ורבנן דילמא עצה טובה קמ״ל יש שפרשו דה״ק ורבנן דהיינו רבי יהודה ושמואל מאי קמ״ל דהא ממתני׳ שמעי׳ לה דדוקא באותו פת ופרקינן דאי לאו רב יהודה ושמואל אלא הוה ס״ד דדילמא מחני׳ עצה טובה קמ״ל אבל ה״ה דשרי לערב בפת אחרת ולפי פי׳ זה לשון הגמ׳ בזה לישנא קיטא וקלילא הוא אבל רש״י ז״ל פי׳ ורבנן דמתמהי לעיל אמימר אדרבה דהיינו אביי ורבה בר בר חנן קשיא להו מתני׳ דלא שרי בפת אחר׳ אף על פי שכבר עירב מאמש דדילמא אפי׳ כי הא דלא הוי לכתחלה לגמרי הכנה היא משום דהוה אמירה ואלו לדידהו אפילו באמירה לא חשיבא הכנה כדאמרי׳ לעיל אלא דאינהו אמרי לך ה״ה בפת אחרת נמי כיון דעירב בראשון בפת דלקבעיה הדבר אלא עצה טובה קמ״ל שלא תאבד הפת ויטריח באחרת וזה יותר נכון.

מתני׳ ר׳ יהודה אומר י״ט של ר״ה שהיה ירא שמא תתעבר – פי׳ שהיה חושש שמא יהא אלול מעובר ויקבעו ב״ד ר״ה ביום ל״א ונמצא ר״ה שהיא שני ימים ומפני זה הספק מערב אדם שני עירובין פי׳ לשתי רוחות וכדפרשנא לעיל דסבר ר׳ יהודה דאפי׳ שני ימים של ר״ה שתי קדושו׳ הם: ולא הודו לו חכמים פי׳ דסבי׳ להו דקדושה אחת הם.

גמרא לא הודו לו אמר רב ר׳ יוסי היא – פי׳ ושנאוהו במשנה בלשון חכמים לפי שהלכה כמותו: ותנא דברייתא פריש דר׳ יוסי היא אמר להם ר׳ יוסי אי אתם מודים לי שאם באו עדים מן המנח׳ ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש: פי׳ מפני התקנה שהתקינו כן בפרק קמא דביצה לפי שנתקלקלו הלוים בשיר. וטעמו דרבי יוסי בזה דבשלמא בשאין עושין שני ימים אלא מפני הספק ואלו נודע וודאי לא היו עושין אותו קדש הוו להו שתי קדושות וכאלו אחד מהן קדש והשני חול אבל עכשיו שבאו עדים ביום הראשון ורוצי׳ חכמים לדחותו ולקדש יום שני הרי זה ברור בלי ספק כי השני היא ר״ה והשני חול ודאי ומה שעושין שני ימים אינו מפני ספק אלא שרוצין להחמיר בו דכיון שהתחילו בו על דעת שיהא י״ט מן התורה שיבואו עדים קודם המנח׳ וגם שורת הדין מן התורה שיכולין לקדשו הניחוהו בקדושתו כאלו הוא ועשאוהו עם השני כיומא אריכא אלא שהשני מן התורה וממנו מונין לכל המועדות והראשון מדבריהם וכיון שזה יארע בבית הועד לפעמים כל שנה ושנה עושין אותן בגבולין קדושה אחת שמא כך אירע בבי׳ הועד והוו להו כיומא אריכא וקדושה אחת מדרבנן מה שאין כן בשני ימים טובים של שאר המועדות כי לעולם אין עושין אותן בבית הועד אלא יום א׳ וכשעושין אותן שני ימים בשום מקום לא היה אלא מפני הספק שלא יודע קדוש ב״ד הילכך הוו להו שתי קדושות: ור׳ יהודה התם דלא לזלזלו ביה: פרש״י ז״ל כי כשנוהגין בראשון קדש אינו מפני לחלוק לו כבוד ולעשותו בקדושה אחת עם השני אלא כדי שלא יזלזלו בו לשנה הבאה שיאמרו אולי חול הוא שלא יבואו עדים קודם המנחה וכיון דמהאי טעמא הוא לא חשיבי כקדוש׳ אחת. ויש שפירשו דפלוגתא דר׳ יוסי ור׳ יהודה לאחרי החורבן הוה דהא אינהו לאח׳ החורבן היו והיכי הוו פליגי בדינ׳ דקודם החורבן דמאי דהוה הוה ושבקא לפרושי דינא דלאחר החורבן אלא ודאי פלוגתייהו לאחר החורבן היא: ומשום דקתני התם משחרב בית המקדש התקין ריב״ז שיהו מקבלין עדות החדש כל היום: ומיהו לא התקין כן אלא לענין ידיעת קביעות המועד על הודאי ושיהו מונין המועדות מן הראשון אבל מ״מ עדיין הניח הדבר על מכונו שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שיהו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש. ומ״ה ס״ל לרבי יהודה דלא חשיבי קדושה אחת דלא הוי טעמא אלא משום דלא לזלזלו בהו. ורבי יוסי סבר שאפי׳ לא היה חורבן קדושה אחת הם כמו שהיו קוד׳ חורבן דלענין זה לא זזה תקנה ממקומה ואתי׳ הא דפלוגת׳ דאפליגי רבה ורב׳ דאפליגו בפ״ק דביצ׳ דרבה אמר מתקנ׳ ריב״ז ואילך ביצה מותרת ורבא אמר אפילו מתקנת ריב״ז ואילך ביצה אסורה. מי לא מודה רבי יוחנן שאם באו עדים מן המנחה וכו׳ כדאי׳ התם: ושטה זו נראית קרובה והיא רחוקה דא״כ היה לן למימר התם דפלוגתא דרבה ורבא תנאי והיא ועוד היכי שבקי רבה לר׳ יוסי דנמקו עמו והלכה כמותו כדמוכחא סוגיין ואמר כר׳ יהודה: לפי׳ הנכון כמו שפר״י ז״ל כי מחלוקתן של רבי יהודה ור׳ יוסי קודם החורבן ורבה ורבא תרוייהו כר׳ יוסי סבי׳ להו ואיפליגו בלאחר החורבן אליבא דר׳ יוסי דהא ודאי לא איפליגו ר׳ יהודה ור׳ יוסי בקודם החורבן אלא משו׳ מאי דנפק מינה לדורם שהוא לאחר החורבן ואשכחן התם דהתם מודה רבה דלגבי בני בבל אף לאחר החורבן ביצה אסורה ולא אמר שהיא מותרת אלא לבני ארץ ישראל וכדפרכי׳ עליה התם והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו ביצה שנולדה בזה אסורה בזה. ופרקי׳ הא לן והא להו והטעם דלגבי ארץ ישראל כיון שנשתנה ענינים לאחר החורבן דקודם החורבן לא היו מקבלים עדות עדים לאחר המנחה ועכשיו לאחר החורבן מקבלים אותם נשתנה ענינה דלא להוו קדושה אחת כמו שהיו קודם החורבן דבדידהו ליכא למגזר משום שמא יבנה בית המקדש שכבר הם רואים שאין הענינים דומים זה לזה דבזמן החורבן הראשון מן התורה ובשעת הבנין השני מן התורה. אבל לגבי בני בבל לא נשתנה ענינים בכל יום כי אינם רואים קבלת העדים ואינם יודעים איזהו מן התורה ואיזהו מדבריהם לא קודם החורבן ולא לאחר החורבן וכיון שכן דינם שוה אף לאחר החורבן כמו קודם לכן להיות שניהם קדושה אחת משום גזירה שמא יבנה בית המקדש. ורבה פליג התם דאפי׳ לבני ארץ ישראל ג״כ כיון שהתקנה עדיין עומדת שלא להיות מקבלים עדים מן המנחה ולמעלה הרי נראה כאלו לא נשתנה ענינם וכיון שלא ישתנה דינם גזירה שמא יבנה בית המקדש נמצא כי לדברי רבה לא באו דברי ר׳ יוסי אלא ללמד לאחר החורבן על בני בבל ולדברי רבה באו ללמד על בני ארץ ישראל ג״כ וקי״ל כרבא. והא דפריש רבא לקמן גבי הא דתניא ור׳ יוסי אוסר וכו׳ ה״ק ר׳ יוסי אוסר בשני ימים טובים של ר״ה בגולה ומשמע דמעיקרא קתני שהיה אוסר גם בגולה אזדא רבא לטעמיה כאלו לרבה לא אסר ר׳ יוסי כלום לאחר החורבן לבני ארץ ישראל וסופא דההיא מתני׳ כרב אשי יתרץ לה רבה כל זה מיסודו של ר״י הזקן ז״ל והוא הנכון.