מתני׳ ר׳ אליעזר אומר י״ט הסמוך לפני שבת בין מלפניה בין מלאחרי׳ מערב אד׳ שני עירובין – פי׳ בפת ונותן א׳ למזרח וא׳ למערב כדי שיהא העירוב הא׳ קונה לו שבית׳ למזרח והעירוב השני קונה לו שביתה למערב ליום השני וכדמפ׳ ואזיל וקסבר ר׳ אליעזר די״ט ושבת שתי קדושות הם וכיצד יעשה נוטל שתי ככרות ומניח הככר הא׳ למזרח ואומר כאן תהא שביתתי למחר והככר השני מניחו לצד מערב ואומר כאן תהא שביתתי ליום שני וכ״א וא׳ מהם קונה לו ליומו של מחר קונה לו שביתה בבין השמשות של היום ושל יום שני קונה בבין השמשות של מחר וצריך לתת את שניהם במקומם מערב יום ראשון כמו שאמרנו כי למחר לא יוכל להניח עירוב ליום של אחריו ולא מבעיא למאי דס״ד בגמרא דמיירי מתני׳ במניח העירוב לסוף אלפים לכל רוח דהא ודאי כיון שהניח עירוב למח׳ לסוף אלפי׳ של מזרח וקונה שם שביתה שוב לא יוכל למחר לצא׳ מן העיר לצד מערב ואפי׳ פסיע׳ אחת וצריך היה לשלוח עירובו ע״י מבני העיר אלא אפי׳ במניחו לסוף אלף אמה כדאסיקנא בגמרא: אי נמי בבא לערב ע״י שליח אינו יכול למחר להניח עירוב לקנות שביתה ליום של אחריו שאין מערבין בתחל׳ מי״ט לשבת ואפי׳ למ״ד דתחלת היום קונה עירוב ושב׳ מכינה לעצמה דמ״מ כיון שהוא עושה עירוב לכתחלה בי״ט לשבת או ברגליו או בפת מוכחא מילתא שמכין מי״ט לשבת ואפי׳ בנותנו היום במקומו ונועלו ומחזירו למחר א״א דעד כאן לא שריא הכי אלא בסופא לרבנן שמערב הכל לרוח אחת אבל לר׳ אליעזר שנותן עירוב אחד ליום א׳ ועירוב אחת ליום שני וביום הראשון נאסר לאותו רוח שבא למכין למחר הרי זה במכין מי״ט לשב׳.

וחכמים אומרים או מערב לרוח אחרת או אינו מערב כל עיקר או מערב לשני ימים או אינו מערב כל עיקר דסבי׳ להו לרבנן די״ט ושבת קדושה אחת הן וכיום אחד ארוך הם וכשם שאי אפשר ביום א׳ לערב חציו למזרח וחציו למערב כך אינו יכול לחלוק שני ימים אלו לשתי רוחות. ודקתני או אינו מערב כל עיקר ולא קתני מערב ליום א׳ משמע דה״ה שאינו יכול לערב יום א׳ למזרח והשני כבני עירו כשם שא״א לערב חצי יום למזרח וחצי יום כבני עירו: ותו דייקי׳ מינה דכל שמערב לשני ימים לשתי רוחות אין עירובו כלום ואם היה בדרך ונתן עירובו לשתי רוחות לא יזוז ממקומו שהרי עיקר עירובו מכאן ובמקום עירובו לא קנה ומיהו אם הוא בביתו בין השמשות כיון שלא עשה כלום בעירובו הרי הוא כבני עירו שאין אדם עוק׳ דעתו מביתו אלא על דע׳ שיקנה לו עירובו וכדבעי׳ למכתב בפרק מי שהוציאוהו גמרי׳ מי שיצא לילך לעיר אחת בס״ד: כיצד יעשה מוליכו בראשון ומחשיך עליו פי׳ מוליך עירובו של פת ומיירי במערב עד שהניח כדפרש״י ז״ל וכדכתיב לעיל ניטלו ובא לו פי׳ בשלא היה מקו׳ המשתמר אבל אם הוא מקו׳ המשתמ׳ אינו צריך ליטלו אלא מניחו שם ואימר בזה תהא שביתתי למחר וליום שני וקונה בו עירוב היום ולמחר: ולמחר בבין השמשות קונה בו ביום שני ורבותא אשמעי׳ תנא שאפי׳ נוטלו היום יכול להחזירו שם למחר וקונה לו עירוב ולא הוי כמכין מי״ט לשבת ודוק׳ כשהתנ׳ היום מן החול לקנותו בו שביתה למחר בבין השמשות ליום השני דהשת׳ כי מהדר ליה התם למחר לצורך יום שני לקבעיה הדר ובהנחה גרידא קונה בשתיקה ואנו צריך לומ׳ כלום הא אלו לא הניחו היום שם בתנאי ובא ליתנו שם למחר לקנו׳ שביתה לשני ימים היה צריך אמירה ואע״ג דבתחל׳ היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה מ״מ ה״ל כמכין מי״ט לשבת ואסו׳ והכין מוכח בשם ובירושלמי נראה שיש שטה אחרת ואינה כפום ש״ס דילן: נמצא משתכר בהליכתו כלומר שיקנה תחום למחר ומשתכר בעירובו שיוכל לאוכלו. נאכל עירובו בראשון אינו עירוב לשני פי׳ דדיינינן להו לשתי קדושות וכיון שכן אין עירובו של יום שני קונה עד בין השמשות שלו וכיון שנאכל קודם לכן אין כאן עירוב: ואלו סבי׳ לן דשתי קדושות הן ודאי כרבי אליעזר הרי הוא בשני כבני עירו אבל למאי דאמרינן בש״ס לרבנן דמספקא נהי אם היה קדושה אחת או שתי קדושו׳ זה שנאכל עירובו בראשון הרי הוא חמר גמל. ואין לו אלא אלפי׳ אמה מתחומו ועד עירו וגם כן כל עירו אבל לא יותר דהא לא ידעי׳ אם קונה לו עירוב למזרח או אם דינו כבני עירו וזה ברור.

גמרא לרוח אחת מאי ניהו לשני ימים – פי׳ דעל כרחין כי אתי רבנן לאפלוגי ולמימר או מערב לרוח אחת לא ליום אחד קאמרינן דהא אפילו לר׳ אליעזר נמי ולכ״ע אי אפשר לערב ליום אחד לשתי רוחות אלא על כרחין ה״ק או מערב לרוח אחת לשני הימים או אינו מערב כל עיקר ואפילו ליום אחד.

הכי קאמר רבנן לרבי אליעזר אי אתה מודה שאין מערבין ליום אחד וכו׳ – פי׳ דמתני׳ ה״ק כשם שאתה מודה דביום אחד או מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר שאפי׳ הם כיום אחד ארוך הם כקדושה אח׳ הם: אמר להם ר׳ אליעזר לחכמים פי׳ לשון ברייתא הוא שמפרש מחלוקותם של ר׳ אליעזר ורבנן וכן הוא בתוספתא אי אתם מודים לי שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני פי׳ לא שיערב לכתחלה בשני אלא שיהא מתנה מערב הראשון שיקנה שם שביתה למחר בשני ולמחר מחשיך שם לערב לשני כמו שהתנה ומערב בשתיקה שאינו צריך לומר כלום דהשתא כיון דתחלת היום קונה עירוב אינו כמכין ולא כקונה עירוב מי״ט לשבת אבל לכתחלה ליום הראשון לשני אסור ואפילו בשתיקה דהא מחזי כקונה מי״ט לשבת וכן כתבו בתוספות וכדבעינן למימר קמן והאי דקתני עירוב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני ולא קתני סתמא עירב בראשון מערב בשני דמשמע בין בפת בין ברגליו לאו למעוטי שאם עירב בפת בראשון אינו מער׳ בפת בשני כלל דהא ליתא דודאי כל שעירב בפת בראשון והתנה בו ליום השני יכול הוא לערב באותה הפת למחר ליום השני כדקתני מתני׳ אליבא דרבנן דכל שהוא באותו פת עצמו הרי כשחוז׳ ומניחו שם למחר כדי לקנית בו שביתה בי״ט וכדאי׳ במתניתא אליבא דרבנן ולרבותא נקט דאפי׳ כשערב ברגליו בראשון בשתיק׳ בעלמ׳ על דעת לקנות שביתה למחר וליומא אוחרי חוזר ומערב למערב ברגליו להחשיך שם בשתיק׳ וכדאסקוה לקמן בשמעתין מובודאי דעירב ברגליו חמיר טפי דאלו פת לא ניד מנפשיה וכשטתנו שם קונה שם מקו׳ וכי שקיל ליה מהתם ומהדר ליה על דעת תנאו הראשון לקבעיה הדר אבל כשמערב ברגליו כיון דאדם כי דניד מנפשיה כי לניד בתר הכי מהתם מעק׳ עקר והוה ס״ד דכי הדרי תמן לא הדר לקבעיה וה״ל פנים חדשות ואם צריך הוא לומר כאן תהא שביתתו ביום ראשון כך נ״ל ביום השני ור׳ אליעזר אשמועינן דאפילו במערב ברגליו בשתיקה סגי ליה וכיון שכן מערב ברגליו בשני וכ״ש שמערב בפת דומיא דרגליו דהיינו באותה פת עצמה דהדר קתני נאכל בראשון אין יוצא עליו בשני וכיון שכן היא הנותנ׳ שאינו יכול לערוב בפת אחרת שזה עירובי אח׳ מחודש הוא: ואמירה בעי וכל דבעי אמירה אסור לערב אותו מי״ט לשבת ולא מי״ט לחבירו. והכי מוכח לקמן ממאי דפריך אביי לרבא מדרב יהודה וכדבעי׳ למימר בסמוך בס״ד ורבנן הכא לחומרא והכא לחומרא פי׳ תלמודא מפ׳ טעמא דמספקא להו בי״ט ושבת אם הם קדושה אחת או ב׳ קדושות.

אמר לו לר׳ אליעזר – פי׳ גם זה מלשון הברייתא אי אתה מודה שאין מערבין מי״ט לשבת אמ׳ להם אבל לאיי קדושה אחת היא. משום הכי אסור דה״ל כמערב בחצי היום לחצי הנשאר ור׳ אליעזר התם משום הכנה פרש״י ז״ל משום הכנה שמכין מי״ט לשבת ולאו משום דחד יומא. והקשו בתוס׳ ולמה ליה למנקט טעמא משום הכנה תיפוק ליה דעירובי תחומין מקנה ביתא הוא דאסור בי״ט ואפילו היכי דליכא משום הכנה תדע דהא אפילו לשני ימים של גליות שהם שתי קדושות ולא שייך בהו טעמא דאיסור הכנה דהא ביצה שנולדה בזה מותרת בזה ואפ״ה קי״ל שאסור לערב עירובי תחומין מי״ט וא״פ למה לי משום הכנה ורבנן נמי מה תשובה לומר לאיי קדושה אחת היא דהא אפי׳ תימא שתי קדושות הם לאסור משום מקנה ביתא ועוד הקשו בתוספות דהכא מתרצים טעמא דר׳ אליעזר משום הכנה אבל לרבנן קתני דטעמא משום דהוו קדושה אחת מכלל דרבנן לית להו טעמ׳ דהכנה דרבה. ואלו לקמן דפריש רבה טעמא דרב משום הכנה איתיביה אביי ממתני׳ דתנן לרבנן כיצד הוא עושה מוליכו וכו׳ והא קא מכין מי״ט לשבת ומאי קושיא דהא רבנן לית להו טעמא דהכנה.

ורב כר׳ אליעזר ס״ל דאית ליה טעמא דהכנה ותירצו בתוספות דהכא לאו מעירובי תחומין קאמרי ליה רבנן אלא מעירובי חצרות דלא הוי מקני ביתא אלא עירובי רשותא בעלמא. והכי קאמרי ליה אי אתה מודה שאין מערבין מי״ט לשב׳ לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות וקושיא מעירובי חצרות וכשאמר להם אבל אמר לו לאיי משום קדושה אחת היא דהא משום מקני ביתא ליכא וסבי׳ להו נמי דברייתא דחצרות ליכא משום הכנה ור׳ אליעזר ס״ל שאף בעירובי חצרו׳ יש לאסור משום הכנה מיהת. והשתא אפי׳ רבנן י״ל דאית להו הכנה דרבה בעלמא אלא דסבירא להו דחצרות דעירובי רשותא בעלמא הוא לא מתסר משום הכנה: והשתא להאי פירושא דסביר להו לרבנן שאין מערבין עירובי חצרות מי״ט לשבת אתיא הא מתנייתא כמאן דתני הכי בתוס׳ י״ט תניא י״ט הסמוך לשבת אין מערבין לא עירובי חצרות ולא עירובי תחומין. ר׳ אומר מערבין עירובי חצרות אבל לא עירובי תחומין אבל לרב תחליפא דסמוך התם ותני ר׳ אוסר וחכמים מתירין: י״ל דרבנן דהכא לא הוו רבנן דהתם אי נמי דאמרינן לך רב תחליפא דהתם מעירובי תחומין השיבוהו חכמים לרבי אליעזר וטעמא דר׳ אליעזרמשום מקנה ביתא הוא ולא משום הכנה: וא״ת והא משמע בסמוך דסבר ר׳ די״ט ושבת קדושה אחת הן וכדאמרינן ר׳ תני לה ולא סבר לה וא״כ היאך תתיר לערב עירובי חצרות מי״ט לשבת דהא קתני שא״א לומר כן למאן דסבר קדושה אחת הן. וי״ל שכבר פי׳ הוא הטעם בברייתא ההיא שאין אתה אוסרו אלא בדבר המותר לו ואתה אוסרו בדבר האסור לו כלומר דתחומין שהם אסורים לו אפילו בי״ט אתה אוסרו שלא לערב אותו מי״ט לשבת אבל עירובי חצרות שהוא דבר המותר לו בי״ט בלא עירוב אי אתה אוסרו לערב אותו בשבת.