Chulin 134b – חולין קלד:‏ – Shas HaMeforash

(1)

רֵאשִׁית הַגֵּז וְהַמַּתָּנוֹת וּפִדְיוֹן הַבֵּן וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר לִפְטוּר.

And these are the four uncertainties with regard to a convert where the halakha is lenient: The first is an uncertainty with regard to the first sheared wool of one’s sheep, where it is uncertain whether they were shorn before or after his conversion. And the second is whether or not the obligation of giving the gifts of the foreleg, the jaw, and the maw applies to his animal. And the third is an uncertainty with regard to the obligation to give five sela for the mitzva of the redemption of the firstborn son, where it is uncertain if he was born before or after the owner’s conversion. And the last is an uncertainty with regard to the redemption of a firstborn donkey by means of a sheep or a goat, where it is uncertain if it was born before or after the owner’s conversion. In each of these instances, the uncertainty is only with regard to monetary matters, and therefore the halakha is that one is exempt.

רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דפסקי ריא״זריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

{רי״ף חולין מ״ו.}

{בבלי חולין קלד ע״ב} תניא מקום שנהגו למלוג בעגלים¹ לא ימלוג את² הזרוע להפשיט את הראש לא יפשיט³ את הלחי ואם אין שם כהן מעל⁠(י)⁠ן (לו⁴) בדמים ואוכל⁠(י)⁠ן⁵ מפני הפסד כהן⁶ מאי טעמא נתינה כתיב בהו אבל לקט שכחה ופאה דלא כתיב בהו נתינה אי ליכא עני דשקיל להו⁷ לא צריך לאסוקינהו בדמי⁠(ם)⁠⁸ דכתיב {ויקרא יט:י, ויקרא כג:כב} לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים:

{רי״ף חולין מ״ו.}

{בבלי חולין קלד ע״ב} גמ׳ תנו רבן הזרוע זרוע ימין אתה אומר זרוע של-ימין או אינו אלא של-שמאל⁹ תלמ׳ לומ׳ הזרוע [פי׳ לא אמ׳ זרוע אלא הזרוע¹⁰] כלומר הזרוע¹¹ הידוע והוא של-ימין הלחיים להביא צמר שבראשי כבשים¹² ושער שבזקן [תיישים]⁠¹³. הקיבה להביא חלב שעל גבי¹⁴ הקיבה. אמר ר׳ יהושע¹⁵ כהנים נהגו בו עין יפה ונתנוהו לבעלים:

{רי״ף חולין מ״ו:}

איזהו הלחי¹⁶ מן הפרק [וכול׳]⁠¹⁷: והתניא נוטלה ואת בית השחיטה עמה¹⁸ לא קשיא מתני׳ רבנן בריתא רבי חנניה¹⁹ בן אנטיגנוס דתניא מוגרמת פסולה²⁰ העיד רבי חנניה בן אנטיגנוס על מוגרמת שכשרה²¹ וקיימא לן כר׳ חנניה בן אנטיגנוס והיינו שייר²² בחיטי:

סליק פירקא

פרק יא

1. בעגלים: ג^יא (שם מנוקד: ״בָעְגָלים״), ג^קי, כ״י פריס, כ״י נ, דפוסים. כ״י א משובש: ״ברגלים״.

2. את: חסר בכ״י נ.

3. יפשיט: כ״י פריס: ״יפשוט״.

4. לו: חסר ב-ג^קי, כ״י פריס, כ״י נ, דפוסים.

5. מעלן, ואוכלן: ג^קי, כ״י פריס, כ״י נ, דפוס. כ״י א: ״מעלין, ואוכלין״.

6. כהן: חסר בכ״י נ.

7. להו: כ״י נ: ״ליה״.

8. בדמי: ג^קי, כ״י פריס, כ״י נ, דפוס. כ״י א: ״בדמים״.

9. של-ימין, של-שמאל: כבתוספתא (ט:ג). ג^קי: ״ימין, השמאל״. כ״י פריס, כ״י נ, דפוסים: ״ימין, שמאל״.

10. פי׳ לא אמ׳ זרוע אלא הזרוע: ג^קי. וכן כ״י פריס, כ״י נ, כ״י פרמא, בלי הציון ״פי׳⁠ ⁠⁠״. דפוס קושטא: פירוש דלא אמ׳ זרוע אלא הזרוע. ויניציאה: פי׳ לימ׳ זרוע אלא הזרוע. דפוסים: פירוש לימא זרוע ולא אמר הזרוע. חסר בכ״י א, ונראה שחסר לפני הר״ן.

11. כלומר הזרוע: חסר ב-ג^קי, כ״י פרמא.

12. שבראשי כבשים: ג^קי: ״שבראש כבשים״. כ״י פריס רק: ״שבראשי״. כ״י פרמא רק: ״כבשים״. כ״י נ: ״שבראשי תיישים״.

13. תיישים: ג^קי, כ״י פריס, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״התישין״.

14. גבי: חסר בכ״י נ.

15. יהושע: ג^א, ג^קי, כ״י נ: ״יהושע בן לוי״.

16. הלחי: כ״י נ, דפוסים: לחי.

17. וכול׳: רמז להמשך ב-ג^א ג^יב, ג^קי, כ״י נ, כ״י פריס, דפוסים. חסר בכ״י א.

18. עמה: חסר בכ״י פריס.

19. חנניה: וכן ג^יב, ג^קי, כ״י פריס. כ״י נ, דפוסים: ״חנינא״. וכן בהמשך שם.

20. מוגרמת פסולה: חסר בכ״י פריס.

21. שכשרה: כ״י נ: ״שהיא כשרה״.

22. שייר: ג^יב: |״דשייר״.

ראשית הגז כו׳ – כל הנך כולהו לא רמיא איסורא עלייהו אלא ממונא הילכך ספיקן לקולא.

ופדיון פטר חמור – כדפרישית מפריש טלה והוא לעצמו.

ראשית הגז והמתנות – תימה למאן דאית ליה לעיל (דף קלב:) דמתנות טבלי ליתני נמי מתנות לחיוב קודם שהורמו ולפטור אחר שהורמו המתנות דהוו שלו כי היכי דתני בבכור בהמה טמאה לחיוב ולפטור.

לוי זרע בכישור, לא הוו עניים למישקל לקט. אתא לקמיה דרב ששת, אמ׳ ליה לעני ולגר תעזוב אותם, ולא לעורבים ולא לעטלפים. פי׳, ומלקטו לעצמו ואינו חייב ליתנו לעניים, דלא כת׳ נתינה אלא תעזוב אותם, והשתא דליכא עניים נוטלו לעצמו.

ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא, קם ר׳ אמי זכה ביה. והיכי עביד הכי, והכת׳ ונתן, ולא שיטול מעצמו. ר׳ אמי נמי לעניים זכה ביה. ואיבעי תימ׳ אדם חשוב שני. דתניא והכהן הגדול מאחיו, שיהא גדול בכח ובנוי ובעושר ובחכמה. אחרים אומר׳ מניין שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלין אותו, ת״ל והכהן הגדול מאחיו, גדלהו משל אחיו.

מתני׳. איזהו הזרוע, מן הפרק של ארכובה ועד הכף של יד, והוא של נזיר, וכנגדו ברגל, שוק. ר׳ יהודה אומ׳ שוק מן הפרק של ארכובה ועד סובך של רגל. איזהו הלחי, מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת. פי׳, מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש.

ועד הכף של יד, עצם רחב של כתף שקורין אשפלא בלעז.

והוא של נזיר, דכת׳ ביה הזרוע בשלה מן האיל.

וכנגדו ברגל שוק, שוק האמור בשלמים נמי הוי שני עצמות, מן הפרק של ארכובה עד בוקא דאטמא, דהינו כל הירך.

עד סובך של רגל, דהינו פרק שבין הקולית ועצם האמצעי.

הפרק של לחי, אצל הצדעים וחותך כלפי למטה עד פיקה של קנה, הוא כיסוי של כובע שהוא פתיחתה של קנה דהינו בית הבליעה עם הלשון.

ת״ר הזרוע, זרוע ימין. אתה אומ׳ זרוע ימין או אינו אלא זרוע שמאל, ת״ל הזרוע. מאי משמע, כדאמר רבא הירך המיומנת שבירך, הכא נמי הזרוע, המיומנת שבזרוע. פי׳, כדאמ׳ רבא בפ׳ גיד הנשה אליבא דר׳ יהודה דאמ׳ אינו נוהג אלא באחת, והדעת מכרעת של ימין.

הלחיים, היי למאי אתא. להביא צמר שבראשי כבשים ושיער שבזקן התיישים.

הקיבה, למאי אתה. לכדתניא חלב שעל הקיבה אמ׳ ר׳ יהוד׳ כהנים נהגו בו עין יפה ונתנוהו לבעלים. טעמ׳ דנהגו, הא לאו הכי דידהו הוא.

דורשי חמורות אמרו זרוע כנגד היד, שנ׳ ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. לחיים, כנגד תפלה שנ׳ ויעמד פינחס ויפלל. קיבה כמשמעה שנ׳ ואת האשה אל קבתה.

ועד פיקה של גרגרת. והתניא נוטלה ובית השחיטה עמה. לא קשיא, הא ר׳ חנינה בן אנטיגנס, הא רבנן. דתניא מוגרמת פסולה, העיד ר׳ חנינה בן אנטיגנס על מוגרמת שהיא כשרה. פי׳, מוגרמת שהיא למעלה מטבעת הגדולה פסולה, ור׳ חנינה העיד שהיא כשרה עד שיפוי כובע, ואליבא דר׳ חנינה דמכשר עד שיפוי כובע הוי בית השחיטה עם הלחיים, ואליבא דרבנן לא הוי בית השחיטה עם הלחיים. ואיבעי תימ׳ הא והא רבנן, ומאי עמה, עמה דבהמה.

כז. זרוע הניתן לכהן הוא הימין, ולא השמאל, והוא מן הפרק שלארכובה הנמכרת עם הראש ועד הכף שליד, שהוא העצם הרחב שלכתף. ומקום שנהגו למלוג בעגלים, לא יפשיט את הזרוע, אלא נותנו לכהן עם עורו.

כח. לחיים הניתנין לכהן הם הלחיים התחתונים עם הלשון, וחותך אותן ממקום חיבורן בלחי העליון, וחותך כלפי למטה עד פיקה שלקנה, שהוא כיסוי פי הקנה, וניתנין עם הצמר שלהן אם היו שלכבש, או עם השיער שלהן אם היו שלעז.

כט. והקיבה ניתנת לכהן עם החלב הכנוס לתוכה, ועם החלב הדבוק עליה, אבל הכהנים נהגו בהם עין יפה ונתנום לבעלים.

ל. והזרוע ניתן לכהן אחד, והקיבה לאחד, והלחיים אפילו לשנים. ואם היו שלשור, יכול לחלק כל עצם לשנים.

לא. אע״פ שהמתנות נוהגים בכל מקום כמו שביארנו, נהגו בימי חכמי התלמוד שלא לתת אותם אלא בארץ ישראל, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו בראיית ב׳.

גמ׳ רש״י ז״ל מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשוט את הזרוע וכן גורס הרב בעל המאור ז״ל. ופירושא דמדינא אינו חייב אלא בזרוע מופשט מעורו דמנא תיתי דאי מהזרוע הא אוקימנא לימין הזרוע המיומן שבזרוע כדאי׳ לקמן. אלא כיון דמנהגא דעלמ׳ שלא להפשיט שאוכלין עם עורם אהני מנהגא לכהן למיתן לו מתנות כפי המנהג ובמקום שנהגו להפשיט את הראש לא יפשוט את הלחי דמדכתיב הלחיים מרבינין לקמן צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תישים וכ״ש עור ולא מפני מנהגא למעט ממתנתו אבל הרי״ף ז״ל גריס מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע וכן היה ברוב הנוסחאות והכי איתא בתוספתא ולפ״ז משמע דסבר האי תנא דמדאורייתא חייב ליתן הזרוע עם עורו לכך לא ימלוג אותו כדי שלא יפסוד העור ודקאמרת מנא תיתי חיוב מדאורייתא לעורו של זרוע דהא הזרוע למיומן שבזרוע מבעי׳ ליה איכא למימר דהאי תנא סבר דנפקא לן זרוע ימין כדורשי חמורות דמייתי ימין מויקח רומח בידו: א״נ כהאי תנא דמייתי ליה מתתנו כדאי׳ בסמוך: א״נ דזרוע גופי׳ בעורו משמע כמו שהוא בשעה שזובחים אותו כדכתיב מאת זובחי הזבח ולא צריך קרא לרבויי תדע דהא בראש לא מרבינן מהלחיים אלא צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תישים אבל עור גופיה לא צריך קרא דממילא משמע ותנא רבותא קמ״ל דלא מיבעיא בהפשטה שהוא אסור דגזול מינה עור לגמרי אלא אפי׳ במליגה נמי אסור א״נ דאורחא דמלתא נקט מפני שנוהג במליגה כך פי׳ רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל: ופרכינן ואלא תעזוב ל״ל לכדתניא המפקי׳ כרמו וכו׳ פירשתי בפ״ק דגיטין.

הא דתנן איזה לחי מפרק לחי עד פיקה של גרגרת דהיינו שפוי כובע והוא למעלה מבית השחיטה: אקשי׳ עלה והתניא נוטלה ובית השחיטה עמה ופרקי דמתני רבנן דאמרי לגבי שחיטה דאין שחיטה מטבעת הגדולה ולמעלה ולהכי לא קרי׳ ליה לשיפוי כובע מקום שחיטה ובדין שחיטה הוא דפליגי אבל בעקר דינא דהכא כולהו מודו דעד שיפוי כובע הוי חובת לחי: אב״א הא והא רבנן וברייתא דקתני עמה לא עם הלחי אלא עם הבהמה שמשיירים בעלים לעצמן בית השחיטה עם הבהמה והלחי ניטל עם הפיקה וכתב ריא״ף ז״ל והלכתא כר חנינא בן אנטיגנוס והגיה עליו הרב בעל המאור ז״ל שאין מקום לפסק זה בכאן אף על פי דלגבי שחוטה פליגי בעיקר דינא דלחי כ״ע מודו דמקום לחי עד הפיקה וכדפרישנא ומסתברא דאף הריא״ף ז״ל סובר כן וזיל קרי בי רב הוא אלא דמשום דאסיק הכא תלמודא דמתני׳ וברייתא סבירא להו גבי שחיטה דלא כרבי חנינא בן אנטיגנוס הוצרך רבינו ז״ל לפרש ולומר דאפ״ה לית הילכתא כרבנן אלא כר׳ חנינא בן אנטיגנוס וכדי שלא יטעו תלמידים ולהגדיל ולהאדיר כנ״ל: סליק פירקא בס״ד.

תוס׳ בד״ה ראשית הגז כו׳ דמתנות טובלים ליתני כו׳ כצ״ל:

ובענין ספק אם התחייב בנתינת ראשית הגז, שספק אם נגזז צאנו לפני שהתגייר או לאחר מכן. וכן אם התחייב בנתינת המתנות לכהן, (זרוע לחיים וקיבה), שספק הוא מתי נשחטה בהמתו. וכן אם הוא חייב בתשלום חמש סלעים הניתנים בדמי פדיון הבן, וכן בספק אם הוא חייב בפדיון פטר חמור בשה — כל אלה הריהם ספק ממון בלבד, ולכך נקבע בהם לפטור, שאין הוא חייב לתת אותם לכהן.

And these are the four uncertainties with regard to a convert where the halakha is lenient: The first is an uncertainty with regard to the first sheared wool of one’s sheep, where it is uncertain whether they were shorn before or after his conversion. And the second is whether or not the obligation of giving the gifts of the foreleg, the jaw, and the maw applies to his animal. And the third is an uncertainty with regard to the obligation to give five sela for the mitzva of the redemption of the firstborn son, where it is uncertain if he was born before or after the owner’s conversion. And the last is an uncertainty with regard to the redemption of a firstborn donkey by means of a sheep or a goat, where it is uncertain if it was born before or after the owner’s conversion. In each of these instances, the uncertainty is only with regard to monetary matters, and therefore the halakha is that one is exempt.

מאמרים באתר אסיף

״מגיד מראשית אחרית״ - תרומה ומתנות עניים / אשר מאיר (עלון שבות 143-144, הר עציון תשנ״ה)

״המוציא מחברו עליו הראיה״ במקורות התנאים ובפרשנותם בתלמודים / הרב ברוך קהת (בר אילן תשס״ו)

נתינת מתנות עניים בימינו / הרב יעקב אפשטיין (אמונת עתיך 122, מכון התורה והארץ תשע״ט)

מתנה על מה שכתוב בתורה ועל מה שתקנו חכמים / הרב נתנאל ברקוביץ (בלכתך בדרך ח, כרם ביבנה תשנ״ו)

רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דפסקי ריא״זריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר קָמָה אַקָּמָה רְמִי לֵיהּ.

In connection to the previous discussion between Rabbi Shimon ben Lakish and Rabbi Yoḥanan, the Gemara relates that when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said a slightly different version of the above discussion: Rabbi Shimon ben Lakish raised the contradiction to the opinion of Rabbi Meir from a baraita that states that Rabbi Meir exempts the standing crop of a convert from the obligation to leave gleanings for the poor when it is uncertain whether the crop was harvested before or after his conversion. This baraita is in contradiction to the baraita that likewise discusses the standing crop: Grain whose status as gleanings is uncertain is considered gleanings. Rabbi Yoḥanan resolved this contradiction by explaining that the second baraita is the opinion of Rabbi Meir only according to Rabbi Yehuda ben Agra.

רי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קמה אקמה רמי עליה – מתניתא אחריתי אשכח לר״מ דפטר בקמה של גר ספק נקצרה קודם שנתגייר ספק משנתגייר ורמייה אהא דקתני ספק לקט לקט ושני ליה בלשון בן אגרא אני שונה אותה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י ד״ה קמה וכו׳ מתניתא אחריתי וכו׳. עי׳ תשובת הר״י מיגש סי׳ ו׳:

ובענין המשא ומתן שבין ר׳ שמעון בן לקיש ור׳ יוחנן מוסרים שכי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, ומסר לחכמי בבל מתורת חכמי ארץ ישראל, אמר כי ממה ששנינו בברייתא אחרת שר׳ מאיר פוטר מנתינת לקט בקמה של הגר שספק אם נקצרה לפני התגיירותו או לאחר מכן, על מה ששנינו בדברי ר׳ מאיר בדין קמה שספק לקט לקט הוא, ר׳ שמעון בן לקיש רמי ליה [השליך לו, הראה לר׳ יוחנן סתירה בין השיטות], והשיב לו ר׳ יוחנן שאין להקשות מאותה ברייתא, שכן היא דעתו של חכם יחיד, בן אגרא.

In connection to the previous discussion between Rabbi Shimon ben Lakish and Rabbi Yoḥanan, the Gemara relates that when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said a slightly different version of the above discussion: Rabbi Shimon ben Lakish raised the contradiction to the opinion of Rabbi Meir from a baraita that states that Rabbi Meir exempts the standing crop of a convert from the obligation to leave gleanings for the poor when it is uncertain whether the crop was harvested before or after his conversion. This baraita is in contradiction to the baraita that likewise discusses the standing crop: Grain whose status as gleanings is uncertain is considered gleanings. Rabbi Yoḥanan resolved this contradiction by explaining that the second baraita is the opinion of Rabbi Meir only according to Rabbi Yehuda ben Agra.

רי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) לֵוִי זְרַע בְּכִישָׁר וְלָא הֲווֹ עֲנִיִּים לְמִשְׁקַל לֶקֶט אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת אֲמַר לֵיהּ {ויקרא י״ט:י׳} לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזוֹב אוֹתָם ^אוְלֹא לְעוֹרְבִים וְלֹא לַעֲטַלֵּפִים.

§ With regard to gifts left for the poor, the Gemara relates that Levi sowed crops in his field in Kishar, but there were no poor people in Kishar to take gleanings from his field. Levi came before Rav Sheshet to ask what should be done with the gleanings. Rav Sheshet said to him: The verse states with regard to the mitzvot of pe’a and gleanings: “You shall leave them for the poor and for the stranger” (Leviticus 23:22), and not for the ravens nor for the bats. Since there are no poor people to take the gleanings, you should take them for yourself.

א. רמב״ם הלכות מתנות עניים א׳:י׳
טור יורה דעה של״ב:א׳
שולחן ערוך יורה דעה של״ב:א׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות מתנות עניים א׳:י׳
טור יורה דעה של״ב:א׳
שולחן ערוך יורה דעה של״ב:א׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בכישר – מקום.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ א״ל לעני ולגר כו׳. הכי איתא בירושלמי ריש פ״ח דפאה בשם רשב״י:

א ועוד בענין מתנות עניים, מסופר כי החכם לוי זרע תבואה במקום הנקרא כישר, ולא הוו [היו] עניים באותו מקום למשקל [לקחת] לקט משדהו. אתא לקמיה [בא לוי לפני] רב ששת לשאול כיצד עליו לנהוג בלקט שבשדהו. אמר ליה [לו] רב ששת: נאמר במצוות פאה ולקט ״לעני ולגר תעזוב אותם״ (ויקרא כג, כב), ואמרו חכמים שאם אין שם עניים — לא ישאיר את הפאה והלקט לא לעורבים ולא לעטלפים, אלא יקחם לעצמו. ואף אתה קחם לעצמך.

§ With regard to gifts left for the poor, the Gemara relates that Levi sowed crops in his field in Kishar, but there were no poor people in Kishar to take gleanings from his field. Levi came before Rav Sheshet to ask what should be done with the gleanings. Rav Sheshet said to him: The verse states with regard to the mitzvot of pe’a and gleanings: “You shall leave them for the poor and for the stranger” (Leviticus 23:22), and not for the ravens nor for the bats. Since there are no poor people to take the gleanings, you should take them for yourself.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) מֵיתִיבִי ^באֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה לֹא מִגּוֹרֶן לָעִיר וְלֹא מִמִּדְבָּר לַיִּשּׁוּב וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן שׂוֹכֵר פָּרָה וּמְבִיאָהּ מִפְּנֵי הֶפְסֵד תְּרוּמָה.

The Gemara raises an objection from a baraita: The owner of a field does not need to expend the effort to bring teruma, neither from the threshing floor to the city nor from the wilderness to a settled area, in order to give it to a priest. Rather, the priest must travel to the field to receive the teruma. And if there is no priest there, at the threshing floor or in the wilderness, to receive the teruma, the owner must hire a cow and bring the teruma to the city, due to the loss of teruma that would occur if it were left in the field. According to this baraita, the owner of the field should likewise be obligated to do the same with gleanings.

ב. רמב״ם הלכות תרומות י״ב:י״ז

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות תרומות י״ב:י״ז

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין מביאין – אין צריך ישראל לטרוח ולהביא תרומה מן הגורן לעיר ליד כהן אלא כהן הולך ומביאה.

ואם אין שם כהן כו׳ – אלמא בעי לאפרושה ולאצנועה עד דמשכח כהן ה״נ בעי לאצנועה עד דמשכח עניים.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו כי אין הבעלים צריכים להטריח עצמם שיהיו מביאין את התרומה לא מהגורן (מקום ערימת התבואה בשדה) לעיר לידי הכהן, ולא ממדבר לישוב. אלא הדבר מוטל על הכהן מקבל התרומה. ואם אין שם בגורן או במדבר כהן שיתנו לו את התרומה — הבעלים שוכר פרה ומביאה את התרומה לעיר ולמקום ישוב, וטעם הדבר: מפני הפסד תרומה, אם תושאר במקומה. ומדוע אין אומרים אף בלקט במקום שאין בו עניים, שיביאו אותו הבעלים למקום שיש בו עניים!

The Gemara raises an objection from a baraita: The owner of a field does not need to expend the effort to bring teruma, neither from the threshing floor to the city nor from the wilderness to a settled area, in order to give it to a priest. Rather, the priest must travel to the field to receive the teruma. And if there is no priest there, at the threshing floor or in the wilderness, to receive the teruma, the owner must hire a cow and bring the teruma to the city, due to the loss of teruma that would occur if it were left in the field. According to this baraita, the owner of the field should likewise be obligated to do the same with gleanings.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) שָׁאנֵי תְּרוּמָה דְּטָבְלָה וְלָא סַגִּיא דְּלָא מַפְרֵישׁ לַהּ.

The Gemara explains: Teruma is different, in that if it is not separated it causes the entire crop to be considered untithed, and it is therefore not possible for one not to separate teruma from the crop. By contrast, gleanings do not render the remaining crop prohibited for consumption, and therefore it is not necessary to set them aside and remove them.

רי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאני תרומה דטבלה – אוסרת הכל עליו משום טבל לפיכך על כרחו צריך להפריש.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד הוא דין] תרומה — דטבלה [שכן היא טובלת, גורמת לכל הפירות שיהיו באיסור טבל], כל עוד לא הופרשה מהם התרומה, ולכן לא סגיא דלא מפריש לה [אין זה מספיק להתיר את התבואה כל עוד שלא הפריש אותה]. מה שאין כן לקט, שאינו אוסר את התבואה.

The Gemara explains: Teruma is different, in that if it is not separated it causes the entire crop to be considered untithed, and it is therefore not possible for one not to separate teruma from the crop. By contrast, gleanings do not render the remaining crop prohibited for consumption, and therefore it is not necessary to set them aside and remove them.

רי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) וַהֲרֵי מַתָּנוֹת דְּלָא טָבְלִי וְתַנְיָא מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְלוֹג בַּעֲגָלִים לֹא יַפְשִׁיט אֶת הַזְּרוֹעַ.

The Gemara objects: But what about the case of the gifts of the priesthood, which do not render the rest of the animal untithed, i.e., they do not prohibit the entire animal in consumption before they are separated. And nevertheless it is taught in a baraita: In a place where they were accustomed to put the meat of slaughtered calves in boiling water in order to remove the hairs from the skin, and then eat the meat with the skin still attached to the flesh, one may not skin the foreleg before giving it to the priest. Rather, he gives it with its skin intact.

רי״ףרש״יבעל המאורר״י מלונילההשלמהפסקי רי״דרמב״ןרמב״ן מלחמות ה'פסקי ריא״זרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למלוג בעגלים – שמולגין אותן ברותחין עם עורן ואוכלין אותן עם העור.

אין רשאי להפשיט את הזרוע – אלא נותנו לכהן כמו שהוא בעורו.

{רי״ף חולין מו.}

{שמעתא דענין הברייתא, מקום שנהגו למלוג וכו׳}

מצאתי כתוב בהלכות הרי״ף ז״ל: מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע – ובכל הספרים שלנו כתוב, לא יפשיט את הזרוע. וכן נראין הדברים.

מקום שנהגו למלוג בעגלים, להעבירן במים רותחים ולאכלן עם עורן, לא יפשיט את הזרוע. ואהני מנהגא לכהן להרבות במתנות כפי המנהג, אף על פי שאינה של תורה. מקום שנהגו להפשיט את הראש, לא יפשיט את הלחי. דלא אהני מנהגא להמעיט ממתנתו, מפני שהיא של תורה, כדאמרינן, הלחיים - להביא צמר של ראש כבשים ושער שבזקן תישים. משא״כ בזרוע, שאין שם בדין תורה לא מתנת עור ולא מתנת צמר.

גמרא. למלוג בעגלים. קודם שימכור הטבח אותו, שמשירין הצמר במים רותחין ונשאר העור עם הבשר ונאכל עמו, אבל בזרוע כהן אין רשאי לעשות כן, לפי שגם הצמר זכתה התורה לכהן, מריבוי דכתי׳ הלחיים, דבשלמא ה״א של הזרוע לרבות המיומן שבזרוע, דהינו ימין, למעט שאינו רשאי לתת לו של שמאל, אלא ה״א של הלחיים, ששניהם נתנין לכהן, מה בא לרבות, אלא לאיתויי צמר שבראש כבשים, ושער שבזקן תישים, והוא הדין לשער הזרוע. וכל שכן עור הלחיים במקום שנהגו להפשיטם קודם שימכרום, שאינו רשאי לעשות כן במתנות כהן.

משנה. ז. אי זה הוא זרוע וכו׳. שנתן לכהן. זרוע הוא יד של בהמה, אחד מן הרגלים הראשונים, והוא הימין. מן הפרק של ארכובה. רכובה הנמכרת עם הראש. עד כף של יד. הוא עצם רחב של כתף שקורין אשפלדון בלעז, והם שני עצמות. והוא של נזיר. דכתי׳ ונתן לכהן את הזרוע בשלה מן האיל, וכזה השיעור היה נותן לכהן. וכנגדו ברגל. באחד מן הרגלים האחרונים, הוא השוק, האמור בשלמים, היו נמי שני עצמות מהפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד בוקא דאטמא המחובר על כף הירך כבוכנא באסיתא, דהיינו כל הירך, עצם האמצעי ועצם הקולית.

מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשוט את הזרוע. והרב אלפסי גריס לא [ימלוג] את הזרוע. ההוא סקא דדינרי דאתא לבי מדרשא, פירוש שנשתלח ממקום אחר לבני הישיבה קדים ר׳ אמי זכה בהו, והיכי עביד הכי והא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו, ר׳ אמי נמי לעניים זכה בהו, ואי בעית אימא אדם חשוב שאני, דתניא והכהן הגדול מאחיו שיהא גדול מאחיו בנוי בכח בעושר בחכמה ובכבוד, אחרים אומרים מניין שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלין אותו ת״ל והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו.

כתב הרב אלפסי ז״ל וקיימא לן כר׳ חנינא בן אנטיגנוס. נראה שעלה בדעתו דר׳ חנינא בן אנטיגנוס ורבנן במתנות פליגי, למר עד פיקה של גרגרת ולמר עד טבעת הגדולה. ולא כן פירש רבינו שלמה ז״ל אלא תרוייהו עד פיקה של גרגרת סבירא להו, ור׳ חנינא בן אנטיגנוס קרי ליה בית השחיטה. וזהו הנכון.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג רש״י ז״ל^א מקום שנהגו למלוג אל יפשיט וכו׳. משום^ב דכיון דמנהגא הוא יהיב ליה לכהן, דאהני מנהגא לאוסופי ליה לכהן משום עין יפה ומדרבנן^ג, להפשיט את הראש, לא יפשיט את הלחי, משום דכתיב^ד והלחיים לרבות זקן התיישים ושער שבראשי כבשים, וכל שכן עור^ה. וכן פרש״י ז״ל^ו. ורבנו יצחק אלפאסי ז״ל^ז גריס^ח, מקום שנהגו למלוג לא ימלוג הזרוע. וכן מצאתי בגרסא בתוספתא^ט. ואע״ג דלא מרבינן לקמן שער שבזרוע, משום דזרוע בעורו משמע כמו שהוא בשעה שזובחין אותו^י כדכתיב^כ מאת זובחי הזבח ולא צריך קרא, דהא בראש נמי לא מרבינן אלא צמר, וכשמולגין את העגל העור נפסד ואינו שוה כלום, ורבותא קמ״ל, דאין צריך לומר בהפשטה שאסור אלא אפילו במליגה נמי אסור, אי נמי אורחא דמלתא קתני.

ואיכא למימר נמי כיון דקיימא לן זרוע ימין מדכתיב^ל תתנו אי נמי מפנחס, אייתר ליה הא דהלחיים^מ לדרשא להביא העור והשער שעליה. ועוד איכא למימר דכי היכי דרבי רחמנא לחיים ומה שעליהן, רבי נמי קיבה וכל שעליה, אפילו למאן דדריש דהזרוע לשל ימין, זרוע נמי היא וכל מה שעליה כדרך חיות ריבה אותן תורה.

א. ד״ה אין רשאי.

ב. דברי רבינו דלהלן הובאו ונידונו בחידושי הרשב״א, הריטב״א והר״ן, עיי״ב.

ג. דמן התורה אין העור ניתן עם הזרוע אלא כיון שנהגו שלא להפשיט נותנו לכהן עם עורו (ר״ן על הרי״ף מו, א).

ד. דברים יח, ג.

ה. לשון בעל המאור (שם): ואהני מנהגא לכהן להרבות במתנות לפי המנהג אע״פ שאינה של תורה, משום שנהגו להפשיט את הראש לא יפשיט את הלחי, דלא אהני מנהגא להמעיט מתנתו מפני שהיא של תורה, כדאמרי׳ הלחיים להביא וכו׳, משא״כ בזרוע שאין בדין תורה לא מתנת עור ולא מתנת זרוע.

ו. ד״ה הראש.

ז. מו, א. וכן גרס ר״ח, הובא במלחמות שם [וכ״ה בפיר״ח שנדפס בספר היובל להרב מימון עמ׳ עז, צוין בהערות לריטב״א]. אבל פירושו שונה, עיי״ש.

ח. מכאן הוא גם במלחמות ושם הרחיב רבינו, עיי״ש.

ט. פ״ט ה״ב. וראה דק״ס אות ד.

י. משעת שחיטה זכה כהן (מלחמות שם).

כ. דברים שם.

ל. ויקרא ז, לב.

מ. הגרשז״ר הגיה: צ״ל דהזרוע.

{רי״ף חולין מו.}

{שמעתא דענין הברייתא, מקום שנהגו למלוג וכו׳}

כתוב בספר המאור: מצאתי כתוב בהלכות הרי״ף ז״ל, מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג בזרוע, ובכל הספרים שלנו כתוב, לא יפשיט את הזרוע, וכן נראין הדברים וכו׳, מה שאין כן בדין תורה לא מתנת עור ולא מתנת צמר.

אמר הכותב: וכן מצאתי בתוספתא (עיין פרק ט, ב) כדברי רב אלפסי ז״ל, ונכונה היא. [עד עורו]⁠¹ ניתן לכהן אף על פי שלא ריבה אותו הכתוב, דזרוע ולחיים כמה שהם קודם הפשטה משמע. מאי טעמא. מאת זובחי הזבח, כתיב (דברים יח, ג), משעת שחיטה זכה בהן. [דהא בתלמודא]⁠² אף בראש לא עור הוא נותן, לפי שלא נתרבה הכתוב,⁠³ א״כ,⁠⁴ ה׳ דהלחיים לרבות עור הוא צריך, ומנין להביא צמר ושער שבראשו (עיין בגמרא לקמן). אלא ודאי שניהם בעורן ניתנין, שכך הוא משמעותן, ולא הוצרך הכתוב אלא לרבות צמר ושער שבראשו.

ולפיכך שנו בתוספתא, לפי שדרך הזרוע בהפשטה ודרך הראש במליגה והבהוב, כמו שאמרו (ביצה לד.), מולגין את הראש ואת הרגלים, לפי׳ אמרו: מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע, לפי שהעור נפסד לגמרי במליגתו. ואף על פי שהוא חשוב להם כך, בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל כהן. להפשיט את הרא״ש, לא יפשיט את הלחי. ואף על פי שבא ליתן לו לחי ועורו מופשט, שמא במליגה הוא רוצה כדרכו. שאילו בזרוע, מקום שנהגו להפשיט, אם רצה מפשיט ונותן הוא ועורו לכהן. אבל בראש, שאין⁵ דרך העולם, אף על פי שהם נהגו בה, אינו רשאי לשנות בשל כהן, שמא אין רצונו בהפשטתו. שעור הראש של עגל הרי הוא כבשרו ונאכל הוא. ואפי׳ בשל שור גדול נמי אסור, דכי עבדי אינשי רישא בכבשא בהדי עור עבדי ליה דלא ליחרך והכי מעלי טפי.

וזה הפי׳ הנאה ומתקבל. והגרס׳ מכריחני, שכך היא בספרי ספרד ובתוספתא⁶ כדברי רבינו הגדול ז״ל.

אבל ר״ח ז״ל כתב: מקום שנהגו למלוג לא ימלוג את הזרוע, פי׳, להעביר באש הצמר שעליה.

1. נלדצ״ל: דעורו.

2. נלדצ״ל: דבלאו הא תלמודא.

3. נלדצ״ל: בכתוב.

4. נלדצ״ל: וא״כ.

5. נלדצ״ל: שאין זה.

6. בדפ״ר: ובתוספות.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג רש״י ז״ל: מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשיט את הזרוע. פירוש אף על גב דמדאורייתא אינו חייב אלא בזרוע מופשט מעורו, דמנא תיתי דאי מהזרוע, הא אוקימנא לימין הזרוע המיומן שבזרוע כדאיתא בסמוך, אלא אהני מנהגא למיתן ליה עם העור ומשום עין יפה. אבל הרב אלפסי ז״ל גריס מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע, ולומר דמדאורייתא עור הזרוע ניטל עם הזרוע, לפיכך לא ימלוג כדי שלא יפסיד העור, ואי קשיא לך עור הזרוע מנא תיתי, י״ל דהזרוע כמות שהוא בשעת זביחה משמע, ותדע לך דהא לא מרבינן מדהלחיים שבלחי אלא צמר בשראשי כבשים וזקן שבתיישים, וא״נ איכא למימר דמהו כו׳ מרבינן ליה, ואתיא כדורשי חמורות דמייתי ימין מויקח רומח בידו, (ואם כן דאידך) [וא״נ כאידך] תנא דמייתי זרוע שבחולין מתתנו כדאיתא בסמוך.

רש״י בד״ה למלוג בעגלים כו׳ העור אין רשאי כו׳ והד״א:

בד״ה ואב״א כו׳ שהרי עליו לגדלו כו׳. נ״ב פי׳ על כל אדם:

ומקשים: והרי אף מתנות כהונה (זרוע לחיים וקיבה) דלא טבלי [שאין הן טובלות], שאין הן אוסרות באכילה את כל בשר הבהמה שלא ניתנו ממנה המתנות, ובכל זאת תניא [שנויה ברייתא] כי במקום שנהגו למלוג (להטיל אל תוך מים רותחים) בבשרם (עם עורם עליהם) של עגלים הנשחטים כדי להסיר מהם את השער, שאוכלים אותם עם העור שעליהם — לא יפשיט את הזרוע מעורו, אלא יתן לכהן את הזרוע עם העור שעליה.

The Gemara objects: But what about the case of the gifts of the priesthood, which do not render the rest of the animal untithed, i.e., they do not prohibit the entire animal in consumption before they are separated. And nevertheless it is taught in a baraita: In a place where they were accustomed to put the meat of slaughtered calves in boiling water in order to remove the hairs from the skin, and then eat the meat with the skin still attached to the flesh, one may not skin the foreleg before giving it to the priest. Rather, he gives it with its skin intact.

רי״ףרש״יבעל המאורר״י מלונילההשלמהפסקי רי״דרמב״ןרמב״ן מלחמות ה'פסקי ריא״זרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) לְהַפְשִׁיט אֶת הָרֹאשׁ לֹא יַפְשִׁיט אֶת הַלֶּחִי וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן מַעֲלִין אוֹתָן בְּדָמִים וְאוֹכְלָן מִפְּנֵי הֶפְסֵד כֹּהֵן.

The baraita continues: Similarly, in a place where people are accustomed to skin the head of an animal, one may not skin the cheek of the jaw of an animal before giving it to the priest, but must give it with its skin intact so that the priest may use the skin as he wishes. And if there is no priest available to receive the gifts, the gifts are appraised by their monetary value, and the owner may eat them and gives their monetary value to a priest at the next available time, due to the loss that would otherwise be incurred by the priest. Evidently, one must expend effort to ensure that a priest receives the gifts despite the fact that they do not render the entire animal untithed. Why is the halakha different with regard to gleanings?

רי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הראש לא יפשיט את הלחי – כדמרבינן לקמן מקרא יתירא שאף הצמר שבראש כבשים הוא חייב ליתן לו וכ״ש העור.

ואם אין שם כהן – לתת לו המתנות.

מעלים אותם בדמים – שם את דמי המתנות ואוכל המתנות ונותן דמיהם לכהן הבא ראשון.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן במקום שבו נוהגים להפשיט את הראש של הבהמה מעורה — הנותן מתנות כהונה לא יפשיט את הלחי, אלא יתן אותה עם העור שעליה. ואם אין שם כהן שיקבל מתנות כהונה — מעלין (שמים, מעריכים את השווי הכספי) אותן בדמים, ואוכלן הבעלים, ולאחר מכן יתן את דמיהן לכהן. ונהגו כן מפני הפסד כהן. הרי שאף במתנה שאינה אוסרת באכילה את השאר (״אינה טובלת״) צריכים הבעלים לטרוח שתגיע המתנה לידי הכהן. ומדוע לא נקבע כן אף בלקט?

The baraita continues: Similarly, in a place where people are accustomed to skin the head of an animal, one may not skin the cheek of the jaw of an animal before giving it to the priest, but must give it with its skin intact so that the priest may use the skin as he wishes. And if there is no priest available to receive the gifts, the gifts are appraised by their monetary value, and the owner may eat them and gives their monetary value to a priest at the next available time, due to the loss that would otherwise be incurred by the priest. Evidently, one must expend effort to ensure that a priest receives the gifts despite the fact that they do not render the entire animal untithed. Why is the halakha different with regard to gleanings?

רי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) שָׁאנֵי מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה דִּנְתִינָה כְּתִיבָא בֵּיהּ הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי תְּרוּמָה נָמֵי נְתִינָה כְּתִיבָא בֵּיהּ.

The Gemara responds: The halakha is different in the case of gifts of the priesthood, as a term of giving is written with regard to it: “That they shall give to the priest the foreleg, and the jaw, and the maw” (Deuteronomy 18:3). This teaches that one must actively give the gifts to a priest, whereas no equivalent term is written with regard to gleanings. The Gemara adds: Now that you have arrived at this explanation with regard to gifts of the priesthood, one can likewise explain that the reason teruma must be brought to a locale where there is a priest is likewise due to the fact that a term of giving is written with regard to it: “The first fruits of your grain, of your wine, and of your oil, and the first sheared wool of your sheep you shall give him” (Deuteronomy 18:4), not because teruma renders the crop untithed.

רי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נתינה כתיבא בהו – ועליו ליתנן לכהן.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אירע ספק זה בפדיון הבן כגון שילדה אשתו זכר והיא מבכרת ואין ידוע אם קודם שנתגיירה אם לאחר שנתגיירה המוציא מחברו עליו הראיה וכן אם אירע ספק זה בראשית הגז שלו המוציא מחברו עליו הראיה כמו שביארנו במתנות כהונה ובפדיון פטר חמור ר״ל השה שהפריש שמעכבו לעצמו כמו שביארנו:

גמ׳ דנתינה כו׳ כצ״ל:

ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד הוא דין] מתנות כהונה, שכן לשון נתינה כתיבא ביה [נאמרה בו], ככתוב ״ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה״ (דברים יח, ג). מה שאין כן בלקט. ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שבאת לכך, להסבר זה], שוב אין צורך לומר שבתרומה צריכים הבעלים להביא אותה למקום שיש בו כהן, משום שהריהי טובלת את הפירות, אלא ההסבר בתרומה נמי [גם כן] משום שלשון ״נתינה״ כתיבא ביה [נאמרה בה], ככתוב ״ראשית דגנך תירושך ויצהרך... תתן לו״ (שם פסוק ד).

The Gemara responds: The halakha is different in the case of gifts of the priesthood, as a term of giving is written with regard to it: “That they shall give to the priest the foreleg, and the jaw, and the maw” (Deuteronomy 18:3). This teaches that one must actively give the gifts to a priest, whereas no equivalent term is written with regard to gleanings. The Gemara adds: Now that you have arrived at this explanation with regard to gifts of the priesthood, one can likewise explain that the reason teruma must be brought to a locale where there is a priest is likewise due to the fact that a term of giving is written with regard to it: “The first fruits of your grain, of your wine, and of your oil, and the first sheared wool of your sheep you shall give him” (Deuteronomy 18:4), not because teruma renders the crop untithed.

רי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) וְאֶלָּא תַּעֲזוֹב יַתִּירָא לְמָה לִי.

The Gemara asks: But if so, why do I need the verse to state an extra term of leaving with regard to gleanings? One verse states: “Neither shall you gather the gleaning of your harvest, and your vineyard you shall not harvest completely, and the fallen fruit of your vineyard you shall not gather; you shall leave them for the poor and for the stranger” (Leviticus 19:9–10), and another verse states: “Neither shall you gather the gleaning of your harvest; you shall leave them for the poor and for the stranger” (Leviticus 23:22). Doesn’t this additional mention of leaving indicate that even if there are no poor people to take the gleanings, the owner must collect them and ensure that a poor person can claim them?

רי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא תעזוב יתירא – דכתיב בלקט למה לי חד בקדושים תהיו וחד בשור או כשב לאו לרבויי שאפילו במקום שאין עניים שעליו להצניעם עד שימצא עניים.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אלא הלשון ״תעזוב״ יתירא [היתירה] שנאמרה בלקט (שנאמר ״ולקט קצירך לא תלקט... לעני ולגר תעזוב אותם״, ויקרא יט, ט—י. ושוב נאמר ״ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם״, שם כג, כב) למה לי, מה היא באה ללמדנו, האם לא ללמדנו שאף במקום שאין בו עניים, על הבעלים לאסוף את הלקט, ולשומרו עבור העניים?

The Gemara asks: But if so, why do I need the verse to state an extra term of leaving with regard to gleanings? One verse states: “Neither shall you gather the gleaning of your harvest, and your vineyard you shall not harvest completely, and the fallen fruit of your vineyard you shall not gather; you shall leave them for the poor and for the stranger” (Leviticus 19:9–10), and another verse states: “Neither shall you gather the gleaning of your harvest; you shall leave them for the poor and for the stranger” (Leviticus 23:22). Doesn’t this additional mention of leaving indicate that even if there are no poor people to take the gleanings, the owner must collect them and ensure that a poor person can claim them?

רי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) לְכִדְתַנְיָא ^גהַמַּפְקִיר אֶת כַּרְמוֹ וְלַשַּׁחַר הִשְׁכִּים וּבְצָרוֹ חַיָּיב בְּפֶרֶט וּבְעוֹלֵלוֹת וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת.

The Gemara responds: No, the extra term of leaving is required for that which is taught in a baraita: With regard to one who declares his vineyard ownerless, and in the morning awoke and reclaimed the ownerless vineyard and harvested the grapes, he is obligated in the mitzva of leaving individual fallen grapes for the poor [peret], and in the mitzva of leaving incompletely formed clusters of grapes for the poor [olelot], and in the mitzva of leaving forgotten clusters, and in the mitzva of pe’a. And he is exempt from the obligation to separate the tithes from the grapes, as the vineyard had been ownerless. The baraita rules that he is obligated in the gifts for the poor despite the halakha that the obligation to leave these gifts does not apply to an ownerless vineyard. It is derived from the additional mention of leaving that the obligation of gifts to the poor applies even to an ownerless field of this type.

ג. רמב״ם הלכות מתנות עניים ה׳:כ״ז

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ג רמב״ם הלכות מתנות עניים ה׳:כ״ז

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חייב בפרט ובעוללות כו׳ – אע״ג דהפקר פטור מכולם דבכולהו כתיב קצירך כרמך ולא של הפקר ובכולהו תנן כל שהוא אוכל ונשמר פרט לשל הפקר להכי אהני תעזוב יתירא דכתיב בכולהו לאתויי הפקר כי האי גוונא דהדר איהו וזכה ביה. בלקט ופאה כתיב תעזוב יתירא חד בקדושים תהיו וחד בשור או כשב ופרט בכרם היינו לקט. עוללות חד בקדושים תהיו וכרמך לא תעולל וחד במשנה תורה (כד) כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך. שכחה חד גבי שכחת אילן וחד גבי שכחת כרם דאמרינן לעיל (דף קלא.) אחריך זו שכחה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לשון יתירה זו באה ללמדנו לכדתניא [לכמו ששנויה בברייתא]: המפקיר את כרמו, ולמחרת בשחר (בבוקר) השכים וזכה בכרם מן ההפקר ובצרו — אף שכרם של הפקר פטור ממתנות עניים, כרם זה חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, שכן בכל המתנות הללו נאמר לשון ״תעזוב״ נוספת, ללמדנו שיש לתיתן אף באופן זה. ומכל מקום הפקר זה (כשאר הפקר) פטור מן המעשרות.

The Gemara responds: No, the extra term of leaving is required for that which is taught in a baraita: With regard to one who declares his vineyard ownerless, and in the morning awoke and reclaimed the ownerless vineyard and harvested the grapes, he is obligated in the mitzva of leaving individual fallen grapes for the poor [peret], and in the mitzva of leaving incompletely formed clusters of grapes for the poor [olelot], and in the mitzva of leaving forgotten clusters, and in the mitzva of pe’a. And he is exempt from the obligation to separate the tithes from the grapes, as the vineyard had been ownerless. The baraita rules that he is obligated in the gifts for the poor despite the halakha that the obligation to leave these gifts does not apply to an ownerless vineyard. It is derived from the additional mention of leaving that the obligation of gifts to the poor applies even to an ownerless field of this type.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) הָהוּא שַׂקָּא דְּדִינָרֵי דַּאֲתָא לְבֵי מִדְרְשָׁא קָדֵים רַבִּי אַמֵּי וּזְכָה בָּהֶן וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי וְהָא כְּתִיב וְנָתַן וְלֹא שֶׁיִּטּוֹל מֵעַצְמוֹ רַבִּי אַמֵּי נָמֵי לַעֲנִיִּים זָכָה בָּהֶן.

§ In relation to the discussion of a case where the owner of a field takes gifts left for the poor for himself, the Gemara relates that there was a certain sack of dinars that was brought to the study hall to provide financial assistance for the students. Rabbi Ami rushed and acquired them. The Gemara asks: And how can he act in this manner? But isn’t it written with regard to gifts of the priesthood: “That they shall give to the priest” (Deuteronomy 18:3), and the Sages derived from the verse that a priest should receive the gifts and he should not take them by himself. The same applies to gifts for the poor as well. The Gemara responds: Rabbi Ami too did not take the gifts for himself. Rather, he acquired them for the poor.

רי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שקא דדינרי – דינרי זהב ששלחו ממקום אחר לבני הישיבה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב ומתוך שנדון למעלה אופן בו בעל שדה זוכה לעצמו במתנות עניים, מביאים ענין דומה. מסופר: ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא [שק אחד של דינרי זהב שנשלח עבור בני בית המדרש והובא לבית המדרש], קדים [הקדים, הזדרז] ר׳ אמי וזכה בהן, ושואלים: והיכי עביד הכי [וכיצד עשה כן], והא כתיב [והרי נאמר] במתנות כהונה ״ונתן לכהן״ (דברים יח, ג), ולמדנו מכאן הוראה שדווקא כך יש לקבל מתנות כהונה, ולא שיטול מעצמו, וכמו כן במתנות עניים, אין על המקבל לקחת מעצמו! ומשיבים: ר׳ אמי נמי [גם כן] לא לעצמו לקח, אלא לעניים זכה בהן.

§ In relation to the discussion of a case where the owner of a field takes gifts left for the poor for himself, the Gemara relates that there was a certain sack of dinars that was brought to the study hall to provide financial assistance for the students. Rabbi Ami rushed and acquired them. The Gemara asks: And how can he act in this manner? But isn’t it written with regard to gifts of the priesthood: “That they shall give to the priest” (Deuteronomy 18:3), and the Sages derived from the verse that a priest should receive the gifts and he should not take them by himself. The same applies to gifts for the poor as well. The Gemara responds: Rabbi Ami too did not take the gifts for himself. Rather, he acquired them for the poor.

רי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) וְאִיבָּעֵית אֵימָא אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי דְּתַנְיָא {ויקרא כ״א:י׳} וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו ^דשֶׁיְּהֵא גָּדוֹל מֵאֶחָיו בְּנוֹי בְּחָכְמָה וּבְעוֹשֶׁר.

And if you wish, say instead that the halakha with regard to a distinguished person such as Rabbi Ami, who was the head of the yeshiva, is different, and he may acquire the gifts for himself. As it is taught in a baraita that the verse: “And the priest who is greater than his brethren” (Leviticus 21:10), indicates that the High Priest should be greater than his priestly brethren in beauty, in wisdom, and in wealth.

ד. רמב״ם הלכות כלי המקדש והעובדים בו ה׳:א׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ד רמב״ם הלכות כלי המקדש והעובדים בו ה׳:א׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיבעית אימא אדם חשוב – כגון ממונה ראש ישיבה יכול לקדם ולזכות שהרי עליו לגדלו ולהעשירו אפילו משלו וכ״ש ממאי דאתי ליה מעלמא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: אדם חשוב כראש ישיבה, וכר׳ אמי, שאני [שונה] הוא, שהריהו יכול לקחת לעצמו. דתניא [שכן שנויה ברייתא על הכתוב ״והכהן הגדול מאחיו״ (ויקרא כא, י) — צריך שיהא הכהן הגדול גדול מאחיו בנוי בחכמה ובעושר.

And if you wish, say instead that the halakha with regard to a distinguished person such as Rabbi Ami, who was the head of the yeshiva, is different, and he may acquire the gifts for himself. As it is taught in a baraita that the verse: “And the priest who is greater than his brethren” (Leviticus 21:10), indicates that the High Priest should be greater than his priestly brethren in beauty, in wisdom, and in wealth.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץהכל

(13) אֲחֵרִים אוֹמְרִים מִנַּיִן שֶׁאִם אֵין לוֹ ^השֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְגַדְּלִין אוֹתוֹ תַּלְמוּד לוֹמַר וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו גַּדְּלֵהוּ מִשֶּׁל אֶחָיו.:

Others say: From where is it derived that if the High Priest does not have property of his own, his brethren the priests elevate him and render him wealthy from their own property? The verse states: “And the priest who is greater than his brethren,” i.e., they must elevate him from the property of his brethren. Since the members of the study hall are required to enrich Rabbi Ami from their own property, it is certainly permitted for him to take these gifts for himself.

ה. רמב״ם הלכות כלי המקדש והעובדים בו ה׳:א׳

עין משפט נר מצוהרי״ףפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ה רמב״ם הלכות כלי המקדש והעובדים בו ה׳:א׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אחרים אומרים: מנין שאם אין לו, לכהן הגדול עושר משל עצמו, שאחיו הכהנים מגדלין (מעשירים) אותו עד שיהא עשיר מהם — תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) ״והכהן הגדול מאחיו״ — גדלהו משל אחיו. וכיון שהיו צריכים בני בית המדרש להעשיר את ר׳ אמי מכספם, כל שכן הוא שרשאי ר׳ אמי לקחת לעצמו כדי לזכות עבורם.

Others say: From where is it derived that if the High Priest does not have property of his own, his brethren the priests elevate him and render him wealthy from their own property? The verse states: “And the priest who is greater than his brethren,” i.e., they must elevate him from the property of his brethren. Since the members of the study hall are required to enrich Rabbi Ami from their own property, it is certainly permitted for him to take these gifts for himself.

עין משפט נר מצוהרי״ףפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץהכל

(14) מתני׳מַתְנִיתִין: ^ואֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכוּבָּה עַד כַּף שֶׁל יָד וְהוּא שֶׁל נָזִיר וּכְנֶגְדּוֹ בָּרֶגֶל שׁוֹק ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שׁוֹק מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכוּבָּה עַד סוֹבֶךְ שֶׁל רֶגֶל ^זאֵי זֶהוּ לֶחִי מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד פִּיקָה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת.:

MISHNA: What is the definition of the foreleg that is given to the priests as one of the gifts? It is the part of the leg from the joint of the lower knee until the rounded protrusion surrounding the thigh bone of the foreleg; and that is the foreleg mentioned in the Torah with regard to the nazirite: “And the priest shall take the foreleg of the ram when it is cooked” (Numbers 6:19). And the parallel in the hind leg is the thigh that is given to the priest from the peace offering, which is also from the joint of the lower knee until the rounded protrusion surrounding the thigh bone. Rabbi Yehuda says: The thigh is from the joint of the lower knee until the upper knee joint, which connects the middle and upper parts of the leg. What is the definition of the jaw? It is from the joint of the lower jaw beneath the temples and downward until the upper ring of the windpipe.

ו. רמב״ם הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין ט׳:י״ח
רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות ט׳:י׳
סמ״ג מצוות עשה קמ״ב
טור יורה דעה ס״א:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״א:ב׳

ז. רמב״ם הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין ט׳:י״ח
טור יורה דעה ס״א:ג׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״א:ג׳

קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דפסקי ריא״זבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

משנה חולין י׳:ד׳

ו רמב״ם הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין ט׳:י״ח
רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות ט׳:י׳
סמ״ג מצוות עשה קמ״ב
טור יורה דעה ס״א:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״א:ב׳

ז רמב״ם הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין ט׳:י״ח
טור יורה דעה ס״א:ג׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״א:ג׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך סבך

סבך – ^א(חולין קלד:) ועד סובך של רגל פי׳ עד רחש השופי בשר שקורין פולפ״א.

ערך פקא

פקא – ^ב(חולין קלד:) עד פיקא של גרגרת פי׳ היא הטבעת הגדולה (נגעים פ״י) איזהו זקן מפרק של לחי ועד פיק של גרגרת איזהו הקרחת מן הקדקוד השופע לאחריו ועד פיקא של צואר פי׳ עצם היוצא מאחורי הצואר (א״ב תרגו׳ ותשבר מפרקתו יתתבר פקותיה) (בכורות מה.) פיקה יוצא מגודלו פירוש כמין חתיכת בשר יוצא מגודלו (בכלים פכ״א) הנוגע בפיקא עד שלא פירעה טמא פירוש פיקא בלשון ישמעאל פלכה ובלעז ברטציל״ו עד שלא פירעה קודם יתירנה. בכל כלי בעלי בתים (פרק יז דכלים) נודות יין ושמן שיעורן כפיקה גדולה שלהן. (בסוף פרה) כוש של רובן לא יזה לא על הכוש ולא על הפיקה עור של עריסה שהוא מחובר לפיקות חיבור (כלים פי״א) פיקא של מתכת רבי עקיבא מטמא (בכורות כב) תנן התם (אהלות פרק ז) אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגיל ראש כפיקא מאי כפיקא אמר רב הונא אמר רב כפיקא של צמר אמר רבי יוחנן ג׳ פיקות שמעתי אחת של שתי כי אתא רבין פירשה של אשה כשל שתי של בהמה כשל ערב. גיש הבא מבית הפרס ומארץ העמים שיעורו כפיקא גדולה של סקאין שהוא כחותם המרצופין וישנו בגד העליון של מגופת החבית הלחמית פירוש פיקא הוא כמו כדור כאשר פירשתי בערך פי כוש ואותו שעשוי לטוות השתי קטן ופיקא של סקאין גדולה מכולן שחוטי השק עבין וצריכין יותר כובד. וארץ העמים כבית הפרס דמי וכיון דשיעורו כפיקא גדולה חיישינן שמא יש באותו עפר עצם כשעורה פירוש הלחמיות שעושין במקום הנקרא בית לחם ואותו שיעור בצד העליון של מגופת החבית הקצר של מעלה (א״ב פירוש כמו פקעא ואות עי״ן מובלעת וענין המלה כדור).

א. [טשייך.]

ב. [קוגיל.]

מתני׳ מן פרק של ארכובה – ארכובה הנמכרת עם הראש.

עד כף של יד – עצם רחב של כתף שקורין אשפלדו״ן.

והוא של נזיר – וכן זרוע בשלה האמור בנזיר (במדבר ו) כך ניטלת.

וכנגדו ברגל שוק – האמור בשלמים (ויקרא ז) נמי הוי שתי עצמות מן הפרק של ארכובה עד בוקא דאטמא דהיינו כל הירך.

סובך של רגל – היינו פרק שבין הקולית ועצם אמצעי.

הפרק של לחי – אצל הצדעים וחותך כלפי מטה עד פיקה של גרגרת עד שיפוי כובע שהוא פקעיתא ופתחה של קנה בית הבליעה דהיינו לחיים התחתונות עם הלשון.

פיקה של גרגרת – היא טבעת הגדולה שעשויה עגולה כפיקה.

ר׳ יהודה אומר השוק וכו׳. כלומר פליג ר׳ יהודה וקאמ׳ שלא היו אלא עצם אחד מן הפרק של הארכובה הנמכרת עם הראש ועד סובך של רגל, הוא תחלת עצם הקולית וסוף עצם האמצעי, שלא היה נותן לכהן אלא עצם האמצעי לבדו. ור׳ יהודה לא פליג אלא בשוק, מדלא כתי׳ על ירך, כדכתי׳ שוק על ירך, משמע דלא הוי אלא עצם אחד, אבל בזרוע הניתן לכהנים לא פליג, דודאי שני עצמות במשמע, שכל אותן שני עצמות נקראות יד, כדכתי׳ והיה לאות על ידך, ותפלין היו מונחין בזרוע בגובה הזרוע, והוא עצם שני, ושניהם נקראין אזרוע במקרא, ובזרוע נטויה, ובזרועך הנטויה, וכנגדו בבהמה הוא הכף הרחב שהוא של כתף.

ואי זהו לחי. הניתן לכהנים. הוא הפרק של לחי אצל הצדעים, וחותך כלפי מטה עד פיקה של גרגרת, שהוא שיפוי כובע שהוא פקיעתה ופתחה של קנה ובית הבליעה של ושט, דהיינו לחיים התחתונים עם הלשון.

ובבריתא נותן טעם לשלשה אלו למה נבחרו, דתניא דורשי חומרות אמרו הזרוע כנגד היד, דכתי׳ ויקח רומח בידו. לחיים כנגד תפלה שהתפלל פנחס על ישראל, דכתי׳ ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה. קיבה כמשמעה, כנגד ואת האשה אל קבתה.

גמרא. הקיבה, להביא חלב שעל גבי הקיבה. שהוא מותר באכילה כדאמרינן באלו טרפות, שהכהנים נהגו בו היתר כר׳ ישמעאל שאמ׳ משום אבותיו, לפי שלא נקרא חלב אלא אם כן הוא תותב קרום ונקלף, וחלב שעל גבי הקיבה אינו תותב. ופי׳ תותב, כמו מלבוש, שמכסה את כולו, כדאשכחן בחלב שעל הכרס, ותרגום היא שמלתו לעורו, היא תותביה למשכיה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אף במתנות כהנה ר״ל זרוע לחיים וקיבה אם אין שם כהן ליטלם ורצה זה לצאת ידי חובה צריך שישום דמי המתנות ויאכלם בתורת חוב שיהא נותן את דמיהן לכהן:

הזוכה בקצירת שדה אחרים מן ההפקר פטור מלקט שכחה ופיאה ומשאר המתנות אבל אם הפקיר שדהו או כרמו והשכים בבקר וזכה בו וקצר או בצר חייב במתנות העניים כלן ומ״מ פטור הוא מן המעשרות כמו שיתבאר במקומו:

עור הזרוע ניתן עם הזרוע ומתוך כך אין מולגין אותו כדי שלא יפסידו לו את עורו אלא שיתנו את הזרוע בעורו ובצמרו אף במקום שנהגו למלוג על הצדדין שהתרנו את המליגה בפרק כל הבשר:

זו היא שטת של גאוני ספרד והם גורסים מקום שנהגו למלוג לא ימלוג את הזרוע כלומר שעור הזרוע הוא לדעתם בכלל המתנות ולפיכך לא ימלגהו שלא יפסידהו לו וכן דעת גדולי הפוסקים ומ״מ גדולי הרבנים סוברים שאין עור הזרוע בכלל המתנה ומ״מ מקום שנהגו ימלוג את הגדיים ואת הטלאים ברותחין ונישר השער ואוכלין את העור הרי עור זה במקומם בכלל הבשר ואינו רשאי להפשיט את העור אלא למלגו וליתנו עם העור והם גורסים מקום שנהגו למלוג לא יפשיט את הזרוע:

הלחי אף במקום שמפשיטין את הראש אין מפשיטין אותו כלל אלא נותנין אותה בעורה או בצמרה שאין מנהג למעט את מתנותיו והרי שער הלחי וצמריו זכה בו מן התורה כמו שיתבאר למטה:

בני הישיבה שנשתלחה להם נדבה אע״פ שדעת השולח לזכות בה מי שיזכה מהם לא יהא אחד מהן קופץ וזוכה בה אלא ראש ישיבה או מי שימנוהו על כך יהא זוכה ומחלקה ביניהם ואם זכה בה זה לשם כלם רשאי ואם היה הזוכה ראש ישיבה והוא אדם חשוב זוכה בה לעצמו שהרי כלם חייבים להעשירו אף משלהם על הדרך שאמרו בכהן גדול שיהא גדול מאחיו בכח בנוי בעושר ובחכמה ואם אין לו אחיו הכהנים נותנים לו משלהם כל אחד לפי עשרו עד שיהא עשיר יותר מכלם ומ״מ אין דברים אלו מעכבין כמו שהתבאר במקומו:

המשנה השמינית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי בשיעור המתנות ואמר על זה איזהו זרוע מן הפרק של רכובה ועד כף של יד והוא של נזיר וכנגדו ברגל הוא השוק ר׳ יהודה אומר שוק מן הפרק של רכובה ועד סובך של רגל ואיזהו לחי מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת אמר הר״מ פי׳ זרוע הוא היד הימין וכבר נתבאר מגבול היד וממה שביארנו למעלה ששני פרקים נוטל הכהן האחד הוא המפורסם אצל כל בני אדם שהוא הרגל הנמכר עם הראש בבהמה דקה והפרק שלמעלה ממנו והוא הנקרא אצל העם זרוע ונמכר עם הבשר ודע שלשון עם שני לחיים תחשב והוא מכלל מתנות הכהנה וכתוב בתלמוד אמר ליה רבה לשמעיא זכי לי מתנאתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא ודע שהמתנות האלו נותן אותם למי שירצה ואע״פ שלא הגיע לידו לפי שאין בהן קדושה ונותנין אותן גם כן לכהנת והבעל אוכל בשביל אשתו כשהיא כהנת ואין הלוי חייב במתנות לתתן ואם לא נזדמן כהן במדינה נוטל אותם הטבח לעצמו בדמים ונותן הדמים לכהן והכלאים חייבים במתנות גם כן ואם עבר השוחט ונתן מתנות כהנה לא נאסר הבשר באכילה אבל חייב נדוי כפי מה שכתוב בתלמוד ואין מותר לקנות ממנו המתנות כדי שלא לחזק ידו על הגזל ואם עבר וקנה אותם אינו נאסר באכילה לפי שהעקר בידינו שמתנות כהנה נגזלות ואין הכהן רשאי לתבוע לטבח אלא למי שאכל ולפי דעתי זהו לענין הדין ממי מוציא הדמים אבל אכילת המתנות האמתיות בעצמם מ״מ הוא גזל ואין שום צד להתיר זה לכתחלה וראוי שתדע מה שאמר מתנות כהנה אינן נאכלות אלא צלי ואינן נאכלות אלא בחרדל כדי שיהיו חביבין אצלם כדרך שהמלכים אוכלין ואומר ונתן לכהן ואכל ולא שיטול מעצמו לפי שאין מותר לזלזל בעצמו וליטול מתנותיו ואין ראוי להצריכו לכך ואמרו הזרוע לאחד הסיבה לאחד הלחיים לשנים ואם היו מתנות שור מחלקין אותו לרבים לפי שאין מותר בכל מתנות כהנה לתתם אחד וכבר מנע מזה מאד ושובך של רגל שבכת רגל ר״ל ענפי המיתרים ואין הלכה כר׳ יהודה:

אמר המאירי איזהו זרוע מן הפרק של רכובה עד הכף של יד ר״ל מפרק רכובה הנמכרת עם הראש עד כף היד והוא עצם רחב של כתף שקורין אשפאנולא והם שני איברים מעורין זה בזה והוא של נזיר ר״ל וזהו גם כן שיעור זרוע בשלה של איל נזיר וכנגדו בשלמים כשנוטלין השוק שיעורו מפרק רכובה הנמכרת עם הראש עד בוקא דאטמא ור׳ יהודה חולק בשוק לומר שאינו אלא מפרק רכובה ולמטה עד הסובך והוא הנקרא קאוילייא ויש מפרשים עצם אמצעי שמארכובה עד הקולית ומ״מ אין הלכה כר׳ יהודה ואיזהו לחי מן הפרק של לחי אצל הצדעין וחותך כלפי מטה עד פיקה של גרגרת ר״ל פתחה של גרגרת והוא ראש טבעת גדולה והוא מקום חוטי הלשון וכל מה שבין אלו הלחיים הכל לכהן:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ׳ כך הוא זרוע זה אינו אלא זרוע של ימין ולא זרוע של שמאל הלחיים צריך הוא ליתנם עם עורם ושערם או צמרם שנאמר הלחיים להביא צמר שבראש הכבשים ושער שבזקן התיישים הקיבה הוא מקום שמתכנס שם חלב שהתינוק יונק ובדין היה ליתנה בחלב ועל גבי הקיבה אלא שהכהנים נהגו להניח את החלב שעליה לבעלים ומקבלים אותה עם חלב שבתוכה:

התבאר במקום אחר שהלוקח בהמה מפירות שביעית חייבת במתנות וכן המשלח בשר לחבירו והיו בה מתנות אוכלו בלא שום פקפוק ואינו חושש שמא עבר זה וגזלן:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בד״ה הפרק של כו׳ שהוא פקיעתה ופתחה כו׳ כצ״ל:

ג משנה לאחר שנשנו דיניהן של מתנות הזרוע והלחיים והקיבה מגדירים מהם הזרוע והלחיים שבבהמה: איזהו הזרוע — זה חלק הבהמה שמן הפרק של הארכובה (הברך התחתונה), עד כף הירך של יד (הרגל הקדמית, הם השוק והקולית של הרגל הקדמית הימנית), וזה הוא ה״זרוע״ הנזכר בתורה בדינו של הנזיר (״ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל״, במדבר ו,יט). וכנגדו ברגל האחורית הימנית, באותם החלקים (מן הברך התחתונה ועד כף הירך), היא השוק והקולית, שהרי מבהמת קרבן שלמים נותנים לכהן את השוק. ר׳ יהודה אומר: השוק הניתן לכהן בקרבן השלמים אינו כולל את הקולית, אלא הוא מן הפרק של ארכובה עד סובך של רגל, הוא הברך העליונה המחברת את החלק האמצעי של הרגל עם החלק העליון. אי זהו לחי — זה חלק הבהמה שמן הפרק של לחי (הלחי התחתונה, לאחר הצדעיים, ולמטה) עד פיקה (הטבעת העליונה) של גרגרת (הקנה).

MISHNA: What is the definition of the foreleg that is given to the priests as one of the gifts? It is the part of the leg from the joint of the lower knee until the rounded protrusion surrounding the thigh bone of the foreleg; and that is the foreleg mentioned in the Torah with regard to the nazirite: “And the priest shall take the foreleg of the ram when it is cooked” (Numbers 6:19). And the parallel in the hind leg is the thigh that is given to the priest from the peace offering, which is also from the joint of the lower knee until the rounded protrusion surrounding the thigh bone. Rabbi Yehuda says: The thigh is from the joint of the lower knee until the upper knee joint, which connects the middle and upper parts of the leg. What is the definition of the jaw? It is from the joint of the lower jaw beneath the temples and downward until the upper ring of the windpipe.

קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דפסקי ריא״זבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(15) גמ׳גְּמָרָא: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן {דברים י״ח:ג׳} הַזְּרוֹעַ זֶה ^חזְרוֹעַ יָמִין אַתָּה אוֹמֵר זֶה זְרוֹעַ יָמִין אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא זְרוֹעַ שְׂמֹאל ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר הַזְּרוֹעַ.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: The verse states with regard to the gifts of the priesthood: “That they shall give to the priest the foreleg, and the jaw, and the maw” (Deuteronomy 18:3). “The foreleg”; this is the right foreleg of the animal. The baraita continues: Do you say that this is the right foreleg, or is it only the left foreleg? The verse states: “The foreleg.” The definite article indicates that the verse is referring to the right foreleg.

ח. רמב״ם הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין ט׳:י״ח
טור יורה דעה ס״א:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״א:ב׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ח רמב״ם הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין ט׳:י״ח
טור יורה דעה ס״א:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״א:ב׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ הזרוע – ונתן לכהן הזרוע.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעל הבית שקצר שדהו והניח לקט הראוי להניח לעניים ולא באו עניים או שאין שם עניים הרי זה מניחן עד שיעור הניתן ללקט במקום אחר והוא משילכו הנמושות והם מלקטים שניים הבאים אחר הראשונים וכן בכל המתנות כשיעור הניתן להם כמו שיתבאר כל אחד במקומו מכאן ואילך הנשאר מהם או אם לא באו לשם מותר לבעל הבית ולכל אדם שאין גופן קדוש כתרומות ואינו חייב ליתן להם דמיהם שלא נאמרה לאלו נתינה אלא עזיבה ולא אמרה תורה עזוב לעטלפים ולעורבים אלא לעניים ועניים אין כאן:

ד גמרא שנינו במשנתנו מהו חלק הבהמה הנקרא ״זרוע״ שניתן לכהן. ועוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים] על הנאמר במצות מתנות כהונה ״וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה״ (דברים יח, ג): ״הזרוע״ — זה זרוע ימין של הבהמה. ודנים בדבר: אתה אומר שזה זרוע ימין, או אולי אינו אלא זרוע שמאל? ומשיבים: לכך תלמוד לומר ״הזרוע״ בה״א הידיעה, הזרוע הימנית.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: The verse states with regard to the gifts of the priesthood: “That they shall give to the priest the foreleg, and the jaw, and the maw” (Deuteronomy 18:3). “The foreleg”; this is the right foreleg of the animal. The baraita continues: Do you say that this is the right foreleg, or is it only the left foreleg? The verse states: “The foreleg.” The definite article indicates that the verse is referring to the right foreleg.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(16) מַאי תַּלְמוּדָא כִּדְאָמַר רָבָא הַיָּרֵךְ הַמְיוּמֶּנֶת שֶׁבַּיָּרֵךְ הָכָא נָמֵי הַזְּרוֹעַ הַמְיוּמָּן שֶׁבַּזְּרוֹעַ.

The Gemara asks: What is the biblical derivation for this, i.e., how is it understood from the definite article that the verse is referring to the right foreleg? The Gemara responds: It is derived like that which Rava said with regard to the verse: “Therefore the children of Israel do not eat the sciatic nerve which is upon the hollow of the thigh” (Genesis 32:33). The definite article indicates that this is referring to the most important thigh. Here too, the definite article in the term “the foreleg” indicates that the verse is referring to the most important foreleg, i.e., the right foreleg.

רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כדאמר רבא – בפרק גיד הנשה (לעיל דף צא.) אליבא דרבי יהודה דאמר אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת של ימין.

הזרוע המיומנת – אפילו לרבנן דדרשי פרק גיד הנשה (לעיל דף צו:) הירך דפשיט איסוריה בכוליה ירך הכא מודו דלא שייך למדרש הכי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מאי תלמודא [מה, הלימוד], כיצד נלמד הדבר מתוספת ה״א הידיעה שבמלה? ומשיבים: הרי זה כדרך שאמר רבא בדרשת הכתוב האמור ״על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך״ (בראשית לב,לב) — באה ה״א הידיעה שבמלה ״הירך״ ללמדנו שזו המיומנת (החשובה) שבירך. הכא נמי [כאן גם כן] למדים אנו מן ה״א הידיעה שבמלה ״הזרוע״ — זה המיומן שבזרוע, שהיא הזרוע הימנית.

The Gemara asks: What is the biblical derivation for this, i.e., how is it understood from the definite article that the verse is referring to the right foreleg? The Gemara responds: It is derived like that which Rava said with regard to the verse: “Therefore the children of Israel do not eat the sciatic nerve which is upon the hollow of the thigh” (Genesis 32:33). The definite article indicates that this is referring to the most important thigh. Here too, the definite article in the term “the foreleg” indicates that the verse is referring to the most important foreleg, i.e., the right foreleg.

רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץהכל

(17) וְהַלְּחָיַיִם לְמַאי אֲתָא לְהָבִיא ^טצֶמֶר שֶׁבְּרֹאשׁ כְּבָשִׂים וְשֵׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָישִׁים וְהַקֵּבָה לְמַאי אֲתָא ^ילְהָבִיא חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקֵּבָה וְחֵלֶב שֶׁבְּתוֹךְ הַקֵּבָה דְּאָמַר ר׳רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ ^ככֹּהֲנִים נָהֲגוּ בּוֹ עַיִן יָפָה וּנְתָנוּהוּ לַבְּעָלִים טַעְמָא דְּנָהֲגוּ הָא לֹא נָהֲגוּ דִּידֵיהּ הוּא.

The Gemara continues: And in the term “and the jaw,” for what purpose does the definite article come, i.e., what halakha does it teach? It serves to include wool that is on the head of lambs and hair that is in the beard of goats in the obligation to give the jaw to the priest. And in the term “and the maw,” for what purpose does the definite article come? It serves to include fat that is on the maw and fat that is inside the maw in the obligation to give the maw to the priest. As Rabbi Yehoshua said: Priests behaved generously with fat that is on the maw and they gave it to its owner, i.e., they relinquished their right to receive it. The Gemara infers: The reason this fat was not given to the priests is that they behaved generously, but had they not behaved generously, the fat would be his, the priest’s.

ט. רמב״ם הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין ט׳:י״ט
טור יורה דעה ס״א:ג׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״א:ג׳

י. רמב״ם הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין ט׳:י״ט
טור יורה דעה ס״א:ד׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״א:ד׳

כ. רמב״ם הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין ט׳:י״ט
טור יורה דעה ס״א:ד׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״א:ד׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ט רמב״ם הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין ט׳:י״ט
טור יורה דעה ס״א:ג׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״א:ג׳

י רמב״ם הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין ט׳:י״ט
טור יורה דעה ס״א:ד׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״א:ד׳

כ רמב״ם הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין ט׳:י״ט
טור יורה דעה ס״א:ד׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״א:ד׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה׳ דהלחיים למאי אתא.

חלב של הקבה וחלב שבתוך הקבה – חלב הקרום.

כהנים נהגו בו עין יפה – שלא ליטלו מן הבעלים. אלמא דמדאורייתא של כהנים הוא דנפקא ליה מה״א יתירא והקבה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וממשיכים בדרשת הנאמר במתנות כהונה, הכתוב ״והלחיים״ למאי אתא [למה בא, מה הוא מלמדנו]? להביא (לרבות) אף את הצמר שבראש כבשים, והשער שבזקן התיישים, שאף הם ניתנים לכהן. והכתוב ״והקבה״ למאי אתא [למה בא, מה הוא מלמדנו]? להביא אף את החלב שעל גבי הקבה, ואת החלב שבתוך הקבה, שאף אלה ניתנים לכהן. שכן אמר ר׳ יהושע: כהנים נהגו בו (בחלב, זה שעל גבי הקיבה וזה שבתוך הקיבה) עין יפה ונתנוהו (הסכימו שלא לקבלו, וויתרו עליו) לבעלים, ויש לדייק בדברים: טעמא [הטעם] שאין החלב ניתן לכהנים — משום שכך נהגו הכהנים משום עין יפה שלהם, הא [הרי] נסיק מכאן כי אם הכהנים לא נהגו כן — דידיה [שלו, של הכהן] הוא החלב.

The Gemara continues: And in the term “and the jaw,” for what purpose does the definite article come, i.e., what halakha does it teach? It serves to include wool that is on the head of lambs and hair that is in the beard of goats in the obligation to give the jaw to the priest. And in the term “and the maw,” for what purpose does the definite article come? It serves to include fat that is on the maw and fat that is inside the maw in the obligation to give the maw to the priest. As Rabbi Yehoshua said: Priests behaved generously with fat that is on the maw and they gave it to its owner, i.e., they relinquished their right to receive it. The Gemara infers: The reason this fat was not given to the priests is that they behaved generously, but had they not behaved generously, the fat would be his, the priest’s.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץהכל

(18) דּוֹרְשֵׁי חֲמוּרוֹת הָיוּ אוֹמְרִים הַזְּרוֹעַ כְּנֶגֶד הַיָּד וְכֵן הוּא אוֹמֵר {במדבר כ״ה:ז׳} וַיִּקַּח רוֹמַח בְּיָדוֹ.

The Gemara cites a homiletical idea with regard to the gifts of the priesthood: The interpreters of Torah symbolism [dorshei ḥamurot] would say with regard to the reason why the foreleg, the jaw, and the maw are given to the priests: The foreleg corresponds to the hand of Pinehas, son of Elazar the priest, who killed Zimri, son of Salu, thereby bringing an end to the plague that was ravaging the children of Israel. And it likewise states in the verse: “And he took a spear in his hand” (Numbers 25:7).

רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דפסקי ריא״זמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דורשי חמורות – מקראות הסתומים.

היו אומרים – מנלן דשל ימין מהכא.

יד – שנותנין לכהן כנגד ידו של פנחס שעל כך ניתנה לו ברית כהונת עולם וזה שכרו ואיזו יד שעושה מלחמה הוי אומר של ימין.

דורשי חמורות – פירש בערוך בשם רב סעדיה גאון כמין המעשה דבלשון ארמי מהו חמרך מה מעשיך.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא דורשי חמורות היו אומרים הזרוע כו׳ ובפרש״י בחומש דורשי רשומות כו׳:

דורשי חמורות כו׳. ובפרש״י בחומש דורשי רשומות כו׳ ועיין פרש״י הכא לפי הגירסא דורשי חמורות כו׳ והתוס׳ כתבו בשם רב סעדיה גאון כעין המעשה כו׳. ר״ל שזה השכר זרוע לחיים וקיבה היה במדה כעין המעשה שעשה פנחס הזרוע כנגד היד כו׳ ורמז לזה בקרא דכתיב וזה משפט הכהנים מאת זובחי גו׳ דלשון משפט לא נאמר בכל כ״ד מתנות כהונה אלא בזרוע לחיים וקיבה דר״ל דאלו המתנות הוא להם במשפט כפי המעשה שעשה פנחס אביהם וק״ל:

ומביאים עוד מדרשת חכמים במצות נתינת זרוע הלחיים והקיבה: דורשי חמורות היו אומרים בטעמה של מצות נתינת זרוע ולחיים וקיבה: הזרוע — כנגד היד של פינחס בן אלעזר הכהן, שהרג את זמרי בן סלוא, ועצר בכך את המגיפה מעל בני ישראל, וכן הוא, הכתוב, אומר ״ויקח רומח בידו״ (במדבר כה, ז).

The Gemara cites a homiletical idea with regard to the gifts of the priesthood: The interpreters of Torah symbolism [dorshei ḥamurot] would say with regard to the reason why the foreleg, the jaw, and the maw are given to the priests: The foreleg corresponds to the hand of Pinehas, son of Elazar the priest, who killed Zimri, son of Salu, thereby bringing an end to the plague that was ravaging the children of Israel. And it likewise states in the verse: “And he took a spear in his hand” (Numbers 25:7).

רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דפסקי ריא״זמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(19) וּלְחָיַיִם כְּנֶגֶד תְּפִלָּה וְכֵן הוּא אוֹמֵר {תהלים ק״ו:ל׳} וַיַּעֲמוֹד פִּנְחָס וַיְפַלֵּל קֵבָה כְּמִשְׁמָעָהּ וְכֵן הוּא אוֹמֵר {במדבר כ״ה:ח׳} וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ.

And the jaw corresponds to the prayer [tefilla] offered by Pinehas during the aforementioned incident. And so it states in the verse: “Then stood up Pinehas, and wrought judgment [vayefallel], and so the plague was stayed. And that was counted to him for righteousness, to all generations forever” (Psalms 106:30). The maw is as its plain meaning in the verses describing the incident, and it likewise states: “And he thrust both of them through, the man of Israel, and the woman through her belly. So the plague was stayed from the children of Israel” (Numbers 25:8).

רי״ףהערוך על סדר הש״ספסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך המר

המר – ^א(חולין קלד:) דורשי חמורות אומרים הזרוע כנגד היד וכן הוא אומר ויקח רומח בידו לחיים כנגד תפלה וכן הוא אומר ויעמד פנחס ויפלל קיבה כמשמעה וכן הוא אומר את האשה אל קובתה (סוטה טו:) תניא אמר להן רבן גמליאל סופרין הניחו לי ואדרשנו כמין הומר כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה. (קדישין כב) רבן יוחנן בן זכאי הי׳ דורש מקרא הזה כמין הומר מה נשתנה אזן מכל איברים שבגוף אמר הקב״ה אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע לפניהם פי׳ רב סעדיה יש גורסין חומר ומפרשין להחמיר עליו אבל אנו גורסין הומר בה״א ופי׳ כמין מעשה שכן קורין המעש׳ בל׳ ארמית אי המרא וכי יפגשו זה את זה אומר לחברו מאי אהמרך כלומר מאי אגרך ומאי טובך ומה מעשיך וכן מפורש לענין סוטה כשם שמעשיה מעש׳ בהמה וכן מפורש לענין נרצע בין בעבור אזנו בין בעבור דלת ומזוזה וכן כיוצא בהן על שם המעש׳ שלהן שהוא המר והיא המרא. (פ״א הומר והיא מרגלית):

ערך בן ערל

בן ערל – ^ב(חולין קלד) פי׳ אמר לו ריש לקיש לרבי יוחנן אלו שנית אתה בלשון איש ערל שפתים ויש מי ששונה עדל בדלית והיה אדם שלא היה מדקדק בשמועותיו וכן אמר לו אם שונה אתה בן עדל דליכא חשש שמא טעות הוא דהא קאמר טעמא ואבא מורי ז״ל היה שונה בלשון בן גדל ופירושו תן דעתך לומר כלומר תן דעתך בדבריו דהא קאמר טעמא (א״ב: כתוב בנוסחאו׳ שלנו בן תדל ופירש רש״י שוטה שבעולם ששמו בן תדל).

ערך זרוע

זרוע – ^ג(חולין קלד) (בתוספתא דשבת בפרק הגוזז) מניין לזרוע שהוא יד שנאמר ותהיין העבותים אשר על זרועותיו וכתיב אסוריו מעל ידיו (ובילמדינו בריש פנחס) אתה למדת סניגוריא על בני בלשונך טול את הלחי אתה כיוונת לקיבת האשה והאיש טול את הקיבה אתה יגעת בזרועך טול את הזרוע אתה היית מטיל שלום בין אדם לחברו אתה הוי מברך את בני בשלום שנאמר ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום אמר ריש לקיש הוא פנחס הוא אליהו אמר לו הקב״ה אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל בעולם הזה אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני ובין בני ישראל שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגומר (חגיגה יא:) וסערה תלויה בזרוע פי׳ הכל תלוי בגבורתו של הקב״ה והגבורה היא זרוע כדכתיב לך זרוע עם גבורה.

ערך פרק

פרק – ^ד(ראש השנה לא.) בראשון מהו אומר לה׳ ארץ ומלואה על שום שקנה שמים וארץ שנא׳ קונה שמים וארץ כי ביום הראשון נבראו והקנה אותם לו שנאמר והארץ נתן לבני אדם והוא שליט בעולם שנא׳ תבל ויושבי בה בשני אומרים בעיר אלהינו הר קדשו על שום שחילק מעשיו כדכתיב ויהי מבדיל בין מים למים כך חילק העולם ובחר בירושלים ונקראת עיר אלקינו בשלישי אומר אלקים נצב בעדת אל על שם שגילה ארץ בחכמתו כדכתיב ותראה היבשה והכינה לעדתו שקבלו משפטיו שנא׳ אם לא בריתי יומם ולילה וגו׳ רביעי חמישי וששי פשוטין הן הללו כולן על שם מעשיו של הקב״ה בשביעי מזמור שיר ליום השבת ליום שעתיד להיות כולו שבת כלומר חרבן אלף שנה שהוא יומו של הקב״ה ואח״כ תהיה תחיית המתים אמר רבי נחמיה מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים הללו כלומר ו׳ ימים על שם מעשיו ויום ז׳ ליום שכולו שבת אלא גם יום ז׳ על שם מעשיו הוכנה השירה וכך פירושה מזמור שיר ליום השבת על שם ששבת כדכתיב ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת (חולין קו:) קידוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק לחולין עד לפרק לתרומה עד לפרק פירוש פרק מקשרי אצבעותיו זולתי הכף של יד והפה הכף של יד והאצבעות מקנה הזרוע המחובר בכף היד והוא הנקרא הפרק כדתנן בכיצד צולין אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך מקום הפרק של יד שהוא עד מקום מרפק (ערכין יט) רבי יהודה אומר ממלא חבית מים ומכניסה עד מרפקו ושוקל בשר חמור וגידים ועצמות ונותן לתוכה עד שתמלא והוא כלל היד מן האצבעות עד המרפק הוא הנקראת יד (משנה ידים ב) הידים מטמאות ומטהרות עד הפרק פירוש מקום שתתפרק הזרוע מן היד (חולין קלד) איזהו הזרוע מן הפרק של ארכובה עד כף של יד פירוש ממקום שמפריקין הטבחין הרגל עד הכף הנקראת בלעז אשפ״לא (חולין צג) בהמה בחייה פרוקי מפרקה פירוש זה שאנו רואין הירכות מחוברות והחלב בתוכן אחר שחיטת הבהמה נתחברו הירכות אבל בחייה פתוחות היו והחלב הזה מגולה היה וזהו תרבא דאקליבוסתא (א״ב תרגום על צוארינו נרדפנו על פריקת צוארנא) (חגיגה יג) אבל מוסרים לו ראשי פרקים פירוש פותחין לו ראשי דברים שהגיעו לפרקן ולא הגיעו כבר פירוש בערך טפל.

ערך קם

קם – ^ה(בבא מציעא מא) שאני הכי כיון דקם קם פירוש כיון שמחמיץ כך יעמוד בחימוצו לעולם. (בבא בתרא קנו:) בני רוכל מקיימי קוצים היו ורבי אליעזר לטעמיה דתנן (פרק ה דכלאים) המקיים קוצים בכרם ר׳ אליעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש (מכות כא: מועד קטן ב:) המנכש והמחפה בכלאים לוקה רבי עקיבא אומר אף המקיים פי׳ שרואה כלאים זרוע ואינו עוקרן (מכות טז. חולין קמא) הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו כמה דלא שחטיה לא עבריה ללאויה פי׳ קיימו קיים עשה שבה פטור לא קיים חייב היינו דאיכא למימר לתקוניה לאויה הוא דאתי אלא למאן דתני ביטלו חייב כיון שהאכיל הנותר לכלבים הוא דחייב דהא לא אפשר למשרפיה אבל הכא אם הנותר כמו שהוא אע״פ שלא שרפו אינו חייב מאי איכא למימר פי׳ התראת ספק כגון שלקח האם על הבנים ומתרין בו לא תקחנה ריש לקיש אמר כגון זו התראת ספק הוא שיתכן לומר אחרי שיקחנה ישלחנה והיכי הוי התראה ודאי כגון שבא לשוחטה והתרו בו אם תשחוט אותה תלקה ושחטה ורבי יוחנן אמר אפי׳ התראה בלקיחה שמה התראה. הקם להן בציץ בין עיניך (קידושין סו) צא וקדש לי פי׳ שים הציץ בין עיניך והעמידם שכך היו עושין כשהיה כהן גדול מניח הציץ היו עומדין הכל בעמידה מפני שם שהיה כתוב בו היינו דתנו בלשון עמידה הקם להן בציץ. במקויי׳ כולי עלמא לא פליגי כבר פירשנו בערך אשר ובערך הנפק. (ברכות מג: קידושין לג) אסור לאדם שיהלך בקומה זקופה ד׳ אמות משום שנאמר מלא כל הארץ כבודו רב הונא לא מסגי ד׳ אמות בגלוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי (ברכות לה.) קמה תוכיח פירוש קמה היא התבואה דכתיב וחרמש לא תניף על קמת רעך וחייבת בברכה לאחריה שנא׳ ואכלת ושבעת וברכת. פ״א קמה היינו לחם דכתיב אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת (בריש והיה עקב תשמעון חולין קלד) אמר קמה אקמה דאמר ריש לקיש לרבי יוחנן חורי נמלים וכו׳ עד ספק לקט לקט משום דבחזקת חיוב חייב אבל דבחזקת פטור פטורה ורמינהו גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית וכו׳ על ספק חייב אף על גב דבחזקת פטורה קיימא מצינו דעיסה ולחם איקרי קמה.

א. [פערי.]

ב. [אונבעזיננענער.]

ג. [ארם. האנד.]

ד. [צייט אבשניט. גליד.]

ה. [ערהאלטען.]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולחיים — כנגד התפלה שהתפלל פינחס באותה עת, וכן הוא אומר ״ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה. ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם״ (תהלים קו,ל-לא). הקבה לכהנים — זו הקיבה כמשמעה, כדרך שהיא נזכרת בתיאור מעשה פינחס, וכן הוא אומר ״וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל״ (במדבר שם,ח).

And the jaw corresponds to the prayer [tefilla] offered by Pinehas during the aforementioned incident. And so it states in the verse: “Then stood up Pinehas, and wrought judgment [vayefallel], and so the plague was stayed. And that was counted to him for righteousness, to all generations forever” (Psalms 106:30). The maw is as its plain meaning in the verses describing the incident, and it likewise states: “And he thrust both of them through, the man of Israel, and the woman through her belly. So the plague was stayed from the children of Israel” (Numbers 25:8).

רי״ףהערוך על סדר הש״ספסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץהכל

(20) וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא {ויקרא ז׳:ל״ב,ל״ג} שׁוֹק הַיָּמִין אֵין לִי אֶלָּא שׁוֹק הַיָּמִין זְרוֹעַ מוּקְדָּשִׁין מִנַּיִן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא ז׳:י״ד,ל״ב,ל״ד} תְּרוּמָה זְרוֹעַ חוּלִּין מִנַּיִן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר תִּתְּנוּ.:

The Gemara above cited a source for the halakha that the right foreleg is given to the priest. The Gemara notes: And the tanna of the following baraita cites this halakha from here: The verse states with regard to the gift to the priest from a peace offering: “And the right thigh you shall give to the priest as a gift from your sacrifices of peace offerings” (Leviticus 7:32). I have derived only that the right thigh of a peace offering is given to the priest. From where do I derive that the right foreleg of the sacrificial ram of the nazirite is given to the priest? The verse states: “You shall give to the priest as a gift.” And from where is it derived that the right foreleg of a non-sacred animal is also given as a gift to the priest? The verse states: “You shall give.”

רי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זרוע המוקדשין – של איל נזיר.

ת״ל תתנו – תרומה לכהן.

זרוע חולין – מתנות כהונה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למעלה הובא מאין למדים אנו כי מתנת הזרוע היא מזרוע ימין של הבהמה, ומעירים כי התנא של הברייתא הבאה מייתי לה [מביא, למד אותה הלכה שהזרוע הניתנת לכהן היא של ימין] מהכא [מכאן], מן האמור בנתינה לכהן מקרבן השלמים: ״ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם״. ודנים בכתוב: ״שוק הימין״ — אין לי אלא שוק הימין של קרבן השלמים, ואולם זרוע מוקדשין של איל נזיר מנין לנו שאף היא של ימין — תלמוד לומר ״תתנו תרומה לכהן״. ואף זרוע של בהמת חולין הניתנת לכהן במתנותיו מנין לנו שהיא של ימין — תלמוד לומר ״תתנו״.

The Gemara above cited a source for the halakha that the right foreleg is given to the priest. The Gemara notes: And the tanna of the following baraita cites this halakha from here: The verse states with regard to the gift to the priest from a peace offering: “And the right thigh you shall give to the priest as a gift from your sacrifices of peace offerings” (Leviticus 7:32). I have derived only that the right thigh of a peace offering is given to the priest. From where do I derive that the right foreleg of the sacrificial ram of the nazirite is given to the priest? The verse states: “You shall give to the priest as a gift.” And from where is it derived that the right foreleg of a non-sacred animal is also given as a gift to the priest? The verse states: “You shall give.”

רי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץהכל

(21) אֵיזֶהוּ לֶחִי מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לְחִי וְעַד פִּיקָּה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת.: וְהָתַנְיָא נוֹטְלָהּ וּבֵית שְׁחִיטָה עִמָּהּ.

§ The mishna taught: What is definition of the jaw? It is from the joint of the jaw beneath the temples and below until the upper ring of the windpipe. The Gemara objects: But isn’t it taught in a baraita that when one removes the jaw from the animal to give to the priest, he removes it and the area of slaughter on the throat with it? The area of slaughter is beyond the upper ring of the windpipe.

רי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובית שחיטה עמה – היינו תופס בעומק הצואר באלכסון יותר מן הפיקה.

והתניא ובית השחיטה עמה. ומתניתין קתני עד פיקה של גרגרת, ואילו היה ראוי לשחיטה פיקה של גרגרת, דהיינו שיפוי כובע, לא היה קורא אותו אלא עד בית השחיטה, לפי שדרך התנא להודיענו מילתא של חידוש אגב אורחיה, והיה עתה משמיענו ששיפוי הכובע מקום שחיטה הוא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה שנינו במשנתנו: איזהו לחי — מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת. ושואלים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] בענין נתינת לחי לכהן שנוטלה מן הבהמה הנשחטת ובית שחיטה עמה, והרי בית השחיטה הוא מעבר לפיקה של הגרגרת!

§ The mishna taught: What is definition of the jaw? It is from the joint of the jaw beneath the temples and below until the upper ring of the windpipe. The Gemara objects: But isn’t it taught in a baraita that when one removes the jaw from the animal to give to the priest, he removes it and the area of slaughter on the throat with it? The area of slaughter is beyond the upper ring of the windpipe.

רי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץהכל

(22) לָא קַשְׁיָא הָא רַבָּנַן וְהָא רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס.

The Gemara responds: This is not difficult. Everyone agrees that the priest receives only the part until the upper ring of the windpipe, and the difference between the two rulings is that this mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, and that baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina ben Antigonus.

רי״ףרש״יבעל המאורפסקי רי״דרמב״ן מלחמות ה'פסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לעולם עד הפיקה ולא קשיא – ברייתא דקרי לה בית שחיטה ר׳ חנינא היא דמכשיר שחיטה למעלה מבית הבליעה ומתניתין דלא קרי לה בית שחיטה רבנן היא.

{רי״ף חולין מו:}

{שמעתא דמתנת הלחיים}

לא קשיא. הא רבנן הא ר׳ חנינא בן אנטיגנוס – כתב עלה הרי״ף ז״ל: וקי״ל כר׳ חנינא בן אנטיגנוס. ואין זה המקום ראוי לפסק הזה, שהכל שוין במתנת לחי שהיא עד פיקה של גרגרת. אלא דתנא בברייתא דסבר לה כר׳ חנינא בן אנטיגנוס במוגרמת קרי לה לפיקה של גרגרת, בית השחיטה, שהוא מקום שיפוי כובע, ותנא דידן סבר לה כרבנן, לפיכך לא קרא לה שם בית השחיטה, מפני שאין מקום ראוי לשחיטה מטבעת גדולה ולמעלה. ובשחיטה הוא דפליגי, אבל במתנות כהן כ״ע לא פליגי דעד פיקה של גרגרת היא, דהוא שיפוי כובע. ומר קרי לה הכי ומר קרי לה הכי, משום דאזדו לטעמייהו דאיפליגו במוגרמת. ומסקנא אוקמינהו הא והא כרבנן. ומאי עמה. עמה דבהמה – כלומר, שלא היה בית השחיטה במתנה, ודלא כר׳ חנינא בן אנטיגנוס.

מיהו, לענין שחיטה, ודאי קי״ל כר׳ חנינא בן אנטיגנוס.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{רי״ף חולין מו:}

{שמעתא דמתנת הלחיים}

ועוד, לא קשיא, הא רבנן הא ר׳ חנינא בן אנטיגנוס, כתב עלה הרי״ף ז״ל, וקי״ל כר׳ חנינא בן אנטיגנוס, ואין זה המקום ראוי לפסק הזה, שהכל שוין במתנת לחי שהיא עד פיקה של גרגרת וכו׳.

אמר הכותב: אבל לשון הגמרא משמע דפליגי. דקאמר: הא רבנן הא ר׳ חנינא בן אנטיגנוס היא, דהיינו פיקה.

אבל הפי׳ הנראה, דפיקה של גרגרת הוא הכובע עצמו, וכולו בכלל, לפי שהוא בולט ויוצא כעין פיקה בכוש. והוא כמו שאמרו (בכורות מה.): פיקה יוצא מגודלו. וכן שנינו בנגעים (פרק י, ט): איזהו זקן. מפרק של לחי עד פיקה של גרגרת. ואין הזקן מתפשט עד שפוי כובע כלפי הגוף, אלא הכובע כולו נקרא פיקה ומתני׳ עד ולא עד בכלל קתני.

הלכך, ברייתא, דקתני, בית השחיטה עמה, דהיינו גובה של כובע, כר׳ חנינא בן אנטיגנוס. דמכיון שהכשיר עד שפוי כובע, ולא משם ולמעלה, ש״מ כל הצואר כשר לשחיטה ומשפוי כובע ולמעלה לא צואר הוא אלא לחי מקרי, והרי הן לכהן. הלכך, חותך במקום השחיטה ונותן לכהן וכלפי הגוף לבעלים. והיינו בית השחיטה עמה. אבל לרבנן, מכיון שאין מקום שחיטה מטבעת גדולה ולמעלה, ש״מ שאין כל הצואר כשר לשחיטה, דהא ודאי מטבעת גדולה ולמעלה נמי צואר הוא, אלא מקום השחיטה הלכתא גמירי לה. ולדידהו אמר תנא דידן דמשפוי כובע ולמעלה נמי לא לחיים מקרו, אלא כל פשוט הגרגרת עד סוף הכובע צואר הוא.

ולפיכך הוצרך רבינו הגדול ז״ל לפרש כן, דהיינו שייר בחיטי (עיין דף יח:), ולפסוק הלכה כר׳ חנינא.

והאל יתן לנו חנינה ויביאנו ציון ברינה. אמן סלה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן הן המשנה והן הברייתא סבורות כי הכהן מקבל את הלחי שעד הפיקה של הגרגרת, ואולם הא [זו] ששנינו במשנתנו שמקבל הכהן עד הפיקה של הגרגרת — הריהי כשיטת רבנן [חכמים], ואילו הא [זו] ששנינו בברייתא שנוטלה הכהן עם בית השחיטה — הריהי כשיטת ר׳ חנינא בן אנטיגנוס.

The Gemara responds: This is not difficult. Everyone agrees that the priest receives only the part until the upper ring of the windpipe, and the difference between the two rulings is that this mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, and that baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina ben Antigonus.

רי״ףרש״יבעל המאורפסקי רי״דרמב״ן מלחמות ה'פסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץהכל

(23) דְּתַנְיָא מוּגְרֶמֶת פְּסוּלָה הֵעִיד רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס עַל מוּגְרֶמֶת שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה.

The Gemara explains that this is as it is taught in a baraita: The slaughter of an animal in such a manner that the knife is diverted to an area above the place of slaughter on its throat is not valid. Rabbi Ḥanina ben Antigonus testified with regard to the slaughter of an animal when the knife is diverted that it is valid (see 18b). The baraita calls the area of the jaw until the upper ring of the windpipe the area of slaughter, in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina ben Antigonus, who maintains that it is also a valid area for slaughter.

רי״ףר״י מלונילפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מוגרמת. דהינו מטבעת גדולה ולמעלה לצד הראש. פסולה. אפי׳ כמלוא חוט אחד בעינן שישאר מטבעת הגדולה כלפי הראש על פני כל הטבעת. העיד ר׳ חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת זו שהיא כשרה. וכיון דאפיקתיה משיעור טבעת גדולה אין לנו שיעור מסויים אלא שיפוי כובע לבדו. והינו שייר בחיטי. ששייר כל שני חיטי הבהמה העומדים סמוך לקנה כלפי הראש, ולא נגע בהם כלל כלל, שאם נגע בהם נבלה ומטמאה במשא.

ואליבא דרבנן אתיא מתניתין, דלא קרי ליה מקום שחיטה, ובריתא דקרי ליה מקום שחיטה לפיקה של גרגרת, דהינו שיפוי כובע, ר׳ חנינא בן אנטיגנוס. והלכתא כותיה אע״ג דסתם לן תנא כרבנן.

הדרן עלך הזרוע והלחיים

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דתניא [שכן שנויה ברייתא]: שחיטה שנעשית בה הבהמה מוגרמת, שהחיתוך נעשה גבוה מן המקום הראוי בצואר, למעלה מבית הבליעה — הריהי שחיטה פסולה לדעת חכמים. ואולם העיד ר׳ חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשרה. שלשיטתו הכהן מקבל עד פיקה של הגרגרת שלדעתו אף היא מקום שחיטה.

The Gemara explains that this is as it is taught in a baraita: The slaughter of an animal in such a manner that the knife is diverted to an area above the place of slaughter on its throat is not valid. Rabbi Ḥanina ben Antigonus testified with regard to the slaughter of an animal when the knife is diverted that it is valid (see 18b). The baraita calls the area of the jaw until the upper ring of the windpipe the area of slaughter, in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina ben Antigonus, who maintains that it is also a valid area for slaughter.

רי״ףר״י מלונילפסקי רי״דפסקי ריא״זפירוש הרב שטיינזלץהכל

(24) אִיבָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא רַבָּנַן וּמַאי עִמָּהּ עִמָּהּ דִּבְהֵמָה.:

And if you wish, say instead that this mishna and that baraita are both in accordance with the opinion of the Rabbis, and what does the baraita mean when it says: With it? It means that the area of slaughter remains with the animal, i.e., it remains with the owner and is not given to the priest.

רי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיבעית אימא – ברייתא נמי רבנן היא והאי עמה דקתני לאו עם הלחי אלא עם הבהמה היה נשאר בית שחיטה והלחי ניטל עם הפיקה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתרומות אינו כן אלא אע״פ שאין ישראל חייב להביא תרומה לכהן מן הגורן לעיר או ממדבר לישוב אלא שילך הכהן ויטלנה במקומה מ״מ אין שם כהן אם היה הגורן מקום המשתמר מפרישה ומניחה ואם אין בה מקום המשתמר שוכר בהמה ומביאה ומצניעה לו מפני הפסד תרומה שהרי נאמרה בה נתינה ונוטל שכרו מן הכהן:

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: הא והא [זו וזו, המשנה והברייתא] — כשיטת רבנן [חכמים] ומאי [ומה] פירוש הנאמר ״עמה״ — עמה של הבהמה, שבית השחיטה נשאר עם גוף הבהמה אצל הבעלים, שאין הכהן נוטלה.

And if you wish, say instead that this mishna and that baraita are both in accordance with the opinion of the Rabbis, and what does the baraita mean when it says: With it? It means that the area of slaughter remains with the animal, i.e., it remains with the owner and is not given to the priest.

רי״ףרש״יפסקי רי״דפסקי ריא״זבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(25)

הדרן עלך הזרוע והלחיים

רי״ףפסקי רי״דפסקי ריא״זעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רי״ףפסקי רי״דפסקי ריא״זהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין קלד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים חולין קלד:, עין משפט נר מצוה חולין קלד: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין קלד: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס חולין קלד:, רש"י חולין קלד:, תוספות חולין קלד:, בעל המאור חולין קלד: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל חולין קלד: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה חולין קלד: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., פסקי רי"ד חולין קלד: – מהדורת המכון התלמוד הישראלי השלם, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, הרב דוד ארונובסקי, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הרי"ד, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין קלד: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' חולין קלד: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., פסקי ריא"ז חולין קלד: – מהדורת המכון התלמוד הישראלי השלם, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הריא"ז, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רשב"א חולין קלד: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין קלד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין קלד:, מהרש"ל חכמת שלמה חולין קלד:, מהרש"א חידושי הלכות חולין קלד:, מהרש"א חידושי אגדות חולין קלד:, גליון הש"ס לרע"א חולין קלד:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין קלד:, אסופת מאמרים חולין קלד:

Chulin 134b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Chulin 134b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 134b, Rif by Bavli Chulin 134b, Collected from HeArukh Chulin 134b, Rashi Chulin 134b, Tosafot Chulin 134b, Baal HaMaor Chulin 134b, Ri MiLunel Chulin 134b, HaHashlamah Chulin 134b, Piskei Rid Chulin 134b, Ramban Chulin 134b, Ramban Milchamot HaShem Chulin 134b, Piskei Riaz Chulin 134b, Rashba Chulin 134b, Meiri Chulin 134b, Ritva Chulin 134b, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 134b, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 134b, Maharsha Chidushei Aggadot Chulin 134b, Gilyon HaShas Chulin 134b, Steinsaltz Commentary Chulin 134b, Collected Articles Chulin 134b

הדרן עלך הזרוע והלחיים

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

הדרן עלך הזרוע והלחיים

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון