חמשה או כמה שעומדין בחצר אחת ועירבו כלם חוץ מאחד הרי זה אוסר עליהם את החצר ואין צריך לומר ביתו של עצמו בין שנשאר שלא עירב במזיד בין בשוגג בין בשוכח ואם בטל להם רשות חצרו הרי אלו מותרין להוציא ולהכניס מחצר לבתיהם ומבתיהם לחצר ולביתו מיהא אסורים ואף הוא אסור לטלטל מביתו לחצר ואם בטל להם חצרו ביתו אסור לו ומותר להם כמו שביארנו במשנה ואם בטל רשותו או חצרו סתם לא נתבטל ביתו בכך עד שיבטלהו אצלם בפירוש והמבטל רשותו לבני החצר צריך שיבטלנה לכל אחד ואחד בפירוש ויאמר רשותי מבוטלת לך ולך בין ברשות ביתו בין ברשות חצרו:

כל שמבטל ביתו הוא שמשליטם בביתו כמותו ולא שיסתלק הוא לגמרי עד שיצא מביתו ומתוך כך הוא אסור לטלטל מביתו לחצר מפני שאינו רשאי להוציא מרשות המשותף לרשות שאינה שלו והם מותרים אף מביתו לחצר שאע״פ שלא נסתלק מביתו לגמרי והוה ליה לגבייהו רשות משותף עמו ומוציאין מרשות משותף לרשות שלהם בית דירה מיוחד הוא לכלם ר״ל לכל אחד ואחד שאין בית דירה חלוק כמו שתשמיש החצר חלוק שכל אחד ואחד משתמש לפני פתחו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שלישי בעזרת הצור:

בכל מערבין וכו׳ כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק השני ממנה שבא לבאר בתקון הצריך להם מצד אחד בזולת הכשר עצמם והוא הכשר הצריך להם מצד העירוב אם עירובי חצרות אם שתופי מבואות ושהחלק השלישי שבמסכתא אמנם ענינו בביאור עירובי תחומין והתחיל בפרק זה לבאר בענינים אלו ובפרט בעניני עירובי תחומין אלא שביאר על ידם בענין שתופי מבואות גם כן במה עושין אותם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון במה מערבין ומשתתפין והשני על יד מי צריך לשלחו וכן במקום הנחתם וכשיצא ממקומו על איזה צד הוא נפקע והשלישי על איזה צד מתנה בעירובו או מערב לשני ימים או לאיזה מהם שירצה זה הוא שרש הפרק דרך כלל אלא שיתערבו בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח והכל נלקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח הנודר מן המזון מותר במים ובמלח מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה סומכוס אומר בחולין ולכהן בבית הפרס ר׳ יהודה אומר אפילו בבית הקברות מפני שיכול לחוץ ולאכל אמר הר״ם מערבין ר״ל עירובי תחומין ועוד יתבארו לקמן אבל עירובי חצרות יש להם דינין יתבארו בסוף הפרק השביעי ומשתתפין ר״ל שתופי מבואות והוא שתוף אנשי המבוי להשתתף בה מבית לבית כאשר יתבאר בפרק השמיני ואין ראוי שיהיה דבר מזה העירוב אלא במאכלים והמים והמלח אינם מן המזונות אבל הם מוליכים המזונות למקומות הידועים וכן אין מערבין ומשתתפין בצמחי׳ הידועים אצלנו בכמהין ופטריות כי אלו מפני פסידת המזון המתהוה מהם והיותר בתכלית הרוע אין נמנין מן המזונות ואמרם בכל הוא לשון הבאי והעקר אצלנו אין למדין מן הכללות ואפי׳ במקום שנאמ׳ בהם חוץ וכסף מעשר הא מעשר שני שדינו לקנות בו מאכל ומשקה בלבד בירושלם והוא מה שאמר הכתוב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וכבר ביארנו כל משפטיו במסכת מעשר שני ואמרם הנודר מן המזון תקנו אותו מן הזן [כי הנשבע שלא יאכל מה] שיזון או יפרנס מותר במים ומלח לפי שאינם זנים כמו שביארנו אבל מי שנשבע שלא יאכל מזון אינו (אסור) [אוסר] עליו אלא מחמשת המינין ועוד יתבארו אלו הדינין בנדרים לנזיר ביין ולישראל בתרומה לפי שהם אע״פ שאינם ראויות לאכילתו ראויות הן לאכילת זולתו וסומכוס אומר כי אנו צריכים לדבר שהוא ראוי למערב עצמו כי היין לנזיר ראוי הוא לו כשיהיה נשאל לחכם ויתיר לו נדרו והתרומה אינה ראויה לישראל באותו שבת שעירב בה בשום פנים כי אם נשאל לחכם והוא הוציאה טועה אינה תרומה אבל היא טבל והטבל אינו ראוי לאכילה ואין מותר לו להוציא ממנו התרומה והמעשרות בשבת כאשר יתבאר במסכת יום טוב ולפיכך חלק סמכוס בתרומה ולא חלק ביין לנזיר ולכהן בבית הפרס [הוא שישים הכהן עירובי תחומין שלו בבית הפרס] ואנו צריכין לעירובי תחומין שיוכל המערב להכנס במקום שנתן בו עירובו כדי שיהא הוא ועירובו במקום אחד ובית הפרס שלשה מינים מבוארים בסוף מסכת אהלות האחד כשנחרש הקבר בשדה ונתערבו העצמות בעפר [והודקו] אפשר לכהן להכנס באותו המקום ובתנאי שיחפש בעפר שהוא הולך עליו ואח״כ ילך כדי שלא יגע בעצם כשעורה לחוץ ולאכל הוא שיכנס במחיצה עד שיגיע למקום העירוב ויאכלנו [שם] אם רצה כמו שיכנס בתיבה באויר ועקר מחלקת ר׳ יהודה ורבנן מה שאומר לך והוא כי הכל מודים לארבעה עקרים האחד בית הקברות אסור בהנאה והשני אין מערבין אלא לדבר מצוה והשלישי מצות לאו ליהנות נתנו והרביעי כי שעת קניית העירוב הוא בין השמשות והכל מודים כי בשעת קניית העירוב מותר להיות בבית הקברות אע״פ שהיא אסורה בהנאה כי זה העירוב מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו ור׳ יהודה אומר כי מעת שיקנה האדם עירוב אינו מקפיד אם נשאר אותו דבר שערב בו או אבד אחר כך ולפיכך הוא מותר אצלו שיקנה עירוב בבית הקברות ורבנן אמרי כי אדם רוצה שישאר לו אותו דבר שיערב בו לאכלו כשנצטרך לו ואפי׳ אחר קניית העירוב ולפיכך אין מותר אצלם להניחו [בבית הקברות] לפי שהיא אסורה בהנאה ואין מותר לו להצניע שום דבר ואין שם מצוה כי המצוה היא בשעת קניית העירוב ויתבאר לך מזה כי לא על הכהן לבדו אסרו חכמים הנחת העירוב בבית הקברות אלא על ישראל גם כן ואין הלכה (כשימכוס) [כסומכוס] אלא כר׳ יהודה:

אמר המאירי והמשנה הראשונה ממנה תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר בכל מערבין ר״ל עירובי תחומין שאם בעירובי חצרות הרי על כל פנים לפת שלמה אנו צריכים כמו שיתבאר בפרק חלון אלא שעל עירובי תחומין הוא אומר כן ומה שפירשוה גדולי הרבנים בעירובי חצרות לא דרך פסק אמרוה אלא פי׳ סוגיא ומ״מ לענין פסק אי אתה מפרשה אלא בשל תחומין ואמר שבכל מערבין עירובי תחומין ומשתתפין שתופי מבואות ר״ל בכל אוכל:

חוץ מן המים ומן המלח שאין לאלו סרך מזון כלל וענין עירובי תחומין הוא שיהא דעתו על דירתו להיותה במקום מזונותיו עד שיקנה שביתה לשם וימוד אלפים אמה משם למקום שירצה ואפי׳ לא לן לשם אלא שחזר ולן בביתו וכן ענין שתוף הוא שעושין בני מבוי זה עם זה או בני המדינה להיות הכל כאחד ומשנתנו בני המבוי כל אחד כפי מזונו בבית אחד נעשה הכל כרשות אחת וכן הענין בעצמו בעירובי חצרות אלא שאין עירובי חצרות אלא בפת שלמה:

והכל נקח בכסף מעשר שני כשהוא בתוך ירושלם וכמו שכתוב [דברים יד] ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך:

חוץ מן המים ומן המלח ומים ומלח עצמן דוקא כ״א בפני עצמו אבל עירב מים ומלח ביחד מערבין בו עירובי תחומין וי״א דוקא בשמן כמו שנבאר ושני אלו הלכה הן ר״ל שאין מערבין במים ומלח ולא נקחין בכסף מעשר ומ״מ יש שאר אוכלין שיוצאין מן הכלל ר״ל שלא לערב בהן ושאין נקחין בכסף מעשר כמו שיתבאר בגמ׳:

והנודר מן המזון מותר במים ובמלח כלומר ואסור בשאר אוכלין ופי׳ בגמ׳ דוקא באומר כל הזן עלי אבל באומר מן המזון מותר בכל דבר שאין מברכין עליו בורא מיני מזונות על הדרכים שביארנו בברכות:

מערבין לנזיר ביין אע״פ שהוא אסור לו הואיל ומותר לאחרים וכן ישראל בתרומה וכן הדין לכל אדם במה שנדר או נשבע שלא יאכלנו כמו שיתבאר:

סומכוס אומר בחולין אבל לא בתרומה ואע״פ שמודה הוא ביין לנזיר טעם הדבר שיכול לישאל על נזירותו ונמצא ראוי לו אבל תרומה אם תמצא לומר שישאל עליה הרי היא טבל ואין מערבין בטבל שהרי אסור הוא לכל והלכה כתנא קמא:

מערבין לכהן בבית הפרס ר״ל שיניח עירובו לשם ואע״פ שאנו צריכים למקום שיוכל הוא לילך לשם ויקנה שם שביתה וכהן בבית הפרס אינו יכול ליכנס הרי מ״מ בית הפרס מדרבנן ואפשר לו ליכנס שם לכתחלה על ידי נפוח כמו שאמרו (ברכות י״ט:) מנפח אדם בית הפרס והולך ואפי׳ לדבר הרשות ולדבר מצוה מיהא אפי׳ בלא נפוח ומ״מ בבית הקברות לא:

ור׳ יהודה אומר אף בבית קברות שיכול הוא לשבות לשם על ידי חציצת כלים שאין מקבלין טומאה כגון שידה תיבה ומגדל שהם גדולים ומחזיקי׳ ארבעי׳ סאה בלח שהם כורים ביבש ויביא העירוב אצלו בלא הוצאת ידו על הקבר בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה וכן שאין יכולין להביא לו טומאה כגון שאין ברחבה טפח ואם יש ברחבה טפח מביאו דרך חדו שאין בו טפת והלכה כרבנן מפני שהלכה אהל זרוק ר״ל מיטלטל אינו אהל ואע״פ שאינו מקבל טומאה אינו חוצץ וגדולי המחברי׳ כתבו בו הטעם מפני שבית הקברות אסור בהנאה והוא טעם אחר נזכר בגמ׳ ומ״מ בכאן לא הוצרכנו לטעם זה שהרי אהל זרוק הלכה שאינו אהל והרי אנו צריכים למקום שיוכל הוא לילך לשם ולשבות שם ומה שנזכר בגמ׳ לא בבית הקברות הוא אלא בקבר אחד שאף חכמים מודים בו שנכנס סביביו בשידה תיבה ומגדל הואיל ובמקום טהרה הוא עומד אלא שדבריהם מתפרשי׳ אף בישראל כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: