The Gemara raises a difficulty: If so, let us also say that the Rabbis, Rabban Shimon ben Gamliel, and Rabbi Yishmael also taught this law, and they themselves did not hold it to be correct. What proof is there that this represents their own opinions? The Gemara answers: Rav did not rely on the wording of these sources; rather, he learned by way of a definite tradition that these four Elders maintained this position.
הכל
(8) כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב הוּנָא עָיֵיל רַב חִסְדָּא לְמִירְמָא דְּרַב אַדְּרַב מִי אָמַר רַב הֲלָכָה כד׳ כְּאַרְבָּעָה זְקֵנִים וְאַלִּיבָּא דר״א דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת הֵן.
The Gemara relates that when Rav Huna, Rav’s preeminent student, passed away, Rav Ḥisda entered the study hall to raise a contradiction between one statement of Rav and another statement of Rav: Did Rav actually say: The halakha is in accordance with the opinion of the four Elders and in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said that when Shabbat and a Festival fall out on consecutive days, they constitute two distinct sanctities?
The Gemara relates that when Rav Huna, Rav’s preeminent student, passed away, Rav Ḥisda entered the study hall to raise a contradiction between one statement of Rav and another statement of Rav: Did Rav actually say: The halakha is in accordance with the opinion of the four Elders and in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said that when Shabbat and a Festival fall out on consecutive days, they constitute two distinct sanctities?
גמרא דרב אדרב מי כו׳ והא אתמר שבת וי״ט רב אמר נולדה בזה כו׳ יש לדקדק בזה למאי דלא ס״ד השתא איסור הכנה אמאי לא תקשי ליה טפי למרמי מדרב אדרב מתרתי פסקי בדין עירוב גופיה דהכא פסק כר״א דשבת וי״ט ב׳ קדושות הן ובפ״ב דביצה פסק רב דהלכה כת״ק דאמר י״ט שחל להיות ע״ש אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות וע״כ משום דקדושה א׳ הן כיון דלא אסיק אדעתיה איסור הכנה כמ״ש התוס׳ לעיל ואפשר [ב] דרב חסדא הכא לא הוה ידע ההוא פסקא דרב בפ״ב דביצה ודו״ק:
א מסופר כי נח נפשיה [כאשר נפטר] רב הונא, תלמידו המובהק של רב, עייל [נכנס] רב חסדא לבית המדרש למירמא [להקשות] מדברי רב על דברי רב: מי [האם] אמר רב: הלכה כארבעה זקנים, ואליבא [ולשיטת] ר׳ אליעזר שאמר שתי קדושות הן?
The Gemara relates that when Rav Huna, Rav’s preeminent student, passed away, Rav Ḥisda entered the study hall to raise a contradiction between one statement of Rav and another statement of Rav: Did Rav actually say: The halakha is in accordance with the opinion of the four Elders and in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said that when Shabbat and a Festival fall out on consecutive days, they constitute two distinct sanctities?
הכל
(9) וְהָא אִיתְּמַר שַׁבָּת ויו״ט וְיוֹם טוֹב רַב אָמַר בנוֹלְדָה בָּזֶה אֲסוּרָה בָּזֶה.
Wasn’t it stated that with regard to a case where Shabbat and a Festival occur on consecutive days, Rav said: An egg that was laid on one is prohibited on the other, just as an egg that was laid on a Festival day is prohibited on that same day? This statement indicates that the two days constitute a single sanctity. How, then, can he say here that the halakha is in accordance with the opinion that they are two distinct sanctities?
Wasn’t it stated that with regard to a case where Shabbat and a Festival occur on consecutive days, Rav said: An egg that was laid on one is prohibited on the other, just as an egg that was laid on a Festival day is prohibited on that same day? This statement indicates that the two days constitute a single sanctity. How, then, can he say here that the halakha is in accordance with the opinion that they are two distinct sanctities?
והא איתמר [והרי נאמר]: שנחלקו האמוראים בדין שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, רב אמר: ביצה שנולדה בזה — אסורה בזה כשם שביצה שנולדה ביום טוב אסורה בו ביום, ומשמע שסבור הוא שקדושה אחת הן. ומצד שני אומר הוא שהלכה כשיטה האומרת ששתי קדושות הן!
Wasn’t it stated that with regard to a case where Shabbat and a Festival occur on consecutive days, Rav said: An egg that was laid on one is prohibited on the other, just as an egg that was laid on a Festival day is prohibited on that same day? This statement indicates that the two days constitute a single sanctity. How, then, can he say here that the halakha is in accordance with the opinion that they are two distinct sanctities?
הכל
(10) אָמַר רַבָּה הָתָם מִשּׁוּם הֲכָנָה.
Rabba said that a distinction may be drawn between the cases: There, the egg is prohibited on the second day not because the two days constitute a single sanctity but because of the prohibition against preparation, i.e., because it is prohibited to prepare things on a Festival for Shabbat or on Shabbat for a Festival.
Rabba said that a distinction may be drawn between the cases: There, the egg is prohibited on the second day not because the two days constitute a single sanctity but because of the prohibition against preparation, i.e., because it is prohibited to prepare things on a Festival for Shabbat or on Shabbat for a Festival.
אמר רבה משום הכנה דתניא – ר״ת מחק מספרו דתניא משום דאמר בריש ביצה (דף ב:) רבה לטעמיה דאמר רבה והיה ביום הששי והכינו ואי ברייתא היא מאי קאמר לטעמיה ואין זו קושיא דנקט לטעמיה משום דרבה הביא הברייתא תחילה לבית המדרש ואין להקשות מן הברייתא לרבי יוחנן דלית ליה הכנה בפ״ק דביצה (דף ד.) דילמא לא מיתני בי רבי חייא ורבי אושעיא ועוד דאיכא פלוגתא דתנאי בפ״ק דביצה (דף ג.) ורש״י פירש בביצה דרבה לטעמיה דאמר אליביה באלו עוברין (פסחים מז:) דמוקצה דאורייתא מהאי קרא ולא נהירא ועוד דמשמע התם דהדר ביה.
התם משום הכנה. ורב חסדא דפריך ליה מינה לא הוי סליק אדעתיה טעמא דהכנה, משום דלדידיה לית ליה טעמא דהכנה וכדמשמע בהדיא בפרק שני דביצה דאמר התם שאני אומר אופין מיו״ט לשבת.
רש״י בד״ה מערב כו׳ למזרח זה לסוף כו׳ וכל עירו מיהא מצי אזיל כו׳ כצ״ל:
בד״ה לא יהלך בשבת הס״ד:
תוס׳ בד״ה אמר רבה כו׳ ועוד דמשמע התם דהדר ביה. נ״ב פי׳ רבה גופיה היה חוזר בו ע״ש בגליון לפי שלא היתה ידועה כו׳ כצ״ל: (עיין במהרש״א):
אמר רבה: שיש לחלק בין הדינים: התם [שם] בענין ביצה — אין האיסור משום שקדושה אחת היא אלא משום איסור הכנה מיום טוב לשבת.
Rabba said that a distinction may be drawn between the cases: There, the egg is prohibited on the second day not because the two days constitute a single sanctity but because of the prohibition against preparation, i.e., because it is prohibited to prepare things on a Festival for Shabbat or on Shabbat for a Festival.
הכל
(11) דְּתַנְיָא {שמות ט״ז:ה׳} וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ גחוֹל מֵכִין לְשַׁבָּת וְחוֹל מֵכִין ליו״ט לְיוֹם טוֹב וְאֵין יו״ט יוֹם טוֹב מֵכִין לְשַׁבָּת וְאֵין שַׁבָּת מְכִינָה לְיוֹם טוֹב.
As it was taught in a baraita: The verse that states: “And it shall come to pass, on the sixth day, when they shall prepare that which they bring in” (Exodus 16:5), indicates as follows: On an ordinary weekday one may prepare what is needed for Shabbat, and similarly, on an ordinary weekday one may prepare what is needed for a Festival. However, on a Festival one may not prepare for Shabbat, and on Shabbat one may not prepare for a Festival. Therefore, an egg that was laid on a Festival is prohibited on Shabbat not because they constitute a single sanctity, but because it is prohibited to prepare on one sanctified day for another.
As it was taught in a baraita: The verse that states: “And it shall come to pass, on the sixth day, when they shall prepare that which they bring in” (Exodus 16:5), indicates as follows: On an ordinary weekday one may prepare what is needed for Shabbat, and similarly, on an ordinary weekday one may prepare what is needed for a Festival. However, on a Festival one may not prepare for Shabbat, and on Shabbat one may not prepare for a Festival. Therefore, an egg that was laid on a Festival is prohibited on Shabbat not because they constitute a single sanctity, but because it is prohibited to prepare on one sanctified day for another.
ואין יו״ט מכין לשבת – דקרא משמע ביום הששי שהיה יורד המן ואמר במדרש (מכילתא פרשת בשלח) דדרשינן שלא ירד מן לישראל בשבתות וימים טובים ויש מדרשים חלוקים דדרשי׳ ויברך ויקדש ברכו במן וקדשו במן ובאתה קדשת וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים משמע דירד מן ביו״ט ולפי זה צ״ל דהששי משמע המבורר דהיינו חול כמו הירך המיומנת שבירך (חולין דף צא.).
דתניא [שהרי שנינו בברייתא] על הפסוק: ״והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו״ (שמות טז, ה) שמשמעו: יום חול מכין לצרכי שבת, וכן חול מכין ליום טוב, ויש לדייק מלשון הכתוב כי רק ביום הששי, שהוא יום חול — עושים כן. ואולם אין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב. ולכן ביצה שנולדה ביום טוב אסורה בשבת משום הכנה מקדושה אחת לקדושה שניה.
As it was taught in a baraita: The verse that states: “And it shall come to pass, on the sixth day, when they shall prepare that which they bring in” (Exodus 16:5), indicates as follows: On an ordinary weekday one may prepare what is needed for Shabbat, and similarly, on an ordinary weekday one may prepare what is needed for a Festival. However, on a Festival one may not prepare for Shabbat, and on Shabbat one may not prepare for a Festival. Therefore, an egg that was laid on a Festival is prohibited on Shabbat not because they constitute a single sanctity, but because it is prohibited to prepare on one sanctified day for another.
הכל
(12) א״ל אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי אֶלָּא הָא דִּתְנַן כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה מוֹלִיכוֹ בָּרִאשׁוֹן וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו וְנוֹטְלוֹ וּבָא לוֹ בַּשֵּׁנִי מַחְשִׁיךְ עָלָיו וְאוֹכְלוֹ וּבָא לוֹ הָא קָא מֵכִין מיו״ט מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת.
Abaye said to him: But what about that which we learned in the mishna: What does he do if a Festival occurs on Friday, and he wishes to establish an eiruv that will be valid for the Festival and Shabbat? He or his agent takes the eiruv to the spot that he wishes to establish as his residence on the eve of the first day, and he stays there with it until nightfall, and then he takes it with him and goes away. On the eve of the second day, i.e., on Friday afternoon, he or his agent takes the eiruv back to the same place and stays there with it until nightfall, and then he may eat the eiruv and go away, if he so desires. Isn’t he preparing on a Festival for Shabbat? According to Rabba, this should be considered a prohibited act of preparation.
Abaye said to him: But what about that which we learned in the mishna: What does he do if a Festival occurs on Friday, and he wishes to establish an eiruv that will be valid for the Festival and Shabbat? He or his agent takes the eiruv to the spot that he wishes to establish as his residence on the eve of the first day, and he stays there with it until nightfall, and then he takes it with him and goes away. On the eve of the second day, i.e., on Friday afternoon, he or his agent takes the eiruv back to the same place and stays there with it until nightfall, and then he may eat the eiruv and go away, if he so desires. Isn’t he preparing on a Festival for Shabbat? According to Rabba, this should be considered a prohibited act of preparation.
אלא הא דתנן ר׳ אליעזר אומר יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניו בין מלאחריו מערב ב׳ עירובין וא׳ עירובו הראשון למזרח והשני למערב הנה נמצא מניח עירוב מיום טוב לשבת שביום טוב היה במזרח וחזר בשבת במערב.
עד ו[א]לא1 הא דתנן, ר׳ אליעזר אומ׳ וכו׳. פיר׳, אקשי2 ליה אביי לרבא3 דקאמ׳4 שאין [יום טוב מכין לשבת]5, יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מערב אדם שני עירוב[ין] 6 ואומ׳, עירובי הראשון7 למזרח והשני למערב, הלא8 ביום הראשון, שהוא ערב שבת, יש לו רשות להלך למזרח עד מקום עירובו וחוצה לו אלפים אמה, ואסור לו לצאת מערבית אפי׳ אמה אחת, ולמחר9, בשבת שהוא יום שני, יהא מותר להלך לרוח מערבית שהייתה אסורה עליו אתמול בערב שבת, ואמאי הא קא [מ]כי׳.10 מיום טוב לשבת. מי סברת דמנח ליה בסוף אלפים לכאן. פיר׳, ופריק ליה רבא11, מי12 סברת הא דתנן, ר׳ אליעזר אומ׳ יום טוב שחל להיות בערב שבת מערב אדם שני עירובין, שעושה עירובו למזרח אין13 לו לצאת לרוח מערבית כלל, כדי שתקשה לי14, היאך מותר בשבת בדבר שהיה אסור עליו אתמול ביום טוב. לאו הכין היא מילתא, אלא שעושה שני עירובין, אחד ליום טוב הראשון למזרח בסוף אלף אמה, שהרי עדיין יש לו אלף אמה במערב, ומותר הוא ביום טוב, שהוא ערב שבת, להלך גם לרוח מערבית אלף אמה, וכשעושה עירובו השני למערב בסוף אלף אמה ויוצא אל מקום עירובו בשבת, הרי לא הותר לו בשבת אלא דבר שהיה מותר לו אתמול בערב שבת15.
1. כצ״ל. [והיא גי׳ הרי״ף, רחב״ש וס׳ העתים (עמ׳ 75). ולפנינו בגמ׳ ובריב״ח: ׳אלא׳.].
2. כן נוסף גם בפי׳ ריב״ח (׳ואקשי ליה אביי לרבה אלא הא דתנן׳). ולפנינו בגמ׳ וברי״ף ׳אביי ורבא׳ לא נזכרו כאן (וראה לעיל הע׳ 280).
3. יש להעיר, דתחילה גרס ׳רבא׳ (ראה לעיל הע׳ 274׳), בהמשך כתב ׳רבה׳ (עי״ש הע׳ 281) וכאן נקט שוב ׳רבא׳ (וכן להלן, עי״ש הע׳ 294). [גם לשון ריב״ח קשה, שפתח ב׳רבא׳ (׳ופריק לה רבא, משום הכנת..׳) ובהמשך: ׳ואקשי ליה אביי לרבה׳.. ופריק רבה׳].
4. משמע לכאורה דלגי׳ רבינו דאביי פליג ארבא, ולי״ל הכנה, ולכאורה ניחה טפי אי גריס ׳רבא׳ ולא ׳רבה׳ (ראה הע׳ קודמת).
5. כן נראה להשלים (ונשמט ב׳טעות הדומות׳ מ׳יו״ט׳ עד ׳יו״ט׳).
6. כ״ה במשנה.
7. כגי׳ במשניות שבירושלמי ושברי״ף. ולפנינו: ׳בראשון ובשני׳ (וראה לעיל הע׳ 250).
8. כעי״ז בפי׳ רחב״ש (עמ׳ רכד-ה) בשם רבינו נסים גאון (עי״ש הע׳ 84): ׳כיון דביום ראשון שהוא ערב שבת אסור לצאת לרוח מערבית..׳. וגם ריב״ח שפי׳ באו״א (ראה ההע׳ הבאה), נקט לשון דומה. וז״ל: ׳והלא ביום ראשון אין לו להלך כי אם לרוח מזרח, שהוא מקום עירובו, אבל לרוח מערב אינו יכול להלך אפי׳ אמה אחת׳ (וראה במבוא, וכן במבוא לפי׳ רחב״ש עמ׳ 19).
9. כ״ה הפי׳ ברחב״ש (בשם רנ״ג): ׳..ולמחר בשבת הותר באותה הרוח. ואי ק׳ סבר דאין הכנה, היאך יהא מותר באותה הרוח שהיה אתמול ביום טוב אסור לצאת אליה״?! (וריב״ח פי׳: ׳והא קא בעינא סעודה הראויה׳, וראה ההע׳ הבאה). וכעי״ז בפי׳ הריטב״א למשנה: ׳אבל לר״א שנותן עירוב אחד ליום א׳ ועירוב אחד ליום שני, וביום ראשון נאסר לאותו רוח שבא [להכין], הרי זה כמכין מי״ט לשבת׳.
10. כגי׳ הרי״ף בד״ק ורז״ה (שכתב על גי׳ זו שהיא הגירסא המדוקדקת בהלכות הרי״ף ובספרים המדוקדקים), רחב״ש (בשם רנ״ג, והיא גם ׳גי׳ רבינו יצחק ורוב הספרים׳), ר״ח, ספר העתים והראב״ד. ולפנינו (בגמרא וברי״ף): ׳הא בעינן סעודה הראויה מבעו״י וליכא׳. והיא גירסת רש״י, הרמב״ם (כדברי רחב״ש: ׳והגרסא שלו (= של הרמב״ם), במקום הא קא מכין מיום טוב לשבת, הא בעינא סעודה הראויה מבעוד יום וליכא׳), הראב״ד (שכתב בכתוב שם: ׳ואמת גי׳ הרב נסים כך היא... מיהו כי דייקת בה שפיר לא מיתוקמא הא גירסא׳), התוס׳ (ד״ה והא) וריב״ח (וריו״נ גרס כרנ״ג ולא פי׳ כוותיה).
11. ובפי׳ ריב״ח: ׳ופריק רבה׳ (וראה לעיל הע׳ 286).
12. מכאן ואילך הלשון זהה כמעט לחלוטין ללשון בפי׳ רחב״ש. והמקור, בפי׳ רבינו נסים לסוגיין, כמו שמסיים בה: ׳זהו פי׳ הלכה זו לרבי׳ נסים׳ (וע״ע לעיל הע׳ 291).
13. ברחב״ש: ׳שאין׳.
14. ברחב״ש: ׳לו׳.
15. רחב״ש מביא פי׳ נוסף לרנ״ג: ׳אבל אם יערב בסוף אלפים אמה למזרח ובסוף אלפים למערב, שכבר נאסר מערב שבת, שהוא יום טוב, ברוח מערבית, אין לו רשות להלך בשבת במקום שהיה אסור להלך בו אליו אתמול ביום טוב, משום שאין יום טוב מכין לשבת, כדקאמינ׳ ׳ (וכ״ת סו״ס יוכל להלך עוד אלף אמה שאתמול היה אסור, והו״ל הכנה. ע״כ כבר ענתה הגמ׳ מקודם, ד׳שבת מכינה לעצמה׳).
אמר ליה אביי אלא הא דתנן כיצד הוא עושה מוליכו בראשון וכו׳. קשיא לי מאי קא מקשה ליה אביי לרב דאסר ביצה משום הכנה, דהא רב כר׳ אליעזר סבירא ליה ור׳ אליעזר הא אמר בהדיא לעיל בברייתא דאית ליה הכנה, ואפילו בהכנה מועטת כעירובי חצרות וכדכתבינא לעיל. וי״ל דאביי סבר דשלש הכנות [הן] יש הכנה גדולה דבידים כמניח עירובי תחומין לכתחילה מיו״ט לשבת דמיקנא רשותא הוא, וזו (בין) רבנן ור׳ אליעזר מודו בה וכדכתבינן לעיל (עירובין ל״ח. ד״ה גמרא). ויש הכנה קטנה והיא נעשית בידים כגון עירובי חצרות במערב לכתחילה מיו״ט לשבת, וזו היא שנחלקו עליה ר׳ אליעזר ורבנן, דר׳ אליעזר סבר דאף זו כיון שהיא נעשית בידים עכשיו לכתחילה להתירו בו למחר במה שלא היה מותר הרי זו הכנה ואסור, ורבנן סברי דאינה הכנה משום דעירוב רשותא בעלמא הוא. אבל הכנה דממילא כגון ביצה לאו הכנה היא לכולהו תנאי, וכדאקשי נמי עליה דרבה דהוא מריה דשמעתא התם בריש פרק קמא דביצה (ביצה ב:) וזו היא שקשה לאביי גם כאן. ומה שלא הקשה לו אם כן ביו״ט דעלמא תשתרי, כדאקשי ליה התם לרבה, משום דכבר תירץ ליה רבה גופיה התם גזירה יו״ט דעלמא אטו יו״ט אחר השבת. ואי נמי דילמא רב אית ליה נמי גזירת משקין שזבו ופירות הנושרין, ונפקא מינה ליו״ט גרידא ושבת גרידא, ולפיכך לא הקשה לו מההיא, והקשה לו מהא דתנן מוליכו ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו ומחזיר למחר, דאף זה כהכנה דממילא חשובה, משום דכיון שכבר היה מותר באותו רוח מאתמול וגם עכשיו אינו צריך לומר מידי אלא מחזירו שם ושותק דלקביעותיה הוא דהדר הרי זו כהכנה דממילא, ומשום הכי שרו ליה רבנן דאע״ג דאינהו נמי אית להו הכנה, והא דמיא לביצה וחשיבא מינה קצת, וכל מאן דשרי בהא ודאי שרי בביצה דממילא לגמרי. ואי משום הכנה ודאי משרא שרי, אלא דלרבנן ודאי אסירא משום דקסברי דקדושה אחת היא, ואסירא משום גזירת פירות הנושרין, אי נמי משום משקין שזבו. ואילו היו שתי קדושות נולדה בזה מותרת בזה, דליכא משום גזירה כלל, כפירות שנשרו מן הדקל ביו״ט שמותרין בשבת למאן דלית ליה הכנה דרבה, וכדאיתא התם בריש פרק קמא דביצה (ביצה ד:).
ועוד קשיא לי, מאי קא מקשה ליה אביי לרב מהא דתנן מוליכו בראשון, דההיא מתניתין רבנן היא וכיון דרבנן לית להו הכנה אפילו הכנה מועטת דבידים כעירובי חצרות וכדמוכח לעיל, דילמא מהאי טעמא הוא דשרו הכא. אבל ר׳ אליעזר דאית ליה אפילו הכנה דממילא לא סבירא ליה הכין אלא מיסר נמי אסר להחזירו, אלא מניחו מעיו״ט לשבת כדרך שאמר במערב לשתי רוחות. יש לומר דכיון דשמעינן ליה לר׳ אליעזר לעיל בברייתא דאמר להו לרבנן אי אתם מודים שהמערב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, שמעינן מינה דאף ר׳ אליעזר לא נחלק עם חכמים בדבר זה שהמערב בראשון לרוח אחת מערב בו בשני, ואפילו בפת נמי דמאי שנא. וא״ת אם כן ליקשי ליה מינה לרב דטפי הוי עדיף לאקשויי ליה מדר׳ אליעזר גופיה. יש לומר משום דבההיא לא איתפרש ביה בהדיא דמערבין בפת בשני, ודילמא הוי מתרץ דמערב ברגליו דאזיל ולא אמר מידי גריע אפילו מהכנה דביצה, אבל בפת כלל לא. אי נמי אביי לא הוי שמיעא ליה ברייתא, וכדמשמע בסמוך דאקשי מדר׳ יהודה דאמר עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, ולא אקשי ליה מברייתא דר׳ אליעזר גופיה, ומכל מקום מקשה ליה מההיא מתניתין דקסבר דבהא לא פליגי כלל, כך נראה לי.
אמר ליה [לו] אביי: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: כיצד הוא עושה בעירוב של שני ימים — מוליכו בראשון, ומחשיך עליו, ונוטלו ובא לו וחוזר למקומו. בשני מחשיך עליו, ואוכלו ובא לו. ואולם הא קא [הריהו] מכין מיום טוב לשבת, והרי לדברי רבה אסור הדבר משום הכנה!
Abaye said to him: But what about that which we learned in the mishna: What does he do if a Festival occurs on Friday, and he wishes to establish an eiruv that will be valid for the Festival and Shabbat? He or his agent takes the eiruv to the spot that he wishes to establish as his residence on the eve of the first day, and he stays there with it until nightfall, and then he takes it with him and goes away. On the eve of the second day, i.e., on Friday afternoon, he or his agent takes the eiruv back to the same place and stays there with it until nightfall, and then he may eat the eiruv and go away, if he so desires. Isn’t he preparing on a Festival for Shabbat? According to Rabba, this should be considered a prohibited act of preparation.
הכל
(13) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַבָּה מִי סָבְרַתְּ סוֹף הַיּוֹם קוֹנֶה עֵירוּב תְּחִלַּת הַיּוֹם קוֹנָה עֵירוּב וְשַׁבָּת מְכִינָה לְעַצְמָהּ.
Rabba said to him: Do you think that the eiruv acquires one’s residence at the end of the day, i.e., at the last moment of Shabbat eve, which in this case is a Festival, so that this would involve prohibited preparation? The eiruv acquires his residence at the beginning of the day, i.e., at the first moment of Shabbat, which means that no preparations were made for Shabbat on the Festival, and on Shabbat one may prepare for Shabbat itself.
Rabba said to him: Do you think that the eiruv acquires one’s residence at the end of the day, i.e., at the last moment of Shabbat eve, which in this case is a Festival, so that this would involve prohibited preparation? The eiruv acquires his residence at the beginning of the day, i.e., at the first moment of Shabbat, which means that no preparations were made for Shabbat on the Festival, and on Shabbat one may prepare for Shabbat itself.
ומשני מי סברת דמנח ליה בסוף אלפים אמה במזרח ולבסוף אלפים אמה במערב שנמצא כאילו מעתיק העירוב מיום טוב לשבת דמנח ליה מערב יום טוב בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן.
ושבת מבינה לעצמה – פי׳ ומאי טעמא אמרינן בעלמא כי המבשל בשבת יאכל בשוגג או במזיד כדאיתא התם ואתיא אפי׳ למאי דקיימא לן בהכנה דרבה: ומיהא דאמרינן הכא מי סברת סוף היום קונה עירוב תחל׳ היום קונה עירוב דקדק ר׳ לעיל דכל מאן דס״ל הכנה דרבה בביצה שנולדה ס״ל נמי תחלת היום קונה עירוב כי היכי דלא תקשי ליה הא דתנן מוליכו בשני ומחשיך עליו.
אמר ליה [לו] רבה: מי סברת [האם סבור אתה] סוף היום קונה עירוב? לא, העירוב שהניח בין השמשות אינו נקנה (נקבע חוקית) ברגע האחרון של היום בערב השבת שיהא בכך משום הכנה אלא תחילת היום, בכניסת השבת, קונה עירוב, שלא עשה דבר ביום טוב ושבת מכינה לעצמה.
Rabba said to him: Do you think that the eiruv acquires one’s residence at the end of the day, i.e., at the last moment of Shabbat eve, which in this case is a Festival, so that this would involve prohibited preparation? The eiruv acquires his residence at the beginning of the day, i.e., at the first moment of Shabbat, which means that no preparations were made for Shabbat on the Festival, and on Shabbat one may prepare for Shabbat itself.
הכל
(14) אֶלָּא מֵעַתָּה יְעָרְבוּ בְּלָגִין.
Abaye asked: But if that is so, one should be able to establish an eiruv with flasks of wine that were filled from a barrel of first-tithe that was still tevel with respect to teruma of the tithe, and with regard to which one said: Let this wine in the flask be teruma of the tithe for the wine in the barrel only after nightfall. If you say that an eiruv acquires one’s residence at the beginning of the day, why was it determined that one may not establish an eiruv with such wine?
Abaye asked: But if that is so, one should be able to establish an eiruv with flasks of wine that were filled from a barrel of first-tithe that was still tevel with respect to teruma of the tithe, and with regard to which one said: Let this wine in the flask be teruma of the tithe for the wine in the barrel only after nightfall. If you say that an eiruv acquires one’s residence at the beginning of the day, why was it determined that one may not establish an eiruv with such wine?
יערבו בלגין – לגין טבול יום דתנן לעיל בפירקין (עירובין לו.) שמילאהו מן החבית של טבל ואמר הרי זה תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימין ואם אמר עירבו לי בה לא אמר כלום אלמא סוף היום קונה עירוב ואכתי טבל הוא.
אלא מעתה יערבו בלגין – פי׳ ואלו לעיל תנן שאין מערבין בו ודוחק הוא לומר דפליגי מתני׳ אהדדי והויא ההיא דלגין דלא כרבנן דהכא: ה״ג ואלא הא דתנן ר׳ אליעזר אומר מערב אדם שני עירובין הראשון למזרח והשני למערב והא בעי סעודה הראויה מבעוד יום וליכא וכן גרש״י ז״ל והכי פירושו דקס״ד דמיירי שנותן העירוב האחד לראשון בסוף אלפים אמה למזרח והעירוב האחד ליום שני לסוף אלפי׳ למערב וא״כ ביום הראשון שעירובו למזרח לא מצי אזיל לצד מערב והוה לי׳ אותו עירוב שבמערב סעודה שאינה ראויה לו: והקשו בתוס׳ דמאי קושיא דנהי דלא חזיא לדידיה הא חזיא לכל בני העיר שיש להם אלפים אמה לכל רוח וקיימא לן דמערבין לישראל בתרומה דאע״ג דלא חזיא לדידיה הא חזיא לכהנים: תירצו בתוס׳ דהתם למאן דחזיא בבין השמשות חזיא מבעוד יום והכא להאי דחזיא ליה בין השמשות לא חזיא מבעוד יום וגירעא טפי דכיון דחזיא ליה בלילה מסתמא על דעת סעודתו דחזיא ליה קונה עירוב ולא על דעת דחזיא לאחריני ואין זה מחוור. אבל הנכון דשאני הכא דמאי דלא חזיא לדידיה מבעוד יום הוא לפי שאינה בתחומו ואין עירוב קונה לאדם חוץ מתחומו דה״ל נתגלגל חוץ לד׳ אמות דאע״ג דחזי לאחריני דקאי תוך תחומין אינו קונה לו: וא״ת מ״מ לאביי היכי ניח׳ והיאך קונה לו כשאינו בתחומו. וי״ל דאביי סבר דלדידיה כיון דמקלינן בעירוב דלא בעי סעוד׳ הראויה מבעוד יום מקיל נמי בהא כיון דמ״מ הרי הוא בתוך תחום עירו מה שאין במתגלגל חוץ לד׳ אמות שהוא חוץ גם לתחום עירובו ועוד דאף על פי שהוא חוץ לתחום אין בו אלא איסו׳ תחומין דרבנן וכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכיון שיכול ליטלו ע״י שבות דרבנן וגם היא תוך תחום עירו חשבינן ליה עירוב כיון דסבי׳ לן דלא בעינן בעלמא סעודה הראויה מבעוד יום אבל למאן דסבר בעלמא דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום הא ודאי יש לאסור בזה שאינה מבעוד יום תוך תחומו ממש ואף על פי שהיא תוך תחום עירו ואע״ג דמצי אזיל להתם ע״י שבות.
והקשה אביי: אלא מעתה שכך אתה אומר — יערבו בלגין שמילאהו אדם מתוך חבית של טבל ואמר עליו שיחשב לתרומת מעשר רק משחשיכה, ואם תאמר שתחילת היום קונה עירוב, אם כן מדוע נקבעה הלכה שאין לערב בלגין כעין זה?
Abaye asked: But if that is so, one should be able to establish an eiruv with flasks of wine that were filled from a barrel of first-tithe that was still tevel with respect to teruma of the tithe, and with regard to which one said: Let this wine in the flask be teruma of the tithe for the wine in the barrel only after nightfall. If you say that an eiruv acquires one’s residence at the beginning of the day, why was it determined that one may not establish an eiruv with such wine?
הכל
(15) בָּעִינַן סְעוּדָה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם וְלֵיכָּא.
The Gemara answers: In that case the eiruv is not valid for a different reason: We require a meal that is fit to be eaten while it is still day, and there is none, as the wine in the flask remains tevel and therefore unfit for drinking until nightfall.
The Gemara answers: In that case the eiruv is not valid for a different reason: We require a meal that is fit to be eaten while it is still day, and there is none, as the wine in the flask remains tevel and therefore unfit for drinking until nightfall.
ודוחים: שם, בלגין אין העירוב נקנה מפני טעם אחר, כי בעינן [צריכים אנו] סעודה הראויה מבעוד יום, וליכא [ואין], שהרי לפני חשיכה אין תוכנו של הלגין ראוי לשתיה, לפי שעדיין הוא טבל.
The Gemara answers: In that case the eiruv is not valid for a different reason: We require a meal that is fit to be eaten while it is still day, and there is none, as the wine in the flask remains tevel and therefore unfit for drinking until nightfall.
הכל
(16) אֶלָּא הָא דִּתְנַן ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יו״ט יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵירוּבִין הָא בָּעִינַן סְעוּדָה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם וְלֵיכָּא.
Abaye asked further: But what about that which we learned in a mishna: Rabbi Eliezer says: If a Festival is adjacent to Shabbat, whether before it or after it, a person may establish two eiruvin. Why are these eiruvin valid? Don’t we require a meal that is fit to be eaten while it is still day, and there is none? Since one established his eiruv in one direction for the first day, he can only travel within a two-thousand-cubit radius of that location. Therefore, if he established his eiruv for the second day in the opposite direction, he cannot access that eiruv during the first day.
Abaye asked further: But what about that which we learned in a mishna: Rabbi Eliezer says: If a Festival is adjacent to Shabbat, whether before it or after it, a person may establish two eiruvin. Why are these eiruvin valid? Don’t we require a meal that is fit to be eaten while it is still day, and there is none? Since one established his eiruv in one direction for the first day, he can only travel within a two-thousand-cubit radius of that location. Therefore, if he established his eiruv for the second day in the opposite direction, he cannot access that eiruv during the first day.
ה״ג: אלא הא דתנן ר׳ אליעזר כו׳ – הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא.
מערב אדם שני עירובין – וקס״ד זה לסוף אלפים למזרח וזה לסוף אלפים למערב וכי קנה לו יום ראשון למזרח אי הוה בעי למיזל למערב העיר פסיעה אחת לא מצי אזיל דממקום עירובו יש לו אלפים אמה לכל רוח והרי מעירובו ועד עירו הוי אלפים וכל עירו מיהא מצי אזיל דכולה לדידיה כיון דלן בה כד׳ אמות דמיא ליה אבל טפי לא מצי אזיל ליה והיכי קני ליה עירוב דבמערב בבין השמשות הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום והא אי הוה בעי למיזל ומיכליה מבעוד יום לא מצי אזיל.
והא בעינן סעודה – וא״ת והא ראויה היא לאותן שבתחומו כמו שמערבין לישראל בתרומה כיון שראויה לכהנים וי״ל דכמו שצריך בלילה דהיינו שעת קניית העירוב שיהא הוא ועירובו תוך התחום דאם נתגלגל העירוב חוץ לתחום לא הוי עירוב ה״נ צריך שתהא תוך תחומו מבעוד יום והא דקאמר והא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא תימה דמשמע דניחא ליה אי לא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום ואע״ג דסבר סוף היום קונה עירוב ואמאי כיון דס״ד דמנח אלפים לכאן ואלפים לכאן היכי קנייה ליה סוף היום עירוב ושביתתו הא עדיין בסוף היום ד׳ אלפים רחוק מעירובו.
{שמעתא דקושיא על ר״א בענין עירוב ליום שני}
אלא הא דתנן: רבי אליעזר אומר: יום טוב הסמוך לשבת − הא קא מכין מיו״ט לשבת – כך היא הגי׳ המדוקדקת בהלכות הרי״ף ז״ל, ובספרים מדוקדקים.
ויש שגורסין, הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא. ופי׳ הענין משום דלא מצי אזיל ושקיל ליה, דקס״ד דמנח ליה בסוף אלפים אמה לכאן ובסוף אלפי׳ אמה לכאן. והרבה מן החכמים שגורסין כך, משום דקשיא להו ההיא גירסא, דהא קא מכין מיו״ט לשבת. דהא אוקימנא תחלת היום קונה עירוב, ושבת מכינה לעצמה. לפיכך הוצרכו להחליף הגי׳ ולתקנה, לומר, הא בעינא סעודה הראויה מבעוד יום וליכא.
וגם זה התיקון לא עלה בידם. דהא קי״ל, כל היכא דלא חזי להאי וחזי להאי, סעודה הראויה מבעוד יום היא. כדתנן (בבלי עירובין כ״ו:): מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. [ואם מפני שהיא רחוקה ממנו, זה כעירובו במקום אחד והוא במקום אחר]1 ואין זה סעודה שאינה ראויה מבעוד יום.
ונראה לנו לסמוך על הגרסא הראשונה, וכך הוא פירושה. אלא הא דתנן: ר׳ אליעזר אומר: יום טוב הסמוך לשבת − והא קא מכין מיו״ט לשבת. דקס״ד דמנח ליה לעירוב בסוף אלפים אמה לכאן ובסוף אלפים אמה לכאן, והוא צריך מבעו״י לילך אצל מקום עירובו של יום שני כדי שלא יהא רחוק ממנו יותר מאלפים אמה, שהנותן עירובו חוץ לאלפים אמה לא קנה עירוב. וכיון שהוא הולך סמוך לבין השמשות לסוף תחומו אצל מקום עירובו של יום שני ושוב אינו יכול לחזור לתחומו הראשון, לפי שתחומו השני מופלג מן הראשון, נמצא זה כמכין מיום טוב לשבת. והא ודאי מוכחא מילתא, והרי זה כהולך אצל שדהו לידע מה היא צריכה, וכמטייל עד פתח המדינה כדי שיכנס למרחץ מיד.
א״ל: מי סברת דמנח ליה בסוף אלפים אמה לכאן ובסוף אלפים אמה לכאן, כדי שיצטרך לצאת לסוף תחומו מבעוד יום. לא. דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן, שאינו צריך לצאת לקראת עירובו כלל.
1. בדפ״ר: ומפני שהיא רחוקה ממנו זה בעירובו שהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר
[במאור דף ט. ד״ה אלא. לרי״ף סי׳ תרג (עירובין דף לח:)]
[כתוב שם:] ואם מפני שהיא רחוקה ממנו, זה כעירובו במקום אחר הוא, ואין זה [סעודה שאינה ראויה]1 וכו׳.
אמר אברהם: זאת הקושיא אינה כלום. דמאן דגריס לה לההיא גירסא כיון שהוא במקום שאינו יכול לילך לערובו כסעודה שאינה ראויה לו מבעוד יום חשיב ליה. ואמת גירסת הרב ר׳ נסים ז״ל כך היא כמו שכתב זה, מיהו כי דייקת בה שפיר לא מיתוקמא הא גירסא, דאילו כל העיר מותרת לכאן או לכאן היינו איסור; בא לו בסוף תחומו סמוך לבין השמשות ועומד בעיר שהוא מתוך תחומו עד שתחשך ועירובו לצד השני חל מאליו בתחלת היום, ונמצא שהוא לסוף אלפים של עירובו השני ואין כאן איסור תחומין. ואע״פ שאינו יכול לילך אז כיון שנתן עירובו בסוף אלפים אמה למזרח העיר מחומתה ולחוץ ועירובו השני בסוף אלפים אמה למערב העיר מחומתה המערבית ולחוץ נמצאת כל העיר אסורה עליו לשני העירובין שזו היא משנתנו [דף סא.]. ו[ל]מודד שאמרו אפילו סוף מדתו כלה במערה מעתה הרי הוא חוץ לתחום. ושני ליה, לא בשהניח עירובו במיצוי התחומין לחומת העיר אלא שהניח העירוב באמצע התחומין, שהיא אינה אלא כד׳ אמות לא לכאן ולא לכאן, הלכך יכול לבא אצל עירובו ממש הוא ועירובו במקום אחד ותחלת היום קונה עירוב. זהו הפירוש המדוקדק לפי דעתי.
1. נוסף מהנדפס.
הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא. וא״ת ומאי קושיא דשאני הכא דאע״ג דלא חזי לדידיה חזי נמי לאחריני, דהא חזי לכל בני עירו שלא עירבו, והוי ליה כמערב בתרומה לישראל וביין לנזיר. וי״ל דשאני תרומה דגופה לא חזיא לישראל והלכך כי חזיא לכהני שפיר דמי, אבל הכא דגופה חזי למערב אלא דלא אפשר ליה השתא למיכליה, בהא לא אמרינן אע״ג דלא חזי להאי חזי להאי. ואי נמי שאני הכא דהוי ליה עירוב חוץ מתחומו והוה ליה כנתגלגל חוץ לתחומו דאינו עירוב, דלא אמרינן אע״ג דלא חזי להאי חזי להאי אלא כשהוא עמו בתחומו אבל כשהוא חוץ לתחומו אין לו תורת עירוב כלל. וא״ת אם כן בר מן דין תקשי לן לר׳ אליעזר היאך שרי בכי הא, ועל כרחין אית לן לתרוצה בנותן בסוף אלף מכאן ובסוף אלף מכאן, ותו לא תקשי לן הא דסעודה הראויה. יש לומר דקסבר אביי דהא לא קשיא דקסבר ר׳ אליעזר דכיון שהוא בתוך תחום ביתו לשבת שפיר דמי, כך נראה לי.
תוס׳ בד״ה והא בעינן סעודה כו׳ וי״ל דכמו שצריך בלילה דהיינו שעת קניית כו׳ עכ״ל ר״ל לפום הסברא דתחלת היום קונה עירוב צריך בלילה שעת קניית עירוב הוא ועירובו תוך התחום כך לענין סעודה הראויה מבע״י דקאמר הכא צריך שיהא הוא תוך תחומו אף מבע״י וק״ל:
ועוד הקשה: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה], ר׳ אליעזר אומר: יום טוב הסמוך לשבת, בין מלפניה בין מלאחריה — מערב אדם שני עירובין. הא בעינן [הרי צריכים אנו] סעודה הראויה מבעוד יום, וליכא [ואין], שהרי כיון שעירב במקום אחד הרי קנה שביתה באותו מקום ואין לו אלא אלפיים אמה משם, ואינו יכול לגשת ולאכול את העירוב המצוי אלפיים אמה מן הקצה האחר של העיר.
Abaye asked further: But what about that which we learned in a mishna: Rabbi Eliezer says: If a Festival is adjacent to Shabbat, whether before it or after it, a person may establish two eiruvin. Why are these eiruvin valid? Don’t we require a meal that is fit to be eaten while it is still day, and there is none? Since one established his eiruv in one direction for the first day, he can only travel within a two-thousand-cubit radius of that location. Therefore, if he established his eiruv for the second day in the opposite direction, he cannot access that eiruv during the first day.
הכל
(17) מִי סָבְרַתְּ דְּמַנַּח לֵיהּ בְּסוֹף אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָאן וּבְסוֹף אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָאן לָא דדְּמַנַּח לֵיהּ בְּסוֹף אֶלֶף אַמָּה לְכָאן וּבְסוֹף אֶלֶף אַמָּה לְכָאן.
The Gemara responds: Do you think that we are dealing with a case where he placed one eiruv in the furthest possible spot at the end of two thousand cubits in this direction, and he placed the other eiruv in the furthest possible spot at the end of two thousand cubits in that direction, and he is therefore unable to go from one to the other on one day? No, the case is that he placed one eiruv at the end of one thousand cubits in the this direction, and he placed the other eiruv at the end of one thousand cubits in that direction, so that even after acquiring his residence on one side of the town by means of the first eiruv, he can still go to the spot where he left the other eiruv for the second day.
The Gemara responds: Do you think that we are dealing with a case where he placed one eiruv in the furthest possible spot at the end of two thousand cubits in this direction, and he placed the other eiruv in the furthest possible spot at the end of two thousand cubits in that direction, and he is therefore unable to go from one to the other on one day? No, the case is that he placed one eiruv at the end of one thousand cubits in the this direction, and he placed the other eiruv at the end of one thousand cubits in that direction, so that even after acquiring his residence on one side of the town by means of the first eiruv, he can still go to the spot where he left the other eiruv for the second day.
בסוף אלפים – דתו לית ליה לצד שכנגדו ביום ראשון כלום.
לא דמנח ליה בסוף אלף כו׳ – דלא הוה צריך למיזל לא בראשון ולא בשני אלא שלשה אלפים ונתן עירובו בסוף אלף לכל צד הילכך ביום ראשון אע״פ שקנה עירובו למזרח יכול לילך אצל עירובו במערב דהא ממקום עירובו שבמזרח עד עירוב שבמערב אלפים הוא דהוו.
ודוחים: מי סברת דמנח ליה [האם סבור אתה שיהא מניח אותו, את העירוב ] במקום הרחוק ביותר שיכול להניחו בסוף אלפים אמה לכאן, ובסוף אלפים אמה לכאן? ואז אינו יכול להגיע מקצה זה לקצה זה? לא, אלא דמנח ליה [שמניח אותו] בסוף אלף אמה לכאן, ובסוף אלף אמה לכאן, שגם כאשר קונה שביתתו בצד אחד על ידי עירוב עדיין מותר לו ללכת למקום שהניח בו את העירוב האחר של יום המחרת.
The Gemara responds: Do you think that we are dealing with a case where he placed one eiruv in the furthest possible spot at the end of two thousand cubits in this direction, and he placed the other eiruv in the furthest possible spot at the end of two thousand cubits in that direction, and he is therefore unable to go from one to the other on one day? No, the case is that he placed one eiruv at the end of one thousand cubits in the this direction, and he placed the other eiruv at the end of one thousand cubits in that direction, so that even after acquiring his residence on one side of the town by means of the first eiruv, he can still go to the spot where he left the other eiruv for the second day.
הכל
(18) אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה עֵירַב בְּרַגְלָיו יוֹם רִאשׁוֹן מְעָרֵב בְּרַגְלָיו יוֹם שֵׁנִי עֵירַב בְּפַת בְּיוֹם רִאשׁוֹן מְעָרֵב בְּפַת בְּיוֹם שֵׁנִי הָא קָא מֵכִין מיו״ט מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת.
Abaye raised yet another difficulty: But what about that which Rav Yehuda said: If one established an eiruv with his feet for the first day, he may establish an eiruv with his feet for the second day; and if he established an eiruv with bread on the first day, he may establish an eiruv with bread on the second day? Isn’t he preparing from a Festival to Shabbat?
Abaye raised yet another difficulty: But what about that which Rav Yehuda said: If one established an eiruv with his feet for the first day, he may establish an eiruv with his feet for the second day; and if he established an eiruv with bread on the first day, he may establish an eiruv with bread on the second day? Isn’t he preparing from a Festival to Shabbat?
ואלא הא דאמר רב יהודה עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני עירב בפת בראשון מערב בפת בשני. הא (מאי) [מכין] מיום טוב לשבת מי סברת דאזיל ברגליו ואמר מידי לא אלא אזיל ויתיב ושתיק וכן בפת וכיון דקדיש יומא קנה עירוב דכיון דאיבעי למימר שביתתי במקומי מצי אמר אף על גב דלא אמר כמאן דאמר דמי. וא׳ (מי) [אי] הוה שמיעא ליה לרבא דאמר מי סברת דאזיל ואמר מידי (דלא) [אלא] אזיל ושתיק.
עירב בפת בראשון מערב בפת בשני – לקמן מפרש באותו פת.
והא קא מכין – כשמערב ברגליו בשני מיו״ט לשבת בשלמא מערב בשני בפת תרצת דתחילת היום קונה עירוב ועירוב דפת שתיקה ממילא קני אלא עירב ברגליו ס״ד דבעי למימר שביתתי במקומי ולא מצי לכוין תחילת היום ובעי למימר מבעוד יום ואישתכח דמכין באמירתו מיו״ט לשבת.
הא קא מכין מיו״ט לשבת – וא״ת אמאי לא פריך לרב יהודה גופיה ממלתיה דנפשיה דע״כ אית ליה הכנה מדקאמר אין מערבין תחילה בפת והא קאמר עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני וי״ל דהא דקאמר מערב ברגליו ביום שני ברייתא דלעיל קתני לה דפליגי בה רבי יהודה ורשב״ג והא דקא מייתי מלתיה דרב יהודה לפי שלא היתה ידוע להם תדע דלקמן קאמר אמלתא דרב יהודה אמר שמואל ובאותו הפת והיכי מפרש שמואל מלתיה דרב יהודה שהיה תלמידו אלא ודאי רב יהודה ברייתא קתני.
{שמעתא דדברי רב יהודה בענין מערב ביום שני}
אלא הא דאמר רב יהודה − עירב ברגליו בראשון, מערב ברגליו בשני. עירב בפת בראשון, מערב בפת בשני − הא קא מכין מיו״ט לשבת – בעירובו ברגליו בשני.
דבשלמא עירובו בפת, הא דאוקימנא דשבת מכינה לעצמה, משום דתחלת היום קונה עירוב, אלא עירובו ברגליו, הא ודאי הכנה היא כשמערב ברגליו ואומר, כאן תהא שביתתי.
א״ל: מי סברת דאזיל ואמר מידי. לא, דאזיל ושתיק ויתיב וקאים וחוזר לביתו.
וכה״ג לאו הכנה היא, כיון דשתיק וחוזר למקום שבא משם. ואין זה דומה למהלך בסוף שדהו ומטייל עד פתח המדינה. שאינו אלא הולך ושותק וחוזר לביתו, ולא מוכחא מילתא. דאי צורבא מרבנן הוא, אמרי׳ שמעתא משכתיה, אי עם הארץ הוא, אמרו חמרא אתאבד ליה.
גופא אמר רב יהודה: עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני וכו׳, לפי שאין מערבין בתחלה בפת – פירוש: בשני אין מערבין בתחלה בפת ולא בפת אחרת חוץ מאותה הפת של יום ראשון, שלא יהא כמכין מיו״ט לשבת.
ואף על גב דהא דרב יהודה אליבא דרבנן אזלא ואנן קיימא לן כרבי אליעזר, מיהו, אם בא לערב לרוח אחת, כחכמים, כך יש לו לעשות, ובהא לא פליג רבי אליעזר.
ואלא1 הא דאמ׳ ר׳ יהודה וכו׳. פיר׳ תו2 אקשינן ליה, ואלא הא דאמ׳ ר׳ יהודה, [עי]רב ברגלו בראשון מערב ברגליו בשני, עירב בפת בראשון מערב בפת בשני. וכיון דמערב ביום טוב, שהוא [ערב]3 שבת, ליום [השני] שהוא יום השבת, (ד)[ה]לא 4הכין מיום טוב לשבת5. מי סברת דאזיל ואמ׳ מידי וכו׳. פיר׳, ופריק6 ליה, לעולם אית ליה הכנה, אלא מיהו האי דקאמ׳7 מערב ברגליו ובפת8 לשני9, לא שיאמ׳ יקנה לי עירובי שביתה למחר10, אלא שילך לשם וישתוק ולא יאמר כלום11, שכבר מערב יום טוב קנה שביתה לשני הימים. ואע׳ ״ג12 דלא קאמ׳13 מידי וכו׳.
[לח, ב - לט, א, רי״ף שם]
1. כגי׳ הרי״ף. ובגמ׳: ׳אלא׳.
2. ל׳ ריב״ח (עמ׳ סז) ורחב״ש (עמ׳ רל, עי״ש הע׳ 104, 110). ונראה דג״ז מפי׳ רנ״ג.
3. כ״ה בפי׳ ריב״ח.
4. כן נראה להגיה (ובריב״ח: ׳נמצא מכין..׳).
5. וריב״ח מוסיף: ׳אלמא [לא] (כן צ״ל) סבירא ליה (לרב(י) יהודה בהכנה כוותך׳.
6. ל׳ ריב״ח: ׳ופריק, מאי סברת דלית ליה לרב(י) (כצ״ל) יהודה הכנה, לעולם אית ליה הכנה, אלא מיהו האי דאמר מערב ברגליו או בפת לשני ימים, [לא] (כצ״ל, עי״ש הע׳ 267) שילך שם ויאמר יקנה לי עירובי כאן שביתה למחר, שנמצא מכין מיו״ט לשבת כאמירתו, אלא דאזיל ושתיק ולא יאמר כלום, שכבר קנה שביתה מערב יום טוב לשני הימים׳. וכעי״ז כתב רחב״ש (בשינויים מעטים, ראה בהע׳ לקמן).
7. ל׳ ריב״ח (ראה הע׳ קודמת): ׳האי דאמר מערב׳. ובפי׳ רחב״ש: ׳האי דקא מערב׳.
8. ר״ל: ׳או בפת׳. וכ״ה בפי׳ ריב״ח ורחב״ש. ועי״ש הערה 107, דס״ל דלרנ״ג קושית הגמ׳ היא גם ממה שמערב בפת בשני. וכן פי׳ ר״ח (עי״ש הע׳ 378). ורש״י ד״ה והא קא מכין כתב: ׳בשלמא מערב בפת תרצת׳ והקושיא היא רק ממה שמערב ברגליו.
9. ברחב״ש: ׳בשני׳. ובריב״ח: ׳לשני ימים׳ (וכדמסיק: ׳..קנה שביתה לשני הימים׳).
10. ברחב״ש נוסף: ׳דאישתכח דמכין [באמירתו] כך, מיום טוב לשבת׳ (וכעי״ז בריב״ח: ׳שנמצא מכין מיום טוב לשבת כאמירתו׳), ועי״ש בהע׳ 109 שם שיערנו דהתוספת היא מרש״י (סד״ה והא קא מכין).
11. עד כאן בפי׳ רחב״ש. וריב״ח ממשיך, וכתב כעין לישנא דהכא: ׳שכבר קנה שביתה מערב יום טוב לשני הימים׳. ומוסיף: ׳ורבנן הוא דאצרכוה לילך לשם ביום טוב ולחשב בלבו שיקנה שם שביתה, משום דמספקא להו, כדפרישנא׳. ואפשר דרבינו ורחב״ש השמיטו תי׳ אלו, דק״ל מה שהקשה שם הרב המהדיר בהע׳ 271 ׳דכ״ז לרבנן, אך מה יענה לר״א דסבר ב׳ קדושות הן בודאי׳?!
12. כגי׳ הרי״ף. ובגמ׳: ׳אע״ג׳ וליתא תי׳ ׳מידי׳.
13. לפנינו (בגמ׳ וברי״ף): ׳אמר׳.
ואלא הא דאמר רב יהודה עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני עירב בפת בראשון מערב בפת בשני והא קא מכין. ומעירב ברגליו קא מקשה השתא, אבל מעירב בפת לא קשיא ליה השתא, דאיהו נמי מודה בהא דבפת לא צריך למימר מידי, דבפת לקיבעיה הדר, דאע״ג דשקיל ליה בראשון ומחזירה לביתו, לאו עקירה גמורה מדוכתיה היא, כיון דפת לאו מנפשיה קא שקיל מאן דשקיל ליה נמי דעתיה לאהדוריה, הלכך במחזירו לבד סגי ולא צריך למימר מידי. ואי משום דמכל מקום בנתינתו שם הפת דקא עביד מעשה, מיהא לא קשיא דכבר פריק ליה רבה דתחילת היום קונה עירוב. אבל ממערב ברגליו קשיא ליה, דהוי סבירא ליה השתא דכיון דגברא מינד נייד ומנפשיה קא אזיל כי הדר לביתיה השתא וחוזר ומחשיך שם למחר, אע״ג דלקיבעיה הדר ולא הכנה גמורה היא, מכל מקום הוא צריך לומר כאן תהא שביתתי, ולא גרע מהכנה דביצה דממילא. ופריק מי סברת דאזיל ואמר, לא דאף מערב ברגליו לקיבעיה הדר ואזיל ולא אמר מידי, ובהכי סגי ליה כיון דבדוכתיה קמא הדרא.
וא״ת ומאי קא מקשה לרב מהא דרב יהודה, דילמא ר׳ יהודה כרבנן סבירא ליה דלא מחמרי בהכנה כולי האי כר׳ אליעזר. יש לומר דרב יהודה מסתמא כרב דהוא רביה סבירא ליה, ושיטת התלמוד הוא להקשות בכי הא מדברי הרב לתלמיד ומדברי התלמיד לרב, כאילו מה שאמר זה אמר זה. וא״ת אי אפשר דר׳ יהודה בשיטת ר׳ אליעזר אמרה, דהא לר׳ יהודה עירב בפת בראשון מערב בפת בשני, ואילו לר׳ אליעזר משמע דאפילו עירב בפת בראשון אינו מערב בפת בשני, דפת מילתא מוכחא טפי ונראה כמכין ואסור ואפילו במערב באותו פת עצמו, וכדמשמע בברייתא דקתני לעיל (עירובין לח.) אמר להם ר׳ אליעזר אי אתם מודים שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, ואם איתא לימא סתם שאם עירב בראשון מערב בשני דמשמע בין בפת בין ברגל ולמה פרט, אלא משום דסבירא ליה דרגל אין פת לא. לא היא, שאילו אמר כן הייתי אומר ולמה מערב בשני כיון שנתן עירובו שם בראשון ועדיין עירובו שם, והיתה תשובת השאלה הכא בשעירב ברגליו, אי נמי כשנאכל בראשון ואין לו תקנה קאמר, ולפיכך רצה לקצר ולגלות כל זה דרך קצרה, ואמר שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, ואם עירב בפת ונאכל עירובו בראשון אין לו תקנה ואינו יוצא בשני.
וכפירושי מצאתי בירושלמי (בפרקין ה״ז) דר׳ אליעזר סבירא ליה עירב בפת בראשון מערב בפת בשני, ומפת היתה תשובה שהשיב לחכמים, דגרסינן התם: אמר להם ר׳ אליעזר אי אתם מודים לי שאם עירב בככר בראשון שהוא מערב בככר בשני, שאם אכלו בראשון שהוא עירוב לראשון ואינו עירוב לשני ע״כ. והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי לאחד מן הגדולים נוח נפש שדחה דברי ר׳ יהודה ואמר דלית ליה כר׳ אליעזר, דר׳ אליעזר לא מודה במערב בפת. ואני מה שנראה לי כתבתי. וא״ת למה הוצרך אביי לחזור אחר דברי ר׳ יהודה, לותביה מאותה ברייתא דר׳ אליעזר גופיה דאמר לעיל אי אתם מודים שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני. יש לומר דדילמא ברייתא לא שמיע לה.
ואלא הא דאמר רב יהודה עירב בראשון וכו׳ – פרש״י ז״ל דקושיין ממערב ברגליו בשני דהוי מידי דמחזי לכתחל׳ ודמי להכנה וקס״ד דבעי׳ אמירה בשמערב משום דהוי מידו דניד. אבל ממערב בפת בשני לא קשיא ליה דפשי׳ ליה דההיא בשתיקה מערב בשני כיון שכבר התנה מערב י״ט דכי הדר לקבעיה הדר ויפה פרש״י ז״ל: ומיהו קי״ל מאי קא מקשי׳ לרב מדרב יהודה דילמא רב יהודה כרבנן ס״ל דלית להו הכנה דחצרות ואלו רב כר׳ אליעזר ס״ל ודילמא ר׳ אליעזר לית ליה הא דרב ואי משום דקתני לעיל אי אתם מודים לי שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני וכי הא דרב יהודה הא ודאי לא שמיעא ליה לא ההוא מתנייתא מדלא פריך מינה וקא פריך מדרב יהודה וי״ל דכיון דרב יהודה תלמידיה דרב הוא מסתמא מיניה גמיר לה ולא פליג עליה וא״כ שמעינן מינה דלר׳ אליעזר כשם שהתיר לערב ברגליו בשני כך התי׳ לערב באותו פת בשני כמו שהתי׳ רב וכדכתיב לעיל דאי לאו ה״ל רב יהודה דלא כרב רביה דהא רב כר׳ אליעזר ס״ל בהא כדמוכחא סוגיא להדיא.
בד״ה הא קא מכין כו׳ ברייתא דלעיל קתני לה דפליגי בה ר׳ יהודה ורשב״ג כו׳ עכ״ל ר״ל דממלתיה דברייתא טפי ניחא ליה לאקשויי ארבה מלהקשות ממלתיה דרב יהודה אדנפשיה וכתב בגליון והא דקא מייתי מלתיה דרב יהודה לפי כו׳ ר״ל לפי דברי התוס׳ דאברייתא דלעיל סמיך ופריך ארבה הא דנקט במלתיה רב יהודה ולא נקט הברייתא דלעיל משום שהיתה ידועה להם הברייתא דלעיל ממלתיה דרב יהודה כעין שכתבו התוס׳ לעיל שהוא הביא הברייתא מתחלה לבית המדרש וסיפא דמלתיה דרב יהודה אין מערבין בתחלה בפת ליתא בברייתא דלעיל וליכא לאקשויי אדנפשיה אלא מהך דאין מערבין ברגליו דקתני לעיל פריך לרבה ומהרש״ל הגיה בגי׳ לפי שלא היתה ידועה להם כו׳ אין צורך כי הדברים ברורים כמו שכתבנו וק״ל:
ועוד הקשה אביי: אלא הא [זו] שאמר רב יהודה: עירב ברגליו ביום ראשון — מערב ברגליו יום שני, עירב בפת ביום ראשון — מערב בפת ביום שני, הא קא [הרי הוא] מכין מיום טוב לשבת!
Abaye raised yet another difficulty: But what about that which Rav Yehuda said: If one established an eiruv with his feet for the first day, he may establish an eiruv with his feet for the second day; and if he established an eiruv with bread on the first day, he may establish an eiruv with bread on the second day? Isn’t he preparing from a Festival to Shabbat?
הכל
(19) א״ל אֲמַר לֵיהּ מִי סָבְרַתְּ דְּאָזֵיל וְאָמַר מִידֵּי הדְּאָזֵיל וְשָׁתֵיק וְיָתֵיב.
Rabba said to him: Do you think that one must go and say something at the site of the eiruv, therefore performing an act of preparation? He goes, and is silent, and sits there, and he automatically acquires his residence without having to say or do anything. This does not fall into the category of prohibited preparation.
Rabba said to him: Do you think that one must go and say something at the site of the eiruv, therefore performing an act of preparation? He goes, and is silent, and sits there, and he automatically acquires his residence without having to say or do anything. This does not fall into the category of prohibited preparation.
א״ל מי סבר׳ דאזיל ואמר מידי דאזיל ושתיק – פי׳ שהמערב ברגליו אין צריך לומר כלום אלא שיהא בדעתו לקנות שם שביתה וסוגיין מוכחא דאפילו במערב לכתחלה ברגליו בע״ש או בי״ט סבי׳ לן דבשתיקה סגי ליה דהא פרכי׳ עלה כמאן כר׳ יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה ופרקינן אפילו תימא רבנן וכו׳ ומאי קושיין נימא דעד כאן לא אמרינן הכא אלא שערב כבר בראשון והתנה אבל במערב לכתחל׳ אמירה בעינן אלא ודאי כדאמרן ותדע לך דהא אמרינן בסמוך שאם עריב בפת בראשון ואבד מערב ברגליו בשני והרי עירוב זה דלכתחל׳ הוא וכיון דקאמר במערב ברגליו בשני מכלל דבשתיקה סגי ואי לא הוה ליה מכין מי״ט לשבת וקשיא עליה דרבה אליבא דרב אלא ודאי כדאמרן. וא״ת א״כ דאפי׳ המערב בתחלה ברגליו בשתיקה סגי למה לא התיר רבי יהודה לערב לכתחלה בשני ואפי׳ שלא עירב כלל בראשון לא בפת ולא ברגליו ואלו איתא הוה מפ׳ לה דהא היה לה רבותא טפי. תירץ הריב״א ז״ל דלא אמרינן דמערב בשתיקה ברגליו אלא היכא דאיכא גלויי דעתא שהוא רוצה לקנו׳ שם שביתה כגון שזה עירב שם בראשון וגלי דעתיה דניחא ליה ביה גם ביום השני אבל בשלא עירב שם כלל מעי״ט דילמא לא ניחא ליה להפסיד אלפים אמה שיש לו לצד אח׳ וכיון שכן בעי אמירה ומעשה בא לפניו בארי שבא בספינ׳ בי״ט הסמוך לשבת ובי״ט לא הניחו לזוז ממקומו אבל בשבת התירו לו לצאת לפי שקנה שביתתו בלא אמירה דאנן סהדי דניחא ליה מידי דהוי אישן. נמצאת למד דמערב בפת בעי אמירה בתחלת עירב אבל כשמחזירו שם בשני אינו צריך אמירה דלקבעי הדר: אבל המערב ברגליו בלא אמירה סגי ליה ואפילו בתחלת עירוב ומ״מ כל שלא ערב בראשון כלל לאותו רוח אינו מערב ברגליו בשני לא באמיר׳ ולא בשתיקה דה״ל כמכין מי״ט לשבת.
אמר ליה [לו]: מי סברת דאזיל ואמר מידי [האם סבור אתה שהוא הולך ואומר דבר] ועושה על ידי כך פעולה כלשהי של הכנה? לא כך — דאזיל ושתיק, ויתיב [שהוא הולך ושותק, ויושב] וממילא נקנה לו מקום שביתה מבלי לומר או לעשות דבר.
Rabba said to him: Do you think that one must go and say something at the site of the eiruv, therefore performing an act of preparation? He goes, and is silent, and sits there, and he automatically acquires his residence without having to say or do anything. This does not fall into the category of prohibited preparation.
הכל
(20) כְּמַאן כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי דְּאָמַר חֶפְצֵי הֶפְקֵר קוֹנִין שְׁבִיתָה.
Abaye asked: In accordance with whose opinion do you say that nothing must be said when establishing an eiruv teḥumin? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who said: A sleeping person acquires a Shabbat residence in the spot where he is sleeping. Even though he is comparable to ownerless property, ownerless property itself acquires a Shabbat residence and has its own Shabbat boundary, and there is no need for a person to establish a residence for it in a particular spot.
Abaye asked: In accordance with whose opinion do you say that nothing must be said when establishing an eiruv teḥumin? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who said: A sleeping person acquires a Shabbat residence in the spot where he is sleeping. Even though he is comparable to ownerless property, ownerless property itself acquires a Shabbat residence and has its own Shabbat boundary, and there is no need for a person to establish a residence for it in a particular spot.
רבי יוחנן בן נורי – לקמן במי שהוציאוהו קאמר דישן קונה שביתתו ואף על גב דהוי כחפצי הפקר בעלמא שאין אדם מקנה להם שביתה.
כמאן כרבי יוחנן בן נורי – וא״ת והא ר׳ יוחנן בן נורי לא אמר אלא בישן חוץ לתחום אבל תוך התחום הרי הוא כרגלי אנשי אותה העיר וי״ל דהתם משום דסתמא דעתו להיות כאנשי אותה העיר.
והקשה לו: אם כן כמאן [כשיטת מי] הלכה זו? לגבי קניית מקום, כשיטת ר׳ יוחנן בן נורי שאמר: אדם ישן קונה שביתה במקומו. ואף על פי שאינו אלא כחפצי הפקר מכל מקום חפצי הפקר קונין שביתה בעצמם ויש להם תחום לעצמם, ואין צורך שיקנה להם אדם שביתה במקום ידוע.
Abaye asked: In accordance with whose opinion do you say that nothing must be said when establishing an eiruv teḥumin? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who said: A sleeping person acquires a Shabbat residence in the spot where he is sleeping. Even though he is comparable to ownerless property, ownerless property itself acquires a Shabbat residence and has its own Shabbat boundary, and there is no need for a person to establish a residence for it in a particular spot.
הכל
(21) אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אֶלָּא בְּיָשֵׁן דְּלָא מָצֵי אָמַר אֲבָל בְּנֵיעוֹר דְּאִי בָּעֵי לְמֵימַר מָצֵי אָמַר אע״ג אַף עַל גַּב דְּלָא אָמַר כְּמַאן דְּאָמַר דָּמֵי.
Rabba replied: Even if you say that my statement is in accordance with the opinion of the Rabbis, the Rabbis disagree with Rabbi Yoḥanan ben Nuri only with regard to a sleeping person, who cannot say anything, as he is asleep. Consequently, he cannot acquire a Shabbat residence. However, with regard to one who is awake, since if he wanted to speak he could speak, even though he did not say that he is acquiring his Shabbat residence, he is considered as one who did say that statement.
Rabba replied: Even if you say that my statement is in accordance with the opinion of the Rabbis, the Rabbis disagree with Rabbi Yoḥanan ben Nuri only with regard to a sleeping person, who cannot say anything, as he is asleep. Consequently, he cannot acquire a Shabbat residence. However, with regard to one who is awake, since if he wanted to speak he could speak, even though he did not say that he is acquiring his Shabbat residence, he is considered as one who did say that statement.
ענה לו: אפילו תימא רבנן [תאמר שדברי כשיטת חכמים] עד כאן לא שמענו פליגי רבנן עליה [שנחלקו חכמים עליו] על ר׳ יוחנן בן נורי אלא בישן, דלא מצי אמר [שאינו יכול לומר] דבר, שהרי ישן הוא. ומשום כך אינו יכול לקנות שביתה באופן אחר. אבל בניעור, דאי בעי למימר מצי אמר [שאם היה רוצה לומר היה יכול לומר] לכן אף על גב [אף על פי] שלא אמר שהוא קונה שביתה, כמאן דאמר דמי [כמי שאומר נחשב].
Rabba replied: Even if you say that my statement is in accordance with the opinion of the Rabbis, the Rabbis disagree with Rabbi Yoḥanan ben Nuri only with regard to a sleeping person, who cannot say anything, as he is asleep. Consequently, he cannot acquire a Shabbat residence. However, with regard to one who is awake, since if he wanted to speak he could speak, even though he did not say that he is acquiring his Shabbat residence, he is considered as one who did say that statement.
הכל
(22) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר רַב חָנִין לְאַבָּיֵי אִי הֲוָה שְׁמִיעַ לֵיהּ לְמָר הָא דְּתַנְיָא ולֹא יְהַלֵּךְ אָדָם לְסוֹף שָׂדֵהוּ לֵידַע מָה הִיא צְרִיכָה כַּיּוֹצֵא בּוֹ
Rabba bar Rav Ḥanin said to Abaye: If the Master, Rabba, had heard that which was taught in the following baraita: A person may not walk to the end of his field on Shabbat to determine what work and repair it requires, which will be done after Shabbat. Similarly,
Rabba bar Rav Ḥanin said to Abaye: If the Master, Rabba, had heard that which was taught in the following baraita: A person may not walk to the end of his field on Shabbat to determine what work and repair it requires, which will be done after Shabbat. Similarly,
אי הוה שמיע ליה למר – לרבה דמתרץ ואזיל כל הנך תירוצי וקאמר דמשום דלא אמר מידי שרי ואף על גב דאזל התם מבעוד יום.
לא יהלך – בשבת.
לידע מה היא צריכה – אחר השבת.
עד דתניא לא יהלך אדם לסוף שדהו וכו׳. פיר׳1 ואע״ג דאזיל התם מבעוד יום, לא יהלך2 בשבת לידע מה היא צריכה3 אחר השבת, דהילוך 4 גרי[ד]ה קא עביד ולא אמ׳ מידי. כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח המדינה5 וכו׳. פיר׳6 לא יטייל אדם בשבת או ביום טוב סמוך לחשיכה על7 פתח [המדינה]8 כדי להתקרב במרחץ להיות מזומן ליכנס לבית המרחץ כשתחשיך מיד. לא9 קשיא מידי, התם10 מוכחא מילתא פיר׳11 התם מוכחה, מילתא [ד]מא[י] בעי בשדהו, אם לא לידע מה (הוא) היא צריכה. ורחמנא אמ׳12, ממצוא חפצך [ו]ג׳. וכן בפתח המדינה. הכא לאו מוכחא מילתא. פיר׳13, אבל חוץ לעיר עד התחום לא מוכחה מילתא דלעירובי לצורך מחר קאזיל, ולא מסקי אינאשי אדעתיהו.
(דאו) דאי צורבא מרבנן הוא, אמרי14 שמעתא משכתיה. פיר׳15 (שממהר) [שמהרהר] בה בלבו ואין דעתו עליו. (ואו) ואי עם הארץ הוא, אמרי חמרא אותבד ליה. פיר׳16 ואזל לעיוניה, דאפי׳ בשבת שרי להשיבו מתוך התחום לביתו. אבל מידי דאסיר ליה למעבד בשבת, אסיר ליה לזמוניה נפשיה לההוא מידי.
[גמ׳ ורי״ף, שם] גופה, אמ׳ ר׳ יהודה וכו׳ עד שאין מערבין בתחלה בפת בשני,17 שאין מערבין18 בפת מיום טוב לשבת, דהויא הכנה וקרי ליה השתא שם עירוב. עירב בפת בראשון19 מערב בפת בשני. אמ׳ שמואל ובאותה הפת. פיר׳20, דוקא21 באותה פת עצמה דקרא עליה שם מאיתמל, והשתא (ד)קא22 שתיק. אבל לא בפת אחרת, דבעי למקרי שם עירוב השתא.
1. רש״י סד״ה אי הוה שמיע ליה למר (ולכאורה תי׳ ׳ואע״ג׳ אינה מתאימה לכאן).
2. רש״י ד״ה לא יהלך.
3. רש״י ד״ה לידע מה היא צריכה (ולכאורה צריך היה להעתיק משם גם תי׳ ׳ואע״ג׳. ועי׳ לעיל הע׳ 312).
4. רש״י סד״ה לא יטייל אדם.
5. כ״ה ברש״י שברי״ף (ד״ה על פתח המדינה), ריב״ח ורחב״ש. ולפנינו (בגמ׳ וברי״ף): ׳מדינה׳.
6. רש״י ד״ה לא יטייל אדם (בשינויים).
7. כ״ה ברש״י שברי״ף ובריב״ח (והוא ל׳ הגמ׳ והרי״ף). ולפנינו ברש״י: ׳עד׳.
8. כ״ה ברש״י (׳פתח מדינה׳).
9. לשון הרי״ף, ובגמ׳ ליתא תי׳ ׳לא קשיא מידי׳.
10. כ״ה בגמ׳. וברי״ף: ׳דהתם׳.
11. רש״י ד״ה מוכחא מילתא (בשינויים מעטים).
12. ישעיהו נח, יג.
13. רש״י שם (ולפנינו אינו ד״ה בפנ״ע, וגי׳ רבינו ניחא טפי).
14. כגי׳ הרי״ף. ובגמ׳: ׳אמרי׳[נן]׳ (ב״פ, ראה דק״ס, ע).
15. רש״י שם (ולפנינו אינו ד״ה בפנ״ע).
16. רש״י ד״ה חמרא אירכס ליה.
17. כ״ה הגי׳ בד״ש (ראה דק״ס, ק) וספר העתים. ולפנינו (בגמ׳ וברי״ף) ליתא תי׳ ׳בשני׳ (ומהמאור הקטן משמע דהוא תוספת פי׳, שכתב: ׳שאין מערבין בתחלה בפת, פי׳, בשני׳).
18. רש״י ד״ה שאין מערבין (בשינוי מועט).
19. כגי׳ הרי״ף ורש״י, (וכ״ג ריב״ח ורחב״ש). ולפנינו בגמ׳: ׳ביום ראשון, ביום שני׳ (וראה לעיל הע׳ 250).
20. רש״י ד״ה דיקא נמי.
21. כגי׳ באו״ז וד״ש (ראה דק״ס, ר). ולפנינו: ׳דבאותה׳ פת.
22. כ״ה ברש״י.
הכי גרסינן: אי הוה שמיע ליה למר. כלומר: לרבה דמתרץ כל הנך תירוצי ואמר דמשום דלא אמר מידי שרי, אע״ג דאזיל התם מבעוד יום. ומסתברא נמי דרבה בר בר חנה נמי לא שמיע ליה ההיא ברייתא דר׳ אליעזר, דאי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה מהא, דהא אמרה ר׳ אליעזר בהדיא. ותמיהה לי מאן דפריק ואמר ולא היא שמיע ליה ולא הדר ביה, היאך לא אמר בהדיא שמיע ליה ולא הדר ביה, דהא ר׳ אליעזר גופיה אמרה בהדיא. ועוד דאפילו לרב יהודה הוה ליה לרבא בר חנן לאקשויי הכי דאמרה בהדיא. ומיהו יש ספרים דגרסי אי הוה שמיע ליה לרב יהודה. ומסתברא דהכי קאמר: אי אמרת בשלמא דהא לאו הכנה היא, אפילו כי אזיל ואמר שפיר, דאי משום דאזיל ואמר, כיון דבאותו רוח בעצמו שהיה מותר בו אמש הוא חוזר ואומר לאו מידי קא עביד. אלא אי אמרת דאי הוה צריך למיזל ולמימר מידי אסור ומשום הכנה, אפילו כי לא אמר מידי ליתסר דהא הכנה היא נמי בלא אמירה, דאמירה לא מעלה ולא מורידה, וכל שהוא אסור באמירה אסור נמי בלא אמירה, דהא מטייל בפתח מדינה אי נמי עומד בסוף שדהו לאו מידי קא אמרי ואסירי. אלא ודאי הכנה כזו אינה אסורה ואפילו לר׳ אליעזר, ומינה לביצה דשריא למאן דאמר שתי קדושות הן, דהכנה כזו אינה הכנה, כך נראה לי.
א״ל רבה בר בר חנן לאביי לא שמיעא ליה למר – פי׳ לרבה הא דתניא לא יהלך אדם וכו׳ פי׳ דאסרי׳ אפי׳ בשתיקה כיון דאסור באמירה דאי שמיעא ליה הוה הדר ביה ממאי דקאמר לעיל דכשניטל ומחשיך עליו משום הכי מות׳ משום דלא בעי אמירה. ואע״ג דבאמירה חשיבא הכנה דשתיקה שרי׳ דאלמא דמילתא כי הא אע״ג דאסירא באמירה דמחזי כמכין אשתרי בשתיקה ואלו בהא מתניתא אסרי׳ בשתיקה מאי דאסיר באמירה ובשלמא לדידן לא קשיא דאנן סבי׳ לן דמשו׳ נותנו ומחשיך עליו משום דאפי׳ באמירה לא חשיבא כי הא הכנה כיון שכבר הלך שם מאמש: אבל לדברי שסובר דהתם אסור באמירה דחשיבא הכא ה״ל למיסר אפילו בשתיקה כדאסרי׳ הכא שתיקה כאמירה אלא ודאי דהכנה בההיא דעירוב בשני באותו פת עצמו לא חשיבא הכנה מי״ט לשבת אבל זו של שבת מסתברא דהויא לכתחלה נקני ודברו לא חשיבא כיון שעושה מעשה ללכת שם ופרקינן דהתם מוכחא מילתא פי׳ דלצורך מחר אזיל ושמעינן מינה שלא אסרו אלא ללכת לסוף שדהו: אבל ללכת לגנו שיש לו בתוך התחום מותר דמימר אמרי שהולך להתעדן שם וכדכתיבנא בפ׳ חבית לדעת ר״י ז״ל.
אמר ליה [לו] רבה בר רב חנין לאביי: אי הוה שמיע ליה למר הא דתניא [אם היה נודע לו לרבינו רבה, זו ששנינו בברייתא]: לא יהלך אדם לסוף שדהו לידע מה היא צריכה לעיבוד ולתיקון לאחר השבת, וכן כיוצא בו:
Rabba bar Rav Ḥanin said to Abaye: If the Master, Rabba, had heard that which was taught in the following baraita: A person may not walk to the end of his field on Shabbat to determine what work and repair it requires, which will be done after Shabbat. Similarly,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
ערובין לח: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ערובין לח:, ר׳ חננאל ערובין לח:, ר׳ נסים גאון ערובין לח:, רי"ף ערובין לח: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ערובין לח:, רש"י ערובין לח:, ראב"ן ערובין לח: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ערובין לח:, בעל המאור ערובין לח: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם ערובין לח: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ספר הנר ערובין לח: – באדיבות המכון התורני אור עציון, מהדורת הרב שלום קליין (כל הזכויות שמורות למו"ל), רשב"א ערובין לח: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ערובין לח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א ערובין לח:, מהרש"ל חכמת שלמה ערובין לח:, מהרש"א חידושי הלכות ערובין לח:, גליון הש"ס לרע"א ערובין לח:, פירוש הרב שטיינזלץ ערובין לח:
Eiruvin 38b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Eiruvin 38b, R. Chananel Eiruvin 38b, R. Nissim Gaon Eiruvin 38b, Rif by Bavli Eiruvin 38b, Collected from HeArukh Eiruvin 38b, Rashi Eiruvin 38b, Raavan Eiruvin 38b, Tosafot Eiruvin 38b, Baal HaMaor Eiruvin 38b, Raavad Katuv Sham Eiruvin 38b, Sefer HaNer Eiruvin 38b, Rashba Eiruvin 38b, Meiri Eiruvin 38b, Ritva Eiruvin 38b, Maharshal Chokhmat Shelomo Eiruvin 38b, Maharsha Chidushei Halakhot Eiruvin 38b, Gilyon HaShas Eiruvin 38b, Steinsaltz Commentary Eiruvin 38b